ההיסטוריה המתוארת לנו בתנ"ך מחולקת בדרך כלל לתקופות. הפסוקים עצמם מבחינים כמעט תמיד בין פרקים היסטוריים שונים המובחנים זה מזה. דרכם של ספרי התורה והנביאים להצביע על הנקודות ההיסטוריות החוצצות בין התקופות השונות:
המבול מסיים את התקופה הראשונה של אדם הראשון וצאצאיו, ומאז מתחילה תקופתו של נח. דור הפלגה מסיים את התקופה השניה של האנושות המאוחדת, וממנה מתחילה תקופת האבות.
וכן בהמשך – תקופת שנים עשר השבטים מסתיימת עם הירידה למצרים ובנקודה זו מתחילה תקופת השבעים כפי שמובלט בפרשת ויגש: "כל הנפש לבית יעקב הבאה מצרימה – שבעים". תקופת השבעים מסתיימת כשמת 'כל הדור ההוא' בתחילת פרשת שמות ואז מתחילה תקופת גלות מצרים. לאחר מכן הגלות מסתיימת עם יציאת מצרים, ומתחילה תקופת דור המדבר. תקופה זו מסתיים כשכל בני הדור מתים בשנת הארבעים, ואז מתחיל דור באי הארץ הוא דור יהושע. דור יהושע מסתיים כשמתים כל בני דורו והזקנים, ונפתחת תקופת השופטים. תקופת השופטים מסתיימת עם עליית שמואל לנביא, ותקופת שמואל מסתיימת עם בקשת המלך בימיו. וכך הלאה: תקופת שאול, תקופת דוד, תקופת שלמה ולבסוף תקופת המלכים המסתיימת בחורבן הבית.
והנה מבין כולם – הסיום של תקופת האבות אינו ברור. היינו מצפים שיהיה שלב בחומש בראשית בו יהיה ברור שהתרחש המעבר מתקופת שלושת האבות אל תקופה חדשה של שנים עשר השבטים. אולם ניכר שאין בחומש נקודה כזו. מבחינה עקרונית יכולנו לומר שתקופת האבות מסתיימת כאשר נולדו ליעקב השבטים בחרן. אולם עדין היו אלו רק אחד עשר שבטים ויעקב נשאר בתור הדמות המרכזית עד שנולד בנימין בארץ ישראל. אז נאמר בתורה: 'ויהיו בני יעקב שנים עשר'. אולם גם כאן קשה מאד לשים את הקו בין תקופת האבות לתקופת השבטים: שהרי כבר קודם לכן השבטים נוטלו לעתים את הובלת הבית כפי שמצינו בפרשת שמעון ולוי בשכם. ומאידך – גם לאחר לידת בנימין יעקב עומד כל הזמן במרכז ההתרחשויות.
רק בתחילת ויחי מופיע סיכום – "וַיְחִי יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה וַיְהִי יְמֵי יַעֲקֹב שְׁנֵי חַיָּיו שֶׁבַע שָׁנִים וְאַרְבָּעִים וּמְאַת שָׁנָה" ולמעשה כל פרשת ויחי היא סיום אחד גדול – הברכות לבני יוסף, לשאר השבטים, מות יעקב, מסע קבורתו והבירור מחדש עם יוסף. לקראת סופה של הפרשה החומש מציג מחדש את שנים עשר השבטים בהקשר של ברכות יעקב (מט, כח): "כל אלה שבטי ישראל שנים עשר". אם כן, מבחינה מסויימת רק בפרשת ויחי, בסוף חומש בראשית מסתיימים חיי האבות, אלא שאין כאן כלל סיום חד של התקופה, שהרי בשלב זה ישראל כבר נמצאים במצרים – כשכבר עברו את עידן שנים עשר השבטים, והחל עידן שבעים הנפש במצרים.
במילים אחרות, היה מקום רב לצפות שתהיה חלוקה: תקופת האבות תכלול את כל אותם השנים מאז אברהם בהם המשפחה חיה בארץ ישראל, ותקופת השבטים תחל עם הירידה למצרים. לא היינו מצפים שיעקב עצמו יהיה הראש וההתחלה לגלות מצרים. אולם הקב"ה סיבב את הדברים שלמרות שהשבטים הם שהובילו את הירידה למצרים, גם יעקב ירד עימהם ויתחיל את תקופת הגלות בעצמו. כך נמצא שהפרק הראשון של תולדות עם ישראל, הלא הוא תקופת האבות, מוטמע באופן הדרגתי עמוק אל תוך התקופה הבאה של בנין ישראל לעם במצרים. במקום שיהיה לו סיום ברור שחותם את התקופה, יש כמין טשטוש: השבטים מתחילים להוביל, העניינים מסתבכים עם יוסף והירידה למצרים, ומתרחשים מאורעות רבים בהם מצד אחד יוסף הוא המוביל, ואחיו עומדים במרכז, ומצד שני כל ההתרחשויות סובבות עדיין סביב יעקב. רק כאשר נמצא יעקב במצרים מופיעה הסיום המצופה.
מתברר שדור האבות אינו יכול להסתיים כפי שהוא, משום שאז תקופה זו היתה מתקבעת בתור תקופה של גדולי עולם פרטיים. על כן חיי האבות הם עצמם מובילים אל כל סיבוכי השבטים, וסיום תקופת האבות מגיע רק כאשר יעקב וכל המשפחה ימצאו עצמם אצל יוסף. מבחינה מסוימת גם יעקב אינו מגיע לתכליתו ותפקידו עד שבא יוסף והופך את כל המשפחה מיחידים לעם, וממילא כל האבות מקבלים למפרע את המשמעות שלהם כ'אבות' ולא רק כאנשים גדולים ומורמים מעם. כלומר לקח מרכזי של חומש בראשית הוא שהאבות הם אכן ה'אבות' של שבטי ישראל, ואין לראות אותם כדור העומד בפני עצמו, בנפרד מעם ישראל שמתחיל להיבנות במצרים.
ומבחינה נוספת – יעקב עצמו נקרא גם בשמו הראשון יעקב בתור אדם שכך שמו, ומקבל בהמשך את השם ישראל – כשמו של העם שקם ממנו. בכך יעקב גילם בעצמו את המעבר מאחד האבות, לשלב חדש של עם ההולך ונרקם. ומשום כך חייו השתלבו בהדרגה אל השלבים הבאים של בניית עם ישראל, בלי חיתוך חד בין שני השלבים.
שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.
