1. יסוד איסור הבמות

בחלק הראשון של ספר דברים ביאר משה לפני ישראל את האירועים היסודיים שעברו על ישראל במדבר. הוא פירט את החטאים שבעבורם התעכבו זמן רב, את עניינו של מעמד הר סיני לדורות, את מדרגתה המיוחדת של ארץ ישראל ואת זכותם של ישראל לרשת הארץ. בפרשתנו אנו מגיעים לחלק השני של ספר דברים[1] בו מפורטים החוקים השייכים במיוחד לחיים בארץ ישראל.[2]

הדין הראשון המופיע בפרשה נוגע לחיוב עבודת הקורבנות במקום אחד בלבד: "אלה החקים והמשפטים אשר תשמרון לעשות בארץ אשר נתן ה' אלהי אבתיך לך לרשתה כל הימים אשר אתם חיים על האדמה, אבד תאבדון את כל המקמות אשר עבדו שם הגוים... לא תעשון כן לה' אלהיכם, כי אם אל המקום אשר יבחר ה' אלהיכם מכל שבטיכם לשום את שמו שם לשכנו תדרשו ובאת שמה..." העמים האליליים ישאירו מאחוריהם מקדשים ובתי עבודה זרה מפוארים הפזורים בכל מרחבי הארץ – ישראל מצווים לא להשאיר את מקומות אלו אלא לאבד אותם ולייחד רק מקום מרכזי אחד לעבודת ה'.[3] לא רק עבודה זרה נאסרה מחוץ ל"מקום אשר יבחר ה'" אלא גם עבודה לה' נאסרה שם, ישראל מצווים להקריב את קורבנותיהם במקום אחד בלבד ולא ב"במה" – מזבח של אדם פרטי או קבוצה מסוימת.[4]

טעם הדבר הוא שהעבודה בבמה, בה כל אחד יכול להקריב בביתו את קורבנותיו, דומה לעבודה זרה. בעבודה זרה כל אחד בוחר את האל הקרוב לו שאליו הוא מתחבר. האדם לא צריך לשנות את מקומו - במרחב שלו, בסביבה ובאווירה שלו הוא יכול להקריב את קורבנותיו לאל שאותו הוא רוצה לעבוד. לעומת זאת, עבודת ה' דורשת מהאדם להתעלות מעל שאיפותיו האישיות אל ה"אמת האלוהית", אל האחדות, אל הטוב הכללי. אמת זו מתגלה במקום בו כלל הציבור מתכנס. לכן הבמה אסורה, האדם צריך לעזוב את ביתו ואת סביבתו ולעלות ל"מקום אשר יבחר ה'" למקום שאין יד לאדם הפרטי בבחירתו אלא ה' בחר בו כמקום הכינוס של כלל ישראל.[5]

נמצא שבהקרבה בבמות יש צד של עבודה זרה. אמנם ההקרבה היא לשם ה', אך מכיוון שהעבודה לאלהים נצבעת בגוון מסוים, של המקום ושל האנשים המסוימים שמקריבים את הקורבן, הרי שיש כאן פגם משמעותי ביחס לעבודת ה' הטהורה. לכן ישראל נאסרו בעבודה בבמות.

הדבר דומה לאדם שעובד את ה' בחוץ לארץ, חז"ל במסכת כתובות (פרק יא') קבעו ש"כל הדר בחוץ לארץ כאילו עובד עבודת כוכבים" ומבאר שם המהר"ל שאפילו יהיה האדם עובד ה' בחוץ לארץ, מעצם מהאווירה המיוחדת של ארץ ישראל הרי שעבודת ה' שלו "נצבעת" באופי של החיים בחוץ לארץ ובזה היא מאבדת את טהרתה ונחשבת כעבודה זרה. 

דוגמא נוספת לנקודה זו מבוארת בגמרא בנדרים (פרק שני), הגמרא קובעת ש"כל הנודר [נדר] כאילו בנה במה", ומבאר שם המהר"ל שהנודר נדר פורש מכלל ישראל בכך שהוא מוסיף איסורים נוספים על גבי התורה. בכך הוא למעשה בוחר לעבוד את ה' בדרך המיוחדת לו. בזה הוא דומה לבונה במה שעל אף שהוא מקריב לה' מעצם היותו רחוק מהמקום המרכזי לכלל הוא פורש במובן מסוים מהדרך הישרה של כלל ישראל.

חז"ל במסכת ברכות (פרק שני) הוסיפו: "אמר רב: כל הנותן שלום לחברו קודם שיתפלל, כאילו עשאו במה". ומבאר הראי"ה[6] שבתפילה האדם מתרומם אל בקשת ה' הכללית, הציבורית, וכל המקדים ליצור קשרי רעות עם חבריו לפני ההתעלות הזו (נותן שלום לחברו קודם שיתפלל) הרי שהוא כאילו בונה במה – שכן הוא יוצר איזה קיבוץ ציבורי שביסודו מנותק מרצון ה' הכללי. כך גם נקרעת האומה לחתיכות שכן כל קבוצה בוחרת את דרכה הפרטית ואין אידאל הכללי המאחד את כולם.[7]

נמצא, שאיסור ההקרבה בבמה משמעותי מאוד גם כשאין קורבנות, הוא מלמד על מי שבוחר דרך פרטית בעבודת ה' (נדרים) ומי שיוצר קשר חברתי בניתוק מכלל ישראל ורצון ה'.

2. מדוע הותרו הבמות?

על אף חומרתו של האיסור לעבוד בבמה מצאנו בפסוקים שאיסור זה לא נוהג תמיד אלא רק בשעה שעוד לא נבחר מקום קבוע להשראת השכינה[8]: "לא תעשון ככל אשר אנחנו עשים פה היום איש כל הישר בעיניו, כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה אשר ה' אלהיך נתן לך...". משה מודיע לישראל: כרגע, בזמן הכיבוש וחלוקת הארץ כל אחד יכול להקריב בבמה כרצונו כ"כל הישר בעיניו", רק כשתנוחו מאויביכם[9] (המנוחה) ותתנחלו בקביעות בארץ (הנחלה), יקבע המקום המרכזי להשראת השכינה ורק אז הבמות נאסרות.[10]

השאלה מתבקשת מאליה: אם ההקרבה בבמה כה חמורה מדוע התירה התורה להקריב בבמות? רבים מן הפרשנים עונים שאין זה אלא מכורח המציאות. בזמן הכיבוש והחלוקה ישראל טרודים במלחמות ובירושת הארץ ולא שייך לתבוע מהם להתאמץ ולעלות למקום מרכזי.[11] מכיוון שאי אפשר לאסור לגמרי את העבודה לה' הותרה בינתיים העבודה בבמות עד שישראל ינוחו ממלחמותיהם.

לדעתי ניתן ללכת לכיוון אחר בהסבר קושיא זו על פי דבריו של הנצי"ב.[12] הנצי"ב מבאר שהאיסור להקריב בבמה היה קשה מאוד לעם ישראל. כשהבמות היו אסורות נדרש מכל אדם מישראל, המעוניין לעבוד את ה', לעזוב את כל רכושו וללכת ימים רבים כדי שיוכל להקריב את קורבנותיו במקום השראת השכינה. הדבר גרם לכך שדווקא בזמן איסור הבמות נכשלו ישראל יותר בעבודה זרה. דווקא האיסור גרם לכך שלא יכלו לבטא את הקשר שלהם לה' אלוהיהם בקלות וישראל עזבו את ה' לגמרי ופנו לאלהים אחרים. לעומת זאת, בזמן היתר הבמות, הרי שהעבודה הפרטית היתה מותרת והיה קל לעבוד את ה' ולהתחבר אליו. מה שגרם להוספת אהבת ה' בלב העם. 

נמצא שאמנם בעבודה בבמות יש פגם מסוים אך מצד שני יש בה גם יתרון עצום – כך עבודת ה' היתה נגישה לכל אחד מישראל. ניתן לומר שלכן הותרו הבמות בשלב הראשון לירושת הארץ – כך כל אחד מישראל בנה את הקשר הבסיסי שלו לה' ורק על יסוד זה היה ניתן לחייב את ישראל להתעלות מהבמה ולעלות למקום המרכזי.

הראי"ה הוסיף מדרגה נוספת.[13] דווקא החיסרון שקיים בהקרבה בבמות מקנה להם יתרון משמעותי. בבמה כל אחד יכל לבטא את קרבת אלהים בסגנון שלו, על ידי הכהן הקרוב אליו, עם החברים הקרובים אליו ובסביבה שלו, כך נבנה הקשר האישי שלו עם ריבונו של עולם וכך גם מידותיו התעלו והזדככו והרשמים של הקרבת הקורבן השפיעו עמוק על נפשו. אך בזמן איסור הבמות הרי שמרכז הכובד של העבודה סר מהאדם הפרטי ועבר אל הציבור. בכך טמונה סכנה גדולה פן יתנתק האדם מעבודת ה' הציבורית שבמשכן או במקדש. רק כשיגמר הבניין הרוחני הפרטי של כל יחיד מישראל יוכלו ישראל לעלות אל המדרגה של איסור הבמות ועבודת ה' בירושלים.[14]

יש להוסיף שההיתר להקריב קורבנות בבמה קשור במצבם הרוחני של ישראל. כל עוד העמים שמסביבם השפיעו על עם ישראל מבחינה רוחנית היה הכרח להתיר את עבודת ה' גם על ידי עבודת הקורבנות שבבמה. לא היה ניתן לדרוש מאדם שרגיל להיחשף לאלילות, הדוגלת בעבודה קרובה וזמינה כל כך, להתעלות כל כך עד לכדי עבודה במקום אחד מרכזי. רק כאשר עם ישראל השתחרר לגמרי מהאלילות ומהטומאה שלה הוא יכל להתרומם אף מהעבודה בבמה.[15]  

לפי זה הפסוק מבואר היטב: כאשר יגיעו ישראל אל המנוחה מאויביהם וינחלו את הארץ בקביעות הרי שיהיו ראויים להגיע למדרגה החדשה – השראת השכינה ואיסור הבמות. כל עוד לא הגענו לשם – יש לבנות את הקומה הבסיסית וראוי וטוב שכל אחד יעשה את הישר בעיניו.

הדברים מבוארים היטב גם ביחס לסדר הקמת המקדש. הגמרא בסנהדרין (פרק שני) קובעת ששלושה מצוות הצטוו ישראל בכניסה לארץ – הקמת מלך, הכרתת עמלק והקמת המקדש. סדר זה הוא הכרחי - לא ניתן לבנות את המקדש ללא הקמת מלכות והכרתת עמלק.[16] לפי האמור, מבואר היטב מדוע קיומם של מצוות אלו חיוני לבניין המקדש. לפני יצירת מקום קבוע להשראת השכינה ואיסור העבודה בבמה יש ליצור אחדות בעם על ידי מלך שיאגד אותו, להכרית את האויבים הצוררים את ישראל ובראשם עמלק, ורק אז, כאשר המעמד הרוחני של ישראל יהיה מספיק איתן, ניתן להתקדם אל המדרגה העליונה של הקמת המקדש.

הנצי"ב[17] מבאר שמטעמים אלו שלמה עיכב את בניין המקדש,[18] הוא חשש שאיסור ההקרבה בבמות יפגע בקשר החזק של כל יחיד אל ריבונו של עולם ולכן לא מיהר להתקדם לבניין המקדש. הראי"ה מבאר שעל אף שדוד המלך השתוקק לבניין המקדש גם הוא חשש מהמשמעות של בניין המקדש ואיסור הבמות הכרוך בו, לכן ספר את העם לפני בניית בית המקדש. דוד רצה שהמניין שבו כל אחד מישראל נספר ונערך בפני עצמו יבנה בישראל את ההכרה שאמנם נבנה כעת מקום מרכזי לעבודת ה' אך עדיין האחריות מוטלת על כל יחיד ויחיד להיות מחובר וקשור לעבודת ה' הכללית שבירושלים.[19] 

3. לשכנו תדרשו ובאת שמה – חובת ההכנה

על פי האמור, ברור, שכדי לעבור מהמצב בו ישראל מותרים להקריב בבמות למצב בו ישראל אסורים בהקרבה בבמות יש לחולל שינוי משמעותי בלב העם ולהכין אותו למדרגה החדשה. על העם להקים מלך, להתחבר ולהתאחד, להתנתק מכל ההשפעה של העמים הסובבים אותם ורק אז יוכלו להקים את המקדש.

לדעתי, נקודה זו יוצאת מהפסוקים עצמם שבפרשתנו: "כי אם אל המקום אשר יבחר ה' אלהיכם מכל שבטיכם לשום את שמו שם לשכנו תדרשו ובאת שמה..." וביארו חז"ל בספרי: "לשכנו תדרשו - דרוש על פי הנביא, יכול תמתין עד שיאמר לך נביא? תלמוד לומר: "לשכנו תדרשו ובאת שמה" דרוש ומצא ואח"כ יאמר לך נביא, וכן אתה מוצא בדוד..." כלומר: את מקום המקדש צריך לחפש ולתור ואח"כ הנביא מברר שזהו המקום הנכון.[20] כמובן שלא די לחפש מקום אקראי, צריך למצוא מקום שיבטא את האחדות בין חלקי העם, לבוא לשם ולבסס במקום את אחדות זו. רק אח"כ הנביא מאשר שאכן זהו המקום הראוי להשראת השכינה.

ואכן כך פעל דוד המלך, הוא איחד את חלקי העם סביבו,[21] נלחם באויבי ישראל[22] ובהשפעתם על ישראל, ורק אז מצא את ירושלים כמקום האמצעי העומד בלב העם ובאפשרותו  לחבר בין השבטים העיקריים בישראל: שבטי בנימין, מנשה ואפרים ושבט יהודה.[23] רק לאחר שמצא את ירושלים וקבע אותה כעיר ממלכה התבשר דוד בבוא היום על ידי הנביא שזהו המקום הנכון ובירושלים תשרה השכינה.

עיקרון זה מתחבר גם לכך שירושלים לא הוזכרה מפורש בפסוקים. הפסוקים רק ציינו את: "המקום אשר יבחר ה'" ולא ציינו את המקום המדויק. יש שאמרו שהטעם הוא משום שאם היתה התורה מגלה את שירושלים היא המקום הנבחר הרי שהגויים היו נלחמים עליה יותר וזה היה מקשה את כיבושה.[24] יש שאמרו שרצתה התורה להדגיש שאין מדובר בבחירה אנושית אלא בבחירה אלוהית על פי נביא.[25] אך לפי האמור, ניתן לבאר, שבכוונה הוסתר שמה של העיר כי על המלך חובה להשתדל ולחפש את המקום ובכך גם לבנות בעם את ההכנה הראויה עד שיהיו ראויים להשראת השכינה בעיר זו.[26]

4. אל המנוחה ואל הנחלה

נראה שלאור יסודות אלו ניתן לשפוך על פרטים רבים בתנ"ך. בימי יהושע ישראל מאוחדים תחת הנהגתו, כובשים עמים רבים במהירות רבה ומתנחלים בארץ ישראל. כך הגיעו במהירות אל "המנוחה" מאויביהם ולכאורה התקיימו כל התנאים (אחדות העם תחת יהושע והניצחון על  האויבים) ולכן יהושע מקים את המשכן בשילה.

אלא שהעם לא היה מוכן לגמרי למדרגה זו. הנביא מדגיש שישראל התרשלו מלהוריש מקומות רבים בהם ישבו העמים השונים.[27] הדבר גרם לחולשה לאומית ורוחנית. בנוסף לכך, בתקופת השופטים השלטון הלך והתפורר ולא היה מנהיג אחד שהנהיג את כלל האומה. הדבר גרם לכך שישראל בעצמם היו רחוקים מאוד ממדרגתו של יהושע. חז"ל במסכת שבת ביטאו את רעיון זה בכך שישראל התעצלו מלהספיד את יהושע. ההספד הוא ההפנמה של מורשתו של האדם גם לאחר מותו, אך ישראל באותו הדור לא המשיכו לאחוז בדרכו של יהושע.

הדבר הוביל לכך שאיסור הבמות לא רק שלא הועיל אלא אף הזיק.[28] הוא גרם לכך שהעם שלא היה במדרגה רוחנית גבוהה התדרדר במהירות לעבודה זרה. דוגמא מובהקת לכך היא בסיפורו של פסל מיכה שנעשה בשביל לספק את ההשתוקקות של האדם הפרטי לעבוד אלהים נגישים ולקבל ממנו טובת הנאה. פסל מיכה ודוגמתו נעשו אלטרנטיבה למשכן שילה שברבות השנים הלך ונעזב עד שנוצר נתק בין העם לעבודת ה' בשילה.[29] נתק זה אולי היווה את הבסיס לזלול שרחשו הכהנים, בני עלי, חפני ופנחס, כלפי אלו שבכל זאת עלו.[30] העובדה שבמשכן שילה הגג היה מיריעות[31] ולא מחובר לקרקע התאים מאוד למצב זה, שכן המשכן לא היה מחובר לגמרי למציאות החיים הישראלית ומנותק מהם.[32]

לאחר חורבן משכן שילה מתחיל מהלך חדש בישראל. הבמות שוב חזרו להיות מותרות ושמואל הולך ממקום למקום לחזק את עם ישראל ולקרב אותו לאביו שבשמיים. הוא לא מצפה שהעם יבוא אל המקדש אלא הוא הולך אל העם ושם, במקום שלהם, שופט אותם ומתקן את דרכיהם: "וישפט שמואל את ישראל כל ימי חייו. והלך מדי שנה בשנה וסבב בית אל והגלגל והמצפה ושפט את ישראל את כל המקומות האלה. ותשובתו הרמתה כי שם ביתו ושם שפט את ישראל ויבן שם מזבח לה' ".[33]

לאט לאט משתקם העם בהנהגתו של שמואל עד שמתעוררת הבקשה להתקדם והעם בעצמו מבקש מלך שישוב ויאגד אותו וילחם את מלחמותיו.[34] מהלך זה מגיע לשיאו במלכות דוד שגבר על אויבי ישראל וממילא הכשיר את העם שוב להופעת המקדש בירושלים. הפעם המקדש מגיע מתוך הכנה, מתוך רצון העם שבחר את מלכו ומתוך אחדות עמוקה בעם. לכן בית המקדש בירושלים היה במדרגה גבוהה יותר ממשכן שילה, הוא כבר היה קבוע בקרקע ומקומו קדוש בקדושה נצחית. על כך אמרו חז"ל בספרי: משכן שילה הוא רק ה"מנוחה" אך ירושלים היא כבר "נחלה" – שם נקבעה השכינה לנצח נצחים.

5. מאז ומתמיד

כשם שחורבן שילה הוביל לכך שהבניין הפרטי והאיכותי של עם ישראל הלך ונבנה עד שעם ישראל היה ראוי למדרגה העליונה של בית המקדש, כך גם חורבן ירושלים איננו אלא שלב מעבר המכשיר את ישראל למדרגה נישאה יותר שתתגלה לעתיד לבוא.[35]

בגלות, עם ישראל התפזר לארבע רוחות השמיים והתחלק לסגנונות שונים ולדרכים שונות בעבודת ה'. כך התורה הלכה וחדרה לחיים הפרטיים של כל יחיד והכשירה אותו למדרגה הנצחית של בית המקדש השלישי שלא יחרב לעולם. יהי רצון שנוסיף ונכשיר את עצמינו עד שנהיה ראויים לבוא הגאולה השלמה בקרוב בחיינו.[36]

[1] כך לפי הר"י אברבנאל והמלבי"ם. (החלק השלישי – דברי הברית שבסוף הספר).

[2] לפי הרמב"ן בהקדמה.

[3] אברבנאל.

[4] אמנם יש לציין שההלכות בארץ ישראל שונות מתקופת המדבר. במדבר נאסרה לרמב"ן אכילת בשר תאוה שכן הקודש קרוב וניתן להגיע אליו בקלות אך לעומת זאת בארץ ישראל הותרה אכילה זו שאין להחמיר כל כך באכילת בשר בלבד אלא בקודשים. מצד שני החובות של המעשרות, הבכורות ועוד לא נהגו לרמב"ן במדבר שכן הם נצרכות לחבר את ישראל האנשים הרחוקים מהקודש דווקא בארץ ישראל ואכמ"ל.

[5] עיין אברנבנל במקום. ועיין רד"ק (מל"א ג', ג): "'וַיֶּאֱהַב שְׁלֹמֹה אֶת ה' לָלֶכֶת בְּחֻקּוֹת דָּוִד אָבִיו רַק בַּבָּמוֹת הוּא מְזַבֵּחַ וּמַקְטִיר'. "לפי שאמר בחוקות דוד אביו ודוד לא זבח אלא במזבח אשר לפני הארון בירושלים, או בבמה [הגדולה] אשר בגבעון, ולא ראינו שזבח וקטר בבמות אחרות כי הרבות הבמות מביא האדם לעבודה זרה, כי הוא משפט הגויים שבונים המה בכל הר וגבעה ותחת כל עץ רענן".

[6] עולת ראי"ה חלק א' עמ' רכז'.

[7] שם.

[8] מלבי"ם במקום. ה'משך חכמה' והמאירי הוכיחו על פי חז"ל שהיסוד המבטא את נקודה זו הוא מציאות ארון ה' במקום העבודה הציבורית ואכמ"ל.

[9] דעת זקנים.

[10] כך לפי המלבי"ם במקום. "ככל אשר אנחנו עושים פה היום" – הכוונה: החיים בארץ ישראל בזמן הכיבוש. ואמנם דעת האב"ע שמדובר על תקופת המדבר שעוד לא הותרו הבמות אך היו מקריבים מחוץ למשכן באיסור. ועיין עוד רש"י שהלך בדרך אחרת וברמב"ן שכוונת הפסוקים שבמדבר לא היתה חובה להקריב קורבנות חובה ולכן לא היתה חובה לעלות אל המשכן וזהו "איש כל הישר בעיניו".

[11] חזקוני ומלבי"ם.

[12] בפירושו לשיר השירים וב'העמק דבר' לספר דברים.

[13] אגרות חלק ג' איגרת תשמו'.

[14] הרב מגדיר שם שהבניין הפרטי הוא הבניין "האיכותי" וההתכנסות הציבורית היא היסוד "הכמותי" שבא רק לאחריו.

[15] עיין רמ"ד ואלי במקום.

[16] רמב"ם הלכות מלכים פרק א'.

[17] בפירושו לשיר השירים.

[18] וניתן להוסיף עוד שמטעם זה העדיף שלמה להקריב דווקא בבמה בניגוד לדוד אביו.

[19] מדבר שור.

[20] מלבי"ם במקום.

[21] על ידי התפייסותו עם שבטי ישראל שהלכו אחרי שאול.

[22] הפלשתים

[23] מלבי"ם שמואל א' פרק ה'.

[24] רמב"ם מורה נבוכים.

[25] מלבי"ם במקום.

[26] אין זה אומר שירושלים לא התקדשה מאז ומקדם. אלא שהדבר הוסתר כדי לגרום לדוד לחפש ולבנות את ההכנה הרוחנית בעם.

[27] עיין שופטים פרק ב'.

[28] על פי דברי הנצי"ב הנ"ל.

[29] עד שאלקנה סבב בכל ישראל להעלות אותם לשילה. עיין תנא דבי אליהו פרק ח'.

[30] שמואל א' פרק ב'. שעיכבו את הנשים מלהתכפר.

[31] (משנה זבחים י"ד, ו) : "באו לשילה נאסרו הבמות, לא היה שם תקרה אלא בית של אבנים מלמטן ויריעות מלמעלן והיא היתה מנוחה". שכן לפעמים נקרא משכן שילה אהל (יהושע יח) ולפעמים בית (שופטים יח).

[32] עיין בחידושי אגדות חלק ד' עמ' עב'. משכן יוסף אמנם היה "נבדל" יותר אך לא היה נחלה ומצד זה קדושתו פחותה. לכן היה נאכל "בכל הרואה" אך קדושתו לא היתה קבועה בעם.

[33] שמואל א' פרק ז'.

[34] שמואל א' פרק ח'.

[35] עיין נצח ישראל פכ"ו.

[36] עיין אורות, חכם עדיף מנביא.

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.