בפרשת בהר מפרטת התורה את ציוויי השמיטה, היובל וגאולת הקרובים. לאחר מכן מופיע היסוד הערכי של מצוות אלו - (כה, כג): "וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת כִּי לִי הָאָרֶץ כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי". כלומר על ישראל לחתום את חייהם בארץ בחותם הארעיות: הם תמיד בגדר גרי תושב ולא אזרחי קבע. היהודי איננו מצוי בנחלתו שלו, אלא הוא זוכה לאישור זמני בלבד בנחלה השייכת לקב"ה.
זהו מעמד מפתיע: גירות היא ממהותה מצב ארעי. בדרך העולם מעמד של גירות מונע יצירת קשרים חזקים למקום. כאשר אדם מחליט להשתקע בקביעות במקום מסויים, הוא יחתור להיות בעלים עליו. באופן דומה, הקשר של כל אומה לארצה מעוגן תמיד עם היותה הבעלים והריבון של אותה ארץ. לאור זאת יש לתמוה: כיצד תוכל להיווצר זיקה חזקה בין ישראל לארצם, אם תמיד הם יהיו רק כגרים בה? האם מעמד הגירות לא יגרום לכך שאחיזתם בארץ תהיה רופפת?
אמנם מצינו תקדים לכך שכשמדובר בארץ ישראל – מעמד 'גר ותושב' דוקא יוצר את האחיזה החזקה ביותר בארץ. הביטוי 'גרים ותושבים' מזכיר מאד ביטוי דומה שאותו אמר אברהם אבינו לבני חת (בראשית כג, ד): "גֵּר וְתוֹשָׁב אָנֹכִי עִמָּכֶם תְּנוּ לִי אֲחֻזַּת קֶבֶר עִמָּכֶם וְאֶקְבְּרָה מֵתִי מִלְּפָנָי". הקב"ה הבטיח את הארץ לאברהם, ולמרות זאת הוא מכנה את עצמו כ'גר ותושב' בה. מה שמפתיע הוא שאברהם מגדיר עצמו כתושב ארעי דוקא באירוע בו השתנה מעמדו לראשונה מאדם הנודד בארץ, לבעלים החוקי של חלקה בארץ (מערת המכפלה). מתברר שאברהם יודע שבארץ ישראל יש תכונה הפוכה משאר הארצות: מי שמנסה להחיל את בעלותו עליה – יגלה ממנה לבסוף. ודוקא מי שיודע שזוהי ארץ ה', ובני האדם הם כאורחים בה – הוא ישכון בה לאורך זמן[1].
במדרש ספרא (בהר ג, ד) מובהר עיקרון זה: "'כי גרים ותושבים אתם' – אל תעשו עצמיכם עיקר. וכן הוא אומר: 'כי גרים אנחנו לפניך ותושבים ככל אבותינו'. וכן דוד אומר: 'כי גר אנכי עמך תושב ככל אבותי'. 'אתם עמדי' – דיו לעבד שיהיה כרבו כשתבוא שלי הרי היא שלכם".
בפירוש פנים יפות (כה, כג) מבאר באופן נפלא את דרך הבעלות של ישראל על הארץ. הוא מסביר שמעמד ישראל מול הקב"ה בארץ מתנהל לפי אותם הכללים של היובל, החלים בין בני ישראל: "'כי לי הארץ כי גרים ותושבים אתם עמדי' – יש לפרש כי לה' הארץ והוא נתנה לישראל. ובשנת היובל קיימא לן (בכורות נב, ב) דמתנה כמכר וחוזרת ביובל לנותן. אם כן, ביובל חוזרת לה' הארץ ואחר היובל חוזר ונותן להם במתנה. וזהו 'גרים' בשנת היובל, 'תושבים' בין יובל ליובל, כדכתיב: (תהלים קטו, טז) 'והארץ נתן לבני אדם'". המשמעות היא שלעם ישראל יש מחזור קבוע של בעלות בארץ ישראל: מצד אחד הם כגרים, כך שכל חמישים שנה הם 'מחזירים' את בעלותם בארץ לקב"ה. ומצד שני, הקב"ה מעניק בכל יובל מחדש את הארץ לבני ישראל כך שיהיו כבעלים עליה.
אכן בפרשיות אלו מתגלה שדוקא השמיטה המדגישה את ארעיות ישראל בארץ, היא יוצרת את אחיזתם בה. התורה מודיעה שאי שמירת השמיטה תוביל לגלות מן הארץ.
בפרשת אחרי מות הופיעה לראשונה בתורה אפשרות הגלות, מחמת חטאי העריות (יח, כח-כט): "כִּי אֶת כָּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵל עָשׂוּ אַנְשֵׁי הָאָרֶץ אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם וַתִּטְמָא הָאָרֶץ. וְלֹא תָקִיא הָאָרֶץ אֶתְכֶם בְּטַמַּאֲכֶם אֹתָהּ כַּאֲשֶׁר קָאָה אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם". על פי פסוקים אלה, הגלות נובעת מתכונות נאצלות של הארץ: ישנם דרכי חיים טמאות שהארץ אינה מאפשרת להם להתקיים עליה. סיבה דומה לגלות הופיעה גם בסיום פרשת קדושים (כ, כב-כד): "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת כָּל חֻקֹּתַי וְאֶת כָּל מִשְׁפָּטַי וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְלֹא תָקִיא אֶתְכֶם הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה לָשֶׁבֶת בָּהּ: וְלֹא תֵלְכוּ בְּחֻקֹּת הַגּוֹי אֲשֶׁר אֲנִי מְשַׁלֵּחַ מִפְּנֵיכֶם כִּי אֶת כָּל אֵלֶּה עָשׂוּ וָאָקֻץ בָּם: וָאֹמַר לָכֶם אַתֶּם תִּירְשׁוּ אֶת אַדְמָתָם וַאֲנִי אֶתְּנֶנָּה לָכֶם לָרֶשֶׁת אֹתָהּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הִבְדַּלְתִּי אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים".
כעת, בסוף החומש, מופיעה סיבה חדשה לגלות: גלות הנובעת מחוסר שמירת שמיטה, כלומר מניסיון לאחיזה חזקה מדי בארץ (כו, לג-לה): "וְאֶתְכֶם אֱזָרֶה בַגּוֹיִם וַהֲרִיקֹתִי אַחֲרֵיכֶם חָרֶב וְהָיְתָה אַרְצְכֶם שְׁמָמָה וְעָרֵיכֶם יִהְיוּ חָרְבָּה. אָז תִּרְצֶה הָאָרֶץ אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ כֹּל יְמֵי הֳשַׁמָּה וְאַתֶּם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיכֶם אָז תִּשְׁבַּת הָאָרֶץ וְהִרְצָת אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ. כָּל יְמֵי הָשַּׁמָּה תִּשְׁבֹּת אֵת אֲשֶׁר לֹא שָׁבְתָה בְּשַׁבְּתֹתֵיכֶם בְּשִׁבְתְּכֶם עָלֶיהָ".
כך מסכמים חז"ל את התכונה המיוחדת של השמיטה (מדרש תנחומא פרשת בהר): "לכך אמר הקדוש ברוך הוא למשה: רצונך שלא יגלו? הזהירם על השמטות ועל היובלות... לפיכך הזהירן על השביעית, שנאמר ושבתה הארץ שבת לה' (ויקרא כה ב), שלא יגיעו אותן פרשיות הכתובות אחריהן".
בדרך הטבע, כל עם יזכה לאריכות ימים בארצו ככל שיצמד אליה וידבק בה. לכאורה אם קיימת בעם תודעה שהם גרים ותושבים בלבד בארץ, תפחת מסירות הנפש שלהם עליה והם עלולים לגלות ממנה. אך בארץ ישראל מעמד הדברים הוא הפוך: זוהי אינה ארץ אנושית, אלא ארץ אלוקית. דווקא היצמדות יתרה אל הארץ, מנוגדת לרצון הבעלים האמיתי שלה ועל כן תביא לגלות ממנה.
[1] מעניין לציין שמאוחר יותר, גם יעקב קנה אזור בארץ דוקא לאחר שהוא הדגיש את ארעיותו בה. לפני שקנה חלקת שדה בשכם, יעקב עשה דוקא סוכות שהם מבנה ארעי, והדגיש זאת על ידי קריאת שם המקום (בראשית לג, יז): "וְיַעֲקֹב נָסַע סֻכֹּתָה וַיִּבֶן לוֹ בָּיִת וּלְמִקְנֵהוּ עָשָׂה סֻכֹּת עַל כֵּן קָרָא שֵׁם הַמָּקוֹם סֻכּוֹת... וַיִּקֶן אֶת חֶלְקַת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר נָטָה שָׁם אָהֳלוֹ מִיַּד בְּנֵי חֲמוֹר אֲבִי שְׁכֶם בְּמֵאָה קְשִׂיטָה".
למה ביובל השדות חוזרות לבעלים המקוריים? אם בשמיטה לא עבדנו את האדמה בכלל, כדי לומר שהארץ שייכת לה', ביובל צריך שלא תהיה בעלות על הארץ בכלל. שנה אחת תהיה הארץ כולה של ה', ורק לאחר מכן תחזור לבעליה. אבל אם השדות חוזרות לבעלים המקורי, איפה אנחנו רואים את הבעלות של ה' על הארץ? קודם הארץ היתה שייכת לאנשים מסויימים, ועכשיו היא שייכת לאנשים אחרים.
נראה שהארץ אכן שייכת לה' אם היא שוממה, אבל יותר מזה היא שייכת לה' אם ישראל יושבים עליה. הקב"ה לא ברא את העולם כדי שיהיה שומם, וגם לא כדי שאנשים יעבדו את האדמה. "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם" אינה המטרה המקורית של הבריאה. הקב"ה רוצה שאנשים יעבדו אותו גם דרך עבודת האדמה. שגם הצד החומרי של העולם, צד האדמה, יתקדש על ידי מעשי בני האדם.
ולכן בשמיטה המטרה אינה להחזיר את הארץ להיות שממה, אלא שהעם יוכל להשתחרר מהקללה של "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם" ולשבת ללמוד תורה ולקדש את העולם. וכמו שמכוחה של שבת כל ששת הימים האחרים מקבלים קדושה, כך מכוחה של השמיטה כל ששת השנים האחרות יתקדשו כולל עבודת האדמה שלהם.
גם הפעולה של היובל אינה סתם לשנות בעלות בקרקע. היובל מחזיר אותנו אל החלוקה המקורית של יהושע בן נון כשנכנסו ישראל לארץ. אז קבל כל אחד מישראל את הנחלה שלו על פי גורל אלוקי. הארץ היתה כולה של ה', והוא בחר לתת אותה לאנשים לפי חלוקה מסוימת, כדי שיעבדו אותה כעבדיו.
מאז, אנשים מכרו את השדות אחד לשני, ומדי פעם גם נמכרו לעבדים אחד לשני. אבל פעם בחמישים שנה החלוקה של הקב"ה על ידי יהושע בן נון חוזרת, והעבדים משתחררים. וכולם חוזרים ונזכרים שהארץ שייכת לה', והוא שנתן לנו אותה, ושאנחנו עבדים שלו בלבד, ועובדים את האדמה בשבילו.
וכיון שמדובר בחזרה לחלוקה של יהושע בן נון, נוכל להבין שתי עקרונות שאומרת הגמרא:
האחד שלא התחילו לספור שמיטה ויובל בימי יהושע עד שלא גמרו לכבוש ולחלק את הארץ, כיון שאין טעם להחזיר את הארץ לחלוקה המקורית, לפני שהיא הסתיימה.
והשני שהיובל נוהג רק כאשר כל השבטים יושבים בארץ, וכל אחד בנחלה המקורית שלו. כי אם לא ידועה הנחלה המקורית, או אם חסרים שבטים, אי אפשר לחזור לחלוקה האלוקית מימי יהושע בן נון.
[עיון נוסף והרחבה: שמונה קבצים א תתסה, שפת אמת פרשת בהר תרמ"ט, גמרא ערכין יב:, לב:].
פרשות בהר בחוקותי הן פרשות הגאולה העיקריות בתורה. מושג הגאולה בתורה מתייחס כמעט תמיד לגאולה פרטית- שחרור אדמה, בית, רכוש או אדם המשועבדים לאדם אחר וכן גאולת דם. מי שהרחיבו את מושג הגאולה הכללית, גאולת העם, היו הנביאים ובראשם ישעיהו. אפילו לגבי תהליך גאולת מצרים שמתרחש בתורה מוזכרת הגאולה רק פעמיים בתחילתו ובסופו: "וְגָֽאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִֽים", "נָחִיתָ בְחַסְדְּךָ עַם זוּ גָּאָלְתָּ".
לעומת הגאולה הכללית שהיא תהליך ארוך ומורכב מכמה שלבים, הגאולה הפרטית היא אירוע חד פעמי, וכך נראים תיאורי הגאולה בפרשתנו. אלא שהמדרש רואה גם כאן תהליך: 'תניא רבי יוסי ברבי חנינא אומר בא וראה כמה קשה אבקה של שביעית: אדם נושא ונותן בפירות שביעית- לסוף מוכר את מטלטליו, שנאמר: ...וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך... לא הרגיש לסוף מוכר את שדותיו, שנאמר: כי ימוך אחיך ומכר מאחוזתו, לא באת לידו עד שמוכר את ביתו, שנאמר: כי ימכור בית מושב עיר חומה... לא באת לידו עד שמוכר את בתו... לא באת לידו עד שלוה ברבית, שנא': ...אל תקח מאתו וגו', לא באת לידו עד שמוכר את עצמו, שנאמר: וכי ימוך אחיך ונמכר לך, לא לך אלא לגר שנאמר לגר, ולא לגר צדק אלא לגר תושב שנאמר גר תושב, משפחת גר זה עובד כוכבים, כשהוא אומר לעקר זה הנמכר לעבודת כוכבים עצמה'.
אמנם המדרש מתאר תהליך שלילי שבו השעבוד הולך ומחמיר, אך העקרון של ראיית הפרשה כתהליך מאפשר ללמוד אותה גם כתהליך חיובי- תהליך הגאולה. ואכן חז"ל והמפרשים מצאו בפרשה רמזים לתהליכי הגלות והגאולה מאז גלות בבל ועד הגאולה האחרונה, ולאפשרויות השונות שתהליכים כאלו יתרחשו.
בסופו של 'תהליך הגאולה' בפרשתנו מובאות 6 אפשרויות שונות של גאולה: "אַחֲרֵי נִמְכַּר גְּאֻלָּה תִּהְיֶה לּוֹ אֶחָד מֵאֶחָיו יִגְאָלֶנּוּ. אוֹ דֹדוֹ אוֹ בֶן דֹּדוֹ יִגְאָלֶנּוּ אוֹ מִשְּׁאֵר בְּשָׂרוֹ מִמִּשְׁפַּחְתּוֹ יִגְאָלֶנּוּ אוֹ הִשִּׂיגָה יָדוֹ וְנִגְאָל... וְאִם לֹא יִגָּאֵל בְּאֵלֶּה וְיָצָא בִּשְׁנַת הַיֹּבֵל". העקרון שישנם אפשרויות גאולה שונות מבואר בכמה מקומות כגון: 'זכו– אחישנה, לא זכו– בעתה', אך כאן הוא מפורט הרבה יותר.
בפירוש 'דעת זקנים' מבאר: 'או דודו- זה הקב"ה שנא' זה דודי וזה רעי, או בן דודו -זה מלך המשיח שנאמר בו אמר אלי בני אתה... או השיגה ידו- ע"י מצות וזכיות שבידו... ויצא בשנת היובל- כלומר ביום שימשוך הקב"ה ביובל ויתקע בשופר', אמנם לפירושו מבוארות רק חלק מהאפשרויות.
בעל הטורים מוצא כאן רמז נוסף: 'בן דדו- חסר וי''ו אותיות בן דוד'. לדבריו יש לומר ש'דדו' רומז לדוד המלך עצמו. כלומר שהגואל-המשיח יכול להיות צאצא (בן) של דוד המלך או שדוד עצמו יקום לתחיה ויחזור למלכותו. הגמרא משלבת את שתי האפשרויות: 'אמר רב יהודה אמר רב עתיד הקדוש ברוך הוא להעמיד להם דוד אחר שנאמר: ועבדו את ה' אלקיהם ואת דוד מלכם אשר אקים להם, 'הקים' לא נאמר אלא 'אקים' א"ל רב פפא לאביי והכתיב: ודוד עבדי נשיא להם לעולם, כגון קיסר ופלגי קיסר'. כלומר שלעתיד יהיו שני מלכים- דוד ה'מקורי' ואחד מצאצאיו שיקרא גם הוא דוד.
נראה שניתן למצוא בתנ"ך עצמו הסבר לכמה מן האפשרויות לגאולה. הדין של גאולת השדה מופיע במגילת רות שהיא שורשו של דוד המלך. כאשר רות באה לבקש מבועז: "וּפָרַשְׂתָּ כְנָפֶךָ עַל אֲמָתְךָ כִּי גֹאֵל אָתָּה" מתברר שיש שתי אפשרויות של גאולה: "וְעַתָּה כִּי אָמְנָם כִּי גֹּאֵל אָנֹכִי וְגַם יֵשׁ גֹּאֵל קָרוֹב מִמֶּנִּי". מה היחס בין שתי האפשרויות? לשיטת ריב"ל 'שַׂלְמוֹן (אביו של בעז) וֶאֱלִימֶלֶךְ וְטוֹב (הגואל הקרוב יותר) הָיוּ אַחִים'. בהמשך מתברר שגאולתה של רות כוללת "אֶת כָּל אֲשֶׁר לֶאֱלִימֶלֶךְ וְאֵת כָּל אֲשֶׁר לְכִלְיוֹן וּמַחְלוֹן". אם כן מופיעות כאן 3 האפשרויות הראשונות בפרשתנו: טוב הוא 'אחד מאחיו' של אלימלך ודודם של מחלון וכליון ובעז בן שלמון הוא בן דודם.
מגאולתה של רות נולד כאמור דוד המלך. ייתכן לומר שאילו הגואל היה 'דוֹד' היתה הגאולה מגיע גם היא ע"י דוד המלך ה'מקורי' וכיון שנעשתה ע"י 'בן דוֹד' גם הגאולה האחרונה עיקרה ע"י משיח בן דוד. אמנם שיטת חכמים שגם בעז היה אחיו של אלימלך ואם כן גם הוא דודם של מחלון וכליון ולכן גם בגאולה האחרונה חוזר דוד המלך עצמו.
אם נחזור לפירוש 'דעת זקנים' נוכל לבאר יותר את ההבדל בין האפשרויות. שלמה המלך הוא 'בן דוד' והוא זה שקורא לקב"ה לראשונה 'דוֹד'. כלומר שהופעת דוד המלך היא הופעה קרובה יותר להתגלות ה'דוֹד'- התגלות האלוקית עצמה ולעומתו מלך המשיח נקרא 'בנו' של הקב"ה ולכן הוא 'בן דוֹד'.
לחידון לילדים לפי סדר העולים לתורה לחץ כאן
1. איזה מספר מופיע 4 פעמים בפסוק אחד, בפרשת בהר?
2. באיזה פסוק בפרשת בהר יש 6 מילים רצופות שמתחילות כולן באותה אות?
3. איזו מצווה בפרשה זו כוללת תקיעה בשופר?
4. איזה ביטוי בן שלוש מילים מופיע ארבע פעמים בפרשה זו?
-את התשובות לשאלות תמצאו בתחתית העמוד-
לעלוי נשמת א"מ שלמה בן נתן חיים וא"מ אסתר בת רפאל ז"ל
"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמֹֽר". עם ישראל עודנו נמצא למרגלות הר סיני. כמעט שנה שלמה עברה מאז שחנו ישראל בהר סיני, בראש חודש סיוון. בתקופה זו ניתנה תורה ונבנה המשכן, ונצטוו ישראל במצוות רבות. אולם, באף מצוה לא נאמר שהיא ניתנה בהר סיני, למרות שאכן לאורך ספר ויקרא הכל נאמר בסיני. מדוע דווקא כעת בפרשת בהר טורחת התורה להזכיר שהמצוות בפרשה נאמרו למשה בהר סיני? עונה רש"י: מה שמיטה כללותיה ופרטותיה בסיני אף שאר התורה נאמרה כללותיה ופרטותיה בסיני. השמיטה, מהווה מצוה מצוינת להדגים כיצד קיבלו ישראל בסיני גם את הכללים וגם את הפרטים, ומכאן למדים לכל התורה. מה הם כללים ופרטים, ומדוע היחס ביניהם נלמד דווקא ממצות השמיטה?
מעיון בפסוקי השמיטה עולה שעיקר הנושא הוא הארץ, "וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ", לא ישראל שובתים אלא הארץ, "שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ" — ולא שבתון לעובדי האדמה, "שְׁנַת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ". הישות הנקראת "ארץ" צריכה לשבות כל שבע שנים. במובן הזה מצות שמיטה, יותר ממצוות אחרות, מחדדת את הביטוי "מצוה התלויה בארץ", כלומר, הארץ היא העיקר והמצוה תלויה בה. הארץ קדושה ולכן יש בה מצוות החלות רק בה. זה נכון בכל המצוות אך נכון שבעתיים במצות השמיטה, בה הנושא הוא הארץ ולא האדם. ניתן לומר שהשמיטה היא השורש לכל המצוות התלויות בארץ, היא הכלל, היא החושפת את העיקרון שיש קדושה בארץ, וכל שאר המצוות התלויות בארץ נחשבות כפירוט ההשלכות של עיקר זה. הקדושה בארץ לא נוצרת על ידי עשייתן של המצוות. הקדושה בארץ היא קבועה ולא תלויה במעשה המצוות, אדרבה המצוות הן התלויות בקדושתה.
הארץ מסמלת יסוד יציב וחזק, "וְהָאָרֶץ לְעוֹלָם עֹמָדֶת" (קהלת א, ד), לעומת עולמנו האנושי המאופיין בתנודתיות, באירועים חולפים. הארץ מבטאת את התשתית שעליה כל הבניין עומד. הרב צבי יהודה זצ"ל בשיחותיו (שיחות הרצי"ה ויקרא עמ' 245) ביאר כך את ההבדל בין קרקע למיטלטלין. הכלים השונים מבטאים את מעשה ידינו, את המעש האנושי, ואילו הקרקע, אינה תוצר של מעשי האדם. על כן לפי ההלכה חפצים, מיטלטלין, יכולים להיות נקנים אגב רכישת קרקע. כך גם המצוות, הן המיטלטלין, ואילו קדושת ארץ ישראל היא הקרקע. אין מקום מתאים יותר לעסוק בכך מאשר הר סיני, המקום המחדד את העקרונות היציבים, את התשתיות.
על רקע דברים אלו, מתפרשת מצות היובל באופן מיוחד. ביובל הקרקעות חוזרות לבעליהן, כלומר היסוד הקבוע והנצחי מתבלט אף יותר מבשמיטה. כל הרכישות שבני האדם פעלו ויצרו במהלך השנים חוזרות למקורן, לחלוקה שחילק הקב"ה את הארץ. האדם שעשה עסקאות, קנה ומכר, מגלה ביובל כי למעשה הוא לא פעל כלום, אי אפשר למכור את הארץ לצמיתות, אלא רק את מה שתלוי בה או את השימוש בה. כך גם אי אפשר למכור אדם מישראל לעבדות לנצח, שהרי ביובל הוא משתחרר לחופשי. יש יסוד נצחי וקבוע אותו אי אפשר לבטל, יסוד אשר הוא חזק יותר ממעשי האדם, הנשענים ותלויים בו. בדרך זו ניתן לומר, שגם קדושתו של יהודי עומדת וקיימת ומתוך כך נובעות ובאות המצוות.
הפטרת הפרשה עוסקת בקניין שדות. ירמיה מקבל הוראה לקנות את השדה שמציע לו חנמאל, בן דודו של ירמיה, בתור קרוב משפחתו. עת זו, ערב הירידה לגלות, היא אמנם העיתוי הגרוע ביותר לקניית שדה, אולם ירמיה בכל זאת רוכש את השדה. מהאירוע המשפטי והכלכלי הזה לומדת הגמרא מספר הלכות. את הקניין ירמיה עושה באופן פומבי, הוא לוקח את ספר-המִּקְנָה לעיני כל ומראה כיצד קנה שדה בכסף מלא, והרי היא כעת בבעלותו. מעשה זה, על רקע השתלטות הכשדים על העיר, בשעה שכל אנשי העיר מוכרים את נכסיהם וגולים לבבל עם הכסף, מסמל את האמונה בנצח. הגלות לבבל היא כמו עולם המיטלטלין, היא זמנית, בעוד האחיזה בארץ היא נצחית. ישראל עוד ישובו לאדמתם.
שנת היובל מתחילה ביום הכיפורים. השיבה אל הקבוע, אל הכלל הבלתי משתנה, מתרחשת ביום הכיפורים על ידי העברת שופר. ביום הכפורים מתגלה שיש לאן לשוב, גם כאשר אדם מישראל טועה וחוטא, ישנו תיקון, ישנה אדמה שאפשר לשוב אליה. "וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ וְאִישׁ אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ". בפרשה העוסקת בכללים ופרטים, בעקרונות נצחיים ובהשלכות שלהם, מתגבשת העמדה היציבה, על פיה ניתן לעסוק בעניינים שבין אדם לחברו, כמו איסורי הונאה וריבית, צדקה, יחס לשכירים ועוד. היכולת שלנו להסתכל על הפרטים באופן נכון נשענת בהכרח על הבנתנו מהו הכלל.
פרשתנו היא הפרשה המרכזית בתורה שבה מתבארים דיני שנת השמיטה בהרחבה.
לאורך כל פרשתנו, שנת השמיטה לא נזכרת בשם 'שנת השמיטה', ואף לא נזכרת בה פעולת השמיטה. היא נקראת רק השנה השביעית, או 'שבת הארץ'. וזאת, לעומת כל המקומות האחרים שנזכרת שנת השמיטה בתורה – בהם דווקא כן נזכרת השמיטה:
מדוע דווקא אצלנו לא נזכרת השמיטה, לא בשם השנה ואף לא במצות השמיטה?
לשם כך עלינו להתבונן מה משמעות המילה 'שמיטה'.
השורש ש'מ'ט', מופיע בתנ"ך רק בעוד שני מקומות:
מהי השמיטה שנצטוינו בה בשנת השמיטה?
בפרשת ראה, הנושא הוא שמיטת כספים. רש"י מסביר שכוונת המילים "שָׁמוֹט כָּל בַּעַל מַשֵּׁה יָדוֹ" היא 'שמוט את ידו של כל בעל משה'. ידו של המַלווה 'תופסת' את הלווה, בכך שהוא מחוייב להחזיר לו את החוב ובכך הוא כביכול תפוס וכבול תחת ידו. שמיטת ידו של המַלווה משמעותה ביטול 'תפיסה' זו, הנושה 'עוזב' את הלווה.
אך בפרשת משפטים, נחלקים המפרשים באיזו שמיטה אנו מצווים במילים "וְהַשְּׁבִיעִת תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ":
הראב"ע והספורנו מפרשים שמדובר בשמיטת הכספים שמפורטת בפרשת ראה. לפי זה, ייתכן שפעולת שמיטה מתייחסת רק לעזיבת המלווה את הלווה, ולכן לא נזכרת בפרשת בהר, בה לא נזכרת כלל מצות שמיטת כספים.
אך רוב המפרשים מבארים שבפרשת משפטים מדובר בשמיטת הקרקע מלעובדה. כך פירש רש"י על פי הפסיקתא, וכן מבואר בתרגום יונתן ובמפרשים רבים נוספים.
כאן יותר צריך ביאור: איזו שמיטה, איזו 'עזיבה', יש באיסור עבודת הקרקע?
נראה שבדומה לשעבוד הלווה למלווה להחזיר לו את הכסף שלווה ממנו - הקרקע 'משועבדת' לאדם, כביכול, לעבוד את עבודותיה השונות. וכשם שביטול החוב שומט את יד המלווה מהלווה - כך איסור עבודות הקרקע שומט את יד האדם מהאדמה.
לדרך זו נשארת השאלה בה פתחנו, מדוע לא נזכרת בפרשתנו השמיטה, הרי איסורי עבודת הקרקע הם בדיוק מה שמפורט בפרשתנו!
נראה שפרשתנו מדגישה נקודה אחרת בשנת השמיטה.
השמיטה, היא מצוה לאדם, שמתייחסת למעשיו. הוא שומט את הקרקע מלעובדה. אך הפרשה שלנו מדגישה מה שקורה לקרקע על ידי כך. "וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַד'" (כה, ב). אפשר לומר שהשמיטה של ישראל נצרכת בתור אמצעי, אך התכלית המבוקשת היא שהארץ תשבות. אולי כדי לא לטשטש את התכלית הזו - שבה פותחת הפרשה, עוד לפני פירוט המשמעות המעשית של אי עבודת הקרקע - לא נזכרת מצות השמיטה בפרשה.
[1] כעין זה מתואר גם בדברי הימים (א יג, ט).
יעלה בקרוב בע"ה.
1. איזה מספר מופיע 4 פעמים בפסוק אחד, בפרשת בהר?
המספר שבע "וְסָפַרְתָּ לְךָ שֶׁבַע שַׁבְּתֹת שָׁנִים שֶׁבַע שָׁנִים שֶׁבַע פְּעָמִים וְהָיוּ לְךָ יְמֵי שֶׁבַע שַׁבְּתֹת הַשָּׁנִים תֵּשַׁע וְאַרְבָּעִים שָׁנָה".
2. באיזה פסוק בפרשת בהר יש 6 מילים רצופות שמתחילות כולן באותה אות?
באותו פסוק שבע שבתות שנים שבע שנים שבע פעמים.
3. איזו מצווה בפרשה זו כוללת תקיעה בשופר?
הכרזה על היובל.
4. איזה ביטוי בן שלוש מילים מופיע ארבע פעמים בפרשה זו?
תשובה – "אני ה' א-לוקיכם" בפרק כ"ה פס' י"ז, ל"ח, נ"ה, ופרק כ"ו פס' א.
