בתחילת פרק ח חושף משה רבנו טפח מדרכי השגחת ה' עם ישראל: "כָּל הַמִּצְוָה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם תִּשְׁמְרוּן לַעֲשׂוֹת לְמַעַן תִּחְיוּן וּרְבִיתֶם וּבָאתֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵיכֶם: וְזָכַרְתָּ אֶת כָּל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הוֹלִיכֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה בַּמִּדְבָּר לְמַעַן עַנֹּתְךָ לְנַסֹּתְךָ לָדַעַת אֶת אֲשֶׁר בִּלְבָבְךָ הֲתִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו אִם לֹא. וַיְעַנְּךָ וַיַּרְעִבֶךָ וַיַּאֲכִלְךָ אֶת הַמָּן אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ וְלֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ לְמַעַן הוֹדִיעֲךָ כִּי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי ה' יִחְיֶה הָאָדָם. שִׂמְלָתְךָ לֹא בָלְתָה מֵעָלֶיךָ וְרַגְלְךָ לֹא בָצֵקָה זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה. וְיָדַעְתָּ עִם לְבָבֶךָ כִּי כַּאֲשֶׁר יְיַסֵּר אִישׁ אֶת בְּנוֹ ה' אֱלֹהֶיךָ מְיַסְּרֶךָּ: וְשָׁמַרְתָּ אֶת מִצְוֹת ה' אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בִּדְרָכָיו וּלְיִרְאָה אֹתוֹ".
פרשיה זו פותחת ומסיימת בחובת ישראל לשמור את מצוות ה'. בכך היא מסמנת שזוהי המטרה העיקרית של הפסוקים הללו: משה מגלה כאן גוון חדש של קשר עם הקב"ה. הוא מגלה לישראל על הנהגה קבועה של הקב"ה בה הוא מקשה עליהם ואף מענה אותם. זהו מבט חדש ומפתיע על דור המדבר וקורותיו: עד כה התורה התמקדה בזוויות אחרות של שנות הנדודים במדבר: לרוב היא ציינה את ניסי ה' ששמר על ישראל. לעיתים היא ציינה את חטאי ישראל שגרמו להם מפלות, צרות והאריכו מאד את הנדודים. אך עד כה הסיבה שהסבירה את צרות ישראל במדבר היתה החטאים אליהם נפלו. כעת משה פורס מבט חדש ועמוק על פיו צרות המדבר באו מרצון ה': ה' חפץ להעביר את ישראל בתקופה של קשיים, ובשפה של הפסוקים: "למען ענותך לנסותך...".
חשוב לשים לב שהמושג 'ניסיון' מקבל כאן נופך חדש: התורה השתמשה במושג זה עד עכשיו בהקשר הפשוט של ציוויים: ה' ניסה את אברהם כאשר ציוה אותו לעקוד את בנו. ה' ניסה את ישראל במצוות המן, ובכך ניסה האם ישמרו מצוותיו (טז, ד). אך כאן יש הנהגה חדשה: הקב"ה מכניס את ישראל למצוקה קשה ומתמשכת, וזאת כדי ליצור להם רגעי מבחן קשים במיוחד. כלומר ישנה הנהגה משמים שמצידה ה' מכניס את ישראל לקשיים עצומים, וזאת לא מחמת חטאים אלא מתוך רצון לזככם ולצרפם.
גם המן היורד משמים מקבל כאן פשר חדש: עד כה הוא הוצג בתורה בעיקר כחסד אלוקי וניסי. ממילא כאשר ישראל התלוננו עליו הדבר נתפס ככפיות טובה בלבד. אך כעת משה עומד מול העם ומספר שגם המן היה חלק מתכנית העינוי של ישראל. תכנית זאת החלה עם הרעבה במדבר (ג): "וַיְעַנְּךָ וַיַּרְעִבֶךָ וַיַּאֲכִלְךָ אֶת הַמָּן אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ וְלֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ". כך מסביר הרשב"ם (ב) את העינוי: "זהו עינוי שאין פת בסלך, וחייך תלוים למרום בכל יום". במבט ראשון קשה מאד לקרוא בפסוקים שהקב"ה הרעיב מלכתחילה את ישראל במדבר, ולאחר מכן אף עינה אותם עם סוג מאכל בלתי מוכר להם.
הגר"א באדרת אליהו (ב) כותב שחיי המדבר היו למעשה מערכת של ניסיונות המכוונים כנגד אנשים שונים בתוך עם ישראל: "'למען ענתך לנסתך לדעת את אשר בלבבך' – זה כנגד שלשה כתות: רשעים, בינונים, צדיקים. ואמר: 'למען ענתך' כנגד הרשעים להכניע יצרם. 'לנסותך' כנגד הבינונים. 'לדעת את וגו'' – כנגד הצדיקים להוציא טובם מלבם אל הפועל לפני עין כל". כך שהמשברים העצומים אליהם נכנסו ישראל מכוונים באופן אלוקי ונפלא להעביר כל אחד מישראל במסלול יחודי המתאים לו.
הרמב"ן (ב) מסביר שמבחינה לאומית הכוללת את כל העם, כולם כלולים במטרה אותה ציין הגר"א ביחס לצדיקים. הוא כותב שהמטרה הראשית של הניסיונות כאן היא לגלות את הכוחות העצומים של ישראל כאשר יצליחו ללכת אחרי ה' בכל מצב וחרף כל קושי: "כי היה נסיון גדול להם, שלא ידעו עצה לנפשם ויכנסו במדבר הגדול לא מקום לחם, ואין בידם כלום מן המן אבל ירד דבר יום ביומו וחם השמש ונמס, וירעבו אליו מאד. וכל זה עשו לשמור מצות השם ללכת כאשר יצוה. והשם היה יכול להוליכם בדרך הערים אשר סביבותיהם, אבל הביאם בנסיון הזה כי ממנו יודע שישמרו מצותיו לעולם".
ההנהגה של העינויים המכוונים משמים נחוותה על ידי ישראל לאורך ארבעים שנה. אך היא קיבלה ביטוי מפורש רק כעת, לקראת החיים החדשים בארץ ישראל. למעשה משה מודיע לישראל בפסוקים אלו שבארץ ישראל יהיו לא מעט משברים וצרות, וכי כולם מכוונים משמים בדיוק על פי המסלול הראוי לישראל. את הכל ה' עושה בשביל ישראל ומתוך אהבתם (ה): "וְיָדַעְתָּ עִם לְבָבֶךָ כִּי כַּאֲשֶׁר יְיַסֵּר אִישׁ אֶת בְּנוֹ ה' אֱלֹהֶיךָ מְיַסְּרֶךָּ".
פעמים רבות מדמים הנביאים את יחסי הקב"ה וכנסת ישראל ליחסי איש ואישה. כשחוטאים ישראל, הרי הם כאישה המזנה תחת בעלה. וחרון אפו הקשה משיגה:
כך בהושע:
רִ֤יבוּ בְאִמְּכֶם֙ רִ֔יבוּ כִּֽי־הִיא֙ לֹ֣א אִשְׁתִּ֔י וְאָנֹכִ֖י לֹ֣א אִישָׁ֑הּ וְתָסֵ֤ר זְנוּנֶ֙יהָ֙ מִפָּנֶ֔יהָ...
(הושע פרק ב פסוק ד - ה)
כך גם בנבואות הקשות ביחזקאל ובירמיהו.
קשר איש ואישה הוא קשר בחירי שיכול להסתיים. וכך מצווה התורה כאשר מזנה האישה תחת בעלה והוא מוציאה מביתו:
וְכָ֨תַב לָ֜הּ סֵ֤פֶר כְּרִיתֻת֙ וְנָתַ֣ן בְּיָדָ֔הּ וְשִׁלְּחָ֖הּ מִבֵּית֑וֹ א֣וֹ כִ֤י יָמוּת֙ הָאִ֣ישׁ הָאַחֲר֔וֹן אֲשֶׁר־לְקָחָ֥הּ ל֖וֹ לְאִשָּֽׁה: לֹא־יוּכַ֣ל בַּעְלָ֣הּ הָרִאשׁ֣וֹן אֲשֶֽׁר־שִׁ֠לְּחָהּ לָשׁ֨וּב לְקַחְתָּ֜הּ לִהְי֧וֹת ל֣וֹ לְאִשָּׁ֗ה אַחֲרֵי֙ אֲשֶׁ֣ר הֻטַּמָּ֔אָה כִּֽי־תוֹעֵבָ֥ה הִ֖וא לִפְנֵ֣י יְקֹוָ֑ק
(דברים פרשת כי תצא פרק כד פסוק ג – ד)
ירמיה הנביא עומד על הפער בין האופן שבו מתייחסת ההלכה לאישה המזנה ובין הנמשל של כנסת ישראל:
לֵאמֹ֡ר הֵ֣ן יְשַׁלַּ֣ח אִ֣ישׁ אֶת־אִשְׁתּוֹ֩ וְהָלְכָ֨ה מֵאִתּ֜וֹ וְהָיְתָ֣ה לְאִישׁ־אַחֵ֗ר הֲיָשׁ֤וּב אֵלֶ֙יהָ֙ ע֔וֹד הֲל֛וֹא חָנ֥וֹף תֶּחֱנַ֖ף הָאָ֣רֶץ הַהִ֑יא וְאַ֗תְּ זָנִית֙ רֵעִ֣ים רַבִּ֔ים וְשׁ֥וֹב אֵלַ֖י נְאֻם־יְקֹוָֽק:
(ירמיהו פרק ג פסוק א - ב)
יכולת החזרה של ישראל אל אלוקיהם גם אחרי ניתוק הקשר, בניגוד למקובל ביחסי איש ואישה, נובע מהרובד העמוק הנוסף שיש במערכות היחסים ביניהם: בהפטרתינו אנו מגלים שעומק הקשר עם הקב"ה אינו מוגבל רק ליחסי איש ואישה. בעומקו מונח קשר של אב ובתו:
הֲתִשְׁכַּ֤ח אִשָּׁה֙ עוּלָ֔הּ מֵרַחֵ֖ם בֶּן־בִּטְנָ֑הּ גַּם־אֵ֣לֶּה תִשְׁכַּ֔חְנָה וְאָנֹכִ֖י לֹ֥א אֶשְׁכָּחֵֽךְ:
(ישעיהו פרק מט פסוק טו - טז)
עומק מופלא ובחירי יש בקשר בין איש לאישה. אך מוחלטות עמוקה ואין סופית יש בקשר בין אב לביתו.
בשעה שישראל שרויים על אדמתם ניצב קשר עמוק של איש ואשתו, קשר של בחירה ואהבה. בעתות משבר, מתגלה שהאישה היא בעצם בת. בת שלעולם אין רצון ויכולת להפרד ממנה.
קשר איש ואישה הוא בשל יותר, אולי שיויוני יותר, קשר אב וביתו הוא מוחלט יותר. מכאן הפסוקים בהמשך ההפטרה:
אֵ֣י זֶ֠ה סֵ֣פֶר כְּרִית֤וּת אִמְּכֶם֙ אֲשֶׁ֣ר שִׁלַּחְתִּ֔יהָ א֚וֹ מִ֣י מִנּוֹשַׁ֔י אֲשֶׁר־מָכַ֥רְתִּי אֶתְכֶ֖ם ל֑וֹ
(ישעיהו פרק נ פסוק א)
עומק נוסף בקשר בין ישראל לקב"ה מתגלה בעתות משבר וגלות. כנסת ישראל אינה רק ביתו של הקב"ה. אלא גם, כביכול, מקום ובסיס נוכחתו בעולם. בלי כנסת ישראל אין משמעות לעולם כולו. וכך דורשים חז"ל על הפסוקים הראשונים של ההפטרה:
ותאמר ציון עזבני ה' וה' שכחני....אמר ריש לקיש, אמרה כנסת ישראל לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, אדם נושא אשה על אשתו ראשונה - זוכר מעשה הראשונה, אתה עזבתני ושכחתני. - אמר לה הקדוש ברוך הוא: בתי, שנים עשר מזלות בראתי ברקיע ועל כל מזל ומזל בראתי לו שלשים חיל ועל כל חיל וחיל בראתי לו שלשים לגיון ועל כל לגיון ולגיון בראתי לו שלשים רהטון ועל כל רהטון ורהטון בראתי לו שלשים קרטון ועל כל קרטון וקרטון בראתי לו שלשים גסטרא ועל כל גסטרא וגסטרא תליתי בו שלש מאות וששים וחמשה אלפי רבוא כוכבים כנגד ימות החמה - וכולן לא בראתי אלא בשבילך ואת אמרת עזבתני ושכחתני? התשכח אשה עולה...
(תלמוד בבלי מסכת ברכות דף לב עמוד ב)
בסוגיא זו מלמדים אותנו חז"ל על רובד נוסף של מוחלטות בקשר של ישראל לקב"ה. כל בריאת העולמות כולן אינן אלא בשביל ישראל. קיימת תלות כביכול של גילוי שכינתו של הקב"ה בכנסת ישראל והיא הסיבה לנצחיות הקשר למרות כל המשברים
מבחינה זו ראוי הדימוי של "אם" לכנסת ישראל. המקור המוליד של גילוי ד' בעולם.
וכך מתארים חז"ל את העטרה שמעטרת כנסת ישראל לדודה:
א"ר חוניא, שאל ר' שמעון בן יוחאי את ר' אלעזר בר' יוסי, אפשר ששמעת מאביך מהו בעטרה שעטרה לו אמו, א"ל למלך שהיה לו בת והיה אוהבה יותר מדאי, לא זז מחבבה עד שקראה אחותי, לא זז מחבבה עד שקראה אמי. כך בתחלה חיבב הקב"ה את ישראל וקראן בתי, שמעי בת וראי. לא זז מחבבה עד שקרא אותן אחותי, שנא' אחותי רעייתי לא זז מחבבה עד שקרא אותן אמי, שנ' שמעו אלי עמי ולאומי וגו' (ישעיהו נ"א: ד), ולאמי כתי'. עמד ר' שמעון בן יוחאי ונשקו על ראשו, א"ל אילו לא באתי אלא לשמוע דבר זה דיי.
(פסיקתא דרב כהנא (מנדלבוים) פיסקא א - ויהי ביום כלות)
למדנו על קשרים שונים בין הקב"ה לקשר ישראל. קשר אישותי וקשר משפחתי. בפרשיות עריות, מרחיקה התורה מאד מאד מערוב בין שני סוגי הקשרים הללו.
והנכון בעיני במלת "חסד" שהוא כמשמעו, ...יאמר כי שאר האחים חסד הוא ואין ראויין לגלוי ערוה ... הזכיר כי היה ראוי להיותו גומל נפשו איש חסד, והוא עוכר שארו אכזרי. כי היה ראוי שיעשה עמה החסד שיעשו האחים להשיאה לבעל והוא פוגם ועוכר אותה
(רמב"ן ויקרא פרשת קדושים פרק כ פסוק יז)
קשר משפחתי הוא קשר של חסד, אהבה שהיא כולה נתינה והענקה. משלחים ההורים את ילדיהם והאחים את אחותם, לבנות את חייהם במקום אחר, יעזב איש את אביו ואת אמו. בקשר הברית, יש גם צד של תביעה לנוכחות וממוש עצמי. בעולם האנושי, עירוב בין שני הקשרים הוא חילול קשר החסד. בעולם אידאלי- עירוב הקשרים הוא טיהור וזיקוק קשר הברית.
נראה שהדברים שייכים למגבלות האנושי מול האלוקי. עירוב בין הקשרים, יכול, בעולם אידיאלי, לזקק את קשר האישות לנאמנות אב לביתו ובן לאמו, אך החולשה האנושית, עלולה לעשות את התהליך ההפוך, להפוך את קשר האב והבת לקשר מנצל ומנכס. מיוחדת היא מצוות יבום בכך שהיא מערבת בין הקשר המשפחתי לקשר האישות באופן שבדרך כלל הוא אסור. היבם פורש כנפו על היבמה, נוהג בה מנהג אב או אח גדול ומקים זרע לאחיו. תנועת הבעלות הרגילה של יחסי איש ואישה מומרת בחסד אינסופי. גם מצווה זו, זקוקה לשימור גדול ,והיכולת לפעול בה בצורה נקיה אינה מובנת מאליה כלל. מתוך חשש זה אנו פורשים בימינו ממצוות היבום:
אבא שאול אומר: הכונס את יבמתו לשם נוי, ולשום אישות, ולשום דבר אחר - כאילו פוגע בערוה, וקרוב אני בעיני להיות הולד ממזר;
(תלמוד בבלי מסכת יבמות דף לט עמוד ב)
מצוות היבום – הפיכת קשר האישות לחסד מוחלט, סכנה גדולה בה, סכנה של ניכוס החסד לבעלות על אשת האח ונכסיו. סכנה זו שייכת לאיסורי עריות ממש.
וראה זה פלא, אם שורשיה של המשיחיות ביבום. שורשי השורשים שלה בקשרים של אב וביתו ממש:
אמר רבי יצחק (תהלים פט): מצאתי דוד עבדי. היכן מצאתיו? בסדום: שנאמר ועתה שתי בנותיך הנמצאות.
איחוד קשרים זה, נעשה מתוך חוסר מודעות של לוט. אך מתוך מסירות מוחלטת של הבנות. מסירות שהאנושיות מגבילה אותה, ולכן נשאר גנאי בדבר, לצד המצוה הגדולה.
תנועת האחדות בין קשר הענקה מוחלטת ובין קשר הברית המייצר תלות הדדית, היא יחודית לבורא. האדם אינו יכול להגיע אליה בכוחות עצמו. אצל האדם – הענקה טוטלית עומדת בסתירה לברית. וכריתת ברית יחד עם אשליה של הענקה טוטלית, יש בה סיכון גדול למהפך מעמדה של הענקה לעמדה של ניצול. וכך לשון המדרש על הפסוק ,"קדושים תהיו" המופיע מיד לאחר פרשיית העריות:
"קדושים תהיו "- יכול כמוני ת"ל כי קדוש אני ד' אלוקיכם. קדושתי למעלה מקדושתכם."
ומבאר הגאון ר' שמעון שקופ בהקדמתו לספרו "שערי יושר"
אמנם אם יאמר האדם להכניע את טבעו להגיע למדה יתירה עד שלא יהיה בנפשו שום מחשבה ושאיפה להיטיב לעצמו, וכל שאיפותיו יהיו רק להיטיב לאחרים, ובאופן כזה תהיה שאיפתו להגיע לקדושת הבורא יתברך, שרצונו יתברך בכל הבריאה והנהגת העולם רק להיטיב לנבראים ולא לעצמו יתברך כלל וכלל, שבהשקפה ראשונה היה אפשר לומר שאם יגיע אדם למדרגה זו יגיע לתכלית השלימות, ולכן הורו לנו חז"ל במדרש זה שלא כן הוא, שאין לנו להשתדל להדמות לקדושת הבורא יתברך בצד זה, שקדושת הבורא למעלה מקדושתנו, שקדושתו יתברך היא רק לנבראים ולא לעצמו יתברך, שלא ניתוסף ולא יתוסף שום יתרון להבורא ע"י מעשיו שעשה ועושה, וכל רצונו יתברך רק להיטיב לנבראים, אבל מה שרוצה מאתנו אינו באופן זה.
(שערי ישר הקדמה)
האיחוד המוחלט בין קשר הברית לקשר החסד – מיוחד לבורא יתברך עצמו, שקדושתו למעלה מקדושתינו.
ההפטרה ממשיכה בתיאור מערכת יחסים מיוחדת בין ישראל לאומות העולם
וְהָי֨וּ מְלָכִ֜ים אֹֽמְנַ֗יִךְ וְשָׂרֽוֹתֵיהֶם֙ מֵינִ֣יקֹתַ֔יִךְ אַפַּ֗יִם אֶ֚רֶץ יִשְׁתַּ֣חֲווּ לָ֔ךְ וַעֲפַ֥ר רַגְלַ֖יִךְ יְלַחֵ֑כוּ וְיָדַ֙עַתְּ֙ כִּֽי־אֲנִ֣י יְקֹוָ֔ק אֲשֶׁ֥ר לֹֽא־יֵבֹ֖שׁוּ קֹוָֽי
(ישעיהו פרק מט פסוק כג)
התייחסות לאומות העולם כאל "אומנים" ו"מיניקות" – מבטאת צד של קבלה שישראל מקבלים מהם. כשם שאומנת מטפלת בילד ומעמידתו על רגליו עד שמגיע אל עולמו הבוגר כך יקבלו ישראל מאומות העולם תשתיות אנושיות בסיסיות הנצרכות לבניינם הלאומי. הרב זצ"ל מבאר, שהצורך של ישראל לינוק תשתיות בסיסיות מאומות העולם נובע מהמגמה הפנימית של אחדות העולם.
אוצר סגולת עולמים בישראל הוא גנוז. אבל כדי לאחד במובן כללי ג"כ את העולם עמם מוכרחים צדדי כשרונות מיוחדים להיות חסרים בישראל, כדי שיושלמו ע"י העולם, וכל נדיבי עמים. ובזה יש מקום לקבלה שישראל מקבל מהעולם, וממילא פנויה היא הדרך כלפי ההשפעה
(אורות ישראל, ה, ב)
התשתיות אותם אנו מקבלים מאומות העולם, עלולות לגרור תפיסה של התבטלות לאומות העולם, ולהצבתן בראש. לכן נזקקת התורה להזהיר מפני מינוי מלך ושררה מאומות העולם.
לֹ֣א תוּכַ֗ל לָתֵ֤ת עָלֶ֙יךָ֙ אִ֣ישׁ נָכְרִ֔י אֲשֶׁ֥ר לֹֽא־אָחִ֖יךָ הֽוּא:
(דברים פרשת שופטים פרק יז פסוק טו - טז)
נראה שלכן כאן מדגיש הנביא, שהשלמת השפעה זו, תהיה מתוך הכרה פנימית במעלתם של ישראל.
אַפַּ֗יִם אֶ֚רֶץ יִשְׁתַּ֣חֲווּ לָ֔ךְ וַעֲפַ֥ר רַגְלַ֖יִךְ יְלַחֵ֑כוּ וְיָדַ֙עַתְּ֙ כִּֽי־אֲנִ֣י יְקֹוָ֔ק אֲשֶׁ֥ר לֹֽא־יֵבֹ֖שׁוּ קֹוָֽי:
(ישעיהו פרק מט פסוק כג)
קבלת ישראל מאומות העולם נוגעת לצד החיצוני. אך פנימיות החיים – מקורה בישראל:
אלא שהקבלה היא מבחוץ וההשפעה מבפנים, כלומר פנימיות החיים שלמה היא בישראל, באין צורך להעזר משום כח זר בעולם... וכל שלטון משרה בישראל מקרב פנימיות החיים הוא נובע, "מקרב אחיך - ממובחר שבאחיך", ומשפע פנימיות החיים כנסת ישראל היא רק משפעת ולא מקבלת, ד' בדד ינחנו ואין עמו אל נכר.
(אורות ישראל, שם).
ההפטרה שלנו סובבת סביב שתי שאלות, שישאלו כשנראה כמה הגלות ארוכה והסוף שלה לא נראה באופק: הראשונה היא האם עם ישראל יחזור אי פעם לארץ? אולי עם ישראל הפך להיות עם מסוג אחר, שאין לו ארץ ונגזר עליו לחיות לנצח בין העמים.
ושאלה שניה, אולי הקב"ה ויתר לגמרי על העם היהודי, ולא בוחר בו יותר. ואולי העם היהודי כבר הפך להיות סתם עם מבין העמים, ועתיד להתבולל חס וחלילה.
מכיון ששאלה אחת היא כלפי הארץ ושאלה אחת כלפי העם, הנביא שם את שתי השאלות האלו גם בפי הארץ וגם בפי העם.
ראשונה שואלת ציון: "וַתֹּאמֶר צִיּוֹן עֲזָבַנִי ה'", כלומר העם היהודי כבר לא צריך את הארץ, "וַאדֹנָי שְׁכֵחָנִי", אולי בכלל אין כבר קשר בין ה' לבין העם וארצו. ועליהם עונה לה ה' שארץ ישראל היא המקום דרכו משפיע ה' את השפע לכל העולם: "הֲתִשְׁכַּח אִשָּׁה עוּלָהּ", כלומר התינוק היונק, ושעם ישראל הוא הבן של הקב"ה: "מֵרַחֵם בֶּן בִּטְנָהּ". נכון שאשה בסופו של דבר מפסיקה להניק את הבן שלה, והבן כבר לא צריך רחמים ממנה כי הוא גדל ומתבגר. אבל עם ישראל וארץ ישראל ימשיכו את התפקיד שלהם לנצח: "גַּם אֵלֶּה תִשְׁכַּחְנָה וְאָנֹכִי לֹא אֶשְׁכָּחֵךְ".
שניים שואלים עם ישראל: האם ה' גרש את כנסת ישראל לגמרי שלא תהיה עוד העם שלו, וגם אם לא, אולי מכר אותנו לגויים, כך שאנחנו עדיין הבנים שלו אבל בלי ארץ אלא שייכים לארצות של הגויים.
ועל זה עונה ה': "אֵי זֶה סֵפֶר כְּרִיתוּת אִמְּכֶם אֲשֶׁר שִׁלַּחְתִּיהָ אוֹ מִי מִנּוֹשַׁי אֲשֶׁר מָכַרְתִּי אֶתְכֶם לוֹ".
ואם כך למה הגלות ארוכה כל כך? כאן התשובה שונה מאוד בין הארץ לבין העם. יש נקודת מבט אנושית שאומרת שיצאנו לגלות בעקבות החטא, ואנחנו צריכים לעשות תשובה ולתקן: "הֵן בַּעֲוֹנֹתֵיכֶם נִמְכַּרְתֶּם וּבְפִשְׁעֵיכֶם שֻׁלְּחָה אִמְּכֶם", וכשנתקן, מיד ה' יכול לגאול אותנו, אלא שאנחנו לא שומעים לה' ולא חוזרים בתשובה: "מַדּוּעַ בָּאתִי וְאֵין אִישׁ קָרָאתִי וְאֵין עוֹנֶה הֲקָצוֹר קָצְרָה יָדִי מִפְּדוּת וְאִם אֵין בִּי כֹחַ לְהַצִּיל".
ויש נקודת מבט כלל עולמית שאומרת שעם ישראל צריך לעבור תהליך ארוך כדי להגיע למעלה העתידית שלו. נקודת המבט הזו שייכת לציון שלא אמורה לתקן שום דבר אלא לחכות עד שתראה את התגשמות הגאולה. כי המהירות של הכניסה לארץ גרמה שהעם יהרוס את ציון, ולכן הם היו צריכים לצאת לגלות: "מִהֲרוּ בָּנָיִךְ מְהָרְסַיִךְ וּמַחֲרִבַיִךְ מִמֵּךְ יֵצֵאוּ". ולכן כשיגיע הזמן יחזרו כולם: "שְׂאִי סָבִיב עֵינַיִךְ וּרְאִי כֻּלָּם נִקְבְּצוּ בָאוּ לָךְ", והם יהיו כולם צדיקים אחרי התיקון: "חַי אָנִי נְאֻם ה' כִּי כֻלָּם כָּעֲדִי תִלְבָּשִׁי וּתְקַשְּׁרִים כַּכַּלָּה".
ואם כן יוצא שדווקא החורבן הוא זה שגורם לגאולה גדולה: "כִּי חָרְבֹתַיִךְ וְשֹׁמְמֹתַיִךְ וְאֶרֶץ הֲרִסֻתֵיךְ כִּי עַתָּה תֵּצְרִי מִיּוֹשֵׁב וְרָחֲקוּ מְבַלְּעָיִךְ". נקודת המבט האנושית אומרת שהעם היה חוטא, ולכן הגויים בצדק שבו אותו: "הֲיֻקַּח מִגִּבּוֹר מַלְקוֹחַ וְאִם שְׁבִי צַדִּיק יִמָּלֵט", מנקודת המבט של הארץ מתגלה שהעם צדיק, והגויים לקחו אותו לא בצדק ולכן ישלמו את המחיר: "גַּם שְׁבִי גִבּוֹר יֻקָּח וּמַלְקוֹחַ עָרִיץ יִמָּלֵט וְאֶת יְרִיבֵךְ אָנֹכִי אָרִיב וְאֶת בָּנַיִךְ אָנֹכִי אוֹשִׁיעַ".
את נקודת המבט הזו נותן ישעיה גם לעם, ובזמנו, יותר ממאה שנה לפני חורבן בית המקדש הראשון, קשה לעם לקבל את הדברים. הדברים של ישעיה נועדו לחזק אנשים עייפים בגלות העתידית: "אֲדֹנָי ה' נָתַן לִי לְשׁוֹן לִמּוּדִים לָדַעַת לָעוּת אֶת יָעֵף דָּבָר", ולכן הוא צריך לעמוד מול בני הדור שלו שלא מקבלים את הדברים בקלות: "גֵּוִי נָתַתִּי לְמַכִּים וּלְחָיַי לְמֹרְטִים פָּנַי לֹא הִסְתַּרְתִּי מִכְּלִמּוֹת וָרֹק". אבל הוא יודע שככל שתתקדם ההסטוריה יותר ויותר מדבריו יתגלו כנכונים: "קָרוֹב מַצְדִּיקִי מִי יָרִיב אִתִּי נַעַמְדָה יָּחַד מִי בַעַל מִשְׁפָּטִי יִגַּשׁ אֵלָי".
את החושך של הגלות שמתקרב יהיו מי שירצו להאיר באמצעים מלאכותיים ולתת לעם תקווה לא נכונה, כאילו הגלות תגמר מהר: "הֵן כֻּלְּכֶם קֹדְחֵי אֵשׁ מְאַזְּרֵי זִיקוֹת לְכוּ בְּאוּר אֶשְׁכֶם וּבְזִיקוֹת בִּעַרְתֶּם".
אבל ישעיה מכוון אל מי ששומע בקול הנביאים, שיוכל לבטוח בנבואות הנחמה ולהחזיק מעמד בגלות הארוכה: "מִי בָכֶם יְרֵא ה' שֹׁמֵעַ בְּקוֹל עַבְדּוֹ אֲשֶׁר הָלַךְ חֲשֵׁכִים וְאֵין נֹגַהּ לוֹ יִבְטַח בְּשֵׁם ה' וְיִשָּׁעֵן בֵּאלֹהָיו".
ואותם הוא מכוון להסתכל באברהם ושרה: "שִׁמְעוּ אֵלַי רֹדְפֵי צֶדֶק מְבַקְשֵׁי ה' הַבִּיטוּ אֶל צוּר חֻצַּבְתֶּם וְאֶל מַקֶּבֶת בּוֹר נֻקַּרְתֶּם: הַבִּיטוּ אֶל אַבְרָהָם אֲבִיכֶם וְאֶל שָׂרָה תְּחוֹלֶלְכֶם", גם אז ההבטחה שיהיו לגוי גדול היתה לא ראלית, אבל "כִּי אֶחָד קְרָאתִיו וַאֲבָרְכֵהוּ וְאַרְבֵּהוּ". וכך תדעו להאמין גם אתם שכבר היום "כִּי נִחַם ה' צִיּוֹן נִחַם כָּל חָרְבֹתֶיהָ", ולעתיד לבוא יתגלה בפועל: "וַיָּשֶׂם מִדְבָּרָהּ כְּעֵדֶן וְעַרְבָתָהּ כְּגַן ה' שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יִמָּצֵא בָהּ תּוֹדָה וְקוֹל זִמְרָה".
יעלה בקרוב בע"ה.
לחידון לילדים לפי סדר העולים לתורה לחץ כאן
-את התשובות לשאלות תמצאו בתחתית העמוד-
"וְהָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ אֶרֶץ הָרִים וּבְקָעֹת לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָּיִם" (דברים יא י-יא) השתנה עם ישראל מכל העמים, ונשתנתה ארץ ישראל מכל הארצות. אצלנו, גם הדברים הפשוטים ביותר תלויים בעבודה רוחנית. הדבר הבסיסי ביותר, המים לשתיה ולהשקיה, קשור למערכת שלמה של תפילה, עבודה מוסרית ותשובה. אנו מזכירים "משיב הרוח ומוריד הגשם" כבר מתפילת מוסף של שמיני עצרת, בסיומם של חגי תשרי. התפילה לגשם היא המשך ישיר של עבודת החגים. חגי תשרי המקדשים ומטהרים אותנו, מביאים אותנו להכרה שחייבים גשם, לא רק במובן החקלאי הטכני, אלא במובן של נשיאת עיניים ל'שם-מים', חיזוק של הקשר שלנו עם ה'שמים'.
אך עם זאת, אחד הערכים היסודיים והמוכרים ביותר ביהדות הוא 'יראת שמים'. יראה היא ביטוי של מרחק. 'יראת שמים' פירושה מודעות למרחק שבינינו ובין העולם העליון שממנו באים הערכים והעקרונות, על אף רצוננו להתקרב אליו. הכל מתחיל מ'יראת שמים', מהיכולת להתבייש קצת, להרגיש את קטנותנו מול הגודל, "אֱלֹהַי בֹּשְׁתִּי וְנִכְלַמְתִּי לְהָרִים אֱלֹהַי פָּנַי אֵלֶיךָ" (עזרא ט, ה). לא אנחנו קובעים את ערכי החיים, הם מושפעים ובאים לנו מן השמים. אנו רוצים להוריד את המים אלינו, אך זוכרים שהמים יורדים ממקורם העליון. במסכת שבת (קד ע"א) מופיעות שיטות שונות לסדר את אותיות הא"ב. אחת מהן היא א"ת-ב"ש — האות הראשונה מתחלפת עם האות האחרונה, השנייה עם הלפני- אחרונה, וכן הלאה. זה נראה כמו כתב חידה, אך לפי הגמרא יש בכך רמז לדבר עליון, לקשר בין ההתחלה והסוף. בין המקור לתחתית. א"ת ב"ש, 'אתה בוש', נקודת המוצא לכל התהליך היא הבושה מגודלו של הקב"ה. רק אם נצא מנקודת מוצא זו, נגיע לג"ר ד"ק, ל'גור בדוק'. השמים נקראים דוק, "הַנּוֹטֶה כַדֹּק שָׁמַיִם" (ישעיה מ, כב). אם נקודת המוצא שלך תהיה בושה, תזכה לגור בדוֹק, להתקרב לשמים.
ב'שבת מברכין', לפני ראש חודש, נוהגים לומר את תפילתו של האמורא רב: "וְתִתֶּן לָנוּ חַיִּים אֲרוּכִים... חַיִּים שֶׁיֵשׁ בָּהֶם יִרְאַת שָׁמַיִם וְיִרְאַת חֵטְא... חַיִּים שֶׁתְּהֵא בָנוּ אַהֲבַת תּוֹרָה וְיִרְאַת שָׁמַיִם" (ברכות טז ע"ב). בנוסח תפילה זו מופיע פעמיים הביטוי 'יראת שמים'. כמו כן, 'יראת שמים' מופיעה תמיד כחלק מזוג — "יראת שמים ויראת חטא". מה טיב הבקשות השונות ליראה? אם 'יראת שמים' מעמיקה אצלנו את המרחק מהשמים, הרי ש'יראת חטא' מתייחסת למרחק שלנו מעצמנו. ישנה בושה שהאדם מרגיש מול השמים, אך 'יראת חטא' היא בושה ביחס לחטאים שבו. יש בתוכנו טוהר שמים, ובאופן טבעי האדם מתבייש מעצמו על כך שהוא פוגם בטוהר ה'שמים' שיש בו. כל 'חטא' משמעו החטאה, התרחקות והחמצה של השמימיות שבנפשנו. 'יראת החטא', במובנה העמוק, מלמדת אותנו שניתן לחוש את השמים כבר כאן, ומשנה את 'יראת השמים' מתחושה של ריחוק עצום, לקרבה עצמית עמוקה. שנזכה לשאת עינינו לשמים, ולגלותם בתוכנו פנימה.
בתחילת הפרשה מזהירה התורה מפני תופעה חמורה: "פֶּן תֹּאכַל וְשָׂבָעְתָּ וּבָתִּים טֹבִים תִּבְנֶה וְיָשָׁבְתָּ... וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם... וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה..." (ח, יב-יח). בהמשך מוסיפה התורה אזהרה: "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אַתָּה עֹבֵר הַיּוֹם אֶת הַיַּרְדֵּן לָבֹא לָרֶשֶׁת גּוֹיִם גְּדֹלִים וַעֲצֻמִים מִמֶּךָּ... אַל תֹּאמַר בִּלְבָבְךָ בַּהֲדֹף ה' אֱלֹהֶיךָ אֹתָם מִלְּפָנֶיךָ לֵאמֹר בְּצִדְקָתִי הֱבִיאַנִי ה' לָרֶשֶׁת אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת..." (ט, א-ד).
הר"ן בדרשותיו (דרוש י) כורך בין שני חלקים אלו, ומבאר את הקשר שביניהם, וכך כותב: "בתחילה הזהיר את ישראל על שני דברים, האחד שלא יתלו הצלחתם בכוחם ועוצם ידם, והשני שלא יתלו כיבוש הארץ בזכותם".
מסביר הר"ן שיש אנשים מוכשרים ומוצלחים, הטוענים שכשרונם סייע להם להצליח, בין אם זה בעושר, עסקים, לימודים או הישגים נוספים. עליהם התריעה התורה: "וְזָכַרְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל..." (פסוק יח). על אישים אלו לזכור לזקוף את ההצלחות להשגחת הקב"ה, ולא לכישוריהם, טובים ככל שיהיו.
בהמשך עוסקת התורה בבני ישראל בכניסתם לארץ וכותבת: "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אַתָּה עֹבֵר הַיּוֹם אֶת הַיַּרְדֵּן לָבֹא לָרֶשֶׁת גּוֹיִם גְּדֹלִים וַעֲצֻמִים מִמֶּךָּ...", אך בשונה מהחלק הקודם, בפסוקים אלו לא הוזכרה הטענה והמחשבה "כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה", אלא רק אזהרה: "אַל תֹּאמַר בִּלְבָבְךָ בַּהֲדֹף ה' אֱלֹהֶיךָ אֹתָם מִלְּפָנֶיךָ לֵאמֹר בְּצִדְקָתִי הֱבִיאַנִי ה' לָרֶשֶׁת אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת..." (פסוק ד). מדוע בפסוקים אלו לא חששה התורה שיטען אדם: 'כוחי ועוצם ידי'?
הר"ן עומד על תכונה פנימית בנפש האדם, שמצויה אצל רבים. מידת הגאוה מביאה אנשים רבים לסלף את המציאות ולייחס לעצמם את ההצלחות. דרכם לתלות את הישגיהם בחכמתם, כישוריהם, תבונתם ועוד, גם אם הדבר מעבר ליכולותיהם.
על פי יסוד זה ניתן יהיה להבין מדוע לא ציינה כאן התורה את הקביעה 'כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה'. פסוקים אלו עוסקים בכניסת בני ישראל לארץ, שתלווה בניסים רבים, שיהיו גלויים לעין כל, ויתפרסמו ברבים. נצחון שכזה לא ניתן לייחס לכישרון או לתכונה מיוחדת, שכן כולם יודעים שהיה כאן נס.
יהיו שירצו לנכס את נס הניצחון להנהגותיהם המיוחדות. יש מהם שיטענו שהנס נעשה בזכות מעשיהם הטובים, ויש שיאמרו שבזכות צדקתם, ועוד טיעונים דומים. על כך כתבה התורה: "אַל תֹּאמַר בִּלְבָבְךָ... בְּצִדְקָתִי הֱבִיאַנִי ה' לָרֶשֶׁת אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת...". משה אמר לבני ישראל: מצד הזכויות לא תהיו ראויים לכך, שהרי: "וְיָדַעְתָּ כִּי לֹא בְצִדְקָתְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה הַזֹּאת לְרִשְׁתָּהּ כִּי עַם קְשֵׁה עֹרֶף אָתָּה" (ט, ו). משה מזכיר לבני ישראל את אירועי העבר: "זְכֹר אַל תִּשְׁכַּח אֵת אֲשֶׁר הִקְצַפְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בַּמִּדְבָּר לְמִן הַיּוֹם אֲשֶׁר יָצָאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַד בֹּאֲכֶם עַד הַמָּקוֹם הַזֶּה מַמְרִים הֱיִיתֶם עִם ה'".
הר"ן מרחיב בדרוש זה על היסודות הרבים באמונה הנלמדים מפרשתנו. מדבריו החשובים למדים אנו שכל הצלחה יש לזקוף להקב"ה, הכל ממנו יתברך. וזאת, במקביל לידיעה ולהבנה שהכישרון שזכה האדם גם הוא מתנת שמים. מפסוקים אלו לומדים, שללא סייעתא דשמיא, אי אפשר להצליח בחיים.
פרשת 'עקב' נקראת בשם זה, משום שהמילה השנייה בפרשה היא 'עקב':
"וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם, וְשָׁמַר ד' אֱלֹקֶיךָ לְךָ אֶת הַבְּרִית וְאֶת הַחֶסֶד אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ" (ז, יב).
המילה 'עקב', מקשרת בין תוצאה מסוימת לבין מה שגרם לה. לפעמים סדר הדברים בפסוק הוא: סיבה (גורם) ותוצאה כמו בפסוק הנ"ל, ולפעמים להפך, הסיבה נזכרת לאחר התוצאה (כמו לדוגמה בהמשך הפרשה: "כַּגּוֹיִם אֲשֶׁר ד' מַאֲבִיד מִפְּנֵיכֶם כֵּן תֹּאבֵדוּן עֵקֶב לֹא תִשְׁמְעוּן בְּקוֹל ד' אֱלֹקֵיכֶם" (ח, כ), וכן בבראשית כב, יח)), אך תמיד המילה 'עקב' מתייחסת לפעולה ומבארת מה עלה ממנה, מה היא גרמה.
מובן שמשמעות המילה 'עֵקֶב' קשורה למילה 'עָקֵב': עקב נמצא בתחתית הגוף, והוא היפוכו של הראש הנמצא בחלק העליון של הגוף. לכן המילה 'עקב' מכוונת אל תוצאת הפעולה, אל מה שהתרחש בסופו של דבר, בניגוד לראש המציין את ראשיתו.
על הבנה זו יש להעיר, שהביטוי 'עקבתא דמשיחא', מציין דווקא את התחלת הגאולה, כפי שמתבאר במשנה במסכת סוטה (מט ע"ב), שמפרטת סימנים רבים שיהיו ב'עקבות משיחא'. וכן פירש שם רש"י: 'בסוף הגלות, לפני ביאת משיח'. והדבר מעורר שאלה, מדוע משתמשים בשורש ע'ק'ב' לתאר דווקא ראשיתה של תקופה?
נראה פשוט שחז"ל לא 'המציאו' את הביטוי הזה. מקורו הוא בספר תהלים (פט, נב), שם נאמר: "אֲשֶׁר חֵרְפוּ אוֹיְבֶיךָ ד', אֲשֶׁר חֵרְפוּ עִקְּבוֹת מְשִׁיחֶךָ". (כפי שעולה מדברי רש"י שם, שזה מקור לשון המשנה בסוטה הנ"ל.) ואם כן, צריך קודם כל להתבונן בפירוש המילים 'עקבות משיחך' שם.
פרשנים אחדים מבארים שפירוש 'עקבות משיחך' הוא 'התאחרות משיחך' (מדברי 'הכתב והקבלה' נראה שמכאן מגיעה המילה 'התעכבות', ע'ק'ב'-ע'כ'ב), דהיינו שאויבי ד' שרואים את התאחרות ביאת המשיח, מחרפים ואומרים: "לא יבוא עוד". אותם פרשנים לומדים זאת ממשמעות המילה 'יְעַקְּבֵם' בפסוק באיוב (לז, ד), שם מדובר על ברק ורעם. לאחר תיאור אור הברק, נאמר על הרעם "וְלֹא יְעַקְּבֵם כִּי יִשָּׁמַע קוֹלוֹ", וכוונת הפסוק לומר שאם קול הרעם היה נשמע מיד בצאתו - כִּי יִשָּׁמַע "קוֹלוֹ" - לא היה נשמע לאחר הבזק אור הברק – "לֹא יְעַקְּבֵם". משמעות זו קשורה גם היא למילה'עָקֵב', שכן העקב הוא ה'מאוחר' בגוף, בסופו. (ראה ראב"ע, רד"ק, מצודות בתהלים ובאיוב שם.)
לפי זה, הביטוי 'עקבתא דמשיחא', מורה על התאחרות המשיח, והדבר מתאים לתוכן של הסימנים שמפרטת המשנה בסוטה שם, שהם כולם סימנים קשים, שלכאורה מתאימים לסוף הגלות יותר מאשר לתחילת הגאולה.
אולם, מדברי כמה מפרשים נראה שעקבות המשיח שייכות לבואו, להגעתו, ולא להתעכבותו, להתאחרותו (ראה מלבי"ם שם). כמדומני שזוהי ההבנה הפשוטה של הביטוי 'עקבתא דמשיחא', אלא שכאמור, צריך ביאור מדוע שלב תחילת הגעתו נקרא 'עקבתא'.
יש לשים לב, שהביטוי בפסוק ובמשנה אינו 'עקב משיחא', אלא 'עקבות משיחא'. עקבות הם מה שאדם מותיר במציאות במקום שבו עבר [ראה תהלים עז, כ: "עִקְּבוֹתֶיךָ לֹא נֹדָעוּ"]. המשמעות היסודית של 'עקבות' היא הרושם שעקביו טבעו באדמה, וכך נקרא כל רושם שאדם משאיר אחריו.
עפ"י זה נראה לבאר, שהביטוי 'עקבות משיחא' אינו מציין את סוף ימות המשיח, אך גם לא בדיוק את ראשיתם, אלא את הרושם שהופעתו טובעת במציאות. אמנם, בדרך כלל, רושם כזה נוצר אחרי מציאות שהתרחשה במקום או בזמן מסוים, חלפה ו'השאירה עקבות'. ואילו ביחס להופעת המשיח, מלמדים אותנו חז"ל, כפי שנרמז כבר בפסוק בתהלים שראינו, שעקבות המשיח נראים במציאות עוד לפני הגעתו, ומהם אנו למדים "שהוא בדרך" והוא הולך להופיע.
[יש להעיר, שישנם מקומות רבים בהם לא ניתן לפרש את המילה 'עקב' במשמעות הנ"ל, ובוודאי ישנן משמעויות נוספות למילה 'עקב' ולמילים אחרות הנובעות משורש זה. אך כולן קשורות באיזשהו אופן ל'עקב' שבגוף.]
צרעה -ז' כ' ,עקרב ח' ט"ו
אצבע אלוקים בכתיבת הלוחות ואצבע אלוקים במכת הכינים
מטר יורה מלקוש
סרו מהר ורד מהר בחטא העגל
