בפרשיות תרומה וויקהל מחלקת התורה את המשכן באופן ברור לשלושה תחומים:
מה שנמצא בתוך בית ה' הוא תחום זהב. זהו המעגל הפנימי ביותר של השכינה. מבנה המשכן עצמו עשוי מעצי שיטים מצופים זהב, וגם הכלים שבתוך המשכן מצופים כולם בזהב – השולחן המנורה, מזבח הזהב, הארון והכרובים.
היסוד של המשכן עצמו הוא תחום הכסף. המעגל השני אותו מגלה ה' למשה הוא נקודת החיבור בין מבנה המשכן עצמו (הקרשים) לבין הקרקע: הקרשים מוצבים על אדני כסף.
אזור הקדושה שמחוץ לבית ה' הוא אזור הנחושת. המעגל השלישי של השכינה כולל את חצר המשכן. מה שמצוי בחצר עשוי מנחושת: המזבח והכיור וכל האדנים של עמודי החצר. האלמנט הפנימי ביותר העשוי נחושת נמצא בדיוק על קו הגבול בין אוהל מועד לבין החצר: חמשת הקרשים שמעמידים את מסך פתח אוהל מועד עומדים על אדני נחושת.
כדי להבין את מהות שלוש המדרגות הללו, חשוב להבין מהי התכונה שמסמל הזהב, מהי תכונת הכסף ומהי תכונת הנחושת.
כך שאם הזהב מסמן את העולם שאינו בהישג ידינו, הכסף כן נמצא בהישג ידינו, אך באופן מצומצם ומבטא ערך עליון יותר מכל שאר הדברים שאנו צוברים. מבחינה מהותית, הכסף מסמל את הערך שבא מן העולם שמעלינו, אך הוא כן מגיע עד אלינו ויוצר רושם בעולם המוכר לנו. לכן הכסף מייצג את התחום העליון ביותר אותו אנו כן מסוגלים לכלול במסגרת חיינו. בניגוד לזהב המסמל את העולם העליון – עולם השכינה, הכסף מסמל במידה רבה את קרני האור של השכינה שיצאו מתוך הקודש פנימה וחדרו אל תחום חיינו.
ובכן המקום הכי פנימי בבית ה' שעדיין קשור לעולמנו ויש לו שייכות אליו הוא קו הגבול של הקודש הפנימי, ובאופן פשוט יותר: קורות המשכן עצמם. המבנה של המשכן עצמו הוא ממהותו מה שמעמיד ומיצב את בית השראת השכינה כאן בעולם החומר. בתור שכזה, הרי שמבנה המשכן נועד להיות נקודת החדירה של השכינה לעולמינו. לכן דוקא גבול זה נבנה על ידי כל אחד ואחד בישראל שעל ידי תרומת שקלו אכן זכה שתהיה לו שייכות במבנה של בית ה'. כלומר ממש לכל אחד מישראל יש חלק בבית ה'. חלק זה מיוצג על ידי הכסף.
לאורך התנ"ך נמצא שהנחושת היא גורם אמצעי בין הכסף והזהב שעניינם מתכות נוצצות ויקרות, ומסמלים את מה שמעבר לשימושיות, לבין ברזל שהוא חומר גלם שימושי שאינו נדיר ואינו נוצץ: הברזל הינו חזק ויעיל בלבד, ללא ברק ויוקרתיות. לכן הוא לא יופיע עם שאר המתכות היקרות, ובמשכן הוא אינו נמצא. ככלל ה' שולל את מציאות הברזל במשכן (כ, כב): "וְאִם מִזְבַּח אֲבָנִים תַּעֲשֶׂה לִּי לֹא תִבְנֶה אֶתְהֶן גָּזִית כִּי חַרְבְּךָ הֵנַפְתָּ עָלֶיהָ וַתְּחַלְלֶהָ". ולכן גם שלמה בנה את בית ה' כך שלא נשמע בו קול כלי ברזל. ומצינו שגם בנחושת משתמשים בתור חומר גלם חזק גרידא בדומה לברזל. לדוגמה: בראשית ד, כב: "וְצִלָּה גַם הִוא יָלְדָה אֶת תּוּבַל קַיִן לֹטֵשׁ כָּל חֹרֵשׁ נְחֹשֶׁת וּבַרְזֶל וַאֲחוֹת תּוּבַל קַיִן נַעֲמָה"; דברים לג, כה: "בַּרְזֶל וּנְחֹשֶׁת מִנְעָלֶךָ וּכְיָמֶיךָ דָּבְאֶךָ". וכן מצינו אצל גלית (שמואל א יז, ה-ו): "וְכוֹבַע נְחֹשֶׁת עַל רֹאשׁוֹ וְשִׁרְיוֹן קַשְׂקַשִּׂים הוּא לָבוּשׁ וּמִשְׁקַל הַשִּׁרְיוֹן חֲמֵשֶׁת אֲלָפִים שְׁקָלִים נְחֹשֶׁת. וּמִצְחַת נְחֹשֶׁת עַל רַגְלָיו וְכִידוֹן נְחֹשֶׁת בֵּין כְּתֵפָיו" וכן בתחילת ירמיהו שם ה' מנבא לו על חומות נחושת). ואכן את הכיור של המשכן עשו מן הנחושת שבאה מכלי שימושי מאד – המראות של הנשים הצובאות.
אך בניגוד לברזל, הנחושת היא פלאית במובן הזה שהיא אחד מן החומרים היקרים והנוצצים. בכמה וכמה מקומות, ובראש ובראשונה במשכן עצמו, היא כן נמנית עם החומרים הנהדרים והיקרים המבטאים את הנשגבות והעליונות.
אם כן, הנחושת דומה מצד אחד לכסף והזהב שמייצגים עולם שמעבר לעולם הזה הפשוט, ומצד שני היא חומר גלם חזק ויעיל וקשה שהוא חלק בלתי נפרד מן העולם הזה השפל. לאור זאת נוכל להבין שהנחושת מסמלת תחום בו כבר נוצר חיבור בין העולמות – תחום שהוא שייך גם לעולם הזה וגם לעולם העליון.
וזוהי הסיבה שהנחושת מצויה בחצר המשכן: הכיור והמזבח ואדני החצר. חצר המשכן היא המקום שכבר כן שייך לעולם כאן למטה. מזבח הנחושת זהו המקום במשכן שאליו האדם מביא את הקרבן שלו, אותו הוא הביא מביתו. הכיור גם הוא אינו חלק מבית ה' באופן הרגיל, אלא הוא האמצעי שמכשיר לקראת העבודה בבית ה'.
לאור החלוקה המדויקת בין זהב, כסף ונחושת, אנו מבינים במבט חדש מדוע בתחילת פרשת פקודי התורה מפרטת מה עשו עם כמויות הכסף והנחושת שהובאו למשכן, אך היא לא מפרטת מה עשו עם הזהב. נוכחנו כי הזהב מתכונתו עומד מעל ומעבר לעולם הזה. לישראל יש מגע כלשהו עם הכסף והנחושת של המשכן, אך אין להם כל מגע עם עולם הזהב. משום כך התורה מדגישה שיש למעשה נתק בין הזהב שהעם נתן לבין מה שנעשה ממנו: כאשר הפכו את הזהב לכלים, הרי שהוא התנשא כל כך עד שיצא לחלוטין מן השייכות של בני ישראל אליו.
ההבדל בין הזהב לבין הכסף והנחושת מאירה באור חדש גם את חטא העגל. ה' ציוה את משה על כך שהזהב יהיה רק בתחום הפנימי של המשכן, בתוך אוהל מועד שאין לו מגע עם בני ישראל. אולם בחטא העגל ישראל רצו להיות בקשר ישיר גם עם הזהב. לכן הם עשו עגל מזהב. לאור זאת מובן מדוע דוקא אהרון הוא שהוביל את העגל. הרי באופן פלאי – לכהן הגדול יש באופן קבוע בגדי זהב. כלומר הוא עצמו מתעלה עד כדי כך, עד שהוא הופך להיות חלק מן התחום הפנימי של בית ה'. לכן על פי המבט הנשגב של אהרון, יש שייכות ומגע בין עם ישראל לבין הזהב. יתכן כי מתוך מבט זה הוא סבר כי ניתן לאפשר לכל בני ישראל ליצור מגע גם עם התחום העליון ביותר. אהרון כמובן לא כיוון לכך שהדמות שתיווצר תוביל לחטא ולעיוותים, אך עצם עשיית הדמות מזהב היא חידוש גדול כפי שכתבנו.
[1] מצינו שגם בהקשר של נהרות גן עדן נזכר הזהב שמסמן את כל המתואר שם בתור חלק מעולם נשגב ועליון.
כל עוד לא נבנה בית המקדש וההקרבה היתה בבמות לא היה מעמד מיוחד לכהונה בעבודת הקורבנות. הקרבתם הייתה כשרה גם בזר.[1] לקראת בניין בית המקדש מבססים דוד ושמואל את מעמדם של הכהנים ומחלקים אותם למשמרות. נמצא שכשמבקש דוד לבנות בית קבוע לד' הוא מבקש בכך גם לבסס את מעמד הכהונה. בקשה זו אינה מובנת מאליה. המלכים בעולם האלילי העתיק לא אפשרו כלל למעמד כהונה נפרד להפתח לצידם. בממלכות אלו המלך היה הכהן במקרה הטוב או האל עצמו. להבדיל, גם שאול מרגיש מאוים על ידי מעמד הכהנים. בתחילת דרכו הוא מקריב את העולה בעצמו לפני המלחמה ובסופה מדרדר לאירוע קשה מול נוב עיר הכהנים. דווקא נכונותו זו של דוד להעמיד מעמד מתחרה כביכול, לעצמו, מבטיחה לו מלכות נצח. את ההבטחה הגדולה לנצחיות מלכותו מקבל דוד בשעה שמבקש לבנות את בית המקדש לדורות. בקשה הכרוכה בביסוס מעמד הכהונה.
אכן, קיומו של מעמד כהונה עצמאי הציל את מלכות דוד מעצמה. כשמשתלטת עתליה על בית המלוכה ומשמידה את כל צאצאי המלך, מחביאה אלישבע, אשת הכהן הגדול את הנצר האחרון לבית המלוכה בבית המקדש. בעלה, יהוידע הכהן הגדול, מארגן מרד על ידי הכהנים והם אלו שממליכים את יואש למלך והורגים את עתליה. יואש המלך החדש הולך בדרך ד' ופועל לפי הוראותיו של יהוידע. נראה שמעולם לא היו הכהונה והמלוכה קרובות יותר.
בהפטרתנו אנו לומדים על מעורבות של יואש בתפעול בית המקדש. מעורבות זו מסתיימת בהפקעת הטיפול בחיזוק בדק הבית מן הכהנים והעברתו לניהול המלך. במקום שהכהנים יקבלו תרומות מן העם ואחריות התפעול תהיה עליהם, עברה ההתרמה להתנדבות אישית בקופה מיוחדת ואחריות העל לתפעול נמצאת כנראה בידי המלך עצמו:
וַיִּקְרָא֩ הַמֶּ֨לֶךְ יְהוֹאָ֜שׁ לִיהוֹיָדָ֤ע הַכֹּהֵן֙ וְלַכֹּ֣הֲנִ֔ים וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵהֶ֔ם מַדּ֛וּעַ אֵינְכֶ֥ם מְחַזְּקִ֖ים אֶת־ בֶּ֣דֶק הַבָּ֑יִת וְעַתָּ֗ה אַל־תִּקְחוּ־כֶ֙סֶף֙ מֵאֵ֣ת מַכָּֽרֵיכֶ֔ם כִּֽי־לְבֶ֥דֶק הַבַּ֖יִת תִּתְּנֻֽהוּ: וַיֵּאֹ֖תוּ הַכֹּֽהֲנִ֑ים לְבִלְתִּ֤י קְחַת־כֶּ֙סֶף֙ מֵאֵ֣ת הָעָ֔ם וּלְבִלְתִּ֥י חַזֵּ֖ק אֶת־בֶּ֥דֶק הַבָּֽיִת: וַיִּקַּ֞ח יְהוֹיָדָ֤ע הַכֹּהֵן֙ אֲר֣וֹן אֶחָ֔ד וַיִּקֹּ֥ב חֹ֖ר בְּדַלְתּ֑וֹ וַיִּתֵּ֣ן אֹתוֹ֩ אֵ֨צֶל הַמִּזְבֵּ֜חַ בימין מִיָּמִ֗ין בְּבֽוֹא־ אִישׁ֙ בֵּ֣ית יְקֹוָ֔ק וְנָֽתְנוּ־שָׁ֤מָּה הַכֹּֽהֲנִים֙ שֹׁמְרֵ֣י הַסַּ֔ף אֶת־כָּל־הַכֶּ֖סֶף הַמּוּבָ֥א בֵית־יְקֹוָֽק:
(מלכים ב פרק יב פסוק ח - יא, ח-יא)
קשה למצוא בפרקנו נימת ביקורת על התהליך הזה. הוא תוצאה של חולשת הצד המעשי של הכהונה. הרצון הטוב של יואש מביא לתפעול טוב יותר של תחזוקת המקדש. אומנם, ברור שתהליך זה החליש את הקישור של העם לכהנים. במקום לתרום לכהנים את כספי בדק הבית הם תורמים אותם ישירות בארון התרומות שבמקדש.
אומנם, יתכן שהמשך התהליך מעיד גם על תחילתו. לאחר מות יהוידע הכהן הופכים שרי יהודה את יואש לאל. הם משתחווים לו השתחוואה דתית והוא מקבל את הדברים:
וְאַֽחֲרֵ֥י מוֹת֙ יְה֣וֹיָדָ֔ע בָּ֚אוּ שָׂרֵ֣י יְהוּדָ֔ה וַיִּֽשְׁתַּחֲו֖וּ לַמֶּ֑לֶךְ אָ֛ז שָׁמַ֥ע הַמֶּ֖לֶךְ אֲלֵיהֶֽם:
(דברי הימים ב פרק כד פסוק יז - יח)
המפרשים מציינים שיש קשר בין התופעה הזו ובין הערבוב שנוצר בין המלוכה למקדש.
וכך אמרו והזר הקרב יומת ואתה אדוני המלך היית בבית המקדש שש שנים ועדיין אתה חי וראוי אתה שנעבדך עבודת אלוה:
(רד"ק דברי הימים ב פרק כד פסוק יז)
כשמנסה זכריה בן יהוידע הכהן למחות על הדברים מצווה יואש לרגום אותו באבנים בבית המקדש עצמו.
הטשטוש בין מקומה של המלוכה למקומו של הכהונה ממשיך גם בימי עוזיה, נכדו של יואש. הוא מנסה להכנס לקודש הקודשים להקטיר אך נהדף על ידי הכהנים:
וַיָּבֹ֥א אַחֲרָ֖יו עֲזַרְיָ֣הוּ הַכֹּהֵ֑ן וְעִמּ֞וֹ כֹּהֲנִ֧ים׀ לַיקֹוָ֛ק שְׁמוֹנִ֖ים בְּנֵי־חָֽיִל: וַיַּעַמְד֞וּ עַל־עֻזִּיָּ֣הוּ הַמֶּ֗לֶךְ וַיֹּ֤אמְרוּ לוֹ֙ לֹא־לְךָ֣ עֻזִּיָּ֗הוּ לְהַקְטִיר֙ לַֽיקֹוָ֔ק כִּ֣י לַכֹּהֲנִ֧ים בְּנֵי־אַהֲרֹ֛ן הַמְקֻדָּשִׁ֖ים לְהַקְטִ֑יר צֵ֤א מִן־הַמִּקְדָּשׁ֙ כִּ֣י מָעַ֔לְתָּ וְלֹֽא־לְךָ֥ לְכָב֖וֹד מֵיְקֹוָ֥ק אֱלֹהִֽים: וַיִּזְעַף֙ עֻזִּיָּ֔הוּ וּבְיָד֥וֹ מִקְטֶ֖רֶת לְהַקְטִ֑יר וּבְזַעְפּ֣וֹ עִם־הַכֹּהֲנִ֗ים וְ֠הַצָּרַעַת זָרְחָ֨ה בְמִצְח֜וֹ לִפְנֵ֤י הַכֹּֽהֲנִים֙ בְּבֵ֣ית יְקֹוָ֔ק מֵעַ֖ל לְמִזְבַּ֥ח הַקְּטֹֽרֶת:
(דברי הימים ב פרק כו פסוק יז - יט)
פרשת שקלים היא המקום בו מוגדש בתורה הקשר האישי והבלתי תלוי של כל אחד מישראל עם המקדש. העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט. בקריאת ההפטרה אנו נרמזים גם לצד השני של המטבע. לצד הקשר החשוב הזה והרצון הגדול של כל אחד מישראל להיות חלק מבניין הקודש יש צורך במעמד כהונה חזק. מעמד שיאזן את כוחה של המלוכה וישמור עליה בדרך ד'.
[1] ראה משנה זבחים יד, א
בפרשות שלנו עם ישראל בונה משכן לקב"ה. ולא מובן בכלל איך יתכן שיהיה לקב"ה מקום מסוים בעולם שבו הוא נמצא? הרי הקב"ה ברא את כל העולם ו"הוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו". ובפירוש אומר ה' בסוף ספר ישעיהו "כֹּה אָמַר ה' הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי וְהָאָרֶץ הֲדֹם רַגְלָי אֵי זֶה בַיִת אֲשֶׁר תִּבְנוּ לִי וְאֵי זֶה מָקוֹם מְנוּחָתִי", ושלמה בחנוכת בית המקדש אומר "כִּי הַאֻמְנָם יֵשֵׁב אֱלֹהִים עַל הָאָרֶץ הִנֵּה הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם לֹא יְכַלְכְּלוּךָ אַף כִּי הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר בָּנִיתִי", ואם כן איך יתכן שאנחנו בונים בית לה'?
ושאלה נוספת: הפרשות שלנו מסודרות סביב התרומה שעם ישראל נתנו למשכן. למה חשוב כל כך שהמשכן יבנה דווקא מתרומות? זה הרי לא כל כך מכובד. ולמרות שגם בבית המקדש העם תרם קצת, אבל שם העיקר היה מהשלל של הכיבושים של דוד, כלומר המלכות בנתה את הבית מתקציב ממשלתי, ולא מתרומות של אנשים פרטיים.
באמת אין מקום מסויים בעולם שהקב"ה נמצא דווקא בו, אבל יש עם מסויים שהקב"ה נמצא דווקא בו. לבני האדם יש בחירה חופשית, וכל העמים לא נותנים בתוכם מקום לקב"ה, ולא מקיימים את תורתו. עם ישראל בוחר לתת בליבו מקום לקב"ה, ומקיים את התורה. ולכן האנושות היא כביכול מקום פנוי שהקב"ה לא מופיע בו בגלוי. ובתוכה יש מקום לקב"ה בעם ישראל.
המשכן אינו הבית של הקב"ה, אלא הבית של הקב"ה ועם ישראל יחד. מקום המפגש בין הקב"ה לכנסת ישראל, שמתבטא בשני הכרובים שעל הארון. ולכן המשכן אינו קבוע במקום מסויים, אלא נודד עם בני ישראל, כי הקב"ה לא נמצא אז במקום מסויים אלא בעם מסויים. וכמו שאומר המדרש, גם כשעם ישראל יוצא לגלות, השכינה הולכת איתם לשם.
ולכן נאמר "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָֽׁכַנְתִּי בְּתוֹכָֽם", כלומר השכינה היא בתוך העם, וזו מטרת המקדש. ולכן נבנה המשכן מנדבת העם, כי המשכן הוא ביטוי של הרצון הטוב שיש לכל אחד מישראל לתת בתוכו מקום לקב"ה. וגם מי שלא מצא בתוכו רצון לנדבה למשכן, נתן לכל הפחות מחצית השקל, שממנה נעשו האדנים שהם היסודות של המשכן.
אלא שכשעם ישראל מגיע אל המקום שלו, שהוא לא כל העולם, אלא ארץ ישראל דווקא, ומגיע אל המנוחה ואל הנחלה, אז יש גם מדרגה נוספת של מקדש. והשכינה שורה במקום מסוים דווקא. ומה שמגדיר את המקום הזה, הוא המלך שמאגד יחד את כל עם ישראל לדבר אחד. ולכן כשיש מלך, שמלכותו נצחית, בנחלה של השבט שלו נבנה המקדש.
וכך אומר ה' לדוד "כִּי לֹא יָשַׁבְתִּי בְּבַיִת לְמִיּוֹם הַעֲלֹתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם וְעַד הַיּוֹם הַזֶּה וָאֶהְיֶה מִתְהַלֵּךְ בְּאֹהֶל וּבְמִשְׁכָּן: בְּכֹל אֲשֶׁר הִתְהַלַּכְתִּי בְּכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הֲדָבָר דִּבַּרְתִּי אֶת אַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר צִוִּיתִי לִרְעוֹת אֶת עַמִּי אֶת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר לָמָּה לֹא בְנִיתֶם לִי בֵּית אֲרָזִים... וְשַׂמְתִּי מָקוֹם לְעַמִּי לְיִשְׂרָאֵל וּנְטַעְתִּיו וְשָׁכַן תַּחְתָּיו... וַהֲקִימֹתִי אֶת זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֲשֶׁר יֵצֵא מִמֵּעֶיךָ וַהֲכִינֹתִי אֶת מַמְלַכְתּוֹ: הוּא יִבְנֶה בַּיִת לִשְׁמִי וְכֹנַנְתִּי אֶת כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ עַד עוֹלָם".
ולכן נבנה המקדש מהשלל של אויבי ישראל שכבש דוד, כי המקדש הוא ביטוי של הממלכה, ושל המנוחה מכל האויבים מסביב. ובכל זאת היתה גם במקדש תרומה מכל ישראל, כי מדרגת המשכן כמובן נמצאת גם היא במקדש, וגם במקדש ה' שוכן בתוך בני ישראל, שהם עצמם שוכנים במקום קבוע.
[הרחבה ועיון נוסף: מדרש תנחומא: אמור כד, נשא יט 'בא וראה בשעה', חפץ חיים - שם עולם חלק ב פרק ה 'ועוד יש בנתינת התורה', שפת אמת תרומה: תר"מ, תרל"ד 'ושכנתי בתוכם', שם משמואל תצוה וזכור תרע"ב 'בש"ס מגילה'].
משה פותח את הציווי על עשיית המשכן בציווי על איסור עשיית מלאכה בשבת: "הקדים להם אזהרת שבת לצווי מלאכת המשכן, לומר שאינו דוחה את השבת". איסור המלאכה בשבת אינו עומד רק כניגוד למלאכת המשכן, אלא גם נובע ממנו: "הא דתנן אבות מלאכות (שאסורות בשבת) ארבעים חסר אחת כנגד מי? אמר להו רבי חנינא בר חמא כנגד עבודות המשכן". התורה לא פירטה מהם המלאכות האסורות בשבת, וחז"ל למדו שהמשכן הוא זה שמגדיר את האיסור- כל מלאכה שהיתה במשכן אסורה בשבת ומלאכה אחרת מותרת.
הגדרה כזו לא קשורה לאיכות המלאכה, שהרי ייתכן שיש מלאכה חשובה ומשמעותית שלא נעשתה במשכן (אמנם להלכה מסתבר שכל מלאכה כזו תהיה אסורה כתולדה של אחת המלאכות שהיו במשכן). נראה שעקרון זה מתייחס למטרת המלאכה. המלאכות הם היצירה שהאדם יוצר בעולם. התורה מעמידה כתכלית כל פעולת היצירה של האדם את המשכן- בית ה'. המשכן שהוא ה'בית' והמקום המיוחד להשראת השכינה הוא דוגמא לעולם כולו. כל פעולתנו בעולם צריכה להיות מכוונת להפוך את העולם ל'ביתו' של ה' ולהשרות את השכינה בארץ. מלאכה שאינה לתכלית זו אין לה חשיבות אמיתית.
על פי זה מתבאר מספרם של מלאכות שבת שמנוסח בלשון חז"ל 'ארבעים חסר אחת'. המשמעות הפשוטה היא שבאמת ישנם ארבעים מלאכות, אלא שאחת המלאכות נחסרה ממניין זה. היכן נמצא מניין הארבעים בשלמותו? הציווי על המשכן מגיע: "למחרת יום הכפורים כשירד (משה) מן ההר", כלומר מיד בסיום מעמד הר סיני על כל שלביו. המספר 40 חוזר במעמד זה 3 פעמים שהרי משה עולה להר "אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה" לקבל לוחות ראשונים, לאחר חטא העגל: "וָאֶתְנַפַּל לִפְנֵי ה' כָּרִאשֹׁנָה אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה", ולבסוף: "וַיְהִי שָׁם עִם ה' אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה" לקבל לוחות שניים.
אם כן המספר ארבעים שייך לשלמות אלוקית שמופיעה במתן תורה. שלמות זו חוזרת ובאה לידי ביטוי במשכן, כדברי הרמב"ן: "וסוד המשכן הוא, שיהיה הכבוד אשר שכן על הר סיני שוכן עליו בנסתר". יצירת המשכן בשלמותו כמקום השראת השכינה נעשית ע"י 40 מלאכות, אלא שתכלית זו לא יכולה להיעשות בשלמות ע"י האדם, ולכן נותרו בידינו רק 'ארבעים חסר אחת'.
מהי המלאכה החסרה? בהכרח מלאכה זו תופיע ברגע השראת השכינה עצמו, שהרי מיד כשנשלמות 40 המלאכות השראת השכינה מתאפשרת. רגע זה מופיע בפרשת שמיני: "וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וַיֵּצְאוּ וַיְבָרֲכוּ אֶת הָעָם וַיֵּרָא כְבוֹד ה' אֶל כָּל הָעָם. וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל עַל הַמִּזְבֵּחַ אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַחֲלָבִים וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיָּרֹנּוּ וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם". אם כן המלאכה החסרה היא מלאכת 'מבעיר'- הדלקת האש מן השמים במזבח.
לכאורה אי אפשר לומר כך שהרי מלאכת 'מבעיר' נכללת בתוך ה'ארבעים חסר אחת' שהיו במשכן? על כך עונה פרשתנו כשהיא מוסיפה לאיסור המלאכה הכללי בשבת את איסור ההבערה: "לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל משְׁבֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת", ומכאן עולה אותה שאלה- הרי מלאכה זו כבר כלולה באיסור המלאכה הכללי שנאמר בפסוק הקודם? מכאן למדו חז"ל שמלאכת הבערה היא יוצאת מן הכלל: "הַבְעָרָה לְלָאו יָצָאת דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי, רַבִּי נָתָן אוֹמֵר לְחַלֵּק יָצָאת". כלומר שלמלאכת ההבערה יש 2 חלקים שאחד מהם בכלל המלאכות הרגילות ואחד לא. שני הצדדים האלו מופיעים במשכן: "אף על פי שהאש יורדת מן השמים, מצוה להביא מן ההדיוט". מלאכת ההבערה היא הקצה העליון של מלאכת האדם ההדיוט, והקצה התחתון של 'מלאכת שמים' שבה הקב"ה מתגלה אלינו באופן קבוע בצורה מוחשית: "אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ לֹא תִכְבֶּה".
במה מיוחדת תכונתה של ההבערה מכל שאר המלאכות? שאר המלאכות הם שימוש בכוח לשם יצירה כלשהי ואילו הבערה היא יצירת אש כלומר יצירת הכח עצמו, ולכן היא יסוד לכל שאר המלאכות. יתר על כן, בדברי הרב קוק יש משמעת שאיסור הבערה אינו דווקא באש אלא בכל יצירת אנרגיה שפועלת בדומה לאש (ולכן החשיב חשמל כאש).
נראה שהשם 'מלאכה' נגזר מ'מלאך'. מלאך אינו יצור פיזי אלא הוא 'כח' כלשהו (כדברי הרמב"ם במו"נ ועוד). מלאך מתפרש גם כ'שליח', כלומר שזהו כוח שמכוון למטרה מסוימת. המלאכים שאינם בעלי בחירה חופשית עושים תמיד את רצון ה', כלומר שהכוח שלהם מכוון לשליחותו של ה', אך המלאכות שנעשות ע"י אדם בעל בחירה עלולות להיות מכוונות למטרות אחרות. במצב כזה המלאכות מחולקות זו מזו כיוון שלכל מלאכה יש מטרה אחרת, ואין מטרה כוללת שמאחדת את כל המלאכות. נראה שלזה רומז רבי נתן ש'הַבְעָרָה לְחַלֵּק יָצָאת', כלומר שאם האדם עושה מלאכה שלא לשם התכלית הכוללת של השראת השכינה בעולם פעולתו מנותקת מ'מלאכת שמים' שמורידה לעולם את האש של מעלה, ובמצב כזה כל מלאכה שהוא עושה מחולקת ועומדת בפני עצמה.
1)מהם שלושת הפריטים במשכן שצורתם ריבוע מדויק?
2)איזה חלק נמצא גם במשכן וגם אצל חכות הדייגים?
3)היכן מוזכרת אש בפרשתינו?
4)מה קרה בתאריך 1/1/02?
חידות לילדים על פרשת השבוע לפי סדר העולים לתורה
פרשת ויקהל עוסקת בתיאור הביצועי של הקמת המשכן, פעמים רבות חוזרת בה המילה "ויעש". התורה יכלה להסתפק במשפט כללי: 'ויעש בצלאל ככל אשר ציווה ה'', אך היא בוחרת לפרט את כל שלבי העשייה, את פרטי הכלים, מבנה המשכן ויריעותיו. למפעלו של בצלאל יש אם כן חשיבות בפני עצמה, ולא רק כיישום הוראותיו של משה. חז"ל כבר עמדו על כך, שמעבר להבדלים בפרטים בין פרשת תרומה ופרשת ויקהל, העוסקות שתיהן בבניית המשכן, ישנו הבדל מהותי בסדר הפעולות. פרשת תרומה מתחילה בציווי על בניית הארון המצוי בקודש הקודשים, אחריו באים כלי המשכן השונים, ולבסוף המבנה החיצון. ואילו פרשת ויקהל פותחת דווקא במבנה המשכן: "וַיַּעֲשׂוּ כָל חֲכַם לֵב בְּעֹשֵׂי הַמְּלָאכָה אֶת הַמִּשְׁכָּן עֶשֶׂר יְרִיעֹת", "וַיַּעַשׂ אֶת הַקְּרָשִׁים לַמִּשְׁכָּן עֲצֵי שִׁטִּים עֹמְדִים", ורק לאחר השלמת המבנה היא פונה לבניית הכלים: "וַיַּעַשׂ בְּצַלְאֵל אֶת הָאָרֹן עֲצֵי שִׁטִּים אַמָּתַיִם וָחֵצִי אָרְכּוֹ וְאַמָּה וָחֵצִי רָחְבּוֹ וְאַמָּה וָחֵצִי קֹמָתוֹ".
מדרש מפורסם (קהלת רבה ז, יא), המובא גם ברש"י (שמות לח, כב), מספר על דין ודברים בעניין בניית המשכן בין משה לבין בצלאל. משה טען שאת המשכן יש לבנות על פי הסדר ששמע בסיני, דהיינו עשיית הכלים לפני המבנה, אך בצלאל הקשה על כך: "מנהג עולם לעשות תחלה בית ואחר כך משים כלים בתוכו". למרבה הפלא משה מסכים לדבריו של בצלאל: "אמר לו משה בצל אל היית, כי בוודאי כך צוה לי הקדוש ברוך הוא". דבריו של משה תמוהים, שהרי בפרשת תרומה אנו רואים שלא כך אמר לו הקב"ה! "אַחַת דִּבֶּר אֱלֹהִים שְׁתַּיִם זוּ שָׁמָעְתִּי" (תהילים סב, יב). פנים שונות יש לדבר ה' הבא אלינו ממרומים. מצד אחד, נכון להתחיל בבניית הארון פנימה ומשם למעגלים חיצוניים יותר. בארון נמצאת התורה, הלב, מקור הקדושה במציאות, ומתוך הופעת התורה מתגלים כלי ביטוי שונים — המנורה, השולחן, ולבסוף גם המבנה השלם מסביב. המשכן מכונה "אהל מועד", כל מטרת המבנה היא ההתוועדות בין משה ובין הקב"ה מבין שני הכרובים, שם מוקד ההתרחשות. אולם, מנגד, עומדת תפישתו של בצלאל. "יודע היה בצלאל לצרף אותיות שנבראו בם שמים וארץ" (ברכות נה ע"א). הרצון לחבר שמים וארץ מביא להתחשבות ב"מנהג העולם", במציאות ההגיונית והטבעית. בצלאל מפגיש בין עולמנו האנושי ובין הקודש העליון, כפי שניתן למשה בסיני. אכן, במלאכת חיבור שמים וארץ שבמשכן, נמתחו שני קווי פעולה שונים, המיוצגים בשני בוני המשכן, בצלאל ואהליאב. הרב קוק מתייחס לשתי הדרכים בפסקה שכותרתה: "מימין לשמאל ומשמאל לימין" (אורות הקודש ח"א, סט).
מטרה אחת בחיבור בין הקודש והחול היא להסביר את הקודש, גם על פי מושגי החול. כך ערכי הקודש העליונים ישפיעו ברכה על השכל שלנו ותובנותיו האנושיות. בדרך זו, אט אט, העניינים הנשגבים יצליחו לחדור אל התבונה וההגיון המוגבלים שלנו, עד שנצליח לנסחם בניסוחים רציונאליים המקבלים השראה מהארות הקודש. בדרך זו, הדגש יושם על ההקשבה העמוקה, המלווה בניסיון לתרגם את הנעלה והמרומם לתבניות החשיבה שלנו. "כשמסבירים עמקי הקודש בדעת השכל, בראית התבונה האנושית, הולכים מימין לשמאל". הרב קוק מכנה שיטה זו הליכה "מימין לשמאל". ימין — זו ההשפעה ממרומים, אינסופית, בעלת גדולה ורוחב ללא מגבלות. הימין מתאר את האידיאל הגבוה שאינו מונמך אל המציאות הארצית. כך למשל, השלמות הסופית בימות המשיח נקראת "קץ הימין". לעומת זאת, השמאל, מידת הדין, מייצג חוקים ודינים מוגבלים ותחומים. כאשר מסבירים את המופשט בעזרת חוקי השכל האנושיים, הולכים מימין לשמאל. גם אם לא כל העומק והשפע יוכלו להיכנס במסגרת זו, מה שיצליח לחדור ירומם וישרה מרוחו על השכל והתבונה שלנו. הרב קוק, בהיסמכו על הזוהר, כותב שזוהי מידת אהליאב בן אחיסמך, משבט דן, שהיה לסמך ועזר לבצלאל במלאכה: "מדת הנטיה מן הימין אל השמאל, משפעת הקודש אל התבונה הקצובה, המאירה באדם, ברוחו ושכלו, בציוריו ובכח יצירתו, היתה באהליאב". משימתו של אהליאב היתה לעבד סברות קודש להגיון אנושי, ושמו המתחיל במלה 'אהל' רומז אולי לרצון להקים אהל, מבנה מוגבל ומדוד לעולם הרוח. מלאכה זו מצריכה זהירות רבה. לעתים, כשמנסים לתרגם ערכי קודש לשפת החול, הקודש עלול להיעלם. מרוב רצון להמחיש, מתרבה ההגיון האנושי, אבל התוכן המופשט העליון כבר לא מורגש, הוא פג ונעלם. נדרשת חכמת לב גדולה ואומנות מיוחדת כדי להסביר את הקודש מבלי לעמעמו ולהפכו לסברות של חולין.
קיים גם קו פעולה הפוך, המתאמץ לקחת את ההגיון שלנו, את הסברות והרגשות האנושיים, ולחשוף את שורשן שבקודש. לגלות שגם מה שנראה טבעי והגיוני, יונק בעצם מן הגודל, מלפני ולפנים. זוהי עבודה המעמיקה במציאות הנגלית, ומוצאת בה את מה שמעבר למבט הראשוני. זוהי מידתו של בצלאל: "כשמרימים את כלל ערכי התבונה האנושית אל הרום העליון, ומבארים את הכל על פי שפעת הקודש, הולכים מן השמאל אל הימין... מדת הנטיה מן השמאל אל הימין מאוצר רוח חכמה שבאדם אל רוח אלהים, היתה בבצלאל". אולי מידה זו רמוזה בשמו של בצלאל, ליכולתו לעמוד בצל, וללמוד ממנו על רצון האל, להיעזר בצל בכדי להתעלות אל האור האלוהי. על הפסוק, "מַה יָּקָר חַסְדְּךָ אֱלֹהִים וּבְנֵי אָדָם בְּצֵל כְּנָפֶיךָ יֶחֱסָיוּן... וְנַחַל עֲדָנֶיךָ תַשְׁקֵם" (תהילים לו, ח-ט), כותב הרב קוק: "לא יוכלו להחסות בני אדם, יצורים מוגבלים בערכים עולמיים, בהאור המוחלט, באין כל צל החוצץ, המתוה להם את אורח הקבול של בית חייהם... ואלמלא הצל, אין בני אדם מוכנים לאורה כלל... והצל אמנם צל של כנפים הוא, שמזכירות אותנו שיש כאן עפיפה, שיש כאן אור מתעלה..." (עולת ראיה א, עמ' כ) דרכו של בצלאל היא עיקר מטרת המשכן. לא רק לתת לקודש הסברים הגיוניים, אלא בעיקר להעלות את הארצי והשכלי, אל מקורו, אל רצון הקב"ה. הטבע על כל חלקיו משולב במלאכת המשכן ומקבל על ידו את ערכו בקודש. "היסוד העיקרי הוא הפונה מהשמאל אל הימין, מאוצר החול אל רום מבוע הקודש, אבל איתו צריך להיות מלווה גם כן הכח ההולך מן הימין אל השמאל, השואב ממעינות הקודש ומשקה את מטעי החול. בצלאל ואתו אהליאב עשו את כל אשר צוה ד' את משה". (אורות הקודש שם)
קווי היסוד הללו של בצלאל ואהליאב ממשיכים להופיע בכל הדורות. הרב קוק מצא את הופעתם גם אצל שניים מגדולי ישראל — הרמב"ם והרמב"ן: "שני פרנסים טובים עמדו לישראל... הרמב"ם והרמב"ן. שניהם כללו בתוכם את כל אוצר החיים אשר לישראל ולאדם, לפי היכולת האנושי... שני הצדדים אשר להקשבת הרוח... הצד המסתורי הפנימי, הפאה הימנית, שמשם חוש האמונה העמוק נובע, וממנו תוצאות לכל בינה פנימית, קבלית... ומהצד השמאלי, הצד ההכרי, המלא שכל וחשבון, בירור והגיון השופט את כל ערך בהגדרותיו... הפאה השמאלית נפלה למנה, האחרונה לבן מיימון, והראשונה לבן נחמן. אור אל שדי... האיר בנשמת שני האורים הגדולים... ויחד הם בונים את בית ישראל מזה אחד ומזה אחד, והיו ידיהם אמונה, להחליש את עמלק ואת עמו לפי חרב, ולהקים יד על כס יה". (אורות האמונה עמוד 59) ה"פאה הימנית" עסוקה בהקשבת הנסתר והפנימי שמאחורי המציאות הנגלית. "גדול כוחן של נביאים שמדמין צורה ליוצרה" (בראשית רבה כז, א), כוח רוחני מיוחד המתבונן במציאות ומברר את שורשה העליון, בבינה פנימית. לעומתה עומדת ה"פאה השמאלית", החותרת אל ההגיון המחושב המנסח בבהירות מחשבות נעלות. הפאה השמאלית "נפלה לבן מימון", והימנית "לבן נחמן". הרמב"ם והרמב"ן הם אבות-טיפוס מייצגים של שתי שיטות במחשבת ישראל. דרך העיון הקבלי של חכמי הנסתר, ומלאכת הסברת ערכי התורה בשכל פילוסופי. משני עמודי התווך האלו יצאו זרמים גדולים ועשירים במחשבת ישראל.
בין שני צדדים אלו ישנו שיתוף פעולה, וגם הבדלים ודגשים יחודיים, אבל שניהם נחוצים, "והיו ידיהם אמונה, להחליש את עמלק ואת עמו לפי חרב". שתי ידיים נדרשות לניהול המלחמה נגד עמלק. העמלקיות היא הנטייה להפריד ולקצץ בין העולם הרוחני העליון לבין התבונה ההגיונית האנושית. עמלק חפץ בסתירה בין האלוהי לאנושי, ועוקר מיסודו כל רצון לחפש תוכן רוחני הטמון מעבר למציאות הגלויה לפנינו. במקדש ישמשו שתי הידיים, מימין לשמאל ומשמאל לימין. ממשה רבנו נמתחים שני קווים, "ויהי ידיו אמונה", שתי זרועות נשלחות, בצלאל משבט יהודה ואהליאב משבט דן. שבט יהודה נמצא בראש המחנה, ושבט דן היה המאסף, מאסף לנשארים מאחור, המותקפים על ידי עמלק, "וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּֽחֱשָׁלִים אַֽחֲרֶיךָ" (דברים כה, יז-יח). נחשלים, אנשים מישראל הנבוכים בדרכם, יש בכל הדורות, ולעזרתם תמיד קמו לנו ענקי רוח, שלקחו על עצמם לפנות לנבוכים אלו שהענן פלטם, ולהאיר להם דרך הקושרת הגיון ורוממות, חול וקודש. כך כותב הרב חרל"פ: "יש לשבט דן חלק בבניין עם ישראל, שכן בעשיית המשכן נאמר "ראה קראתי בשם בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה ואני הנה נתתי אתו את אהליאב בן אחיסמך למטה דן", היינו השבט היותר גדול הוא שבט יהודה, עם השבט היותר פחות, הוא שבט דן, כי מיניה ומינה יתקלס עילאה ויהיה גם לאור הגויים. וכן מקדש ראשון נבנה ע"י שלמה בן דוד מלך ישראל וע"י חירם שאמו היתה משבט דן. וכן בהריגת בלעם על ידי פנחס היה צורך לשתף את צליה משבט דן ובדוד היה צורך לשתף את עירא ובגיניה תליא גבורתיה דדוד. וכן לעתיד לבוא תהיה הגאולה גם על ידי שריה משבט דן, דזמין למיתי בהדי משיחא דאפכים וזמין איהו למעבד נוקמין וקרבין בשאר עמין וכ' דא יקום כדין הוי מחכא לפורקנא דישראל". (מי מרום מעיני הישועה, פרק ז) השילוב בין יהודה לדן התרחש גם בבניין המקדש הראשון. בניית המקדש נוהלה על ידי שלמה המלך משבט יהודה, ואילו אחד הפועלים החשובים שהשתתפו בבניית המקדש וכליו, היה חירום, "בֶּן אִשָּׁה מִן בְּנוֹת דָּן" (דברי הימים ב ב, יג) "וַיַּעַשׂ חִירוֹם אֶת הַכִּיֹּרוֹת וְאֶת הַיָּעִים וְאֶת הַמִּזְרָקוֹת וַיְכַל חִירָם לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר עָשָׂה לַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בֵּית ה'' (מלכים א ז, מ). בסיום מלאכת הקמת המשכן נאמר: "וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת כָּל הַמְּלָאכָה וְהִנֵּה עָשׂוּ אֹתָהּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' כֵּן עָשׂוּ וַיְבָרֶךְ אֹתָם מֹשֶׁה". "אמר להם יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם" (רש"י). ברכה שורה בשתי הידיים, זו של אהליאב, וזו של בצלאל, ועל שניהם נאמרת תפילתו של משה — "וִיהִי נֹעַם אֲדֹנָי אֱלֹהֵינוּ עָלֵינוּ וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנָה עָלֵינוּ וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנֵהוּ" (תהילים צ, יז).
בשבת זו מוציאים שני ספרי תורה, בראשון קוראים את פרשת השבוע – ויקהל ובשני קוראים את פרשת שקלים. ששת הפסוקים הראשונים של פרשת כי תשא, עוסקים בחיובו של כל אחד מעם ישראל להביא את מחצית השקל עבור קרבנות הציבור שהקריבו בבית המקדש. שבת שקלים היא הראשונה מארבע שבתות – פרשיות לפנינו (שקלים, פרה, זכור והחודש).
מדוע קבעו את נתינת 'מחצית השקל'? ומדוע נקבעה שבת זו בסמוך לראש חודש אדר [בשנה זו אדר השני, הסמוך לניסן]?
את המקור מצינו במשנה במסכת מגילה (דף כט ע"א): "ראש חדש אדר שחל להיות בשבת – קורין בפרשת שקלים", וביאר רש"י: "קורין בפרשת שקלים - להודיע שיביאו שקליהם באדר, כדי שיקריבו באחד בניסן מתרומה חדשה". משמע שמטרת ההכרזה היא כדי שכל אחד ימלא את חובתו לתת 'מחצית השקל'. כל זאת במטרה להביא לידי מימוש את תרומת הלשכה, שממנה רכשו קרבנות ציבור.
כיום, לצערנו בית המקדש אינו בנוי על תילו, ואין מביאים קרבנות, על כן אנו מיישמים זאת ב"תחליף", כפי שכתב ה'משנה ברורה' (בסימן תרפה, סעיף קטן ב): "וכיון דבניסן בעי לאקרובי (=צריך להקריב) מתרומה חדשה, לכך מקדמינן ומשמיעין על השקלים באדר הסמוך לו, שיביאו שקליהם בר"ח ניסן ואנו משלמין פרים שפתינו בקריאת הפרשה של 'כי תשא' דכתיב בה ענין השקלים". הרי לנו שקריאת פרשת שקלים היא תחליף בימינו להבאת הקרבן לבית המקדש.
לסמיכות ההכרזה על השקלים לראש חודש אדר טעם נוסף, כפי שאומרים חז"ל: "אמר ריש לקיש: גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל, לפיכך הקדים שקליהן לשקליו. והיינו דתנן: באחד באדר משמיעין על השקלים".
את ענין הקדמת ציווי התורה על הבאת השקלים בתרומת 'מחצית השקל' לשקליו של המן הרשע מבאר רבי יצחק אייזיק חבר, בדרוש 'שיח יצחק'. רבי יצחק כורך בין הכפרה שבנתינת השקלים לחיבור החברתי, בין אדם לחברו בהבאת השקלים. לביאורו, מצות נתינת מחצית השקל היא זכרון לישראל לתקן עוון, שגורם סילוק שכינה בישראל, כל מחלוקת ופירוד לבבות בעם ישראל נובעת כתוצאה מעימות שבין שני אנשים, כאשר כל אחד רוצה להתנשא על רעהו. מצב זה יוצר עימות ומרבה שנאת חנם ומחלוקת בעם ישראל. כידוע המחלוקת גורמת למגיפות ולסילוק השכינה, לכן הורה הקב"ה שכל אחד יתן "כופר נפשו לה'".
הוראה זו של הקב"ה ייחודית. התורה כתבה: "הֶעָשִׁיר לֹא יַרְבֶּה וְהַדַּל לֹא יַמְעִיט מִמַּחֲצִית הַשָּׁקֶל לָתֵת אֶת תְּרוּמַת ה' לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם" (ל, טו). על התרומה להיות שוויונית, שכל אחד יהיה שוה בעיניו עם חבריו. ביאר האברבנאל שהסיבה לכך, כדי שלא יתבזה עשיר או אדם חשוב ונכבד שירד מנכסיו. כלומר כדי למנוע בושה מאדם בישראל הורתה התורה שכולם יהיו שוים בתרומה זו. אם יקפידו על כל הפרטים כראוי, אזי "וְלֹא יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקֹד אֹתָם". מצות נתינת 'מחצית השקל' גרמה לאחדות בעם ישראל, וכתוצאה מכך השראת השכינה בישראל.
במגילת אסתר, שנקרא בע"ה בעוד שבועיים מסופר על המן שאמר לאחשורוש: "יֶשְׁנוֹ עַם אֶחָד מְפֻזָּר וּמְפֹרָד בֵּין הָעַמִּים בְּכֹל מְדִינוֹת מַלְכוּתֶךָ" (אסתר ג, ח). המן ציין שבעם ישראל קיימת מחלוקת, ביניהם שורר פירוד לבבות, ועל כן השגחת הקב"ה הסתלקה מהם. המן סבר שכתוצאה מכך יוכלו לבצע בהם את תכניתם.
התיקון לכך בדברי אסתר, שאמרה למרדכי: "לֵךְ כְּנוֹס אֶת כָּל הַיְּהוּדִים הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשָׁן". מסיבה זו מצות השקלים מהווה תיקון ורפואה שקודמת למכה, שרצה המן להנחית על עם ישראל המפורד ומפולג. התרופה למזימת המן להשמיד את עם ישראל, היתה בהקדמת ציווי נתינת מחצית השקל, הגורם לאחדות וקירוב לבבות.
בפרשת 'ויקהל', משה אומר לבני ישראל "כֹּל נְדִיב לִבּוֹ יְבִיאֶהָ אֵת תְּרוּמַת ה'..." (שמות לה, ה), כפי שאמר לו ד' בתחילת פרשת 'תרומה': "מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי" (שמות כה, ב). בהמשך הפרשה מתוארת גם הנתינה בפועל: "כֹּל נְדִיב לֵב הֵבִיאוּ..."; "כָּל אִישׁ וְאִשָּׁה אֲשֶׁר נָדַב לִבָּם אֹתָם...". הנדבה היא ביטוי של רצון טוב, עשיית טוב מתוך רצון חופשי לעשות טוב, כפי שמבאר רש"י (בשמות כה, ב). לפי זה, נראה ש'לב' מבטא את מקור התעוררות רצונו של האדם. ניתן להביא לכך ראיה כבר מחומש 'בראשית', שם רואים שהיצר מקומו בלב: "יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו" (שם ח, כא. וכעין זה לפני כן, שם ו, ה);). גם בתחילת חומש 'שמות', משמעות הכבדת הלב של פרעה ושל עבדיו היא אי-הרצון לשחרר את ישראל. גם את מצוות "ואהבת... בכל לבבך", דרשו חז"ל על היצרים (ברכות נד ע"א).
אך בפרשות הקודמות, וכן בפרשתנו, רואים שהלב הוא גם מקום החכמה, שכן מתבאר בפסוקים: "...תְּדַבֵּר אֶל כָּל חַכְמֵי לֵב אֲשֶׁר מִלֵּאתִיו רוּחַ חָכְמָה" (שמות כח, ג); "...וּבְלֵב כָּל חֲכַם לֵב נָתַתִּי חָכְמָה וְעָשׂוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוִּיתִךָ" (שמות לא, ו); "וְכָל חֲכַם לֵב בָּכֶם יָבֹאוּ וְיַעֲשׂוּ..." (שמות לה, י). האם אין הדברים סותרים? ובכלל, מה מוסיף לנו הייחוס של הנדבה והחכמה ללב, מדוע אין די בתיאור האנשים כנדיבים וחכמים?
הרמב"ם ב'מורה נבוכים' (ח"א פל"ט) אמר ש'לב' הוא 'שם משתתף' (משותף), שמורה לפעמים על המחשבה, לפעמים על הרצון, לפעמים על העצה, ולפעמים, כמובן, על האבר 'לב'. הרמב"ם מבאר שבאבר זה נמצא בסיס החיים, ומסיים הרמב"ם: "מאמר ואהבת את ה' אלוהיך בכל לבבך, פירושו אצלי בכל כחות לבך, כלומר כחות הגוף כלם, כי התחלות הכל מן הלב, והעניין שתשים תכלית פעולתך כלם השגתו". באופן דומה מסביר רש"י את הפסוק "קָפְאוּ תְהֹמֹת בְּלֶב יָם" (שמות טו, ח), שפירושו 'בחוזק הים, ודרך המקראות לדבר כן, "עַד לֵב הַשָּׁמַיִם" (דברים ד יא); "בְּלֵב הָאֵלָה" (שמואל ב יח, יד), לשון עקרו ותקפו של דבר'.
לבו של האדם, אם כן, הוא עיקרו ותקפו. עפ"י זה מסבירים המפרשים, שבנדבה למשכן לא היה די בכך שמעשה התרומה יהיה נדבה, אלא שייעשה מתוך רצון גמור, 'מכל הלב'. וכפי שאומר ריה"ל בספר הכוזרי, שהיה זה אחד משני 'עמודי התורה' שהוצרכו להקמת המשכן (ג, כג): 'והשני שתהיה מקובלת בלב נאמן מהקהל. והמשכן היה ממצות האלקים והיה מעשהו מכל הקהל, כמו שנאמר: "כל איש אשר ידבנו לבו", בתכלית החפץ והרצון...'.
גם החכמה איך להכין את הכלים, הייתה חכמה מיוחדת, שהתחילה מהלב, כפי שמבאר הרמב"ן (שמות לה, כא): 'כי לא היה בהם שלמד את המלאכות האלה ממלמד או מי שיאמן בהם ידיו כלל, אבל מצא בטבעו שידע לעשות כן ויגבה לבו בדרכי השם לבוא לפני משה לאמר לו אני אעשה כל אשר אדוני דובר'. הנצי"ב מדגיש שחכמת הלב התבטאה בביטחון אישי של כל אחד מעושי מלאכת המשכן, שיצליח לעשות מה שצריך, למרות שלא למד את המלאכה מאיש.
המלבי"ם מסביר באופן מיוחד עד כמה עיקרית הייתה נדבת הלב, לעומת הנדבה בפועל. הפסוק המסכם את נדבת ישראל הוא "כָּל אִישׁ וְאִשָּׁה אֲשֶׁר נָדַב לִבָּם אֹתָם לְהָבִיא לְכָל הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר צִוָּה ה' לַעֲשׂוֹת בְּיַד מֹשֶׁה, הֵבִיאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל נְדָבָה לַה'" (כט, לה). המלבי"ם מבאר, שכוונת הפסוק לומר שעיקר מה שהביאו בני ישראל לד', לא היה הנדבה בפועל למשכן, אלא האנשים, שלבם נדב אותם להביא כל מה שצריך בשביל המשכן, אף שבפועל היו עניים ולא הביאו כלום – 'האיש הזה והאשה הזאת היו עקר הנדבה שנתקבלה אצל ה', כאלו ישראל מביאים אותה אליו באשר זכו שימצא ביניהם ישרים וצדיקים כאלה', 'כי כל לבבות דורש ה''.
1)מהם שלושת הפריטים במשכן שצורתם ריבוע מדויק?
מזבח הזהב, מזבח הנחושת והחושן
2)איזה חלק נמצא גם במשכן וגם אצל חכות הדייגים?
הקרסים
3)היכן מוזכרת אש בפרשתינו?
לא תבערו אש וכן האש שהיתה מעל המשכן.
4)מה קרה בתאריך 1/1/02?
א' ניסן בשנה השנית נחנך המשכן.
