פרשת פקודי פותחת ביחוס פקודת המשכן כולו למשה (לח, כא): "אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן מִשְׁכַּן הָעֵדֻת אֲשֶׁר פֻּקַּד עַל פִּי מֹשֶׁה". ופירש באור החיים: "יכוין על פקודת משה שפקיד הוא בדבר זה לצוות משפטיו ודיניו של משכן...". כלומר הקב"ה הפקיד את כל ענייני המשכן ביד משה, וכל תהליכי הבניה נעשו על פיו. במדרש ילקוט שמעוני (תיד) מודגש כי למרות שמשה שיתף עמו את גדולי האומה, עדין הוא נשא באחריות: "איש אמונות רב ברכות זה משה שנעשה גזבר לעצמו ואף על פי שהיה גזבר לעצמו היה קורא לאחרים ומחשב על ידיהם שנאמר ביד איתמר...".
בפסוק זה, ובשאר פסוקי ציווי המשכן, נפתח פתח להבנת תפקיד מיוחד של משה, וההשלכה שלו לדורות שבאו אחריו:
משה רבנו כלל בהנהגתו מספר תפקידי הנהגה אשר בדרך כלל מתפצלים בין מנהיגים שונים: מלך, נביא, שופט וגם כהן גדול. משה שימש בכהונה הגדולה במשך שבעת ימי המילואים בלבד, אך אלו היו ימי בראשית של עבודת המשכן בכללה. מבחינה זו משה הינו מייסד הכהונה הגדולה, ואהרון ובניו למעשה החליפו אותו. אכן בתהלים (צט, ו) משה מזוהה ככהן: "מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן בְּכֹהֲנָיו וּשְׁמוּאֵל בְּקֹרְאֵי שְׁמוֹ קֹרִאים אֶל ה' וְהוּא יַעֲנֵם". ומפרש הראב"ע: "'משה בכהניו' מילת כהן בכל המקרא – משרת. 'כהני ה'' 'משרתי אלהינו' 'וכיהנו לי'. על כן אם אהרן היה הכהן הראש, משה [היה] כהן הכהנים כי הוא שרת שבעת ימי המלואים". (וכן כותבים גם הרד"ק ומצודות דוד שם).
למרות שמשה היה הכהן הראשון בתולדות ישראל והיה עולה על הדעת כי הכהונה תינתן לו לזרעו בנחלה, היא נמסרה לבני אהרון בלבד. בספר דברי הימים (א ה, כז-כט) מודגש כיצד מתוך שלושת בני עמרם, נבחר אהרון לבדו לכהונה ולכן הכתוב מונה בפירוט רק את צאצאי אהרון: "בְּנֵי לֵוִי גֵּרְשׁוֹן קְהָת וּמְרָרִי. וּבְנֵי קְהָת עַמְרָם יִצְהָר וְחֶבְרוֹן וְעֻזִּיאֵל. וּבְנֵי עַמְרָם אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה וּמִרְיָם. וּבְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אֶלְעָזָר וְאִיתָמָר. אֶלְעָזָר הוֹלִיד אֶת פִּינְחָס פִּינְחָס הֹלִיד אֶת אֲבִישׁוּעַ...", והכתוב ממשיך ומאריך בצאצאי אהרון. בחירת אהרון ודחית משה מופיעות באופן בולט בהמשך ספר דברי הימים (א כג, יג-טז): "בְּנֵי עַמְרָם אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה וַיִּבָּדֵל אַהֲרֹן לְהַקְדִּישׁוֹ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא וּבָנָיו עַד עוֹלָם לְהַקְטִיר לִפְנֵי ה' לְשָׁרְתוֹ וּלְבָרֵךְ בִּשְׁמוֹ עַד עוֹלָם". הפסוק מדגיש כי בני משה אינם כהנים אלא לויים בלבד: "וּמֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים – בָּנָיו יִקָּרְאוּ עַל שֵׁבֶט הַלֵּוִי". בהקשר זה הפסוקים מונים את שושלת בני משה, ובתוכם מופיע בנו של גרשום ששמו 'שבואל': "בְּנֵי מֹשֶׁה גֵּרְשֹׁם וֶאֱלִיעֶזֶר. בְּנֵי גֵרְשׁוֹם שְׁבוּאֵל הָרֹאשׁ".
במדרש ויקרא רבה (יא) מסופר שמשה היה סבור בתחילה כי הכהונה ניתנה לו ולזרעו. משום כך הוא הופתע לשמוע בסוף שבעת ימי המילואים שהכהונה אינה נחלתו: "ר' חלבו אמר: כל שבעת ימי המילואים היה משה משמש בכהונה גדולה וכסבור שלו היא. בשביעי אמר לו לא שלך היא אלא של אהרן אחיך היא: 'ויהי ביום השמיני קרא...'"[1].
אך סוגיה זו רחבה אף יותר, משום שגם בשאר תפקידי ההנהגה של משה לא היתה לו המשכיות, והוא לא זכה להעמיד בנים שירשו את תפקידיו הגדולים. ר' צדוק הכהן מלובלין (פרי צדיק שמות פרשת תצוה) מסביר את פשר הזכיה של משה בכהונה לזמן מוגבל בלבד, ואומר כי מאותה הסיבה גם את המלוכה קיבל משה באופן זמני. הוא כותב שהכתר אשר הוענק למשה הוא כתר התורה, ורק מכוחה היתה לו אחיזה גם בשאר תפקידי ההנהגה: "ומשה רבינו ע"ה זכה לכתר תורה שהוא המקור ושורש כולם. ועל כן הוא שימש בכהונה וזכה למלכות דכתיב (דברים לג): 'ויהי בישורון מלך'. וזכה בהן רק מכח כתר תורה שנכלל בו הכל, אבל לא זכה בהן בעצם [-בפני עצמם] שיהיה לזרעו אחריו...".
על פי דברי ר' צדוק כתר הכהונה לא נלקח ממשה, אלא הוא ניתן לו מלכתחילה לא בפני עצמו, אלא רק כתולדה זמנית מכתר התורה. משה הוא המוליד של מעלות ישראל בכללן ובתוכן אף הכהונה. אך התפקיד הקבוע של הכהונה הגדולה ניתן לאהרון בלבד.
ישנה ציפיה טבעית כי מנהיג דגול כמו משה שהיה מלך, נביא, שופט וכהן, יותיר אחריו בנים שימשיכו את מפעלו. ניתן היה לצפות כי לפחות בכתר התורה יקומו למשה ממשיכים אשר יהיו גדולי הדור ומוסרי דבר ה'. אך משה לא זכה שבניו ירשו את גדולתו. רש"י (במדבר כז טז) מזכיר כי משה קיווה לכך: "'יפקוד ה'' – כיון ששמע משה שאמר לו המקום: תן נחלת צלפחד לבנותיו, אמר: הגיע שעה שאתבע צרכי שיירשו בני את גדולתי". אולם כמו בענין הכהונה, גם כאן התבשר משה כי בנו לא יהיה המנהיג הבא אחריו אלא יהושע.
לא חוסר בצאצאים הוא שמנע ממשה את ההמשכיות של בניו. אדרבה – למשה היה ריבוי עצום של צאצאים, כאמור בפסיקתא זוטרתא (בראשית פרק מז): "וכן במשה: 'הנך שוכב עם אבותיך' – לפי שרבו בניו למעלה מכל ישראל, שנאמר: 'ובני משה גרשום ואליעזר, ובני גרשום [שבואל הראש ויהי בני אליעזר] רחביה הראש, ובני רחביה רבו למעלה' (דברי הימים א כג). ואמרו רבותינו ז"ל: מאי למעלה? למעלה מששים ריבוא". אולם הריבוי העצום של צאצאי משה לא הביא לכך שהם ימשיכו את תפקידיו: לא מצאנו שהתורה מחשיבה את בניו באופן כלשהו כמועמדים להנהגה, אפילו לא כבני עלי ובני שמואל. ומדוע באמת משה, המנהיג הגדול של האומה לדורות, לא זכה להמשכיות בהנהגה?
מתברר כי משה הוא מנהיג מסוג שאין לו אח ורע. הוא בעל דרך עליונה כל כך עד שלא ניתן ליצור לה המשכיות. בכל אורחותיו היה משה מעל ומעבר לעולם הזה: כשם שמשה הוא 'איש האלוקים' אשר חציו איש וחציו אלוקים (דברים רבה יא, ד), וכשם שבמותו לא ידע איש את קבורתו, כך לא היה בן אנוש שהיה מסוגל ליצור המשכיות למשה רבנו. לכן אין מקום לצפות שבנו של משה יהיה כמשה אפילו במידת מה. מבחינה זו משה הוא כמלאך משמים שנשלח באופן יחודי להוציא את ישראל ממצרים ולתת להם את התורה. יש לזכור כי משה גדל רוב שנותיו מחוץ למשפחתו, ונבואתו העליונה חייבה כי יפרוש מאשתו, כלומר משה התנשא מעל חיי המשפחה הרגילים. ממילא ברור כי גם הקשר הרגיל של אב ובנו בתור מיקשה אחת של הנהגה אינו נוהג ביחס אליו.
הואיל וראינו לעיל כי את הכהונה הקבועה הועיד הקב"ה לאהרון ולא למשה, יש לשאול האם משה קיבל בכל זאת תפקיד קבוע בתוך המשכן. התשובה חיובית: משה היה שליח ה' להקים את המשכן ולנהל אותו. למעשה משה היה הגזבר הראשי של כל מלאכת המשכן: הוא זה שצווה בידי ה' על מלאכת המשכן, הוא קבע מי העובדים, הוא ציווה את העם להביא תרומה, ומתי להפסיק להביאה. במדרש שמות רבה (לז) מצביעים חז"ל על תפקיד זה של משה: "כך ביקש הקדוש ברוך הוא למנות על מלאכת המשכן ועשאו למשה גזבר על הדיינין ועל הכל וכשבקש לעשות הקדוש ברוך הוא כהן גדול היה משה סבור שהוא נעשה כהן גדול...". במילים אחרות משה היה ראש הלויים, בעוד אהרון היה ראש הכהנים. בשפת ימינו היינו אומרים שמשה היה בעצם המנכ"ל של המשכן.
מפתיע לראות כי מבין שלל תפקידיו של משה, צאצאיו המשיכוהו דוקא בתפקידו כגזבר המשכן. בדברי הימים (א כו, כד-כח) אנו מוצאים שבאופן מסורתי היו בני משה ממונים על ניהול אוצרות המקדש: "וּשְׁבֻאֵל בֶּן גֵּרְשׁוֹם בֶּן מֹשֶׁה נָגִיד עַל הָאֹצָרוֹת. וְאֶחָיו לֶאֱלִיעֶזֶר רְחַבְיָהוּ בְנוֹ וִישַׁעְיָהוּ בְנוֹ וְיֹרָם בְּנוֹ וְזִכְרִי בְנוֹ וּשְׁלֹמִית בְּנוֹ. הוּא שְׁלֹמוֹת וְאֶחָיו עַל כָּל אֹצְרוֹת הַקֳּדָשִׁים אֲשֶׁר הִקְדִּישׁ דָּוִיד הַמֶּלֶךְ וְרָאשֵׁי הָאָבוֹת לְשָׂרֵי הָאֲלָפִים וְהַמֵּאוֹת וְשָׂרֵי הַצָּבָא. מִן הַמִּלְחָמוֹת וּמִן הַשָּׁלָל הִקְדִּישׁוּ לְחַזֵּק לְבֵית ה'. וְכֹל הַהִקְדִּישׁ שְׁמוּאֵל הָרֹאֶה וְשָׁאוּל בֶּן קִישׁ וְאַבְנֵר בֶּן נֵר וְיוֹאָב בֶּן צְרוּיָה כֹּל הַמַּקְדִּישׁ עַל יַד שְׁלֹמִית וְאֶחָיו". כלומר מאז ימי שמואל ושאול החלה הקדשת האוצרות לבית המקדש, והאחראים על הקדשות אלו היו בני משפחת משה.
מתברר כי לעומת שאר תפקידי ההנהגה של משה בהם הוא שימש רק כמיסד, דוקא את עול הגזברות קיבל משה כתפקיד קבוע. נעיר כי תפקידו של משה כגזבר המקדש מקנה זווית מבט חדשה על סוגית יהונתן בן גרשום נכד משה המופיע בפרשת פסל מיכה (שופטים יח, ל): היה זה לוי שחפץ בכהונה. ללוי זה היתה זיקה רבה לתחום הכלכלי והיא השפיעה רבות על דרכו לאורך השנים.
נמצא שבנוסף לתפקידים ההיסטוריים הזכורים של משה: כהונה, נבואה, הנהגה ומשפט, דוקא את גזברות בית ה' זכה משה לקבל בתור תפקיד המואצל לבניו אחריו. פרשת פקודי מדגישה מאד תפקיד זה: היא נפתחת במניית כל חומרי הגלם של המשכן שפוקדו 'על פי משה'. ולאורך הפרשה נאמר פעמים רבות שכל פעולה ומלאכה שנעשו בבגדי הכהונה נעשו על פי ציווי ה' ביד משה.
[1] במדרש שמות רבה (ב, ו) מצאו חז"ל רמז לבשורה זאת כבר במעמד הסנה: "ביקש משה שיעמדו ממנו כהנים ומלכים. אמר לו הקדוש ברוך הוא: 'אל תקרב הלום' כלומר לא יהיו בניך מקריבין שכבר מתוקנת הכהונה לאהרן אחיך... אף על פי כן זכה משה לשתיהן: כהונה – ששימש בשבעת ימי המלואים. מלכות – דכתיב (דברים לג): 'ויהי בישורון מלך'".
בהפטרתנו מתוארת השראת השכינה באופן המונע גישה אנושית אל הקודש:
וַיְהִ֕י בְּצֵ֥את הַכֹּהֲנִ֖ים מִן־הַקֹּ֑דֶשׁ וְהֶעָנָ֥ן מָלֵ֖א אֶת־בֵּ֥ית יְקֹוָֽק: וְלֹֽא־יָכְל֧וּ הַכֹּהֲנִ֛ים לַעֲמֹ֥ד לְשָׁרֵ֖ת מִפְּנֵ֥י הֶֽעָנָ֑ן כִּי־מָלֵ֥א כְבוֹד־יְקֹוָ֖ק אֶת־בֵּ֥ית יְקֹוָֽק:
(מלכים א פרק ח פסוק י - יב)
סגנון זה מקביל לאופן תיאור השראת השכינה במשכן בסוף חומש שמות:
וַיְכַ֥ס הֶעָנָ֖ן אֶת־אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וּכְב֣וֹד יְקֹוָ֔ק מָלֵ֖א אֶת־הַמִּשְׁכָּֽן: וְלֹא־יָכֹ֣ל מֹשֶׁ֗ה לָבוֹא֙ אֶל־אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד כִּֽי־שָׁכַ֥ן עָלָ֖יו הֶעָנָ֑ן וּכְב֣וֹד יְקֹוָ֔ק מָלֵ֖א אֶת־הַמִּשְׁכָּֽן:
(שמות פרשת פקודי פרק מ פסוק לד – לו)
שחזורה של עמדה זו, מהווה בסיס לעבודת הקודש של יום הכיפורים:
וְאַל־יָבֹ֤א בְכָל־עֵת֙ אֶל־הַקֹּ֔דֶשׁ מִבֵּ֖ית לַפָּרֹ֑כֶת אֶל־פְּנֵ֨י הַכַּפֹּ֜רֶת אֲשֶׁ֤ר עַל־הָאָרֹן֙ וְלֹ֣א יָמ֔וּת כִּ֚י בֶּֽעָנָ֔ן אֵרָאֶ֖ה עַל־הַכַּפֹּֽרֶת:
(ויקרא פרשת אחרי מות פרק טז פסוק ג)
הענן מייצג את מגבלות המפגש האנושי עם הקודש. המקדש והמשכן אינם פאר יצירה אנושית בלבד, אלא מקום מפגש עם האינסוף. עצם נוכחותו של האנושי במפגש הזה, מוטלת בסימן שאלה. תודעה זו אינה רק תנאי למפגש עם הקודש אלא היא עצמה המפגש עם הקודש. ד' אמר לשכון בערפל. בעולם הנפש, התודעה המביאה להשראת השכינה היא תודעת יראת החטא. וכך מלמדנו רבי פנחס בן יאיר: "יראת חטא מביאה לידי קדושה"[1]. תודעת יראת חטא אינה רק חשש מעשיית דברים לא נכונים אלא תודעה קיומית של הפער בין האנושי לאלוקי. התייחסות נפולה לפער הזה, תכונן אנשים חסרי בטחון ונפולים. התייחסות מתוקנת אליו תייצר מפגש עם מקור חיים עצמו. האדם הנגש אל הקודש מתוך תודעה של חלקיות קיומו יוכל לפגוש ממשות של קודש הניצב מחוצה לו. ולא להדהד שוב את עצמו. ויקרא אל משה וידבר ד' אליו מאהל מועד.
מקדש הוא פאר יצירת האומה. כך אצל כל האומות וכך גם בישראל. שיאי היצירה והתרבות של האומה באים לידי בטוי במקדשיה. ההבדל המהותי בין ישראל ואומות העולם הוא שאצל אומות העולם, השיא הזה הוא האל – האליל עצמו. שיא היצירה האנושית הוא הנקודה שהתבטלות אליה מעניקה לאומה כוחות חיים ועוצמה. בישראל, לעומת זאת, הפאר הזה הוא רק ההכנה כדי לפגוש את השכינה השוכנת בערפל. כל פאר היצירה והתרבות, עדיין שייך לאנושי. בשיאו, מתבטל האנושי הזה ונחשף אל מקור חייו.
אמנם, כל אידיאל מוגבל בדעתו של אדם, אינו כי אם כוכב אחד במערכת הצבא העולמי הגדול, הולך הוא ונוסע, מתאגד הוא לקבוצה, שאין ספק בלב הוגה הדעת המפותחת, שאידיאל האידיאלים, שהוא כמוס ומסותר, יותר נשגב הוא מחלקיו, ובכל סתר חשכו מאיר הוא בקוי אורו, המתנוצצים מתוך הערפל, את אור החיים, הרבה יותר מהגלוי של האור המועט שמתראה בהאידיאל החלקי, שבני אדם יכולים לשאת את דגלו בהכרזות וקולי קולות.
(שמונה קבצים , ג, ז)
כמו במקדש הכללי, גם ההשגה של היחיד נועדה להתרומם ולגדול. ככל שהיא גדלה יותר, כך מתנשאת השראת השכינה שבקרבו לגובה עליון יותר, מעל ההשגה הנגלית.
האדם יש לו איזה ציור השערי בגודל האלהי, שאף על פי שיודע הוא נאמנה שכל השרעפים נלאים וכל הרעיונים כלא נחשבים, מכל מקום הכרח הוא שאיזה ציור יתקשר ברוחו מהגודל וההערצה האלהית, ועל אותו הציור חלה אחר כך הודאתו הפנימית של מניעת ההשגה והציור. אבל השראת השכינה שבמקדשו הפרטי הרי היא בערפל ההשגתי...
(שמונה קבצים א ,תשפו)
הגמרא במסכת שבת מתארת ששערי המקדש דבקו זה בזה בשעה שבא שלמה להכניס את ארון הברית. תאור זה מקביל למתואר בפשוטו של מקרא. הענן מלא את הבית ולא ניתן להכנס אליו. חז"ל מתארים שני תיאורים על האופן שבו התאפשר לשלמה להכניס את הארון בסופו של דבר. נראה ששני התיאורים מבטאים את הדרך להתעלות לתודעת הערפל. יש בהן ערעור על בסיס החיים המצומצם והרחבתו למרחבים גדולים יותר. בכך מתקיים שלב ראשון בתודעת צמצום המקום הפרטי אל מול הכללות העליונה.
הגמרא מתארת את ההתרוממות של שלמה דרך פסוקי הסיום של פרק כד בתהילים:
כשבנה שלמה את בית המקדש ביקש להכניס ארון לבית קדשי הקדשים, דבקו שערים זה בזה. אמר שלמה עשרים וארבעה רננות ולא נענה. פתח ואמר: שאו שערים ראשיכם והנשאו פתחי עולם ויבא מלך הכבוד, רהטו בתריה למיבלעיה, אמרו: מי הוא זה מלך הכבוד? אמר להו: ה' עזוז וגבור. חזר ואמר: שאו שערים ראשיכם ושאו פתחי עולם ויבא מלך הכבוד. מי הוא זה מלך הכבוד ה' צבאות הוא מלך הכבוד סלה ולא נענה.
(תלמוד בבלי מסכת שבת דף ל עמוד א)
הרב זצ"ל[2] מבאר שמשמעות הדברים היא התרוממות מתפיסת הכבוד האלוקי כשוכנת בתוך כבודה של האומה. תפיסה כזו אינה מספיקה לפתיחת שערי המקדש. ולכן יש להתרומם מהניסוח "ד' גיבור מלחמה" אל ניסוח כולל יותר "ד' צבאות הוא מלך הכבוד סלה". בכך מתרוממים השערים ומתעלים לדרגה של "פתחי עולם" המהווים פתח להשראת שכינה על המציאות כולה.
הגמרא מתארת שההתרוממות מ"גבור מלחמה" ל"מלך הכבוד" אינה מספיקה כדי לפתוח את השערים. לבסוף, נובעת הפתיחה מבירור מקומו של הדור הנוכחי בשרשרת הדורות:
אמר רב יהודה אמר רב: בשעה שביקש שלמה להכניס ארון למקדש דבקו שערים זה לזה, אמר שלמה עשרים וארבע רננות ולא נענה.... כיון שאמר ה' אלהים אל תשב פני משיחך זכרה לחסדי דוד עבדך - מיד נענה.
(תלמוד בבלי מסכת מועד קטן דף ט עמוד א)
כשבקש דוד לבנות בית לד' עונה לו נתן הנביא שבניית בית לד' תוכל להיות רק לאחר שד' יבנה לו בית. בספר שמואל לא מתואר חסרון בדוד שבגללו צריכה הבניה לעבור לדור אחר. הסיבה לדחיית הבניה בידי דוד היא ההבנה שבניין בית לד' היא ענין רב דורי של בית מלוכה ולא של דור אחד. תחילתה של התשובה היא בדחיית ההבנה שיש לד' צורך בכך שאנו נבנה לו בית:
כֹּ֖ה אָמַ֣ר יְקֹוָ֑ק הַאַתָּ֛ה תִּבְנֶה־לִּ֥י בַ֖יִת לְשִׁבְתִּֽי: בְּכֹ֥ל אֲשֶֽׁר־הִתְהַלַּכְתִּי֘ בְּכָל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ הֲדָבָ֣ר דִּבַּ֗רְתִּי אֶת־אַחַד֙ שִׁבְטֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁ֣ר צִוִּ֗יתִי לִרְע֛וֹת אֶת־עַמִּ֥י אֶת־יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר לָ֛מָּה לֹֽא־בְנִיתֶ֥ם לִ֖י בֵּ֥ית אֲרָזִֽים:
(שמואל ב פרק ז פסוק ה - ו)
והמשכה בכך שד' הוא זה שבונה בית לדוד:
...וְהִגִּ֤יד לְךָ֙ יְקֹוָ֔ק כִּי־ בַ֖יִת יַעֲשֶׂה־לְּךָ֥ יְקֹוָֽק: כִּ֣י׀ יִמְלְא֣וּ יָמֶ֗יךָ וְשָֽׁכַבְתָּ֙ אֶת־אֲבֹתֶ֔יךָ וַהֲקִימֹתִ֤י אֶֽת־זַרְעֲךָ֙ אַחֲרֶ֔יךָ אֲשֶׁ֥ר יֵצֵ֖א מִמֵּעֶ֑יךָ וַהֲכִינֹתִ֖י אֶת־מַמְלַכְתּֽוֹ: ה֥וּא יִבְנֶה־בַּ֖יִת לִשְׁמִ֑י וְכֹנַנְתִּ֛י אֶת־כִּסֵּ֥א מַמְלַכְתּ֖וֹ עַד־עוֹלָֽם:
(שמואל ב פרק ז פסוקים יא- יג)
העובדה שלא אדם יחיד בונה בית לד' אלא בית מלוכה עוסק במפעל הזה. מחדדת את העובדה שד' הוא הבונה לדוד בית ולא להפך. מנקודת המבט של דוד המשמעות היא ששלמה בנו הוא יבנה את הבית. מנקודת המבט של שלמה המשמעות היא שהשראת השכינה בבית תשרה בזכותו של דוד אביו. בשני הכיוונים מדגישה נקודת מבט זו את חלקיותו של המקום האנושי אל מול השראת השכינה.
הסוגיא מתארת עשרים וארבע רננות שאמר שלמה לפני הכנסת הארון ולא נענה. הגמרא במסכת ברכות מלמדתנו שעשרים וארבע הברכות של תעניות ציבור הן כנגד עשרים וארבע הרננות שנאמרו באותו מעמד.
הני עשרים וארבע דתעניתא כנגד מי? אמר רבי חלבו: כנגד עשרים וארבע רננות שאמר שלמה בשעה שהכניס ארון לבית קדשי הקדשים. אי הכי, כל יומא נמי נמרינהו! אימת אמרינהו שלמה - ביומא דרחמי, אנן נמי ביומא דרחמי אמרי להו. [3]
(תלמוד בבלי מסכת ברכות דף כט עמוד א)
נראה שיש בכך לימוד חשוב מאד. בקשת הצרכים של הצבור, אינה רק בקשה למילוי חסרים חומריים כאלו ואחרים אלא בקשה ותביעה להשראת שכינה בתוכנו. בכך הן משחזרות את מעמד הכנסת הארון על ידי שלמה. בתוך בקשת הצורך גנוזה בקשה להשראת השכינה בתוכינו. בתוך דרישה מד' גנוזה דרישה את ד'. וכך היא לשון הכתוב במעמד גדול של תענית ותפילה שהתקיים בימי יהושפט מלך יהודה:
וַיִּקָּבְצ֣וּ יְהוּדָ֔ה לְבַקֵּ֖שׁ מֵֽיְקֹוָ֑ק גַּ֚ם מִכָּל־עָרֵ֣י יְהוּדָ֔ה בָּ֖אוּ לְבַקֵּ֥שׁ אֶת־יְקֹוָֽק:
(דברי הימים ב פרק כ פסוק ד)
בתוך הבקשה מד' גנוזה דרישת אלוקים. לבקש את ד'.[4]
הנביא מדגיש שבארון הברית נמצאים רק שני לוחות אבנים:
אֵ֚ין בָּֽאָר֔וֹן רַ֗ק שְׁנֵי֙ לֻח֣וֹת הָאֲבָנִ֔ים אֲשֶׁ֨ר הִנִּ֥חַ שָׁ֛ם מֹשֶׁ֖ה בְּחֹרֵ֑ב אֲשֶׁ֨ר כָּרַ֤ת יְקֹוָק֙ עִם־בְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל בְּצֵאתָ֖ם מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם:
(מלכים א פרק ח פסוק ט)
בניגוד לאומות העולם, שבמרכז הקודש שלהם מצוי עצם מסוים, שאליו הם סוגדים ופונים. במקום הברית שלנו מצווים רק הציויים האלוקיים. איננו פוגשים את ד' אלא דרך האידאלים האלוקיים.
האידיאלים האלהיים, והחמדה הפנימית, הרוממה והעצמית אליהם, להתרומם אליהם, לציירם בשכל וברגש, ולהגשים דוגמתם בפועל של סדרי החיים, הם הנם תולדותיה של המחשבה המבוכרת, שלעילויה אין קץ ותכלית, והיא הולכת הלוך ואור
(מאמר דעת אלוקים)
חז"ל דרשו מן הפסוק הזה שבארון היה מונח גם ספר תורה. הגמרא מבארת שלימוד זה נדרש מן הכלל שאין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות. כיוון שבפסוק "אין בארון רק שני לוחות אבנים" יש שני מיעוטים "אין" ו"רק" הם הופכים להיות ריבוי המרבים גם ספר תורה.
מאי אין בארון רק? מיעוט אחר מיעוט, ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות ס"ת שמונח בארון
(תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף יד עמוד א)
המלבי"ם מבאר שלמרות שפשט הכתוב נועד למעט אנו קוראים את שני המיעוטים בקריאה נוספת, כמנטרלים זה את זה:
וזה כלל בהגיון ששלילה אחר שלילה דינה כמשפט מחייב, כמו ראובן אינו חכם הוא שלילה, ראובן אינו בלתי חכם הוא חיוב
(מלבי"ם מלכים א פרק ח פסוק ט)
כלומר, אין בארון רק שני לוחות אבנים אלא יש בו גם דברים נוספים.
לא בכל מקום ניתן לפרש את מידת מיעוט אחר מיעוט כשני מיעוטים המנטרלים זה את זה. נראה שבשורש המידה מונחת ההנחה שמיעוט עוצמתי מאד מלמד אותנו שאין כוונתו לעיסוק בפרטים אלא בעיקרון. בענייננו, המעוט הכפול בעניין ארון הברית מלמד אותנו שאין המדובר כאן ברשימת הפריטים שהייתה בארון הברית אלא בעקרון רוחני חשוב גדול ומודגש. בארון מונחים האידאלים האלוקיים ולא המפגש עם העצם עצמו. גם ספר התורה שייך כמובן לעקרון זה. למעלה מזה, ניתן ללמוד את הריבוי כנובע מגודל המיעוט. ככל שהמיעוט המרחיק אותנו מתפיסת העצם הוא עוצמתי וגדול יותר, כך היכולת שלו לפרות ולרבות גדולה יותר. הוא מתרחב לא רק לכללים הכלולים בלוחות הברית אלא גם לפרטים המתרחבים בספר התורה עצמו.
ובכ"ז מפשטות הלשון שמשמע שרק שני לוחות היה מבואר שהדברים שהיו שם עוד היו ענין אחד עם הלוחות, והם השברי לוחות או הס"ת, שכל מה שכתוב בס"ת נכלל בעשרת הדברות כמ"ש הקדמונים:
(מלבי"ם מלכים א פרק ח פסוק ט)
[1] עבודה זרה, כ ע"ב.
[2] בעין אי"ה שם.
[3] אלו עשרים וארבע ברכות שאומרים בתענית כנגד מי? כנגד עשרים וארבע רננות שאמר שלמה . אם כך, נאמרם כל יום? שלמה מתי אמר אותן? ביום של רחמים אף אנו נאמר אותם ביום של רחמים.
[4] כאן המקום להזכיר את המורגל בפיו של הרב אלישע וישליצקי זצ"ל על התחינה "א- ל ארך אפיים" שבעת פתיחת ארון הקודש בשני וחמישי. נוסח אחד "אל באפך תוכיחנו" ונוסח אחר "אל תסתר פניך ממנו". והיה מדבר על עדיפות הנוסח השני על הראשון. למתבאר למעלה. שני הנוסחים חד הם. יומא דרחמי.
בפרשות שלנו עם ישראל בונה משכן לקב"ה. ולא מובן בכלל איך יתכן שיהיה לקב"ה מקום מסוים בעולם שבו הוא נמצא? הרי הקב"ה ברא את כל העולם ו"הוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו". ובפירוש אומר ה' בסוף ספר ישעיהו "כֹּה אָמַר ה' הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי וְהָאָרֶץ הֲדֹם רַגְלָי אֵי זֶה בַיִת אֲשֶׁר תִּבְנוּ לִי וְאֵי זֶה מָקוֹם מְנוּחָתִי", ושלמה בחנוכת בית המקדש אומר "כִּי הַאֻמְנָם יֵשֵׁב אֱלֹהִים עַל הָאָרֶץ הִנֵּה הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם לֹא יְכַלְכְּלוּךָ אַף כִּי הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר בָּנִיתִי", ואם כן איך יתכן שאנחנו בונים בית לה'?
ושאלה נוספת: הפרשות שלנו מסודרות סביב התרומה שעם ישראל נתנו למשכן. למה חשוב כל כך שהמשכן יבנה דווקא מתרומות? זה הרי לא כל כך מכובד. ולמרות שגם בבית המקדש העם תרם קצת, אבל שם העיקר היה מהשלל של הכיבושים של דוד, כלומר המלכות בנתה את הבית מתקציב ממשלתי, ולא מתרומות של אנשים פרטיים.
באמת אין מקום מסויים בעולם שהקב"ה נמצא דווקא בו, אבל יש עם מסויים שהקב"ה נמצא דווקא בו. לבני האדם יש בחירה חופשית, וכל העמים לא נותנים בתוכם מקום לקב"ה, ולא מקיימים את תורתו. עם ישראל בוחר לתת בליבו מקום לקב"ה, ומקיים את התורה. ולכן האנושות היא כביכול מקום פנוי שהקב"ה לא מופיע בו בגלוי. ובתוכה יש מקום לקב"ה בעם ישראל.
המשכן אינו הבית של הקב"ה, אלא הבית של הקב"ה ועם ישראל יחד. מקום המפגש בין הקב"ה לכנסת ישראל, שמתבטא בשני הכרובים שעל הארון. ולכן המשכן אינו קבוע במקום מסויים, אלא נודד עם בני ישראל, כי הקב"ה לא נמצא אז במקום מסויים אלא בעם מסויים. וכמו שאומר המדרש, גם כשעם ישראל יוצא לגלות, השכינה הולכת איתם לשם.
ולכן נאמר "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָֽׁכַנְתִּי בְּתוֹכָֽם", כלומר השכינה היא בתוך העם, וזו מטרת המקדש. ולכן נבנה המשכן מנדבת העם, כי המשכן הוא ביטוי של הרצון הטוב שיש לכל אחד מישראל לתת בתוכו מקום לקב"ה. וגם מי שלא מצא בתוכו רצון לנדבה למשכן, נתן לכל הפחות מחצית השקל, שממנה נעשו האדנים שהם היסודות של המשכן.
אלא שכשעם ישראל מגיע אל המקום שלו, שהוא לא כל העולם, אלא ארץ ישראל דווקא, ומגיע אל המנוחה ואל הנחלה, אז יש גם מדרגה נוספת של מקדש. והשכינה שורה במקום מסוים דווקא. ומה שמגדיר את המקום הזה, הוא המלך שמאגד יחד את כל עם ישראל לדבר אחד. ולכן כשיש מלך, שמלכותו נצחית, בנחלה של השבט שלו נבנה המקדש.
וכך אומר ה' לדוד "כִּי לֹא יָשַׁבְתִּי בְּבַיִת לְמִיּוֹם הַעֲלֹתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם וְעַד הַיּוֹם הַזֶּה וָאֶהְיֶה מִתְהַלֵּךְ בְּאֹהֶל וּבְמִשְׁכָּן: בְּכֹל אֲשֶׁר הִתְהַלַּכְתִּי בְּכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הֲדָבָר דִּבַּרְתִּי אֶת אַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר צִוִּיתִי לִרְעוֹת אֶת עַמִּי אֶת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר לָמָּה לֹא בְנִיתֶם לִי בֵּית אֲרָזִים... וְשַׂמְתִּי מָקוֹם לְעַמִּי לְיִשְׂרָאֵל וּנְטַעְתִּיו וְשָׁכַן תַּחְתָּיו... וַהֲקִימֹתִי אֶת זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֲשֶׁר יֵצֵא מִמֵּעֶיךָ וַהֲכִינֹתִי אֶת מַמְלַכְתּוֹ: הוּא יִבְנֶה בַּיִת לִשְׁמִי וְכֹנַנְתִּי אֶת כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ עַד עוֹלָם".
ולכן נבנה המקדש מהשלל של אויבי ישראל שכבש דוד, כי המקדש הוא ביטוי של הממלכה, ושל המנוחה מכל האויבים מסביב. ובכל זאת היתה גם במקדש תרומה מכל ישראל, כי מדרגת המשכן כמובן נמצאת גם היא במקדש, וגם במקדש ה' שוכן בתוך בני ישראל, שהם עצמם שוכנים במקום קבוע.
[הרחבה ועיון נוסף: מדרש תנחומא: אמור כד, נשא יט 'בא וראה בשעה', חפץ חיים - שם עולם חלק ב פרק ה 'ועוד יש בנתינת התורה', שפת אמת תרומה: תר"מ, תרל"ד 'ושכנתי בתוכם', שם משמואל תצוה וזכור תרע"ב 'בש"ס מגילה'].
משה פותח את הציווי על עשיית המשכן בציווי על איסור עשיית מלאכה בשבת: "הקדים להם אזהרת שבת לצווי מלאכת המשכן, לומר שאינו דוחה את השבת". איסור המלאכה בשבת אינו עומד רק כניגוד למלאכת המשכן, אלא גם נובע ממנו: "הא דתנן אבות מלאכות (שאסורות בשבת) ארבעים חסר אחת כנגד מי? אמר להו רבי חנינא בר חמא כנגד עבודות המשכן". התורה לא פירטה מהם המלאכות האסורות בשבת, וחז"ל למדו שהמשכן הוא זה שמגדיר את האיסור- כל מלאכה שהיתה במשכן אסורה בשבת ומלאכה אחרת מותרת.
הגדרה כזו לא קשורה לאיכות המלאכה, שהרי ייתכן שיש מלאכה חשובה ומשמעותית שלא נעשתה במשכן (אמנם להלכה מסתבר שכל מלאכה כזו תהיה אסורה כתולדה של אחת המלאכות שהיו במשכן). נראה שעקרון זה מתייחס למטרת המלאכה. המלאכות הם היצירה שהאדם יוצר בעולם. התורה מעמידה כתכלית כל פעולת היצירה של האדם את המשכן- בית ה'. המשכן שהוא ה'בית' והמקום המיוחד להשראת השכינה הוא דוגמא לעולם כולו. כל פעולתנו בעולם צריכה להיות מכוונת להפוך את העולם ל'ביתו' של ה' ולהשרות את השכינה בארץ. מלאכה שאינה לתכלית זו אין לה חשיבות אמיתית.
על פי זה מתבאר מספרם של מלאכות שבת שמנוסח בלשון חז"ל 'ארבעים חסר אחת'. המשמעות הפשוטה היא שבאמת ישנם ארבעים מלאכות, אלא שאחת המלאכות נחסרה ממניין זה. היכן נמצא מניין הארבעים בשלמותו? הציווי על המשכן מגיע: "למחרת יום הכפורים כשירד (משה) מן ההר", כלומר מיד בסיום מעמד הר סיני על כל שלביו. המספר 40 חוזר במעמד זה 3 פעמים שהרי משה עולה להר "אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה" לקבל לוחות ראשונים, לאחר חטא העגל: "וָאֶתְנַפַּל לִפְנֵי ה' כָּרִאשֹׁנָה אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה", ולבסוף: "וַיְהִי שָׁם עִם ה' אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה" לקבל לוחות שניים.
אם כן המספר ארבעים שייך לשלמות אלוקית שמופיעה במתן תורה. שלמות זו חוזרת ובאה לידי ביטוי במשכן, כדברי הרמב"ן: "וסוד המשכן הוא, שיהיה הכבוד אשר שכן על הר סיני שוכן עליו בנסתר". יצירת המשכן בשלמותו כמקום השראת השכינה נעשית ע"י 40 מלאכות, אלא שתכלית זו לא יכולה להיעשות בשלמות ע"י האדם, ולכן נותרו בידינו רק 'ארבעים חסר אחת'.
מהי המלאכה החסרה? בהכרח מלאכה זו תופיע ברגע השראת השכינה עצמו, שהרי מיד כשנשלמות 40 המלאכות השראת השכינה מתאפשרת. רגע זה מופיע בפרשת שמיני: "וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וַיֵּצְאוּ וַיְבָרֲכוּ אֶת הָעָם וַיֵּרָא כְבוֹד ה' אֶל כָּל הָעָם. וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל עַל הַמִּזְבֵּחַ אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַחֲלָבִים וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיָּרֹנּוּ וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם". אם כן המלאכה החסרה היא מלאכת 'מבעיר'- הדלקת האש מן השמים במזבח.
לכאורה אי אפשר לומר כך שהרי מלאכת 'מבעיר' נכללת בתוך ה'ארבעים חסר אחת' שהיו במשכן? על כך עונה פרשתנו כשהיא מוסיפה לאיסור המלאכה הכללי בשבת את איסור ההבערה: "לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל משְׁבֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת", ומכאן עולה אותה שאלה- הרי מלאכה זו כבר כלולה באיסור המלאכה הכללי שנאמר בפסוק הקודם? מכאן למדו חז"ל שמלאכת הבערה היא יוצאת מן הכלל: "הַבְעָרָה לְלָאו יָצָאת דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי, רַבִּי נָתָן אוֹמֵר לְחַלֵּק יָצָאת". כלומר שלמלאכת ההבערה יש 2 חלקים שאחד מהם בכלל המלאכות הרגילות ואחד לא. שני הצדדים האלו מופיעים במשכן: "אף על פי שהאש יורדת מן השמים, מצוה להביא מן ההדיוט". מלאכת ההבערה היא הקצה העליון של מלאכת האדם ההדיוט, והקצה התחתון של 'מלאכת שמים' שבה הקב"ה מתגלה אלינו באופן קבוע בצורה מוחשית: "אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ לֹא תִכְבֶּה".
במה מיוחדת תכונתה של ההבערה מכל שאר המלאכות? שאר המלאכות הם שימוש בכוח לשם יצירה כלשהי ואילו הבערה היא יצירת אש כלומר יצירת הכח עצמו, ולכן היא יסוד לכל שאר המלאכות. יתר על כן, בדברי הרב קוק יש משמעת שאיסור הבערה אינו דווקא באש אלא בכל יצירת אנרגיה שפועלת בדומה לאש (ולכן החשיב חשמל כאש).
נראה שהשם 'מלאכה' נגזר מ'מלאך'. מלאך אינו יצור פיזי אלא הוא 'כח' כלשהו (כדברי הרמב"ם במו"נ ועוד). מלאך מתפרש גם כ'שליח', כלומר שזהו כוח שמכוון למטרה מסוימת. המלאכים שאינם בעלי בחירה חופשית עושים תמיד את רצון ה', כלומר שהכוח שלהם מכוון לשליחותו של ה', אך המלאכות שנעשות ע"י אדם בעל בחירה עלולות להיות מכוונות למטרות אחרות. במצב כזה המלאכות מחולקות זו מזו כיוון שלכל מלאכה יש מטרה אחרת, ואין מטרה כוללת שמאחדת את כל המלאכות. נראה שלזה רומז רבי נתן ש'הַבְעָרָה לְחַלֵּק יָצָאת', כלומר שאם האדם עושה מלאכה שלא לשם התכלית הכוללת של השראת השכינה בעולם פעולתו מנותקת מ'מלאכת שמים' שמורידה לעולם את האש של מעלה, ובמצב כזה כל מלאכה שהוא עושה מחולקת ועומדת בפני עצמה.
1)מהם שלושת הפריטים במשכן שצורתם ריבוע מדויק?
2)איזה חלק נמצא גם במשכן וגם אצל חכות הדייגים?
3)היכן מוזכרת אש בפרשתינו?
4)מה קרה בתאריך 1/1/02?
חידות לילדים על פרשת השבוע לפי סדר העולים לתורה
פרשת ויקהל עוסקת בתיאור הביצועי של הקמת המשכן, פעמים רבות חוזרת בה המילה "ויעש". התורה יכלה להסתפק במשפט כללי: 'ויעש בצלאל ככל אשר ציווה ה'', אך היא בוחרת לפרט את כל שלבי העשייה, את פרטי הכלים, מבנה המשכן ויריעותיו. למפעלו של בצלאל יש אם כן חשיבות בפני עצמה, ולא רק כיישום הוראותיו של משה. חז"ל כבר עמדו על כך, שמעבר להבדלים בפרטים בין פרשת תרומה ופרשת ויקהל, העוסקות שתיהן בבניית המשכן, ישנו הבדל מהותי בסדר הפעולות. פרשת תרומה מתחילה בציווי על בניית הארון המצוי בקודש הקודשים, אחריו באים כלי המשכן השונים, ולבסוף המבנה החיצון. ואילו פרשת ויקהל פותחת דווקא במבנה המשכן: "וַיַּעֲשׂוּ כָל חֲכַם לֵב בְּעֹשֵׂי הַמְּלָאכָה אֶת הַמִּשְׁכָּן עֶשֶׂר יְרִיעֹת", "וַיַּעַשׂ אֶת הַקְּרָשִׁים לַמִּשְׁכָּן עֲצֵי שִׁטִּים עֹמְדִים", ורק לאחר השלמת המבנה היא פונה לבניית הכלים: "וַיַּעַשׂ בְּצַלְאֵל אֶת הָאָרֹן עֲצֵי שִׁטִּים אַמָּתַיִם וָחֵצִי אָרְכּוֹ וְאַמָּה וָחֵצִי רָחְבּוֹ וְאַמָּה וָחֵצִי קֹמָתוֹ".
מדרש מפורסם (קהלת רבה ז, יא), המובא גם ברש"י (שמות לח, כב), מספר על דין ודברים בעניין בניית המשכן בין משה לבין בצלאל. משה טען שאת המשכן יש לבנות על פי הסדר ששמע בסיני, דהיינו עשיית הכלים לפני המבנה, אך בצלאל הקשה על כך: "מנהג עולם לעשות תחלה בית ואחר כך משים כלים בתוכו". למרבה הפלא משה מסכים לדבריו של בצלאל: "אמר לו משה בצל אל היית, כי בוודאי כך צוה לי הקדוש ברוך הוא". דבריו של משה תמוהים, שהרי בפרשת תרומה אנו רואים שלא כך אמר לו הקב"ה! "אַחַת דִּבֶּר אֱלֹהִים שְׁתַּיִם זוּ שָׁמָעְתִּי" (תהילים סב, יב). פנים שונות יש לדבר ה' הבא אלינו ממרומים. מצד אחד, נכון להתחיל בבניית הארון פנימה ומשם למעגלים חיצוניים יותר. בארון נמצאת התורה, הלב, מקור הקדושה במציאות, ומתוך הופעת התורה מתגלים כלי ביטוי שונים — המנורה, השולחן, ולבסוף גם המבנה השלם מסביב. המשכן מכונה "אהל מועד", כל מטרת המבנה היא ההתוועדות בין משה ובין הקב"ה מבין שני הכרובים, שם מוקד ההתרחשות. אולם, מנגד, עומדת תפישתו של בצלאל. "יודע היה בצלאל לצרף אותיות שנבראו בם שמים וארץ" (ברכות נה ע"א). הרצון לחבר שמים וארץ מביא להתחשבות ב"מנהג העולם", במציאות ההגיונית והטבעית. בצלאל מפגיש בין עולמנו האנושי ובין הקודש העליון, כפי שניתן למשה בסיני. אכן, במלאכת חיבור שמים וארץ שבמשכן, נמתחו שני קווי פעולה שונים, המיוצגים בשני בוני המשכן, בצלאל ואהליאב. הרב קוק מתייחס לשתי הדרכים בפסקה שכותרתה: "מימין לשמאל ומשמאל לימין" (אורות הקודש ח"א, סט).
מטרה אחת בחיבור בין הקודש והחול היא להסביר את הקודש, גם על פי מושגי החול. כך ערכי הקודש העליונים ישפיעו ברכה על השכל שלנו ותובנותיו האנושיות. בדרך זו, אט אט, העניינים הנשגבים יצליחו לחדור אל התבונה וההגיון המוגבלים שלנו, עד שנצליח לנסחם בניסוחים רציונאליים המקבלים השראה מהארות הקודש. בדרך זו, הדגש יושם על ההקשבה העמוקה, המלווה בניסיון לתרגם את הנעלה והמרומם לתבניות החשיבה שלנו. "כשמסבירים עמקי הקודש בדעת השכל, בראית התבונה האנושית, הולכים מימין לשמאל". הרב קוק מכנה שיטה זו הליכה "מימין לשמאל". ימין — זו ההשפעה ממרומים, אינסופית, בעלת גדולה ורוחב ללא מגבלות. הימין מתאר את האידיאל הגבוה שאינו מונמך אל המציאות הארצית. כך למשל, השלמות הסופית בימות המשיח נקראת "קץ הימין". לעומת זאת, השמאל, מידת הדין, מייצג חוקים ודינים מוגבלים ותחומים. כאשר מסבירים את המופשט בעזרת חוקי השכל האנושיים, הולכים מימין לשמאל. גם אם לא כל העומק והשפע יוכלו להיכנס במסגרת זו, מה שיצליח לחדור ירומם וישרה מרוחו על השכל והתבונה שלנו. הרב קוק, בהיסמכו על הזוהר, כותב שזוהי מידת אהליאב בן אחיסמך, משבט דן, שהיה לסמך ועזר לבצלאל במלאכה: "מדת הנטיה מן הימין אל השמאל, משפעת הקודש אל התבונה הקצובה, המאירה באדם, ברוחו ושכלו, בציוריו ובכח יצירתו, היתה באהליאב". משימתו של אהליאב היתה לעבד סברות קודש להגיון אנושי, ושמו המתחיל במלה 'אהל' רומז אולי לרצון להקים אהל, מבנה מוגבל ומדוד לעולם הרוח. מלאכה זו מצריכה זהירות רבה. לעתים, כשמנסים לתרגם ערכי קודש לשפת החול, הקודש עלול להיעלם. מרוב רצון להמחיש, מתרבה ההגיון האנושי, אבל התוכן המופשט העליון כבר לא מורגש, הוא פג ונעלם. נדרשת חכמת לב גדולה ואומנות מיוחדת כדי להסביר את הקודש מבלי לעמעמו ולהפכו לסברות של חולין.
קיים גם קו פעולה הפוך, המתאמץ לקחת את ההגיון שלנו, את הסברות והרגשות האנושיים, ולחשוף את שורשן שבקודש. לגלות שגם מה שנראה טבעי והגיוני, יונק בעצם מן הגודל, מלפני ולפנים. זוהי עבודה המעמיקה במציאות הנגלית, ומוצאת בה את מה שמעבר למבט הראשוני. זוהי מידתו של בצלאל: "כשמרימים את כלל ערכי התבונה האנושית אל הרום העליון, ומבארים את הכל על פי שפעת הקודש, הולכים מן השמאל אל הימין... מדת הנטיה מן השמאל אל הימין מאוצר רוח חכמה שבאדם אל רוח אלהים, היתה בבצלאל". אולי מידה זו רמוזה בשמו של בצלאל, ליכולתו לעמוד בצל, וללמוד ממנו על רצון האל, להיעזר בצל בכדי להתעלות אל האור האלוהי. על הפסוק, "מַה יָּקָר חַסְדְּךָ אֱלֹהִים וּבְנֵי אָדָם בְּצֵל כְּנָפֶיךָ יֶחֱסָיוּן... וְנַחַל עֲדָנֶיךָ תַשְׁקֵם" (תהילים לו, ח-ט), כותב הרב קוק: "לא יוכלו להחסות בני אדם, יצורים מוגבלים בערכים עולמיים, בהאור המוחלט, באין כל צל החוצץ, המתוה להם את אורח הקבול של בית חייהם... ואלמלא הצל, אין בני אדם מוכנים לאורה כלל... והצל אמנם צל של כנפים הוא, שמזכירות אותנו שיש כאן עפיפה, שיש כאן אור מתעלה..." (עולת ראיה א, עמ' כ) דרכו של בצלאל היא עיקר מטרת המשכן. לא רק לתת לקודש הסברים הגיוניים, אלא בעיקר להעלות את הארצי והשכלי, אל מקורו, אל רצון הקב"ה. הטבע על כל חלקיו משולב במלאכת המשכן ומקבל על ידו את ערכו בקודש. "היסוד העיקרי הוא הפונה מהשמאל אל הימין, מאוצר החול אל רום מבוע הקודש, אבל איתו צריך להיות מלווה גם כן הכח ההולך מן הימין אל השמאל, השואב ממעינות הקודש ומשקה את מטעי החול. בצלאל ואתו אהליאב עשו את כל אשר צוה ד' את משה". (אורות הקודש שם)
קווי היסוד הללו של בצלאל ואהליאב ממשיכים להופיע בכל הדורות. הרב קוק מצא את הופעתם גם אצל שניים מגדולי ישראל — הרמב"ם והרמב"ן: "שני פרנסים טובים עמדו לישראל... הרמב"ם והרמב"ן. שניהם כללו בתוכם את כל אוצר החיים אשר לישראל ולאדם, לפי היכולת האנושי... שני הצדדים אשר להקשבת הרוח... הצד המסתורי הפנימי, הפאה הימנית, שמשם חוש האמונה העמוק נובע, וממנו תוצאות לכל בינה פנימית, קבלית... ומהצד השמאלי, הצד ההכרי, המלא שכל וחשבון, בירור והגיון השופט את כל ערך בהגדרותיו... הפאה השמאלית נפלה למנה, האחרונה לבן מיימון, והראשונה לבן נחמן. אור אל שדי... האיר בנשמת שני האורים הגדולים... ויחד הם בונים את בית ישראל מזה אחד ומזה אחד, והיו ידיהם אמונה, להחליש את עמלק ואת עמו לפי חרב, ולהקים יד על כס יה". (אורות האמונה עמוד 59) ה"פאה הימנית" עסוקה בהקשבת הנסתר והפנימי שמאחורי המציאות הנגלית. "גדול כוחן של נביאים שמדמין צורה ליוצרה" (בראשית רבה כז, א), כוח רוחני מיוחד המתבונן במציאות ומברר את שורשה העליון, בבינה פנימית. לעומתה עומדת ה"פאה השמאלית", החותרת אל ההגיון המחושב המנסח בבהירות מחשבות נעלות. הפאה השמאלית "נפלה לבן מימון", והימנית "לבן נחמן". הרמב"ם והרמב"ן הם אבות-טיפוס מייצגים של שתי שיטות במחשבת ישראל. דרך העיון הקבלי של חכמי הנסתר, ומלאכת הסברת ערכי התורה בשכל פילוסופי. משני עמודי התווך האלו יצאו זרמים גדולים ועשירים במחשבת ישראל.
בין שני צדדים אלו ישנו שיתוף פעולה, וגם הבדלים ודגשים יחודיים, אבל שניהם נחוצים, "והיו ידיהם אמונה, להחליש את עמלק ואת עמו לפי חרב". שתי ידיים נדרשות לניהול המלחמה נגד עמלק. העמלקיות היא הנטייה להפריד ולקצץ בין העולם הרוחני העליון לבין התבונה ההגיונית האנושית. עמלק חפץ בסתירה בין האלוהי לאנושי, ועוקר מיסודו כל רצון לחפש תוכן רוחני הטמון מעבר למציאות הגלויה לפנינו. במקדש ישמשו שתי הידיים, מימין לשמאל ומשמאל לימין. ממשה רבנו נמתחים שני קווים, "ויהי ידיו אמונה", שתי זרועות נשלחות, בצלאל משבט יהודה ואהליאב משבט דן. שבט יהודה נמצא בראש המחנה, ושבט דן היה המאסף, מאסף לנשארים מאחור, המותקפים על ידי עמלק, "וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּֽחֱשָׁלִים אַֽחֲרֶיךָ" (דברים כה, יז-יח). נחשלים, אנשים מישראל הנבוכים בדרכם, יש בכל הדורות, ולעזרתם תמיד קמו לנו ענקי רוח, שלקחו על עצמם לפנות לנבוכים אלו שהענן פלטם, ולהאיר להם דרך הקושרת הגיון ורוממות, חול וקודש. כך כותב הרב חרל"פ: "יש לשבט דן חלק בבניין עם ישראל, שכן בעשיית המשכן נאמר "ראה קראתי בשם בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה ואני הנה נתתי אתו את אהליאב בן אחיסמך למטה דן", היינו השבט היותר גדול הוא שבט יהודה, עם השבט היותר פחות, הוא שבט דן, כי מיניה ומינה יתקלס עילאה ויהיה גם לאור הגויים. וכן מקדש ראשון נבנה ע"י שלמה בן דוד מלך ישראל וע"י חירם שאמו היתה משבט דן. וכן בהריגת בלעם על ידי פנחס היה צורך לשתף את צליה משבט דן ובדוד היה צורך לשתף את עירא ובגיניה תליא גבורתיה דדוד. וכן לעתיד לבוא תהיה הגאולה גם על ידי שריה משבט דן, דזמין למיתי בהדי משיחא דאפכים וזמין איהו למעבד נוקמין וקרבין בשאר עמין וכ' דא יקום כדין הוי מחכא לפורקנא דישראל". (מי מרום מעיני הישועה, פרק ז) השילוב בין יהודה לדן התרחש גם בבניין המקדש הראשון. בניית המקדש נוהלה על ידי שלמה המלך משבט יהודה, ואילו אחד הפועלים החשובים שהשתתפו בבניית המקדש וכליו, היה חירום, "בֶּן אִשָּׁה מִן בְּנוֹת דָּן" (דברי הימים ב ב, יג) "וַיַּעַשׂ חִירוֹם אֶת הַכִּיֹּרוֹת וְאֶת הַיָּעִים וְאֶת הַמִּזְרָקוֹת וַיְכַל חִירָם לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר עָשָׂה לַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בֵּית ה'' (מלכים א ז, מ). בסיום מלאכת הקמת המשכן נאמר: "וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת כָּל הַמְּלָאכָה וְהִנֵּה עָשׂוּ אֹתָהּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' כֵּן עָשׂוּ וַיְבָרֶךְ אֹתָם מֹשֶׁה". "אמר להם יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם" (רש"י). ברכה שורה בשתי הידיים, זו של אהליאב, וזו של בצלאל, ועל שניהם נאמרת תפילתו של משה — "וִיהִי נֹעַם אֲדֹנָי אֱלֹהֵינוּ עָלֵינוּ וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנָה עָלֵינוּ וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנֵהוּ" (תהילים צ, יז).
אחד משרי המלוכה אהב להתפלמס מעת לעת עם רבי יהונתן אייבשיץ. באחד הפולמוסים ניסה לערער על אמונתנו, שכל דברי משה בתורה הם אמת לאמיתה. הוא נקט לדוגמא בפסוק שכתב משה: "ואשב בהר ארבעים יום וארבעים לילה, לחם לא אכלתי ומים לא שתיתי" (דברים ט, ט), ושאל את רבי יונתן אייבשיץ: מנין הביטחון הזה? מנין לכם שזה נכון, והרי איש לא היה עימו בהר, מנין לכם שהוא לא בדה את הדברים מליבו?
השיב לו רבי יונתן בדרך שאלה: אילו היה משה בודה דברים מליבו, וכי היה מפרט בתורה את כל פרטי לידתו, החל מ"וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי..." (שמות ב, א)? הרי יכול היה לכתוב שהוא נולד מרוח הקודש, ללא כל בן תמותה...? כמו כן הוא לא היה כותב "ולא ידע איש את קבורתו..." (דברים לד, ו), אדרבא הוא היה מודיע את מקום קבורתו, כדי שכולם ינהרו אל הקבר הקדוש...
נזכרתי בסיפור זה, המתייחס להולדת משה, כמו גם לפטירתו, ששניהם יצויינו בתחילת השבוע, ביום ראשון ז' באדר. השבת אנו מסיימים לקרוא את חומש שמות, המכונה בפי הרמב"ן 'ספר הגאולה'. עלה במחשבתי לכתוב אודות משה רבינו, שעל מנהיגותו המיוחדת התחלנו לקרוא בתחילת ספר שמות, עם הולדתו.
עוד בצעירותו, ניכרו במשה מידות מיוחדות של מנהיגות. חז"ל אומרים על הפסוק "וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם" (שמות ב, יא): "משה רבינו, אף על פי שהיה בפלטין של פרעה, הלך לראות בסבלותן של ישראל. היינו דתנן הלל אומר: אל תפרוש מן הצבור, שלא יהיה אדם רואה צבור בצער ויאמר אלך לביתי, ואוכל ואשתה, ושלום עלי נפשי, אלא יהא נושא בעול עם חברו" (פסיקתא זוטרתא שמות).
משה יכל להישאר בארמון פרעה, אולם התורה מדגישה שכבר משחר נעוריו היו בו במשה מעלות רבות, ולמרות שגדל בבית מלך והיה במעמד מרומם, לצד אחיו שהיו בתכלית השפלות, לא הסתיר מהם פניו, ויצא אליהם משום שחש את החיבור והאחווה עם אחיו.
על בחירת משה למנהיג מצינו בדברי חז"ל (שמות רבה פרשה ב), שאמרו: "אין הקב"ה נותן גדולה לאדם עד שבודקהו בדבר קטן ואחר כך מעלהו לגדולה... וכן במשה הוא אומר 'וינהג את הצאן אחר המדבר', להוציאן מן הגזל, ולקחו הקב"ה לרעות ישראל". בסמוך מספרים חז"ל את הסיפור המפורסם על הגדי שברח ומשה הרימו ונשאו בידיו, סיפור המעיד על רגישותו המיוחדת של משה רבינו לפרט ולחלש. בתגובה אמר לו הקב"ה שראוי הוא להוציא את עם ישראל ממצרים ולהנהיגו במדבר.
ונחתום בשתי מידות ייחודיות שבלטו באישיותו של משה, מידת הענוה ומידת הצניעות, לצד מסירות נפשו על עם ישראל. חרף הקשיים והתלונות שהרעיפו עליו בני ישראל, לא פסק משה מלמסור נפשו עליהם. נקודת השיא היתה כפי שקראנו לפני שבועיים בפרשת כי תשא. לאחר חטא העגל רצה הקב"ה לכלות את כלל ישראל ולהקים במקומם עם אחר, ואמר למשה: "וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל" (שמות לב, י).
לא זו בלבד שמשה רבנו סירב לכך, אלא שביקש מבורא עולם: "וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ" (פסוק לב). ואכן משה עמד בתחינות רבות לפני בורא עולם והפציר בו שיסלח לעם ישראל. בסופו של דבר קיבל הקב"ה את תפילותיו ואמר לו: "סלחתי כדבריך".
ביום פטירתו של המנהיג (בה' הידיעה) המפורסם והבכיר ביותר שקם לעם ישראל, ראוי שכל אחד יקח ולו רק אחת ממידותיו ונסגלה לעצמנו. אין ספק שכך נוכל ליצור חברה טובה יותר.
פרשת 'פקודי' פותחת במילים: "אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן מִשְׁכַּן הָעֵדֻת" (שמות לח, כא).
בפרשות הקודמות כונה המשכן רק בשם עצם מיודע, המשכן. מה משמעות הביטוי 'משכן העדות'?
כדי להבין מדוע הוא נקרא כך, נתבונן במקומות שנזכרה המילה עדות בתורה.
בפרשות האחרונות נזכרה המילה עדות בשני הקשרים:
ברוב הפעמים, העדות נזכרה ביחס לארון. לאחר הציווי על עשיית הארון, אומר ד' למשה: "וְנָתַתָּ אֶל הָאָרֹן אֵת הָעֵדֻת אֲשֶׁר אֶתֵּן אֵלֶיךָ" (שמות כה, טז). כך נאמר שוב לאחר עשיית הכפורת "וְאֶל הָאָרֹן תִּתֵּן אֶת הָעֵדֻת אֲשֶׁר אֶתֵּן אֵלֶיךָ" (שם כה, כא), ובהמשך נקרא הארון על שם עדות זו "אֲרוֹן הָעֵדֻת" (שם שם כב, בפרק כו פסוקים לג ולד, בפרק ל פסוקים ו וכו, ועוד). מתוך הפסוקים הללו אנחנו יודעים שהעדות המדוברת היא משהו שד' עתיד לתת למשה רבנו, אך לא מפורש מהי
עדות זו.
ההקשר השני שבו נזכרת עדות, הוא ביחס ללוחות, הנקראים שלוש פעמים "לֻחֹת הָעֵדֻת" (לא, יח; לב, טו; לד, כט). לכן מבארים מפרשים רבים, שארון העדות נקרא על שם הלוחות שניתנו בו, כפי שכותב לדוגמה רש"י בפרשתנו, על הפסוק "וַיִּתֵּן אֶת הָעֵדֻת אֶל הָאָרֹן" (מ, כ).
מפרשים רבים מסבירים שבגלל לוחות העדות שהיו בארון, שמשום כך הוא נקרא 'ארון העדות' – לכן גם נקרא המשכן 'משכן העדות', על שם העדות שהיתה בתוכו. כך נאמר לדוגמה במדרש הגדול: "משכן העדות, שלא נעשה אלא בשביל לוחות העדות שיהיו צנועין בו". כך מבארים רוב הפרשנים.
אך עדיין לא התברר, מהי העדות שיש בלוחות, שבגללה הם נקראים לוחות העדות?
'עֵדוּת' היא שם עצם שמשמעו דברים הנמסרים מפי עד. לעֵד ישנם שני 'תפקידים' אפשריים:
כאשר עד מעיד בבית דין, הוא מתאר לאחר מעשה מציאות שהייתה בגלל שהוא ראה או שמע את האירוע הנידון. מסיבה זו ישנן מצוות שנקראות 'עדוֺת' (דברים ו, יז; ו, כ), כי אותן מצוות מעידות על מאורעות שהיו בעבר (לדוגמה, 'המצה והסוכה והפסח והשבת והתפילין והמזוזה'. רמב"ן שם). זוהי עדות שלאחר מעשה.
אך ישנה גם עדות מסוג אחר: עדות שלפני מעשה, שמהווה אזהרה מזהירה על עשייה מסוימת, לעשותה או שלא לעשותה. כך לדוגמה אמרו האחים ליעקב אבינו: "הָעֵד הֵעִד בָּנוּ הָאִישׁ לֵאמֹר לֹא תִרְאוּ פָנַי בִּלְתִּי אֲחִיכֶם אִתְּכֶם" (בראשית מג, ג). ומשה רבנו אמר לד' "...אַתָּה הַעֵדֹתָה בָּנוּ לֵאמֹר הַגְבֵּל אֶת הָהָר וְקִדַּשְׁתּוֹ" (שמות יט, כג). וכן המשמעות במקומות נוספים. ראיה להבנה זו, מביא 'הכתב והקבלה' (בדברים יז, ו) מכמה מקורות שמהם לומדים את הצורך להתרות בחוטא מהמילה 'עדים'.
על פי משמעויות אלו ביארו המפרשים בכמה אופנים את ה'עדות' של 'לוחות העדות':
בפסיקתא נאמר שהלוחות "עדות הם לישראל שבחר בהם מכל אומה ולשון, שנאמר אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים". רבנו בחיי כתב ש"עדות היו לישראל שהשכינה שורה בתוכם".
כפי שהזכרנו לעיל, באופן פשוט הביטוי 'משכן העדות' משמעותו שהמשכן נקרא על שם לוחות העדות שבתוכו, וכך אפשר להבין לפי שני הפירושים הנ"ל. אך רש"י מבאר בדרך נוספת, לפיה המשכן לא נקרא על שם העדות שבתוכו, אלא שהוא עצמו עדות: "עדות לישראל שויתר להם הקדוש ברוך הוא על מעשה העגל, שהרי השרה שכינתו ביניהם".
בכל אופן, לפי כל אחד מהפירושים, העדות המרכזית הזו, שעל שמה נקראים הלוחות, הארון והמשכן כולו - היא עדות על עצם הקשר שבין הקב"ה לעם ישראל, או ביטוי שלו. זה הלב של הכל.
1)מהם שלושת הפריטים במשכן שצורתם ריבוע מדויק?
מזבח הזהב, מזבח הנחושת והחושן
2)איזה חלק נמצא גם במשכן וגם אצל חכות הדייגים?
הקרסים
3)היכן מוזכרת אש בפרשתינו?
לא תבערו אש וכן האש שהיתה מעל המשכן.
4)מה קרה בתאריך 1/1/02?
א' ניסן בשנה השנית נחנך המשכן.
