חומש בראשית בנוי מעשרה פרקים שכולם פותחים בכותרת 'אלה תולדות'. פרק ה'תולדות' האחרון של החומש נפתח בתחילת פרשת וישב: "אלה תולדות יעקב'.
במבט ראשון, מיקומה של כותרת זו מפתיע מאד. הרי עד כה כבר תוארה באריכות מסכת חייו של יעקב, וקשה להבין מדוע רק בנקודה זו התורה מכתירה את המאורעות בתור תולדותיו של יעקב. רק כעת, כשמדובר על ההתרחשויות של בני יעקב, קוראת לכך התורה 'תולדות יעקב'. מה בעצם השינוי שמתרחש בחיי יעקב מכאן והלאה? בולט מאד כי ממש מפסוק זה חל שינוי חריף באופי המאורעות בחומש: עד כה האירועים עמדו בסימן של אב אחד. לכל אורך הדרך מי שנשא את בשורת העם הנבחר היה האב של אותו הדור: אברהם, יצחק או יעקב. אך מכאן והלאה מגיע תור השבטים. פתאום זרע הקודש אינו מצומצם עוד באדם יחיד ובמה שעובר עליו, אלא הוא מופיע בדרכים עקלקלות בחבורה גדולה של שנים עשר אחים.
שינוי גדול ביותר חל מבחינת יעקב בתחילת פרשת וישב: הוא פסק להיות 'הדמות הראשית' של הסיפור, והוא עובר לעמדה אחרת של הצטרפות לתהליכים אותם מובילים בניו. שוב הוא אינו המוביל העיקרי של הדברים. ובאופן מפתיע דוקא למאורעות הללו קוראת התורה: 'תולדות יעקב'.
אצל יצחק פגשנו שתולדותיו מצויים בצילו של אברהם אביו: "ואלה תולדות יצחק בן אברהם, אברהם הוליד את יצחק", כלומר התולדות העיקריים המבטאים היטב את חיי יצחק נעוצים בכך שהוא ממשיכו של הדור הקודם, של אברהם. אצל יעקב אנו פוגשים תופעה הפוכה - "אלה תולדות יעקב - יוסף". כלומר עיקר 'מפעל החיים' של יעקב היה לא במה שהוא עצמו עשה אלא בהקמת הדור החדש שהחל את חיי העם הנבחר. נמצא שבאופן יחודי, היחס בין יעקב לתולדותיו הוא שתולדותיו קודמים לו. 'מפעל החיים' הראשי של יעקב לא היה מעשיו שלו אלא הקמה של משפחה אשר תהפוך ליישות עצמאית ותיצור היסטוריה משל עצמה.
יעקב מוצא עצמו בעידן חדש בו התרחשה הרחבה לסגולה והיא מופיעה בדגם חדש: ריבוי בנים ששייכים לסגולה. בדורות הקודמים היה אחד הבנים נבחר והאחרים נדחים, אך בני יעקב החלו עידן חדש של עם שזוהי ישות חדשה לחלוטין. נולדה בהם זווית מבט חדשה לחלוטין על שלבי הקמת העם הנבחר על ידי ה'.
המהר"ל (גור אריה לח, ב) עומד על כך שמאז שנולדו שנים עשר השבטים חלה על המשפחה הנבחרת הגדרה חדשה לגמרי של 'עם' כך שמאז והלאה ניתן היה להתגייר ולהצטרף אל אותו העם הקטן שנולד: "ויש לומר דוקא כאשר עדיין לא נולדו י"ב שבטי ישראל שהם בני ישראל - אם היו נושאים כנעניות לא היו בטלים בתוך כלל ישראל. אבל כאשר היו כל י"ב שבטים ונחשבו לאומה כדכתיב למעלה (לד, טז) אצל שכם בן חמור "והיינו לעם אחד", וקודם לכן - היו שני אומות, אם כן שם אומה עליהם מיד שנולדו השבטים, וכאשר נחשבו לאומה אין איסור בזה, לפי שכל המתחבר לאומה הרי הוא כאומה ובטילה אצלם לגמרי, ונחשב בכלל ישראל. והכי אמרינן דכנעניות אינה אסורה אלא אם כן לא חזרו בתשובה, אבל חזרו בתשובה לא, וכדכתיב (ר' דברים כ, יח) "למען לא ילמדו אתכם לעשות ככל התועבות", הא אם עשו תשובה מקבלים, וכדאיתא במסכת סוטה (לה ע"ב)".
וכאמור, ה'תולדות' של יעקב בתחילת פרשת וישב זהו ה'תולדות' האחרון בחומש בראשית. מושג ה'תולדות' רווח דוקא בספר בראשית משום שהוא בא לציין את הפרקים השונים של הבריאה, של לידת העולם המתמשכת. וכאשר הפך זרע הסגולה למשפחה, כלומר לגרעין של עם, אז תמו תהליכי הבריאה הארוכים. בכך מובהר כי הנושא הראשי של חומש בראשית הוא התפתחות השושלת הנבחרת עד שתהפוך מיחידים מעבירי הבשורה, לגזע אנושי יציב ורחב.
סיפור מכירת יוסף בספר בראשית הוא סיפור של חטא גדול שמסתיים בוידוי ותיקון. בכלל התיקון גם ההכרה והצרות המגיעות בהמשך הם תגובה אלוקית על החטא: "אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צררת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו וגם דמו הנה דרוש".
נראה שפרשיית" על שלשה פשעי ישראל" מלמדת אותנו, שהקב"ה מאריך אפו כל עוד יש סיכוי שיסורים ותוכחות יועילו. החטא הרביעי, זה שעליו "לא ישיבנו", הוא חטא ההתכחשות לחטא.
יתכן כך יש לקרוא את פסוקי הפתיחה של ההפטרה:
כֹּ֚ה אָמַ֣ר יְקֹוָ֔ק עַל־שְׁלֹשָׁה֙ פִּשְׁעֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל....
עַל־מִכְרָ֤ם בַּכֶּ֙סֶף֙ צַדִּ֔יק וְאֶבְי֖וֹן בַּעֲב֥וּר נַעֲלָֽיִם:
הַשֹּׁאֲפִ֤ים עַל־עֲפַר־אֶ֙רֶץ֙ בְּרֹ֣אשׁ דַּלִּ֔ים וְדֶ֥רֶךְ עֲנָוִ֖ים יַטּ֑וּ וְאִ֣ישׁאָבִ֗יו יֵֽלְכוּ֙ אֶלְהַשֻנָּה:
וְעַל־בְּגָדִ֤ים חֲבֻלִים֙ יַטּ֔וּ אֵ֖צֶל כָּל־מִזְבֵּ֑חַ וְיֵ֤ין עֲנוּשִׁים֙ יִשְׁתּ֔וּ בֵּ֖ית אֱלֹהֵיהֽם:
לאחר תיאור של שלשת החטאים הראשונים מופיעים תיאור של חסדי ד' עמנו, כשבשיאם העמדת נביאים לישראל:
וודאי ליי לי אאמר פסראר וודאוס אאבר ארעריי א '.
תאור זה, הוא הרקע, לחטא הרביעי, זה שעליו אין ארך אפים לפניו:
וַתַּשְׁק֥וּ אֶת־הַנְּזִרִ֖ים יָ֑יִן וְעַל־הַנְּבִיאִים֙ צִוִּיתֶ֣ם לֵאמֹ֔ר לֹ֖א תִּנָּבְאֽוּ:
מיד לאחר חטא זה, מגיע העונש החמור:
הִנֵּ֛ה אָנֹכִ֥י מֵעִ֖יק תַּחְתֵּיכֶ֑ם כַּאֲשֶׁ֤ר תָּעִיק֙ הָעֲגָלָ֔ה הַֽמְלֵאָ֥ה לָ֖הּ עָמִֽיר: " (עמוס בפסוק ו-יד,)
חיזוק לדבר נראה מפרשיות הסיום עמוס, מקבילות ספר מרובה לפרשיות הפתיחה של הספר:
פעמיים מצליח עמוס לעצור את חרון אף ד'.
כֹּ֤ה הִרְאַ֙נִי֙ אֲדֹנָ֣י יְקֹוִ֔ק וְהִנֵּה֙ יוֹצֵ֣ר גֹּבַ֔י ... נִחַ֥ם יְקֹו֖ק עַל-זֹ֑את לֹ֥א תִהְיָֽר יְקֹ֖ה אָמַֽק:
כֹּ֤ה הִרְאַ֙נִי֙ אֲדֹנָ֣י יְקֹוִ֔ק וְהִנֵּ֥ה קֹרֵ֛א לָר֥ב בָּאֵ֖שׁ...נִחַ֥ם יְקֹו֖ק עַל-זֹ֑את גַּם-הִיאֽ לֹ֥י:
בפעם השלישית מראה הקב"ה לעמוס אנך, ומתריע ש"לא יוסיף עוד עבור לו..."
ס כֹּ֣ה הִרְאַ֔נִי וְהִנֵּ֧ה אֲדֹנָ֛י נִצָּ֖ב עַל־חוֹמַ֣ת אֲנָ֑ךְ וּבְיָד֖וֹ אֲנָֽךְ: וַיֹּ֨אמֶר יְקֹוָ֜ק אֵלַ֗י מָֽה־אַתָּ֤ה רֹאֶה֙ עָמ֔וֹס וָאֹמַ֖ר אֲנָ֑ךְ וַיֹּ֣אמֶר אֲדֹנָ֗י הִנְנִ֨י שָׂ֤ם אֲנָךְ֙ בְּקֶ֙רֶב֙ עַמִּ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל לֹֽא־אוֹסִ֥יף ע֖וֹד עֲב֥וֹר לֽוֹ: ...." (עמוס פרק ז פסוק א - י,)
אחרי שלש הנבואות הללו מגיע החטא הרביעי, שעליו אין תיקון וארך אפיים:
וַיֹּ֤אמֶר אֲמַצְיָה֙ אֶל־עָמ֔וֹס חֹזֶ֕ה לֵ֥ךְ בְּרַח־לְךָ֖ אֶל־אֶ֣רֶץ יְהוּדָ֑ה ...ּבֵֽית־מוס אֵ֔ל לֹֽא־תוֹס "ִ ֵבֵף ע֑וֹ, (פסוק ִתוֹס" ֽב )
ועל הנביאים ציוותם לאמר לא תינבאו.
לאחר חטא זה אין ארך אפים. ומופיעה נבואת הקץ:
כֹּ֥ה הִרְאַ֖נִי אֲדֹנָ֣י יְקֹוִ֑ק וְהִנֵּ֖ה כְּל֥וּב קָֽיִץ: וַיֹּ֗אמֶר מָֽה־אַתָּ֤ה רֹאֶה֙ עָמ֔וֹס וָאֹמַ֖ר כְּל֣וּב קָ֑יִץ וַיֹּ֨אמֶר יְקֹוָ֜ק אֵלַ֗י בָּ֤א הַקֵּץ֙ אֶל־עַמִּ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל לֹא־אוֹסִ֥יף ע֖וֹד עֲב֥וֹר לֽוֹ: " (עמוס פרק ח פסוק א - ג, א-ג)
כיוון שאין הקשבה ואין תיקון יצוצו מעתה גם החטאים הבסיסיים שעליהם נידונו מלכתחילה:
שִׁמְעוּ־זֹ֕את הַשֹּׁאֲפִ֖ים אֶבְי֑וֹן וְלַשְׁבִּ֖ית ענוי־עֲנִיֵּי־אָֽרֶץ... לִקְנ֤וֹת בַּכֶּ֙סֶף֙ דַּלִּ֔ים וְאֶבְי֖וּן בַּעֲם וְאֶבְי֖וּן בַּעֲבָם.
פסוקים דומים מופיעים בישעיה. כשמגיע מלך אשור , כעונש על חטאי מלכות יהודה, סרבו אזרחיה להכיר בעונש כיד' ולחזור בתשובה. ובמקום זאת אכלו ושתו כגד של יאוש
וַיִּקְרָ֗א אֲדֹנָ֧י יְקֹוִ֛ק צְבָא֖וֹת בַּיּ֣וֹם הַה֑וּא לִבְכִי֙ וּלְמִסְפֵּ֔ד וּלְקָרְחָ֖ה וְלַחֲגֹ֥ר שָֽׂק: וְהִנֵּ֣ה׀ שָׂשׂ֣וֹן וְשִׂמְחָ֗ה הָרֹ֤ג׀ בָּקָר֙ וְשָׁחֹ֣ט צֹ֔אן אָכֹ֥ל בָּשָׂ֖ר וְשָׁת֣וֹת יָ֑יִן אָכ֣וֹל וְשָׁת֔וֹ כִּ֥י מָחָ֖ר נָמֽוּת: " (ישעיהו פרק כב פסוק יב - טו,)
על כך נחתם גזר דינם:
וְנִגְלָ֥ה בְאָזְנָ֖י יְקֹוָ֣ק צְבָא֑וֹת אִם־יְ֠כֻפַּר הֶעָוֹן֙ הַזֶּ֤ה לָכֶם֙ עַד־תְּמֻת֔וּן ....
חז"ל כללו את את החטא הזה בכלל "חילול ד'" שאין עליו כפרה אלא מיתה.
אבל המחלל את השם ...אינו מתכפר לו כפרה גמורה עד שימות, אלא תשובה יום הכפורים ויסורין שלשתן תולין ומיתה מכפרת שנאמר ונגלה באזני ה' צבאות אם יכופר העון הזה לכם עד תמותון. " (רמב"ם הלכות תשובה פרק א הלכה ד)
חוסר הכרה ביד ד' המגלגלת את מאורעות העונש והכפרה, הם חילול שם ד'. מי שלא מקבל את היסורים כקריאה משמיים לתיקון, לא משאיר לעצמו תקנה עד יום המיטה.
סיפורי השבטים הם סיפורי קבלת הדין , תשובה ותיקון. בראשית מופיעה רואה את גילגולי הורים כיד ד'מבקרים אותנו לתשובה ותיקון. יכולת זו מתרחבת בהמשך לראות גם את החטא עצמו כחלק ממהלך אלוקי מבקרים לטובה. תשובה כזו ההיא המגלגלת את ההזדנות לזכויות, את מעשה יהודה ותמר למוקד ליצירת אורו של משיח. ואת מכירת יוסף לחלק ממהלך אלוקי גדול. עמדה כזו היא המקור גם לסליחה הגדולה:
וְעַתָּ֗ה לֹֽא־אַתֶּ֞ם שְׁלַחְתֶּ֤ם אֹתִי֙ הֵ֔נָּה כִּ֖י הָאֱלֹהִ֑ים..." (בראשית פרשת ויגש פרק מה פסוק ח)
ְאַתֶּ֕ם חֲשַׁבְתֶּ֥ם עָלַ֖י רָעָ֑ה אֱלֹהִים֙ חֲשָׁבָ֣ה פסוק לְטֹבָ֔ה לְמַ֗עַן ברא עֲשֹׂ֛ה כַּיּ֥וֹם הֱַזֶּ֖ה פָּעָם לְטֹבָ֔ה לְמַ֗עַן.
אופק ההבטה מתרחב ע"י התשובה, היסוד הרצוני האידיאלי מתארך ומתפשט , מראש מקדמי תבל והולך ומקיף עד אחרית, עד סוף כל הדורות. ומתוך גדלו וארכו, רחבו, רומו ועמקו, של מבט חודר זה, מתגלה הטוב והחסד האלהי באמת, ... וכל מה שהיה נראה למצער, וכל מה שהיה מן הכעור בעבר, - מתגלה שרק הוד וגודל הוא מלא בתור חלק מהגדולה העליונה של התקדמות התשובה" (אורות תשובה ט,ב)
בין האירועים הדרמטיים שבפרשתנו, בין תיאור יחסי יוסף ואחיו שבסופם מכרו אותו לבין ירידתו למצרים וכניסתו לכלא למשך שנים רבות, אנו קוראים אודות מעשה יהודה ותמר.
משמתו שני בניו, לא רצה יהודה שבנו השלישי יתחתן עם תמר ועל כן אמר לה: "שְׁבִי אַלְמָנָה בֵית אָבִיךְ, עַד יִגְדַּל שֵׁלָה בְנִי, כִּי אָמַר פֶּן יָמוּת גַּם הוּא כְּאֶחָיו" (לח, יא). לאחר תקופה ארוכה "וַיֻּגַּד לִיהוּדָה לֵאמֹר זָנְתָה תָּמָר כַּלָּתֶךָ", ובתגובה לכך קבע יהודה את גזר דינה בנחרצות ואמר: "הוֹצִיאוּהָ וְתִשָּׂרֵף".
בשלב זה יכלה תמר לעשות את המובן והמתבקש מבחינתה, לחשוף ברבים את הסוד שהיה עד כה ידוע רק לה, ממי היא מעוברת. אין ספק שלגילוי זה (אם היה קורה) היו השלכות רבות וידיעה זו יכלה להיות מרעישה, אולם תמר לא נהגה כך. במקום זאת, "הִוא מוּצֵאת וְהִיא שָׁלְחָה אֶל חָמִיהָ לֵאמֹר: לְאִישׁ אֲשֶׁר אֵלֶּה לּוֹ אָנֹכִי הָרָה". מדוע שלחה לו סימנים, ולא אמרה לו במפורש שמעוברת ממנו? משיב על כך רש"י שתמר לא רצתה להלבין את פניו ולומר לו במפורש: ממך אני מעוברת. היא חשבה לעצמה, שאם הוא יודה מעצמו מוטב, ואם לא, אזי ישרפו אותה. ובכל מקרה, החליטה שלא תלבין את פניו.
המעשה האצילי של תמר היווה השראה לדורות ולימוד, כפי שמצינו מעשה נוסף שאירע שנים רבות לאחר מכן. חז"ל במסכת כתובות (סז ע"ב) מספרים: "מר עוקבא הוה עניא בשיבבותיה, (=בשכנותו של מר עוקבא היה גר עני), דהוה רגיל כל יומא דשדי ליה ארבעה זוזי בצינורא דדשא (=והיה רגיל מר עוקבא לתת לו ארבעה זוזים בכל יום במפתן ביתו, בלא ידיעתו). יום אחד אמר: איזיל איחזי מאן קעביד בי ההוא טיבותא (=יום אחד אמר העני לעצמו: אלך לראות מי האדם שעושה לי טובה זו). ההוא יומא נגהא ליה למר עוקבא לבי מדרשא אתיא דביתהו בהדיה (=באותו יום התאחר מר עוקבא מלחזור מבית המדרש ובאה אשתו עמו, לתת את הצדקה לשכנם העני). כיון דחזיוה דקא מצלי ליה לדשא נפק בתרייהו (=כשראה העני את צלליתם על הדלת, יצא לרדוף אחריהם). רהוט מקמיה, עיילי לההוא אתונא דהוה גרופה נורא (=מר עוקבא ורעייתו ברחו ממנו ונכנסו לתנור שגרפו ממנו את הגחלים, והיה עדיין לוהט מחום).
בבואה לחפש מקור למסירות נפשם של מר עוקבא ואשתו, מציינת הגמרא את הנהגתה של תמר, כפי שאנו קוראים בפרשתנו. וכך כותבת הגמרא: "אמר יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: נוח לו לאדם שימסור עצמו לתוך כבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים. מנא לן? מתמר, דכתיב 'היא מוצאת והיא שלחה אל חמיה...'".
את מאמר חז"ל זה מבאר רבי יהודה לייב חסמן בספרו 'אור יהל' (ח"ג פרשת ויגש) תוך שמדייק מהלשון, שלא כתובה הוראה כדוגמת 'מוכרח', או 'מחויב', אלא 'נוח לו לאדם'. דומה הדבר לאדם שלפניו שני כבשנים, אחד גדול ואחד קטן ממנו, ועליו לעבור באחד מהם. בודאי יעדיף לבחור בקטן יותר, שבו סכנתו פחותה. חז"ל מחדשים בסיפור זה ש'להלבין פני חברו ברבים' הוא כבשן אש גדול בהרבה מכבשן האש (האמיתי) שלפניו, ולכן 'נוח לו להפיל עצמו לכבשן האש...'. זה קל יותר מלהלבין פני חברו ברבים.
חז"ל מלמדים אותנו עד כמה חמורה הלבנת פני הזולת, נוח לאדם לבחור באש הגשמית, מאשר להישרף באש הגדולה של הגיהנם.
האחים לא מצליחים להסתדר עם יוסף. לדעתם הוא לא מתנהג כחלק עם ישראל. אבל מה עושים במצב כזה?
בפרשה יש שלשה פתרונות, שנותנים ארבעת הבנים הגדולים של יעקב:
ראובן הבכור, הבן הראשון, רואה את המשפחה כדבר אחד, הוא רוצה להשיב את יוסף אל אביו. ראובן לא יודע להסביר מה טוב ביוסף, אבל מבחינת ראובן כיון שכולם בני יעקב, יש גם ליוסף מקום במשפחה כבן של יעקב. אין לראובן בעיה להשלים אותו אל הבור, כי יוסף מצד עצמו לא מתנהג כחלק מהמשפחה, אבל העיקר להשיב אותו אל אביו. ראובן גם לא מסוגל להסביר את העקרון הזה לאחים, והוא רק מתכוון בליבו להשיב את יוסף לאביו.
שמעון ולוי הם השניים והשלישי, הם רואים את המשפחה כפרטים, שצריכים להתקבץ יחד (שניים זה פרטים, ושלשה זה פרטים שיש להם מרכז שמחבר אותם). וממילא אם יש במשפחה אני לא מתאים להתחבר יחד, צריך להפטר ממנו, כדי לשמור על האחדות של כל השאר. הוא הפתרון שלו "לְכוּ וְנַהַרְגֵהוּ".
יהודה הוא הרביעי, כנגד ארבעת הצדדים של העולם. ולכן יהודה מבין שיש לכלל צדדים שונים. ויתכן שיש אחד מהאחים שהתפקיד שלו שונה משאר האחים ולכן הוא מתנהג באופן שונה. ועדיין הוא חלק מהכלל. ולכן אומר יהודה "וְיָדֵנוּ אַל תְּהִי בוֹ כִּי אָחִינוּ בְשָׂרֵנוּ הוּא": כיון שהוא חלק מהמשפחה צריך גם אותו, אפילו אם אנחנו לא מבינים מה המקום שלו. אבל מה נעשה עם חוסר ההתאמה? "לְכוּ וְנִמְכְּרֶנּוּ לַיִּשְׁמְעֵאלִים": נמצא בשבילו מקום אחר שבו יוכל להשפיע לפי התכונות המיוחדות שלו.
הנקודה הזו היא טעות. נכון שיש ליוסף תכונות מיוחדות, אבל צריך למצוא להן מקום במסגרת המשפחה ולא מחוץ לה. ולכן אומרת הגמרא שאסור לשבח את יהודה על מכירת יוסף, למרות שהציל אותו ממוות.
יהודה מתקן במעשה תמר. גם אצל תמר מזהה יהודה יש כאן חלק מהמשפחה: "צָדְקָה מִמֶּנִּי ", אבל את תמר ובניה יהודה לא מרחיק מהמשפחה אל הכנענים שמסביב, אלא משאיר אותם בתוך המשפחה. שמתקן מול תמר ובניה, הוא מתקן גם מול בנימין כאשר מוכן להשאר עבד במקומו, ובלבד שבנימין ישאר בתוך ולא המשפחה יצא אל בין הגויים.
היא דווקא מיהודה יוצאת המשיח, והמלוכה בכלל, כי התכונה הבסיסית של המלוכה היא למצוא לכל אחד מהכוחות בעם את המקום המיוחד לו והמתאים לו, בתוך עם ישראל. אז המשיח יוצא דווקא מתמר ובניה.
[עיון נוסף והרחבה: בראשית רבה ויחי פרשה צז ח, בראשית רבתי ויחי עמוד 268 מט ט, גמרא סנהדרין ועמוד ב'רבי מאיר אומר', גבורות ה' תחילת פרק לא].
"וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו בְּאֶרֶץ כְּנָעַן"- ביקש יעקב לישב בשלוה, קפץ עליו רוגזו של יוסף". מדוע יעקב מבקש עכשיו לשבת בשלוה? חייו של יעקב רצופים במאבקים בין צדדים מנוגדים. עוד לפני לידתו: "וַיִּתְרֹצֲצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ"- מתרוצצים זה עם זה, ומריבים בנחלת שני עולמות", ומאבק זה ממשיך ומלווה את יעקב במאה שנות חייו הראשונות, תחילה בסתר ולבסוף בגלוי, תוך כדי כך הוא נכנס למאבק נוסף מול לבן הארמי - הרמאי. רק עכשיו כשחזר לארץ אל אביו יצחק הוא יכול לסכם את מאבקיו אלו בהצלחה: "וַיָּבֹא יַעֲקֹב שָׁלֵם"- שלם בגופו, שנתרפא מצלעתו, שלם בממונו, שלא חסר כלום מכל אותו דורון, שלם בתורתו, שלא שכח תלמודו בבית לבן". אך מיד מתחילים מאבקי הדור הבא בין בניו - 'רוגזו של יוסף' שמלוים את יעקב עד פטירתו.
אמנם, לא ייתכן לומר שבקשת השלוה של יעקב היא מרצונו לברוח מהתמודדות ולחפש נוחות. אלא בקשת השלוה היא רצונו של יעקב ליצור שלוה בעולם כולו. יעקב מבקש ליישב בין כל הסתירות וההניגודים שקיימים במציאות, ולהביא את השלום והשלוה הנצחיים לעולם. לעומת אבותיו אברהם ויצחק שהנהגתם נוטה לקצה אחד, יעקב הוא השלישי המשלים והמיישב - בין 'חסד אברהם' לבין 'פחד יצחק', בין 'אברהם שקראו הר' לבין 'יצחק שקראו שדה' ובין עשו - אדום שמדרום, ללבן הארמי שמצפון. תכונת ה'סיבוכיות' של יעקב (כהגדרת הרצי"ה בשיחות) נובעת מתפקידו ומעמדו כיוצר ההשלמה בין הניגודים: "אַבְרָהָם יָצָא מִמֶּנּוּ יִשְׁמָעֵאל וְכָל בְּנֵי קְטוּרָה - שנוטים לצד ה'חסד', יִצְחָק יָצָא מִמֶּנּוּ עֵשָׂו וְכָל אַלּוּפֵי אֱדוֹם - שנוטים לצד ה'דין', אֲבָל יַעֲקֹב מִטָּתוֹ שְׁלֵמָה".
בזכות יכולתו של יעקב ליישב את הסתירות הוא יכול גם ליישב את הארץ: "וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו". בפרשתנו מגיע יעקב אל רגע של שלוה בין שני שלבי חייו. במשך 9 שנים הוא יושב עם כל בניו בחברון ולומד עם כל אחד מהם את 'תורת ארץ ישראל' השלמה שלו. מכח התורה הזו בני יעקב הולכים ומיישבים את ארץ ישראל, וכך הם נודדים והולכים "לִרְעוֹת אֶת צֹאן אֲבִיהֶם בִּשְׁכֶם" שנמצאת בקצה השני של שדרת ההר.
כמו יהושע בן נון בזמנו, יישוב הארץ דורש מיעקב ובניו התמודדות עם הכנענים יושבי הארץ. גם כאן דרכו של יעקב היא ביישוב הניגודים בין שייכותם הזמנית של הכנענים לארץ לשייכותה הנצחית לישראל דרך האבות. לכן יעקב מיישב ויושב "בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו" מצד אחד, ומצד שני- "בְּאֶרֶץ כְּנָעַן".
להתמודדות זו ישנם 2 גירסאות. לפי הפשט רושם קדושתו של יעקב מספיק כדי למנוע כל התנגדות של הכנענים: "וַיִּסָּעוּ וַיְהִי חִתַּת אֱלֹהִים עַל הֶעָרִים אֲשֶׁר סְבִיבוֹתֵיהֶם וְלֹא רָדְפוּ אַחֲרֵי בְּנֵי יַעֲקֹב". נראה שיעקב מצליח ליישב את הניגוד שבין בניו לבין יושבי הארץ ומונע את התנגדותם הפיזית של הכנענים. הרמב"ן מביא אפשרות אחרת שיראה זו היא תוצאה של מאבק פיזי: "ואם נאמין בספר 'מלחמות בני יעקב' (הוא ספר הישר) בא להם (לכנענים) פחד אביהם (יעקב), כי נאספו שכני שכם ועשו עמהם שלש מלחמות גדולות... וזה טעם 'חתת אלהים' כי נפלה עליהם אימתה ופחד מן הגבורה אשר ראו במלחמה". בתיאור המלחמה שם הדמות המרכזית בצד הכנעני הוא 'ישוב' מלך תפוח שרומז למטרה של ישוב הארץ.
חידושו של יעקב ביישוב הארץ מוביל את בניו לשלב חדש בהאחזותם בה. שלושת האבות מתהלכים בארץ אך כמעט ורק בחלק אחד שלה- שדרת ההר המרכזית משכם ועד באר שבע. החריגה היחידה מכך היא הירידה של אברהם ויצחק לאזור גרר. לעומתם בני יעקב מרחיבים את תחום ההתיישבות צפונה. הם לא נעצרים בשכם אלא: "נָסְעוּ מִזֶּה כִּי שָׁמַעְתִּי אֹמְרִים נֵלְכָה דֹּתָיְנָה".
משמעות ההתפשטות צפונה מתבארת על פי הגיאוגרפיה של ארץ ישראל. במרכזה של הארץ ובדרומה עוברת שדרת ההר באמצע כשמשני צידיה העמקים- עמק הירדן ומישור החוף. לעומת זאת בצפונה של הארץ מתפצלת שדרת ההר לתבור במזרח ולכרמל במערב ואת המרכז תופס דווקא העמק- עמק יזרעאל.
הקושי להתפשט צפונה משכם נובע מההבדל בין ההר והעמק. התכונה האידאלית של הארץ בולטת יותר באזור ההר: "וְהָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹֽבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ אֶרֶץ הָרִים וּבְקָעֹת לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָּֽיִם" כאשר הצורך בגשם מלמד שזו "אֶרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד עֵינֵי ה' אֱלֹקֶיךָ בָּהּ". לכן לאורך ימי בית ראשון ושני נאחזים ישראל בעיקר באזורי ההר והעמק נותר בידי הכנענים ובהמשך היונים. כדי ליישב את העמק נדרש יעקב ליישב את הניגוד שבין ההר והעמק. ואמנם בסופם של תשע שנות השלוה של יעקב הוא שולח את יוסף מ'עֵמֶק חֶבְרוֹן'. צירוף זה מעלה מיד את התמיהה: "והלא חברון בהר?". אך יעקב מתגבר על הניגוד הזה ומגלה בתוך חברון שבראש ההר את הצד ההפוך של העמק. נראה שכתוצאה מכך יכלו בנתיים אחי יוסף לרדת משכם שבהר אל עמק דותן.
אלא שהירידה אל העמק מעוררת מיד את 'רוגזו של יוסף'. הניגודים בין בני יעקב ובראשם הניגוד בין יהודה ויוסף יוצאים מהכח אל הפועל, ומכאן נמשכות הירידות בזו אחר זו: "וְיוֹסֵף הוּרַד מִצְרָיְמָה", "וַיֹּאמֶר כִּי אֵרֵד אֶל בְּנִי אָבֵל שְׁאֹלָה", "וַיֵּרֶד יְהוּדָה מֵאֵת אֶחָיו". כדי ליישב את הניגוד הפנימי הזה נדרשת דרך ארוכה שבה כל בני יעקב יורדים מצרימה ועולים בחזרה. אך גם בשלב הירידה הכח המאחד לא מפסיק את פעולתו: "שְׁבָטִים הָיוּ עֲסוּקִין בִּמְכִירָתוֹ שֶׁל יוֹסֵף, וְיוֹסֵף הָיָה עָסוּק בְּשַׂקּוֹ וּבְתַעֲנִיתוֹ, רְאוּבֵן הָיָה עָסוּק בְּשַׂקּוֹ וְתַעֲנִיתוֹ, וְיַעֲקֹב הָיָה עָסוּק בְּשַׂקּוֹ וּבְתַעֲנִיתוֹ, וִיהוּדָה הָיָה עָסוּק לִקַּח לוֹ אִשָּׁה, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הָיָה עוֹסֵק בּוֹרֵא אוֹרוֹ שֶׁל מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ".
1) מי הורד לבור ואח"כ למצרים? ומי ביקש אף הוא לרדת, ולאן? אח אחד נוסף ירד ועלה, מי האח? לאן ירד? לאן עלה?
2) האחד לא אבה להתנחם אך השני התנחם. מי השניים? על מה לא התנחם הראשון, ועל מה השני?
3) היכן מוזכר בפרשתנו לחם? (2 תשובות)
4) היכן מוזכר המספר 3 בפרשה זו? (4 תשובות)
חידות לילדים על פרשת השבוע לפי סדר העולים לתורה
בתחילת הפרשה מתארת התורה את שנאת האחים ליוסף: "וַיִּרְאוּ אֶחָיו כִּי אֹתוֹ אָהַב אֲבִיהֶם מִכָּל אֶחָיו וַיִּשְׂנְאוּ אֹתוֹ וְלֹא יָכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם". גם בהמשך: "וַיֹּאמְרוּ לוֹ אֶחָיו הֲמָלֹךְ תִּמְלֹךְ עָלֵינוּ אִם מָשׁוֹל תִּמְשֹׁל בָּנוּ וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ עַל חֲלֹמֹתָיו וְעַל דְּבָרָיו". המדרש מתאר את עוצמת הניכור כלפי יוסף: "שהיה בא ושואל בשלומם ולא היו משיבים אותו... א"ל הקב"ה יוסף אתה היית מתחיל לשאול בשלום אחיך בעולם הזה, והם היו שונאים אותך". (תנחומא וישב, ז) לפי המדרש, יוסף מקפיד בשאילת השלום. גם כאשר בני יעקב רועים בשכם יעקב שולח את יוסף לבדוק את שלום אחיו: "לֶךְ נָא רְאֵה אֶת שְׁלוֹם אַחֶיךָ וְאֶת שְׁלוֹם הַצֹּאן וַהֲשִׁבֵנִי דָּבָר". על פי ה'של"ה' הקדוש, מידת השלום היא מידתו של יוסף.
"וְהוּא נַעַר אֶת בְּנֵי בִלְהָה וְאֶת בְּנֵי זִלְפָּה נְשֵׁי אָבִיו", בני בלהה וזלפה היו בני שפחות ומכיוון שכך הם זכו ליחס מתנשא מאת בני לאה. לעומתם, יוסף העניק להם יחס אחר: "ורגיל אצל בני בלהה, לפי שהיו אחיו מבזין אותן, והוא מקרבן" (רש"י). יוסף אף דיווח לאביו על כך שהיו מכנים את בני השפחות 'עבדים': "ומזלזלין בבני השפחות לקרותן עבדים". בני לאה הדגישו את ההבדלים והמעמדות בתוך המשפחה, ולעומת זאת, יוסף עסק בחיבור ואיחוי המשפחה. השלום בין האחים מעסיק את יוסף, חשוב לו להדגיש שכולם בני איש אחד ולשם כך הוא מדגיש את הקשר אל יעקב אביהם, אל השורש המשותף. יוסף בן הזקונים, דמה לאביו במראהו:ּ "כִּי בֶן זְקֻנִים הוּא לוֹ" — "שהיה זיו איקונין שלו דומה לו" (רש"י. בראשית רבה וישב, פד, ח). הדמיון ליעקב לא הסתכם רק מבחינה חזותית, אלא אף מבחינה רוחנית: "ואונקלוס תרגם בר חכים (בן חכם) הוא ליה כל מה שלמד (יעקב) משם ועבר, מסר לו (ליוסף)" (רש"י). דומה כי נתינת כתונת הפסים ליוסף מסמלת אף היא את תפקידו. הפסים מבטאים את הגוונים ואת השוני שיש בין האחים, ואת כוחו של יוסף לאגדם יחדיו.
יוסף חולם שני חלומות. את החלום הראשון הוא מספר רק לאחים: "וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ מְאַלְּמִים אֲלֻמִּים בְּתוֹךְ הַשָּׂדֶה וְהִנֵּה קָמָה אֲלֻמָּתִי וְגַם נִצָּבָה וְהִנֵּה תְסֻבֶּינָה אֲלֻמֹּתֵיכֶם וַתִּשְׁתַּחֲוֶיןָ לַאֲלֻמָּתִי". האלומות מסמלות את עמלו הייחודי של כל שבט. יוסף רואה עצמו אחראי לכך שיתקיים ציר מרכזי סביבו יתאגדו כולם למעגל אחד. את החלום השני מספר יוסף גם לאביו: "וְהִנֵּה הַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ וְאַחַד עָשָׂר כּוֹכָבִים מִשְׁתַּחֲוִים לִי: וַיְסַפֵּר אֶל אָבִיו וְאֶל אֶחָיו" . הכוכבים מקבלים את אורם מהשמש ומסביבה הם נעים. בדומה לכך, השבטים מקבלים את כוחם מיעקב אביהם. כאן חושף יוסף את עיקר תפקידו, להיות המקשר בין האב לבנים. ובמובן זה, גם יעקב משתחווה לו, בהיותו זקוק ליוסף כשומר הזיקה בין השורש לענפים.
על רקע תפקידו של יוסף אפשר להבין מניין צמחה השנאה כלפיו מצד אחיו. הרב קוק (אורות הקודש ח"ד, תצח), עמד על מהות השנאה ככוח פועל: "למען צאתם של הפרטים לאור ההויה, צריך כל פרט להיות מתבלט במהותו היחידה, ולזה צריך הוא לכח מעכב, לכח מתנגד לכל הפרטיות... וזהו יסוד השנאה, שבונה את העולם. יסוד המלחמה בחיים ובחברה, יסוד ההגבלות בדעות ואמונות. הכל למען יהיה מקום שיתפתח כראוי כל ערך מיוחד, ולא יבאו אחרים, אישים, עמים, הנחות וצביונים, דעות ואמונות, לקחת את מקומו". תפקיד השנאה הוא לגרום לכל פרט לצאת אל הפועל במלוא יחודו. הפרט יוצר התנגדות כלפי נטיית ההכללה, הנראית כמבליעה את הפרט בקרבה. השנאה מחדדת את השוני ומסייעת לכל כוח לתפוס את מקומו. קריאת השלום של יוסף מקוממת את האחים וניסיונו להשכין ביניהם איחוד מתפרש כמחיקת זהותם הפרטית. האחים בוחרים להתרחק ממקום ישיבתו של יעקב: "וַיֵּלְכוּ אֶחָיו לִרְעוֹת אֶת צֹאן אֲבִיהֶם בִּשְׁכֶם" — "שלא הלכו אלא לרעות את עצמן" (רש"י). השבטים בורחים מן הכוח המאחד המפריע לעושר ולגיוון שיכול לצמוח מתוך השבטים. אכן, המאבק הרוחני בין האחים ליוסף הוא מאבק אדירים בין שני כוחות בעולם: "שני קולות נוראים נשמעים בעולם ברעש אדיר... הקול ההרמוני, הקול התובע מהכל התאמה, כיוון והשתוות, קול השלום... ולעומתו מרעים... הקול השואג לעוצמת המצוי הבודד, ולתגרת החיים בהתגברותו של כל אחד על חברו. להבלטת מציאותה של כל מידה יחידית". (אורות הקודש ח"ד, תצג).
לאחר מכירת יוסף, מתגלות ההשלכות של חסרון הכוח המאחד. בולטת מאוד עזיבתה של אחת הדמויות המרכזיות בין האחים — יהודה: "וַיֵּרֶד יְהוּדָה מֵאֵת אֶחָיו". עזיבה זו מלווה במעשה הנוגד בחריפות את מורשת אבותיו: "וַיַּרְא שָׁם יְהוּדָה בַּת אִישׁ כְּנַעֲנִי וּשְׁמוֹ שׁוּעַ וַיִּקָּחֶהָ". לכל שלושת האבות היה מאוד חשוב להימנע מנישואין עם בנות כנען, ואפילו עשיו ידע לשמור על מסורת זו, ואילו דווקא יהודה סוטה מן הערכים המשפחתיים. הכיצד? רומז המדרש: "אימתי? בשעה שפירש מאחיו" (תנחומא וישב, ט). הנפילה הקשה של יהודה היא התוצאה של מכירת יוסף. העדרו של יוסף גורר ניתוק לא רק בין האחים, אלא גם בינם לבין מורשת האב. יתירה מזו, גם בין בניו של יהודה מתגלה קרע באחווה, כאשר לאחר מותו של ער מסרב אונן להקים זרע לאחיו.
על פי המהר"ל (נצח ישראל פרק לז,) האחווה היא הכוח שעתיד להתגלות בעתיד על ידי משיח בן יוסף, שיחתור למצוא מכנה משותף בין כל פלגי העם, ומכוחו זה יקובצו הגלויות. "ויוסף תמיד הוא באמצע, כנגד הלב. ורוב האברים נמשכים אל הלב, שהוא עיקר". מהות הלב היא ליצור את המכנה המשותף לכל האיברים, קטן כגדול, באמצעות הזרמת הדם לכל מקום בגוף.
אפיון נוסף של יוסף הוא אי-הפחד מהריבוי ומהתוספת. "בֵּן פֹּרָת יוֹסֵף בֵּן פֹּרָת עֲלֵי עָיִן" (בראשית מט, כב), "אל תקרי עלי עין אלא עולי עין. וידגו לרב בקרב הארץ מה דגים שבים מים מכסים עליהם ואין עין רעה שולטת בהם, אף זרעו של יוסף אין עין רעה שולטת בהם". (ברכות נה ע"ב) עין רעה מבליטה את השוני, את הדגשת מה שיש לאחר ואיך לך. יוסף הוא איש של אחווה ושותפות אשר אינו מפחד מעין רעה. את עבודת השלום ימשיך יוסף גם במצרים בעשיית שלום בין חלומות שרי המלך, בין חלומות פרעה למציאות, ובהשכנת שלום וסדר בתוך כלכלת מצרים. "השמות של השבטים, מורים על היסוד הצרוף של כנסת ישראל מצד קדושתה העצמית, ושבעים נפש הם כבר מצד צירופם של ישראל לכללות העולם. כשתהיה האורה האלהית הפנימית, שהיא דוחקת את כל הנשמות להסתופף בצל שדי, מתגלה בעולם... אז יכירו כל בני האדם, כל העמים השונים, כל הגזעים, כל הלשונות, וכל בני הדתות והסגנונים השונים שבמהלך המחשבות והרגשות, שאיזה רעיון נשגב ונאצל, ואיזו שאיפה אדירה וקדושה היא מקפת את כולם, שערכה הוא יותר חשוב מצד אחדותה... ואז יגשו זה לזה כל הלוחמים, כל המריבים והשונאים, ויתאחדו באחווה טהורה, להוציא לאור את המצפון המאוחד בלא שום גמגום והסתרה כלל. כי אז אהפוך אל העמים שפה ברורה, לקרא כולם בשם ה' לעבדו שכם אחד". (אורות הקודש ח"ד, עמ' תקח) יוסף מוכן לשלם מחירים כבדים למען השלום, כך בבית פוטיפר בו למען השלום בין איש לאשתו הוא נאסר וכך עוד קודם לכן במכירתו לישמעאלים ובירידתו למצרים. יוסף עוד עתיד ללמד את האחים עד כמה ערך השלום, האחווה והקשר לאביהם, הוא חיוני מאין כמוהו. בפרשת מקץ יוסף יתיש את האחים עד שיגרום להם להכיר בערך שכל חייו ניסה להדגיש:ּ "כֻּלָּנוּ בְּנֵי אִישׁ אֶחָד נָחְנוּ" (בראשית מב, יא). באותו מעמד אף ילמדו האחים לגלות אחווה אדירה בה כולם למען אחד, למען בנימין, עד כדי מסירתם לעבדות: "וְגַם אֲנַחְנוּ נִהְיֶה לַאדֹנִי לַעֲבָדִים". במקביל, יוסף יקפיד להזכיר להם את המכנה המשותף, את אביהם: "וַיֹּאמֶר הֲשָׁלוֹם אֲבִיכֶם הַזָּקֵן". זה גם יהיה הדבר הראשון שיעניין אותו לאחר שיחשוף את זהותו: "וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו אֲנִי יוֹסֵף הַעוֹד אָבִי חָי". למען השלום בהחלט חשובה המודעות לייחודיות האישית ולהבדלים שבין כל פרט ופרט, אך יחד עם זאת, יש למצוא את השווה, לאחות ולאחד את כולם באופן כזה בו אף פרט אינו מתפספס.
לאחר שמושלך יוסף לבור, אומר יהודה לאחיו: "מַה בֶּצַע כִּי נַהֲרֹג אֶת אָחִינוּ וְכִסִּינוּ אֶת דָּמוֹ: לְכוּ וְנִמְכְּרֶנּוּ לַיִּשְׁמְעֵאלִים וְיָדֵנוּ אַל תְּהִי בוֹ כִּי אָחִינוּ בְשָׂרֵנוּ הוּא..." (בראשית לז, כו-כז).
מה פשר המילה 'בצע' בפסוק?
במקומות רבים בתנ"ך, מוזכר השורש ב'צ'ע' בהקשר של לקיחת ממון שאמור לגרום להטיית דין לטובת צד אחד, בין אם מדובר בהקשר חיובי של שנאת בצע, כפי שנאמר לדוגמה בפרשת יתרו: "וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל הָעָם אַנְשֵׁי חַיִל יִרְאֵי אֱלֹהִים אַנְשֵׁי אֱמֶת שֹׂנְאֵי בָצַע" (שמות יח, כא), ובין אם בהקשר שלילי, בקבלת ממון, כמו שנאמר לגבי בני שמואל "וְלֹא הָלְכוּ בָנָיו בִּדְרָכָיו וַיִּטּוּ אַחֲרֵי הַבָּצַע וַיִּקְחוּ שֹׁחַד וַיַּטּוּ מִשְׁפָּט" (ש"א ח, ג).
באופן דומה מבארים רבים מהמפרשים (ובראשם התרגומים ורש"י) את דברי יהודה בפרשתנו, שכוונתו הייתה, שאם יהרגו את יוסף לא ירוויחו ממון, ועל כן עדיף שימכרו אותו מאשר שיהרגוהו.
אמנם, נראה שמשמעות זו דורשת דיוק, שכן דוד המלך פונה אל ד' באותן מילים: "מַה בֶּצַע בְּדָמִי בְּרִדְתִּי אֶל שָׁחַת" (תהלים ל, י), והרי לא שייך לשאול 'איזה רווח ממוני' יש במותי.
כמו כן ישנן גם הטיות אחרות של שורש ב'צ'ע', שאנו מרבים להשתמש בהן כיום, כגון 'מבצע', 'ביצוע משימה', וכן 'לבצוע את החלה', ביטויים שאינם קשורים לממון. ישנם פסוקים שבהם משמעות המילה 'בצע' דומה למשמעות ביטויים אלו, כגון: "וְהָיָה כִּי יְבַצַּע אֲדֹנָי אֶת כָּל מַעֲשֵׂהוּ בְּהַר צִיּוֹן וּבִירוּשָׁלִָם" (ישעיהו י, יב); "יְדֵי זְרֻבָּבֶל יִסְּדוּ הַבַּיִת הַזֶּה וְיָדָיו תְּבַצַּעְנָה" (זכריה ד, ט). וכן "בִּצַּע אֶמְרָתוֹ אֲשֶׁר צִוָּה מִימֵי קֶדֶם" (איכה ב, יז).
'הכתב והקבלה' שואל על דברי המפרשים את המילה 'בצע' בפסוק שלנו ביחס לממון: וכי מה שמניע את האחים הצדיקים זה הרצון להרוויח כסף, ומשום כך הם מוכרים אותו ולא הורגים אותו? וזו לשונו:
הנה דברים כאלה כמדקרות חרב בלב כל איש משכיל, להעלות בדעתו מחשבה בזויה ונמאסת כזו, למנוע עצמם מרציחת האח... כדי להרויח ממון על ידו.
ובאמת, כמה מפרשים מבארים שהמילה 'בצע' מורה על תועלת בכלל, לאו דווקא ממונית (ראב"ע, ספורנו, מצודות). אולם המובן הפשוט של תועלת, בתור רווח אישי, אינו מיישב כל כך את הקשיים הללו.
באופן מעט שונה מבאר הכוה"ק, ש"בצע הוא לשון הבאת דבר אל גמר תכליתו...". על פי זה מובן השימוש במילים משורש זה כגון: ביצוע משימה או פקודה, מכיוון שהוא משלים ומביא אותה לתכליתה. כך גם 'בציעה' במשמעות 'חיתוך' כגון 'בציעת חלה', שהרי היא נועדה למאכל אדם, וחיתוכה הוא הדרך להביאה לתכלית זו.
על פי זה ניתן להבין שכוונת יהודה הייתה לומר לאחיו, שאין צורך דווקא להרוג את יוסף, זה לא נצרך בשביל התכלית שהם רואים לנגד עיניהם, שגורמת להם לרצות להורגו, אלא די בכך שימכרו את יוסף לישמעאלים.
1) מי הורד לבור ואח"כ למצרים? ומי ביקש אף הוא לרדת, ולאן? אח אחד נוסף ירד ועלה, מי האח? לאן ירד? לאן עלה?
יוסף הורד לבור ואח"כ למצרים יעקב אומר ארד אל בני אבל שאולה ויהודה ירד מאחיו ואח"כ ויעל על גוזזי צאנו
2) האחד לא אבה להתנחם אך השני התנחם. מי השניים? על מה לא התנחם הראשון, ועל מה השני?
יעקב לא התנחם על מות יוסף אבל יהודה התנחם אחרי מות אשתו
3) היכן מוזכר בפרשתנו לחם? (2 תשובות)
האחים ישבו לאכול לחם ולחם מוזכר אצל פוטיפר ולא ידע איתו מאומה כי אם הלחם אשר הוא אוכל
4) היכן מוזכר המספר 3 בפרשה זו? (4 תשובות)
לאחר שלושה חודשים מתגלה שתמר הרה (בראשית לח כד). בגפן שבחלומו של שר המשקים יש שלושה שריגים (ענפים), ובחלומו של שר האופים יש שלושה סלים, ולפי פתרון יוסף הם רומזים על שלושה ימים (בראשית מ י-יט). שלשה ימים עוברים מחלומם עד שפרעה משיב לכנו את שר המשקים ומוציא להורג את שר האופים (בראשית מ כ).
