פרשיית המצורע היא חלק מדיני הטומאה והטהרה שבתורה. כמו שאר הטמאים, המצורע מורחק מקדושת המקדש וקודשיו, ועליו לטבול בכדי שיוכל לבוא איתם במגע. אמנם דיני המצורע חורגים לחלוטין מאלו של שאר הטומאות, עד כדי כך שנראה כי התורה מגלה כאן תחום חדש: לצרעת יש גם היבטים של טומאה, אך יש לה גם היבטים אחרים לגמרי.
המשותף לכל סוגי הטומאה בתורה הוא שאיסוריהם ודיניהם הינם רק בענייני המקדש וקודשיו. גם הטומאות החמורות ביותר, כדוגמת זב וטמא מת, אינן נוגעות אלא לעיסוק בענייני הקדושה: מי שטמא מורחק מלגעת בקודשים ובתרומה, מלהיכנס למקדש וכדומה. ישנן גם הרחקות מתחומים היקפיים יותר של הקדושה: לזב אסור להיכנס לכל מחנה הלויים, ולא רק למשכן (מחנה שכינה) כשאר הלויים. אולם בניגוד אליהם, טומאת המצורע מרחיקה אותו לא רק מתחומי הקודש בלבד, אלא אף ממחנה ישראל בכללו: "כָּל יְמֵי אֲשֶׁר הַנֶּגַע בּוֹ יִטְמָא טָמֵא הוּא בָּדָד יֵשֵׁב מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ" (יג, מו). הרחקה יחידנית זו אינה מן הקדושה בלבד, שהרי מבחינה הלכתית מחנה ישראל הוא אזור החולין, ואין בו דינים של טומאות. אלא המצורע מורחק אף מחיי השיגרה התקינים. הרחקה זו דומה לחובת ההרחקה מן המחנה של גורמי חטא וכיעור כגון חובת כיסוי הצרכים, או ההישמרות מ'כל דבר רע'. אלו הרחקות שאין בהן דיני טומאה, אלא דחיית עניינים שפלים שאינם ראויים לבוא בקהל. נמצא שבצרעת יש לא רק טומאה, אלא גם שפלות גדולה שאינה מאפשרת להישאר בתוך מחנה ישראל.
על מנת להבין זאת ביתר בהירות, נתיחס גם לדיני צרעת הבגד וצרעת הבית. גם בהם קיימים דינים חריגים שאין להם אח ורע בשאר טומאות הכלים, הבגדים והחפצים. התורה מלמדת כי הצרעת מחייבת להשמיד את הבגד או את הבית: "בָּאֵשׁ תִּשְׂרְפֶנּוּ אֵת אֲשֶׁר בּוֹ הַנָּגַע" (יג, נז); "וְנָתַץ אֶת הַבַּיִת אֶת אֲבָנָיו וְאֶת עֵצָיו וְאֵת כָּל עֲפַר הַבָּיִת" (יד, מה). אין דין דומה לכך בשאר הטומאות: בדרך כלל דיני הטומאה מסתכמים בחיוב הרחקה של החפצים הטמאים ממגע עם קדושה. הצרעת היא הטומאה היחידה אשר מחמתה הכלי אינו רק מפריע להופעת מעלות גבוהות, אלא הוא אינו ראוי לקיום גם בעולם החולין[1].
לאור זאת מתברר יותר החיוב של המצורע לשבת בדד – הבידוד נועד להסיר אדם זה מן החלל החברתי, בדומה להשמדת הבגד או הבית. ומכאן מובן היטב מאמר חז"ל שמצורע חשוב כמת: כפי שמשמידים את הבגד או הבית, היה כביכול צורך להמית את המצורע. אלא שבמקום זאת, מוציאים אותו מן המחנה, וכך הוא 'אינו קיים' בחיי היום יום של בני העם.
אם כן, יש להבין מהו הגורם הנוסף המצוי בצרעת המחייב את הסרתה באופן מוחלט אף מחיי החולין?
מן המקרים בהם מופיעה הצרעת בתנ"ך עולה כי הצרעת איננה בגדר טומאה בלבד, אלא יש בה מימד של עונש על חטא. מבחינה זו הצרעת שייכת לקבוצת העונשים המושתים על החוטא משמים כגון: גלות (קין) מחלה (השחין או הדבר במצרים), אש היורדת משמים (נדב ואביהו), כרת (לחוטא בחילול שבת) וכדומה.
אנו מוצאים בתורה ובנביאים מקרים שונים של ענישה משמים על ידי צרעת: מרים הצטרעה כשלג בעקבות דבריה על משה (במדבר יב); גיחזי נדבק בצרעת בעקבות תאוות הממון ששלטה בו (מלכים ב ה); עוזיהו נענש בצרעת במצחו על שנכנס להקטיר קטורת בהיכל (דברי הימים ב כו). באופן דומה, ישעיהו מנבא על ספחת שתופיע על קדקד בנות ציון בגלל חטאיהן (ישעיהו ג, יז). ממקרים אלו ואחרים לומדים חז"ל במסכת ערכין (טז, א) כי הצרעת מהווה עונש לשבעה מיני חטאים: "על שבעה דברים נגעים באין: על לשון הרע, ועל שפיכות דמים, ועל שבועת שוא, ועל גילוי עריות, ועל גסות הרוח, ועל הגזל, ועל צרות העין".
כעת מובן כי הרחקת המצורע מן הקהל אכן נובעת מן המימד של החטא המצוי בצרעת, ולא מן המימד של הטומאה המצוי בה. כך כותב רש"י (יג, מו) על בסיס דברי הגמרא: "ואמרו רבותינו (ערכין טז, ב) מפני מה נשתנה משאר טמאים לישב בדד? הואיל והוא הבדיל בלשון הרע בין איש לאשתו ובין איש לרעהו, אף הוא יבדל". כלומר שאר הטומאות הן מציאות רוחנית מסויימת אשר נוגדת את הקדושה. אך בצרעת יש שורש של פגם וחטא.
על בסיס הבנה זו נוכל לאפיין את תופעת הצרעת. שהרי על גבי ההבנה שהנגע נובע מן החטא והוא מוליד טומאה, יש להבין את מהות אותו הנגע עצמו.
בטומאת הצרעת ישנו חידוש גדול: כל הטומאות שבתורה הן בעצם סימון מציאות רוחנית מסויימת, הכרוכה במאורעות פיזיים המתרחשים באופן טבעי. המוות, השרץ, הקרי, הזב והנידה הם כולם תופעות טבעיות, והתורה מלמדת אותנו שהטומאה כרוכה בהן ומלווה אותן. אולם במצורע מדובר על טומאה כזו שחודרת מן העולם הרוחני אל העולם הגשמי – זו טומאה שמלווה באירוע בלתי טבעי. הצרעת שעליה מדברת התורה אינה מחלה טבעית. הרי התורה איננה אומרת שמחלת הצרעת הידועה לרופאים היא טומאה, אלא מתווה דינים יחודיים שרק כאשר הם חלים - זו טומאה. כך מדגיש הספורנו (יד, נז): "זאת תורת הצרעת. אין להוסיף ולהחמיר לטמא נגעי עור בשר אחרים אף על פי שהם אצלנו מיני צרעת רבים מאלה כאמרו: 'אל תוסף על דבריו' (משלי ל, ו). כי אמנם עם כל רעתם לא נדין אותם כדין צרעת כלל, כמו שטיהר הכתוב כשהפך כולו לבן (יג, יג)".
בנוסף – התורה כוללת בכלל הצרעת את צרעת הבשר, הבגד והבית. ברור כי אין כאן פיזיולוגיה משותפת לשלושתם, אלא שמדובר בתופעה שנולדת מחמת סיבות רוחניות. הצרעת היא בעיה רוחנית ההופכת לתופעה פיזית חדשה שאין לה סיבה טבעית.
אכן הרמב"ן מלמדנו כי אין להבין שהצרעת היא מחלה המתרחשת בדרכים טבעיות, והטומאה היא תוצאה שלה. אלא הצרעת היא איתות וסימן מן השמים – היא באה להזהיר מפני מצב קיים של חטא המפר את הסדרים הרצויים בעיני ה'. אלו דבריו (יג, מז): "'והבגד כי יהיה בו נגע צרעת' - זה איננו בטבע כלל ולא הווה בעולם, וכן נגעי הבתים, אבל בהיות ישראל שלמים לה' יהיה רוח השם עליהם תמיד להעמיד גופם ובגדיהם ובתיהם במראה טוב, וכאשר יקרה באחד מהם חטא ועון יתהוה כיעור בבשרו או בבגדו או בביתו, להראות כי השם סר מעליו. ולכך אמר הכתוב (להלן יד לד) ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם, כי היא מכת השם בבית ההוא. והנה איננו נוהג אלא בארץ שהיא נחלת ה', כמו שאמר (שם) כי תבאו אל ארץ כנען אשר אני נותן לכם לאחוזה, ואין הדבר מפני היותו חובת קרקע, אבל מפני שלא יבא הענין ההוא אלא בארץ הנבחרת אשר השם הנכבד שוכן בתוכה".
נסכם כי הצרעת הינה תופעה המשלבת בה שלושה תחומים שונים מן התורה: טומאה, חטא ומחלה ניסית. בדרך כלל כל אחד מתחומים אלו עומד בפני עצמו, ובצרעת משתלבים שלושתם והופכים לתופעה חדשה.
[1] ישנם מקומות בהם אומרת התורה שיש לשבור את הכלים בכדי לטהר אותם אם רוצים לאחסן בהם קודשים (למשל ויקרא יא, לג). אך כל עוד הם נשארים בעולם החולין ואינם באים במגע עם קדושה – אין דין לשבור אותם. צרעת מיוחדת בכך שהיא גורמת להשמדת הכלי באשר הוא.
בשלושה מקרים בתנ"ך מופיעה הצרעת כתגובה אלוקית לאי הכרה במעלה עליונה. נצטרע עוזיה כשלא הכיר במעלתם של הכהנים וניסה להכנס אל הקודש להקטיר. נצטרעה מרים הנביאה כשלא הכירה במעלתו של משה על פני שאר הנביאים. גם משה רבינו- כשאמר "הן לא יאמינו לי" הכניס ידו לחיקו והנה מצורעת כשלג, לגודל מעלתם של ישראל. להבדיל, נראה שגם צרעתו של נעמן שייכת לעניין זה. אומנם לא מוזכר חטא ספציפי שבגללו מגיעה הצרעת. אך כל מהלך הענינים מראה שלא הכיר במעלתם של ישראל ונביאיהם. והצרעת מובילה אותו לתהליך תיקון עניין זה. יש מקום להבין שגם צרעתו של גיחזי בהקשר דומה באה לו. חוסר הכרה במעלתו של הנס, ושימוש בו לצרכים זולים ונמוכים. מה מגדילה הבנה זו את דברי חז"ל שצרעת באה על לשון הרע. וכי מהו לשון הרע אם לא הכרת המעלה הפנימית של כל אחד מישראל.
וכבר נרמז עניין הצרעת בעת הבוסר שלא נגמרו הדעות להבין ערכם הנשגב של ישראל באדון הנביאים ב"הבא נא ידך בחיקך שאמר ו"הן לא יאמינו לי ואצל מרים הנביאה בעת דברה על אחיה לאמר ה"רק אך במשה"
(עין אי"ה ברכות ט, ו)
לעומת ההופעה הרגילה בתנ"ך המשייכת בין צרעת לחטא מסויים, מופיעה הצרעת בפרשתינו כחלק ממערך טומאה כולל שתחילתו כבר בפרשת שמיני, ומונה בתוכו את טומאת השרצים והנבלות. טומאות אלו לא מוכרות לנו כעונשים על חטא אלא כחלק מחסרונות כוללים ומובנים במציאות. הכוזרי מסביר שמהותה של הטומאה הוא העדר חיים. הופעות חיים נמוכות יותר שלא התפתחו, גם הן נחשבות העדר חיים. וכך כותב הרב זצ"ל:
אבל כשמזדמן הדבר, שמה שאור חיים שרוי בו, מה שחיים אפשר להתפתח על ידו, הרי הוא נדחה ונובל, סימן טומאה כבר יש כאן, שצריך לנצחה, להטהר ממנה.
(עין אי"ה שבת ט, יב)
אם כן, קן חורז בין הצרעת כחלק ממערכת הטומאות הכוללת ובין הצרעת כחטא בחירי. העדר נתינת מקום למעלה עליונה יותר, מביאה להידרדרות למדרגה נמוכה יותר.
נראה שקישור זה נרמז בדברי הגמרא:
ויאמר אליו לא לבי הלך כאשר הפך איש מעל מרכבתו לקראתך העת לקחת את הכסף ולקחת בגדים וזיתים וכרמים וצאן ובקר ועבדים ושפחות, ומי שקיל כולי האי? כסף ובגדים הוא דשקיל! אמר ר' יצחק: באותה שעה היה אלישע עוסק בשמנה שרצים, אמר לו: רשע! הגיע עת ליטול שכר שמנה שרצים, וצרעת נעמן תדבק בך ובזרעך לעולם.
(תלמוד בבלי מסכת סוטה דף מז עמוד א)
כשגיחזי מבקש הטבות חומריות מאלישע, נובעת בקשתו מתוך מנגנון רחב של כוחות חיים חומריים של העולם הזה במקום מתוך מגמות רוחניות. לכן מרחיב אלישע את בקשתו ה"צנועה" ומקשר אותה לתאוות הממון הכללית. תאווה זו קשורה באופן כללי גם לטומאת שרצים. ל'בחירה' של חלקים במציאות להשאר בדרגתם הנמוכה.
האשה השונמית
כשאלישע פוגש את האישה השונמית, הוא מבקש לדבר לה אל המלך או אל שר הצבא.
מֶ֚ה לַעֲשׂ֣וֹת לָ֔ךְ הֲיֵ֤שׁ לְדַבֶּר־לָךְ֙ אֶל־הַמֶּ֔לֶךְ א֖וֹ אֶל־שַׂ֣ר הַצָּבָ֑א
(מלכים ב פרק ד פסוק יג)
הפניה אל המלך או אל שר הצבא יש בה מימד גדול של תיקון עוולות והטבה מוסרית. אלישע רואה את תפקידו, כתפקיד כל הנביאים, להוכיח את המלכים וליישר את דרכם. הכיוון של מענה לצרכים חומריים כחלק מתפקידו ופועלו של אלישע הוא פרי רוחו של גיחזי:
וַיֹּ֣אמֶר ל֗וֹ אֱמָר־נָ֣א אֵלֶיהָ֘ הִנֵּ֣ה חָרַ֣דְתְּ׀ אֵלֵינוּ֘ אֶת־כָּל־הַחֲרָדָ֣ה הַזֹּאת֒ מֶ֚ה לַעֲשׂ֣וֹת לָ֔ךְ הֲיֵ֤שׁ לְדַבֶּר־לָךְ֙ אֶל־הַמֶּ֔לֶךְ א֖וֹ אֶל־שַׂ֣ר הַצָּבָ֑א וַתֹּ֕אמֶר בְּת֥וֹךְ עַמִּ֖י אָנֹכִ֥י יֹשָֽׁבֶת:
(מלכים ב פרק ד פסוק יג - יד)
מהכתובים עולה שאלישע המשיך בדרך זו וסיפורי אלישע מלאים במעשי ניסים ומופתים להטבת המצב החומרי. פרקי החיתום של אלישע מלמדים אותנו שהסיפורים הללו פעלו את פעולתם, ובסופו של דבר היו בסיס לתיקון מוסרי של המלך
וְהַמֶּ֗לֶךְ מְדַבֵּר֙ אֶל־גֵּ֣חֲזִ֔י נַ֥עַר אִישׁ־הָאֱלֹהִ֖ים לֵאמֹ֑ר סַפְּרָה־נָּ֣א לִ֔י אֵ֥ת כָּל־הַגְּדֹל֖וֹת אֲשֶׁר־עָשָׂ֥ה אֱלִישָֽׁע: וַ֠יְהִי ה֥וּא מְסַפֵּ֣ר לַמֶּלֶךְ֘ אֵ֣ת אֲשֶׁר־הֶחֱיָ֣ה אֶת־הַמֵּת֒ וְהִנֵּ֨ה הָאִשָּׁ֜ה אֲשֶׁר־הֶחֱיָ֤ה אֶת־בְּנָהּ֙ צֹעֶ֣קֶת אֶל־הַמֶּ֔לֶךְ עַל־בֵּיתָ֖הּ וְעַל־שָׂדָ֑הּ וַיֹּ֤אמֶר גֵּֽחֲזִי֙ אֲדֹנִ֣י הַמֶּ֔לֶךְ זֹ֚את הָֽאִשָּׁ֔ה וְזֶה־בְּנָ֖הּ אֲשֶׁר־ הֶחֱיָ֥ה אֱלִישָֽׁע: וַיִּשְׁאַ֥ל הַמֶּ֛לֶךְ לָאִשָּׁ֖ה וַתְּסַפֶּר־ל֑וֹ וַיִּתֶּן־לָ֣הּ הַמֶּלֶךְ֩ סָרִ֨יס אֶחָ֜ד לֵאמֹ֗ר הָשֵׁ֤יב אֶת־כָּל־אֲשֶׁר־לָהּ֙ וְאֵת֙ כָּל־תְּבוּאֹ֣ת הַשָּׂדֶ֔ה מִיּ֛וֹם עָזְבָ֥ה אֶת־הָאָ֖רֶץ וְעַד־עָֽתָּה
(מלכים ב פרק ח פסוק ד - ז)
אכן אלישע מדבר אל המלך ואל שר הצבא. סיפורי המופתים שלו הניבו תיקון מוסרי משמעותי. בנגוד לאחאב המאבד את מלכותו בגלל גזלת כרם נבות, תקופת יהורם מסתיימת בסיפור הפוך של החזרת השדה. הביקוש החומרי יכול להיות מבוא מועיל מאד ליצירת קישור פנימי והטבה מוסרית. אך סכנה גדולה יש בו, להפוך לתכלית ועיקר. כאן כשלונו של גיחזי.
בסיום פרקי אלישע, הוא הולך למשוח את חזאל למלך על ארם. הלא זהו ייעודו הראשוני:
וַיֹּ֤אמֶר יְקֹוָק֙ אֵלָ֔יו לֵ֛ךְ שׁ֥וּב לְדַרְכְּךָ֖ מִדְבַּ֣רָה דַמָּ֑שֶׂק וּבָ֗אתָ וּמָשַׁחְתָּ֧ אֶת־חֲזָאֵ֛ל לְמֶ֖לֶךְ עַל־ אֲרָֽם:
(מלכים א פרק יט פסוק טו - טז)
כשמגיע למדבר דמשק נשלחת אליו מנחה גדולה ובקשה מהמלך בעניין מחלתו:
וַיֵּ֣לֶךְ חֲזָאֵל֘ לִקְרָאתוֹ֒ וַיִּקַּ֨ח מִנְחָ֤ה בְיָדוֹ֙ וְכָל־ט֣וּב דַּמֶּ֔שֶׂק מַשָּׂ֖א אַרְבָּעִ֣ים גָּמָ֑ל וַיָּבֹא֙ וַיַּעֲמֹ֣ד לְפָנָ֔יו וַיֹּ֗אמֶר בִּנְךָ֙ בֶן־הֲדַ֤ד מֶֽלֶךְ־אֲרָם֙ שְׁלָחַ֤נִי אֵלֶ֙יךָ֙ לֵאמֹ֔ר הַאֶחְיֶ֖ה מֵחֳלִ֥י זֶֽה:
(מלכים ב פרק ח פסוק ח - ט)
בנגוד למנחת נעמן אותה מסרב אלישע בכל תוקף לקחת, לגבי מנחתו הגדולה של מלך ארם, לא נזכר סירוב מפורש של אלישע לקחת את המנחה. נראה, שבתחילת הדרך, נתינת המנחה מהווה בעיני נעמן סוג של "מסחר" עם הנביא. הוא מבקש לשלם לנביא על שירותו ובכך לפטור את עצמו מההטבה הרוחנית הנתבעת כחלק מהקשר עם הנביא. ואכן כשמסרב הנביא לקחת את המנחה מתרגם נעמן את הוקרתו לתיקון רוחני:
וַיֹּ֕אמֶר חַי־יְקֹוָ֛ק אֲשֶׁר־עָמַ֥דְתִּי לְפָנָ֖יו אִם־אֶקָּ֑ח וַיִּפְצַר־בּ֥וֹ לָקַ֖חַת וַיְמָאֵֽן: וַיֹּאמֶר֘ נַעֲמָן֒ וָלֹ֕א יֻתַּן־נָ֣א לְעַבְדְּךָ֔ מַשָּׂ֥א צֶֽמֶד־פְּרָדִ֖ים אֲדָמָ֑ה כִּ֡י לֽוֹא־יַעֲשֶׂה֩ ע֨וֹד עַבְדְּךָ֜ עֹלָ֤ה וָזֶ֙בַח֙ לֵאלֹהִ֣ים אֲחֵרִ֔ים כִּ֖י אִם־לַיקֹוָֽק:
(מלכים ב פרק ה פסוק טז - יז)
בשלבים מתקדמים יותר הופכת המנחה לביטוי של הכרה פנימית במעלת הנביא. ולכן לא מוזכר סירוב לקחתה. נשים לב ללשונו המיוחדת של בן הדד:
וְדָרַשְׁתָּ֙ אֶת־יְקֹוָ֤ק מֵֽאוֹתוֹ֙ לֵאמֹ֔ר הַאֶחְיֶ֖ה מֵחֳלִ֥י זֶֽה:
לשון זו מהדהדת את לשונו של יהושפט הצדיק מלך יהודה: "האין פה נביא לד' עוד ונדרשה את ד' מאותו". (מלכים ב, ג, יא) הפניה אל הנביא בעניני החומר היא להיות חלק מדרישת אלוקים.
וילך אלישע דמשק
חז"ל מוסרים לנו שאלישע הלך להחזיר גיחזי בתשובה.
וילך אלישע דמשק - למה הלך? אמר ר' יוחנן: שהלך להחזירו לגחזי בתשובה
(תלמוד בבלי מסכת סוטה דף מז עמוד א)
נראה שיש קשר בין פשוטו של מקרא, ובין דרשת חז"ל זו. גיחזי מנמיך את דרישת האלוקים של ארם למתנות חומריות. בשעה שמתנות חומריות אלו מתעלות להיות לבוש של הכרה פנימית במעלתם של ישראל. ניתן להחזיר גם את גיחזי למקומו. כך גם בסיפור החותם של הקשר עם מלך ישראל. סיפורי המופתים החומריים של גיחזי מתעלים לידי הטבה רוחנית ומביאים את מלך ישראל לתיקון דרכיו:
וְהַמֶּ֗לֶךְ מְדַבֵּר֙ אֶל־גֵּ֣חֲזִ֔י נַ֥עַר אִישׁ־הָאֱלֹהִ֖ים לֵאמֹ֑ר סַפְּרָה־נָּ֣א לִ֔י אֵ֥ת כָּל־הַגְּדֹל֖וֹת אֲשֶׁר־עָשָׂ֥ה אֱלִישָֽׁע: ...לֵאמֹ֗ר הָשֵׁ֤יב אֶת־כָּל־אֲשֶׁר־לָהּ֙ וְאֵת֙ כָּל־תְּבוּאֹ֣ת הַשָּׂדֶ֔ה מִיּ֛וֹם עָזְבָ֥ה אֶת־הָאָ֖רֶץ וְעַד־עָֽתָּה: פ
(מלכים ב פרק ח פסוק ד - ו)
מקום הארה נוסף יש בכך שחז"ל מציירים את גיחזי כיושב בדמשק. כוחות רוחניים שהתקלקלו בישראל מוצאים את השפעתם באומות העולם. תיאור נוסף, של מוקד רוחני באומות העולם הבא מחמת נטיות אישיות אנו מוצאים לגבי בית חוניו במצרים:
נתקנא בו חוניו בשמעי אחיו, אמר לו: בא ואלמדך סדר עבודה, והלבישו באונקלי וחגרו בצילצול והעמידו אצל המזבח. אמר להם לאחיו הכהנים: ראו מה נדר זה וקיים לאהובתו, אותו היום שישתמש בכהונה גדולה אלבוש באונקלי שליכי ואחגור בצילצול שליכי. בקשו אחיו הכהנים להרגו, סח להם כל המאורע, בקשו להרוג את חוניו, רץ מפניהם ורצו אחריו, רץ לבית המלך ורצו אחריו, כל הרואה אותו אומר: זה הוא זה הוא, הלך לאלכסנדריא של מצרים ובנה שם מזבח והעלה עליו לשם שמים,
(תלמוד בבלי מסכת מנחות דף קט עמוד ב)
יש הבדל מהותי בין ישראל לאומות העולם בשאלת מקומה של ההנאה והרווחה מעבודת ד':
האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחיו בני, ובשביל שאזכה בה לחיי העולם הבא - הרי זה צדיק גמור! - ... כאן - בישראל, כאן - בנכרים.
(תלמוד בבלי מסכת ראש השנה דף ד עמוד א)
כאן בישראל - שלבו לשמים, ואם מריעין לו בחייו - אינו קורא לו תגר, אלא תולה היסורין בעונו, אבל נכרי אם אין מטיבין לו כגמולו קורא תגר.
(רש"י מסכת ראש השנה דף ד עמוד א)
עבודת ד' אצל הישראלי עיקרה לשם שמיים, השכר הנלווה הוא רק תוצאה נלווית אליו. אצל הנוכרי, אהבת עצמו, היא העומדת בשורש הדברים.
דבאומות העולם כשעושין על מנת לקבל פרס נקרא החמיץ, דישראל שהם קשורים בשורש בה' יתברך ורצונם לעשות רצונך וכו' אף כשעושה בשביל שיחיה בנו או שיזכה לחיי עולם הבא הרי זה צדיק גמור. אבל בכורש כיון שהיה מכוון להנאת עצמו נקרא החמיץ שאינו עושה כלל לשם מצות ה' רק מכוון להנאת עצמו בלבד.
(ר' צדוק הכהן מלובלין - פרי צדיק ויקרא פרשת צו)
מעתה, המציב את טובתו הפרטית לנגד עיניו, מתאים להפוך למנחה רוחני של אומות העולם.
הגמרא משווה בין גיחזי ובין מייסד הדת הנוצרית. שניהם נדחו על ידי רבותיהם ופנו לאומות העולם:
תנו רבנן: לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת, לא כאלישע שדחפו לגחזי בשתי ידיו, ולא כיהושע בן פרחיה שדחפו לאחד מתלמידיו בשתי ידיו.
(תלמוד בבלי מסכת סוטה דף מז עמוד א)
נראה שמוקד ההשוואה ביניהם רחב יותר. תנועת הטומאה שהוביל מייסד הנצרות בישראל, פשטה טלפיים בסגנון המתחזה לפרקי אלישע בנבואה. אלישע פועל בישראל בשלב ירידת האומה לקראת גלותה. בשל כך ציור קרבת האלוקים הנבנה על ידו הוא ציור הפורש מחיי הטבע הפשוטים ונפגש עמם רק לעיתים מזומנות ועל ידי נס. אכן תלמידיו המתוקנים של אלישע היו פרושים מאד מחיי הטבע, ואופן חייהם היווה מודל לבעל "חובת הלבבות" בציור חיי פרישות.[1] במצב ענינים כזה, מפגש עם שאיפות החיים החומריות הוא פרטי ומקולקל. ובקלות מדרדר לטומאה. קריאה מקולקלת של פועלו, יכולה להתפרש כחוסר אמון במעלתם של ישראל כאומה ובקדושת חיי הטבע שלהם בארצם.
החזרת גיחזי בתשובה, האימון ב"ימין מקרבת" שהייתה יכולה להשאירו בנחלת ישראל. מתרחבת על ידי הגמרא גם בהקשר של תופעות שהתפשטו בסוף ימי בית שני. בשעה שהאמון בקדושת הטבע הישראלי נשחק, הקדושה מוצאת את מקומה במקום המנותק מן הטבע. יש מקום לאמון בשורש הטוב של הטבע, ביכולת התיקון של נפילותיו הקשות, ובחזרתו בצורה מתוקנת לגבול ישראל.
[1] עיין חובת הלבבות שער הפרישות פרק ו
יולדת צריכה להביא למקדש כבש לעולה ובן יונה או תור לחטאת. ועל הדין הזה קשה: למה צריכה היולדת להביא חטאת? מה החטא שחטאה?
ועוד קשה שבכל מקום בתורה שבו צריך להביא גם עולה וגם חטאת הקרבנות שווים פחות או יותר בגודל שלהם: שני תורים או שני בני יונה אחד לחטאת ואחד לעולה: בקרבן עולה ויורד, זב, זבה ונזיר שנטמא; עגל לחטאת ואיל לעולה ביום השמיני למילואים; כבש לחטאת וכבשה לעולה אצל מצורע ונזיר וכו'. אבל אצל היולדת היא מביאה קרבן גדול לעולה – כבש, וקרבן קטן מאוד לחטאת – בן יונה או תור.
אפשר לומר שהיולדת לא מביאה את העולה והחטאת עליה, על חטא כל שהוא שחטאה, אלא על הילד שנולד. היולדת הביאה נשמה לעולם, אבל היא לא יודעת מה יעשה הילד בחייו, מה הוא יבחר ובאיזה דרך ילך. ועל כן היא מביאה למקדש עולה כנגד האפשרות שהילד יהיה בן עליה ויעלה את עצמו ואת העולם כולו, וחטאת כנגד האפשרות שיחטא. ובזה היא אומרת שהיא עשתה את שלה, היא הביאה נשמה לעולם, ובזה היא נותנת אותה לקב"ה. ועוד היא אומרת שהמשמעות של האפשרות שיעלה את העולם, גדולה בהרבה מהמשמעות של חטאיו, כי העולם הולך ומתעלה כל הזמן, וכל מי שעושה את רצון ה' מעלה עוד קצת את העולם ועוזר למאמץ הכולל. ולכן ה' "נֹצֵר חֶסֶד לָֽאֲלָפִים", כי החסד של מאות דורות יכול להצטבר יחד. אבל החטאים לא נצברים ולא נספרים לאורך זמן. ולכן ה' "פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל בָּנִים וְעַל בְּנֵי בָנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִֽים", ולא יותר. כי לחטא אין משמעות מעבר לדורות שפגשו את החוטא בעצמם. העולם הולך ומתקדם ולא הולך ושוקע חלילה. ולכן העולה היא כבש גדול, והחטא, גם אם ישנו, הוא בן יונה או תור קטן.
ולכן גם מובן למה האם מביאה את הקרבן ולא האב: כי האם אחראית להביא את הילד לעולם, והיא את שלה עשתה. אבל האב אחראי לחנך אותו, והוא צריך עוד לעשות את שלו כדי שהמשמעות של הילד הזה תהיה עולה ולא חלילה חטאת.
"אָדָם כִּי יִהְיֶה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ שְׂאֵת אוֹ סַפַּחַת אוֹ בַהֶרֶת וְהָיָה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ לְנֶגַע צָרָעַת" הצרעת יותר מכל מכה ומחלה אחרת נקראת 'נגע'. לכן גם חז"ל משתמשים במילה 'נגע' לגבי צרעת בלי צורך לפרש שזו הכוונה כגון: "מראות נגעים שנים שהן ארבעה". מדוע הצרעת מתאימה במיוחד למושג 'נגע'?
הנגע הראשון בתורה פוגע בפרעה שלוקח את שרה: "וַיְנַגַּע ה' אֶת פַּרְעֹה נְגָעִים גְּדֹלִים וְאֶת בֵּיתוֹ עַל דְּבַר שָׂרַי אֵשֶׁת אַבְרָֽם". חז"ל באחד הפירושים מפרשים שנגע זה היה צרעת ומשווים בין עונשו של פרעה לעונשו של אבימלך שגם הוא לקח את שרה: "שָׁמַעְנוּ בְּפַרְעֹה שֶׁלָּקָה בְּצָרַעַת, וַאֲבִימֶלֶךְ בְּעִצּוּר, מִנַּיִן לִתֵּן אֶת הָאָמוּר שֶׁל זֶה בָּזֶה וְשֶׁל זֶה בָּזֶה, תַּלְמוּד לוֹמַר עַל דְּבַר שָׂרָה, עַל דְּבַר, עַל דְּבַר, לִגְזֵרָה שָׁוָה". חז"ל מפרשים שהנגע היה מכוון באופן ישיר כדי למנוע מפרעה לגעת בשרה: "עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה מִינֵי שְׁחִין הֵם, וְאֵין לְךָ קָשֶׁה מִכֻּלָּם שֶׁהָאִשָּׁה רָעָה לוֹ אֶלָּא רָאתָן בִּלְבָד, וּבוֹ לָקָה פַּרְעֹה". וכן אצל אבימלך מפורש: "וַיֹּאמֶר אֵלָיו הָאֱלֹהִים בַּחֲלֹם... וָאֶחְשׂךְ גַּם אָנֹכִי אוֹתְךָ מֵחֲטוֹ לִי עַל כֵּן לֹא נְתַתִּיךָ לִנְגֹּעַ אֵלֶיהָ".
נראה שיש יחס בין ה'נגע' לבין ה'נגיעה'. הצרעת היא מחלת עור כלומר שהיא פוגעת בחלק החיצוני של הגוף שדרכו האדם נוגע במה שמחוץ לו. לכן הצרעת יותר מכל היא 'נגע'- כביכול משהו שבדרך כלל רחוק מן האדם התקרב יותר מדי ונגע בו והנגיעה ניכרת בעורו. הנגיעה השלילית של הצרעת מונעת מן המצורע את הנגיעה האסורה שתכנן. כלומר שישנה השגחה מיוחדת ששומרת על הגבולות הנגיעה בין אדם לחברו כדברי חז"ל: "אין אדם נוגע במוכן לחבירו... אפילו כמלא נימא". ואומנם טומאת הצרעת תלויה אפילו בנימא (שערה) אחת: "שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת, עִקָּרָן מַשְׁחִיר וְרֹאשָׁן מַלְבִּין, טָהוֹר. עִקָּרָן מַלְבִּין וְרֹאשָׁן מַשְׁחִיר, טָמֵא".
ואכן ההיסטוריה של נגע הצרעת בתנ"ך מורה שהיא פוגעת במי שרצה לנגוע במה שלא שייך לו: "אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא (לנחש): אַתָּה בִּקַּשְׁתָּ לַהֲרֹג אֶת הָאָדָם וְלִשָֹּׂא אֶת חַוָּה, וְאֵיבָה אָשִׁית בֵּינְךָ וּבֵין הָאִשָּׁה, הֱוֵי מַה שֶּׁבִּקֵּשׁ לֹא נִתַּן לוֹ, וּמַה שֶּׁבְּיָדוֹ נִטַּל מִמֶּנּוּ. וְכֵן מָצִינוּ בְּקַיִן וּבְקֹרַח וּבִלְעָם וּבְדוֹאֵג וַאֲחִיתֹפֶל וְגֵיחֲזִי וְאַבְשָׁלוֹם וּבַאֲדוֹנִיָּהוּ וּבְעֻזִּיָּהוּ וּבְהָמָן, מַה שֶׁבִּקְּשׁוּ לֹא נִתַּן לָהֶם, וּמַה שֶּׁבְּיָדָם נִטַּל מֵהֶם". מלבד גיחזי ועוזיהו שמפורש שלקו בצרעת חז"ל 'מדביקים' אותה לחלק גדול מהנזכרים במדרש: "אָרוּר אַתָּה (הנחש) מִכָּל הַבְּהֵמָה- אֵרֲרוֹ בְּצָרַעַת. הָלֵין סַלְעַיָא דְּבֵיהּ צָרַעַן אִינוּן (כתמי העור של הנחש הם צרעת)", "וַיָּשֶׂם ה' לְקַיִן אוֹת... אָמַר רַבִּי נְחֶמְיָה... מְלַמֵּד שֶׁהִזְרִיחַ לוֹ הַצָּרַעַת", "לא מת דואג עד... רב אשי אמר נצטרע", "אחיתופל ראה צרעת שזרחה לו על אמתו".
בדברי חז"ל החטא העיקרי שגורם לצרעת הוא לשון הרע והוא שפוגע במשה אהרון ומרים: "וְהִנֵּה יָדוֹ מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג"- 'אף באות זה רמז לו שלשון הרע סיפר באומרו לא יאמינו לי, לפיכך הלקהו בצרעת, כמו שלקתה מרים על לשון הרע', "ויחר אף ה' בם וילך"- מלמד שאף אהרן נצטרע'. האם לשון הרע שייך גם הוא לנושא הנגיעה?
העונש המרכזי של המצורע הוא הוצאתו מחוץ למחנה: "מה נשתנה משאר טמאים לישב בדד, הואיל והוא הבדיל בלשון הרע בין איש לאשתו ובין איש לרעהו, אף הוא יבדל". ניתן לומר שהאומר לשון הרע אינו מנסה לנגוע ולהשיג דבר לעצמו, אך הוא נוגע ביחסים שבין שני בני אדם אחרים וגם זה תחום ש'מוכן לחברו'.
כאמור, נראה שהצרעת נוצרת כאשר משהו 'נוגע' באדם. אפשר למצוא את הנגיעה הזו אצל איוב: "וַיַּעַן הַשָּׂטָן אֶת ה' וַיֹּאמַר... שְׁלַח נָא יָדְךָ וְגַע בְּכָל אֲשֶׁר לוֹ אִם לֹא עַל פָּנֶיךָ יְבָרֲכֶךָּ... שְׁלַח נָא יָדְךָ וְגַע אֶל עַצְמוֹ וְאֶל בְּשָׂרוֹ". אמנם הנגע של איוב נקרא 'שחין רע' אך יש שפירשו שזו צרעת: "זאת תהיה תורת המצורע"- זהו שאומר הכתוב על איוב: "...כגללו לנצח יאבד, רואיו יאמרו אַיו" מה גללים הללו מזוהמים, אף הוא, המצורע, מזוהם...". נראה שהצרעת באה כאשר הקב"ה 'נוגע' באדם כלומר מתקרב אליו יותר מדי. כפי שהאדם צריך להמנע מלהתקרב ולגעת ב'מוכן לחברו' הוא צריך להמנע מלהתקרב ולגעת בתחום האלוקי שאינו ראוי לו.
לחידון לילדים לפי סדר העולים לתורה לחץ כאן
1. פרשה זו עוסקת בהלכות מילה. א. מיהו האדם הראשון בתורה שנימול ע"י אביו?
ב. מיהו התינוק הראשון בתורה שנימול בגיל שמונה ימים?
ג. מיהו התינוק הנוסף שמילתו מתוארת בתורה?
2. איזו מכה מעשר מכות מצרים מופיעה בפרשה זו?
3. מהם חמשת הצבעים שמוזכרים בפרשתנו?
4. בפרשה זו, מהן המילים שהמצורע צריך לקרוא בקול פעמיים?
איזו מצווה נוספת (בספר במדבר) דורשת ממישהו לחזור פעמיים על מילה בקול?
5. מיהם שני האנשים שמסופר עליהם בתורה שלקו בצרעת?
-את התשובות לשאלות תמצאו בתחתית העמוד-
"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר: אָדָם כִּי יִהְיֶה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ שְׂאֵת אוֹ סַפַּחַת אוֹ בַהֶרֶת", על נגעים אלו דרשו חז"ל: "א"ר אשי: כל אדם שיש בו גסות הרוח — לסוף נפחת, שנאמר: ולשׂאֵת ולספחת, ואין שאת אלא לשון גבוה, שנאמר: 'ועל כל ההרים הרמים ועל כל הגבעות הנשאות', ואין ספחת אלא טפילה, שנאמר: 'ספחני נא"' (סוטה ה ע"ב). דרשת רב אשי מחברת בין עולם הצרעת לעולם הגאווה ובין גסות הרוח. בספרו 'נתיבות עולם', כותב המהר"ל ב'נתיב הענווה' כי הצרעת היא דבר לא טבעי לאדם שמתפתח מעל לרקמת העור שלו, משהו שמסתפח מבחוץ. המהר"ל מגדיר את הצרעת כתוספת שלילית. לאור דבריו עלינו להבחין בין תוספת טובה לבין תוספת בבחינת 'כל המוסיף גורע'. צרעת היא מוות
לצרעת יש אלמנטים של מוות, "מצורע חשוב כמת" (נדרים סד ע"ב). מראה הצרעת הוא לבן כשלג, חיוורון, כאחת התופעות המתרחשות לגופו של האדם לאחר מותו. לובן קיצוני הוא סימן רע. בהלכות נגעים קיימת הקבלה בין טומאת צרעת לטומאת מת, רק בשתיהן יש טומאת אוהל בו אפילו אם האדם לא בא במגע ישיר איתן אלא רק שהה איתן תחת אותו אוהל, הרי שהוא טמא. המצורע יושב מחוץ למחנה, "בָּדָד יֵשֵׁב מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ", כמו שבית הקברות נמצא מחוץ ליישוב. המצורע נמצא באבל, בגדיו קרועים וראשו פרוע. הצרעת מבטאת מצב של העדר חיים. התוספת על העור אינה מוסיפה אלא רק פוחתת, האדם פחות קיים, פחות חי. חיי האדם, מסביר המהר"ל, הם הכוחות שנתן לו הקב"ה, האופי שלו, ה'יש' שלו. לכן, החיפוש של האדם אחר מה שאין לו, שלא נמצא בו, יוצר דמיונות כאילו זה עיקר חייו וכאילו בהשגת אותו דבר נכסף ימלא האדם את מטרתו. כך עם הזמן עובר האדם ממצב של יש, למצב של אין, של מוות, וכל תחושת היש שלו בנויה על דמיון המעניק לו ביטחון וקיום, אך לאמיתו של דבר כלל לא קיים בו. למצב שכזה קוראים גאווה.
ככל שיוסיף האדם להשתקע ולבסס את חייו בדימוי עצמי שלא באמת קיים בו הרי שהוא פוגע בעצמו, הוא מוסיף וגורע. על גבהות הלב הזו באה הצרעת כתוספת על האדם, וכסימן שמטרתו להבהיר לאדם כי התוספת היא לא חלק ממנו, ושעליו לעסוק בשאלה זהותו הנכונה. מי שיותר גאה הוא פחות קיים, כדברי חז"ל שאדם יהיר נופל בגיהנום (בבא בתרא י ע"ב). האדם צריך להיפרד מהיש הדמיוני הזה שעד עתה נתן לנו תחושת חוזק וביטחון. הפרידה כואבת ולכן המצורע יושב שבעה ימים מחוץ למחנה, הוא פורש מן החיים הרגילים ומלמד את עצמו להשאיר את הדימוי השגוי בחוץ.
המצורע עובר הסגר, "וְהִסְגִּירוֹ הַכֹּהֵן שִׁבְעַת יָמִים". ההסגר מאפיין את כל סוגי הצרעת עד כדי כך שאונקלוס מכנה את הצרעת בלשונו: "סְגִּירו". המצורע הוא אדם הסגור בתוך עצמו, הוא שבוי בדמיון ובאשליה ולא מצליח לפקוח את עיניו. על אדם שהוא גס רוח דורשים חז"ל, כאילו בא על כל העריות שבתורה (סוטה ד ע"ב). המהר"ל מסביר את הקשר בין שני הדברים. אדם שהוא בעל גאווה כאילו בא על כל העריות, כי גאוותו סוגרת אותו במעגל הפנימי שלו, הוא בעצם כמו אדם שכל הזמן מתחתן עם המשפחה שלו, הוא נשאר סגור בעולמו, הוא "סגירו." האדם נדרש להבין שהוא לא לבד, שעליו לצאת החוצה, להכיר עוד אנשים, לקבל קצת ביקורת על עצמו, לא להסתגר. כיצד יוצאים מהבועה הזו? נפגשים עם הכהן — איש החסד.
הצרעת נקראת בסוף הפרשה "צָרַעַת מַמְאֶרֶת". אונקלוס מתרגם: "מְחַסְרָא", לשון חיסרון. המצורע הולך ונחסר. ממארת מלשון מארה, קללה, הצרעת היא ביטוי לקללה. כאשר הטבע יוצא מהתפקוד הטבעי שלו, זו קללה. כשהטבע לא עובד זו קללה, כשהגשם לא יורד בחורף זו קללה, אם הגשם יורד בקיץ זה סימן קללה. אדם מצורע הוא אדם שלא חי באופן טבעי את חיי עצמו ולכן זו קללה.
טהרתו של המצורע היא מאוד לא נעימה. עליו לגלח את כל השיער שקיים בגופו; בגבות, בראש, בידיים, בכל מקום שיש שיער. פעולה זו תיעשה פעמיים, פעם ראשונה בתחילת הטהרה ופעם שנייה שבוע לאחר מכן. גילוח השערות מסמל את הסרת ה"הַשְׁעָרוֹת" שיש לאדם, דמיון שהתפשט לכל מיני מקומות. והאדם נדרש להיות הוא עצמו בלי כל התוספות הדמיוניות, החיצוניות לזהותו.
בפרשה הקודמת, פרשת שמיני, נפגשנו לראשונה עם הלכות טומאה וטהרה, והעיסוק בהלכות אלו נמשך בפרשות תזריע ומצורע, וזה המכנה המשותף לפרשיות השונות שבהן.
אם ננסה לסווג את הלכות טומאה וטהרה, נראה שהן מורכבות מכמה מרכיבים:
אך באופן מפתיע, המושגים 'טמא' ו'טהור' קיימים בכמה תחומים נוספים, שלא נוגעים להלכות טומאה וטהרה אלו. לדוגמה, 'טומאה' נזכרת בפרשת שכם בן חמור, שם נאמר כמה פעמים שהוא טִמֵּא את דינה, וטומאה כזו נזכרת גם בפרשית סוטה שבפרשת נשא; כמו כן, כמה פעמים נזכרת טומאה ביחס לארץ: בפרשית ערי מקלט נאמר "וְלֹא תְטַמֵּא אֶת הָאָרֶץ" (במדבר לה, לד), ובדין קבורה נאמר "וְלֹא תְטַמֵּא אֶת אַדְמָתְךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה" (דברים כא, כג).
בכל המקומות הללו, לא מדובר על טומאה במובן ההלכתי שבו דובר קודם.
כמו כן, פרשיה מיוחדת שראוי לציין בהקשר זה היא פרשית מאכלות אסורים. בפרשת נח בעה"ח הכשרים נקראים 'טהורים', וכידוע בעה"ח הטמאים לא נקראים שם 'טמאים' אלא 'לא טהורים'. לעומת זאת בפרשת שמיני ובפרשת ראה, בעה"ח האסורים באכילה נקראים 'טמאים'. כל זאת למרות שאין מדובר בהלכות טומאה וטהרה במובן הרגיל, אלא בהלכות 'איסור והיתר', החיות הטמאות אסורות באכילה והטהורות מותרות.
מהי, אם כן, המשמעות היסודית של השורשים ט'מ'א' וט'ה'ר', המשותפת להקשריהם השונים?
נעסוק הפעם במשמעות השורש ט'מ'א'.
ר' שלמה פפנהיים מבאר שישנן שבע אותיות 'מצטרפות' בלשון הקודש, שעל ידי הצטרפותן למילים ולפעלים נוצרות הטיות שונות של מילות המקור. האותיות הללו הן: א', ה', ו', י', מ', נ', ת', והסימן שהוא נותן להן הוא 'האמנתי"ו'. (דוגמה להצטרפויותיהן לשורשים קיימים – ירדה, אלך, מפעל, נשבר, תאמר, ידבר, שמרו.) בספרו 'חשק שלמה – שרשים', הרש"פ מחדש שישנם שורשים רבים (בני שלוש אותיות), שבעצמם מורכבים משתי אותיות עיקריות, שנוספת ומצטרפת אליהן אחת משבע אותיות 'האמנתי"ו'.
כך בשורש ט'מ'א', האותיות העיקריות הן ט'מ', וצירופים שונים של אותיות האמנתי"ו לאותיות אלו, יוצרים שורשים שונים שקשורים ביסודם למשמעות אחת משותפת לאותיות ט'מ'. השורשים שהוא מציין הם א'ט'מ' ו ט'מ'נ', והוא מבאר שהמשותף לכולם הוא משמעות של עיכוב וסתימה מלעשות את השימוש הראוי להם. אוזן אטומה מעוכבת מלשמוע, והדבר הטמון מעוכב מכל שימוש שהוא ראוי אליו בחיים הגלויים.
מסביר הרש"פ, שגם שורש ט'מ'א' משמעו עיכוב ומניעה מדברים שונים שהדבר הטמא ראוי להם. לדוגמה, האדם הטמא מעוכב מלהיכנס למקדש ומלגעת בדברים קדושים.
על פי זה ניתן להבין את משמעות הטומאה גם במקומות בהם היא נזכרת בהקשרים שאינם שייכים להלכות טומאה: החיות הטמאות מעוכבות משימוש האכילה שהן ראויות אליו, והטומאה שנזכרת בנוגע להלכות ביאה, מבטאת שהעובר עליהן מעוכב מלהשיג את מטרת קשר הנישואין. ייחוס הטומאה לאדמה בעקבות חטאים שונים, מבטא את מידת ההשפעה לרעה שלהם עליה, שהם פוגעים ביכולתה להתגלות במעלתה השלמה.
בע"ה בשבוע הבא נעיין בשורש ט'ה'ר', ובכך נזכה "לְהַבְדִּיל בֵּין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהֹר" (ויקרא יא, מז).
עידוי בארמית הוא הריון (עי' למשל בראשית טז ד ובתרגום שם), אבל לכאו' הזרעה אינה הריון. ומבואר ברמב"ן שכוונת המקרא לפי התרגום היא, שהזרעת האשה היא מה שהאשה מקבלת את הזרע של האיש, וזהו ההריון. ואונקלוס חולק על מה שמשמע מהגמרא (נדה כא.) שהזרעת האשה היא פעולה נפרדת מהזרעת האיש. עי' ברמב"ן בהרחבה.
לפי הסבר זה, יש לשאול מדוע במקרא עצמו נכתב "תזריע" ולא "תהרה", ונראה שבלשון התורה ה"הריון" הוא מה שמתחולל בגוף האשה בזמן העיבור, דהיינו בעיקר תפיחת הבטן, והריון הוא מלשון "הר", כי הבטן מקבלת צורה של הר. לכן בהגר (בבראשית שם) נאמר "ותרא כי הרתה", כי ההריון הוא דבר הנראה לעינים. אבל כשהנושא הוא עצם העיבור כמו כאן, וכן בפרשת סוטה "ונקתה ונזרעה זרע" התורה כותבת לשון הזרעה. ומ"מ בלשון התרגום אין לשון מקבילה להזרעה (עי' בספר פרשגן) וה"עידוי" בארמית כולל את שני המושגים שבלשון התורה.
בפשטות "ריחוק" הוא תרגום של "נדה", וסאובתה תרגום של "דוותה". ובמפרשים נאמרו כמה דרכים בפירוש לשון המקרא ע"ש. ולעניין לשון נידה נראה שהפירוש הרגיל הוא מעין התרגום שהוא מלשון הרחקה, מלשון נדידה או מלשון נידוי. אבל לגבי "דוותה", המפרשים נקטו בדרך כלל שהוא מלשון מחלה או צער [וברש"י יש עוד פירוש ע"ש], ולכאו' אין זה כתרגום, כי "סיאוב" הוא תרגום של טומאה בדרך כלל (כגון לק' יג יא ועוד הרבה). אבל אולי התרגום כתב כן כי המחלה של הנדה היא הטומאה שלה, וגם כי מחלה סתם אינו סיבה לריחוק הנידות אלא הטומאה.
ולמדנו מזה שלשון "מילה" הוא גזירה וחיתוך. ו"ברית מילה" פירושו עשיית ברית בין הנימול לקב"ה [או: הכנסתו בבריתו של אברהם אבינו], על ידי החיתוך של העורלה. ויש לציין שיש קשר עקרוני בין עשיית ברית לחיתוך, כמו שמצינו בברית בין הבתרים שנעשתה על ידי חיתוך הבהמות. וגם הלשון המצויה "לכרות ברית" מלמדת על הקשר בין הברית לחיתוך.
1. פרשה זו עוסקת בהלכות מילה. א. מיהו האדם הראשון בתורה שנימול ע"י אביו?
ב. מיהו התינוק הראשון בתורה שנימול בגיל שמונה ימים?
ג. מיהו התינוק הנוסף שמילתו מתוארת בתורה?
א) ישמעאל ב) יצחק ג) אליעזר בנו של משה
2. איזו מכה מעשר מכות מצרים מופיעה בפרשה זו?
שחין
3. מהם חמשת הצבעים שמוזכרים בפרשתנו?
לבן, אדום, צהוב, שחור, ירוק.
4. בפרשה זו, מהן המילים שהמצורע צריך לקרוא בקול פעמיים?
איזו מצווה נוספת (בספר במדבר) דורשת ממישהו לחזור פעמיים על מילה בקול?
א) טמא טמא ב) סוטה צריכה לומר אמן אמן
5. מיהם שני האנשים שמסופר עליהם בתורה שלקו בצרעת?
משה ומרים
