בשבעת ימי המילואים הכהנים הצטוו שלא לצאת מפתח אוהל מועד. אך יש לדעת שבאותם הימים אהרון ובניו לא עבדו במשכן כמו כהנים, אלא את עבודות ההקרבה עצמן עשה משה. הכהנים תפקדו בימים אלו לא ככהנים אלא כאנשים מישראל שבאו למשכן כדי להקריב לה'. כלומר מעמדם בפועל היה כמביאי הקרבן, והם עמדו ולמדו ממשה כיצד נראית עבודת הכהנים אליה הם היו עתידים להיכנס מאוחר יותר.
והנה בפרשת שמיני מתחדש כי נוסף עוד יום לימי חנוכת המשכן, ובו הכהנים זוכים לראשונה לשמש ככהנים ממש: הפעם הם יעשו את עבודות ההקרבה. על רקע השינוי המהותי שחל בשלב זה מובנים דברי רש"י (ט, ז) שמשה היה צריך לומר לאהרון "קרב אל המזבח" – שהיה צריך לקרב את אהרון משום שהיה בוש לעבוד. אכן זהו השלב בו אהרון התמנה לראשונה לעבוד בפועל את עבודת הכהנים. אהרון בעצם בוש לקחת את התפקיד שבשבעה ימים הקודמים היה תפקידו של משה.
נמצא שתהליך חנוכת הכהנים הוא מדורג – בתחילה הכהנים מתקרבים אל ה' ומקריבים לו קרבנות בתור בעלים. כמו שאדם מביא קרבן בכדי להתכפר ולהתקדש, כן הביאו הכהנים קרבנות בתחילת מינויים בכדי להתקדש למינוי. לאחר מכן, כשה' עונה לקרבנם, הם העובדים במקדש, ועבודתם נועדה להשרות שכינה בישראל.
יש חשיבות רבה לשלב הראשון – שבעת הימים בהם הכהנים הם בעלי הקרבנות הבאים להקריבם, ועדין אינם עובדי המשכן. בימים אלו הכהנים עברו את השלב הבסיסי של אדם מישראל במקדש – אדם שנכנס מבחוץ אל הקודש, והוא מתבסם ומתבונן ומתעלה מתוך העבודה הנעשית בשבילו על ידי קרובי ה' הקבועים. רק על בסיס פגישה עם הקודש הדומה לכל ישראל, ביום השמיני עלו הכהנים למדרגה בה הם עצמם הפכו לעובדים הקבועים המשמשים בקודש.
בכל שבעת הימים הקריבו פר חטאת ושני אילים – אחד לעולה ואחד למילואים (שלמים). קרבנות אלו נקנו מכספם הפרטי של אהרון ובניו (חזקוני ואברבנאל שמות כט). בנוסף, נאמר בפרשת תצוה (שמות כט) שהקריבו בכל יום פר חטאת משל ציבור לכפר על המזבח ושני כבשים לקרבן תמיד. בפרשת צו, בתיאור עבודת המילואים, נזכרו רק הקרבנות משל אהרון, ומכאן שהם בעצם עיקר עבודת המילואים.
בפרשת שמיני מופיעה מערכה חדשה של קרבנות. ההבדלים בין הקרבנות והעבודה יובהרו אם נעיין במטרה של עבודות אלו, כפי שהיא נודעה בתורה. לגבי קרבנות שבעת הימים נאמר ציווי מאת ה', וה' אמר שמטרתם היא חניכת אהרון ובניו לעבודה: "וְזֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה לָהֶם לְקַדֵּשׁ אֹתָם לְכַהֵן לִי" (שמות כט, א). כלומר המטרה העיקרית של שבעת ימי המילואים היא הכהנים – להכין אותם לעבודה. לעומת זאת לגבי עבודת היום השמיני נאמר שמטרתה היא כלל העם. מטרת היום עבודת השמיני היא השראת השכינה בישראל: "וַיֹּאמֶר אֶל אַהֲרֹן קַח לְךָ עֵגֶל בֶּן בָּקָר לְחַטָּאת וְאַיִל לְעֹלָה תְּמִימִם וְהַקְרֵב לִפְנֵי ה'. וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר קְחוּ שְׂעִיר עִזִּים לְחַטָּאת וְעֵגֶל וָכֶבֶשׂ בְּנֵי שָׁנָה תְּמִימִם לְעֹלָה. וְשׁוֹר וָאַיִל לִשְׁלָמִים לִזְבֹּחַ לִפְנֵי ה' וּמִנְחָה בְּלוּלָה בַשָּׁמֶן כִּי הַיּוֹם ה' נִרְאָה אֲלֵיכֶם". גם את הכפרה על העם הציב הקב"ה כמטרה מרכזית של עבודת היום: "וְכַפֵּר בַּעַדְךָ וּבְעַד הָעָם וַעֲשֵׂה אֶת קָרְבַּן הָעָם וְכַפֵּר בַּעֲדָם".
אם כן, בשלב הראשון של הקמת המשכן, בשבעת ימי המילואים, הכהנים היו הנושא העיקרי. היתה זו הכניסה הראשונה שלהם אל הקודש, ולכן היה צריך לקדש אותם. בשלב זה העבודה העבודה נעשתה על ידי משה והכהנים היו במדרגת מביא הקרבן המתקרב אל הקודש. אך ביום השמיני, עם ישראל כולו הוא היה צריך לזכות לשכינה, ואז הכהנים כבר היו מוכשרים לעשות זאת.
בשעה ששאלו ישראל מלך, הטלטלה שאלתם בין דרישת מלך מסיבות בטחוניות, דרישה אשר לא הייתה טובה בעיני ד', ובין השאלה האידאלית- "תנה לנו מלך לשופטינו".
וכך אומר רבי אלעזר בר' יוסי:
"זקנים שאלו כהלכה שנ' תנה לנו מלך לשפטינו אבל עמי הארץ חזרו וקילקלו שנ' והיינו גם אנחנו ככל הגוים ושפטנו מלכינו ויצא לפנינו' ונלחם" (תוספתא סנהדרין פרק ד הלכה ה)
אכן לפני בניין הבית הראשון צמחה בישראל דמות המלך מן המלחמה אל המשפט, מדמותו של שאול המושע את ישראל מאויביהם, דרך דוד הלוחם מלחמות ד' עד שלמה הבוחר מכל תפקידי המלך את תפקיד השופט דורש הצדק.
"וְנָתַתָּ֨ לְעַבְדְּךָ֜ לֵ֤ב שֹׁמֵ֙עַ֙ לִשְׁפֹּ֣ט אֶֽת־עַמְּךָ֔ לְהָבִ֖ין בֵּֽין־ט֣וֹב לְרָ֑ע" (מלכים א פרק ג פסוק ט, ט)
בניין המלוכה הוא בסיס לבניין המקדש. בניינה באופן מתוקן- הוא הקדמה הכרחית לבניין המקדש בישראל.
בחזון הבית השלישי- מתעלה מקומו של המלך הוא אינו רק מענה כולל לבעיות בטחוניות. הוא מתעלה אפילו מעל דרישת המשפט במובנה הפשוט. המלך, ה"נשיא" הוא העומד בין ישראל ובין אלוקיו. המלך העומד על קורבנם של ישראל ומהווה מוקד של עילוי רצון אינסופי. הוא מקריב קורבנות מיוחדים, ועומד על גביהם בעת הקרבתם.
כמו שלמדנו בהפטרת תצווה, במקדש השלישי בית המלך רחוק מהיכל ד'. כל הגישה אל הקודש נעשית מתוך מרחק וכובד ראש. השער הראשי סגור כל ימי המעשה ופתוח רק בשבת ובראש חודש. וגם אז, איש לא נכנס אל החצר הפנימית. הנשיא, ובעקבותיו העם, עומדים בפתח השער ומשתחווים.
"כֹּֽה־אָמַר֘ אֲדֹנָ֣י יְקֹוִק֒ שַׁ֜עַר הֶחָצֵ֤ר הַפְּנִימִית֙ הַפֹּנֶ֣ה קָדִ֔ים יִהְיֶ֣ה סָג֔וּר שֵׁ֖שֶׁת יְמֵ֣י הַֽמַּעֲשֶׂ֑ה וּבְי֤וֹם הַשַּׁבָּת֙ יִפָּתֵ֔חַ וּבְי֥וֹם הַחֹ֖דֶשׁ יִפָּתֵֽחַ: וּבָ֣א הַנָּשִׂ֡יא דֶּרֶךְ֩ אוּלָ֨ם הַשַּׁ֜עַר מִח֗וּץ וְעָמַד֙ עַל־מְזוּזַ֣ת הַשַּׁ֔עַר וְעָשׂ֣וּ הַכֹּהֲנִ֗ים אֶת־עֽוֹלָתוֹ֙ וְאֶת־שְׁלָמָ֔יו וְהִֽשְׁתַּחֲוָ֛ה עַל־מִפְתַּ֥ן הַשַּׁ֖עַר וְיָצָ֑א וְהַשַּׁ֥עַר לֹא־יִסָּגֵ֖ר עַד־הָעָֽרֶב: וְהִשְׁתַּחֲו֣וּ עַם־הָאָ֗רֶץ פֶּ֚תַח הַשַּׁ֣עַר הַה֔וּא בַּשַּׁבָּת֖וֹת וּבֶחֳדָשִׁ֑ים לִפְנֵ֖י יְקֹוָֽק" (יחזקאל פרק מו פסוק א - ד, א-ד)
בראיה פנימית, זהו הקו החורז בין כל תפקידיו של המלך לאורך ההסטוריה. המלך מרומם את רצונם של ישראל. הוא מרומם את מוטיבצית הלחימה שלהם מן ההגנה הפשוטה על רכושם למלחמות על קדושת השם. הוא מרומם את רצון הצדק שלהם ביושבו על כסא המשפט, והוא מממשיך לרומם את רצונם דרך מפעל המקדש והקורבנות אותו על גביהם הוא עומד בבית השלישי. דרישת המלוכה היא דרישה למוקד כללי המרומם את רצון העם לקרבת אלוקים.
ההפטרה נחתמת בהבדל נוסף בין הנשיא בבית השלישי למוסד המלוכה המוכר לנו. בשעה שמבקשים ישראל מלך, מזהיר אותם שמואל שאופיו של מוסד המלוכה הוא נישול הפרט מזכויותיו לצורך המפעל הכללי:
"וַיֹּ֕אמֶר זֶ֗ה יִֽהְיֶה֙ מִשְׁפַּ֣ט הַמֶּ֔לֶךְ אֲשֶׁ֥ר יִמְלֹ֖ךְ עֲלֵיכֶ֑ם אֶת־בְּנֵיכֶ֣ם יִקָּ֗ח וְשָׂ֥ם לוֹ֙ בְּמֶרְכַּבְתּ֣וֹ וּבְפָרָשָׁ֔יו וְרָצ֖וּ לִפְנֵ֥י מֶרְכַּבְתּֽוֹ: וְלָשׂ֣וּם ל֔וֹ שָׂרֵ֥י אֲלָפִ֖ים וְשָׂרֵ֣י חֲמִשִּׁ֑ים וְלַחֲרֹ֤שׁ חֲרִישׁוֹ֙ וְלִקְצֹ֣ר קְצִיר֔וֹ וְלַעֲשׂ֥וֹת כְּלֵֽי־מִלְחַמְתּ֖וֹ וּכְלֵ֥י רִכְבּֽוֹ: וְאֶת־בְּנוֹתֵיכֶ֖ם יִקָּ֑ח לְרַקָּח֥וֹת וּלְטַבָּח֖וֹת וּלְאֹפֽוֹת: וְאֶת־שְׂ֠דֽוֹתֵיכֶם וְאֶת־כַּרְמֵיכֶ֧ם וְזֵיתֵיכֶ֛ם הַטּוֹבִ֖ים יִקָּ֑ח וְנָתַ֖ן לַעֲבָדָֽיו: וְזַרְעֵיכֶ֥ם וְכַרְמֵיכֶ֖ם יַעְשֹׂ֑ר וְנָתַ֥ן לְסָרִיסָ֖יו וְלַעֲבָדָֽיו: וְאֶת־עַבְדֵיכֶם֩ וְֽאֶת־שִׁפְח֨וֹתֵיכֶ֜ם וְאֶת־בַּחוּרֵיכֶ֧ם הַטּוֹבִ֛ים וְאֶת־חֲמוֹרֵיכֶ֖ם יִקָּ֑ח וְעָשָׂ֖ה לִמְלַאכְתּֽוֹ: צֹאנְכֶ֖ם יַעְשֹׂ֑ר וְאַתֶּ֖ם תִּֽהְיוּ־ל֥וֹ לַעֲבָדִֽים: וּזְעַקְתֶּם֙ בַּיּ֣וֹם הַה֔וּא מִלִּפְנֵ֣י מַלְכְּכֶ֔ם אֲשֶׁ֥ר בְּחַרְתֶּ֖ם לָכֶ֑ם וְלֹֽא־יַעֲנֶ֧ה יְקֹוָ֛ק אֶתְכֶ֖ם בַּיּ֥וֹם הַהֽוּא" (שמואל א פרק ח פסוק יא - יח, יא-יח)
לדעה אחת, זכויות אלו של המלך הן חלק חיוני במוסד הממלכה, לדעה אחרת אסור המלך בפלישה זו לזכויות הפרט. כך או כך, זוהי הדרדרות כמעט מובנית בתוך מוסד הממלכה. אחד משיאי הדרדרותה של מלכות ישראל היה בנטילת כרם נבות על ידי אחאב. גם במלכות יהודה, אחד משיאי ההידרדרות של יהיויקים לפני החורבן היה שיעבוד העם לבניית ארמון מפואר.
נקודה זו היא כל כך יסודית בהגדרת אופי המלוכה עד שתיקונה מודגש כחלק מתיקונו של מוסד המלוכה העתידי.
"וְלֹא־יִקַּ֨ח הַנָּשִׂ֜יא מִנַּחֲלַ֣ת הָעָ֗ם לְהֽוֹנֹתָם֙ מֵאֲחֻזָּתָ֔ם מֵאֲחֻזָּת֖וֹ יַנְחִ֣ל אֶת־בָּנָ֑יו לְמַ֙עַן֙ אֲשֶׁ֣ר לֹֽא־ יָפֻ֣צוּ עַמִּ֔י אִ֖ישׁ מֵאֲחֻזָּתֽוֹ" (יחזקאל פרק מו פסוק יח, יח)
נחמיה, בתחילתו של בית שני, זורע זרעים ראשונים של תפיסה מחודשת זו של מוסד המלוכה. הוא נמנע מלממש את זכותו לגבות מס מיוחד מהעם "לחם הפחה", להפך הוא ונעריו משתתפים במשימת בניית החומה המוטלת על הציבור:
"גַּ֞ם מִיּ֣וֹם׀ אֲשֶׁר־צִוָּ֣ה אֹתִ֗י לִהְי֣וֹת פֶּחָם֘ בְּאֶ֣רֶץ יְהוּדָה֒ מִשְּׁנַ֣ת עֶשְׂרִ֗ים וְ֠עַד שְׁנַ֨ת שְׁלֹשִׁ֤ים וּשְׁתַּ֙יִם֙ לְאַרְתַּחְשַׁ֣סְתְּא הַמֶּ֔לֶךְ שָׁנִ֖ים שְׁתֵּ֣ים עֶשְׂרֵ֑ה אֲנִ֣י וְאַחַ֔י לֶ֥חֶם הַפֶּ֖חָה לֹ֥א אָכַֽלְתִּי... וְ֠גַם בִּמְלֶ֜אכֶת הַחוֹמָ֤ה הַזֹּאת֙ הֶחֱזַ֔קְתִּי וְשָׂדֶ֖ה לֹ֣א קָנִ֑ינוּ וְכָל־נְעָרַ֔י קְבוּצִ֥ים שָׁ֖ם עַל־ הַמְּלָאכָֽה... וְעִם־זֶ֗ה לֶ֤חֶם הַפֶּחָה֙ לֹ֣א בִקַּ֔שְׁתִּי כִּֽי־כָֽבְדָ֥ה הָעֲבֹדָ֖ה עַל־הָעָ֥ם הַזֶּֽה" (נחמיה פרק ה פסוק יד - יט, יד-יט)
בשעריו של חודש ניסן, חודש בו נגאלנו על ידי משה רבינו. הדוגמא המכוננת לדמות של מלך-נביא-מחוקק. מלך שכל מהות הנהגתו היא רוממות רצונה של האומה אל האידאלים האלוקיים. אנו נזכרים בכך שמלך הוא מקור חרות ולא מקור שיעבוד. מקור רוממות ולא מקור השפלה. פסגת רצון ולא שיעבוד חיצוני.
כי לי בני ישראל עבדים. עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים .
ובנביא העלה ד' את ישראל ממצרים ובנביא נשמר
אחר ישובו בני ישראל ובקשו את ד' אלוקיהם ואת דוד מלכם
ופחדו אל ד' ואל טובו באחרית הימים
מיד לאחר שיוצאת אש מלפני ה' ואוכלת את העולה על המזבח, לוקחים שני בני אהרון נדב ואביהוא את מחתותיהם ומקריבים לפני ה' אש זרה, ולכן הם מתים.
וקשה מאוד, איך יתכן ששני אנשים גדולים כל כך, שהיו הכהנים של עם ישראל, ובמעמד הר סיני היו מהמעטים שעלו וראו את כבוד ה', יעשו מעשה כזה? איך הם עושים במשכן, ובזמן שהם נמצאים בתפקיד, מעשה שלא ציוו אותם, על דעת עצמם? ואיך דווקא ברגע שבו יוצאת אש מלפני ה', הפעם הראשונה שאש אלוקית אוכלת את הקרבנות, הם מביאים אש אנושית ומקריבים בה?
את נדב ואביהוא פגשנו בנפרד מאלעזר ואיתמר כבר במעמד הר סיני כמו שהזכרנו. ושם נאמר "וַיַּעַל מֹשֶׁה וְאַֽהֲרֹן נָדָב וַֽאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵֽל: וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַֽעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹֽהַר: וְאֶל אֲצִילֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁלַח יָדוֹ וַֽיֶּֽחֱזוּ אֶת הָאֱלֹהִים וַיֹּֽאכְלוּ וַיִּשְׁתּֽוּ". ממה שנאמר שם "לא שלח ידו" משמע שכבר אז היו אמורים למות, והבעיה שפגשנו בפרשה שלנו התבטאה כבר שם. אלא שאז לא מתו וכאן מתו.
בעבודת ה' יש שני צדדים: צד שבא מהקב"ה אלינו, מצוות וחוקים, ואנחנו מקיימים אותם. וצד שבא מאיתנו אליו, התנדבות, מנהגי חסידות וכדו', שהאדם רוצה מעצמו להתקרב אל ה'. את הצד שבא מלמעלה למטה מייצגת האש האלוקית שירדה בבית המקדש מהשמים. ואת הצד שבא מלמטה למעלה, מאיתנו אל ה', מייצגת האש שמדליק הכהן. וכך אכן ההלכה, שלמרות שיורדת אש מהשמים, צריך להביא גם אש אנושית. אנחנו לא רק מקיימים את מצוות ה' כאדון, כי כך הוא ציווה, אלא גם רוצים לקיים אותם מעצמנו, ומהתנדבות שלנו.
בני אהרון הכהנים מייצגים את כל צדדי עבודת ה'. את הצד של ההתנדבות והעבודה מאהבה ייצגו נדב ואביהוא. וכמו שמשמע בשמותם: נדב מלשון נדבה, ואבי-הוא אומר שה' הוא אבינו, והיחס הוא של אב ובן לא רק של אדון ועבד. בעבודה מאהבה יש סכנה גדולה, שאדם יעשה מה שנראה לו לפי דעתו, ובלי להתחשב במה שאמר לו ה'. כי הרי העבודה מגיעה ממנו, ומהרצון שלו, אז הוא עושה מה שהוא רוצה ולא את רצון ה'. ומזה אפשר להגיע לטעויות גדולות בעבודת ה', כי גם אם הרצון שלנו טוב, הוא לא מדוייק ולא יודע איך נכון לעבוד את ה' ואיך לא.
ולכן האהבה צריכה להיות תמיד כפופה ליראה. קודם כל לעשות לפי ציווי ה', ולפי המסגרת והגבולות שהוא קבע, ורק לאחר מכן ובתוך הגבולות האלו, לתת ולחדש מעצמנו.
נדב ואביהוא חיפשו את אהבת ה' והקרבה אליו כמו שנאמר "בְּקָרְבָתָם לִפְנֵֽי ה' וַיָּמֻֽתוּ", ולא היו כפופים מספיק ליראה. ולכן עבודת ה' שלהם היתה טבעית ובאה מרצון מלא. ולכן גם לא ראו סתירה בין לחזות את האלוקים לבין אכילה ושתיה, שהם צדדים גשמיים. כי אצלם הצד הגשמי היה מחובר לצד הרוחני, מלמטה למעלה.
ולכן כבר אז היה ראוי שתשלח בהם יד, אלא שאז עם ישראל עוד לא היה מבין מה הבעיה בעבודת ה' מאהבה בלבד? ולמה להמית מי שרק רצה להתקרב לה' בכל מאודו?
אבל לאחר חטא העגל, שבו עם ישראל רצו להתקרב לה', וחיפשו אלוקים שילכו לפניהם, אבל פעלו שלא לפי הכללים והציוויים האלוקיים, אז היה כבר ברור מה הבעייתיות ולאן עבודה כזו יכולה להוביל.
ולכן כשיצאה אש מלפני ה' בפרשתנו "וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיָּרֹנּוּ וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם", יחד עם הרינה וההתרגשות שבאה מלמטה למעלה, היתה גם יראה גדולה ונפילה על הפנים.
ברגע ההוא רצו בני אהרון ללמד, על פי הבנתם את רצון ה', שגם כשיורדת אש מהשמים צריך להביא אש אנושית. וחייבים לשמר את ההתלהבות והרצון האנושי מלמטה למעלה. ולכן דווקא אז הביאו אש אנושית שלא ציווה אותם, כלומר שבאה מהתנדבות ולא מציווי.
ואז הגיע הרגע של "בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד", שבו לימד ה' שבמדרגה של העולם הזה אי אפשר לקיים אהבה בלי יראה, והחלק הזה של עבודת ה' לא יכול להתקיים כך בעולם הזה, ומארבעת בני אהרון נותרו רק שניים. ולכן יש במיתת בני אהרון צד של עונש על חטא העגל כדברי המדרש.
[עיון נוסף והרחבה: מדרש אגדה שמיני פרק י סימן א, רש"ר הירש ויקרא פרק י פסוק א 'אין ספק', עירובין דף סג עמוד א 'אמר רבא בפניו אסור', מדרש תנחומא אחרי מות יב, ר' צדוק הכהן מלובלין - דובר צדק עמוד קיד 'ולכך ניצולו', קטו 'ובנפילת אש', קטז 'ובתוספת ביאור', קיז 'ועיין בזוהר', קיח 'ולכך נאמר אש זרה', קכ 'ובויקרא רבה', רסיסי לילה אות כד 'וזה ענין', שפת אמת שמיני תרמ"ח, שם משמואל שמיני תרע"ג 'ולפי האמור', הכתב והקבלה ויקרא פרק טז פסוק א 'והנה נדב ואביהוא', שם משמואל אחרי מות תרע"א, שמות פרק כד פסוק יא: רש"י, כלי יקר 'ונראה לפרש'].
פרשת שמיני נראית כפרשה חסרת שם- יש לה רק מספר. לפי הפשט המספר הזה בא כהמשך לשבעת ימי המילואים שבפרשה הקודמת, אבל השימוש במספר ככותרת לפרשה מלמד שיש לו הקשר רחב יותר.
רש"י עפ"י חז"ל מזהה את התאריך המדויק של אותו יום: "ויהי ביום השמיני- שמיני למלואים, הוא ר"ח ניסן, שהוקם המשכן בו ביום". הזיהוי נותן ליום הזה ולאירועים שבו מקום בשורת האירועים היסודיים של העולם: "ויהי בחדש הראשון בשנה השנית באחד לחדש הוקם המשכן, תנא אותו יום נטל עשר עטרות, ראשון למעשה בראשית...". רש"י מפרש שם עפ"י ההקשר בסוגיית הגמרא: "ראשון לבריאת עולם- שאחד בשבת היה", אבל לפי שיטת ר' יהושע נוכל לפרש פירוש נוסף.
במסכת ראש השנה נחלקו התנאים בתאריכים של כמה אירועים ובראשם: "תניא רבי אליעזר אומר בתשרי נברא העולם... ר' יהושע אומר בניסן נברא העולם...". סדר המועדים שלנו שנקבע בתורה נוהג עפ"י שיטת ר' אליעזר שהעולם נברא בתשרי, ולכן א' בתשרי הוא ראש השנה ובו אנו אומרים "היום הרת עולם". גם לשיטה זו הכוונה היא שא' תשרי הוא היום השישי בבריאה שבו נברא האדם, ומאז ניתן למנות את הימים כפי משמעותם האנושית. אמנם לפי ר' יהושע משמע שאותו יום השישי הוא א' בניסן. אך לפי פרשתנו ניתן ליישב את שתי השיטות. בריאת העולם נעשתה בששה ימים והסתיימה ביום השביעי. אם כן השלב הבא הוא 'היום השמיני' שמופיע בפרשתנו. שלב זה הוא הבריאה שנעשתה בניסן.
המשמעות של חנוכת המשכן אינה רק לגבי עם ישראל אלא לגבי העולם כולו: "ויהי ביום השמיני, ותניא אותו היום היתה שמחה לפני הקדוש ברוך הוא כיום שנבראו בו שמים וארץ, כתיב הכא ויהי ביום השמיני וכתיב התם ויהי ערב ויהי בקר יום אחד". למרות שהבריאה הסתיימה ביום השביעי זהו רק שלב ראשון שלה ויש שלב נוסף של הבריאה שמסתיים רק ביום השמיני. לעומת השלב הראשון שבו ה' פועל לבדו, בשלב השני האדם נעשה 'שותף לה' במעשה בראשית', ויוצר בעצמו את המשכן שבו משתקפים כל העולמות העליונים והתחתונים. על גבי יצירה זו בא הקב"ה ומשרה את שכינתו.
השראת השכינה מופיעה בפרשתנו בדמות ירידת האש מן השמים. ואכן האש היא היצירה שהופיעה מיד לאחר השלמת השלב הראשון בבריאה: "אָמַר רַ' יוֹסֵי: הָאוּר עָלָה בְּמַחֲשָׁבָה לְהִבָּרְאוֹת בְּעֶרֶב שַׁבָּת וְלֹא נִבְרָא עַד מוֹצָאֵי שַׁבָּת, וּבְמוֹצָאֵי שַׁבָּת נָתַן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא דֵּעָה בְּאָדָם הָרִאשׁוֹן מֵעֵין דֻּגְמָה שֶׁל מַעְלָה, וְהֵבִיא שְׁנֵי רְעָפִים וְהִקִּישָׁם זֶה לָזֶה, וְיָצָא מֵהֶם אוּר וּבֵרֵךְ עָלָיו "בּוֹרֵא מְאוֹרֵי הָאֵשׁ". אלא שהאש של מוצאי שבת- לילו של היום השמיני היתה תולדה של צורך: "כיון ששקעה החמה במוצאי שבת התחיל החושך ממשמש ובא ונתירא אדם הראשון, שנאמר ואומר אך חשך ישופני ולילה אור בעדני, אותו שכתוב בו הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב בא להזדווג לי". ואילו האש של היום השמיני נוצרה לכתחילה כמעידה על השלמה ולא על חסרון.
ניתן לומר אם כן שכל מאות השנים שעברו בין 'היום השישי' שבא' תשרי לבין 'היום השמיני' שבא' ניסן נחשבו כלילה אחד ארוך, עד שהאיר אורם של ישראל במשכן, וזוהי השמחה הגדולה שהיתה לקב"ה ביום זה.
לחידון לילדים לפי סדר העולים לתורה לחץ כאן
1) מצאו עוד שני מקומות נוספים בתורה בהם מוזכר שאש ה' פגעה באנשים?
2) אילו זוגות של אחים מופיעים בפרשה זו? (4 זוגות)
3) מכל העופות הטמאים המוזכרים בפרשה זו (ובפרשת ראה), אילו 2 עופות מוזכרים גם במקומות אחרים בתורה?
-את התשובות לשאלות תמצאו בתחתית העמוד-
לעלוי נשמת א"מ שלמה בן נתן חיים וא"מ אסתר בת רפאל ז"ל
את פרשת שמיני ניתן לחלק לשני חלקים. החלק הראשון עוסק ביום השמיני, יום חנוכת המשכן, שהגיע לאחר שבעת ימי המילואים בהם הכשיר משה את אהרן ובניו לעבודת המקדש. כעת, סוף סוף, לאחר המתנה ארוכה של שבוע ימים הם החלו לעבוד ביום השמיני, אולם בעקבות הקרבת האש הזרה של נדב ואביהוא, השמחה הפכה ליגון. החלק השני של הפרשה, עוסק ביחס לעולם החי — בנושא אכילה וטומאה. מעניין שבשני חלקי הפרשה מופיע פסוק דומה. לאחר פרשיית נדב ואביהוא נאסר על הכהנים לשתות יין: "יַיִן וְשֵׁכָר אַל תֵּשְׁתְּ אַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ בְּבֹאֲכֶם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וְלֹא תָמֻתוּ חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם". מטרת האיסור, כדי שיוכלו "לְהַבְדִּיל בֵּין הַקֹּדֶשׁ וּבֵין הַחֹל וּבֵין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהוֹר". ההבדלה דורשת דעה ברורה, שהרי "אם אין דעת — הבדלה מנין"? (ירושלמי ברכות ה, ב). פסוק כמעט זהה מופיע גם בחלק השני של הפרשה: "לְהַבְדִּיל בֵּין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהֹר וּבֵין הַחַיָּה הַנֶּאֱכֶלֶת וּבֵין הַחַיָּה אֲשֶׁר לֹא תֵאָכֵל". ניתן לומר אם כן, שההבדלה היא מכנה משותף בין שני חלקי הפרשה.
ההבדלה מביאה לקדושה. כך, למשל, הקב"ה מבדיל את אהרן ובניו בכדי להקדישם וכך גם קדושתו של יום השבת באה לידי ביטוי בהבדלתו משאר ימות השבוע. בכל יום שבו אומרים קידוש בתחילתו, אומרים גם הבדלה ביציאתו. הקדושה וההבדלה כרוכות יחד. כל קדושה דורשת היבדלות מסוימת מהמדרגות הנמוכות ממנה. כך, גם עם ישראל נפגש עם קדושתו על ידי ההיבדלות ממדרגות החיים הנמוכות ממנו. המדרגה עליה מדברת פרשתנו היא עולם החי. את רוב בעלי החיים אסור לנו לאכול. גם כאשר ישנו בעל חיים המותר לאכילה, ישנה מסכת ארוכה של הלכות המעכבת את האכילה הפשוטה — שחיטה, בדיקת טרפות, איסור דם, איסור בשר בחלב ועוד. אגב, גם לאוכל מהצומח יש הרבה פרטי דינים, כמו עורלה, תרומות ומעשרות וחלה. מטרתם של כל העיכובים האלה היא להעביר לנו מסר — בשביל להיפגש עם הקדושה, יש צורך ליצור הבדלה. וביחס לעולם החי, ההיבדלות תיעשה סביב סוגית האכילה. האכילה מתבצעת גם אצל בעלי החיים, אנו אוכלים והם אוכלים, בנושא זה שווה האדם לבעלי החיים. ועל כן, דווקא בנקודה זו של קרבה לעולם החי, יש צורך לחדד את ההבדלים. אנחנו לא חיות, יש לנו זהות שונה ומיוחדת, וההבדלה מחדדת ושומרת על הזהות. באמת, מעניין לשים לב שבכל העולם בני האדם אוכלים באופן שונה מבעלי החיים. הם מעבדים, מבשלים, אופים ובעצם מטביעים חותם אנושי על האוכל, ולא פחות מכך על צורת האכילה — צלחת, סכו"ם, מקלות אכילה וכו'. מה שנכון באנושות כולה, נכון שבעתיים בעם ישראל. בנוסף לפעולות האנושיות הרגילות, יש לנו עולם שלם של הנחיות המורות מה אסור ומה מותר. הנחיות השומרות עלינו ומבדילות אותנו מהעולם החייתי, לבל ישפיע על אישיותנו. כך למשל, החיות הטורפות והעופות הדורסים, כולם אסורים באכילה, על מנת להרחיק מאיתנו כל מוטיב של רדיפה וטרף בחיינו. אסור לאכול דם, באשר בו זורמת הנפש החייתית, שהרי "הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ" (דברים יב, כג). כל ההגבלות והאיסורים ההופכים יחד למערכת שלמה ומרהיבה של עיבוד וזיקוק האוכל הנכנס לגופנו, הניצבת בפנינו על מנת להתאים את רגעי האכילה לרמת הקדושה הראויה לאדם. "כי המאכלות האסורות מכניסים טומאה בלבו ובנפשו של אדם... ומסלקת ממנו הדעה האמתית ורוח השכל שהקדוש ברוך הוא נותן לחסידים, כמו שאמר הכתוב: 'כי ה' יתן חכמה', והנה הוא נשאר בהמי וחומרי, משוקע בגסות העולם הזה. והמאכלות האסורות יתירות בזה על כל האיסורים, כיוון שהם נכנסים בגופו של האדם ממש ונעשים בשר מבשרו". (מסילת ישרים פרק יא) דקדוק בשמירת כשרות משמעו פעולה חינוכית, שמטרתה לשמור על הנפש, לפתח את התרבות האנושית ולהפוך אותה למוסרית יותר. "וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי וְלֹא תְטַמְּאוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּכָל הַשֶּׁרֶץ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ".
הקדושה קשורה קשר הדוק לא רק להבדלה, אלא גם לברכה. יום השבת, היום הקדוש מכולם, הוא גם יום הברכה: "וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ". (בראשית ב, ג), "לקראת שבת לכו ונלכה כי היא מקור הברכה" (קבלת שבת, לכה דודי). גם בית המקדש, ביתה של הקדושה, ממנו באה הברכה לעולם: "כִּי שָׁם צִוָּה ה' אֶת הַבְּרָכָה" (תהילים קלג, ג). ממילא, דווקא הכהנים, "כהניך הקדושים," הם המופקדים על נשיאת הכפיים לברך את עם ישראל באהבה. אדם השומר על הקדושה שבו, גם מפיץ ברכה אל סביבתו. כאשר נשמרת זהותנו האנושית, מתפשטת הברכה אל עולם החי. מציאותם של אנשים עדינים יותר באכילתם, מביאה ברכה לעולם הטבע כולו. בזכות ההתקדשות גם החיות משתנות לברכה, "וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ וְנָמֵר עִם גְּדִי יִרְבָּץ" (ישעיה יא, ו.) באחת מאגרותיו (אגרת שא), כותב הרב קוק שכאשר אדם מקדש את נפשו, אפילו החיות הטורפות פחות מזיקות ומתנהגות בצורה יותר עדינה, משהו נרגע בזכות אנשים שמתעלים.
עם זאת, כשם שיש להבדיל בין מדרגת האדם למדרגות נמוכות יותר, כך לא פחות חשוב להבדיל בין מדרגתו למדרגות הגבוהות ממנו. על נדב ואביהוא נאמר: "בְּקָרְבָתָם לִפְנֵֽי ה' וַיָּמֻֽתוּ" (ויקרא טז, א), בני אהרן התקרבו יתר על המידה, ללא הבדלה. גם כשמתקרבים צריך להבחין בהבדלים ולנהוג בהתאם לכך. בני אהרן חטאו באי-הבלטת המרחק והפער שיש בין בני האדם לעולם העליון. דווקא כאשר מתקרבים יש צורך להבדיל. גם איסורי הקרבה והחיתון בין בני משפחה, המופיעים בהמשך ספר ויקרא, מבליטים את הזהירות בה אנו צריכים לנקוט דווקא במקומות בהם יש קרבה. ואכן, הפעולות הראשונות אותן עושה הקב"ה בבריאת העולם, עוסקות בהבדלה: בין אור לחושך ובין מים עליונים למים תחתונים, זהו השורש לכל הבריאה כולה, לכל הברכה כולה. ' "אַל תְּשַׁקְּצוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּכָל הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ... כִּי אֲנִי ה' הַמַּעֲלֶה אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לִהְיֹות לָכֶם לֵאלֹהִים"— אמר הקדוש ברוך הוא: אילמלא העליתי את ישראל ממצרים אלא בשביל דבר זה, שאין מטמאין בשרצים — דיי'. (בבא מציעא סא ע"ב).
השבת, פרשת שמיני מכונה גם שבת החודש, משום שהיא סמוכה לראש חודש ניסן. בשבת זו מוציאים 2 ספרי תורה ובשני קוראים למפטיר את פרשת החודש בספר שמות בפרשת בא את 20 הפסוקים הראשונים שבפרק י"ב, אודות ההיערכות לקרבן הפסח: "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה. דַּבְּרוּ אֶל כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בֶּעָשֹׂר לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה לְבֵית אָבֹת שֶׂה לַבָּיִת".
לקראת חג הפסח נתמקד במשמעות של שמות החג. בתורה מכונה החג בכינוי 'חג המצות', וכן אנו אומרים בברכת המזון ובתפילה. לעומת זאת, בחז"ל מכונה החג בכינוי 'חג הפסח', וכן מצוי בלשוננו: אנו מכנים את החג השני בפסח חג 'שביעי של פסח'. לספר שבו נשתמש בליל הסדר קוראים 'הגדה של פסח'. המסכת שנלמדים בה מרבית דיני החג נקראת 'מסכת פסחים'. חול המועד מכונה 'חול המועד פסח'. נשאלת השאלה, מדוע שינוי הלשון? מדוע בתורה הוא מכונה 'חג המצות', ואילו בלשוננו מכונה 'חג הפסח'?
נבאר זאת בשני אופנים: הראשון, בדרך משל (כמדומני שמעתי בשם המלבי"ם). משל למלך, שיצא לצוד בשדה ופגש רועה צאן שחילל בחליל. המלך התאהב בו ומינה אותו לאחד מעוזריו. תוך זמן קצר התקדם הרועה - עוזר המלך ועלה, עד שמינהו המלך לשר האוצר בממשלתו. השר הצעיר היה מאד אהוד ומקובל בקרב אזרחי המדינה. השרים קינאו בו על עלייתו המטאורית והחליטו להוציא עליו שם רע, שכביכול מעל וגנב מאוצר המלך ומחביא בביתו את האוצר הגנוב.
המלך שלח את שוטריו לערוך חיפוש מפתיע בביתו, כדי לבדוק את רכושו הפרטי. בחיפוש העלו חרס בידם, הם גילו דירה צנועה, ללא אוצרות זהב וכסף. במהלך החיפוש הופתעו לראות חדר אחד סגור. המלך הורה לפרוץ את המנעול ולפתוח את דלת החדר. משפרצו את הדלת גילו שבמרכז החדר, על הרצפה מונחים מקל, תרמיל וחליל. שר האוצר - בעל הבית נשאל לפשר הדבר, והשיב שחשוב לו לזכור בכל יום שבחמלת ה' עליו נשא חן בעיני המלך עד שהגיע למעמד רם זה. בכל יום הוא מזכיר לעצמו שלא בצדקתו או ביושר לבבו עלה לגדולה, אלא הכל היה מאת ה', בהנהגתו.
הוא הטעים והוסיף שמידי יום הוא נכנס לחדר זה ומתבודד בו כמה דקות ומזכיר לעצמו את מעמדו הקודם, כדי שלא יתנשא ויתגאה, שדעתו לא תזוח עליו.
הנמשל, לחג הפסח יש שני שמות, כל שם מסמל ומייצג מצב מסוים בעם ישראל. השם 'חג הפסח' מסמל את הנס הגדול, שפסח הקב"ה על בתי אבותינו במצרים והוציאנו מאפילה לאור גדול. כדי שלא תזוח דעתנו, שלא נחוש גאווה, אנו קוראים לחג גם בשם 'חג המצות', לזכור את ימי העוני והשפלות, שאכלנו לחם עוני, שהשתעבדנו למצרים בפרך. אנו זוכרים את מעמדנו הקודם כדי שנתנהג בענווה והכנעה, כמו אותו רועה שעלה לגדולה והתמנה לשר.
רבי לוי יצחק מברדיצ'ב, בביאורו קדושת לוי מבאר בדרך דומה מעט, אך מוסיף נופך מיוחד משלו. הוא אומר שבתפילין שלנו כתוב: "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד" (דברים ו, ד), אנו זוכרים את הקב"ה ומזכירים זאת לעצמנו. לעומת זאת, בתפילין של הקב"ה כתוב: "ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ", הקב"ה זוכר אותנו. בתורה החג נקרא 'חג המצות', הקב"ה משבח את עם ישראל, על המצות שאכלו בצאתם ממצרים, ומזכיר את חסד ההליכה במדבר. מאידך, אנו משבחים את הקב"ה וקוראים לחג 'פסח', על שם הנס שעשה לנו, כשפסח על דלתי בני ישראל במצרים.
חג הפסח בפעולות הרבות, כמו גם בשמותיו המגוונים מסמל יותר מכל מועד אחר את הקשר המיוחד שבינינו לבין הקב"ה.
הזכרנו כבר בעבר (בפרשת תצוה), שיש מחלוקת בין המדקדקים, האם ישנם שרשים עם פחות משלוש אותיות.
אך נראה שלהבחנה הבאה – למרות שהיא מדגישה בשורש שתי אותיות מתוך השלוש – יכולים להסכים שני הצדדים:
ניתן לראות לא מעט קבוצות של שורשים שונים בני שלוש אותיות, שיש להם שתי אותיות משותפות, שמהוות מכנה משותף לכל קבוצת השורשים. מכנה משותף זה הוא מכנה משותף ענייני, בכך שלשתי אותיותיו יש משמעות מסויימת, ובצירוף אות שלישית אליהן, מתקבל שורש שמבטא פן ייחודי של משמעות זו. הצירוף של כל השורשים המסתעפים הללו, יוצר קשת רחבה של הגוונים השונים של המשמעות היסודית. (הדוגמה שנביא להלן תבהיר את כוונתנו.)
ר' שלמה פפנהיים, בספרו על 'חשק שלמה' – 'שרשים', מבאר בדרך זו שורשים רבים, על סדר האל"ף בי"ת.
כמו כן, ב'ריש מילין', בחלק שני, העוסק ב'רשמי מחשבה למדרש השרשים', מבאר הראי"ה קוק מקצת צירופים של שתי אותיות מתחילת האל"ף בי"ת, וניכרת הבחנה זו גם בחלק מביאוריו שם.
אחת הדוגמאות הבולטות של כלל זה, הן האותיות פ'ר', והשורשים הרבים המסתעפים מהן ע"י צירוף אות שלישית אליהן[1].
נפתח בשתי מילים מקבוצת השורשים הזו, שמופיעות כצמד בפרשתנו.
לאחר מות נדב ואביהוא, אומר משה לאחיהם, אלעזר ואיתמר: "רָאשֵׁיכֶם אַל תִּפְרָעוּ וּבִגְדֵיכֶם לֹא תִפְרֹמוּ" (ויקרא י, ו). ישנן כאן שתי פעולות – פריעה ופרימה – שכל אחת מהן מתייחסת אמנם למושא אחר: הפריעה לראש, והפרימה לבגדים. אך שתיהן פעולות שמציינות את הצער של האַבֵל על מתו, ובשתיהן נאסרו אלעזר ואיתמר.
מה משמעות פעולות אלו, ומדוע מתבטא בהן צערו של האבל על מתו?
פריעת הראש מופיעה בכמה מקומות נוספים בתורה (לדוג' בפרשת נשא (במדבר ה, יח), נאמר על הכהן "וּפָרַע אֶת רֹאשׁ הָאִשָּׁה" (הסוטה), ואחר כך על הנזיר נאמר "גַּדֵּל פֶּרַע שְׂעַר רֹאשׁוֹ" (שם ו, ה). גם המצורע מצווה ש"רֹאשׁוֹ יִהְיֶה פָרוּעַ" (ויקרא יג, מה)). עניינה גידול השער, שבכך הוא נראה גדול ומרובה, כביאור ה'שפתי חכמים' לרש"י בפרשתנו: 'מי ששערותיו גדולים, מתחלקים השערות אלו מאלו ונעשה פרע'.
הפרימה היא סוג של קריעה, ועניינה פגיעה בצורת הבגד – העשוי מצירוף חוטים רבים לאריג אחד – על ידי ביטול החיבור שבין החוטים שיוצר את צורת הבגד השלמה.
נראה שהסיבה שפעולות אלו מציינות אֵבל על המת, בגלל שבהן מבטא האַבֵל, עד כמה משמעותי בשבילו חסרון המת, שעד עכשיו היה איתו בעולם, ובהסתלקותו מרגיש האַבֵל שנהרס המצב המשפחתי המסודר והשלם שהיה לו קודם, 'התפרדה החבילה'. על כן הוא מבטא זאת בביטול הצורה המסודרת הרגילה של שערות ראשו, ובביטול חיבור החוטים שבבגדיו.
האותיות המשותפות לשורשים פ'ר'ע' ופ'ר'מ', הן האותיות פ'ר'. מה משמעותן היסודית של צמד אותיות זה?
הרש"פ אומר כלל, שלענ"ד מאד מסתבר: כאשר שורש בן שלוש אותיות שנוצר מהכפלת האות השניה שבאותיות היסודיות, הוא מעצים את המשמעות היסודית שלהן. במקרה שלנו, שורש פ'ר'ר', מבטא ביתר שאת את משמעות צירוף האותיות פ'ר' – לפורר דבר משמעותו הפיכת הדבר האחד הגדול לדברים רבים וקטנים. ("פּוֹר הִתְפּוֹרְרָה אֶרֶץ" (ישעיה כד, יט); "אַתָּה פוֹרַרְתָּ בְעָזְּךָ יָם" (תהלים עד, יג)).
נביא בקצרה עוד כמה דוגמאות של מילים ושורשים הנוצרים מהאותיות פ'ר' (סימנתי בכוכבית את המילים שראיתי שמבאר הרש"פ בספרו הנ"ל):
א'פ'ר' ; פ'ר'ד' ; *פ'ר'ה' ; *פ'ו'ר' ; פ'ר'ז' ; פ'ר'ח' ; פ'ר'ט' ; פ'ר'כ' ; פ'ר'ס' ; פ'ר'צ ; פ'ר'ק' ; פ'ר'ש' ;
במאמר המורחב, פירשנו כיצד כל אחד מהשורשים הללו קשור למשמעות היסודית של פ'ר'.
[1] את יסודי הדברים ביחס לשורש זה, שמעתי לפני כמה שנים מהרב יעקב לבנון שליט"א.
1) מצאו עוד שני מקומות נוספים בתורה בהם מוזכר שאש ה' פגעה באנשים?
בפרשת קורח, כשמאתיים וחמישים האנשים ניסו להקריב קטורת בזמן המחלוקת, כתוב ש"אש יצאה מאת ה'" ואכלה אותם (במדבר טז לה). בפרשת בהעלותך, התורה אומרת על המתלוננים: "ותבער בם אש ה'".
2) אילו זוגות של אחים מופיעים בפרשה זו? (4 זוגות)
ארבעת הזוגות הם 1. משה ואהרון 2. נדב ואביהו 3. איתמר ואלעזר 4. מישאל ואלצפן, בניו של עוזיאל שהתבקשו להוציא את גופותיהם של נדב ואביהו מהמשכן (ויקרא י ד).
3) מכל העופות הטמאים המוזכרים בפרשה זו (ובפרשת ראה), אילו 2 עופות מוזכרים גם במקומות אחרים בתורה?
העורב והנשר הם העופות הטמאים שמוזכרים במקומות נוספים בתורה. בפרשת נח העורב נשלח תחילה לבדוק אם יבשו המים (בראשית ח ז). הנשר מוזכר מספר פעמים: 1. בפרשת יתרו, ה' מתאר את הוצאת בני ישראל ממצרים כנשיאה על כנפי נשרים (שמות יט ד). 2. בתוכחה של פרשת כי תבוא, האויב מתואר כמגיע ממקום רחוק כדאיית הנשר (דברים כח מט). 3. בפרשת האזינו, הגנתו של ה' נמשלת להגנת הנשר על גוזליו (דברים לב יא).
