בלב חומש במדבר, בפרשיות בהעלותך-שלח-קורח קיים רצף של חטאים בהם נכשלים דווקא גדולי האומה. כבר בפרשת בהעלותך, בחטא המתאוננים הקב"ה המית בתבערה דווקא את גדולי העם וזקניו מחמת האחריות שלהם על החטא שפשה בעם. כן מתבאר בדברי חז"ל המובאים ברש"י (יא, א על פי אחת השיטות שהוא מביא שם) – "ותבער בם אש ה' ותאכל בקצה המחנה - בקצינים שבהם ובגדולים". ובהמשך כותב רש"י (יא) כי כל השכבה של זקני העם כלתה בחטא זה: "והזקנים הראשונים היכן היו?... אלא באש תבערה מתו".
לחטא המתאוננים מתלווה סיבוך נוסף של ההנהגה בישראל: הקב"ה שולח את משה להאציל מרוחו על שבעים זקנים אחרים באוהל מועד, תחת אותם הזקנים שמתו בתבערה. אך אלדד ומידד, שניים מן הזקנים, הפרו את הפקודה ולא באו לאוהל מועד, כך שהם התנבאו במחנה, בתוך שאר פשוטי העם. התרגום יונתן מבאר שאלדד ומידד נמנעו מלבוא מתוך רצון שלא להיכלל בין ראשי העם. הם חפצו "לערוק מן הרבנות". ועריקה זו היתה קשה עד כדי שיהושע ביקש ממשה לכלוא את אלדד ומידד.
מיד לאחר מכן התרחש חטא אהרון ומרים מנהיגי העם, אשר דיברו על משה באופן שלא תאם את מעלתו.
ואז, בפרשת שלח, התרחש חטא קשה וחמור על ידי גדולי האומה אשר נבחרו דווקא הם למשימת ריגול הארץ – "וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה מִמִּדְבַּר פָּארָן עַל פִּי ה' כֻּלָּם אֲנָשִׁים רָאשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל הֵמָּה" (יג, ג).
אין פלא כי בסוף פרשת שלח התורה מצווה על דרך הכפרה במקרה שהסנהדרין, גדולי העם, חטאו: "וְכִי תִשְׁגּוּ וְלֹא תַעֲשׂוּ אֵת כָּל הַמִּצְוֹת הָאֵלֶּה אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֶל מֹשֶׁה... וְהָיָה אִם מֵעֵינֵי הָעֵדָה [-בית הדין - הוריות ה, ב] נֶעֶשְׂתָה לִשְׁגָגָה וְעָשׂוּ כָל הָעֵדָה פַּר בֶּן בָּקָר אֶחָד לְעֹלָה לְרֵיחַ נִיחֹחַ לַה' וּמִנְחָתוֹ וְנִסְכּוֹ כַּמִּשְׁפָּט וּשְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּת".
ואם אין די בחטאים אלו, מופיע בפרשת קורח חטא נוסף שעסק במישרין בשכבה העליונה של ישראל. הפעם זהו לא רק חטא של גדולים, אלא מדובר בסיעה שבאה למרוד בהנהגה הקיימת, ולהחליפה בהנהגה חדשה: "וַיָּקֻמוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה וַאֲנָשִׁים מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם נְשִׂיאֵי עֵדָה קְרִאֵי מוֹעֵד אַנְשֵׁי שֵׁם" (טז, ב). כת שלמה של גדולי האומה ערערו יחדיו על משה ואהרון, וכתוצאה מכך הם מתו לבסוף באש ה' – "וְאֵשׁ יָצְאָה מֵאֵת ה' וַתֹּאכַל אֵת הַחֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם אִישׁ מַקְרִיבֵי הַקְּטֹרֶת" (טז, לה).
מול רצף כזה של חטאי גדולי האומה ברור כי ישנם זרמי עומק העומדים מאחורי כולם. אין אלו מקרים שונים, אלא עלינו לחפש מה המגמה הפנימית שהתחוללה באותה התקופה, מהו הזעזוע הלאומי הגדול שגרם לכל הזעזועים הללו.
מבט על היחוס של קורח וסיעתו מספק רמז גדול למגמת העומק שהניעה אותם. התורה טורחת להדגיש כי סיעה זו באה משני שבטים מרכזיים באומה (טז, א): "וַיִּקַּח קֹרַח בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת בֶּן לֵוִי וְדָתָן וַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב וְאוֹן בֶּן פֶּלֶת בְּנֵי רְאוּבֵן". קורח נמנה עם המיוחסים בשבט לוי כבר בתחילת חומש שמות (שמות ו): "וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי לֵוִי לְתֹלְדֹתָם... וּבְנֵי יִצְהָר קֹרַח וָנֶפֶג וְזִכְרִי". יחד איתו התקבצו בני דתן, אבירם ואון בן פלת, כולם משבט ראובן בכור שבטי ישראל. ובכן, עצם ההצטרפות של לוי וראובן יחדיו מכוונת אותנו אל מוקד ההתרחשות: הרי ראובן הוא בכור השבטים, ובכך הוא אביהם של כל הבכורות בעם ישראל. והרי זמן לא רב קודם לכן ציוה ה' על מעמד לאומי של בחירת שבט לוי במקום הבכורות (פרק ח): "...וְהִקְהַלְתָּ אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל... וְהִבְדַּלְתָּ אֶת הַלְוִיִּם מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיוּ לִי הַלְוִיִּם... וָאֶקַּח אֶת הַלְוִיִּם תַּחַת כָּל בְּכוֹר בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל...". היה זה המעמד בו הודחו בפועל בכורות עם ישראל ובני לוי נבחרו במקומם.
וכמו כלל הבכורות בעם ישראל, גם שבט ראובן נדחה מן הבכורה. אמנם דחייתו היתה תהליך מתמשך שהחל בברכות יעקב (בסוף חומש בראשית). אולם התהליך הושלם בפרהסיא ובאופן סופי רק בפרשת בהעלותך עם תחילת התנועה של בני ישראל (י, יג-יד): "וַיִּסְעוּ בָּרִאשֹׁנָה עַל פִּי ה' בְּיַד מֹשֶׁה. וַיִּסַּע דֶּגֶל מַחֲנֵה בְנֵי יְהוּדָה בָּרִאשֹׁנָה לְצִבְאֹתָם...". יהודה הפך בפועל להיות השבט המנהיג והמוביל במקום ראובן הבכור. יש לזכור שעוד מחומש במדבר ראובן נמנה ראשון בתור השבט המוביל בפועל: הוא מופיע בתור ראשון השבטים בתחילת החומש (א, ה): "וְאֵלֶּה שְׁמוֹת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר יַעַמְדוּ אִתְּכֶם לִרְאוּבֵן אֱלִיצוּר בֶּן שְׁדֵיאוּר". כלומר נציג שבט ראובן היה ראשון נציגי השבטים שפקדו לצד משה את בני ישראל. וכך גם בפרשת שלח בשליחות המרגלים הופיע ראובן ראשון (יג, ד): "וְאֵלֶּה שְׁמוֹתָם לְמַטֵּה רְאוּבֵן שַׁמּוּעַ בֶּן זַכּוּר". כלומר בכורת ראובן עדיין זכתה להכרה וחשיבות והוא הוביל את השבטים. נכון הוא שיהודה כבר הופיע לפני ראובן בסדר הדגלים וכן בסדר הנשיאים אך בשניהם עדין לא היתה זו החלפה חריפה וסופית של ראובן. רק בפרשת בהעלותך כאשר החלה התנועה אל הארץ, ויהודה הוביל בפועל, היתה זו הדחיה הברורה והסופית של ראובן.
אם כן, בפרק י הוגדר שבט יהודה בפרהסיא ובבירור בתור שבט ההנהגה וראובן נדחה. היה זה מעט אחרי המעמד הלאומי בו הוחלפו הבכורות כולם בלויים. ברור כי תמורות יסודיות כל כך במבנה הלאומי היו צפויות לגרום למשברים גדולים. ואכן מיד לאחר שני האירועים הגדולים הללו החל רצף הזעזועים שהתמקדו בשכבת ההנהגה של העם (בפרק יא והלאה).
ובשיא של הזעזועים האלו, הגיע קורח וסיעתו והתמרדו כנגד השינוי הגדול: הם ביקשו 'להחזיר עטרה ליושנה' ולהשיב את ראובן ואת כלל הבכורות בישראל למעמדם הקודם.
הרמב"ן (טז, ה) כותב שהמטרה של קורח היתה להחזיר את הבכורות לעבודה במקום הלויים[1]: "יאמר הכתוב שיודיע השם אם הלוים הם שלו כענין שנאמר (לעיל ח יד) 'והיו לי הלוים', או עדיין הבכורות שלו כענין שנאמר (שם ג יג): 'כי לי כל בכור', שלא יחליפם בלוים, ואת הקדוש, הם הכהנים המקודשים לעבודה, כמו שנאמר ויבדל אהרן להקדישו קדש קדשים (דה"י א כג יג). כי קרח כדי לאסוף עליו העם, גם על הלוים יחלוק, וירצה להחזיר העבודה כולה לבכורים. והנה כאשר נשרפו אלה הבכורות נודע שלא בחר השם בעבודתם". הרמב"ן מחדש שמאתיים וחמישים האנשים שהצטרפו לסיעת קורח היו כולם בכורות[2]. מלבדם קורח חיבר אליו נציגים מראובן בתור שבט הבכורה הראשי, וכולם תבעו לשוב למעמדם. ובראש עמד דוקא קורח שמצד אחד היה לוי, ומצד שני היה בכור (שמות ו, כא). לכן הוא ראה את עצמו כמי שיכול לעמוד דוקא מתוך הלויים ולומר שהמעלה ראויה להינתן לבכורות (חזקוני טז, ב)[3].
הואיל ומדובר היה בסיעה של בכורות שבאמת יש להם מעלה יחודית, משה היה צריך להתפלל לה' שלא ישעה לקרבנם (טו): "וַיֹּאמֶר אֶל ה' אַל תֵּפֶן אֶל מִנְחָתָם".
נמצא שחטא קורח חתם סידרה קשה של חטאי הגדולים. ברקע לכל החטאים הללו עמד הזעזוע הלאומי הגדול של ההדחה בפועל של הבכורות יחד עם שבט ראובן. במדרש בראשית רבה (פב) מבואר עד כמה העברת ראובן מן הבכורה היתה קשה גם בשמים: "'ויהי בשכן ישראל...' אמר ר' סימון: קשה לפני הקדוש ברוך הוא לעקר שלשלת יוחסין ממקומן". קושי גדול זה הוא שהוליד את החטאים הקשים, ובשיאם את חטא קורח ועדתו שביקשו להשיב את המעמד של הבכורות.
[1] כך פירשו גם החזקוני והאלשיך.
[2] באופן דומה כתבו גם האלשיך והמלבי"ם, והסתפק אם המאתיים וחמישים היו בכורות או משבט ראובן.
[3] אכן משה בעומדו מול כל סיעת קורח הדגיש שהמרידה החמורה במיוחד היא של קורח עצמו מבני לוי – 'רב לכם בני לוי', כפי שמפרש ספורנו (ז): "רב לכם בני לוי. אתם האדם אשר לקרח דבר גדול אתם מטילים עליכם כי יותר יקצוף ה' עליכם בהיותכם כבר נבחרים לעבודתו".
שמואל, מצאציו של קרח היה, חז"ל מלמדים אותנו שיסוד טעותו של קורח, בשמואל העתיד לצאת ממנו:
קורח שפיקח היה מה ראה לשטות הזה? אלא עינו הטעתו, ראה שלשלת גדולה עומדת הימנו - שמואל ששקול כמשה ואהרן.
(במדבר רבה, פרשה יח)
נראים הדברים שקורח, שפיקח היה, זיהה בפוטנציאל הגנוז בו, לא רק את גודלו של שמואל העתיד לצאת ממנו, אלא גם חלק מהכיוון הרוחני אותו נושא שמואל. אכן שמואל הלוי, נלחם בקלקול אשר פשט בימיו בממסד הכהונה. נבואתו הראשונה היא על חורבן בית עלי, אשר בניו ניצלו לרעה את הכח שנתנה הכהונה בידיהם:
וַיֹּאמֶר ד' אֶל שְׁמוּאֵל הִנֵּה אָנֹכִי עֹשֶׂה דָבָר בְּיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר כָּל שֹׁמְעוֹ תְּצִלֶּינָה שְׁתֵּי אָזְנָיו: בַּיּוֹם הַהוּא אָקִים אֶל עֵלִי אֵת כָּל אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי אֶל בֵּיתוֹ הָחֵל וְכַלֵּה: וְהִגַּדְתִּי לוֹ כִּי שֹׁפֵט אֲנִי אֶת בֵּיתוֹ עַד עוֹלָם בַּעֲוֹן אֲשֶׁר יָדַע כִּי מְקַלְלִים לָהֶם בָּנָיו וְלֹא כִהָה בָּם: וְלָכֵן נִשְׁבַּעְתִּי לְבֵית עֵלִי אִם יִתְכַּפֵּר עֲוֹן בֵּית עֵלִי בְּזֶבַח וּבְמִנְחָה עַד עוֹלָם:
(שמואל א, ג)
במילים אחרות ניתן היה לומר, לימדונו חז"ל שנקודת אמת הייתה גנוזה בכיוונו של קורח, אכן ואכן יש מקום לחשוש מעוצמת יתר של הכהונה. עתיד קורח להעמיד צאצא אשר יתמודד עם סיאוב של ממסד הכהונה.
גם ההלכה הראשונה שמורה שמואל, שייכת בעניינה אל עוצמת יתר שספחה הכהונה לידה.
אמר רבי אלעזר: שמואל מורה הלכה לפני רבו היה, שנאמר 'וישחטו את הפר ויביאו את הנער אל עלי'. משום ד'וישחטו את הפר' - 'הביאו הנער אל עלי'? אלא, אמר להן עלי: קיראו כהן, ליתי ולשחוט. חזנהו שמואל דהוו מהדרי בתר כהן למישחט, אמר להו: למה לכו לאהדורי בתר כהן למישחט? שחיטה בזר כשרה! ..
(ברכות לא ע"ב)
יתכן, שאכן שמואל חידש דרשה חדשה בפסוק. אך יתכן, שהלכה זו פשוטה הייתה גם בימי עלי, אלא שנהגו הכהנים סלסול בעצמם ולא היו מניחים את ישראל לשחוט[1]. תפיסת העולם של בית עלי, נקטה שהידור מצוה הוא שהכהנים בלבד יהיו עסוקים במעשה הקרבן. שמואל הנער מחדש, שראוי לנהוג כהלכה הפשוטה ולשתף גם את ישראל בכך, שהרי 'כל העדה כולם קדושים'. בבואה דבבואה, של נקודת האמת הנשמעת בתוך דברי סבו קורח. נראה להוסיף ולומר שיש נקודה מהותית ואופיינית דווקא בהלכה זו, לשליטתו של ממסד הכהונה בעבודת ד'. שהרי כך דרשו חז"ל:
מה אני מקיים 'אשר ישכבון את הנשים'? מתוך ששיהו את קיניהן, שלא הלכו אצל בעליהן - מעלה עליהן הכתוב כאילו שכבום.
(שבת נה ע"ב)
כאשר הכהן הוא היחיד הרשאי לשחוט את הקרבן, הוא השולט בקצב של עבודת ד' במקדש. מתוך כך יכול להחליט גם על עיתוי ההקרבה, ומכאן הפתח לתקלה גדול - "מתוך ששיהו קיניהן". מפעל חייו של שמואל התאפיין בהעברת מרכז הכובד של ההנהגה הרוחנית מן המשכן והכהונה אל גבול ישראל כולו.
וַיִּשְׁפֹּט שְׁמוּאֵל אֶת יִשְׂרָאֵל כֹּל יְמֵי חַיָּיו: וְהָלַךְ מִדֵּי שָׁנָה בְּשָׁנָה וְסָבַב בֵּית אֵל וְהַגִּלְגָּל וְהַמִּצְפָּה וְשָׁפַט אֶת יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל הַמְּקוֹמוֹת הָאֵלֶּה: וּתְשֻׁבָתוֹ הָרָמָתָה כִּי שָׁם בֵּיתוֹ וְשָׁם שָׁפָט אֶת יִשְׂרָאֵל וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַד':
(שמואל א, ז)
בפנימיות, אין כאן מאבק של הלוייה בכהונה, יש כאן מילוי תפקידה האמיתי של הלוייה, לשרת את הכהונה, חלק משירות הכהונה - שימור טהרתה ונקיונה.
דווקא שמואל, העומד על משמר טהרתה של הכהונה, הוא המוביל אותה אל מיסודה המסודר במשמרות הכהונה:
משעמד דוד ושמואל הרואה עשאום עשרים וארבע משמרות כהונה ועשרים וארבע משמרות לויה, שנא' 'המה יסד דוד ושמואל הרואה באמונתם' אילו משמרות כהונה ולויה. עמדו נביאים שבירושלים וקבעו שם עשרים וארבעה עמודים כנגד עשרים וארבע משמרות כהונה ולויה, והדברים מופלאים.
(תוספתא תענית (ליברמן), פרק ג)
מובן הדבר, שאין סתירה בין מפעליו השונים של שמואל. תפקיד מיסודה של הכהונה בבית עולמים, נמסר דווקא למי שמסר נפשו על טהרתה וזכותה. כשבאים להקים בית עולמים לד', יש לבנות היטב היטב את הכהונה - מצד אחד לשמר אותה מסיגיה, ומתוך כך להקימה על מכונה כראוי לה, כממכרי האבות.
כמעשהו של שמואל בכהונה, כך מעשהו במלוכה. שמואל הוא השליח האלוקי להעמיד המלוכה בישראל. דווקא משום כך, אחריות גדולה על כתפיו לטהרתה ונקיונה. בראשית שאלת המלוכה הוא מדייק את גבולותיה. ומעיד בישראל את משפט המלך:
וַיְדַבֵּ֨ר שְׁמוּאֵ֜ל אֶל־הָעָ֗ם אֵ֚ת מִשְׁפַּ֣ט הַמְּלֻכָ֔ה וַיִּכְתֹּ֣ב בַּסֵּ֔פֶר וַיַּנַּ֖ח לִפְנֵ֣י יְקֹוָ֑ק
(שמואל א פרק י פסוק כה - כו)
יש מהתנאים הסוברים, ששמואל מדייק ומגדיר מהם הזכויות של המלך. יש הסוברים ששמואל מניח לפני ד' את הציור החמור, לאן מלך יכול להדרדר. כך או כך, הנחתו של משפט המלך לפני ד', היא הצמדה של גבולות המלוכה להמלכת המלך. בהפטרתינו, מעמיק שמואל ומדייק את שורש בקשת המלוכה. מתוך כך מוכיח את ישראל על עצם הנטיה בבקשת המלך, נטיה שיש בה צד של רצון לפרוק מלכות שמיים:
וַתֹּ֣אמְרוּ לִ֔י לֹ֕א כִּי־מֶ֖לֶךְ יִמְלֹ֣ךְ עָלֵ֑ינוּ וַיקֹוָ֥ק אֱלֹהֵיכֶ֖ם מַלְכְּכֶֽם:
(שמואל א פרק יב פסוק יב - יג,)
תוכחה זו מלווה בקולות וביראה גדולה:
וַיִּקְרָ֤א שְׁמוּאֵל֙ אֶל־יְקֹוָ֔ק וַיִּתֵּ֧ן יְקֹוָ֛ק קֹלֹ֥ת וּמָטָ֖ר בַּיּ֣וֹם הַה֑וּא וַיִּירָ֨א כָל־הָעָ֥ם מְאֹ֛ד אֶת־יְקֹוָ֖ק וְאֶת־שְׁמוּאֵֽל:
(שמואל א פרק יב פסוק יח - יט)
דווקא עמדת היראה המקדימה, מזככת את האפשרות להעמיד את כראוי את מוסד המלוכה. יראת חטא מביאה לידי קדושה. הזיכוך קודם למיסוד. שמרו עדותיו ומתוך כך, חוק נתן למו. תרועת היראה קודמת לרינה. למנצח לבני קורח ... הריעו לד' בקול רינה.
[1]לשון המשנה ביומא פרק ו לגבי הולכת שעיר המשתלח.
בפרשה שלנו קורח חושב שהוא שווה למשה ולאהרון, וחולק על ההנהגה המרכזית של עם ישראל. בסופו של דבר, כנראה שהוא רצה להיות המנהיג. האם יש יסוד אמיתי לתפיסה של קורח?
בהפטרה שלנו מתברר שכן. שמואל הוא צאצא של קורח, כמו שכתוב בדברי הימים. והמדרש אומר שקורח הבין שיש לו צד של הנהגה, אלא שטעה וחשב שזה הוא ובאמת זה שמואל.
שמואל היה שקול כמו משה ואהרון, כמו שכתוב "מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן בְּכֹהֲנָיו וּשְׁמוּאֵל בְּקֹרְאֵי שְׁמוֹ", והוא גם מזכיר אותם בהפטרה שלנו: "ה' אֲשֶׁר עָשָׂה אֶת מֹשֶׁה וְאֶת אַהֲרֹן". משה אומר בפרשה "לֹא חֲמוֹר אֶחָד מֵהֶם נָשָׂאתִי", ושמואל אומר בהפטרה: "אֶת שׁוֹר מִי לָקַחְתִּי וַחֲמוֹר מִי לָקַחְתִּי". ומעבר לכל זה, שמואל חולק בהפטרה במידה מסוימת על ההנהגה המרכזית של עם ישראל, ומבהיר לעם שמינוי המלך לא טוב בעיני ה'. אלא שהוא כמובן עושה את זה במקום הנכון.
למה שמואל רואה בחומרה את המלוכה? במה היא נגד רצון ה'? את זה מסביר שמואל אצלנו. כשהעם חוטא, אם אין לו מלך והמצב המדיני לא פשוט, אז הקב"ה יכול לסמן להם בקלות רבה שהם חוטאים, על ידי אויב שיבוא ויתקוף אותם. ואז לעם אין פתרון פשוט, כי הרי אין מלך, והם חוזרים בתשובה. כמו שאומר שמואל "וַיִּשְׁכְּחוּ אֶת ה' אֱלֹהֵיהֶם וַיִּמְכֹּר אֹתָם בְּיַד סִיסְרָא שַׂר צְבָא חָצוֹר וּבְיַד פְּלִשְׁתִּים וּבְיַד מֶלֶךְ מוֹאָב וַיִּלָּחֲמוּ בָּם". האויבים לא מסודרים כאן לפי הזמן שבו הם היו אלא לפי החוזק. כלומר שכשאין מלך יכול לבוא סיסרא ולשעבד את ישראל, אבל לא רק מישהו כל כך חזק, אלא גם הפלישתים שהם עם חלש יותר, ואפילו מואב שהם עם קטן וחלש יכולים לשעבד את העם אם צריך. ולכן בדרך הטבע, בלי ניסים מיוחדים, אפשר להראות לעם ישראל שהמצב שלו לא טוב ולגרום לו לחזור בתשובה.
ואז הקב"ה מביא להם את המנהיג שמתאים להם לפי הרמה הרוחנית של העם: "וַיִּשְׁלַח ה' אֶת יְרֻבַּעַל וְאֶת בְּדָן וְאֶת יִפְתָּח וְאֶת שְׁמוּאֵל וַיַּצֵּל אֶתְכֶם מִיַּד אֹיְבֵיכֶם". גם כאן סדר השופטים הוא לא לפי סדר הזמנים, אלא לפי הרמה הרוחנית. ירובעל נקרא כך בגלל שהוא היה מבית עובד עבודה זרה, שמשון היה משבט דן שעבדו לפסל מיכה, למרות שהוא עצמו לא עבד, ולכן הוא נקרא כאן בדן, יפתח לא היה קשור לעבודה זרה, אבל היה עם הארץ כמו שאומר המדרש, ושמואל היה מנהיג רוחני עליון. בכל שלב ה' הביא את המנהיג המתאים לאותו שלב. לעומת זאת כשיש מלך המלוכה עוברת מאב לבן בלי קשר למצב הרוחני.
ולכן, מסכם שמואל, אם קשה יהיה להחזיר את העם בתשובה, מה שחשוב הוא שתשמרו על הרמה הרוחנית בעצמכם "אַתֶּם עֲשִׂיתֶם אֵת כָּל הָרָעָה הַזֹּאת אַךְ אַל תָּסוּרוּ מֵאַחֲרֵי ה' וַעֲבַדְתֶּם אֶת ה' בְּכָל לְבַבְכֶם". ותדעו שגם אם לא תצליחו, והעם יחטא לאורך זמן, ואז הוא יצא לגלות, שלכל זה המלוכה עלולה להוביל, עם ישראל לא יכלה, אלא "לֹא יִטֹּשׁ ה' אֶת עַמּוֹ בַּעֲבוּר שְׁמוֹ הַגָּדוֹל כִּי הוֹאִיל ה' לַעֲשׂוֹת אֶתְכֶם לוֹ לְעָם".
'מחלוקת קרח ועדתו' נקראת על שמו של קרח למרות שהיו בה שותפים רבים. ייתכן שקרח היה היוזם והמוביל של המחלוקת. וכן נראה שלולא מעמדו החשוב של קרח לא היתה אפשרות להפוך את המחלוקת לאירוע בסדר גודל לאומי. מאידך לעומת קרח שזו הפעם הראשונה שחלק על משה, לדתן ואבירם יש 'חשבון ארוך' מולו: "כל מקום שנאמר נצים ונצבים אינו אלא דתן ואבירם", "את מוצא שדתן ואבירם מזומנין לפורענות מתחלה ועד סוף, הן שנאמר בהן במצרים והנה שני אנשים עברים נצים, והן שנאמר בהן ויפגעו את משה ואת אהרן, והן שנאמר בהן על הים ויאמרו אל משה המבלי אין קברים במצרים, והן שחלקו עם קרח על משה, הן ברשען מתחלתן ועד סופן".
לכאורה היה מסתבר לומר שדתן ואבירם שדמותם מצטיירת כאנשים שליליים ו'עושי צרות' לא תפסו מקום חשוב ומכובד בציבור כמו קרח. אלא שהמדרש מציג אותם כמנהיגים ואפילו כתחליף למשה ולאהרון: "וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה"- כתרגומו נמני רישא, נשים עלינו מלך (רש"י)"- נמנו ישראל במדבר (בחטא המרגלים) למנות דתן במקום משה ואבירם במקום אהרן (ילק"ש)". דתן ואבירם הם בעלי יכולות של הנהגה ומלוכה!
יכולתם זו של דתן ואבירם באה להם מכוח יחוסם: "רְאוּבֵן בְּכוֹר יִשְׂרָאֵל בְּנֵי רְאוּבֵן חֲנוֹךְ מִשְׁפַּחַת הַחֲנֹכִי לְפַלּוּא מִשְׁפַּחַת הַפַּלֻּאִי... וּבְנֵי פַלּוּא אֱלִיאָב. וּבְנֵי אֱלִיאָב נְמוּאֵל וְדָתָן וַאֲבִירָם". ראובן הבכור הוא המנהיג הטבעי של ישראל: "רְאוּבֵן בְּכֹרִי אַתָּה כֹּחִי וְרֵאשִׁית אוֹנִי יֶתֶר שְׂאֵת וְיֶתֶר עָז"- לָךְ הֲוָה חָזֵי לְמִסַּב תְּלָתָא חוּלָקִין בְּכֵירוּתָא כְּהֻנְתָּא וּמַלְכוּתָא". הבכורה משמעותה ששבט ראובן יתחלק לשני שבטים- חנוך ופלוא כפי שהיה בפועל אצל אפרים ומנשה. מסתבר שההנהגה היתה מתחלקת בין בני ראובן ואם משפחת חנוך היתה זוכה בכהונה משפחת פלוא היתה זוכה במלכות ולהפך. לכן יכולים דתן ואבירם לתפוס את מקומם של משה ואהרון במלכות ובכהונה. (אמנם חנוך הוא בכור ראובן אך מצאנו שמקדימים את הצעיר שהרי אפרים קדם למנשה).
מהי הדרך שבה היו דתן ואבירם מנהיגים את ישראל? המהר"ל מבאר שלא מדובר על תחליף מקרי למשה ואהרון אלא על הניגוד הגמור: "ותבין דברי חכמים שדתן ואבירם מתנגדים תמיד למשה ולאהרן, כי כאשר זכו ישראל לשני אנשים נבדלים מכלל ישראל במעלה, והם משה ואהרן, זה לעומת זה היה מישראל ב' אנשים רשעים נבדלים לרע, מתנגדים תמיד למשה ולתורתו". דבריו מדויקים בפרשתנו ברגע השיא של המשבר: "וַיַּקְהֵל עֲלֵיהֶם קֹרַח אֶת כָּל הָעֵדָה ... וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר: הִבָּדְלוּ מִתּוֹךְ הָעֵדָה הַזֹּאת וַאֲכַלֶּה אֹתָם כְּרָגַע". העדה כולה עומדת בתווך בין הנבדלות של משה ואהרון לבין הנבדלות של דתן ואבירם מעדת קרח. האפשרות 'למשוך' את העדה לכאן ולכאן היא כמעט שקולה ומשה ואהרון צריכים להכריע ולהצליח להבדיל את העדה מהנהגת הרשע: "וַיְדַבֵּר אֶל הָעֵדָה לֵאמֹר סוּרוּ נָא מֵעַל אָהֳלֵי הָאֲנָשִׁים הָרְשָׁעִים הָאֵלֶּה וְאַל תִּגְּעוּ בְּכָל אֲשֶׁר לָהֶם".
ההיפוך הגמור של ההנהגות מתגלה בכיוון שאליו מושכים דתן ואבירם לעומת משה ואהרון. תפקידם של משה ואהרון ניתן במצרים כאשר המגמה היא: "וַיֹּאמֶר ה'... וָאֵרֵד לְהַצִּילוֹ מִיַּד מִצְרַיִם וּלְהַעֲלֹתוֹ מִן הָאָרֶץ הַהִוא אֶל אֶרֶץ טוֹבָה וּרְחָבָה אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ" וזו לכאורה השליחות שניתנה להם. בעקבות חטא המרגלים נגזר על דור המדבר שלא יכנס לארץ. לכן יכולים דתן ואבירם לטעון כלפי משה שתפקידו כלפיהם הסתיים ואין לו עוד 'מנדט' להוביל אותם אל מותם במדבר: "הַמְעַט כִּי הֶעֱלִיתָנוּ מֵאֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ לַהֲמִיתֵנוּ בַּמִּדְבָּר כִּי תִשְׂתָּרֵר עָלֵינוּ גַּם הִשְׂתָּרֵר. אַף לֹא אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הֲבִיאֹתָנוּ וַתִּתֶּן לָנוּ נַחֲלַת שָׂדֶה וָכָרֶם הַעֵינֵי הָאֲנָשִׁים הָהֵם תְּנַקֵּר לֹא נַעֲלֶה".
מי אם כן ינהיג את ישראל ולאן? במדרש לעיל ראינו שדתן ואבירם מוכנים להנהיג את העם בחזרה למצרים. ניתן לראות זאת גם בדבריהם בפרשה שמהפכים את המגמה: "כִּי הֶעֱלִיתָנוּ מֵאֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ"- אֲרוּם אַסֵיקְתָּנָא מִמִצְרַיִם אַרְעָא דְעַבְדָא חֲלַב וּדְבָשׁ". דתן ואבירם מוצאים במצרים את הייעוד של 'ארץ זבת חלב ודבש' וממילא אין להם בעיה לראות אותה כמטרתם של ישראל! לכל הפחות טוענים דתן ואבירם שלאחר שהנהגתו של משה 'נכשלה' אפשר וצריך לנסות אופן אחר של הנהגה שמסתפק במצרים ומחשיב אותה כ'ארץ זבת חלב ודבש'.
אלא שטענה כזו צריכה ביאור. אמנם המתאווים כבר האריכו בשבחה החומרי של מצרים ואפילו התורה מגדירה אותה כארץ משובחת ביותר: "כְּגַן ה' כְּאֶרֶץ מִצְרַיִם", אך המעלה של 'זבת חלב ודבש' היא ייחודית לארץ ישראל? המדרש מיחס זאת לעושר: "על שנתעשרו דתן ואבירם במצרים היו קוראים אותה ארץ זבת חלב ודבש". אמנם כל ישראל יצאו ממצרים ברכוש גדול אך בעודם במצרים לא זכו לעושר. האדם היחיד מלבדם שעליו נאמר שהתעשר במצרים הוא חברם למחלוקת- קרח: "א''ר חמא ברבי חנינא ג' מטמוניות הטמין יוסף במצרים אחת נתגלתה לקרח ואחת נתגלתה לאנטונינוס בן אסוירוס ואחת גנוזה לצדיקים לעתיד לבא". עושרו של יוסף בא מאוצרות התבואה שאסף ומכר בשני הרעב: "וַיְלַקֵּט יוֹסֵף אֶת כָּל הַכֶּסֶף הַנִּמְצָא בְאֶרֶץ מִצְרַיִם וּבְאֶרֶץ כְּנַעַן בַּשֶּׁבֶר אֲשֶׁר הֵם שֹׁבְרִים וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת הַכֶּסֶף בֵּיתָה פַרְעֹה" ואם כן אוצר זה כולל גם את עושרה של ארץ ישראל- ארץ כנען. מסתבר שעושר זה אינו מסתכם בכסף בלבד, שהרי יעקב שולח ביד בניו מלבד כסף גם מנחה: "מְעַט צֳרִי וּמְעַט דְּבַשׁ נְכֹאת וָלֹט בָּטְנִים וּשְׁקֵדִים", כלומר שמעט מברכתה של 'ארץ זבת חלב ודבש' ירד למצרים וייתכן שגם אותו שמר יוסף באוצרותיו.
לעומת קרח שלקח את עושרו למדבר, עושרם של דתן ואבירם אבד במצרים: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְיָן לֵךְ שֻׁב מִצְרָיִם כִּי מֵתוּ כָּל הָאֲנָשִׁים הַמְבַקְשִׁים אֶת נַפְשֶׁךָ" - דתן ואבירם, שירדו מנכסיהם, והעני חשוב כמת". לכן הם רוצים לשוב למצרים ולמצוא בה את האוצרות האבודים של יוסף- מאוצרות הכסף ועד אוצרות ארץ זבת חלב ודבש.
היפוך המגמה מעליה לארץ אל ירידה למצרים הופך בפיהם של דתן ואבירם לעקרון- ירידה ולא עליה: "וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה לִקְרֹא לְדָתָן וְלַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב וַיֹּאמְרוּ לֹא נַעֲלֶה"- פיהם הכשילם שאין להם אלא ירידה" ולכן: "וּפָצְתָה הָאֲדָמָה אֶת פִּיהָ וּבָלְעָה אֹתָם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לָהֶם וְיָרְדוּ חַיִּים שְׁאֹלָה". יחד איתם נטמן שוב באדמה כל העושר שהטמין יוסף בתחילה.
לחידון לילדים לפי סדר העולים לתורה לחץ כאן
1. אילו חמש פרשות, מלבד פרשת קורח, נקראות על שמות בני אדם?
2. אילו שני אחים, מלבד משה ואהרון, מוזכרים בפרשה זו?
3. מי מוזכר בפרשה זו אך לא מופיע שוב בתורה כולה?
4. מנהיג המרד נגד משה היה קורח בנו של יצהר (במדבר טז א). באיזה הקשר נוסף מוזכר בפרשה זו "יצהר"?
5. איזו ארץ מתוארת בפרשה זו כ"ארץ זבת חלב ודבש"?
-את התשובות לשאלות תמצאו בתחתית העמוד-
לאחר שקורח ועדתו מתריסים כלפי משה, הוא מציע להם לבחון את זכאותם על ידי הקטרת קטורת: "וַיְדַבֵּר אֶל קֹרַח וְאֶל כָּל עֲדָתוֹ לֵאמֹר בֹּקֶר וְיֹדַע ה' אֶת אֲשֶׁר לוֹ וְאֶת הַקָּדוֹשׁ וְהִקְרִיב אֵלָיו וְאֵת אֲשֶׁר יִבְחַר בּוֹ יַקְרִיב אֵלָיו: זֹאת עֲשׂוּ קְחוּ לָכֶם מַחְתּוֹת קֹרַח וְכָל עֲדָתוֹ: וּתְנוּ בָהֵן אֵשׁ וְשִׂימוּ עֲלֵיהֶן קְטֹרֶת לִפְנֵי ה' מָחָר וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר יִבְחַר ה' הוּא הַקָּדוֹשׁ רַב לָכֶם בְּנֵי לֵוִי". בהמשך חוזר משה פעם נוספת על הצעתו: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל קֹרַח אַתָּה וְכָל עֲדָתְךָ הֱיוּ לִפְנֵי ה' אַתָּה וָהֵם וְאַהֲרֹן מָחָר: וּקְחוּ אִישׁ מַחְתָּתוֹ וּנְתַתֶּם עֲלֵיהֶם קְטֹרֶת וְהִקְרַבְתֶּם לִפְנֵי ה' אִישׁ מַחְתָּתוֹ חֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם מַחְתֹּת וְאַתָּה וְאַהֲרֹן אִישׁ מַחְתָּתוֹ". עדת קורח עושה כבקשתו של משה: "וַיִּקְחוּ אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ עֲלֵיהֶם אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עֲלֵיהֶם קְטֹרֶת וַיַּעַמְדוּ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וּמֹשֶׁה וְאַהֲרֹן". כתוצאה מכך, במקביל לירידתם חיים שאולה של קורח ומשפחתו יחד עם דתן ואבירם, מתרחשת שריפת מאתים וחמישים מקטירי הקטורת. "וְאֵשׁ יָצְאָה מֵאֵת ה' וַתֹּאכַל אֵת הַחֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם אִישׁ מַקְרִיבֵי הַקְּטֹרֶת".
תוך כדי מחזה מחריד זה אומר ה' למשה: "אֱמֹר אֶל אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן וְיָרֵם אֶת הַמַּחְתֹּת מִבֵּין הַשְּׂרֵפָה וְאֶת הָאֵשׁ זְרֵה הָלְאָה כִּי קָדֵשׁוּ: אֵת מַחְתּוֹת הַחַטָּאִים הָאֵלֶּה בְּנַפְשֹׁתָם וְעָשׂוּ אֹתָם רִקֻּעֵי פַחִים צִפּוּי לַמִּזְבֵּחַ כִּי הִקְרִיבֻם לִפְנֵי ה' וַיִּקְדָּשׁוּ וְיִהְיוּ לְאוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל: וַיִּקַּח אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֵת מַחְתּוֹת הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר הִקְרִיבוּ הַשְּׂרֻפִים וַיְרַקְּעוּם צִפּוּי לַמִּזְבֵּחַ". אלעזר בן אהרון מצטווה לקחת את מחתות השרופים ודווקא מהן להכין ציפוי למזבח הנחושת. מה פשר צו זה? ומדוע הוא דחוף? רש"י מפרש, "כי קדשו — המחתות, ואסורין בהנאה, שהרי עשאום כלי שרת". ולכאורה, מדוע מחתות אלו ששימשו את בני המחלוקת ונקראו "מַחְתּוֹת הַחַטָּאִים הָאֵלֶּה בְּנַפְשֹׁתָם", הפכו לכלי שרת לקודש? השימוש במחתות כציפוי למזבח טומן בתוכו אמירה חיובית כי בתוך כל המהלך הקלוקל של עדת קורח, קיימת נקודה טובה אותה יש לשמר ככלי שרת. בתוך כל האש והאנדרלמוסיה הנוראית, ניתן להבחין ביסוד חיובי אותו יש לברור מתוך הפסולת ולאמץ לקרבנו.
ה'שם משמואל' מצביע על החומר ממנו היו עשויות המחתות — נחושת, למרות שבדרך כלל המחתות היו עשויות או מכסף או מזהב, כך על פי המשניות במסכת יומא. מאתים וחמישים מקטירי הקטורת אמנם חטאו במעשיהם, אך אי אפשר להתעלם מן הנועזות שהייתה להם. בסופו של דבר אותם אנשים רצו להיות מבין אלו הזוכים להקריב לפני ה'. הם אמנם טעו בדרך, אך ברצונם העז טמונה נקודה חיובית. הנחושת מסמלת את מידת העזות. כך למשל עז הפנים מתנהג ב"מצח נחושה," וגולית הענק, שפיו היה מלא בעזות, היה מוקף כולו בנחושת. את העזות הזו מצטווים ישראל לקחת ולצפות בה את מזבח הנחושת. אך המחתות רומזות לעניין נוסף ומהותי בפרשה, סוגיית המחלוקת.
"ויקח קרח — לקח את עצמו לצד אחד להיות נחלק מתוך העדה לעורר על הכהונה, וזהו שתרגם אונקלוס ואתפלג נחלק משאר העדה להחזיק במחלוקת" (רש"י). גם מאתים וחמישים מקטירי קטורת חטאו במחלוקת, כך פירש רש"י על הפסוק: "אֵת מַחְתּוֹת הַחַטָּאִים הָאֵלֶּה בְּנַפְשֹׁתָם" — "שנעשו פושעים בנפשותם, שנחלקו על הקדוש ברוך הוא". באנושות קיימת נטייה חזקה לחילוקים, להצביע על הבדלים ולעמוד על דקויות. אמנם לעיתים הרצון הזה יוצר מתחים בין בני אדם או חברות, אבל לכאורה שורש המחלוקת הוא דבר חיובי. על פי חז"ל המחלוקת נבראה ביום השני לבריאה: "למה אין כתיב בשני כי טוב... רבי חנינא אומר שבו נבראת מחלוקת, שנאמר ויהי מבדיל בין מים למים, א"ר טביומי אם מחלוקת שהיא לתקונו של עולם ולישובו אין בה כי טוב, מחלוקת שהיא לערבובו על אחת כמה וכמה". (בראשית רבה ד, ו) ביום השני לבריאה מצווה הבורא "יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם וִיהִי מַבְדִּיל בֵּין מַיִם לָמָֽיִם... וַיַּבְדֵּל בֵּין הַמַּיִם אֲשֶׁר מִתַּחַת לָֽרָקִיעַ וּבֵין הַמַּיִם אֲשֶׁר מֵעַל לָֽרָקִיעַ וַֽיְהִי כֵֽן" (בראשית א, ו-ז). מעניין להבחין שחמש פעמים חוזרת המילה "רקיע". הרקיע, מסך מבדיל, מחיצה, מיועד לחלוקה בין המים העליונים למים התחתונים. "וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת הָֽרָקִיעַ... וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָֽרָקִיעַ שָׁמָיִם וַֽיְהִי עֶרֶב וַֽיְהִי בֹקֶר יוֹם שֵׁנִֽי:" כחלק מתהליך הבריאה מקדיש הקב"ה יום שלם להבדלה בין עליונים ותחתונים, בין היסוד השמימי העליון, לבין החלק התחתון. "הפסק מוכרח להיות בין תכן האידיאל המופשט של מגמת הכל ובין המתגלה ממנו בהויה בפועל, בין הכוונה הטובה המוזרחת לאדם ברום גבה חייו הרוחניים ובין הרוח המלוהו תמיד לישר מעשיו ודרכיו". (אורות, זרעונים, ז) החילוק מאפשר לכל מרכיב לעמוד בפני עצמו, לכוונה — מחד, ולמעשה — מאידך. יש צורך ברקיע, מן מסך נראה ולא נראה, המאפשר לעולם הרוחני לעמוד בפני עצמו מבלי להנמיך את ערכיו, ולעולם המעשי לבצע את פעולתו מבלי לחוש קטנות וחולשה. האחד אינו מבטל את חברו ויחד עם זאת, קיימים ביניהם קשרים הדדיים.
על מחתות החטאים נאמר: "וְעָשׂוּ אֹתָם רִקֻּעֵי פַחִים צִפּוּי לַמִּזְבֵּחַ", "וַיְרַקְּעוּם צִפּוּי לַמִּזְבֵּחַ". מהמחתות עושים רקיע. קורח ועדתו עוררו מחלוקת חריפה הדורשת לחדד ולהבהיר מה תפקידה של המחלוקת, מתי ההבדלה רצויה. ביום שני לא נאמר "כי טוב". המחלוקת כשלעצמה הינה תשתית הנדרשת לשם יצירת היבשה והצמחתה ביום שלישי, אך אינה עומדת כמטרה לעצמה. המחלוקת צריכה תמיד לזכור את מטרתה, לאפשר בנין אמיתי יותר ומפרה יותר. מחלוקת לשם שמים — סופה להתקיים. מחלוקת הזוכרת את הרקיע, את השמים, את הייעוד המקורי של ההבדלה — תתקיים, תהיה שותפה להצמחת הפירות. יש למקם את המחלוקת במקומה הראוי בתוך המבנה הרוחני — לשוב ולשמש כרקיע. המחתות של בעלי המחלוקת משמשות "ריקועי פחים ציפוי למזבח". ריקוע והבדלה בין המקום בו תהפוך ותתעלה המציאות החומרית של הקרבנות אל העולם הרוחני. הרקיע המחלק הינו כלי שרת בבנין התורה ובירור דרכה, מחלוקת הלל ושמאי שסופה להתקיים.
פרשתנו, פרשת קרח פותחת באחד האירועים הקשים בתולדות עם ישראל, המחלוקת המפורסמת של קרח. רש"י פותח את ביאורו על הפרשה בביאור שונה ולא שגרתי וכותב: "פרשה זו יפה נדרשת במדרש רבי תנחומא". יש שמסבירים זאת (ספק) בדרך מליצה, הואיל וקרח עורר מחלוקת, וכידוע המחלוקת לצערנו הרב הינה נחלתנו מזה דורות רבים. פרשה זו "אקטואלית" תמיד ועל כן כתב רש"י: "יפה נדרשת".
האם כל מחלוקת היא שלילית ויש לגנותה? חז"ל מבהירים בכמה מקומות שמחלוקת לכשעצמה אינה דבר רע בעצם. הגמרא במסכת קידושין (ל ע"ב) אומרת: "אמר רבי חייא בר אבא: אפילו האב ובנו הרב ותלמידו שעוסקין בתורה בשער אחד נעשים אויבים זה את זה ואינם זזים משם עד שנעשים אוהבים זה את זה שנאמר 'את והב בְּסוּפָה' (במדבר כא, יד), אל תקרי 'בְּסוּפָה' אלא 'בְּסוֹפָה'".
מחלוקת בין ידידים קרובים, ואפילו בין אב לבנו או רב ותלמידו הדנים בנושא מהותי הינה דבר חיובי. ובלבד שיהיה זה פולמוס, שלא מתוך כוונה או רצון להתנצח ולהתנגח, אלא כדי להגיע לאמיתות הדברים ולהסיק מסקנות ברורות. סופו של הדין ודברים מעיד על המניעים, שלא יוותרו הצדדים אויבים, כתוצאה מהויכוח, אלא יישארו בידידות ובהסכמה.
מדוע חז"ל התייחסו למחלוקת קורח כדבר שלילי?
על מחלוקת קורח ועדתו אומרים חז"ל בפרקי אבות: (פרק ה משנה יז) "כל מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים ושאינה לשם שמים אין סופה להתקיים. איזו היא מחלוקת שהיא לשם שמים? זו מחלוקת הלל ושמאי. ושאינה לשם שמים, זו מחלוקת קרח וכל עדתו".
כנגד מחלוקת קורח, מציבים לנו חז"ל דוגמא אחרת של מחלוקת. מחלוקתם של בית הלל ובית שמאי. הגמרא במסכת עירובין (יג ע"ב) כותבת: "אמר רבי אבא אמר שמואל: שלש שנים נחלקו בית שמאי ובית הלל, הללו אומרים הלכה כמותנו והללו אומרים הלכה כמותנו. יצאה בת קול ואמרה: אלו ואלו דברי אלהים חיים הן, והלכה כבית הלל". חז"ל עומדים על הייחודיות שבמחלוקת זו של בית שמאי ובית הלל וממשיכים בתיאור שרשה של המחלוקת: "וכי מאחר שאלו ואלו דברי אלוקים חיים, מפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותן? מפני שנוחין ועלובין היו, ושונין דבריהן ודברי בית שמאי. ולא עוד אלא שמקדימין דברי בית שמאי לדבריהן".
בדרך כלל בלהט הויכוח כל צד רוצה להציג את טיעוניו, ואף עומד עליהם בכל תוקף. לעיתים "בעידנא דריתחא" עולים ומחריפים "הטונים". אולם במחלוקתם של בית הלל ובית שמאי רואים אנו תרבות של ויכוח, כיצד עלינו לנהוג, בעת עימות רציני. בפרט שהיתה זו מחלוקת שנמשכה זמן רב, שלוש שנים. מסיימים חז"ל במוסר השכל גדול וחשוב: "ללמדך, שכל המשפיל עצמו הקב"ה מגביהו, וכל המגביה עצמו הקב"ה משפילו".
כנגד מחלוקתו הקשה של קרח, שהסבה נזקים עצומים לעם ישראל, ניצבת לה מחלוקת מסוג אחר. מחלוקתם של בית הלל מול בית שמאי זוכה לתואר אידיאלי, של "מחלוקת לשם שמים", משום שהלל ושמאי נשארו איתנים בדעתם, כל אחד בדעתו הוא, לצד האחדות ואחווה ששררו ביניהם. תחילה כל צד הביע את דעת יריבו, בר הפלוגתא שלו, ורק לאחר מכן הבהיר את דעתו. זו תרבות ויכוח ודיון, להציג תחילה את הצד שכנגד.
במחלוקתם אמנם לא היה שוויון דעות, אולם האחדות שררה ביניהם. חז"ל לומדים ממערכת היחסים שהיתה בין בית הלל לבית שמאי: "ללמדך, שחיבה ורעות נוהגים זה בזה, לקיים מה שנאמר: (זכריה ח) האמת והשלום אהבו".
לאחר שקֺרח ועדתו נקהלים על משה ואהרן ואומרים להם: "רַב לָכֶם כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה' וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה'", משה נופל על פניו ואומר לקרח ועדתו: "בֹּקֶר וְיֹדַע ה' אֶת אֲשֶׁר לוֹ וְאֶת הַקָּדוֹשׁ וְהִקְרִיב אֵלָיו וְאֵת אֲשֶׁר יִבְחַר בּוֹ יַקְרִיב אֵלָיו" (במדבר טז, ג-ה).
רש"י מפרש בראשית דבריו את המילה 'בקר' בדרך הפשט, שכוונת משה רבנו לציין את הזמן שבו יעשו את הבירור המדובר. אך אחר כך מביא רש"י מדרש שמייחס למילה 'בוקר' משמעות עמוקה יותר:
"אמר לו משה, גבולות חלק הקדוש ברוך הוא בעולמו, יכולים אתם להפוך בקר לערב?! כן תוכלו לבטל את זו, שנאמר (בראשית א, ה - ז): וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר... וַיַּבְדֵּל, כך (דה"א כג יג) וַיִּבָּדֵל אַהֲרֹן לְהַקְדִּישׁוֹ"
דברי המדרש הנ"ל נראים במבט ראשון דרש 'רחוק':
מדוע בחר משה דווקא בגבולות של בוקר וערב שנקבעו בבריאת העולם כדי להבהיר לקרח ועדתו, שבו ובאהרון אחיו בחר ה' להנהיג את בני ישראל?
ועוד, לכאורה היה יכול משה גם לומר להם 'ערב', כמו שאינם יכולים להפוך ערב לבוקר?
כמו כן, עצם הקישור בין המילה הסתמית 'בקר', דווקא לבוקר של בריאת העולם, נראה מחודש.
התבוננות במשמעות השורש ב'ק'ר', שופכת אור חדש על עומק דברי המדרש, המבארים את דברי משה רבנו.
כאשר מתבוננים בזריחה ובשקיעה, נראה ששתי התופעות דומות זו לזו, בשתיהן מועט האור, וההבדל ביניהן הוא שבשעת הזריחה נראה האור מתרבה ומתחזק, ואילו בשקיעה מתמעט האור ונבלע בחשכת הלילה (זהו המקור לשמות 'מזרח' ו'מערב').
המילים 'מערב' ו'ערב' נגזרות משורש ע'ר'ב'. מובן ששורש זה מתאים לזמן שבו האור והחושך מעורבבים זה בזה.
לכאורה היה מתאים שגם תחילת היום תיקרא בשם דומה, שמבטא את העירבוב של האור והחושך, אך לעומת השורש ע'ר'ב, השורש ב'ק'ר' אינו קשור כלל לתערובת. מהי אפוא משמעות המילה 'בוקר'?
במצוות מעשר בהמה (ויקרא כז, לג) נאמר: "לֹא יְבַקֵּר בֵּין טוֹב לָרַע", ומבארים המפרשים שבשעת הפרשת המעשר אסור לברור בהמה 'משובחת' ולהבדילה מבין היתר. גם בציווי "בִּקֹּרֶת תִּהְיֶה" (ויקרא יט, כ) שנאמר בעניין שפחה חרופה, הכווכנה לומר שנדרשת בדיקה וחקירה, בירור הדין הראוי למצב.
מתברר ממילא, שהבוקר נקרא 'בוקר' משום שבבוקר (בניגוד ללילה שקדם לו) יכול אדם להבחין בין דברים שונים ולהבדיל ביניהם. על פי זה נראה לבאר שערב נקרא 'ערב' משום שבו מתחילים דברים להתערבב בעיני האדם, בגלל החשכה שהולכת ומתחזקת. וכך מפרש הראב"ע בפרשת בראשית (א, ה): "ערב... נקרא כך שנתערבו בו הצורות. ובקר הֵפֶך ערב, שיוכל אדם לבקר בינות הצורות". גם הרד"ק מבאר באופן זה בהרחבה (שם).
כעת מובן יותר מדרש חז"ל שהביא רש"י על המילה בוקר. משה רבנו מתייחס לרצון שנשמע מטענת קרח ועדתו, לבטל בעם ישראל את הדירוג וההבדלה בין הכהנים, הלויים ושאר העם, בגלל שכל העדה כולם קדושים. לכן מדויק הדימוי שאומר להם משה רבנו, שכמו שאי אפשר להפוך בוקר, שהוא זמן של בירור והבדלה בין הדברים השונים, לערב, שהוא הזמן שבו הדברים מעורבבים - כך קורח ועדתו אינם יכולים לבטל את העובדה המציאותית של ההבדלה בין החלקים השונים בעם ישראל.
יש להוסיף כעת טעם לפירוש הפשוט, שהמילה בוקר מציינת את הזמן שבו יערכו את בירור טעותו של קרח – שעל פי מה שהתבאר, מובן מדוע הזמן המתאים לבירור כזה הוא הבוקר, שכן הבוקר הוא הזמן שבו אמיתת הדברים מתבררת.
1. אילו חמש פרשות, מלבד פרשת קורח, נקראות על שמות בני אדם?
נח וחיי שרה בחומש בראשית, יתרו בחומש שמות, בלק ופנחס בחומש דברים.
2. אילו שני אחים, מלבד משה ואהרון, מוזכרים בפרשה זו?
דתן ואבירם, בניו של אליאב - ממתנגדיו של משה במחלוקת קורח (במדבר טז א).
3. מי מוזכר בפרשה זו אך לא מופיע שוב בתורה כולה?
און בן פלת נמנה בתחילה בין מתנגדיו של משה (במדבר טז א), אולם שמו אינו מופיע שוב בהמשך הפרשה או בכל מקום אחר בתורה.
4. מנהיג המרד נגד משה היה קורח בנו של יצהר (במדבר טז א). באיזה הקשר נוסף מוזכר בפרשה זו "יצהר"?
התורה מציינת את החובה להפריש תרומה מיבולים שונים כגון יצהר – שמן (במדבר יח ב).
5. איזו ארץ מתוארת בפרשה זו כ"ארץ זבת חלב ודבש"?
דתן ואבירם מתארים את מצרים כ"ארץ זבת חלב ודבש" (במדבר טז יג).
