הקב"ה ציוה את האדם שלא יאכל מעץ הדעת, כי ביום אכלו ימות. ויש להבין מה פירוש הדבר, שהרי לכאורה לא מצינו שהאדם מת באכלו מעץ הדעת?
בשאלה זו דנו מפרשים רבים, וענו עליה מספר תשובות:
א. התשובה הראשית, המוסכמת ביותר היא זו של ר' יוסף בכור שור, רמב"ן, חזקוני ומפרשים נוספים, על פי חז"ל: 'מות תמות' הכוונה שהאדם יהפוך לבר מיתה. עד שאכל האדם מעץ הדעת היה אמור האדם לחיות לעולם, ומאז שחטא נגזר עליו שסופו למות. וכך אומר הרמב"ן: "אלמלא שחטא לא מת לעולם, כי הנשמה העליונית נותנת לו חיים לעד, והחפץ האלהי אשר בו בעת היצירה יהיה דבק בו תמיד, והוא יקיים אותו לעד". רבנו בחיי מביא ראיה מפורשת מתהלים (פב, ו) שהאדם היה אמור לחיות לעולם בלא מיתה - "אֲנִי אָמַרְתִּי אֱלֹהִים אַתֶּם וּבְנֵי עֶלְיוֹן כֻּלְּכֶם. אָכֵן כְּאָדָם תְּמוּתוּן...".
דרך זו מסתברת ביותר, לאור העובדה שבעקבות החטא מודיע הקב"ה לאדם כי מעתה נגזר עליו לשוב אל העפר – "כי עפר אתה ואל עפר תשוב".
מלבד תשובה זו, מצינו מספר תשובות נוספות:
ב. ראב"ע: מאז שאכל האדם מפרי העץ, הוא התחיל תהליך ארוך טווח של מיתה, כלומר שמאז התחילו אבריו להיחלש, וכך הוא הלך ונחלש עד יום מותו.
ג. ראב"ע בפירוש שני: האדם היה אמור למות כפשוטו, אך לא מת לבסוף משום שעשה תשובה. וכעין זה נאמר במדרש דברים רבה שהקב"ה מחל לאדם על העונש, והיה זה בראש השנה: "אמר ר' אלעזר: בכ"ה באלול נברא העולם, נמצא אדם הראשון נברא בראש השנה... בשעה עשירית חטא, בשעה אחד עשר נידון, בשנים עשר נתגרש. בא ליתן לו איפוסין [=גזר דין], שאמר לו: 'כי ביום אכלך ממנו מות תמות', וראה שהיה בראש השנה, וריחם עליו ונתן עליו דימוס [=מחילה]. אמר לו הקדוש ברוך הוא: חייך! כשם שמחלתי לך דימוס, כך אני מוחל לבניך ביום הזה".
ד. הרד"ק: אכילה תביא לכך שהאדם ימות יותר מהר ממה שהיה אמור מתחילה. והענין מבואר יותר ברמב"ן שמיום האכילה והלאה יהיה חייב האדם מיתה לשמים. מאז הוא כמי שגזר עליו המלך מיתה, והוא יממש את גזר הדין כשירצה, ולא דווקא באופן מידי.
ה. עוד מביאים הרד"ק והראב"ע: 'ביום אכלך' הכוונה ל'יומו של הקב"ה'. אצל הקב"ה יום הוא אלף שנה ("כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול כי יעבור"), ובגלל אכילה מעץ הדעת האדם לא זכה להגיע לאלף שנות חיים.
ו. הרד"ק פירוש שני: המוות המדובר כאן הוא הרוע – בעקבות אכילת עץ הדעת דבק הרע באדם, והרע קרוי מיתה.
ואחר כל התשובות הללו, נביא את תשובת הרש"ר הירש, ובאופן אישי היא המתקבלת עלי ביותר. הוא מבאר כי 'מות תמות' הכוונה למיתה באופן מידי, כפשוטו, אלא שיש להבין את משמעות המושג מיתה:
ז. הרש"ר הירש מבאר שהקב"ה מימש את גזירת המוות בפועל ובאופן מידי. ואלו דבריו: "אפשר, שגזירת "מות תמות" נתקיימה מיד. אנחנו מוצאים גם במקום אחר, שהגלות היא תחליף לדין מות, כך אצל קין ואצל רוצח בשגגה. הגלות היא מות בזעיר אנפין; שכן, גם המות איננו השמדה, אלא העברה מן העולם הזה, וכך, הגליית האדם מגן עדן היא מות בזעיר אנפין, המתקה לדין המות. הן אין אנו יודעים דבר על חיי האדם בגן עדן; תהום מבדילה בין חיי גן עדן לבין חיי העולם הזה; ואולי דומה המעבר משם לכאן - לצאתנו מן העולם הזה".
באמת אין אנו יודעים את מהותו של המוות. הגדרת המוות איננה חידלון, אלא מעבר מעולם הידוע והמוכר לנו, לעולם אחר הסתום בפנינו, שאין אנו יודעים אותו עד שנגיע לשם. הרי יודעים ומאמינים אנו שאחרי המוות עובר האדם לעולם מזוכך ועליון יותר – עולם האמת. המוות הוא תמיד שלילת המערכות הקיימות, ומעבר למערכות אחרות שאינן ידועות לפני בואן. כאשר האדם חטא, כל יסודות הקיום העליונים שהיו לו התמוטטו, והוא עבר לסוג נמוך הרבה יותר של חיים. כל החיים שאנו מכירים היום אינם חיים במובן המקורי שהכיר האדם בגן עדן.
בפרשתנו קוראים אנו אודות עבודת ה' מסוג חדש – הבאת קרבנות, כפי שכתוב: וַיְהִי מִקֵּץ יָמִים וַיָּבֵא קַיִן מִפְּרִי הָאֲדָמָה מִנְחָה לַה'" (ד, ג). למרות שלא הצטוו להביא קרבן, הבינו כבר בדורות הראשונים את סוד הקרבן, כגורם מקרב ומחבר בעבודת הקב"ה, כפי שביאר רמב"ן. בעקבותיו: "וְהֶבֶל הֵבִיא גַם הוּא מִבְּכֹרוֹת צֹאנוֹ וּמֵחֶלְבֵהֶן", רד"ק מדייק מהמילה 'גַם', שלאחר שראה הבל שקין הביא את קרבנו, הביא גם הוא את קרבנו. היה זה לאחר ובעקבות קרבנו של קין.
התוצאות לא איחרו לבוא, הקב"ה ראה את כוונתו הטובה של הבל, לצד רצונו להקריב מנחה מכובדת שראויה להקריב. ועל כן "וַיִּשַׁע ה' אֶל הֶבֶל וְאֶל מִנְחָתוֹ". לעומתו, היחס לקין היה שונה, "וְאֶל קַיִן וְאֶל מִנְחָתוֹ לֹא שָׁעָה". מדוע לא קיבל הקב"ה את מנחת קין? משום שבחר להביא מה"גרוע" שבמנחה. הקב"ה לא שעה אל מנחתו, משום שהביא מהחלקים הפחותים, ולא מהמשובחים. ובתגובה: "וַיִּחַר לְקַיִן מְאֹד וַיִּפְּלוּ פָּנָיו". על מה קין כעס? חרה לו ונפלו פניו, על שמנחתו נדחתה, בעוד מנחתו של הבל התקבלה ברצון. לדעת אור החיים כפל הלשון 'וַיִּחַר לְקַיִן... וַיִּפְּלוּ פָּנָיו' ממחיש את גודל השבר שהיה נתון בו. כשראה קין שמנחתו של הבל נענתה ברצון, בעוד מנחתו לא התקבלה, קינא בהבל אחיו ותלה בו את הסיבה לאי קבלת המנחה, זה היה הגורם העיקרי לכעסו, שהיה מופנה בעיקר להבל.
הקב"ה פנה אליו ושאל: "לָמָּה חָרָה לָךְ וְלָמָּה נָפְלוּ פָנֶיךָ"? כלומר, מדוע קנאת באחיך, על שקבלתי את קרבנו ברצון, תוך מחשבה שנעשה כאן עיוות הצדק. במקום להצטער על העבר, צריך לתקן את ההתנהגות, כדי שלא להגיע למצב דומה בעתיד. עוד יעץ לו הקב"ה: "הֲלוֹא אִם תֵּיטִיב", תשפר ותיטיב את מעשיך. הקב"ה אמר לו שיש ביכולתו להיטיב מעשיו, ואז 'שְׂאֵת', מלשון התנשאות: תתנשא יותר מאחיך, תהיה במדרגה גבוהה מזו של הבל.
הקב"ה הוכיח את קין על דרכו הקלוקלת ואמר לו: מדוע חרה לך על אי קבלת הקרבן, מדוע אתה מקנא באחיך שקרבנו התקבל, 'הֲלוֹא אִם תֵּיטִיב שְׂאֵת', אם תשפר מעשיך והתנהלותך ותעשה הישר בעיני ה', הרי שיהיה לך הרבה יותר מאשר לאחיך. עליך להתמודד עם האתגר שניצב בפניך, אתה יכול (ואף צריך) לשלוט על יצרך ולהנהיג אותו כראוי, ובהתאם לכך תקבל את המגיע לך. ואם לא תעשה כן ולא תשתפר, הרי שהחסרון שידבק בך ירבץ וישאר בך לעד. הקב"ה הוכיח את קין ואמר לו: קח אחריות על מעשיך, ואל תתלה את הכשלון בהבל או בכל גורם אחר. ורק אחריות תמנע את הכשלון הבא ותעצור את ההתדרדרות. קין נדרש להתמודד עם האתגר שניצב בפניו - לשלוט על יצרו ולהנהיג אותו כראוי.
קין לא השכיל להבין שהמילה 'חַטָּאת' מוסבת כלפיו. ברשעתו, המשיך לתלות בהבל את הסיבה שקרבנו לא התקבל, וטען שהבל התפלל להקב"ה שיקבל את מנחתו ולא את של קין. מכאן ועד התוצאה הטראגית, הדרך היתה קצרה. "וַיָּקָם קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו וַיַּהַרְגֵהוּ". קין חשב שאם ישאר לבד בארץ, ימשול עליה וממילא הקב"ה ישא פניו אליו, שהרי (כך סבר) פרט אליו אין איש שיעבוד את הקב"ה.
מהתנהלותו הנפסדת של קין ניתן להסיק 4 תובנות: א. הקב"ה פותח דלתי תשובה לכל אחד. גם החוטא בדיוטא התחתונה יכול לשוב מדרכו השלילית ולשפר מעשיו. ב. לכל אדם יש בחירה חופשית ורשאי לפעול בהתאם למצפונו ולמחשבותיו לטוב ולמוטב. כך נהג הבל, ובמקביל גם קין, שהעדיף לבטא במעשים את התמרמרותו, במקום לתקן אותם ג. סילוק בר פלוגתא אינו פתרון. האם קין "הרויח" מסילוק הבל? האם הריגת הבל פתרה את בעיותיו? ודאי שלא. מותר לחלוק על הזולת ולחשוב באופן שונה ממנו. חובה על כל בר פלוגתא לכבד את זולתו, בכל מצב ובכל עת. ד. הקנאה היא "מדרון חלקלק". הריגת הבל החלה בקנאתו של קין בהבל, וראינו לאן הובילה קנאה זו. וכבר אמרו על כך חז"ל: "הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם" (מסכת אבות פרק ד משנה כא).
בחלק השני של ההפטרה, החלק שרק האשכנזים אומרים, מתואר מצב קשה מאוד שעם ישראל יהיה בו: "וְהוּא עַם בָּזוּז וְשָׁסוּי" כל מי שירצה יבזוז אותנו ויקח את עם ישראל אליו לגלות, ושסוי כי ישלטו ברכוש שלנו. ולא יהיה מי שיעזור כי "הָפֵחַ בַּחוּרִים כֻּלָּם" כל הבחורים שלנו לא יוכלו לייצר צבא ויהיה לנו מפח נפש מהעזרה שלהם[i]. וגם אם יהיו יכולים לעזור "וּבְבָתֵּי כְלָאִים הָחְבָּאוּ" הם יהיו כלואים בין הגויים. ולכן "הָיוּ לָבַז וְאֵין מַצִּיל מְשִׁסָּה וְאֵין אֹמֵר הָשַׁב". אין מי שיכול להציל מהבזיזה של עם ישראל, וגם אם נלך אל השופטים הגויים בארצות שבהם שבו אותנו, אין מי שיאמר להשיב לנו את הרכוש.
איך הגענו למצב הזה? למה באמת עם ישראל הוא העם היחיד שסובל כל כך הרבה? לאן כל זה הולך? בכל אלה מטפלת ההפטרה שלנו.
האמת היא שאנחנו בפרשת בראשית, שעם ישראל בכלל לא מוזכר בה. אברהם נולד רק בסוף פרשת נוח. ובכל זאת ההפטרה שלנו דנה בעם ישראל. וזה בגלל שעם ישראל הוא התכלית של כל הבריאה[ii]. ובפרשת בראשית שבה קוראים על בריאת העולם, ממשיכים להפטרה: "כֹּה אָמַר הָאֵל ה' בּוֹרֵא הַשָּׁמַיִם וְנוֹטֵיהֶם רֹקַע הָאָרֶץ וְצֶאֱצָאֶיהָ", ולמה כל זה? "נֹתֵן נְשָׁמָה לָעָם עָלֶיהָ וְרוּחַ לַהֹלְכִים בָּהּ". נשמה לעם ישראל שיתן רוח לכל ההולכים בארץ, כלומר לכל העולם. "וְאֶצָּרְךָ וְאֶתֶּנְךָ לִבְרִית עָם לְאוֹר גּוֹיִם".
הגויים לא רואים את הקב"ה בעולם החשוך שבו הם נמצאים, ואנחנו אמורים "לִפְקֹחַ עֵינַיִם עִוְרוֹת לְהוֹצִיא מִמַּסְגֵּר אַסִּיר מִבֵּית כֶּלֶא יֹשְׁבֵי חֹשֶׁךְ". עד שנגיע למצב של "שִׁירוּ לה' שִׁיר חָדָשׁ תְּהִלָּתוֹ מִקְצֵה הָאָרֶץ יוֹרְדֵי הַיָּם וּמְלֹאוֹ אִיִּים וְיֹשְׁבֵיהֶם". העולם כולו יכיר את ה' דרכנו ויהלל אותו.
זה לא יקרה מיד, לפני זה יהיה שלב של גוג ומגוג. שלב שבו הקב"ה ילחם בגויים שלא יסכימו לקבל את מלכותו: "ה' כַּגִּבּוֹר יֵצֵא כְּאִישׁ מִלְחָמוֹת יָעִיר קִנְאָה יָרִיעַ אַף יַצְרִיחַ עַל אֹיְבָיו יִתְגַּבָּר".
וגם זה לא יקרה מיד. תהליך הגאולה הוא כמו תהליך לידה, שמתפתח בהדרגה: "הֶחֱשֵׁיתִי מֵעוֹלָם אַחֲרִישׁ אֶתְאַפָּק כַּיּוֹלֵדָה". הקב"ה שותק ומחכה[iii], התהליך מתקדם בשלבים, ובחלק מהם לא רואים אותו. אבל כשיגיע השלב הנכון, הגלות תחרב[iv]: "אַחֲרִיב הָרִים וּגְבָעוֹת וְכָל עֶשְׂבָּם אוֹבִישׁ", וגם העמים שלקחו אותנו לגלות, העמים שיושבים ליד הנהרות: מצרים, אשור ובבל: "וְשַׂמְתִּי נְהָרוֹת לָאִיִּים וַאֲגַמִּים אוֹבִישׁ".
ואז עם ישראל יחזור לארץ. אבל השיבה הזו בעצמה לא תהיה מובנת לו: "וְהוֹלַכְתִּי עִוְרִים בְּדֶרֶךְ לֹא יָדָעוּ בִּנְתִיבוֹת לֹא יָדְעוּ אַדְרִיכֵם". אנחנו נהיה עיוורים לחלק מתהליך הגאולה הזה, ולא נבין שהדרך הזו באמת הולכת לגאולה. כי הגאולה כוללת תוכנית הרבה יותר גדולה מאשר להחזיר את עם ישראל לארץ, היא אמורה לתקן את החושך של כל העולם הזה: "אָשִׂים מַחְשָׁךְ לִפְנֵיהֶם לָאוֹר וּמַעֲקַשִּׁים לְמִישׁוֹר". זו תוכנית אלוקית שהתחילה מזמן ומבוצעת כל הזמן: "אֵלֶּה הַדְּבָרִים עֲשִׂיתִם וְלֹא עֲזַבְתִּים".
ולמה צריך את הגלות במהלך הזה? כי: "מִי עִוֵּר כִּי אִם עַבְדִּי וְחֵרֵשׁ כְּמַלְאָכִי אֶשְׁלָח", עם ישראל אמור לראות בעצמו את הקב"ה במציאות, אבל הוא מתנהג כמו עיוור. ועם ישראל קיבל את היכולת לשמוע את הקב"ה בנבואות ובתורה, אבל הוא מתנהג כמו חרש. "רָאוֹת רַבּוֹת וְלֹא תִשְׁמֹר פָּקוֹחַ אָזְנַיִם וְלֹא יִשְׁמָע"[v].
ולכן הגענו למצב שהזכרנו, של "וְהוּא עַם בָּזוּז וְשָׁסוּי... הָיוּ לָבַז וְאֵין מַצִּיל מְשִׁסָּה וְאֵין אֹמֵר הָשַׁב". כי "מִי נָתַן לִמְשִׁסָּה יַעֲקֹב וְיִשְׂרָאֵל לְבֹזְזִים הֲלוֹא ה' זוּ חָטָאנוּ לוֹ וְלֹא אָבוּ בִדְרָכָיו הָלוֹךְ וְלֹא שָׁמְעוּ בְּתוֹרָתוֹ: וַיִּשְׁפֹּךְ עָלָיו חֵמָה אַפּוֹ וֶעֱזוּז מִלְחָמָה".
האם זה אומר שעם ישראל יגמר? יכול להיות שנשאר עם בזוז ושסוי? בשום אופן לא. הרי כל העולם תלוי בנו. אם התחלנו בבריאת העולם: "בּוֹרֵא הַשָּׁמַיִם וְנוֹטֵיהֶם רֹקַע הָאָרֶץ וְצֶאֱצָאֶיהָ", אנחנו משווים לה את היצירה של עם ישראל: "כֹּה אָמַר ה' בֹּרַאֲךָ יַעֲקֹב וְיֹצֶרְךָ יִשְׂרָאֵל". ולכן ברור שתהיה גאולה: "אַל תִּירָא כִּי גְאַלְתִּיךָ קָרָאתִי בְשִׁמְךָ לִי אָתָּה"[vi].
וגם עד הגאולה, הגלות שנמשלה למים לא באה להרחיק אותנו מהקב"ה: "כִּי תַעֲבֹר בַּמַּיִם אִתְּךָ אָנִי", והעמים שהגלו אותנו לא יאבדו את העם היהודי[vii]: "וּבַנְּהָרוֹת לֹא יִשְׁטְפוּךָ". הם לא יוכלו לפגוע באמונה שלנו: "כִּי תֵלֵךְ בְּמוֹ אֵשׁ לֹא תִכָּוֶה", ולא להרוג את כל עם ישראל: "וְלֶהָבָה לֹא תִבְעַר בָּךְ".
כי היחס של הקב"ה אלינו, אפילו בגלות הוא "מֵאֲשֶׁר יָקַרְתָּ בְעֵינַי נִכְבַּדְתָּ וַאֲנִי אֲהַבְתִּיךָ", ולכן את עם ישראל הקב"ה יגאל, והגויים ששיעבדו אותו יענשו במקומו: "וְאֶתֵּן אָדָם תַּחְתֶּיךָ וּלְאֻמִּים תַּחַת נַפְשֶׁךָ". וכל עם ישראל יחזור מכל העולם אל הארץ: "מִמִּזְרָח אָבִיא זַרְעֶךָ וּמִמַּעֲרָב אֲקַבְּצֶךָּ: אֹמַר לַצָּפוֹן תֵּנִי וּלְתֵימָן אַל תִּכְלָאִי הָבִיאִי בָנַי מֵרָחוֹק וּבְנוֹתַי מִקְצֵה הָאָרֶץ".
עם ישראל הוא לא סתם עם, והקשר שלו עם הקב"ה הוא לא העדפה סתמית כמובן. עם ישראל הוא: "כֹּל הַנִּקְרָא בִשְׁמִי וְלִכְבוֹדִי בְּרָאתִיו יְצַרְתִּיו אַף עֲשִׂיתִיו". עם ישראל מגלה את כבוד ה' ונקרא בשמו. ובשביל זה נבראנו. ואנחנו אלו שרואים את הקב"ה, ומעידים לכל העולם על הקב"ה[viii]: "אַתֶּם עֵדַי נְאֻם ה' וְעַבְדִּי אֲשֶׁר בָּחָרְתִּי לְמַעַן תֵּדְעוּ וְתַאֲמִינוּ לִי וְתָבִינוּ כִּי אֲנִי הוּא לְפָנַי לֹא נוֹצַר אֵל וְאַחֲרַי לֹא יִהְיֶה".
[i] מצודת דוד ישעיה מב כב
[ii] ליקוטי מוהר"ן תורה צד
[iii] רד"ק ישעיה מב יד
[iv] ליקוטי מוהר"ן תורה ד, רד"ק ישעיה מב טו
[v] רד"ק ישעיה מב יח, מלבי"ם ישעיה מב יח - יט
[vi] מלבים ישעיה מג ח
[vii] מלבים ישעיה מג ה
[viii] אורות ישראל ותחיתו א
בשנה שעברה עיינו במילה הראשונה בתורה, המילה 'בראשית', אך עיוננו היה בעצם במשמעותה הייחודית של המילה 'ראשית', לעומת המילה 'תחילה'.
הפעם נעיין באות הראשונה בתורה, האות ב' שבמילה 'בראשית'.
ניתן להכליל משמעויות שונות שיש לאות ב, בהגדרה של 'ב' הבתוך'. דהיינו, האות ב' מציינת שהמילה שקדמה לה נמצאת בתוך המילה שהיא נסמכת אליה. נביא לכך כמה דוגמאות:
נציין עוד שני אופנים, שאף שבמבט ראשון הם נראים שונים מהמובן של ב' ה'בתוך' – נראה שיש קשר ביניהם, כפי שיתבאר.
נראה שגם משמעות זו היא סוג של 'בתוך' – כיוון שזו גם סוג של 'מסגרת' של הפעולה, שכן על ידה נעשית הפעולה.
לפעמים ב' זו משמשת לציון מסגרת 'רוחנית', שמתארת את הפעולה, באיזה אופן נעשתה. לדוגמה "מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ ד' כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ" (תהלים קד, כד).
ייתכן שגם משמעות זו קשורה למשמעויות הקודמות של הב', כיוון שכמו שכל המסגרות השונות שהב' מציינת – מסגרות המקום, הזמן והאמצעי – יוצרות את התאפשרות הפעולה מבחינה מעשית – כך מטרת הפעולה היא המסגרת הנסיבתית לפעולה, שכן בלעדיה לא היתה הפעולה נעשית. ניתן לומר שבתוך המגמה המבוקשת הכללית, נמצאת הפעולה הפרטית שמשרתת אותה.
במקומות רבים הב' יכולה להתפרש בשני מובנים. לפעמים משמעות אחת נראית על דרך הפשט והשניה על דרך הדרש, אך לפעמים שני המובנים הם בדרך הפשט.
נדגים דברינו בשני מקומות בדברי רש"י בפרשת בראשית.
בראשית בריאת שמים וארץ והארץ היתה תהו ובהו וחשך.
אך רש"י מזכיר קודם לכן את דרך הדרש, שלפיה מתפרשת הב' במובן של ב' המטרה:
בשביל התורה שנקראת "ראשית דרכו", ובשביל ישראל שנקראו "ראשית תבואתו".
רבי שמעון אומר: בשר ודם שאינו יודע עתיו ורגעיו צריך להוסיף מחול על הקודש, הקדוש ברוך הוא שיודע עתיו ורגעיו נכנס בו כחוט השערה ונראה כאלו כלה בו ביום.
לפירוש זה, הב' היא ב' מתייחסת לזמן מסוים, כמו שודאי מתפרשת הב' בהמשך הפסוק: "וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה" (ב, ב).
אך רש"י מביא פירוש נוסף:
דבר אחר: מה היה העולם חסר, מנוחה, באת שבת באת מנוחה, כלתה ונגמרה המלאכה:
לפי פירוש זה, הב' היא 'ב' האמצעי', שעל ידי השבת סיים ד' את המלאכה, כי מעכשיו לא חסר העולם את המנוחה.
לחידון לילדים לפי סדר העולים לתורה לחץ כאן
1. בתהליך הבריאה השמש והירח אינם נזכרים בשמם אלא נקראים "המאורות הגדולים". באיזה פסוק בחומש בראשית מוזכרים גם השמש וגם הירח?
2. איזו אות מהאלף בית אינה מופיעה בתיאור הבריאה שבפרק הראשון?
3. מה נמצא גם בקודש הקודשים של המשכן וגם ליד גן עדן?
4. מיהן ארבע הנשים המוזכרות בפרשה זו?
5. איזה סבא ונכד מהפרשה מופיעים סמוך זה לזה בתפילת העמידה של ימות השבוע?
-את התשובות לשאלות תמצאו בתחתית העמוד-
לעלוי נשמת א"מ שלמה בן נתן חיים וא"מ אסתר בת רפאל ז"ל
בפרשיות הבריאה איננו מוצאים מצוות או דברי מוסר, אלא פירוט נרחב של תהליך הבריאה. חשוב כנראה להתחיל מהעובדה שהעולם נברא. "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ". בפסוק זה מתומצתת מערכת היחסים בין הרוח לחומר — הרוח היא שחוללה את החומר, הקודש ייסד את המציאות. ההתחלה מבראשית מבהירה את ייעודה של הקדושה, לא רק להדריך את החיים ולטהרם, אלא ליצור, להוות, לברוא. ואכן, כבר במצוה הראשונה בה יצטוו ישראל, מתבלט הרצון לעצב ולחדש בבריאה: "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָֽה" (שמות יב, ב). ישראל מקדשים את הזמנים, ישראל יוצרים את אופיים של הזמנים. על נקודה זו עומד הרב קוק (אורות, אורות ישראל, ז, יג): "השקפת העולם המיוחדת לישראל היא שעושה את האומה לחטיבה אחת בעולם, והשקפה זו נעוצה היא בחידוש העולם ע"פ ההרצאה התורית, בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ. השקפה מיוחדת זו גורמת היא את המצות המעשיות כולן". יתירה מזו, המצוות, שהן מטרתה העיקרית של התורה, קשורות לתפקודם של חוקי הטבע. העובדה שהקודש הוא שחולל את הטבע, יוצרת תלות בין רמתו הרוחנית של עם ישראל לבין התנהלותה השוטפת של הבריאה, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בארץ הקודש, ארץ ישראל.
על החיבור בין פרשיית הבריאה לירושת הארץ, כבר עמד רש"י בפירושו הראשון על התורה. זו הארץ שעל אדמתה מתבצעת התרחשות של בריאה מתמדת. בארץ ישראל, הטבע נמצא תמיד בעמדה מתחדשת, התלויה במעשה ידיהם של ישראל. "אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם: וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ... וְאִם בְּחֻקֹּתַי תִּמְאָסוּ... וְנָתַתִּי אֶת שְׁמֵיכֶם כַּבַּרְזֶל וְאֶת אַרְצְכֶם כַּנְּחֻשָׁה... וְלֹא תִתֵּן אַרְצְכֶם אֶת יְבוּלָהּ וְעֵץ הָאָרֶץ לֹא יִתֵּן פִּרְיוֹ" (ויקרא כו) הטבע והזמן מתחדשים ונבראים תדיר על ידי מעשי האדם. הבריאה היא תהליך מתמשך שלא הסתיים ולא הסתכם בששת ימי היצירה. אף שפרשת בראשית היא מאוד אוניברסאלית, והיה מקום למען אותה אל כל האנושות, בכל זאת היא נכתבה כחלק מן התורה המיועדת לעם ישראל בלבד. צורת החשיבה המתגלה בפרשה מותאמת דווקא לעם ישראל, הממשיך בחייו את מלאכת הבורא.
לפי פירושו של 'אור-החיים' הקדוש, כשם שמשמעות הביטוי שנאמר על אלימלך: "אִישׁ נָעֳמִי" (רות א, ג) — פירושו 'המנהיג של נעמי', כך הביטוי "אִישׁ הָֽאֱלֹהִים" (דברים לג, א), הנאמר על משה רבנו, משמעו שמשה כביכול הוא המנהיג של הקב"ה, בידו הכוח לברוא. על פי המלבי"ם, אותו כוח מבוטא בפסוק: "וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת", ברא אלהים ונתן לנו את האחריות להמשיך ולעשות על ידי התורה והמצוות. כאשר דוד המלך סידר את המזמור העוסק בשבחה של התורה (תהילים יט), הוא הקדים לתאר את עוצמתם של מאורות השמים, ובראשם השמש: " הַשָּׁמַיִם מְסַפְּרִים כְּבוֹד אֵל... וְאֵין נִסְתָּר מֵחַמָּתוֹ". רק לאחר מכן עבר דוד לשבח את התורה: " תּוֹרַת ה' תְּמִימָה מְשִׁיבַת נָפֶשׁ עֵדוּת ה' נֶאֱמָנָה מַחְכִּימַת פֶּתִי: פִּקּוּדֵי ה' יְשָׁרִים מְשַׂמְּחֵי לֵב מִצְוַת ה' בָּרָה מְאִירַת עֵינָיִם". בתחילה אנו מדברים על הדברים שכבר עומדים וקיימים באופן קבוע כדוגמת המאורות, ולאחר מכן, אנו עוסקים במה שאנו בוראים. אור השמש קטן לעומת האור המתחדש על ידי התורה. אור השמש קיים ועומד: "וְאֵין כָּל חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ" (קהלת א, ט), השמש מחממת ומשפיעה אך אין בה התחדשות. לעומתה, אור הנפש הזכה, אור הלבבות, אור הדעת והמידות, מתחדש בכל עת. "חֲדָשִׁים לַבְּקָרִים רַבָּה אֱמוּנָתֶךָ" (איכה ג, כג). בהתאם לכך אנו מקדימים בתפילת שחרית את ברכת "יוצר המאורות" לברכת "אהבת עולם" העוסקת בתורה. האחריות המוטלת על כתפיהם של ישראל היא לחדש וליצור: "וָאָשִׂים דְּבָרַי בְּפִיךָ וּבְצֵל יָדִי כִּסִּיתִיךָ לִנְטֹעַ שָׁמַיִם וְלִיסֹד אָרֶץ וְלֵאמֹר לְצִיּוֹן עַמִּי אָתָּה" (ישעיה נא, טז). "וְתִגְזַר אוֹמֶר וְיָקָם לָךְ" (איוב כב, כח). התורה פותחת בפרשיית הבריאה לא לצורך הוכחת מציאות ה' ולא לצורך מחקרים מדעיים על הטבע, אלא בשביל להגדיר את הייעוד של עם ישראל כיוצרים, כשותפים לבריאה — מוסיפים ברכה מתוך אחריות גדולה על כל הברואים כולם.
בספר הכוזרי מבואר שמפגשנו העיקרי עם הקב"ה אינו דרך בריאת העולם. בריאת העולם היא ארוע הסטורי עצום, אך מנותק מחווית חיינו הקבועה. המפגש המרכזי של הבריאה עם יוצרה הוא דרך ההופעה של הקב"ה על עמו. בהשגחתו המופלאה עליהם ובשכינתו השורה בתוכם.
כי התחבר אליהם דבר האלהים והנהיג אותם ועשה להם נפלאות, ולא אמר אלהי השמים והארץ שלחני אליך, ולא בוראי ובוראך. וכן פתח אלהים דבריו אל המון ישראל: "אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים", ולא אמר: "אני בורא העולם ובוראכם":
(ספר הכוזרי מאמר א אות כה)
עקרון זה כל כך מובהק בתפיסה היהודית, עד שפירוש רש"י לספר בראשית, נפתח בקושיא מתוך הנחת יסוד זו:
אמר רבי יצחק לא היה צריך להתחיל [את] התורה אלא "מהחודש הזה לכם", שהיא מצוה ראשונה שנצטוו ישראל,
(רש"י בראשית פרשת בראשית פרק א פסוק א)
והתשובה:
כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים,
(רש"י בראשית פרשת בראשית פרק א פסוק א)
בשמחת תורה אנו נועצים את סופה של התורה בתחילתה. מסיימים בברכות משה לישראל, ובדמותו המופלאה של משה רבינו, הישראלי השלם. מתוך כך חוזרים מחדש אל סיפור הבריאה כולה. דמותו של משה רבינו- מהווה התכלית וההשלמה של מעשה הבריאה. גם זאת למדנו מספר הכוזרי. הכוזרי מתאר חמש מדרגות בבריאה: דומם, צומח, חי, מדבר,והמדרגה העליונה ביותר – ישראל. את דמותו של הישראלי השלם מציג הכוזרי דרך דמותו של משה רבינו:
ואם ימצא אדם שיבא באש ולא יוזק בו, ויעמוד מבלי מאכל ולא ירעב, ויהיה לפניו זוהר שאין העין יכולה להסתכל בו, ולא יחלה ולא יחלש, וכאשר יגיע אל תכלית ימיו, ימות לרצונו, כמי שיעלה על מטתו לישן, ויישן בעת ידוע ובשעה ידועה, עם ידיעת העבר והעתיד מה שהיה ומה שיהיה, הלא המעלה הזאת נפרדת בעצמה ממעלת בני אדם.
(ספר הכוזרי מאמר א אות מא)
בעוד ארבעת המדרגות הן התפתחות בהנהגה אלוקית ללא מעשה אדם. המדרגה החמישית יוצאת אל הפועל במעשה האדם, לאחר ששבת אלוקים מכל מלאכתו אשר ברא לעשות.
נהגו ישראל להצמיד לפתיחת קריאת התורה, פרקים מספר ישעיה, העוסקים בהשלמת מלכות ד' בעולם. השלמה זו מופיעה דרך הנהגתו ההסטורית את ישראל כמו גם דרך דמותו המשיחית של עבד ד'. דמות זו מייצגת את הישראליות השלמה, נזר הבריאה. השלמת מעשה הקב"ה בידי אדם. תכלית הבריאה היא הכרת העולם בהנהגת ד' דרך ישראל עמו. הנהגה זו מופיעה בהנהגה ההסטורית הלאומית של ישראל ומתגלמת בדמויות המופת אשר מצמיח ישראל מתוכו.
כֹּֽה־אָמַ֞ר הָאֵ֣ל׀ יְקֹוָ֗ק בּוֹרֵ֤א הַשָּׁמַ֙יִם֙ וְנ֣וֹטֵיהֶ֔ם רֹקַ֥ע הָאָ֖רֶץ וְצֶאֱצָאֶ֑יהָ נֹתֵ֤ן נְשָׁמָה֙ לָעָ֣ם עָלֶ֔יהָ וְר֖וּחַ לַהֹלְכִ֥ים בָּֽהּ:
(ישעיהו פרק מב פסוק ה - ו)
חלק מפסוקי הנביא, מאפשרים קריאה כפולה. הן כקריאה על ישראל כולו, והן כמיקוד בדמות המופת הצומחת מתוכו. קודמים להפטרה פסוקים המתייחסים לאישיותו של עבד ד':
הֵ֤ן עַבְדִּי֙ אֶתְמָךְ־בּ֔וֹ בְּחִירִ֖י רָצְתָ֣ה נַפְשִׁ֑י נָתַ֤תִּי רוּחִי֙ עָלָ֔יו מִשְׁפָּ֖ט לַגּוֹיִ֥ם יוֹצִֽיא: לֹ֥א יִצְעַ֖ק וְלֹ֣א יִשָּׂ֑א וְלֹֽא־יַשְׁמִ֥יעַ בַּח֖וּץ קוֹלֽוֹ:
(ישעיהו פרק מב פסוק א - ג)
אך המשך הקריאה גורם לנו לתחושה שישראל כולו – הוא עבד ד' אשר בחר בו אשר יוציא משפט לגויים.
הַחֵרְשִׁ֖ים שְׁמָ֑עוּ וְהַעִוְרִ֖ים הַבִּ֥יטוּ לִרְאֽוֹת: מִ֤י עִוֵּר֙ כִּ֣י אִם־עַבְדִּ֔י ...: וְהוּא֘ עַם־בָּז֣וּז וְשָׁסוּי֒ הָפֵ֤חַ בַּֽחוּרִים֙ כֻּלָּ֔ם וּבְבָתֵּ֥י כְלָאִ֖ים הָחְבָּ֑אוּ הָי֤וּ לָבַז֙ וְאֵ֣ין מַצִּ֔יל מְשִׁסָּ֖ה וְאֵין־אֹמֵ֥ר הָשַֽׁב:..
פתח בעבד וסיים בעם. ובהמשך- נקרא העם כולו עיוור וחרש:
הוֹצִ֥יא עַם־עִוֵּ֖ר וְעֵינַ֣יִם יֵ֑שׁ וְחֵרְשִׁ֖ים וְאָזְנַ֥יִם לָֽמוֹ:
ההפטרה חותמת בקריאה משותפת לעם ד' ולעבדו אשר בחר:
אַתֶּ֣ם עֵדַי֙ נְאֻם־יְקֹוָ֔ק וְעַבְדִּ֖י אֲשֶׁ֣ר בָּחָ֑רְתִּי לְמַ֣עַן תֵּ֠דְעוּ וְתַאֲמִ֨ינוּ לִ֤י וְתָבִ֙ינוּ֙ כִּֽי־אֲנִ֣י ה֔וּא לְפָנַי֙ לֹא־נ֣וֹצַר אֵ֔ל וְאַחֲרַ֖י לֹ֥א יִהְיֶֽה: ס
(ישעיהו פרק מג פסוק א - יא)
זהות דומה בין מדרגתו הפנימית של העם לדמותו של המנהיג אנו מוצאים בבקיעת הירדן . ד' פונה ליהושע ומודיעו :
וַיֹּ֤אמֶר יְקֹוָק֙ אֶל־יְהוֹשֻׁ֔עַ הַיּ֣וֹם הַזֶּ֗ה אָחֵל֙ גַּדֶּלְךָ֔ בְּעֵינֵ֖י כָּל־יִשְׂרָאֵ֑ל אֲשֶׁר֙ יֵֽדְע֔וּן כִּ֗י כַּאֲשֶׁ֥ר הָיִ֛יתִי עִם־מֹשֶׁ֖ה אֶהְיֶ֥ה עִמָּֽךְ:
(יהושע פרק ג פסוק ז - ח)
יהושע פונה לישראל ומלמדם שמדרגה זו – מדרגת העם כולו היא:
וַיֹּ֥אמֶר יְהוֹשֻׁ֖עַ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל גֹּ֣שׁוּ הֵ֔נָּה וְשִׁמְע֕וּ אֶת־דִּבְרֵ֖י יְקֹוָ֥ק אֱלֹֽהֵיכֶֽם: וַיֹּ֣אמֶר יְהוֹשֻׁ֔עַ בְּזֹאת֙ תֵּֽדְע֔וּן כִּ֛י אֵ֥ל חַ֖י בְּקִרְבְּכֶ֑ם
(יהושע פרק ג פסוק ט - י)
בתפילת שחרית של יום השבת, בבואינו לשטוח את מעלתה של השבת כאות בין ישראל ובין ד'. אנו מעלים לנגד עינינו את דמותו של משה רבינו:
ישמח משה במתנת חלקו כי עבד נאמן קראת לו.
כליל תפארת בראשו נתת לו בעומדו לפניך על הר סיני.
מתוך מפגש זה אנו פתוחים לזהותנו הכללית כשומרי שבת וקוראי עונג. כי לישראל עמך נתתו באהבה לזרע יעקב אשר בם בחרת. ושמרו בני ישראל את השבת.
1. בתהליך הבריאה השמש והירח אינם נזכרים בשמם אלא נקראים "המאורות הגדולים". באיזה פסוק בחומש בראשית מוזכרים גם השמש וגם הירח?
השמש והירח מוזכרים בבראשית לז ט, בתיאור חלומו של יוסף.
2. איזו אות מהאלף בית אינה מופיעה בתיאור הבריאה שבפרק הראשון?
האות סמך מופיעה לראשונה רק בבראשית ב יא.
3. מה נמצא גם בקודש הקודשים של המשכן וגם ליד גן עדן?
ה"כרובים" נמצאים בשני המקומות. במשכן היו אלה דמויות זהב שניצבו מעל לכפורת המכסה את ארון הקודש (שמות כה יח), ובפרשתנו הם הוצבו ממזרח לגן עדן כדי לשמור על הדרך לעץ החיים (בראשית ג כד).
4. מיהן ארבע הנשים המוזכרות בפרשה זו?
הנשים הן חווה, שתי נשותיו של למך עדה וצילה (בראשית ד יט), ונעמה אחותו של תובל קין (בראשית ד כב).
5. איזה סבא ונכד מהפרשה מופיעים סמוך זה לזה בתפילת העמידה של ימות השבוע?
אדם ונכדו אנוש (בראשית ה ג,ו) מופיעים בברכה "אַתָּה חוֹנֵן לְאָדָם דַּעַת, וּמְלַמֵּד לֶאֱנוֹשׁ בִּינָה", כשבתפילה השמות משמשים ככינויים למין האנושי בכללו.
