בימי משה רבנו זכו ישראל ל'פגישה' קרובה עם הקב"ה. תחת הנהגת משה הם חוו מציאות קבועה של ניסים וקרבת ה'. אולם לכל הניסים והפלאות, וכן לקבלת התורה ולימודה, זכו ישראל דווקא באמצעות משה. מבחינת ישראל כל נס, פלא והשגה עליונה קשורים היו במשה. תופעה זו היתה כה מוחלטת עד שהיה קיים חשש גדול שישראל יתפסו את משה עצמו לא רק כשליח אלוקים אלא כאלוקים עצמו. יש לזכור כי כבר במעמד הר סיני הגיעו ישראל לכדי עשיית עגל זהב בשעה שמשה התרחק מהם למשך מספר ימים. לאור זאת עולה החשש: ממה שיקרה כאשר משה ימות ויעזוב את ישראל לנצח. בני ישראל עלולים לנסות להגשים את הקב"ה ו'להורידו' לארץ כאשר לא יהיה להם עוד מי שמקרבם אל גילויי השכינה.
ה'משך חכמה (דברים ד, טו) מרחיב בדבר חשש זה – "אחד מן הסבות אשר בגללן היה ברצון הגוזר שימות משה במדבר, היה בשביל "כי זה משה האיש" הוציא מים מצור חלמיש (במדבר חוקת), פירש כל ימי היותו במדבר מאשה, "לחם לא אכל ומים לא שתה" (שמות לד, כח), נתן להם לחם מן השמים (שמות טז), הרג מלכי האמורי (במדבר חוקת), בקע ים סוף (שמות בשלח)... חששה החכמה העליונה פן בבואו לארץ ישראל ייחסו אליו כי הוא אלוק, והוא ענין בלתי טבעי - מין אנושי אשר צועד על כל מערכות הטבע, ויתבטל בלבבם הרגש האמונה האמיתית, ולו יעבדו וישתחוו. וכבר נתעוררו רבותינו במדרש (במדבר רבה יט - יב) "וידבר העם באלהים ובמשה" - השוו עבד לקונו...".
ובפרק כט (פסוק ג) אומר המשך חכמה: "הענין כי בארתי בכמה מקומות אשר טעויות בני ישראל בכמה מקומות היה כי חשבו למשה לפועל מעצמו, ולכח האלקי השופע בו... ובאמת הוא לא היה רק לפה לאלקים לדבר אתו אודות הנוגע לכל בני ישראל...".
ואכן, לא לחינם מזהירה התורה בפרשתנו מלעשות פסל ותמונה, כהמשך ישיר לסיפור אי הכניסה של משה לארץ - "כִּי אָנֹכִי מֵת בָּאָרֶץ הַזֹּאת אֵינֶנִּי עֹבֵר אֶת הַיַּרְדֵּן וְאַתֶּם עֹבְרִים וִירִשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה הַזֹּאת: הִשָּׁמְרוּ לָכֶם פֶּן תִּשְׁכְּחוּ אֶת בְּרִית ה' אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר כָּרַת עִמָּכֶם וַעֲשִׂיתֶם לָכֶם פֶּסֶל תְּמוּנַת כֹּל אֲשֶׁר צִוְּךָ ה' אֱלֹהֶיךָ". כאשר משה מסתלק, ישראל עלולים לנסות ליצור פסל ודמות אשר 'יקרבו' את האלוקים אליהם, תחת הקירוב שהיה להם בימי משה. הנצי"ב (ד, ג) מבאר כי באזהרה בפסוקים אלו שלא לעשות "פסל תמונת כל" אין מדובר על עשיית פסל לשם עבודה זרה, אלא דווקא למלכות השמים: "ועשיתם לכם פסל תמונת כל אשר צוך ה' אלהיך – תמונת מלכות שמים שצוה ה' להקריב לו לבדו, שבזכות זה תגיע פרנסת הארץ, ועתה תעשו פסל תמונת זה הענין".
למעשה ישראל נתבעים לאמונה גדולה יותר לאחר מות משה מאשר בחייו. בחייו ישראל 'ראו' את השכינה ופעולותיה בכל עת. אך כעת עליהם להאמין בה' ללא כל תמונה וקירוב לעולמם. כהדרכה לשלב זה מגביה משה את ישראל לפסגות גבוהות של אמונה ביד ה' הנמצאת בכל, לא רק בניסים ונפלאות: "וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ כִּי ה' הוּא הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת אֵין עוֹד" (לט).
הגמרא במסכת סנהדרין מעלה אפשרות לקרוא את כל נבואות ישעיה כמתייחסות לחזקיה המלך.
רבי הילל אומר: אין להם משיח לישראל, שכבר אכלוהו בימי חזקיה.
(תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף צט עמוד א)
הגמרא דוחה אפשרות זו בגלל שחזון המשיח נזכר גם בנביא בית שני.
אמר רב יוסף: שרא ליה מריה לרבי הילל! חזקיה אימת הוה - בבית ראשון, ואילו זכריה קא מתנבי בבית שני ואמר גילי מאד בת ציון הריעי בת ירושלים הנה מלכך יבוא לך צדיק ונושע ...
(תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף צט עמוד א
נראה שיש ערך גדול ליכולת לפרש את הכתובים על חזקיה. גם אם בסופו של דבר אנו יונקים מהם את חזון הגאולה העתידה, כיון שהבנת התהליכים אליהם התייחס הספר בפעם הראשונה – יכולה להיות מודל מכונן ללימוד לקראת תבניות הגאולה שיבואו לעתיד.
חזון גדול ייעדה הנבואה לימי חזקיה. עמידתו מתוך בטחון בד' הייתה מיועדת לעשות מהפכה של ממש בתפיסה העולמית. אשור, האמפריה החדשה שנצחה גם את מצרים, נופלת מול שערי ירושלים, ובכך יראה העולם כולו את יד ד' המובילה את המהלך כולו. חומות ירושלים אמורות להיות חומות של אמונה ועוז:
בַּיּ֣וֹם הַה֔וּא יוּשַׁ֥ר הַשִּׁיר־הַזֶּ֖ה בְּאֶ֣רֶץ יְהוּדָ֑ה עִ֣יר עָז־לָ֔נוּ יְשׁוּעָ֥ה יָשִׁ֖ית חוֹמ֥וֹת וָחֵֽל: פִּתְח֖וּ שְׁעָרִ֑ים וְיָבֹ֥א גוֹי־צַדִּ֖יק שֹׁמֵ֥ר אֱמֻנִֽים:
(ישעיהו פרק כו פסוק א - ב)
בגלל רצף של כשלונות עוד מימי אחז, לא הייתה יהודה בשלה לקבלת הנס בשלמותו. לא הצליחה להגיע לשלב הנס כמו בימי יהושפט, בהם עם שלם אמר שירה מול איום האויב. לצד הבטחון בד' ששפע מחזקיה, העם עצמו חיפש דרכים אחרות להשען אליהם. ובכך מתפרקת חומת האמונה שביצרה את ירושלים:
לָכֵ֗ן יִֽהְיֶ֤ה לָכֶם֙ הֶעָוֹ֣ן הַזֶּ֔ה כְּפֶ֣רֶץ נֹפֵ֔ל נִבְעֶ֖ה בְּחוֹמָ֣ה נִשְׂגָּבָ֑ה אֲשֶׁר־פִּתְאֹ֥ם לְפֶ֖תַע יָב֥וֹא שִׁבְרָֽהּ: ...כִּ֣י כֹֽה־אָמַר֩ אֲדֹנָ֨י יְקֹוִ֜ק קְד֣וֹשׁ יִשְׂרָאֵ֗ל בְּשׁוּבָ֤ה וָנַ֙חַת֙ תִּוָּ֣שֵׁע֔וּן בְּהַשְׁקֵט֙ וּבְבִטְחָ֔ה תִּֽהְיֶ֖ה גְּבֽוּרַתְכֶ֑ם וְלֹ֖א אֲבִיתֶֽם: וַתֹּ֨אמְר֥וּ לֹא־כִ֛י עַל־ס֥וּס נָנ֖וּס עַל־כֵּ֣ן תְּנוּס֑וּן וְעַל־קַ֣ל נִרְכָּ֔ב עַל־כֵּ֖ן יִקַּ֥לּוּ רֹדְפֵיכֶֽם:
(ישעיהו פרק ל פסוק יג - יז)
בסופו של דבר התקיים הנס בצורה חלקית בלבד. כל ערי יהודה הבצורות נתפסו על ידי מלך אשור והוגלו. ירושלים ראתה נס גדול. אך בסופו של דבר נשארה בודדה. ממש כמו שחזה ישעיה בחזונו הקשה בתחילת הספר:
וְנוֹתְרָ֥ה בַת־צִיּ֖וֹן כְּסֻכָּ֣ה בְכָ֑רֶם כִּמְלוּנָ֥ה בְמִקְשָׁ֖ה כְּעִ֥יר נְצוּרָֽה:
(ישעיהו פרק א פסוק ח)
זאת ועוד, השבר הגדול שהותיר מלך אשור אחריו, נשאר השבר המרכז, עיקרה של הגלות. גם ירמיה הנביא, בבואו לתאר את תהליך הגלות מתאר את מלך אשור כאריה שאכל את ישראל לגמרי:
שֶׂ֧ה פְזוּרָ֛ה יִשְׂרָאֵ֖ל אֲרָי֣וֹת הִדִּ֑יחוּ הָרִאשׁ֤וֹן אֲכָלוֹ֙ מֶ֣לֶךְ אַשּׁ֔וּר וְזֶ֤ה הָאַחֲרוֹן֙ עִצְּמ֔וֹ נְבוּכַדְרֶאצַּ֖ר מֶ֥לֶךְ בָּבֶֽל:
(ירמיהו פרק נ פסוק יז - יח)
מלך בבל, רק "עיצם" את השה - גירם את העצמות היבשות שהותיר אחרין מלך אשור.
במצב ענינים כזה קל לבעוט בנבואות הנחמה ובנביאים. ואכן מסורת ביד חז"ל שמנשה הרג את ישעיה בטענה שהוא נביא שקר. תוצאות המשבר האמוני של מנשה חקוקות לדורות בספר מלכים.
בהפטרתינו קורא ישעיה לירושלים לומר לערי יהודה "הנה אלוקיכם":
עַ֣ל הַר־גָּבֹ֤הַּ עֲלִי־לָךְ֙ מְבַשֶּׂ֣רֶת צִיּ֔וֹן הָרִ֤ימִי בַכֹּ֙חַ֙ קוֹלֵ֔ךְ מְבַשֶּׂ֖רֶת יְרוּשָׁלִָ֑ם הָרִ֙ימִי֙ אַל־תִּירָ֔אִי אִמְרִי֙ לְעָרֵ֣י יְהוּדָ֔ה הִנֵּ֖ה אֱלֹהֵיכֶֽם:
(ישעיהו פרק מ פסוק ט – י)
אכן, תהליך של שבר וגלות גדולה עברנו. אבל ערכו של הנס הגדול שקרה בשערי ירושלים אינו רק בהצלת העיר אלא בחקיקת חותם אלוקי על התהליך כולו. ירושלים עומדת על הר גבוה ומבשרת לכל הערים החרבות שאלוקיהן הוא המגלה אותם. הוא המוחץ והוא המרפא. ההכרה הזו, היא עומק הנחמה אליה קורא אותנו הנביא. אשור הגדולה, זו הנראית כמובילת התהליך, היא בסף הכל חציר וציץ השדה. חשיפת המוביל האמיתי של התהליך מביאה לנחמה. לאמונה בנצחיותו והשלמתו לתיקון:
ק֚וֹל אֹמֵ֣ר קְרָ֔א וְאָמַ֖ר מָ֣ה אֶקְרָ֑א כָּל־הַבָּשָׂ֣ר חָצִ֔יר וְכָל־חַסְדּ֖וֹ כְּצִ֥יץ הַשָּׂדֶֽה: יָבֵ֤שׁ חָצִיר֙ נָ֣בֵֽל צִ֔יץ כִּ֛י ר֥וּחַ יְקֹוָ֖ק נָ֣שְׁבָה בּ֑וֹ אָכֵ֥ן חָצִ֖יר הָעָֽם: יָבֵ֥שׁ חָצִ֖יר נָ֣בֵֽל צִ֑יץ וּדְבַר־אֱלֹהֵ֖ינוּ יָק֥וּם לְעוֹלָֽם:
(ישעיהו פרק מ פסוק ו - ט)
הנביא פותח בנחמה לירושלים שלקחה כפלים בכל חטאותיה
נַחֲמ֥וּ נַחֲמ֖וּ עַמִּ֑י יֹאמַ֖ר אֱלֹהֵיכֶֽם: דַּבְּר֞וּ עַל־לֵ֤ב יְרֽוּשָׁלִַ֙ם֙ וְקִרְא֣וּ אֵלֶ֔יהָ כִּ֤י מָֽלְאָה֙ צְבָאָ֔הּ כִּ֥י נִרְצָ֖ה עֲוֹנָ֑הּ כִּ֤י לָקְחָה֙ מִיַּ֣ד יְקֹוָ֔ק כִּפְלַ֖יִם בְּכָל־חַטֹּאתֶֽיהָ:
(ישעיהו פרק מ פסוק א - ב)
ניתן להבין שעונשה של ירושלים היה כפול מחטאיה. אבל ניתן לקרוא את הפסוק כאומר: לקחה ציון כפלים מן העמים האחרים , כככל חטאותיה, כמו חטאיה שהיו כפולים מהאחרים[1].
וכך כתבו חז"ל:
חטאו בכפלים חטא חטאה ירושלים, ולקו בכפלים כי לקתה מיד ה' כפלים בכל חטאתיה, ומתנחמים בכפלים נחמו נחמו עמי.
(ילקוט שמעוני ישעיהו רמז תמה)
לאחר אלפי שנים, מנסח הרב זצ"ל את המדרש הזה בנסוח כולל ועמוק
גדולים אנחנו וגדולות הנה משוגותינו ובשביל כך גדולות הן צרותינו, וגדולים גם תנחומותינו.
(אורות, אורות התחיה ה)
ההכרה שהמיוחדות של עם ישראל באה לידי ביטוי באופן החריג והגדול שבו מתנהלים קורות חייו מופיעה במקומות נוספים בתנ"ך. וכך אומר דניאל בתפילתו.
ויָּ֜קֶם אֶת־דבריו דְּבָר֣וֹ׀ אֲשֶׁר־דִּבֶּ֣ר עָלֵ֗ינוּ וְעַ֤ל שֹֽׁפְטֵ֙ינוּ֙ אֲשֶׁ֣ר שְׁפָט֔וּנוּ לְהָבִ֥יא עָלֵ֖ינוּ רָעָ֣ה גְדֹלָ֑ה אֲשֶׁ֣ר לֹֽא־נֶעֶשְׂתָ֗ה תַּ֚חַת כָּל־הַשָּׁמַ֔יִם כַּאֲשֶׁ֥ר נֶעֶשְׂתָ֖ה בִּירוּשָׁלִָֽם:
(דניאל פרק ט פסוק יב - יג,)
חורבנותינו היו תמיד חלק ממהלכים כלליים של חורבן, כך בבית הראשון, כך בשני, וכך גם במלחמת העולם השניה הנוראה. עשרות מליונים נהרגו במלחמה זו. אך לא נעשתה תחת כל השמים רעה כאשר נעשתה באושויץ ומיידנק. ההכרה שיד ד' היא המובילה אותנו, יש בה נחמה עצומה גם אם איננו מבינים אותה.
"ראיתי את יד ה' בבירור בשואה, רק לא הבנתי את משמעותה. זה היה כל כך ברור, כל כך לא נורמלי, כל כך לא טבעי, כל כך לא הגיוני. לא הייתי באושוויץ, אבל ראיתי יהודים שמובלים לשם. ראיתי גדודים שלמים של גרמנים, שאינם נוסעים לחזית הרוסית, כי הקרונות היו תפוסים ביהודים, בניגוד לכל אינטרס צבאי. האם ניתן להבין זאת? בכל ראיתי את יד ה'".
(הרב עמיטל, אספרה שמך לאחי)
בפרשת עקב, אותה נקרא בשבת הבאה, נצטוונו להכיר שמקור היסורים כולם הוא הקב"ה:
וְיָדַעְתָּ֖ עִם־לְבָבֶ֑ךָ כִּ֗י כַּאֲשֶׁ֨ר יְיַסֵּ֥ר אִישׁ֙ אֶת־בְּנ֔וֹ יְקֹוָ֥ק אֱלֹהֶ֖יךָ מְיַסְּרֶֽךָּ:
(דברים פרשת עקב פרק ח פסוק ה)
וידעת עם לבבך: יכול אתה להבין ממנה, כי כל העינויין הללו לטובתך הן. כי כאשר ייסר איש את בנו: שמכהו ומצערו על - הספר, ומתכוין לטובתו שאעפ"י שמיצר הוא עכשיו, שמח הוא לאחר - זמן, כך הקדוש ברוך הוא מה שמצערו להיות שמח לאחר - זמן, ולהיטיבו באחריתו, ויכפול לך שכרך.
(בכור שור שם)
הסמ"ג מונה מצווה זו כמצוות עשה ממש:
מצות עשה לצדק הדין על כל המאורע שנאמר (דברים ח, ה) וידעת עם לבבך כי כאשר ייסר איש את בנו ה' א - להיך מיסרך,
(ספר מצוות גדול עשין סימן יז)
מעתה, מצות הנחמה והכרת יד ה' המוליכה אותנו בייסורנו, מצוות עשה של ממש היא. מה מופלא העיתוי בו ישראל קוראים את הפטרות הנחמה במקביל לפרשה בה מצטווים על ידיעת הלב זו. מתוך כך, כשם שפגשנו את אלוקינו בדמות האב המייסר כך נפגוש אותו בדמות האם המנחמת:
כְּאִ֕ישׁ אֲשֶׁ֥ר אִמּ֖וֹ תְּנַחֲמֶ֑נּוּ כֵּ֤ן אָֽנֹכִי֙ אֲנַ֣חֶמְכֶ֔ם וּבִירֽוּשָׁלִַ֖ם תְּנֻחָֽמוּ:
(ישעיהו פרק סו פסוק יג, יג)
[1] פרושים דומים סובל הפסוק "ויהי נא פי שניים ברוחך אלי" עיי"ש במפרשים.
ההפטרה שלנו היא הראשונה משבע הפטרות הנחמה. והשאלה בה פשוטה: מה באה ההפטרה הזו לומר בכלל?
כל שבע הפטרות הנחמה הם פרקים בישעיה והם מסובכים להבנה. וחוץ ממה שההפטרה מתחילה בענין הנחמה לעם ישראל קשה להבין מה היא אומרת.
ונראה שההפטרה באה לענות לעם ישראל על שאלה קשה: אם הקב"ה הוא מי שגואל את ישראל, אז למה צריך גלות ארוכה כל כך? הרי הקב"ה יכול לגאול אותם מיד. ואם עם ישראל בכוח העצמי שלו אמור לגאול את עצמו, אז ככל שהגלות מתארכת, הכוח שלו הולך ונחלש, והגויים הולכים ומתחזקים, ואיך הוא יגאל את עצמו מהגויים?
ולכן עונה להם ה' שהגאולה העתידית בנויה משני חלקים מקבילים: "נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי". יש חלק שהוא עבודה שלנו, ויש לאחר מכן חלק שהוא פעולה אלוקית. ולכן צריך הרבה זמן כדי שאנחנו נספיק לעשות את כל התפקיד שלנו, אבל לא נבהל מהחוזק של הגויים כי את הגאולה עצמה יעשה ה' בכוחו.
הקב"ה יבוא בסוף, אבל אנחנו צריכים לפנות לו את הדרך: "בַּמִּדְבָּר פַּנּוּ דֶּרֶךְ ה' יַשְּׁרוּ בָּעֲרָבָה מְסִלָּה לֵאלֹהֵינוּ". וזה על ידי עבודה של עם ישראל שמושפל כיום, ולעתיד לבוא יהיה מכובד: "כָּל גֶּיא יִנָּשֵׂא", ואז העמים יבינו את הטעות שלהם ויבואו ללמוד ממנו: "וְכָל הַר וְגִבְעָה יִשְׁפָּלוּ". ורק אחר כך: "וְנִגְלָה כְּבוֹד ה' וְרָאוּ כָל בָּשָׂר יַחְדָּו כִּי פִּי ה' דִּבֵּר" את התורה.
כי כשיבוא הזמן לא יהיה מה שיעצור את הקב"ה: "הִנֵּה אֲדֹנָי ה' בְּחָזָק יָבוֹא וּזְרֹעוֹ מֹשְׁלָה לוֹ". אבל הוא יבוא כשכר על הפעולה שלנו: "הִנֵּה שְׂכָרוֹ אִתּוֹ וּפְעֻלָּתוֹ לְפָנָיו".
ומהי הפעולה שה' רוצה שנעשה בכל הגלות הארוכה הזו? ולמה צריך כל כך הרבה עבודה? אלא שכל הגויים צריכים להכיר את גדולת ה'. וגדולתו אין לה חקר, כי: "מִי מָדַד בְּשָׁעֳלוֹ מַיִם וְשָׁמַיִם בַּזֶּרֶת תִּכֵּן"? ולכן הגויים לא יכולים להכיר את גדולת ה' אלא רק דרך עם ישראל שה' נתן להם את התורה: "וַיְלַמְּדֵהוּ בְּאֹרַח מִשְׁפָּט וַיְלַמְּדֵהוּ דַעַת וְדֶרֶךְ תְּבוּנוֹת יוֹדִיעֶנּוּ". ולכן הגויים כולם לא נחשבים בעיני ה', וכל הקרבנות שיקריבו לא יכפרו עליהם: "וּלְבָנוֹן אֵין דֵּי בָּעֵר וְחַיָּתוֹ אֵין דֵּי עוֹלָה: כָּל הַגּוֹיִם כְּאַיִן נֶגְדּוֹ מֵאֶפֶס וָתֹהוּ נֶחְשְׁבוּ לוֹ". כי מצד מה שהם יכולים לדעת הם חושבים שהאלהים יכולים להיות פסל: "הַפֶּסֶל נָסַךְ חָרָשׁ וְצֹרֵף בַּזָּהָב יְרַקְּעֶנּוּ".
אבל הקב"ה כבר הודיע את גדולתו לעולם דרך התורה: "הֲלוֹא תֵדְעוּ הֲלוֹא תִשְׁמָעוּ הֲלוֹא הֻגַּד מֵרֹאשׁ לָכֶם". ולימד אותנו שהוא מקומו של עולם: "הַיֹּשֵׁב עַל חוּג הָאָרֶץ וְיֹשְׁבֶיהָ כַּחֲגָבִים", והמוסר שלו מקיף מעל לכל מחשבה אנושית: "הַנּוֹתֵן רוֹזְנִים לְאָיִן שֹׁפְטֵי אֶרֶץ כַּתֹּהוּ עָשָׂה".
ואם כך איך יכירו הגויים כולם את ה'? "שְׂאוּ מָרוֹם עֵינֵיכֶם וּרְאוּ מִי בָרָא אֵלֶּה". דרך עם ישראל שנמשלו לכוכבים, שלאחר כל העבודה של הגלות הארוכה יתברר שכל דור, וכל אדם פרטי מישראל השלים חלק בתורה, עד שכבוד ה' יתגלה. ולכן "לְכֻלָּם בְּשֵׁם יִקְרָא מֵרֹב אוֹנִים וְאַמִּיץ כֹּחַ אִישׁ לֹא נֶעְדָּר".
חלקו הראשון של ספר דברים הוא נאום 'היסטורי', בו משה חוזר ומתאר לישראל את האירועים המרכזיים שאירעו מאז יציאתם ממצרים. אלא שאם המטרה היא 'היסטורית' היה צריך לשמור על הסדר הכרונולוגי של האירועים, ואין זה כך. אמנם הסיפור בפרשת דברים מסודר מהיציאה מהר סיני ועד החניה בערבות מואב, אך פרשות ואתחנן-עקב חוזרות לאחור לסיפור מתן תורה וחטא העגל. לכן ודאי שסדר הדברים נקבע על פי מטרה אחרת.
המפרשים מבארים שמטרתו של משה היא תוכחה לישראל: "אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה- אִלֵּין פִּתְגָמֵי אוֹכָחוּתָא דִי מַלֵּיל משֶׁה", ובהתאם לזה נוכל לבאר את ההיגיון בסדר הדברים. מטרתה של תוכחה היא להביא לתיקון ולחזרה בתשובה, ואכן נאומו של משה מסתיים ב'פרשת התשובה': "וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹקֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ". אם כן נראה שלא רק תחילת הספר אלא כולו מכוון להביא את ישראל למדרגה חדשה של תשובה.
פרשתנו מתחילה בעניין פרטי לכאורה- בקשתו של משה להכנס לארץ. ודאי אין טעם לשתף את כל ישראל בעניינו הפרטי של משה. אלא שיכולתו של משה להכנס לארץ היא סימן למדרגתו של עם ישראל כולו. גדולתו האדירה של משה מתאימה לגדולתם של 'דור המדבר' שיצאו ממצרים: "לֹא מָצָא (הקב"ה) אֻמָּה שֶׁהָיְתָה רְאוּיָה לְקַבֵּל אֶת הַתּוֹרָה אֶלָּא דּוֹר הַמִּדְבָּר". אך לבניהם שנכנסו לארץ מדרגתו של משה גדולה מדי, ולא יוכלו לעמוד בתביעה כזו של חיי קודש. לכן כשנגזר על דור המדבר למות במדבר היה כמעט הכרח שגם משה ישאר ולא יכנס לארץ.
ובכל זאת משה מנסה בכל כוחו לבטל את הגזרה עד לרגע האחרון. המדרשים מתארים 'ויכוחים' ארוכים של משה עם הקב"ה אפילו ביום מותו. כלומר שמשה סבור שיש דרך שבה הוא יכול להתאים גם לדור החדש. יש לומר שמשה מנסה להעלות את דור באי הארץ למעלת תשובה גדולה כזו שתעמיד אותם בשורה אחת עם אבותיהם, ואז תהיה שוב התאמה בין משה לבין בני אותו הדור. אם כן נאום התוכחה של משה מטרתו לתקן את כל חטאי דור המדבר.
על פי זה נוכל להבין את סדר הדברים. כאשר אדם חטא כמה חטאים שונים שאין קשר ביניהם הוא יכול וצריך לתקן את כולם יחד. אך כאשר האדם היה בתהליך של התדרדרות שבו כל חטא הוריד את מדרגתו עוד יותר, תהליך התיקון צריך להיות מהסוף להתחלה- קודם כל יתקן את החטא האחרון, ואז יוכל לחזור למדרגתו הקודמת ולתקן את החטא הראשון. למשל: המהר"ל מבאר שהחטאים שהחריבו את ביהמ"ק הראשון עניינם אובדן מדרגת הקדושה המיוחדת של ישראל, והחטא שהחריב את ביהמ"ק השני עניינו אובדן מדרגה בסיסית יותר של אחדות האומה. בדרך התיקון לא ניתן לדלג ולהחזיר את מעלת הקדושה לפני שתחזור המדרגה הבסיסית של אחדות האומה.
לדור המדבר יש שני חטאים מרכזיים- חטא העגל וחטא המרגלים. חטא העגל הוריד את ישראל מהמדרגה העליונה שזכו לה במתן תורה, שהיתה כמעלת אדם הראשון לפני חטאו. חטא המרגלים פגע במדרגה בסיסית יותר של שייכות האומה לקדושת ארץ ישראל. ללא תיקון חטא המרגלים לא ייתכן לדלג ולתקן את חטא העגל. לכן התוכחה של משה מתחילה מהחטא הקרוב אל הרחוק.
תיקונו של חטא המרגלים כבר נעשה בעיקרו בארבעים שנות הנדודים במדבר. אך כיצד יתוקן חטא העגל? לפי דברינו בקשת משה להכנס לארץ משמעותה כפרה על חטא העגל וחזרה למדרגה העליונה שהיתה לפניו. שמה של הפרשה 'ואתחנן' מלמד שנסיון התיקון היה ע"י תפילה. חז"ל מוצאים כאן רמז לעוצמת התפילה שהתפלל משה לתיקון זה: "וּמִנַּיִן שֶׁהִתְפַּלֵּל משֶׁה בְּאוֹתוֹ הַפֶּרֶק חֲמֵשׁ מֵאוֹת וַחֲמִשָּׁה עָשָׂר פְּעָמִים, שֶׁנֶּאֱמַר: וָאֶתְחַנַּן אֶל ה' בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר, וָאֶתְחַנַּן בְּגִימַטְרִיָּא הָכֵי הֲוֵי". חז"ל מוסיפים לבאר את הפסוקים שפעולת התפילה של משה כמעט הצליחה: 'אילו היה מתפלל עוד תפלה אחת, היה נענה'. כלומר שמדובר על מספר מדויק שמכוון למטרה זו של תיקון החטא.
מה משמעותו של מספר זה? נוכל לבאר על פי השוואה לגימטריה נוספת שמצאו חז"ל בפרשתנו: "כִּי תוֹלִיד בָּנִים וּבְנֵי בָנִים וְנוֹשַׁנְתֶּם בָּאָרֶץ וְהִשְׁחַתֶּם וַעֲשִׂיתֶם פֶּסֶל תְּמוּנַת כֹּל וַעֲשִׂיתֶם הָרַע בְּעֵינֵי ה' אֱלֹקֶיךָ לְהַכְעִיסוֹ. הַעִידֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ כִּי אָבֹד תֹּאבֵדוּן מַהֵר מֵעַל הָאָרֶץ"- רמז להם שיגלו ממנה לסוף שמונה מאות וחמשים ושתים שנה, כמנין ונושנתם, והוא הקדים והגלם לסוף שמונה מאות וחמשים, והקדים שתי שנים לונושנתם, כדי שלא יתקיים בהם כי אבד תאבדון". כאן מדובר על מספר שנים עד ליציאה מן הארץ, כאשר בפועל המספר לא הושלם כדי למנוע סילוק גמור של ישראל מהארץ, וזהו המצב ההפוך ממניין תפילותיו של משה עד לכניסה לארץ, שלא הושלם בפועל כדי למנוע ממנו להכנס.
על פי השוואה זו נראה לומר שגם מניין התפילות של משה מכוון למניין כלשהו של שנים, בדומה למה שמצאנו בעונש על חטא המרגלים שנקבע בחשבון של "יוֹם לַשָּׁנָה יוֹם לַשָּׁנָה". את מניין השנים יש למנות מאז חטא העגל שכנגדו מכוונות התפילות. חטא העגל היה בשנה הראשונה ליציאת מצרים. בספר מלכים נאמר: "וַיְהִי בִשְׁמוֹנִים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּשָּׁנָה הָרְבִיעִית בְּחֹדֶשׁ זִו הוּא הַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי לִמְלֹךְ שְׁלֹמֹה עַל יִשְׂרָאֵל וַיִּבֶן הַבַּיִת לַה' ". בניין הבית התחיל בשנה הרביעית למלכות שלמה שהיתה 40 שנה בסה"כ, ואם כן נותרו לו עוד 36 שנות מלכות. כלומר שמניין השנים מחטא העגל עד מות שלמה הוא בדיוק 516 שנים! התוצאה הישירה של מות שלמה היתה פילוג הממלכה וחזרתו של חטא העגל בפעם השניה ע"י ירבעם מלך ישראל. אם כן 516 תפילותיו של משה מכוונות כדי לתקן את חטא העגל וכך למנוע את חזרתו.
לחידון לילדים לפי סדר העולים לתורה לחץ כאן
1. באיזה הקשר מוזכר בפרשתנו דג?
2. היכן מוזכרים בפרשתנו שור וחמור באותו פסוק? (2 תשובות)
3. באילו שני מקומות בפרשה זו התורה אומרת "בכל לבבך ובכל נפשך"?
4. בפרשה זו מופיע הפסוק היחיד בתורה שבו יש שתי אותיות מוגדלות. מהו הפסוק?
-את התשובות לשאלות תמצאו בתחתית העמוד-
בפרשת ואתחנן נאמרות שוב עשרת הדיברות, אך במספר שינויים. הבולט שבהם — בציווי על השבת. שני הבדלים יש במצוות השבת. בפרשת יתרו נאמר: "זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ" (שמות כ, ח), ואילו בפרשתנו: "שָׁמוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ". נוסף על כך ההבדל בטעמים לקיום המצווה. בפרשת יתרו, הנימוק הוא לאור בריאת העולם: "כִּי שֵֽׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֶת הַיָּם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּם וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי עַל כֵּן בֵּרַךְ ה' אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת וַֽיְקַדְּשֵֽׁהוּ" (שם, יא), ואילו בפרשתנו הסיבה היא יציאת מצרים: "וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיֹּצִאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ מִשָּׁם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה עַל כֵּן צִוְּךָ ה' אֱלֹהֶיךָ לַעֲשׂוֹת אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת". המהר"ל מפראג עומד על הבדלים אלו בהרחבה (תפארת ישראל פרק מד). את דברי חז"ל האומרים שזכור ושמור נאמרו "בדיבור אחד" (ראש השנה כו ע"א), הוא מפרש במובן של עניין אחד, שני צדדים של אותו מטבע. הדיברות שבפרשת יתרו והדיברות שבפרשתנו מעניקות לנו תיאור שלם ומקיף של כל הצדדים. "זכור" מכוון אל השבת מצד עצמה, לזכור את השבת — להבין את מהותה וערכה הרוחני על ידי הבלטת ההבדל שבין השבת לששת ימי המעשה, כפי שמתואר בסיפור הבריאה. זוהי הוראה אקטיבית וחיובית, בעלת תוכן מצד עצמה. לעומת זאת, ב"שמור" ההתמקדות היא באדם הנפגש עם השבת, ובשמירת הלכותיה המוטלת עליו. כאן אנו עוסקים בשלילת המלאכה והעסק בשבת. לאור זאת, מובן מדוע התורה פותחת בציווי "זָכוֹר". הגדרת השבת אינה יכולה להתחיל באמירה השלילית של "שָמוֹר". משמעותה של שלילת המלאכה היא מה לא עושים בשבת, אך תחילה עלינו להבין מהי השבת מצד עצמה.
השבת, אם כן, היא יסוד רוחני רחב הנעוץ ביום השביעי לבריאת העולם. ואם כך, מדוע התייחדה השבת רק עבור עם ישראל ואינה משמשת כערך אוניברסלי לכל העמים? ביחס לנקודה זו, מסביר המהר"ל, מחדשת התורה את היסוד השני של השבת — "שמור", ואת הנימוק על היציאה ממצרים. השבת אינה יכולה להתגלות לולא ישראל. רק לאחר שיצאו ישראל ממצרים, מהשעבוד לחומר, לחיים הארציים והמוגבלים, רק אז הם השתייכו לערך האלהי, לשלמות, ל"יום שכולו שבת ומנוחה" (משנה תמיד ז, ד). יוצא אפוא, שיציאת מצרים מהווה השלמה והמשך ישיר לבריאת העולם, רק אז התגלה בפועל רעיון המנוחה מששת ימי המעשה. זו הסיבה, אומר ר' צדוק הכהן מלובלין (דברי סופרים ליקוטי אמרים, יא), שהשבת שלפני חג הפסח מכונה 'שבת הגדול.' רק לאחר היציאה ממצרים היה ניתן להבחין בגדולה החבויה במציאות — השבת. ה'גבורה' שביציאת מצרים מגלה את ה'גדולה' של השבת. אל ה"שמור", אל אי-עשיית המלאכה, אנו מגיעים לאחר ה"זכור". כך גם לגופו של עניין בשבת עצמה. אנו פותחים את היום בזכירה, בקידוש "זכרהו על היין" (פסחים קו ע"ב), ומתוך כך אנו נכנסים לשמור את השבת. אי-עשיית המלאכה משקף את שייכותנו לשבת, את התאמתנו המיוחדת לערכה, כדברי המהר"ל: "שהיו נבדלים בקדושה מן האומות החומרים" (תפארת ישראל פרק מד). "זכור" ו"שמור" מאגדים אם כן שתי בחינות של השבת, השבת מצד ערכה העצמי והשבת מצידם של ישראל מקבלי התורה. לכן, הדיברות השניות, בהן מופיע הציווי "שמור", הן בספר דברים, ספר 'משנה תורה', המייצג את התורה מצד המקבלים, מצד עם ישראל.
מספרים על רבי לוי יצחק מברדיצ'ב, סנגורם של ישראל, שנכנס לבית הכנסת בעיר לבוב וראה קבוצת סוחרים שמיהרו לעסקיהם והתפללו במהירות תפילת שחרית. כשסיימו את התפילה פנה אליהם רבי לוי יצחק ואמר: ברצוני לומר לכם דבר מה. היטו הסוחרים אזניהם לשמוע מה בפי הצדיק. פתח רבי לוי יצחק ואמר: "א, א, ב, ב, ב." התפלאו הסוחרים לשמוע קולות אלו מפי הצדיק ולא הבינו כוונתו. המשיך הצדיק: "מ, מ, מ, ג, ג, ג". כשראה את המבט השואל בעיניהם, אמר: אינכם מבינים את דברי? הלא כך שוחחתם כעת עם ריבונו של עולם, כשחטפתם את תפילתכם.
ענה אחד הסוחרים: רבינו, אמת שהתפילה שהתפללנו היתה הברות קטועות, אולם ריבונו של עולם, שיודע תעלומות, מבין גם את שפתינו, את הברותינו, כשם שאמא מבינה את שפת תינוקה, כשממלמל הברות קטועות...
כששמע סנגורם של ישראל את תשובתו המחוכמת של הסוחר, אורו פניו. בהזדמנויות שונות סיפר מעשה זה, והוסיף: ריבונו של עולם, ראה את בניך הנתונים למשיסה בין הגויים לרדיפות ולתלאות, בכל זאת מקיימים הם מצוותיך במסירות נפש, קמים לתפילה. ואפילו שממלמלים את התפילה בהברות קטועות, הם מתרפסים לפניך כתינוק לפני אמו.
פרשתנו, פרשת ואתחנן פותחת בתפילת משה רבינו, כפי שכתוב "וָאֶתְחַנַּן אֶל ה' בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר" (ג, כג) ומבאר רש"י, עפ"י הספרי את המילה הראשונה, שהיא שם הפרשה: "זה אחד מעשרה לשונות שנקראת תפילה".
חז"ל למדו מתפילתו זו של משה רבינו יסוד גדול בתפילה, איך עלינו לסדר את התפילה, תחילה לפתוח בשבח להקב"ה ורק לאחר מכן לבקש את בקשותינו: "דרש רבי שמלאי: לעולם יסדר אדם שבחו של הקב''ה ואחר כך יתפלל. מנלן? ממשה, דכתיב 'וָאֶתְחַנַּן אֶל ה' בָּעֵת הַהִוא', וכתיב 'ה' אלוקים אַתָּה הַחִלּוֹתָ לְהַרְאוֹת אֶת עַבְדְּךָ אֶת גָּדְלְךָ וְאֶת יָדְךָ הַחֲזָקָה אֲשֶׁר מִי אֵל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה כְמַעֲשֶׂיךָ וְכִגְבוּרֹתֶךָ', וכתיב בתריה 'אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה...'".
אור החיים הקדוש לומד מתפילתו זו של משה ארבעה לימודים, וכך כותב: "עוד נתכוון לדייק ארבעה תנאים הצריכין לקבלת תפילה: אחד שיתפלל כעני הדופק על הפתח, ב. שיבקש ממקור הרחמים, ג. זמן התפילה, כדרך אומרו (תהלים ס"ט) 'ואני תפלתי לך ה' עת רצון', ד. שתהיה תפילתו מפורשת ולא תהיה סובלת פירוש בלתי הגון.
והוא מה שנתכוון משה במאמרו כאן 'וָאֶתְחַנַּן' לשון תחנונים זה כנגד תנאי א'. 'אֶל ה'', שביקש ממקור הרחמים זה כנגד תנאי ב'. 'בָּעֵת הַהִוא', פירוש בעת הידועה לקבלת תפילה, שהיא עת רצון כי מי יודע עת הרצון כמשה. ואפשר שזה היה בעת אשר אמר לו ה' 'החל רש ארץ סיחון ועוג', זה כנגד תנאי ג'. 'לֵאמֹר', פירוש - פירש אמריו כמצטרך שלא יסבלו דבריו דבר בלתי הגון זה כנגד תנאי ד'...".
למדנו מתפילתו של משה שבתפילה כמה חלקים: תחילה פותחים בשבח, לאחר מכן מביע אדם את משאלותיו, ולבסוף הודיה לבורא עולם.
עלינו לזכור, שתפילה אינה עול, או ציווי אלוקי, אלא היא זכות גדולה מאד. התחושה שהקב"ה מקבל אותנו לשיחה פרטית, צריכה לעורר אצלנו מורא ושמחה כאחד. זו זכות אדירה, הטומנת בחובה סיכוי עצום להשיג מה שנבקש. אין זכות גדולה יותר מעצם המפגש עם הקב"ה, באמצעות התפילה. וכפי שאמרו חז"ל: "אמר רבי אלעזר: גדולה תפילה יותר ממעשים טובים, שאין לך גדול במעשים טובים יותר ממשה רבינו. אף על פי כן לא נענה אלא בתפילה, שנאמר 'אל תוסף דבר אלי' (ג, כו) וסמיך ליה 'עלה ראש הפסגה'..." (ברכות לב ע"א).
בתחילת פרשת ואתחנן משה רבנו מספר על התפילה שהתפלל לד' להכנס לארץ ישראל, ועל תשובת ד' לבקשתו זו. בתיאור תשובת ד', משה רבנו אומר לבני ישראל מה אמר לו ד', אך מוסיף ומקדים לדברי ד' כמה מילים, שיש הרבה מקום להעמיק ולהתבונן במשמעותן בכלל ובמקום זה בפרט: "וַיִּתְעַבֵּר ה' בִּי לְמַעַנְכֶם וְלֹא שָׁמַע אֵלָי, וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי רַב לָךְ אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה" (דברים ג, כו).
המילה 'ויתעבר', מתפרשת באופן פשוט במשמעות של כעס, כדברי רש"י וכפי שתרגם אונקלוס, מלשון 'עֶבְרָה' (תהלים עח, מט). וכך פירש במדרש ר' אליעזר: 'נתמלא עלי עברה'.
אך הבנה זו מעוררת כמה שאלות:
שאלה זו מתחזקת בפרשתנו, כאשר בפסוק הקודם לפסוקנו, משתמש משה רבנו פעמיים בשורש זה בבקשתו: "אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנֹן". [ניתן היה להתחמק על ידי כן מתשובה מעמיקה, באמירה שמשה רבנו משתמש בלשון 'ויתעבר' כאן, משום ש'לשון נופל על לשון'. אך כבר למדנו בעבר (פרשת חקת בשנה שעברה) שכלל זה מלמד על קשר עמוק במשמעויות המילים, ואם כן הוא רק מחזק את הנחתנו.]
נעיין בקצרה בשני מקומות נוספים במשלי, שנאמר בהן פועל זה:
'הכתב והקבלה' מבאר בפרשתנו באופן דומה לדברי המלבי"ם במשלי, שכמו שפעולת ההעברה משמעותה 'העתק העצם ממקום למקום במובן טבעי', כך ישנה העברה רוחנית, שעניינה הסרת ההשגחה מדבר מסוים שראוי להשגיח עליו [בין אם זה 'עובר על פשע', ובין אם זה 'לא עברתי ממצותיך']. כאשר פועל זה מופיע בבניין התפעל, מסביר הכוה"ק, משמעותו היא התחזקות בהסרה זו. על פי זה מבאר הכתב והקבלה, שכוונת משה רבנו לומר שאף שהיה מקום למלא את בקשתו להכנס לארץ, ד' 'התעבר בי', דהיינו התחזק באי-השגחתו על בקשתי להכנס לארץ.[1]
יש להעיר, שכפי שהבאנו בהערה, ביאורו של הכוה"ק הוא באופן פשוט לא לפי דרכם של המפרשים שביארו ש'ויתעבר' הוא מלשון עברה, והוא מסתמך על דעת ר' יהושע במדרש שמבאר באופן אחר. אך יש לומר שגם לפי המפרשים שמשמעות "ויתעבר" היא מלשון כעס, נראה שהמשמעות של 'עברה' שייכת יותר לתוצאת הכעס, ולא למניעים שלו. וכך מבאר המלבי"ם בפרשתנו, שעברה עניינה התפשטות הקצף, העונש שמגיע בעקבות החטא, לא רק על החוטא אלא גם על סביבתו.
לא נאריך כעת גם בהתבוננות במשמעות המילה 'למענכם' בפסוקנו, אך נציין שלפי ביאור אור החיים הקדוש בפרשת דברים (א, לז), מוארים דברי משה רבנו במילים אלו באור חדש. אוה"ח מבאר שאם משה רבנו היה נכנס לארץ, היה בונה בית המקדש, ולא היה ניתן להחריבו, וחורבן הבית היה כפרה לישראל, כמו שאמרו חז"ל שעל ידי ששפך ד' חמתו על עצים ואבנים ניצלו ישראל מכליה. על פי זה יש לבאר את פסוקנו (באופן דומה לביאור אוהחה"ק את הפסוק בפרשת דברים), שאומר משה רבנו לבני ישראל, שאף שהיה ראוי לקבל את בקשתו להכנס לארץ – "ויתעבר ד' בי למענכם", רק למענכם, כדי שח"ו לא תכלו בעתיד בעוונכם, התחזק ד' כביכול באי השגחתו לבקשתי להכנס לארץ.
[וכעין כל זה כתב גם המלבי"ם בפרשתנו, מוזמנים לעיין שם.]
[1] ואכן, במדרש מובאת דעת ר' יהושע, שמבאר מילה זו באופן אחר מר' אליעזר: 'כאשה זו שאין יכולה לשוח מפני עוברה'. ומבאר הכוה"ק, שהכוונה שהיא מתעלמת ממה שהיא רואה על הרצפה, כיוון שקשה לה להתכופף להרימו.
1. באיזה הקשר מוזכר בפרשתנו דג?
ד' י"ח – מוזהרים לא לעשות פסל בצורת דג
2. היכן מוזכרים בפרשתנו שור וחמור באותו פסוק? (2 תשובות)
בעשרת הדברות בשמירת שבת ואסור לא תחמוד
3. באילו שני מקומות בפרשה זו התורה אומרת "בכל לבבך ובכל נפשך"?
ד' כ"ט , ו' ה'
4. בפרשה זו מופיע הפסוק היחיד בתורה שבו יש שתי אותיות מוגדלות. מהו הפסוק?
בשמע ישראל מוגדלות האותיות ע' ד'
