ישנו הבדל מהותי ויסודי בין הנהגת משה לבין הנהגתם של שאר המושלים והמלכים שעמדו אחריו בהיסטוריה של עם ישראל:
התבנית הרגילה היא שמנהיג האומה קם מכח הסמכות והתוקף שמעניקים לו בני העם. מינויו של מלך, שהוא הדגם הרגיל של ההנהגה, מתחיל מכך שהעם רוצה מלך: הוא תוצאה של רצון העם למנות להם מנהיג. משום כך מצוות המלך בתורה מתחילה מהחלטת העם למנות עליהם מלך (דברים יז, יד): "וְאָמַרְתָּ אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ כְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתָי". בפרשה שם נאמר שהנביא הוא שיודיע מי הוא המלך אשר בחר ה', אולם המינוי יתרחש רק בעקבות הבעת הרצון של העם. גם כל השופטים הנהיגו את העם מכח ההסכמה הטבעית של העם לקבל אותם כמנהיגים.
אולם בניגוד לכל מנהיגי האומה, משה היה מנהיג מסוג אחר. עם ישראל לעולם לא ביקש שמשה ינהיג אותם, ומעולם להתאסף לבחור בו כמנהיג. הסיבה היא שמשה מונה על ידי ה' מן השמים בלי כל שיקול של רצון העם. עוד לפני שעם ישראל היה לעם חופשי, בהיותם במצרים, הקב"ה 'ברא' להם את משה בתור מנהיג הממונה משמים. משה 'הוליד' את ישראל להיות עם, במצב בו הם לא היו יישות עצמאית. ביחס אליו לא היה שום מקום לשאול עדיין 'מה רצון העם'. כלומר הסמכות של משה נובעת מן העובדה הפשוטה שעם ישראל היה תלוי בו לחלוטין ולא היה יכול להסתדר בלעדיו. בכל נקודה לאורך חיי משה העם היה אבוד לו משה היה עוזב אותו.
הנהגת משה היא היחידה שלא היתה תלויה כלל ברצונו של העם. כשם שהילד אינו בוחר מי אביו מולידו, כן ישראל לא בחרו מי יהיה המנהיג שיוציאם מעבדות לחרות, ילווה אותם בקבלת התורה ובבניית המשכן ויוביל אותם אל ארץ ישראל.
נמצא שהנהגת משה היא 'זן' יחודי ונפרד של הנהגה: זוהי הנהגה שבאה לעם מלמעלה למטה ולא החלה מרצונו של העם עצמו. אכן משה עצמו דימה את הנהגתו לאבא של האומה ולא למלך (במדבר יא, יב): "הֶאָנֹכִי הָרִיתִי אֵת כָּל הָעָם הַזֶּה אִם אָנֹכִי יְלִדְתִּיהוּ כִּי תֹאמַר אֵלַי שָׂאֵהוּ בְחֵיקֶךָ כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת הַיֹּנֵק".
מחמת התלות המוחלטת של ישראל במשה, כאשר משה התבשר על כך שהוא עומד למות הוא ביקש מהקב"ה שעם מותו ישראל לא יהיו עזובים (כז, יז): "וְלֹא תִהְיֶה עֲדַת ה' כַּצֹּאן אֲשֶׁר אֵין לָהֶם רֹעֶה". הואיל ועם ישראל עדיין היה מצוי בשלבי הלידה שלו, ועדין לא נכנס לארץ, משה הבין שישראל מוכרחים 'אבא' שינהיג אותם כרועה המנהיג את צאנו.
אולם כאן עולה שאלה עצומה: מדוע משה הוא שהיה צריך 'להזכיר' לקב"ה כי יש למנות את המנהיג הבא? מדוע הקב"ה עצמו לא הנחה את משה מה לעשות כדי למנוע מצב בו ישראל יהיו עזובים כצאן ללא רועה?
מתברר שהקב"ה התוה מלכתחילה למשה אפשרות אחרת של התקדמות לקראת ההנהגה. כאשר הוא הודיע למשה שהגיעה שעתו למות, ולא ציוה עליו להעמיד מנהיג ממשיך, המשמעות היתה שמשם והלאה – ההנהגה תצמח מלמטה. עם ישראל אכן יתנהל בלא מנהיג, ובהמשך – כאשר תבשיל ההתפתחות הלאומית– אז ישראל יבקשו מעצמם להעמיד עליהם מושל. זהו התהליך הטבעי של הקמת ההנהגה, כפי שציינו לעיל. ואכן כך היה בפועל אחר מות יהושע: הגיעה תקופת השופטים בה ישראל התנהלו במשך מאות שנים ללא הנהגה קבועה ומסודרת.
נמצא שמשה בעצם ביקש שאחרי מותו ישראל עדיין לא יתחילו את התקופה משוללת המלוכה. הואיל והוא לא זכה להיכנס לארץ, משה הבין שאת הכניסה לארץ, הכיבוש וההנחלה שלה יש לבצע על ידי מנהיג נוסף שימונה משמים, כמותו. לולא זאת – ישראל ינחתו נחיתה כואבת הישר מהנהגת משה אל התנהלות עצמית ללא מנהיג.
לא רק זאת, למעשה משה ביקש שהמנהיג הבא יהיה הממשיך שלו גם מבחינת אופי ההנהגה: הוא ימונה מבחירה אלוקית ("יפקוד ה'... איש על העדה"), ולא מכח רצון העם. משה הבין שישראל עדין במצב ראשוני וגולמי בחייהם, ולכן הם עדיין זקוקים למנהיג שהוא 'אב' או 'רועה'.
בפועל הקב"ה שמע לבקשת משה אך רק במקצת: בהתאם לבקשת משה, שלחו ה' למנות את יהושע בלי לשאול כלל את העם אם הוא מעונין כרגע במנהיג. רק מאוחר יותר העם קיבל את הבחירה ושמח בה. מבחינה זו – נענתה בקשת משה. אך מצד שני – ה' לא מינה את יהושע בעצמו משמים, כפי שמינה בזמנו את משה. ומבחינה נוספת: משה לא נשלח למנות את יהושע בפירוש, אלא רק לגרום להתגדלותו בעיני העם. הוא יאציל מהודו על יהושע, ואז ישראל ישמעו אליו מעצמם: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה קַח לְךָ אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ וְסָמַכְתָּ אֶת יָדְךָ עָלָיו. וְהַעֲמַדְתָּ אֹתוֹ לִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְלִפְנֵי כָּל הָעֵדָה וְצִוִּיתָה אֹתוֹ לְעֵינֵיהֶם. וְנָתַתָּה מֵהוֹדְךָ עָלָיו לְמַעַן יִשְׁמְעוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". כך שה' לא קיבל את בקשת משה על מינוי סמכותי מוחלט, שהרי במשה לא היה צורך במעמד גדול בו ישראל יחליטו לשמוע אליו. הוא מונה משמים במעמד הסנה, ולעם לא היתה שום בחירה ביחס לכך.
כך שאופי המנהיגות של יהושע היה חוליית ביניים בין שני המצבים: בין המצב של מנהיג שהוא 'אב' כמשה לבין המצב של מלך שמונה מכח רצון העם. בכך יהושע מקדם את עם ישראל בשלב נוסף אל עבר עמידה על הרגלים שלו בפני עצמו ומינוי מלך בעתיד.
בין המצרים. קוראים ישראל את נבואת הקדשתו של ירמיהו לנביא החורבן. לפני שהחורבן מופיע בפועל מוריד הקב"ה לעולם את הנשמה המלווה אותו. בטרם אצורך בבטן ידעתיך. שלושה תפקידים לנביא החורבן: אזהרה מפני העונש, נתינת המשמעות לעונש, וחיזוק הנשמה הישראלית לקראת הגלות.
הנביא נשלח להזהיר את ישראל כדי למנוע את החורבן.
וְאַתָּ֣ה בֶן־אָדָ֔ם צֹפֶ֥ה נְתַתִּ֖יךָ לְבֵ֣ית יִשְׂרָאֵ֑ל וְשָׁמַעְתָּ֤ מִפִּי֙ דָּבָ֔ר וְהִזְהַרְתָּ֥ אֹתָ֖ם מִמֶּֽנִּי:
(יחזקאל פרק לג פסוק ז - ח, ז-ח)
אִם־יִתָּקַ֤ע שׁוֹפָר֙ בְּעִ֔יר וְעָ֖ם לֹ֣א יֶחֱרָ֑דוּ אִם־תִּהְיֶ֤ה רָעָה֙ בְּעִ֔יר וַיקֹוָ֖ק לֹ֥א עָשָֽׂה: כִּ֣י לֹ֧א יַעֲשֶׂ֛ה אֲדֹנָ֥י יְקֹוִ֖ק דָּבָ֑ר כִּ֚י אִם־גָּלָ֣ה סוֹד֔וֹ אֶל־עֲבָדָ֖יו הַנְּבִיאִֽים: אַרְיֵ֥ה שָׁאָ֖ג מִ֣י לֹ֣א יִירָ֑א אֲדֹנָ֤י יְקֹוִק֙ דִּבֶּ֔ר מִ֖י לֹ֥א יִנָּבֵֽא:
(עמוס פרק ג פסוק ו - ט, ו-ט)
בנוסף, תפקידו לתת את המשמעות לאירועי החורבן. זכריה מתאר את חשיבות תפקידם של הנביאים, גם אם לא זכו ישראל לשמוע בקולם:
אַל־תִּהְי֣וּ כַאֲבֹֽתֵיכֶ֡ם אֲשֶׁ֣ר קָרְאֽוּ־אֲלֵיהֶם֩ הַנְּבִיאִ֨ים הָרִֽאשֹׁנִ֜ים לֵאמֹ֗ר כֹּ֤ה אָמַר֙ יְקֹוָ֣ק צְבָא֔וֹת שׁ֤וּבוּ נָא֙ מִדַּרְכֵיכֶ֣ם הָרָעִ֔ים וּמַֽעַלְלֵיכֶ֖ם הָֽרָעִ֑ים וְלֹ֥א שָׁמְע֛וּ וְלֹֽא־הִקְשִׁ֥יבוּ אֵלַ֖י נְאֻם־ יְקֹוָֽק:
(זכריה פרק א פסוק ד - ז, ד-ז)
למרות הכשלון כביכול במניעת החורבן, תפקידם של הנביאם חשוב ביותר. הם מפענחים את משמעות האירועים ובכך מאפשרים לישראל תשובה ארוכת טווח:
אֲבֽוֹתֵיכֶ֖ם אַיֵּה־הֵ֑ם וְהַ֨נְּבִאִ֔ים הַלְעוֹלָ֖ם יִֽחְיֽוּ: אַ֣ךְ׀ דְּבָרַ֣י וְחֻקַּ֗י אֲשֶׁ֤ר צִוִּ֙יתִי֙ אֶת־עֲבָדַ֣י הַנְּבִיאִ֔ים הֲל֥וֹא הִשִּׂ֖יגוּ אֲבֹתֵיכֶ֑ם וַיָּשׁ֣וּבוּ וַיֹּאמְר֗וּ כַּאֲשֶׁ֨ר זָמַ֜ם יְקֹוָ֤ק צְבָאוֹת֙ לַעֲשׂ֣וֹת לָ֔נוּ כִּדְרָכֵ֙ינוּ֙ וּכְמַ֣עֲלָלֵ֔ינוּ כֵּ֖ן עָשָׂ֥ה אִתָּֽנוּ:
לאחר שהתקיימו הנבואות, יודעים ישראל לתת לאירועים את משמעותם האמיתית, בעקבות דברי הנביאים.כשאנו חוזרים וקוראים מידי שנה את אזהרות הנביאים לקראת החורבן, אנו מחדדים ומהדהדים את הקריאה המופיע בדברי זכריה, כאשר זמם ד' צבאות לעשות לנו כן עשה. הכרה זו היא חלק מהותי ביכולתנו לצאת מן הגלות:
וְהִתְוַ֤דּוּ אֶת־עֲוֹנָם֙ וְאֶת־עֲוֹ֣ן אֲבֹתָ֔ם
(ויקרא פרשת בחקותי פרק כו פסוק מ - מא, מ-מא)
למדנו בהפטרת קדושים את דבריו של עמוס הנביא:
הִנֵּ֞ה עֵינֵ֣י׀ אֲדֹנָ֣י יְקֹוִ֗ק בַּמַּמְלָכָה֙ הַֽחַטָּאָ֔ה וְהִשְׁמַדְתִּ֣י אֹתָ֔הּ מֵעַ֖ל פְּנֵ֣י הָאֲדָמָ֑ה אֶ֗פֶס כִּ֠י לֹ֣א הַשְׁמֵ֥יד אַשְׁמִ֛יד אֶת־בֵּ֥ית יַעֲקֹ֖ב נְאֻם־יְקֹוָֽק: כִּֽי־הִנֵּ֤ה אָֽנֹכִי֙ מְצַוֶּ֔ה וַהֲנִע֥וֹתִי בְכָֽל־הַגּוֹיִ֖ם אֶת־בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֑ל כַּאֲשֶׁ֤ר יִנּ֙וֹעַ֙ בַּכְּבָרָ֔ה וְלֹא־יִפּ֥וֹל צְר֖וֹר אָֽרֶץ:
(עמוס פרק ט פסוק ח - י, ח-י)
עןבדת היותם של ישראל סגולה מכל העמים אין משמעה שמובטח לישראל שלא יחטאו. בודאי שאין משמעה שיוותר הקב"ה על חטאינו. ישראל חוטאים יחד עם העמים אשר סביבותיהם, ואף הולכים לגלות יחד עמם. הסגולה היא הבטחת הנצחיות גם בעת גלות וחורבן. אומות העולם רואות בחורבן ממלכתם הוכחה לחולשת לאומיותם ואלוהיהם ולכן נטמעים בסופו של דבר בתוך האמפריות המנצחות. לעומתם, ישראל רואים בגלותם חלק מדו שיח מתמשך עם אלוקיהם. דו שיח שתכליתו תיקון ותשובה. וכך מתאר ירמיהו באגרת ששלח לגולים הראשונים:
כִּי֩ אָנֹכִ֨י יָדַ֜עְתִּי אֶת־הַמַּחֲשָׁבֹ֗ת אֲשֶׁ֧ר אָנֹכִ֛י חֹשֵׁ֥ב עֲלֵיכֶ֖ם נְאֻם־יְקֹוָ֑ק מַחְשְׁב֤וֹת שָׁלוֹם֙ וְלֹ֣א לְרָעָ֔ה לָתֵ֥ת לָכֶ֖ם אַחֲרִ֥ית וְתִקְוָֽה: וּקְרָאתֶ֤ם אֹתִי֙ וַֽהֲלַכְתֶּ֔ם וְהִתְפַּלַּלְתֶּ֖ם אֵלָ֑י וְשָׁמַעְתִּ֖י אֲלֵיכֶֽם: וּבִקַּשְׁתֶּ֥ם אֹתִ֖י וּמְצָאתֶ֑ם כִּ֥י תִדְרְשֻׁ֖נִי בְּכָל־לְבַבְכֶֽם: וְנִמְצֵ֣אתִי לָכֶם֘ נְאֻם־יְקֹוָק֒ וְשַׁבְתִּ֣י אֶת־שְׁבוּתְכֶ֗ם וְקִבַּצְתִּ֣י אֶ֠תְכֶם מִֽכָּל־הַגּוֹיִ֞ם וּמִכָּל־ הַמְּקוֹמ֗וֹת אֲשֶׁ֨ר הִדַּ֧חְתִּי אֶתְכֶ֛ם שָׁ֖ם נְאֻם־יְקֹוָ֑ק וַהֲשִׁבֹתִ֣י אֶתְכֶ֔ם אֶל־הַ֨מָּק֔וֹם אֲשֶׁר־הִגְלֵ֥יתִי אֶתְכֶ֖ם מִשָּֽׁם:
(ירמיהו פרק כט פסוק יא - יד,)
עסקנו בשני תהליכים גלויים המוטלים על הנביא. האזהרה לפני החורבן ונתינת המשמעות לדורות. ההפטרה נחתמת במטלה פנימית עמוקה יותר המוטלת על הנביא. בניית האמון של ישראל בסגולתם הפנימית:
הָלֹ֡ךְ וְקָֽרָאתָ֩ בְאָזְנֵי֙ יְרוּשָׁלִַ֜ם לֵאמֹ֗ר כֹּ֚ה אָמַ֣ר יְקֹוָ֔ק זָכַ֤רְתִּי לָךְ֙ חֶ֣סֶד נְעוּרַ֔יִךְ אַהֲבַ֖ת כְּלוּלֹתָ֑יִךְ לֶכְתֵּ֤ךְ אַחֲרַי֙ בַּמִּדְבָּ֔ר בְּאֶ֖רֶץ לֹ֥א זְרוּעָֽה: קֹ֤דֶשׁ יִשְׂרָאֵל֙ לַיקֹוָ֔ק רֵאשִׁ֖ית תְּבוּאָתֹ֑ה כָּל־אֹכְלָ֣יו יֶאְשָׁ֔מוּ רָעָ֛ה תָּבֹ֥א אֲלֵיהֶ֖ם נְאֻם־יְקֹוָֽק:
(ירמיהו פרק ב פסוק ב - ג, ב-ג)
יציאתם של ישראל ממצרים וההליכה במדבר מהווה אות ומופת לשמירת זהותם הנצחית גם בהיותם בלועים בתוך עם אחר:
א֣וֹ׀ הֲנִסָּ֣ה אֱלֹהִ֗ים לָ֠בוֹא לָקַ֨חַת ל֣וֹ גוֹי֘ מִקֶּ֣רֶב גּוֹי֒
(דברים פרשת ואתחנן פרק ד פסוק לד, לד)
בני דורו של ירמיה יפגשו את הקב"ה במפגש קשה וכואב של חורבן, בנהרות של דם ודמעות. סביר שכאנשים פרטיים הם יתקשו לראות את אהבת ד' הגנוזה בכל אלו. ירמיהו מקדים נבואה כללית המיועדת לאזני ירושלים, לשורש הפנימי של הדור.
וזהו ענין הכתוב הלוך וקראת באזני ירושלים כו' זכרתי לך חסד נעורייך... לכתך אחרי במדבר .... כינה הכתוב כל ישראל בשם ירושלים. כי היא היתה כנסית כלל ישראל בעלותם ליראות פני האדון ה' ברגל. ושם קבלו כלל ישראל שפע תורה קדושה ויראה כ"א לפי שרש אחיזת נשמתו מכנ"י. ולזה נקראת ירושלים של מעלה..
(נפש החיים שער ב - הערות פרק יז)
פניה פנימית כל כך צריכה לנבוע מן המקום הפנימי של הנביא. לא רק מן ידיעות המודעות שרכש בימי חייו אלא מן העמדה הפנימית הקיימת אצלו עוד בטרם נוצר בבטן.
בְּטֶ֨רֶם אֶצָּרְךָ֤ בַבֶּ֙טֶן֙ יְדַעְתִּ֔יךָ וּבְטֶ֛רֶם תֵּצֵ֥א מֵרֶ֖חֶם הִקְדַּשְׁתִּ֑יךָ נָבִ֥יא לַגּוֹיִ֖ם נְתַתִּֽיךָ:
(ירמיהו פרק א פסוק ה - ו, ה-ו)
וכך מלמדת אותנו הגמרא בברכות לגבי שירת הים:
היה רבי מאיר אומר: מנין שאפילו עוברין שבמעי אמן אמרו שירה על הים - שנאמר: במקהלות ברכו אלהים ה' ממקור ישראל.
(תלמוד בבלי מסכת ברכות דף נ עמוד א)
ומבאר הרב בעין אי"ה:
אמנם עוברים שבמעי אמן להם אינו נמצא כ"א ההרגשה התכונית הכמוסה רק מפני שהם ממקור ישראל. ועל הים נתעורר זה הכח הצפון שהתרגשו הנפשות לשירה מפני שהם ממקור ישראל
דיבור אל אזני ירושלים הוא מפגש עם הסגולה הפנימית של האומה. מפגש זה נובע ממקור ישראל. בטרם אצורך בבטן ידעתיך. כך יוצאים אנו אל ימי בין המצרים ותיקונם. מתוך הקשבה פנימית. באזני ירושלים. מתוך אמון בסגולתנו, בתיקוננו. ובברית הנצחית הזוכרת לנו חסד נעורים ואהבת כלולות.
ההפטרות מתחילת בראשית ועד י"ז בתמוז נבחרו לפי הקשר שלהן לפרשה. אבל מי"ז תמוז ועד פרשת בראשית, כלומר כל הפרשות של ספר דברים ושתי הפרשות האחרונות של ספר במדבר, ההפטרה היא לפי הזמן שבו אנחנו נמצאים ולא לפי הפרשה.
בין י"ז בתמוז לתשעה באב יש את שלושת הפטרות הפורענות. משם ועד סוף השנה יש שבע הפטרות של נחמה. ולאחר מכן לפני יום הכיפורים יש הפטרה שמדברת על תשובה.
שתי הפטרות הפורענות הראשונות הן תחילת ספר ירמיהו, שהוא נביא החורבן המרכזי, והשלישית היא תחילת ספר ישעיהו שהוא נביא הנחמה המרכזי, אבל הפרקים הראשונים שלו הם נבואות קשות.
בהפטרה שלנו אנחנו פוגשים את המינוי של ירמיהו על ידי ה' לנביא, ואת שני המראות הראשונים שהוא רואה: מקל שקד וסיר נפוח שפונה לצפון, שדרכם מלמד הקב"ה אותו ואותנו איך להבין נבואות. ההפטרה מסיימת בתחילת פרק ב' בפסוקים טובים שפותחים את הנבואה הבאה, כדי לסיים בדבר טוב.
והשאלה שאנחנו צריכים לשאול את עצמנו היא מה אנחנו אמורים ללמוד מההפטרה הזו? למה דווקא ההפטרה הזו נבחרה כהפטרה של פורענות, כשהיא לא מדברת בפירוש על חורבן בית המקדש, ובקושי מזכירה את הכיבוש של ירושלים? למה חשוב לנו בשלושת השבועות לקרוא על המינוי של ירמיה, ועל המשלים של מקל שקד וסיר נפוח?
ההפטרה שלנו נאמרה בזמן יאשיהו המלך. כלפי חוץ, הזמן הזה היה נראה לעם כמו הזמן הטוב ביותר שהיה מאז דוד המלך. יאשיהו הוא מלך צדיק מאוד, שלא קם כמוהו מאז דוד. וכמו שכתוב בדברי הימים, שנה אחת בלבד לפני הנבואה הזו של ירמיהו, הוא טיהר את כל הארץ מעבודה זרה ברמה שלא עשה אף מלך לפניו. העם עובד לה', וגם המצב המדיני מצויין. שמונים שנה עברו מאז המלחמה האחרונה שגם בה עם ישראל ניצח את סנחריב בדרך ניסית.
אבל מבפנים המצב לא טוב בכלל. החטאים של מנשה השתרשו בעם, ולמרות שכלפי חוץ הם היו עובדי ה', בסתר הם עבדו לעבודה זרה. ומבחינה מדינית, עוד לא הרבה זמן הולך להיות חורבן מוחלט וגלות. אי אפשר לבחון את הזמן לפי נקודה אחת על ציר ההסטוריה, צריך לראות את התהליך.
הקב"ה בוחר בירמיהו מראש, שנים לפני שהוא מתחיל להתנבא, כי התהליך כבר התחיל: "בְּטֶרֶם אֶצָּרְךָ בַבֶּטֶן יְדַעְתִּיךָ וּבְטֶרֶם תֵּצֵא מֵרֶחֶם הִקְדַּשְׁתִּיךָ". התפקיד של ירמיהו הוא "הֵיטַבְתָּ לִרְאוֹת", ירמיהו אמור לראות את התהליך הפנימי שקשה לעם לראות. התהליך שהקב"ה מוביל בדורות האלו נמשל למקל שקד: השקד נראה עץ יבש, לא נראה שיש בו התפתחות כל שהיא, אבל תהליכים פנימיים שמתרחשים בתוכו, מביאים פתאום לפריצה מהירה מאוד של פרחים, עלים ופירות. "כִּי שֹׁקֵד אֲנִי עַל דְּבָרִי לַעֲשֹׂתוֹ".
המצב המדיני חמים ונוח, אבל הוא "סִיר נָפוּחַ". הסיר כרגע עוד לא חם, הכל נראה טוב, אבל סיר שעומד על אש שמלבים אותה, נמצא בתהליך של רתיחה, גם אם עוד לא רואים את זה עליו.
את כל התהליכים האלה אפשר לעצור, אבל בשביל זה חייבים שהעם יבין את חומרת המצב. מישהו צריך להסביר להם שהמצב בכלל לא כמו שהם מבינים אותו, והם כמובן לא יקבלו את הדברים בקלות "וְקַמְתָּ וְדִבַּרְתָּ אֲלֵיהֶם אֵת כָּל אֲשֶׁר אָנֹכִי אֲצַוֶּךָּ אַל תֵּחַת מִפְּנֵיהֶם".
את הדברים האלה חשוב לנו לזכור בכל הדורות: גם כשנראה לנו שהדור שלנו צדיק, גם אם נראה לנו שהמצב רגוע, צריך להסתכל על התהליך הארוך, לדעת לשים לב לבעיות ולתקן אותם לפני שיהיה מאוחר.
אבל המבט שלנו לא פסימי, בסוף ההפטרה מזכיר לנו ירמיהו שיש תהליכים ארוכים עוד יותר שמתנהלים ברקע "זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה: קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לה' רֵאשִׁית תְּבוּאָתֹה כָּל אֹכְלָיו יֶאְשָׁמוּ", וזה התהליך שינצח בסופו של דבר.
תפקידו של משה מסתיים לכאורה בפרשתנו ולכן מצווה אותו הקב"ה: "עֲלֵה אֶל הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה וּרְאֵה אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל. וְרָאִיתָה אֹתָהּ וְנֶאֱסַפְתָּ אֶל עַמֶּיךָ גַּם אָתָּה כַּאֲשֶׁר נֶאֱסַף אַהֲרֹן אָחִיךָ. כַּאֲשֶׁר מְרִיתֶם פִּי בְּמִדְבַּר צִן בִּמְרִיבַת הָעֵדָה לְהַקְדִּישֵׁנִי בַמַּיִם לְעֵינֵיהֶם הֵם מֵי מְרִיבַת קָדֵשׁ מִדְבַּר צִן". סיום תפקידו של משה אמור להיות גם סיומה של התורה. למרות זאת התורה ממשיכה עוד חומש ורבע ורק בסוף פרשת האזינו חוזרת על אותו ציווי: "עֲלֵה אֶל הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה הַר נְבוֹ אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ מוֹאָב אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרֵחוֹ וּרְאֵה אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לַאֲחֻזָּה. וּמֻת בָּהָר אֲשֶׁר אַתָּה עֹלֶה שָׁמָּה וְהֵאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ כַּאֲשֶׁר מֵת אַהֲרֹן אָחִיךָ בְּהֹר הָהָר וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו. עַל אֲשֶׁר מְעַלְתֶּם בִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמֵי מְרִיבַת קָדֵשׁ מִדְבַּר צִן עַל אֲשֶׁר לֹא קִדַּשְׁתֶּם אוֹתִי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". לכאורה נראה שלכתחילה התורה היתה צריכה להסתיים כאן ובדיעבד התברר שיש צורך ויש אפשרות להוסיף עוד הרבה תוכן לתורה.
לעומת המרחק הגדול מכאן עד לסוף התורה מבחינת התוכן, מבחינת הזמן המרחק די קצר. לפי המדרש היתה המלחמה בעוג שבסוף פרשת חוקת 'אַחַר הָרֶגֶל' כלומר אחרי סוכות- בסוף תשרי או תחילת חשוון. פרשת בלק נמשכה כנראה חודש-חודשיים שהרי מואב הלכו בתחילה להתייעץ עם מדין, אח"כ שלח בלק פעמיים שליחים עד לארם אל בלעם, בלעם הגיע עם השליחים אל מואב, בלק ובלעם הלכו לשלושה מקומות שונים לנסות לקלל את ישראל ולבסוף אירע חטא השיטים. אם נוסיף לזה את המפקד בתחילת פרשתנו נגיע כנראה לתחילת חודש טבת. (ייתכן שמשה היה אמור למות בח' טבת ביום בו נפטר עזרא הסופר שנחשב מקביל למשה בנתינת התורה). כלומר שמדובר כחודשיים בלבד לפני מותו של משה בפועל בז' באדר.
הפרש זה מחזק את הקושיה- אם יש עוד הרבה תוכן שיכול להכנס לתורה מדוע הקב"ה 'חיכה לרגע האחרון' ורק אחרי שהוחלט בדיעבד לדחות את סיום התורה הכניס חומש שלם ויותר בחודשיים בלבד?
נראה שבמובן מסוים התורה אומנם מסתיימת כאן. ספר דברים הוא 'תורת משה' שבו משה מדבר 'דברי עצמו' בגוף ראשון. אך גם את סופו של ספר במדבר אפשר לזהות כתורה בפני עצמה. חז"ל רומזים לכך שיש חלק בתורה שנכתב ע"י משה אבל עומד בפני עצמו: "משה כתב ספרו ופרשת בלעם". 'פרשת בלעם' אלו 'נבואתו ומשליו' כלומר הסיפור של פרשת בלק מלבד הסיום על חטא בעל פעור. משה וישראל לא ראו וכנראה לא שמעו את הנסיון של בלק ובלעם לקללם אלא משה ידע זאת בנבואה והוסיף את הסיפור על כך לרצף הסיפור על מאורעות ישראל במדבר.
אמנם לפי קושייתנו ניתן לומר שפרשת בלעם אינה רק 'מאמר מוסגר' בתוך רצף נבואותיו של משה. פרשת בלעם מסמנת את סיום תפקידו של משה. התורה כולה מסתיימת בסיכום תפקידו של משה: "וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה" וחז"ל מסייגים זאת: "אבל באומות העולם קם ואיזה זה בלעם". כלומר שמי שיכול להיות תחליף כביכול למשה הוא בלעם ולכן בהמשך להופעה של נבואת בלעם נבואת משה אמורה להסתיים.
כיצד משה מצליח בכל זאת להמשיך את התורה? נראה שמשה עושה פעולה כפולה: א. הוא כותב את פרשת בלעם ומכליל אותה בתוך התורה. ב. הוא יוצר המשך לנבואתו: "משֶׁה קִבֵּל תּוֹרָה מִסִּינַי, וּמְסָרָהּ לִיהוֹשֻׁעַ". אמנם יהושע אינו במעלת נבואת משה אך הוא אינו מנותק ממנו ו"כל מה שתלמיד וותיק עתיד לחדש נמסר למשה בסיני". לכן משה מגיב לציווי ה' בבקשה: " יִפְקֹד ה' אֱלֹקֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר אִישׁ עַל הָעֵדָה" ולאחר סמיכתו של יהושע למחליפו הוא יכול להמשיך את התורה.
לחידון לילדים לפי סדר העולים לתורה לחץ כאן
1. מי הם האנשים המופיעים בפרשתנו, שמתו במדבר בשל חטאיהם? (7 אנשים)
2. אילו שני בני דודים נקראים באותו שם?
3. איזה פסוק בפרשתנו כולל את שמותיהם של 11 בני אדם?
4. היכן מופיע בפרשה זו הפסוק הנפוץ "וידבר ה' אל משה לאמור", בסדר מילים שונה?
-את התשובות לשאלות תמצאו בתחתית העמוד-
לפי הסדר המתבקש, תחילתה של פרשת פינחס הייתה אמורה להיות ממוקמת בסוף פרשת בלק, שהרי שם מתואר מעשהו של פינחס: "וַיַּרְא פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה וַיִּקַּח רֹמַח בְּיָדוֹ: וַיָּבֹא אַחַר אִישׁ יִשְׂרָאֵל אֶל הַקֻּבָּה וַיִּדְקֹר אֶת שְׁנֵיהֶם אֵת אִישׁ יִשְׂרָאֵל וְאֶת הָאִשָּׁה אֶל קֳבָתָהּ וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" ומה יותר טבעי בלהמשיך לדבר על פינחס ועל מעלתו כפי שמופיע בתחילת פרשתנו: "פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי: לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלם: וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו וַיְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" כמו כן, אותה המגפה שפרצה בסוף פרשת בלק מוזכרת שוב בפרשת פינחס לפני הסוגיה המרכזית שבה — המפקד. "וַיְהִי אַחֲרֵי הַמַּגֵּפָה וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן לֵאמֹר: שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". המגיפה מוצגת ככותרת למפקד שנערך לחלוקת הארץ לנחלות. נראה כי יש מגמה בפסוקים לחבר בין מעשהו של פינחס לבין המפקד. מעשה פינחס שייך כנראה לפרק החדש של ההכנות לכניסה לארץ. פינחס משתלב ברשימת ההכנות הנעשות בשערי ארץ ישראל.
המעשה עליו פינחס מקבל שבחים בתחילת פרשתנו הוא לא פשוט. התורה מספרת שכאשר ראה משה את זמרי לוקח את המדינית הוא הגיב בבכי. זו לא התגובה שהיינו מצפים ממנהיג כמו משה ואכן, הגמרא מבארת שמשה שכח מהי ההלכה במקרה כזה, ועל כך הוא בכה. אמר לו [זמרי]: בן עמרם! זו אסורה או מותרת? ואם תאמר אסורה — בת יתרו מי התירה לך? נתעלמה ממנו הלכה, געו כולם בבכיה, והיינו דכתיב 'והמה בכים פתח אהל מועד'. וכתיב, 'וירא פנחס בן אלעזר,' מה ראה? אמר רב: ראה מעשה, ונזכר הלכה. אמר לו: אחי אבי אבא, לא כך לימדתני ברדתך מהר סיני: הבועל את הנכרית קנאין פוגעין בו! אמר לו: קריינא דאיגרתא איהו ליהוי פרוונקא [קורא האיגרת הוא יהיה השליח, כלומר, מציע ההצעה הוא יהיה מבצעה]. (סנהדרין פב ע"א) מדובר בהלכה מיוחדת, הלכה שאין מורין אותה למי שבא לשאול. בלשון הרמב"ם: "כל הבועל כותית... אם פגעו בו קנאין והרגוהו הרי אלו משובחין וזריזין, ודבר זה הלכה למשה מסיני הוא. ראיה לדבר זה מעשה פנחס בזמרי... ואם בא הקנאי ליטול רשות מב"ד להרגו אין מורין לו" (הלכות איסורי ביאה יב, ו-ז). הלכה שמהותה — אי הוראתה לאחרים. מעניין שבהמשך הפרשה מתרחש אירוע נוסף שגם לגביו משה רבנו ניצב בלא מענה. "וַתִּקְרַבְנָה בְּנוֹת צְלָפְחָד... וַתַּעֲמֹדְנָה לִפְנֵי מֹשֶׁה וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְלִפְנֵי הַנְּשִׂיאִם וְכָל הָעֵדָה פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר: אָבִינוּ מֵת בַּמִּדְבָּר... וּבָנִים לֹא הָיוּ לוֹ: לָמָּה יִגָּרַע שֵׁם אָבִינוּ מִתּוֹךְ מִשְׁפַּחְתּוֹ כִּי אֵין לוֹ בֵּן תְּנָה לָּנוּ אֲחֻזָּה בְּתוֹךְ אֲחֵי אָבִינוּ: וַיַּקְרֵב מֹשֶׁה אֶת מִשְׁפָּטָן לִפְנֵי ה'" רש"י מסביר מדוע פנה משה אל ה': "ויקרב משה את משפטן — נתעלמה הלכה ממנו". פעמיים באותה הפרשה נעלמת ההלכה מעיניו של משה רבנו!
"הלכה היא ואין מורין כן" — אם זו ההלכה מדוע לא להורותה? בייחוד הלכה כה משמעותית העוסקת בשמירת טהרת מחנה ישראל, והדאגה שלא יתערבו בו גורמים זרים. יש הלכות שבאות מן השמים ויש הלכות שצומחות מן הארץ. הלכה שצומחת מן הארץ היא הלכה שבאה מן הרגש הבריא של העם, האומר שחייבים לשמור על הזהות הלאומית מכל משמר. הלכה כזו מתגלה דווקא בזמן הזה, ערב הכניסה לארץ ישראל. יש זמנים, בהם צריך להדגיש כי התורה ניתנה משמים על ידי משה, נותן התורה ומעבירה. אולם לקראת הכניסה לארץ צומחת ועולה רוח האומה. רוח שבאה מלמטה, מהרגשות הטבעיים והבריאים. לאומה יש אמירה שאיננה סותרת את קולו של משה, אלא משלימה אותו. מצד אחד, התורה ניתנה בסיני ממרומים ומצד שני, היא מופיעה באמצעות חיי העם. "וחיי עולם נטע בתוכנו — היא תורה שבעל פה" (טור אורח חיים, קלט, י). כך מנסח את הדברים הרב חרל"פ בדרשתו לפרשה: "לענין תורה שבכתב הצנור העקרי הוא משה רבנו והר סיני, ואילו לגבי תורה שבעל פה וגילוייה, הצנור העיקרי הוא עם ישראל... ההלכה האומרת שהבא על הארמית קנאים פוגעין בו, שענינה לשמור על התבדלותם של ישראל משאר האומות, היא השורש של כל התורה שבעל פה, פינחס הוא היה התלמיד ותיק שחידש דין זה, ומה שחידש נאמר כבר כהלכה למשה מסיני". (מי מרום דברים, עמ' קסו) "כל זמן שהיו ישראל במדבר עדיין לא באה תורה שבעל פה לידי גילוי וכל דברי התורה היו בבחינת תורה שבכתב, אמנם כשבאו לערבות מואב נתגלה להם הכח של תושב"ע. במעשה פינחס היה גילוי הראשון של כחה של תושב"ע, שהרי הלכה זו של "כל הבועל ארמית קנאים פוגעים בו," היא הלכה למשה מסיני, ועל כן נאמר לפינחס "הנני נותן לו את בריתי שלום," וברית — זה תושב"ע כמבואר בחז"ל". (שם עמ' קפד) "שאחרי שפינחס גילה כבר את יסוד תורה שבעל פה, אז יכול הוא לומר לפינחס הנני נותן לו את בריתי שלום, כמו שאמרו "לא כרת הקב"ה ברית עם ישראל אלא על תורה שבעל פה," כי ענין הברית הוא דבר המחבר את השנים יחד, וחבור הקב"ה עם כנסת ישראל עם קדושו, בא על ידי תורה שבעל פה, הברית הזו נתונה לפינחס מגלה שרש תורה שבעל פה". (שם עמ' קסח) אולי לכן המפקד מופיע רק לאחר אזכור המגפה שנעצרה בזכות פינחס. רק לאחר שהתגלתה רוח העם המיוחדת, אפשר להתחיל לפקוד את העם במטרה לעסוק בחלוקת הנחלות בארץ.
ואכן, רוח האומה ממשיכה לנשב בפרשתנו. בעיצומו של המפקד מגיעות בנות צלפחד. הן באות מעצמן, אף אחד לא הורה להן על כך. הן בחכמתן, באהבתן הרבה לארץ ישראל, ביקשו את נחלת אביהן. הן אינן באות מתוך ההלכה, אלא מתוך רגש נכון שבלב. "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: כֵּן בְּנוֹת צְלָפְחָד דֹּבְרֹת נָתֹן תִּתֵּן לָהֶם אֲחֻזַּת נַחֲלָה בְּתוֹךְ אֲחֵי אֲבִיהֶם וְהַעֲבַרְתָּ אֶת נַחֲלַת אֲבִיהֶן לָהֶן". רש"י פירש: "כן בנות צלפחד דברת — כך כתובה פרשה זו לפני במרום, מגיד שראתה עינן מה שלא ראתה עינו של משה. כן בנות צלפחד דברת — יפה תבעו. אשרי אדם שהקב"ה מודה לדבריו". בנות צלפחד מבטאות את רוח האומה הבאה מלמטה, בדומה לפינחס.
אך טבעי אפוא שדווקא בפרשתנו ימונה מחליף למשה רבנו. משה מבקש מה' מחליף ראוי: "יִפְקֹד ה' אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר אִישׁ עַל הָעֵדָה: אֲשֶׁר יֵצֵא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יוֹצִיאֵם וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם וְלֹא תִהְיֶה עֲדַת ה' כַּצֹּאן אֲשֶׁר אֵין לָהֶם רֹעֶה". בתגובה אומר ה': "קַח לְךָ אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ וְסָמַכְתָּ אֶת יָדְךָ עָלָיו". הקב"ה מכנה את יהושע "אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ" וגם משה בבקשתו משתמש במילה רוח, "אֱלֹהֵי הָרוּחֹת". מסביר רש"י: "אשר רוח בו — כאשר שאלת, שיוכל להלוך כנגד רוחו של כל אחד ואחד". להנהגת עם בארצו נדרש איש שיודע לתת ביטוי לרוחות הרבות הקיימות בעם. יהושע לא נבחר מכיוון שהיה תלמידו של משה, אלא מכיוון שידע להקשיב להלך הרוח של כל אחד מישראל. "אֲשֶׁר יֵצֵא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם", מנהיג שצועד יחד עם עמו וקשוב לרצונותיו.
במפקד הנערך במרכזה של הפרשה, מכונות המשפחות בהטיה מעניינת: "חֲנוֹךְ מִשְׁפַּחַת הַחֲנֹכִי לְפַלּוּא מִשְׁפַּחַת הַפַּלֻּאִי: לְחֶצְרֹן מִשְׁפַּחַת הַחֶצְרוֹנִי לְכַרְמִי מִשְׁפַּחַת הַכַּרְמִי: אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת הָראוּבֵנִי"... לעומת המפקד שנערך בתחילת ספר במדבר, בו שמותיהם של השבטים מופיעים בצורה רגילה, כאן נוספו להם האותיות ה' — י': 'החצרוני'. "לפי שהיו האומות מבזין אותם ואומרים מה אלו מתיחסין על שבטיהם, סבורין הם שלא שלטו המצריים באמותיהם, אם בגופם היו מושלים קל וחומר בנשותיהם, לפיכך הטיל הקדוש ברוך הוא שמו עליהם, ה"א מצד זה ויו"ד מצד זה, לומר, מעיד אני עליהם שהם בני אבותיהם. וזהו הוא שמפורש ע"י דוד 'שבטי יה עדות לישראל'. השם הזה מעיד עליהם לשבטיהם". (רש"י) במצרים לא היו נישואי תערובת. מיליוני עברים שהו במשך שנים רבות במצרים ושמרו על ייחוסם. עוד טרם קיבלו תורה בסיני פעל הרגש הישראלי מלמטה ושמר על זהות העם. משפחת הראובני, כאומר — זו המשפחה, ללא אף נטע זר.
פרשת פינחס עוסקת בטבע של עם ישראל. "הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלום". חז"ל דרשו כי "פינחס הוא אליהו" (מדרש אגדה במדבר, כה; פרקי דרבי אליעזר מו), אליהו מכונה מלאך הברית, ועל כך כותב הרב קוק: "משה מאיר את אור התורה, ואליהו — את אור הטבע הישראלית הנקי, קדושת הברית, המקנא לברית, מלאך הברית". (אורות, ישראל ותחיתו, כט) משה ואליהו מתחברים יחד — אור תורה ואור הטבע הישראלי. מעשהו של פינחס היווה בסיס למפקד וליוזמתן של בנות צלפחד וכל אלו התחברו לדמותו של המנהיג החדש, יהושע. בפרשה הבאה מפרטת התורה את דיני נדרים. מדוע לעסוק בנדרים באמצע פרשיות העוסקות בהכנות לכניסה לארץ? הנדרים הם הבעה רגשית טבעית של רצונות אישיים הבאים מתוכנו. בנדר אנו מוסיפים על עצמנו חיוב שלא מופיע בתורה והופכים אותו למצווה לכל דבר. זוהי תורה הנוצרת מלמטה, מהאדם, ומכאן מיקומה של פרשתנו בתוך כל ההכנות לכניסה לארץ.
מספרים על אחד הרבנים בפולין, שיום אחד בעת ההפסקה בין הסדרים שוחח עם תלמידיו בכניסה לבית המדרש. באותה שעה נכנס עגלון ומשראה אותם בכניסה, פנה אל הרב בשאלה: אני כהן, אמר העגלון, ומעוניין אני לדעת האם מותר לי על פי ההלכה לקחת גרושה. לשמע השאלה המוזרה והפשוטה גיחכו התלמידים, שהרי כל דרדק יודע שלכהן אסור לשאת גרושה, ומה מקומה של שאלה פשוטה זו?
פנה הרב אל העגלון ושאל: האם ברצונך לקחת את האשה הגרושה למקום קרוב או למקום רחוק?
השיב העגלון: היא רוצה שאסיע אותה בעגלה שלי בתוך העיר, והוסיף בתמימות: אולם היא גרושה ואני כהן, ועל כן אני שואל האם מותר לי לקחת אותה בעגלתי. במענה לשאלתו המיוחדת, "התיר" לו הרב להסיעה בעגלתו.
משקלטו התלמידים שכלל לא היה מקום לצחוקם, שכן לא הבינו כראוי את שאלתו של העגלון, נותרו בפנים חפויות. לאחר שיצא העגלון מהמקום, פנה הרב לתלמידיו, ואמר להם: בפרשת השבוע מוצאים אנו דוגמא מוחשית לשאלה ה"תמוהה" שחזינו זה עתה.
בסמוך לפטירתו פנה משה רבינו להקב"ה וביקש: "יִפְקֹד ה' אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר אִישׁ עַל הָעֵדָה. אֲשֶׁר יֵצֵא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יוֹצִיאֵם וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם וְלֹא תִהְיֶה עֲדַת ה' כַּצֹּאן אֲשֶׁר אֵין לָהֶם רֹעֶה" (כז, טז-יז). מדוע נקט משה רבינו בביטוי זה? מבאר רש"י על המילים 'אֱלֹהֵי הָרוּחֹת': "למה נאמר? אמר לפניו: ריבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך דעתו של כל אחד ואחד ואינן דומין זה לזה, מנה עליהם מנהיג שיהא סובל כל אחד ואחד לפי דעתו", ומוסיף אור החיים לבאר: "שיודע רוח של כל בשר וגדר תכונתם. תמנה אחד שיהיה טבעו שווה בתכונה לכל העדה שיסכים הוא למה שיאמרו הם ויסכימו הם למה שיאמר הוא להם".
משה רבינו ביקש מהקב"ה שמחליפו יידע להנהיג כראוי את עם ישראל, שיירד לסוף דעתו של כל אחד ואחד מבני ישראל, שיבין את רחשי ליבו. שיבחין מה מניעיו של כל שואל, ומדוע פנה אל המנהיג, עוד בטרם יחרוץ את גורלו.
לפנייתו של משה, השיב הקב"ה באותה מטבע לשון: "קַח לְךָ אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ וְסָמַכְתָּ אֶת יָדְךָ עָלָיו" (כז, יח). המילים 'אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ' מבוארות בספרי (פיסקא קמ): "איש אשר רוח בו, שיכול להלוך כנגד רוחו של כל אחד ואחד". משה משרטט את דמותו של המנהיג האידיאלי, ומגדיר שהוא מאופיין ביכולת נדירה שאינה מצויה אצל כל אדם. עליו להבין לליבו של השואל וללבטיו, בטרם ישיב לו. עליו לשמוע בין השיטין את ה"מנגינה".
למשה כלל לא היתה כוונה שיבחר הקב"ה במנהיג שינסה לְרַצוֹת את כולם. מנהיג שכזה אינו מנהיג טוב. בהיסטוריה ראינו לא מעט מנהיגים שבמקום ליטול אחריות ולגלות כושר מנהיגות, הפגינו חולשה. במצבים אמיתיים שנדרשה מנהיגות אמיתית, להוביל את הציבור למהלכים משמעותיים הראו רפיסות, שהתבטאה בהחלטות או במעשים. וכל זאת משום שהחלטותיהם והנהגתם היתה מושפעת מתקשורת, דעת קהל ועוד. מנהיג שכזה אינו מוביל, אלא מובל.
מבקשת משה למדנו שמנהיג אמיתי אינו נדרש בהכרח לשאת נאומים "חוצבי להבות אש", או לפזר הבטחות מתובלות במילים יפות. עליו להנהיג כראוי, תוך שהוא משמש דוגמא אישית ראויה.
בסוף פרשת בלק, מתוארת תגובת פנחס נוכח מעשה זמרי.
בתחילת פרשת פנחס, מוגדר מעשהו של פנחס כ'קנאות' חיובית, שנעשתה מתוך קנאה לשם ד', שהצילה את עם ישראל מעונש: "פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי" (במדבר כה, יא).
בדרך כלל קנאה נחשבת מידה "לא טובה". כבר אמר שלמה המלך בספר משלי (ל, יא): "רְקַב עֲצָמוֹת קִנְאָה", וידועים דברי ר' אלעזר הקפר שאומר: 'הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם' (אבות ד, כא). רעת מידה זו התבארה באריכות בספרי המוסר.
הרש"ר הירש מסביר שהשורש ק'נ'א' קרוב למשמעות השורש ק'נ'ה': הקונה דבר מה, מכניס אותו תחת רשותו, להיות שלו, וכמוהו המקנא, חומד בליבו ואף תובע ודורש דבר מה, מתוך רצון שהוא יהיה שלו. מובן, לפי זה, מדוע אומר הרמח"ל במסילת ישרים (פי"א) שהקנאה 'אינה אלא חסרון ידיעה וסכלות', כפי שהוא מסיים את דבריו: 'לו ידעו ולו יבינו כי אין אדם נוגע במוכן לחבירו אפילו כמלא נימא (יומא לח), והכל כאשר לכל מה' הוא כפי עצתו הנפלאה וחכמתו הבלתי נודעת, הנה לא היה להם טעם להצטער בטובת רעיהם כלל'.
אך היסוד לקנאת פנחס, הוא קנאה מסוג אחר - קנאות לכבוד ד' המובילה לביעור מה שרע בעיני ד', כפי שד' אומר במפורש: "בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי". קנאת ד' נזכרת פעמים רבות בתורה, בנוגע לאיסור עבודה זרה. בעשרת הדברות (כ, ה) נאמר: "לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לָהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם כִּי אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֵל קַנָּא", ובפרשת כי תשא (לד, יד) נאמר שוב: "כִּי לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לְאֵל אַחֵר כִּי ה' קַנָּא שְׁמוֹ אֵל קַנָּא הוּא", וכן נאמר במקומות נוספים. קנאה זו באה מתוך תביעת הכבוד שאנשים נותנים לאלילים במקום לד', אך בעוד 'הקנאה השלילית' נובעת מטעות אמונית, שהמקנא אינו מכיר הכרה שלמה בכך שבאמת אין אדם יכול לגעת במה שמוכן לחברו, כי זה מה שמגיע לו ברצון ד' – 'הקנאה החיובית' הפוכה בדיוק, נובעת דווקא מתוך אמונה בד' והכרת אפסיות האלילים, ותובעת שהכבוד הראוי לד' ינתן לו ולא לאלילים. זוהי משמעות קנאת ד', שפנחס מקנא אותה בפגיעתו בזמרי ובכזבי, וד' משבחו עליה ואף מבטיח לו שכר בגינה.
'הכתב והקבלה' מפרש במקומות רבים את משמעות 'הקנאה החיובית' באופן אחר. הוא מבאר שהשורש ק'נ'א', קשור דווקא לשורש אחר, נ'ק'א' [(שעניינו נקיות, אף שהוא מסתיים באות א' ולא באות י'. כמו שנאמר בדניאל "עֲמַר נְקֵא" (ז, ט), דהיינו צמר נקי, וכן מצינו שנכתב 'נקיא' בשני מקומות בתנ"ך (יואל ד, יט; יונה א, יד.)], בחילופי האותיות הראשונות (בדומה לחילופי כ'ב'ש' – כ'ש'ב' וכיו"ב). הוא מביא לפירושו סימוכין מכמה מקומות ששורש צ'ר'פ' (המבטא את הסרת הסיגים מחומר מסוים) מתורגם 'קִינָאָה', ומבאר על פי זה שעניינה של 'הקנאה החיובית' הוא לנקות ולטהר ולזכך דבר מה טוב מהסיגים והפסולת המצורפים אליו. כך הוא מסביר את מעלת קנאת פנחס כאשר הוא פוגע בזמרי – שבכך הוא מנקה ומזכך את ישראל מהחטא, וד' אומר שבזה הוא עשה את עבודתו, כביכול, "בקנאו את קנאתי".
[נראה לבאר לפי דרך זו, שגם הקנאה השלילית נובעת מאותה משמעות, שכן המקנא תובע 'לנקות' את הזולת, מכל דבר שלדעתו ראוי שיהיה שלו.]
במאמר המורחב עסקנו גם בשורה מפתיעה בפיוט 'כל מקדש שביעי', שבה דווקא כשמבקשים מד' שימשיך עלינו חסד, מתארים אותו 'א-ל קנוא ונוקם', ובמנהג כמה חסידויות לומר מילים אלו דווקא בפרשת פנחס.
1. מי הם האנשים המופיעים בפרשתנו, שמתו במדבר בשל חטאיהם? (7 אנשים)
קרח דתן ואבירם זמרי נדב אביהוא צלפחד
2. אילו שני בני דודים נקראים באותו שם?
זרח משמעון ויהודה
3. איזה פסוק בפרשתנו כולל את שמותיהם של 11 בני אדם?
פרק כ"ז פס' א'
4. היכן מופיע בפרשה זו הפסוק הנפוץ "וידבר ה' אל משה לאמור", בסדר מילים שונה?
פרק כ"ז פס' ט"ו וידבר משה אל ה' לאמר
