הכיבוש והנחלה של עבר הירדן המזרחי התרחשו באופן יחודי ביותר: הם התרחשו כביכול מכורח הנסיבות ולא בכוונה תחילה. אנו רואים בתורה כי החיבור עם עבר הירדן התרחש באופן 'מתגלגל'. כלומר ישראל מצאו עצמם במצבים שהובילו אותם לכבוש את עבר הירדן ולהתישב בו: מתחילה היו אמורים ישראל להיכנס מדרום הארץ, לולא חטא המרגלים. גם כשהגיעה שנת הארבעים ניסו ישראל להיכנס מדרום – דרך אדום ולאחר מכן עמון ומואב. לפי כל התרחישים הללו, כיבוש עבר הירדן היה מתרחש רק בסוף הכיבוש של ארץ ישראל, וכנראה רק כעבור שנים רבות. גם כשהגיעו ישראל לגבול סיחון, משה שלח מלאכי שלום, כך שהיה בידי סיחון לאפשר לישראל לעבור דרכו וכך למנוע את כיבוש ארצו. אך סיחון בחר להילחם, ובכך גרם שישראל יכבשו אותו. כשעוג יצא לקראתם, כבשו ישראל גם את ארצו - ארץ הבשן. האופי המתגלגל של הכיבוש ניכר גם בכך שמרגלי יעזר, יאיר בן מנשה ונובח, לכדו בעבר הירדן שטחים משלהם. מכך עולה שלא היה תחום ברור ומוגבל שאותו הורה משה לישראל לכבוש, אלא כשכבשו את סיחון ועוג מכורח המאורעות, נפתח הפתח לכיבושים נוספים שלא היו חלק מפקודת הכיבוש של כלל העם.
וכמו הכיבוש, גם הנחלה של עבר הירדן התרחשה באופי מתגלגל: שני השבטים בקשו מיוזמתם לנחול שם, ואחר דין ודברים הם קיבלו הסכמה ונחלו.
מהלכים חריגים אלו מעוררים את השאלה: מה יש בו בעבר הירדן שדרך המפגש והחיבור איתו צריכה להיות באופנים אלו הנדמים כמזדמנים? מדוע הקב"ה לא הציב לישראל תכנית סדורה כיצד לכבוש את עבר הירדן ולנחול אותו? כדי להבין זאת, נרחיב מעט את המבט על עבר הירדן ואופיו היחודי.
עבר הירדן המזרחי הוא אזור התמורות של התנ"ך. עד ימי סנחריב החזיק כל עם בנחלתו מימי נח, בהתאם לאמור בפרשת האזינו שהקב"ה הציב כל עם בנחלתו: 'יצב גבולות עמים'. ככלל בתנ"ך אנו מוצאים שלכל ארץ יש עם המשוייך לה והיא קרויה בשמו. באותו האופן גם עמי כנען החזיקו בנחלתם בארץ ישראל באופן קבוע, והארץ נקראה על שמם: 'ארץ כנען'. אך ממזרח לארץ כנען, בעבר הירדן, אנו מוצאים חבל ארץ 'בלתי מזוהה'. זהו איזור שאינו משוייך לאומה מסויימת, משום שחלו בו מספר תמורות לאורך ההיסטוריה התנ"כית:
מתברר כי לאורך התנ"ך שטח עבר הירדן היה נתון לעמים מסוגים שונים לחלוטין, ובכך הרי הוא מתגלה כאזור שהעמים נמשכים אליו, אך מצד שני הם מתקשים להתקבע בו. וכך נוצר מצב שזהו איזור העובר מיד ליד. נוכל לזהות זאת בבירור אם נתבונן בתערובת העמים ששרו באזור זה כשישראל באו לארץ: בצפון עבר הירדן, בבשן, חי עוג מן הענקים הקדמונים. דרומית לו – סיחון מעמי כנען. לצידו גרו האומות שנולדו מאברהם: עמון מואב ואדום. מזרחית להם ישבו 'בני קדם', ולצידם השבטים הנודדים מצאצאי אברהם: ישמעאל ובני הגר.
לאור אופי מתחלף זה של עבר הירדן, אנו מתפלאים פחות כאשר גם עם ישראל לא יצר חיבור רגיל עם עבר הירדן. התכנון הראשוני של משה ובני ישראל היה להשאיר את עבר הירדן כאיזור בלתי כבוש, ולהיכנס תחילה לעבר המערבי של הירדן. גם אחר שכבר כבשוהו – לולא בקשת בני גד ובני ראובן – משה תכנן להשאיר את עבר הירדן שומם עד שלאחר שנים רבות ישראל יפרו וירבו ורק אז ינחלוהו (רמב"ן).
מתוך כך, יש להבין מהי תכונתו המיוחדת של עבר הירדן המביאה לידי כך שהוא איזור שאין לו שייכות מובהקת לעם מסויים?
בעבר הירדן באה לידי ביטוי תכונת ההתפשטות וההתרחבות של הארץ. לארץ ישראל ישנה תכונה מיוחדת: היא יכולה להתפשט ולהרחיב את קדושתה, מעבר לגבולותיה המצומצמים. סוגיית עבר הירדן המזרחי נעוצה בתכונה זו של הארץ. בארץ ישראל יש תכונת הצטמצמות וגבוליות ויש תכונה הפוכה של הרחבה והתפשטות. עבר הירדן המערבי הוא האזור המסויים והמוגדר של ישראל. ואילו מן הירדן ומזרחה זהו האיזור הבלתי גבולי של הארץ: אזור בו ארץ ישראל פונה כלפי חוץ ומתפשטת אל כלל העמים.
ובמילים אחרות מתוך ארץ ישראל במובן הרחב שלה – גבולות הארץ המובטחת, ישנו אזור בו מצויים גבולות הליבה של ארץ ישראל: זהו אזור תחום באופן גיאוגרפי ברור בין הירדן לים, והוא האזור העיקרי שאותו צוו ישראל להוריש בפרשת מסעי (במדבר לד): "וּגְבוּל יָם וְהָיָה לָכֶם הַיָּם הַגָּדוֹל וּגְבוּל זֶה יִהְיֶה לָכֶם גְּבוּל יָם... וְיָרַד הַגְּבוּל הַיַּרְדֵּנָה וְהָיוּ תוֹצְאֹתָיו יָם הַמֶּלַח זֹאת תִּהְיֶה לָכֶם הָאָרֶץ לִגְבֻלֹתֶיהָ סָבִיב".
לעומת אזור זה, לעבר הירדן המזרחי, אין גבולות מתוחמים וברורים. זהו אזור המרחיב בהדרגה את קדושת הארץ – ממערב למזרח.
כעת נוכל להבין מדוע מצאנו שעמים שונים נמשכו אל עבר הירדן והתחברו אליו: עבר הירדן הוא 'מעגל שני' של ארץ ישראל. מתוך כך יש בו מן הסגולה והעליונות שלה, אך היא מקבלת שם ביטוי יותר ארצי ויותר בין–לאומי. על כן פלגים שונים באנושות שחשו רחוקים מן הקדושה המלאה של ארץ ישראל בעבר הירדן המערבי, חשו שהם נמשכים אל הקדושה הפחותה יותר של ארץ ישראל שבעבר הירדן.
ומתוך כך נוכל להבין את התהליכים היחודיים של מפגש עם ישראל עם עבר הירדן: מצד אחד עם ישראל היה אמור לעבור אל עבר הירדן המערבי בתור עיקרה וליבה של ארץ ישראל. ומצד שני, ברגע שעם ישראל נפגש עם 'ההרחבה' של ארץ ישראל בעבר הירדן המזרחי, העם והארץ החלו לחוש את השייכות ביניהם.. וכך נוצרו תהליכים של משיכה בין העם וארצו – סיחון ועוג נלחמו בישראל כדי שעם ישראל יכבוש את ארצם. וכך גם שבטים מתוך עם ישראל ביקשו להם את חלק זה של ארץ ישראל לנחלה.
בפרשתנו יוצאים בני ישראל לנקום במדין. איפה נמצאת ארץ מדין?
כיום מקובל לזהות אותה בהרים שממזרח לערבה הדרומית (בין ים המלח לאילת). אלא שמהכתוב בתנ"ך נראה שמיקומה שונה לגמרי.
כשבני ישראל יושבים בערבות מואב, שהוא החלק בבקעת הירדן המזרחית, שמול העיר יריחו, אומרים זקני מואב לזקני מדין "עַתָּה יְלַֽחֲכוּ הַקָּהָל אֶת כָּל סְבִיבֹתֵינוּ", ושני העמים שולחים שליחים אל בלעם שיבוא לקלל את ישראל. אם כך, ערבות מואב היא חלק מסביבותיהם של מדין גם כן.
לאחר מכן מחטיאות בנות מואב ובנות מדין את ישראל באותו אזור – בשיטים, ולכן מגיעה הנקמה במדין בפרשתנו. איך הגיעו בנות מדין אל ערבות מואב? מסתבר שארץ מדין אינה רחוקה משם, ואינה מול הערבה הדרומית, מרחק של לפחות מאה קילומטר משם.
איפה יכול להכנס עוד עם באזור הזה? מעל ים המלח נמצאת ארץ מואב. בגולן ובחורן שמזרחית לו, נמצאת ארץ עוג. בין זו לזו, מעל בקעת הירדן, נמצאת ארץ סיחון. מזרחה לארץ סיחון נמצאת ארץ עמון. ובינה לבין ארץ עוג יש את גשור ומעכה. נשאר רק מקום אחד, מזרחית לארץ סיחון, דרומית לארץ עמון. כלומר מול יריחו, אבל בעומק הרי מואב.
הפסוקים ביהושע מראים שאכן זה כנראה המקום. כשמפורטת נחלת ראובן בספר יהושע, רואים שהיא נמצאת בחלק הדרומי של ארץ סיחון, צפונית למואב עד מערבית לעמון. ושם מוסיפים הפסוקים: "וְכֹל עָרֵי הַמִּישֹׁר וְכָל מַמְלְכוּת סִיחוֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר מָלַךְ בְּחֶשְׁבּוֹן אֲשֶׁר הִכָּה מֹשֶׁה אֹתוֹ וְאֶת נְשִׂיאֵי מִדְיָן אֶת אֱוִי וְאֶת רֶקֶם וְאֶת צוּר וְאֶת חוּר וְאֶת רֶבַע נְסִיכֵי סִיחוֹן יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ". נראה מהפסוק הזה ששבט ראובן גם ירש בפועל את ארץ מדין. וכן נקראים מלכי מדין "נסיכי סיחון", משמע שהיו חלק מהממלכה שלו, וגבלו בה.
המשמעות היא, שלמרות שמשה לא הורשה לכבוש את ארץ כנען, ורק ניהל מלחמות "אין ברירה", הוא כבש בפועל גם את סיחון וגם את עוג, שיצאו נגד ישראל, וגם את מדין כנקמה על מעשה השיטים. ואת כל הארצות האלו הוא צירף לארץ ישראל והנחיל אותן לראובן, גד וחצי שבט מנשה.
ולמעשה, למרות שלא כבש חלק מהארץ שהובטחה לישראל, שהיא ארץ שבעת עמי כנען, הוא כבש חלק מהארץ שהובטחה לאברהם.
לאברהם נאמר: "לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת מִנְּהַר מִצְרַיִם עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָֽת: אֶת הַקֵּינִי וְאֶת הַקְּנִזִּי וְאֵת הַקַּדְמֹנִֽי: וְאֶת הַֽחִתִּי וְאֶת הַפְּרִזִּי וְאֶת הָֽרְפָאִֽים: וְאֶת הָֽאֱמֹרִי וְאֶת הַֽכְּנַֽעֲנִי וְאֶת הַגִּרְגָּשִׁי וְאֶת הַיְבוּסִֽי". מוזכרים כאן עשרה עמים. ששה מתוך שבעת עמי כנען, (החיוי לא מוזכר) ועוד ארבעה עמים: קיני, קניזי, קדמוני ורפאים.
לא ברור מתוך התנ"ך איפה הם הקדמוני (משמו משמע שהוא ארץ מזרחית), והקניזי (שאולי הוא בארץ אדום, כי לאליפז בן עשיו יש בן בשם קנז). אבל ידוע איפה הרפאים שהיו בארץ עוג, כמו שכתוב בדברים ב': "וְיֶתֶר הַגִּלְעָד וְכָל הַבָּשָׁן מַמְלֶכֶת עוֹג נָתַתִּי לַחֲצִי שֵׁבֶט הַמְנַשֶּׁה כֹּל חֶבֶל הָאַרְגֹּב לְכָל הַבָּשָׁן הַהוּא יִקָּרֵא אֶרֶץ רְפָאִים", וכמו שידוע לנו "כִּי רַק עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן נִשְׁאַר מִיֶּתֶר הָרְפָאִים". והקיני הם מדין. כמו שנאמר "וּבְנֵי קֵינִי חֹתֵן מֹשֶׁה עָלוּ מֵעִיר הַתְּמָרִים", ויתרו חותן משה היה ממדין.
ואם כן זכה משה לכבוש את ארצות הקיני והרפאים ולהנחיל אותם לישראל, בנוסף לשבעת עמי כנען אותם יכבוש יהושע.
ההבטחה לאברהם התקיימה כמובן במלואה. נראה שארץ הקדמוני היא הארץ שמזרחית לארץ ישראל, כלומר מואב עמון וסיחון. סיחון נכבשו על ידי משה, ועמון ומואב הם ממשפחתו של אברהם. ואם אכן קניזי הם ארץ אדום, הרי שעשיו נכדו של אברהם קיבל אותה. ואם כן כל הארצות האלו נמצאות ביד משפחתו של אברהם. (גם מדין, אם לא היו מחטיאים את ישראל, היו נשארים במקומם. כי מדין הם מבני קטורה, וגם הם צאצאי אברהם).
וכשדוד כובש את עמון, מואב, ואדום, הוא משלים את כיבוש כל עשרת העמים שהובטחו לאברהם, על ידי ישראל.
[הרחבה ועיון נוסף: בראשית רבה לך לך פרשה מד כג, בראשית פרק טו פסוק יט: רש"י, רד"ק, יהושע פרק יג פסוק כא: רד"ק, מצודת דוד, דברים פרק ב פסוק ה: רש"י].
בקשתם של שבטי ראובן וגד להתנחל בעבר הירדן המזרחי יכולה להיתפס בטעות כעניין פרטי של אותם שבטים אך למעשה היא השפיעה על כל סדרי הנחלות של כל השבטים. לולא בקשתם היו כל השבטים נוחלים בעבר הירדן המערבי ומסתבר שהיו שינויים משמעותיים לעומת החלוקה שנוצרה בפועל בין תשעה וחצי השבטים שנותרו.
מעיון במפת חלוקת הנחלות קל להבחין שיש חשיבות לא רק למקומו של כל שבט אלא גם לזהותם של השבטים השכנים לו. נראה שהשכנות נקבעה בעיקר לפי האמהות. בני רחל קבלו נחלות סמוכות במרכז הארץ, יששכר וזבולון בני לאה הקטנים נשארו צמודים זה לזה, ובני השפחות קבלו נחלות סמוכות בצפון שהרי גם דן הצטרף אליהם לבסוף.
חברותם של שבטי ראובן וגד לא מתאימה לסדר זה, אך היא מתבארת על פי סדר נוסף - סדר המחנות במדבר. ואמנם שבט גד הוא היחיד בסדר המחנות במדבר שחורג מהחלוקה לפי האמהות ומצטרף לראובן ושמעון בני לאה.
אלא שאם הסדר הוא על פי המחנות היה מתבקש לצרף אליהם לא את חצי המנשה אלא את השבט השלישי באותו מחנה- שבט שמעון. נראה ששבט שמעון מתאים לכך גם מהסיבה שבגללה ביקשו את בקשתם: "הָאָרֶץ אֲשֶׁר הִכָּה ה' לִפְנֵי עֲדַת יִשְׂרָאֵל אֶרֶץ מִקְנֶה הִוא וְלַעֲבָדֶיךָ מִקְנֶה". על שבט שמעון מסופר בספר דברי הימים: "וַיֵּלְכוּ לִמְבוֹא גְדֹר עַד לְמִזְרַח הַגָּיְא לְבַקֵּשׁ מִרְעֶה לְצֹאנָם. וַיִּמְצְאוּ מִרְעֶה שָׁמֵן וָטוֹב וְהָאָרֶץ רַחֲבַת יָדַיִם וְשֹׁקֶטֶת וּשְׁלֵוָה". היתרון הנוסף לבעלי מקנה בעבר הירדן המזרחי הוא היכולת להתפשט מחוץ לגבולות נחלתם על חשבון עמים אחרים כדי להרחיב את שטחי המרעה, וכך אמנם עשו גם ראובן וגד וגם שמעון כמבואר בדברי הימים שם.
המניעה של שבט שמעון להתנחל בעבר הירדן מתחילה מהעובדה שאין לו כלל נחלה משל עצמו כדברי יעקב: "אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל", ולכן קבלו את נחלתם בתוך נחלת יהודה. אך יש סיבה נוספת להרחיק את שבט שמעון דווקא מאיזור זה של עבר הירדן כיוון ששם נכשלו בשיטים בחטא בעל פעור.
החטא בשיטים קרה כאשר ישראל ישבו בחנייתם האחרונה לפני מעבר הירדן: "וַיַּחֲנוּ עַל הַיַּרְדֵּן מִבֵּית הַיְשִׁמֹת עַד אָבֵל הַשִּׁטִּים בְּעַרְבֹת מוֹאָב". אזור זה היה בארץ סיחון שמצפון לארץ מואב. החטא בשיטים נוצר בגלל המפגש עם בנות מואב ולכן מסתבר ש'אבל השיטים' היה הקצה הדרומי של המחנה שגבל בארץ מואב. בסדר המחנות במדבר המחנה הדרומי הוא מחנה ראובן שעמו שמעון וגד. נראה שגם מסיבה זו חלק גדול מהחוטאים בבעל פעור היו משבט שמעון.
אחת הסכנות בישיבה בעבר הירדן המזרחי היא הקרבה לגוים הסמוכים לעומת המרחק ממרכז הקודש של האומה. שבט שמעון ש'הוכיח את עצמו' כמי שנכשל בגלל קרבתו לגוים הוכרח להמנע מישיבה קבועה באזור כזה.
מאידך, הסיכון הוא גם הסיכוי. אמנם עבר הירדן המערבי הוא העיקר, המרכז והבסיס של מדינת ישראל ולכן הוא המקודש יותר, אבל גבולות הארץ המובטחת חורגים בהרבה מאזור זה ומתפשטים צפונה מזרחה ודרומה. כיבוש הארץ לא הושלם במהלך אחד ע"י יהושע ובכל מקרה ישנם חלקים שכיבושם שמור לעתיד: "עשר אומות יש כאן (בהבטחה לאברהם בברית בין הבתרים), ולא נתן להם אלא שבעה גוים, והשלשה אדום ומואב ועמון והם קיני קניזי קדמוני עתידים להיות ירושה לעתיד". לכן יש צורך בשבטים שישבו על הגבול בסמוך לגוים ובמשך הזמן ירחיבו את נחלתם וממילא את נחלת ישראל על חשבון הגוים האלו.
לפי זה ניתן ללמד זכות כלשהי על חטא בעל פעור שביסודו נבע מהידיעה שיש לישראל שייכות לארץ מואב ולכן סברו שאפשר ליצור קשר חיובי גם עם העם המואבי שנמצא שם בנתיים. הנכונות לקשר כזה באה בעקבות ברכתו האחרונה של בלעם שצופה את העתיד של כיבוש מואב: "אֶרְאֶנּוּ וְלֹא עַתָּה אֲשׁוּרֶנּוּ וְלֹא קָרוֹב דָּרַךְ כּוֹכָב מִיַּעֲקֹב וְקָם שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל וּמָחַץ פַּאֲתֵי מוֹאָב וְקַרְקַר כָּל בְּנֵי שֵׁת".
כאמור, הפתרון להכניס את שבט שמעון בנחלת יהודה איפשר להם בסופו של דבר למלא את שאיפת ההתפשטות שלהם. אך במקום להגיע לאזור מואב הלכו דרומה יותר: "וּמֵהֶם מִן בְּנֵי שִׁמְעוֹן הָלְכוּ לְהַר שֵׂעִיר אֲנָשִׁים חֲמֵשׁ מֵאוֹת וּפְלַטְיָה וּנְעַרְיָה וּרְפָיָה וְעֻזִּיאֵל בְּנֵי יִשְׁעִי בְּרֹאשָׁם. וַיַּכּוּ אֶת שְׁאֵרִית הַפְּלֵטָה לַעֲמָלֵק וַיֵּשְׁבוּ שָׁם עַד הַיּוֹם הַזֶּה". כך התאחדו שוב שלושת שבטי מחנה ראובן לעניין אחד- שלושתם היו אנשי הסְּפָר שיצאו והרחיבו את גבול ישראל.
לחידון לילדים לפי סדר העולים לתורה לחץ כאן
1. פרשה זו עוסקת בהלכות נדרים. מהם שני המקרים המתוארים בתורה, בהם מישהו נדר משהו בפועל?
2. שמו של איזה ממלכי מדיין היה זהה לשם אחיינו של משה (על פי חז"ל)?
3. איזו מצווה בפרשה זו כוללת מים ואש?
-את התשובות לשאלות תמצאו בתחתית העמוד-
לעלוי נשמת א"מ שלמה בן נתן חיים וא"מ אסתר בת רפאל ז"ל
פרשת מטות פותחת בהלכות נדרים, המתייחדים בשלושה אפיונים. האפיון הבולט מכולם הוא שהנדר הוא יוזמה פרטית של האדם, בניגוד מוחלט לכל שאר המצוות שתוקפן מכוח ציווי ממרומים. זוהי תופעה מחודשת, ישראל מסוגלים ליצור איסור בעל תוקף הלכתי לכל דבר ועניין. נדר שלא קוים מהווה עבירה ואדם שעבר על הנדר — חייב מלקות, ממש כמו איסור תורה. אפיון ייחודי נוסף, הוא האפשרות להתיר ולהפר נדרים. את האפשרות הזו אנו מכירים בעיקר מהתרת הנדרים הנעשית בראש השנה ובערב יום כיפור ב'כל נדרי'. אך התורה מאריכה בעיקר בהפרת נדרים בין איש לאשתו ובין אב לבתו. מה שמביא אותנו לאפיון השלישי והוא הממד הנשי של פרשיית נדרים. למרות שכל אדם, איש או אשה, יכולים לנדור, מתוך ששה-עשר פסוקים של פרשיית הנדרים רק פסוק אחד עוסק באיש: "אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לה'..." וכל שאר הפסוקים עוסקים באשה הנודרת: " וְאִשָּׁה כִּי תִדֹּר נֶדֶר לה'... וְשָׁמַע אָבִיהָ אֶת נִדְרָהּ... וְאִם הֵנִיא אָבִיהָ... וְנֵדֶר אַלְמָנָה וּגְרוּשָׁה... וְאִם בֵּית אִישָׁהּ נָדָרָה...". גם בסיכום הפרשייה אומרת התורה: "אֵלֶּה הַחֻקִּים אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה בֵּין אִישׁ לְאִשְׁתּוֹ בֵּין אָב לְבִתּוֹ בִּנְעֻרֶיהָ בֵּית אָבִיהָ".
על מרכזיות הנדרים עם כניסתו של יום הכיפורים ב'כל נדרי' יש לתמוה. והרי יש כל כך הרבה נושאים אחרים ודחופים לעסוק בהם עם כניסתו של יום הכיפורים ומה בוער לעסוק דווקא בנדרים? חז"ל נקטו גישה חמורה כלפי אדם שאינו מקיים את נדריו: "רבי נתן אומר בעוון נדרים מתה אשתו של אדם, רבי אומר בעוון נדרים בנים מתים כשהם קטנים" (שבת לב ע"ב), כשהגמרא בכתובות אף אומרת שאדם שמגלה שאשתו נודרת ולא מקיימת, יכול לגרשה, כי היא מסכנת את בניו. הרב קוק מבאר את יסוד הנדרים: "הנדר הוא עומק ההתגלות הטבעית של חוש האמונה... היא ערובה על האמוניות הטבעית שתשמר את עמדתה ולא תהיה נשטפת בשטף האורה הגדולה של החובה החוקית הנתונה מגבוה". (אורות האמונה עמ' 79; שמונה קבצים ז, פז) בכל המצוות בולטת החובה החוקית שבהן, הנתונה מגבוה, יש בכך עוצמה אדירה שאינה מאפשרת לאדם ביטוי טבעי ואישי לאמונתו. מבחינה זו, דווקא בנדרים יש משהו עליון — אין מטרתו של הקב"ה ליצור עם של צייתנים, אלא עם של מאמינים בעלי יוזמות רוחניות, מאווים וכיסופים. אם לא תינתן האפשרות להתבטא באופן יזום ואישי, עלול כל עולם האמונה להתקבע בצייתנות עיוורת. במובן זה, ממד הנדר קודם להיותנו ישראלים, ומתחיל בעצם היותנו בני אדם. בספר יונה למשל, המלחים שניצלו מן האונייה נדרו נדרים (יונה א, טז).
הנדרים נובעים מהרגש, מתגובה ספונטאנית לאירוע משמח או מדאיג, ממקום של תפילה או מרצון להודות. לעיתים אנו נוטים לזלזל ברגשות ולהקטין בערכם. הרגש נתפס כדבר חולף ומשתנה, לא יציב, רגעי ונקודתי, אך התורה מתייחסת אל הנדר הרגשני ברצינות רבה. הנדר הוא נשי באופיו, מאוד רגשי, חווה את ההווה ומושפע ממנו עמוקות, בלי לתת לרציונאליות לצנן את ההחלטה הרגעית. "בעוון נדרים מתה אשתו של אדם". אדם שאינו מקיים את נדריו, כלומר מזלזל ברגשות הרגעיים, בפן הרגשי שבאדם, עלול גם לזלזל בערכה הגדול של אשתו: "הנדרים הנם פונים לצד קדושת הרגש... אמנם הוא מוזהר ש'לא יחל דברו,' על האדם לידע את הערך הטוב שיש לרגשי קודש כשהם מתנהלים יפה, וחלילה לזלזל בהם. המזלזל בהם ומבעט בטובה הגדולה של המעלה הטבעית האנושית אשר חנן ד' את האדם... הנה אבד לו גם כן אותו הערך הנשגב שיש לאשה טובה שהיא עטרת בעלה כ"ז שידע את ערכה". (עין איה שבת א, ב, ריג)
בהמשך אומרת הגמרא: "בעוון נדרים מתים בניו של אדם כשהם קטנים". הזלזול ברגשות, בנדרים, מביא לפגיעה בילדים בראשית שלבי חינוכם. אי אפשר לחנך את הילד רק על פי עקרונות שכליים. החוויה הרגשית של הילד חוקקת בנפשו רושם שיישאר בקרבו במשך שנים, ויפעל עליו לעיתים יותר מכל הסבר שכלי מלומד. הזלזול האישי ברגש מוליד בסופו של דבר חסך ברגשות מוסריים ורוחניים, כמו קדושה ותודה, יראה ואהבה. "ראשית חטאת החינוך היא אם לא ישכיל האדם את גודל הערך של הרגש הטוב, עד שיחפש בכל דבר למצא רק את הצד המושכל לבדו ע"פ השכל הקר, באין גחלת של חום אש קודש בתוך הלב להרגיש את החיים ואת הנועם שיש באור ד' במדות טובות ובכל קדושתה של תורה ושל עבודת ד' הטהורה והברה... עם כיבוד הרגש... המתגלה ביותר בשמירת קדושת הנדרים... תטיב השפעת החינוך על הקטנים, להיות מועילים בחברה האנושית, ומביאי ברכה לבית ישראל, ובזה הנם ראויים לחיים. אמנם בעוון נדרים, בהתמוטט היסוד של טוב החיים של הרגש הטהור והוקרת קדושתן, מה ישאר עוד לקטנים האומללים... ביטול זה היסוד, יגרום שהבנים לא יוכלו לקבל את הטוב הראוי לבא בתקופת הקטנות למען הכין בסיס לטובה בעת הגדלות, ובזה הלא יהיו רק משחיתים ומהרסי כל טוב בחיים בחברה ובאומה". (עין איה שם)
בשערי ראש השנה ויום הכיפורים אנו עוסקים בחשבון נפש על היחס לעולם הרגשות. האם עולם הרגשות שלנו מטופל כמו שצריך, האם אנו מעריכים אותו כיאות ונותנים לו מספיק מקום ומשמעות? "בבא ימי התשובה, וביחוד יום הכפורים, בעת אשר התוכן האמוני צריך לעלות אל ראש פסגתו — מה נאה היא ההרגשה הישראלית... חשים הם בראש לכל את הערך המקורי שיש באותה הדתיות הטבעית, שמתגלה בקדושת הנדר... וראשית הסליחה מתחילה היא בסליחת פגמי הנדרים, במנהג ישראל שנצח לסדר התרת נדרים פומבית בלילי יום הכפורים, ולהנהיג התרות יחידים מערב ראש השנה". (אורות האמונה עמ' 97) הרבה יוזמות ברוכות נולדו במהלך השנה כתוצאה מרגש. הרבה שינויים בנפש התחוללו כתוצאה מרגש. הרגש הוא גם מערכת חיסונית, המסייעת לנו בהחלטה לעשות מעשה או להימנע, לא תמיד בגלל סיבה מחושבת, אלא פשוט כי כך אנו מרגישים לנכון. "זמני ההתרוממות של הנפש אינם תמידיים, והם דומים ללהט החרב המתהפכת כדברי הרמב"ם במורה נבוכים, על כן ראוי שבעת היותם, ישאירו אחריהם רושם לזמן הבא אחר כך. וזהו יסוד הנדרים בכללם, הטובים שבהם, להמשיך כח הקיום המעשי באורח הקבוע של החיים". (פנקסי הראי"ה, פנקס ד, ד) חשוב לנצל רגעי התעוררות רגשיים שיש בהם רוממות נפשית ורוחנית. תפקיד הנדרים הוא לתת להם המשכיות וביטוי בחיים המעשיים.
מצד שני, לרגש יש חסרונות. כך עולה מהאפשרות להתיר נדרים. הרגש זקוק להגנה, לא לשלילה או התעלמות, אלא לאיזון. בפסוקי הפרשה התורה מציגה את האשה או הבת הנודרות, ואת דמות האב או הבעל כמפרי הנדר. האב והבעל מקשיבים ובודקים, לא מזלזלים אלא בוחנים האם האשה פירשה נכונה את רגשותיה, האם הבינה את כל השלכותיו. לפעמים גם נלווה לנדר מרכיב דמיוני, העלול לגרום לנודר לקבל על עצמו דברים לא מעשיים. לרגש חסר חוש ביקורת ריאליסטי.
הנדרים מהווים מעין פסגה החותמת ספר שלם שאין בו הרבה מצוות, אבל יש בו שלל יוזמות שקמו מתוך העם. בפרשת נשא ישנה יוזמה של הנשיאים להביא קרבן בלא שנצטוו על כך. בהמשך מפורטים דיני נזיר היוזם התקדשות מעצמו. בפרשת בהעלותך ישנה יוזמה של אנשים טמאים שרוצים גם הם להקריב קרבן פסח למרות שהיו פטורים. פינחס יוזם לבדו את מעשה הקנאות, ובנות צלפחד יוזמות בקשת נחלה. היו גם יוזמות שליליות כדוגמת המרגלים, המעפילים ומשה רבנו שהכה בסלע. לעומת ספר ויקרא שכולו חוקים ומצוות הנאמרים למרגלות הר סיני. ספר במדבר מתרחש תוך כדי תנועה — ספר הדרך, החושף את התנועה הפנימית שבנו לעשייה וליוזמה.
בפרשת מטות אנו פוגשים חלוצים לראשונה בתורה – בשתי פעמים שונות.
בפעם הראשונה, במלחמת מדין, אומר משה לבני ישראל (לא, ג): "הֵחָלְצוּ מֵאִתְּכֶם אֲנָשִׁים לַצָּבָא", ואכן נאספים אליו "שְׁנֵים עָשָׂר אֶלֶף חֲלוּצֵי צָבָא" (לא, ה).
בפעם השנייה, כאשר הציגו בני גד ובני ראובן למשה רבנו את תוכניתם, הם אומרים: "וַאֲנַחְנוּ נֵחָלֵץ חֻשִׁים לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (לב, יז). וכן משה משיב להם: "אִם תֵּחָלְצוּ לִפְנֵי ה' לַמִּלְחָמָה. וְעָבַר לָכֶם כָּל חָלוּץ אֶת הַיַּרְדֵּן לִפְנֵי ה'..." (לב, כ-כא).
מן השורש ח'ל'צ' נגזרים שמות ופעלים שונים. בפסוקים הנ"ל ישנם כמה פעלים: "הֵחָלְצוּ", "נֵחָלֵץ" ו"תֵּחָלְצוּ", ושם עצם "חלוץ". מה פירוש הפועל 'להחלץ', ומהו 'חלוץ'?
נתבונן במקומות נוספים בתורה שנאמר בהם פועל משורש ח'ל'צ':
בשני מקומות אלה, נראה שחילוץ משמעו הוצאה ושחרור של דבר מתוך (או מעל גבי) דבר שהוא מחובר ומהודק אליו.
לפי זה, נראה להסביר גם את השם 'חלוץ' ואת הפעלים הקשורים אליו כך: חלוצי הצבא, הם היוצאים מתוך העם והמחנה כולו, להיות ראשונים 'בחוד החנית'. החלוץ נחלץ מתוך כלל הצבא.
הרד"ק בפירושו לפסוק : "וְנָחֲךָ ה' תָּמִיד, וְהִשְׂבִּיעַ בְּצַחְצָחוֹת נַפְשֶׁךָ, וְעַצְמֹתֶיךָ יַחֲלִיץ..." (ישעיהו נח, יא) מביא את המדרש מויקרא רבה (לד, טו). בפסוק זה ברכת "ועצמותיך יחליץ" מובטחת למי שעוזר לרעב ולעני, ועל כך נאמר במדרש:
'ועצמותיך יחליץ': ישלוף, ישזיב, יזין, יניח:
כלומר, למילה 'יחליץ' ישנם ארבעה פירושים אפשריים: ישלוף, יציל, יזיין (כנראה מלשון כלי זין, דהיינו יציאה לקרב) ויניח. והמדרש מביא פסוקים שונים שמתפרשים במשמעויות הללו:
ישלוף - כמו "וְחָלְצָה נַעֲלוֹ מֵעַל רַגְלוֹ" (דברים כה, ט).
ישזיב (יציל) - כמו "חַלְּצֵנִי ה' מֵאָדָם רָע" (תהלים קמ, ב).
יזין - כמו "חֲלוּצִים תַּעַבְרוּ" (דברים ג, יח).
ויניח – כמו "וְעַצְמֹתֶיךָ יַחֲלִיץ" (ישעיהו נח, יא).
האם כוונת המדרש לומר שאלו ממש מילים נרדפות לפועל 'יחליץ'?
נראה יותר, שהפירוש היסודי הוא אחד, כמו שרואים בחילוץ האבנים ובחליצת הנעל. אלא שחז"ל באים ללמד אותנו שהחילוץ מקבל משמעויות ספציפיות שונות, לפי ההקשרים השונים בהם הוא נאמר:
במובן הגשמי ביותר - חפץ, משהו מוחש, נחלץ מן החיבור הממשי שיש לו לדברים אחרים: נעל מרגל, אבנים מקיר, פקק מבקבוק וכדו'.
במובן כללי יותר, נחלץ אדם או נחלצת קבוצת אנשים מתוך קבוצה גדולה שהם שייכים אליה וממילא 'מחוברים' אליה, ומזדרזת לצאת לפניהם. כאלה היו חלוצי הצבא הנזכרים בפרשתנו, ולסוג זה שייכים גם החלוצים שנחלצו משאר העם שנותר בגולה, ועלו לפניהם ליישב את ארץ ישראל.
יש גם 'חילוץ' במובן מופשט, שמשמעו שחרור, חילוץ אדם ממצוקה ש'עוטפת' אותו עד שהוא כביכול, כבול ומחובר אליה, והיחלצותו ממנה היא השתחררות מאותה צרה ש'סגרה' עליו.
במובן מופשט ממש, 'חילוץ עצמות' משמעו מנוחה. כיוון שהאדם משוחרר במנוחתו מהקושי ומהעבודה שהוא נתון בהם בזמן שאינו נח, נחשבת גם המנוחה החלצות ושחרור.
המדרש מסתיים במילים: 'מכאן קבעו חכמים לומר רצה והחליצנו בשבת'.
באופן פשוט התכוונו חז"ל לבאר את בקשת 'רצה והחליצנו' על פי המובן האחרון, מנוחה, כמו משמעות הפסוק בישעיהו "ועצמותיך יחליץ".
אך האבודרהם מבאר שבבקשת 'רצה והחליצנו' כלולות כמה משמעויות של החלצות, ואלה דבריו:
'שעל ידי זכות השבת, שישמרוהו ישראל כראוי - יהיו נגאלין ונשמטין מן הגלות ויעלו לארץ מזויינים ומזורזים בחלוץ עצמות.'
1. פרשה זו עוסקת בהלכות נדרים. מהם שני המקרים המתוארים בתורה, בהם מישהו נדר משהו בפועל?
בפרשת ויצא, יעקב נדר לבנות בית לאלוקים במקום בו הוא ישן, ולתת מעשר מכל מה שיש לו לאלוקים (בראשית חכ כ). בפרשת חוקת, כשבני ישראל נתקלו באויב לא מוכר, הם נדרו להחרים את כל שלל המלחמה (במדבר כא ב).
2. שמו של איזה ממלכי מדיין היה זהה לשם אחיינו של משה (על פי חז"ל)?
חור
3. איזו מצווה בפרשה זו כוללת מים ואש?
הפסוק אומר שכדי להכשיר כלים שהשתמשו בהם באש, צריכים להעביר אותם באש, בעוד שכלים שהשתמשו בהם במים, צריכים לעבור הגעלה במים (במדבר לא כג)
