החל מפרשת כי תבוא החל משה לפרוס את הברית שנכרתת עם ישראל בסוף התורה. ברית זו נפרסת גם בפרשיות ניצבים וילך והאזינו. בפרשת כי תבוא נפרס מבט רחב ומפורט על החיוב של ישראל במצוות ה', ועל הברכה והקללה הנובעות מכך. מהו אם כן, השלב הבא בברית שמתחדש בתחילת פרשת ניצבים?
בפסוקים אלו משה מעצים בשם ה' את הברית עד בשלוש קומות נוספות: א. הדורות הבאים ב. האנשים הפרטיים. ג. הערבות ההדדית.
הקומה הראשונה המתחדשת בברית נוגעת לציר הזמן: הברית אינה עם דור ההווה, אלא היא נצחית.
בתחילת הפרשה מביט משה על כל אנשי ישראל העומדים מולו, ומגדיר: הברית מוטבעת מעתה והלאה גם על אלו שיוולדו בעתיד (יג-יד): "וְלֹא אִתְּכֶם לְבַדְּכֶם אָנֹכִי כֹּרֵת אֶת הַבְּרִית הַזֹּאת וְאֶת הָאָלָה הַזֹּאת. כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵינוּ וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם". בכך הברית מקבלת משמעות חדשה לגמרי בתור ברית נצחית של עם. הברית אינה רק מול העומדים לפני משה, אלא מוטבעת בנפש הלאומית עצמה.
בעקבות כך מבאר משה כי הסכנה של לימוד מהגויים איננה רק סכנה ישירה כפי שהתבאר עד כה בחומש, אלא זו סכנה לדורות. הוא משתמש במשל של שורש שנפגם, ועתיד להוביל לפירות באושים (טו): "כִּי אַתֶּם יְדַעְתֶּם אֵת אֲשֶׁר יָשַׁבְנוּ בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וְאֵת אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בְּקֶרֶב הַגּוֹיִם אֲשֶׁר עֲבַרְתֶּם... פֶּן יֵשׁ בָּכֶם אִישׁ אוֹ אִשָּׁה אוֹ מִשְׁפָּחָה אוֹ שֵׁבֶט אֲשֶׁר לְבָבוֹ פֹנֶה הַיּוֹם מֵעִם ה' אֱלֹהֵינוּ לָלֶכֶת לַעֲבֹד אֶת אֱלֹהֵי הַגּוֹיִם הָהֵם פֶּן יֵשׁ בָּכֶם שֹׁרֶשׁ פֹּרֶה רֹאשׁ וְלַעֲנָה". השימוש בשורש כמשל מדגיש את הקלקול העתידי שעלול לצמוח, יותר מאשר את ההווה. ואכן משה מתאר כי הקללות שפורטו בפרשה הקודמת יעמדו לדורות עד שהדור האחרון ילמד מהן לקח (כא): "וְאָמַר הַדּוֹר הָאַחֲרוֹן בְּנֵיכֶם אֲשֶׁר יָקוּמוּ מֵאַחֲרֵיכֶם". המבט על דורות הבנים העתידיים ממשיך גם בפסוקים הבאים. משה חותם עם מוסר ההשכל המעשי מן הקללות: "הַנִּסְתָּרֹת לַה' אֱלֹהֵינוּ וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ עַד עוֹלָם לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת".
הקומה השניה של הברית נוגעת להיקפים של בני ישראל עליהם היא חלה: היא אינה נוגעת רק לכלל העם, אלא לכל אחד ואחד.
כפי שהברית שולחת זרועות אל הדורות העתידיים, כן היא מתרחבת ומופנה לא רק לאומה בכללה, אלא אף לתאים הפרטיים של העם (יז): "פֶּן יֵשׁ בָּכֶם אִישׁ אוֹ אִשָּׁה אוֹ מִשְׁפָּחָה אוֹ שֵׁבֶט... וְהִבְדִּילוֹ ה' לְרָעָה מִכֹּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל". הראב"ע (יח) כותב כאן כי משה מזהיר כאן מפני מי מן האומה שיבחר ללכת בשרירות ליבו תוך כדי שהוא חושב שצדקת הרבים תציל אותו: "'שלום יהיה לי' אף על פי שאלך בשרירות לבי, כי בצדקת הצדיקים אחיה, כי הם רבים, ואני יחיד חוטא, על כן כתוב אחריו לא יאבה ה' סלוח לו (יט), כי אז, והטעם - מיד יכרת".
הרש"ר הירש מבהיר את הצורך בברית שתופנה אל היחידים: "פסוקים טו-כ באים למנוע את הטעות, כאילו הודעות הברכות והקללות נותנות את דעתן רק לבגידת האומה, ואילו היחיד יכול לכתוב כתב שחרור לעצמו כדי לחיות בניגוד לתורה, ובלבד שהכלל שומר על נאמנותו לה' ותורתו. היה צורך לתת את הדעת לטעות מסוכנת זו לאור דברי פרק כז שנאמרו בפרוס התקופה שכלל העם ייפרד בה לפרטים המתיישבים בארץ כיחידים, ולצורך אותה תקופה הרי הוא מבטא את העריבות ההדדית של כל ישראל להקמת התורה ולקיום מצוותיה. בהתאם לעקרון הזה לא מילא היחיד את תפקידו אם היה נאמן לחובתו רק בחיי היחיד, אך לא פעל ככל יכולתו למען קיום התורה בחוג הרחב של הציבור. על פי זה כבר פירשנו את משמעות הברכות והקללות האמורות בפרק כח. הללו, ובייחוד הקללות, מביאות לתודעת היחיד שעתיד הוא להיות שותף לסבל אם יצפה מתוך אדישות בבגידת הכלל ובחורבן הכלל שיבוא בעקבותיה. משום כך היה מקום לחשוש שיטעו בהבנת העריבות ההדדית על ידי שיעברו לקיצוניות השניה, והיחיד יהיה סבור שיצא ידי חובתו אם השתתף בפעילות למען קיום התורה כמשימת הכלל, אך הפקיע את חיי היחיד שלו משלטונה של תורת ה'; שכן חלקו בברכת הכלל כבר מובטח לו, אפילו חיי היחיד שלו לא יוכלו לשאת את מבט עינו הבוחנת של ה'. פסוקים טו-כ באים לשלול את האשלייה המסוכנת הזאת".
והנה לפלא הוא שלמרות שבחטא ההתייחסות היא לשבטים או למשפחות הבודדות, הקללות שיבואו כתוצאה מחטא זה מזכירות מאד את עונשי האומה בכללה (כא): "וְרָאוּ אֶת מַכּוֹת הָאָרֶץ הַהִוא וְאֶת תַּחֲלֻאֶיהָ... וְאָמְרוּ כָּל הַגּוֹיִם עַל מֶה עָשָׂה ה' כָּכָה לָאָרֶץ הַזֹּאת... וַיִּחַר אַף ה' בָּאָרֶץ הַהִוא... וַיִּתְּשֵׁם ה' מֵעַל אַדְמָתָם בְּאַף וּבְחֵמָה וּבְקֶצֶף גָּדוֹל וַיַּשְׁלִכֵם אֶל אֶרֶץ אַחֶרֶת כַּיּוֹם הַזֶּה". מתגלה כאן עוצמת הברית המוטלת על כל אחד ועל כל שבט: תוצאת חטאם תושלך עליהם בכובד של גלות שזהו עונש האמור בדרך כלל לאומה בכללה. ואכן קודם לפסוקים שהבאנו התורה קובעת במפורש כי לאותו השבט החוטא תגענה כל הצרות האמורות לאומה בכללה – "לֹא יֹאבֶה ה' סְלֹחַ לוֹ כִּי אָז יֶעְשַׁן אַף ה' וְקִנְאָתוֹ בָּאִישׁ הַהוּא וְרָבְצָה בּוֹ כָּל הָאָלָה הַכְּתוּבָה בַּסֵּפֶר הַזֶּה וּמָחָה ה' אֶת שְׁמוֹ מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם".
הקומה השלישית של הברית נוגעת לעוצמת החיוב של כל אחד מאיתנו בברית זו: כולנו ערבים אחד לשני ועל כולנו מוטל לדאוג לוודא את הליכת העם בדרך ה'.
לאחר שתי ההתפרטויות של הברית – לדורות הבאים וליחידים, מגיע החידוש הגדול של הערבות ההדדית: "הַנִּסְתָּרֹת לַה' אֱלֹהֵינוּ וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ עַד עוֹלָם לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת". הערבות ההדדית מלמדת באיזו עוצמה מוטלת הברית על כל אחת מן היחידות הפרטיות שבעם – כל אחד עלול לגרום בחטאו לצרות וגלות של האומה בכללה.
האור החיים כותב כי את הפסוק הזה לא אומר רק משה, אלא עם ישראל כולו עמד ואמר אותו מול משה. בפסוק זה ישראל מקבלים עליהם אחריות לאכוף את שמירת המצוות. בולט מאד כיצד יש כעין שותפות בין הקב"ה ובין ישראל: שניהם מתחלקים באכיפת יישום התורה – הנסתרות באחריות הקב"ה, והנגלות הם באחריות ישראל.
ובנקודה זו אנו פוגשים את שיא ההתפתחות שחלה בברית בפרשת ניצבים. בפרשת כי תבוא ישראל היו הכתובת של הברית בלבד – משה בעצם הודיע להם אלו תוצאות תיגרמנה מכל דרך – עשיית המצוות או אי עשייתן. אך בפרשת ניצבים ישראל הופכים להיות לא רק מצווים ומוזהרים על התורה, אלא הם הופכים להיות אחד מן ה'בעלים' של התורה, כלומר הם עברו צד בברית אל הצד של הקב"ה. ישראל הפכו להיות האחראים על קיום התורה ביחד עם הקב"ה.
בהפטרת "כי תצא" עסקנו ביכולת להעלות ולרומם נטיות לאומיות טבעיות אצל העמים ולהזין בהם לאומיות של קודש. בהפטרת כי תבוא תארנו כיצד לאומיות הקודש של ישראל תחיה ותאיר לגויים אשר ילכו לאורה. בהפטרתינו, אנו לומדים על הנהגה אחרת, הנהגת הנקם והכליון:
מַדּ֥וּעַ אָדֹ֖ם לִלְבוּשֶׁ֑ךָ וּבְגָדֶ֖יךָ כְּדֹרֵ֥ךְ בְּגַֽת: פּוּרָ֣ה׀ דָּרַ֣כְתִּי לְבַדִּ֗י וּמֵֽעַמִּים֙ אֵֽין־אִ֣ישׁ אִתִּ֔י וְאֶדְרְכֵ֣ם בְּאַפִּ֔י וְאֶרְמְסֵ֖ם בַּחֲמָתִ֑י וְיֵ֤ז נִצְחָם֙ עַל־ בְּגָדַ֔י וְכָל־מַלְבּוּשַׁ֖י אֶגְאָֽלְתִּי: כִּ֛י י֥וֹם נָקָ֖ם בְּלִבִּ֑י וּשְׁנַ֥ת גְּאוּלַ֖י בָּֽאָה:
(ישעיהו פרק סג פסוק ב - ה)
תיאור זה מקורו כבר בשירת האזינו:
אִם־שַׁנּוֹתִי֙ בְּרַ֣ק חַרְבִּ֔י וְתֹאחֵ֥ז בְּמִשְׁפָּ֖ט יָדִ֑י אָשִׁ֤יב נָקָם֙ לְצָרָ֔י וְלִמְשַׂנְאַ֖י אֲשַׁלֵּֽם: אַשְׁכִּ֤יר חִצַּי֙ מִדָּ֔ם וְחַרְבִּ֖י תֹּאכַ֣ל בָּשָׂ֑ר מִדַּ֤ם חָלָל֙ וְשִׁבְיָ֔ה מֵרֹ֖אשׁ פַּרְע֥וֹת אוֹיֵֽב: הַרְנִ֤ינוּ גוֹיִם֙ עַמּ֔וֹ כִּ֥י דַם־עֲבָדָ֖יו יִקּ֑וֹם וְנָקָם֙ יָשִׁ֣יב לְצָרָ֔יו וְכִפֶּ֥ר אַדְמָת֖וֹ עַמּֽוֹ: פ
(דברים פרשת האזינו פרק לב פסוק מא - מד)
לא כל הגויים יזכו ללכת לאורה של כנסת ישראל. ויהיו כאלו אשר תיקונם הוא כליונם ונקמתם.
הנבואה משתמשת בדימוי מיוחד, הקב"ה מגיע בלבוש אדום, מדמם של אומות העולם. דימוי זה מכוון אותנו לערך העצמי בנקמה ובכליון. לא רק סילוק מפריע יש כאן אלא התעטרות ב"דמם" וב"נצחם" של אומות העולם. משל הדריכה בגת מחדד עוד יותר את הנקודה הזו. הדורך בגת לוקח את הענבים הגולמיים ומעלה אותם לדרגת יין. נראה, שבנקם באומות העולם, ישנה התעלות מהותית של העולם, המהווה ממש "לבוש", כביכול, להנהגה האלוקית.
הנבואה עסוקה רבות בהתעלות אומות העולם. דוגמא בולטת לכך היא הנבואות על מצרים ואשור בספר ישעיה. נבואות המכוונות את המעצמות העתיקות אל תיקונן וקריאתן בשם ד':
בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא יִֽהְיֶ֤ה מִזְבֵּ֙חַ֙ לַֽיקֹוָ֔ק בְּת֖וֹךְ אֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם וּמַצֵּבָ֥ה אֵֽצֶל־גְּבוּלָ֖הּ לַֽיקֹוָֽק... וְנוֹדַ֤ע יְקֹוָק֙ לְמִצְרַ֔יִם וְיָדְע֥וּ מִצְרַ֛יִם אֶת־יְקֹוָ֖ק בַּיּ֣וֹם הַה֑וּא וְעָֽבְדוּ֙ זֶ֣בַח וּמִנְחָ֔ה וְנָדְרוּ־נֵ֥דֶר לַֽיקֹוָ֖ק וְשִׁלֵּֽמוּ... בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא תִּהְיֶ֨ה מְסִלָּ֤ה מִמִּצְרַ֙יִם֙ אַשּׁ֔וּרָה וּבָֽא־אַשּׁ֥וּר בְּמִצְרַ֖יִם וּמִצְרַ֣יִם בְּאַשּׁ֑וּר וְעָבְד֥וּ מִצְרַ֖יִם אֶת־אַשּֽׁוּר: ס בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא יִהְיֶ֤ה יִשְׂרָאֵל֙ שְׁלִ֣ישִׁיָּ֔ה לְמִצְרַ֖יִם וּלְאַשּׁ֑וּר בְּרָכָ֖ה בְּקֶ֥רֶב הָאָֽרֶץ: אֲשֶׁ֧ר בֵּרֲכ֛וֹ יְקֹוָ֥ק צְבָא֖וֹת לֵאמֹ֑ר בָּר֨וּךְ עַמִּ֜י מִצְרַ֗יִם וּמַעֲשֵׂ֤ה יָדַי֙ אַשּׁ֔וּר וְנַחֲלָתִ֖י יִשְׂרָאֵֽל: ס
(ישעיהו פרק יט פסוק יט – כה)
חז"ל עסקו בבחינת הישום של הנבואות הללו. ר' מאיר מזהה אותם עם תהליך תיקון המתרחש כתוצאה מהנס המשיחי של חזקיהו:
לאחר מפלתו של סנחריב, יצא חזקיה ומצא בני מלכים שהיו יושבין בקרונות של זהב, הדירן שלא לעבוד עבודת כוכבים, שנאמר: ביום ההוא יהיו חמש ערים בארץ מצרים מדברות שפת כנען
(תלמוד בבלי מסכת מנחות דף קט עמוד ב)
ר' יהודה מצרף לתהליך גם את המתרחש בבית חוניו, בתקופת שלטון יוון במצרים:
הלך לאלכסנדריא של מצרים ובנה שם מזבח והעלה עליו לשם שמים, שנאמר: (והיה) ביום ההוא יהיה מזבח לה' בתוך ארץ מצרים ומצבה אצל גבולה לה'
(תלמוד בבלי מסכת מנחות דף קט עמוד ב)
שני התהליכים היו חלקיים וזמניים. לגבי התהליך הראשון כבר מסכם רב יוסף בסוגיא שם, שהוא עתיד להחרב בגלל חלקיותו, כמו שרמוז בפרשיה עצמה "עיר ההרס יאמר לאחת". חלקיותו של התהליך בבית חוניו באה לידי ביטוי בהדרה של הכהנים שמשתתפים בו מן העבודה במקדש האמיתי בירושלים.
אכן, בשלבים מאוחרים יותר מסכמת הנבואה את חורבנם של מצרים ואשור במילים קשות ונוקבות:
וְֽהַיּ֨וֹם הַה֜וּא לַאדֹנָ֧י יְקֹוִ֣ק צְבָא֗וֹת י֤וֹם נְקָמָה֙ לְהִנָּקֵ֣ם מִצָּרָ֔יו וְאָכְלָ֥ה חֶ֙רֶב֙ וְשָׂ֣בְעָ֔ה וְרָוְתָ֖ה מִדָּמָ֑ם ... לָב֗וֹא נְבֽוּכַדְרֶאצַּר֙ מֶ֣לֶךְ בָּבֶ֔ל לְהַכּ֖וֹת אֶת־אֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם:
(ירמיהו פרק מו פסוק י, יג)
מזבח לד' בארץ מצרים מופיע כאן בהקשר חדש. מצרים אינם המקריבים בו, הם הקורבן עצמו.
הרב זצ"ל, מבאר שכשלונם של תהליכי התיקון של אשור ומצרים, מובלים אותם לתיקון עמוק ופנימי יותר. תיקון של פשיטה מוחלטת של הזהות הראשונה והופעתה של הנקודה הטובה הפנימית בתוך ישראל:
רזי הרזים של עת לעשות לדי הפרו תורתך, חיזוק לבן של רשעים ונעילת דלתי תשובה מהם, זהו עומק החסד, המיית הרחמים העליונים מעל כל גבול. אבל כמה רע ומר הוא צער גלגול יצירה זה, איבוד כל התכנית הקדמוניה והתחדשות האופי בפנים חדשות, אפר תחת כפות רגלי צדיקים, ומדרס לכל היקום, וממעמקים תהומיים הללו, עולם חדש מתכונן, אפס המץ, ברוך עמי מצרים ומעשה ידי אשור, מבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק.
(אורות הקודש ג, צו)
המילים המתייחסות בפשטן של דברי הנבואה לתיקון לאומי של אשור ומצריים יופיעו בסופו של דבר בהתגלות תכניהם הפנימיים של העמים לאחר פשיטת צורתם, מבני בניו של המן לימדו תורה בבני ברק. מעתה מקביל הדבר ממש לדם הקורבנות, בו הקורבן פושט את צורתו הראשונה וכוחות חייו עולים על המזבח. מבוארת גם ההקבלה ליקב, הפושט את צורתם של הענבים ומעלה אותם אל דרגת יין.
ההפטרה פותחת בבגדי הישע ומעיל הצדקה אותם מלביש הקב"ה לכנסת ישראל:
שׂ֧וֹשׂ אָשִׂ֣ישׂ בַּֽיקֹוָ֗ק תָּגֵ֤ל נַפְשִׁי֙ בֵּֽאלֹהַ֔י כִּ֤י הִלְבִּישַׁ֙נִי֙ בִּגְדֵי־יֶ֔שַׁע מְעִ֥יל צְדָקָ֖ה יְעָטָ֑נִי כֶּֽחָתָן֙ יְכַהֵ֣ן פְּאֵ֔ר וְכַכַּלָּ֖ה תַּעְדֶּ֥ה כֵלֶֽיהָ:
(ישעיהו פרק סא פסוק י - יא)
באופן מפתיע, המילים הללו, הן הן המוזכרות בלבישת הבגדים האדומים מדמם של אומות העולם:
מִי־זֶ֣ה׀ בָּ֣א מֵאֱד֗וֹם חֲמ֤וּץ בְּגָדִים֙ מִבָּצְרָ֔ה זֶ֚ה הָד֣וּר בִּלְבוּשׁ֔וֹ צֹעֶ֖ה בְּרֹ֣ב כֹּח֑וֹ אֲנִ֛י מְדַבֵּ֥ר בִּצְדָקָ֖ה רַ֥ב לְהוֹשִֽׁיעַ:
(ישעיהו פרק סג פסוק א, א)
הדברים מתאימים למתבאר לעיל. תהליך כליונם של אומות העולם בכח הצדקה והישע האלוקיים, הולכים ומתווספים בפנימיותה של כנסת ישראל כבגדי ישע ומעיל צדקה.
עניין דומה ניתן ללמוד מקורבן השעירים ביום הכיפורים. מבחינה הלכתית שני הקורבנות קורבן אחד הם המחולק לשני חלקים, הפועלים יחדיו את פעולתם. לזיכוך ישראל ורוממותם. בגד השני האדום, הוא הוא הופך לבן.
הגמרא במסכת מכות מתעכבת על בצרה, העיר בה יתבצע הנקם בגויים ועל דמיון שמה לבצר, אחת מערי המקלט:
מִי־זֶ֣ה׀ בָּ֣א מֵאֱד֗וֹם חֲמ֤וּץ בְּגָדִים֙ מִבָּצְרָ֔ה
(ישעיהו פרק סג פסוק א)
אמר ריש לקיש: שלש טעיות עתיד שרו של רומי לטעות, דכתיב: מי זה בא מאדום חמוץ בגדים מבצרה, טועה - שאינה קולטת אלא בצר, והוא גולה לבצרה; טועה - שאינה קולטת אלא שוגג, והוא מזיד היה; טועה - שאינה קולטת אלא אדם, והוא מלאך הוא
(תלמוד בבלי מסכת מכות דף יב עמוד א)
נראה שהגמרא עומדת על יסוד מהותי בהבדל בין ישראל לאומות העולם. הקמת לאום כרוכה באלימות ובשפך דם. מטבע הדברים אינם יכולים להשמר תמיד בצורה נקיה. אך בעוד שבישראל הטעות נמצאת כטעות הנובעת ממגבלות האנושיות, משהו חיצוני לשאיפה הלאומית, וגולה לערי מקלט צדדיות. אצל אדום הרוע של שפך הדם שייך לשר האומה, לתוכן הפנימי של האומה. והוא שוכן בעיר הבירה של האומה כחלק מהותי ממהותה.
יש בנותן עניין להזכיר שבפתיחת מלכות שלמה והקמת המקדש, מתבצע בירור מול שר הצבא של ישראל, לניקוי כל מגמות חיצוניות שהשתרבבו בשפך הדם בהקמת המלוכה:
וַהֲסִירֹ֣תָ׀ דְּמֵ֣י חִנָּ֗ם ...מֵעָלַ֕י וּמֵעַ֖ל בֵּ֥ית אָבִֽי: ...וּלְדָוִ֡ד וּ֠לְזַרְעוֹ וּלְבֵית֨וֹ וּלְכִסְא֜וֹ יִהְיֶ֥ה שָׁל֛וֹם עַד־עוֹלָ֖ם מֵעִ֥ם יְקֹוָֽק:
(מלכים א פרק ב פסוק לא - לג, לא-לג)
בזמירות שבת אנו מזכירים את פסוקי ההפטרה ואת הסוגיא במכות עליהם:
בְּבֹאוֹ מֵאֱדוֹם חֲמוּץ בְּגָדִים
זֶבַח לוֹ בְּבָצְרָה וְטֶבַח לוֹ בְּבוֹגְדִים
וְיֵז נִצְחָם מַלְבּוּשָׁיו לְהַאֲדִים
בְּכֹחוֹ הַגָּדוֹל יִבְצֹר רוּחַ נְגִידִים
הָגָה בְּרוּחוֹ הַקָּשָׁה בְּיוֹם קָדִים
רְאוֹתוֹ כִּי כֵן אֲדֹמִי הָעוֹצֵר
יַחְשׁוֹב לוֹ בְּבָצְרָה תִּקְלֹט כְּבֶצֶר
וּמַלְאָךְ כְּאָדָם בְּתוֹכָהּ יִנָּצֵר
וּמֵזִיד כַּשּׁוֹגֵג בְּמִקְלָט יֵעָצֵר
אֶהֱבוּ אֶת ה' כָּל חֲסִידָיו אֱמוּנִים נוֹצֵר
(פיוט ברוך ד' יום יום ר' שמעון ב"ר יצחק)
ר' יישכר שלמה טיכטל בעל "אם הבנים שמחה" מביא[1] שסעודה שלישית דומה ליום הכיפורים, בו אנו מזדככים כמלאכים ואין רשות לשטן לקטרג. והזכרת שרו של אדום בסעודה שלישית היא מעין שליחת השעיר לעזאזל ביום הכיפורים.
דידוע דיש יום אחד בשנה שאין שליטת היצה"ר והוא משתלח לארץ גזרה כדי שלא ישמע ולא ידע ממעשה בני ישראל ולא יהי' לו פנאי להשטין, ...כמו כן יש לומר דבזמן שישראל יושבים בשלש סעודות נתגרש השטן מהם אל ארץ גזרה, ע"כ שפיר נוכל לזמר זמירות הנ"ל ולהודות לאל על טעותו והריגתו,
(שו"ת משנה שכיר חלק אורח חיים סימן צה)
הגאון הקדוש הזה נרצח בידי הנאצים בשואת אירופה. יהיו הזכרת דבריו כאן, להעלות חמה ולנקום נקם. ונקם ישיב לצריו וכפר אדמתו עמו.
[1] בשם בעל ה"ישמח משה".
ראינו בהפטרה הקודמת שהקב"ה יתגלה בעולם דרך עם ישראל, וכל הגויים יפגשו את הקב"ה דרכנו. אבל, בנתיים בעולם הזה, הגויים טוענים שהם אלו שמגלים את הקב"ה. והנצרות אומרת שהם אלו שהקב"ה מתגלה דרכם ולא אנחנו, ומוכיחים את זה מהעובדה שאנחנו עזובים בגלות והארץ שלנו שוממה.
ולכן אומרת ההפטרה שלנו, שחלק מהתהליך שעם ישראל עובר, הוא הבירור שהקב"ה מתגלה דווקא דרכנו ורק דרכנו[א].
שני משלים מלווים את ההפטרה שלנו: הראשון הוא הלבוש. הקב"ה מתגלה בעולם דרך עם ישראל, ולכן, כמו שאומר המדרש, עם ישראל הם כמו לבוש של הקב"ה, שדרכו פוגשים אותו[ב].
לעתיד לבוא יראו על עם ישראל את ההשגחה האלוקית, וממילא ה' יהיה גם הוא הלבוש שלנו בעולם.
ולכן ה' מלביש אותנו בגדי ישע, כי דרך הישועה שלנו רואים את ה' עלינו.
ולכן תהיה ירושלים שבה מתגלה ה' כעטרת תפארת וצניף מלוכה של ה'.
ולכן בגדי ה' יהיו אדומים כדורך בגת, בגלל ההשפעה הנוצרית על עם ישראל, ובגלל הרציחות שרצחו אותנו.
המשל השני הוא חתן וכלה. נישואין זה השלב שבו החתן והכלה מיוחדים אחד לשני, ומבדילים את הקשר ביניהם מהקשר עם שאר בני האדם. לעתיד לבוא יגיע השלב שבו יהיה ברור לכל בני העולם שה' ועם ישראל מיוחדים אחד לשני, ודווקא דרך עם ישראל ה' מתגלה.
ולכן ה' "כחתן יכהן פאר" וישראל "ככלה תעדה כליה", ולכן "משוש חתן על כלה ישיש עליך אלוקיך"[ג].
התהליך שבו עם ישראל מבדיל את עצמו מהגויים הוא תהליך ארוך. כל זמן שעם ישראל לומד מהגויים ומתנהג כמותם, אי אפשר שיראו דרכו את הקב"ה.
ולכן מתנהל תהליך טבעי של צמיחה שאנחנו עוברים בגלות "כִּי כָאָרֶץ תּוֹצִיא צִמְחָהּ וּכְגַנָּה זֵרוּעֶיהָ תַצְמִיחַ", עד שיוכלו כל הגויים לראות עלינו את שם ה': "כֵּן אֲדֹנָי ה' יַצְמִיחַ צְדָקָה וּתְהִלָּה נֶגֶד כָּל הַגּוֹיִם". חלק מהתהליך הזה קורה לבד, אבל חלק מהתהליך אנחנו עושים במאמץ שלנו: "לְמַעַן צִיּוֹן לֹא אֶחֱשֶׁה וּלְמַעַן יְרוּשָׁלִַם לֹא אֶשְׁקוֹט עַד יֵצֵא כַנֹּגַהּ צִדְקָהּ וִישׁוּעָתָהּ כְּלַפִּיד יִבְעָר".
למשל אנחנו אחראים להשמר שאנחנו לא מתערבים בגויים ולא לומדים מהם: "עַל חוֹמֹתַיִךְ יְרוּשָׁלִַם הִפְקַדְתִּי שֹׁמְרִים". חומות ירושלים מבטאות את ההבדלה שלנו מהגויים וההתגוננות שלנו מפניהם.
הנוצרים לוקחים מאיתנו את התורה שבכתב, שנמשלה לדגן, שהוא מעשה ידי ה'. והם מנסים לקחת מאיתנו גם את התורה שבעל פה, שנמשלת ליין, שהוא תהליך ארוך מעשה ידי אדם[ד]. אבל כשנשלים את התהליך, יהיה ברור למי שייכת התורה: "נִשְׁבַּע ה' בִּימִינוֹ וּבִזְרוֹעַ עֻזּוֹ אִם אֶתֵּן אֶת דְּגָנֵךְ עוֹד מַאֲכָל לְאֹיְבַיִךְ וְאִם יִשְׁתּוּ בְנֵי נֵכָר תִּירוֹשֵׁךְ אֲשֶׁר יָגַעַתְּ בּוֹ: כִּי מְאַסְפָיו יֹאכְלֻהוּ וְהִלְלוּ אֶת ה' וּמְקַבְּצָיו יִשְׁתֻּהוּ בְּחַצְרוֹת קָדְשִׁי"[ה].
ולכן יש לנו הרבה עבודה בגלות, את הדרך של העם חזרה לארץ, צריך לפנות מהמכשולים של הקרבה אל הגויים. "עִבְרוּ עִבְרוּ בַּשְּׁעָרִים", בשערי החומות שמבדילות אותנו מהגויים. "פַּנּוּ דֶּרֶךְ הָעָם סֹלּוּ סֹלּוּ הַמְסִלָּה סַקְּלוּ מֵאֶבֶן", ורק כך יהיה ברור לכל העמים מי שייך לה' באמת: "הָרִימוּ נֵס עַל הָעַמִּים".
ואז, כשנעשה את כל התהליך הזה, וה' מצידו יצמיח את התהליך הטבעי של הגלות, כל העמים יראו את ה' דרכנו ודרך ארץ ישראל. "כֵּן אֲדֹנָי ה' יַצְמִיחַ צְדָקָה וּתְהִלָּה נֶגֶד כָּל הַגּוֹיִם", "וְרָאוּ גוֹיִם צִדְקֵךְ וְכָל מְלָכִים כְּבוֹדֵךְ". וזה יגרום שהם יקראו לנו ולארץ ישראל בשם חדש. כי עד עכשיו הם רואים בנו את הכשלון ואומרים שה' עזב אותנו, ואת השם הזה הן יפסיקו לקרוא לנו: "לֹא יֵאָמֵר לָךְ עוֹד עֲזוּבָה וּלְאַרְצֵךְ לֹא יֵאָמֵר עוֹד שְׁמָמָה", ומהגאולה יהיה לנו שם אחר: "וְקָרְאוּ לָהֶם עַם הַקֹּדֶשׁ גְּאוּלֵי ה' וְלָךְ יִקָּרֵא דְרוּשָׁה עִיר לֹא נֶעֱזָבָה".
ועדיין יהיה מקום לגויים לחשוב שגם הנצרות היתה חלק מהתהליך, ושמה שעם ישראל קיבל מהנצרות ולמד מהשכנות אליהם, גם הוא חלק מהופעת ה'. ולכן צריך יהיה לעתיד לבוא להבהיר שבמלחמת הדת בין יעקב לעשיו, לא נשאר לאדום שהיא הנצרות שום חלק.
" מִי זֶה בָּא מֵאֱדוֹם חֲמוּץ בְּגָדִים מִבָּצְרָה". בעם ישראל שהם הלבוש שה' מתגלה דרכו, נדבקו תכונות של אדום: "מַדּוּעַ אָדֹם לִלְבוּשֶׁךָ וּבְגָדֶיךָ כְּדֹרֵךְ בְּגַת", ואפשר לפרש את זה גם על הרציחות שהם רצחו אותנו[ו]. אבל הקב"ה מבהיר שאין להם חלק בהופעת ה': "פּוּרָה דָּרַכְתִּי לְבַדִּי וּמֵעַמִּים אֵין אִישׁ אִתִּי", אלא ש"וְיֵז נִצְחָם עַל בְּגָדַי וְכָל מַלְבּוּשַׁי אֶגְאָלְתִּי", נקודות נצח שיש בהם נדבקו בעם ישראל, וכביכול מלכלכים את הלבוש של ה'.
אבל כשמגיע הזמן לגאול את ישראל, צריך יהיה לנקום בהם על מה שעשו לישראל: "כִּי יוֹם נָקָם בְּלִבִּי וּשְׁנַת גְּאוּלַי בָּאָה". ולנקות את מה שדבק בנו מהם: "וְאָבוּס עַמִּים בְּאַפִּי וַאֲשַׁכְּרֵם בַּחֲמָתִי וְאוֹרִיד לָאָרֶץ נִצְחָם", שיראו שכל נקודות הנצח שלהם שייכות לארציות, והם לא מופיעים בכלל את הקב"ה.
וכדי לסיים בדבר טוב מסיימים את ההפטרה בתחילת הנבואה הבאה, שקשורה גם היא לנושא:
הגויים האשימו אותנו שאנחנו חוטאים ולכן הקב"ה עזב אותנו. אבל באמת היחס האלוקי אלינו הוא: "אַךְ עַמִּי הֵמָּה בָּנִים לֹא יְשַׁקֵּרוּ". והם טענו שהחורבן והגלות מוכיחים שה' לא רוצה בנו, אבל האמת העמוקה היא ש: "בְּכָל צָרָתָם לוֹ צָר", וה' איתנו בתוך קשיי הגלות. ולכן "בְּאַהֲבָתוֹ וּבְחֶמְלָתוֹ הוּא גְאָלָם", וגם לפני הגאולה השלימה "וַיְנַטְּלֵם וַיְנַשְּׂאֵם כָּל יְמֵי עוֹלָם".
[א] ר' צדוק הכהן מלובלין - פרי צדיק דברים פרשת נצבים
[ב] ויקרא רבה פרשת ויקרא פרשה ב סימן ד
[ג] ר' צדוק הכהן מלובלין - פרי צדיק דברים פרשת נצבים טו, טז
[ד] ר' צדוק הכהן מלובלין - פרי צדיק דברים פרשת נצבים יב
[ה] ר' צדוק הכהן מלובלין - פרי צדיק דברים פרשת נצבים טז
[ו] שמות רבה פרשת בשלח פרשה כ
פרשת וילך מתחילה את יומו האחרון של משה: "בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם" שהוא יום ה'חפיפה' בין משה ליהושע: "שבת של דיו זוגי היתה, נטלה רשות מזה ונתנה לזה". לכן ביום זה ה' מתחיל לדבר עם משה ויהושע יחד ובהמשך עם יהושע לבדו: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה הֵן קָרְבוּ יָמֶיךָ לָמוּת קְרָא אֶת יְהוֹשֻׁעַ וְהִתְיַצְּבוּ בְּאֹהֶל מוֹעֵד וַאֲצַוֶּנּוּ". באותה נבואה משותפת מודיע הקב"ה שלאחר מותו של משה תהיה התדרדרות רוחנית גדולה של ישראל: הִנְּךָ שֹׁכֵב עִם אֲבֹתֶיךָ וְקָם הָעָם הַזֶּה וְזָנָה אַחֲרֵי אֱלֹהֵי נֵכַר הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוּא בָא שָׁמָּה בְּקִרְבּוֹ וַעֲזָבַנִי וְהֵפֵר אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר כָּרַתִּי אִתּוֹ".
נבואה זו התגשמה במלואה בתקופת השופטים בה עם ישראל חוזר שוב ושוב לחטאי הע"ז שהולכים ומחמירים עד שבא שמואל הנביא. אמנם בכל זמנו של יהושע נראה שמצבו הרוחני של העם טוב אפילו מזמנו של משה. בתקופת הנהגתו של משה נעשו חטא העגל והמרגלים ועוד חטאים רבים, ואילו בספר יהושע נזכר רק חטא אחד ברור- מעילתו של עכן. (המזבח שבנו שבטי עבר הירדן התברר בפשטות כסימן חיובי ולא כחטא).
כיצד אם כן יכול משה לומר: "כִּי יָדַעְתִּי אַחֲרֵי מוֹתִי כִּי הַשְׁחֵת תַּשְׁחִתוּן וְסַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶתְכֶם... כִּי תַעֲשׂוּ אֶת הָרַע בְּעֵינֵי ה' לְהַכְעִיסוֹ בְּמַעֲשֵׂה יְדֵיכֶם", והרי אחרי מותו לא רק שלא ירדו והשחיתו אלא התעלו ונשמרו מן החטא? יש לומר שכל עוד יהושע הנהיג את ישראל היה נחשב משה כאילו הוא חי. "פני משה כפני חמה, פני יהושע כפני לבנה" שמחזירה את אורה של החמה, ולכן כל עוד יהושע קיים כל אורו של משה ממשיך להאיר.
המפרשים נחלקו מי הוא המצווה את יהושע בפסוק כ"ג. מפסוק ט"ז מתחילים דברי ה' אל משה כאשר יהושע שומע את הדברים. בתוך הדברים ה' מצווה על כתיבת השירה: "וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת". בפסוק כ"ב מסופר כיצד משה מקיים את הציווי: "וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת" ובהמשך "וַיְצַו אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וַיֹּאמֶר חֲזַק וֶאֱמָץ". לפי הרצף נראה שמדובר על משה שמצווה את יהושע וכך מבאר ראב"ע (עיין ברמב"ן), אמנם רש"י מבאר שהפסוק הקודם הוא מאמר מוסגר והציווי ליהושע "מוסב למעלה כלפי שכינה". רש"י מוכיח את דבריו מתוכן הציווי: "כִּי אַתָּה תָּבִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לָהֶם וְאָנֹכִי אֶהְיֶה עִמָּךְ" שהרי ה' הוא שנשבע. ראב"ע מבאר לשיטתו שמשה ציוה את יהושע 'במצות השם' ולכן יכול לדבר בשמו. לפירושו של ראב"ע ניתן לבאר את סיום הציווי: "וְאָנֹכִי אֶהְיֶה עִמָּךְ" כדברי משה עצמו- כביכול משה קיים ופועל עם יהושע בכל מעשיו.
ספר יהושע נפתח בהגדרתו של יהושע כ'משרת משה', כביכול גם אחרי מותו של משה הוא רק ממלא את מה שמשה רבו ציווה עליו לעשות. נראה שבדרך זו ה'עונש' שנגזר על משה שלא יכנס לארץ מומתק כאשר תלמידו פועל מכוחו וכביכול הוא ממשיך לחיות ולהנהיג את ישראל בכניסתם לארץ.
ייתכן לומר עוד שתקופתו של יהושע טובה יותר מתקופתו של ממשה כיוון שעם ישראל מונהג ע"י משה ויהושע יחד וכוחם הכפול משפיע על ישראל. בדומה לזה מצאנו בפירוש המלבי"ם לגבי אליהו ואלישע. אלישע מבקש: "וִיהִי נָא פִּי שְׁנַיִם בְּרוּחֲךָ אֵלָי"- בקש (לפי הפשט) שרוח אליהו תנוח עליו כמו שכתוב נחה רוח אליהו על אלישע, ושבכל זאת תשאר לו גם ההשגה הקודמת שהיה לו עד עתה, ובזה יהיה לו פי שנים, רוח עצמו, ורוח אליהו המצטרפת עמו, וזה שכתוב ויהי נא פי שנים על ידי שרוחך נצטרף אלי".
לחידון לילדים לפי סדר העולים לתורה לחץ כאן
1. אילו שני מקצועות עתיקים מופיעים בפרשה זו?
2. באיזה הקשר מוזכר בפרשה זו מלח?
3. מיהם שלושת האנשים שמוזכרים יחד בפסוק אחד בפרשה זו – בשני מקרים שונים?
4. באיזה הקשר מוזכר בפרשה זו שורש?
-את התשובות לשאלות תמצאו בתחתית העמוד-
חלק ניכר מפרשת נצבים עוסק במעלת התשובה, ואחד הפסוקים המרגשים ביותר בפרשה הוא: "וּמָל ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת לְבָֽבְךָ וְאֶת לְבַב זַרְעֶךָ לְאַֽהֲבָה אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָֽבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ לְמַעַן חַיֶּֽיךָ". על הגשמת פסוק זה אנו מתפללים גם בתפילות הימים הנוראים, "מול את לבבנו". קשה להגיע למדרגת אהבת ה'. לאדם ישנה "ערלת הלב", כיסוי של אנוכיות שאוטם את הלב מלראות ולאהוב את הסובב אותו. אנחנו מתפללים בכל כוחנו ומייחלים לברית מילה כוללת: "וּמָל ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת לְבָֽבְךָ", מילת הלב. מהפכה אמיתית שבה אהבת ה', ללא שום חשבונות אנוכיים, תהיה מרכז חיינו: "לְאַֽהֲבָה אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָֽבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ". אך בסופו של פסוק זה מופיעות שתי מילים נוספות הנראות כסותרות לחלוטין את מגמתו — "לְמַעַן חַיֶּֽיךָ". אם מטרת אהבת ה' היא "למען חייך", זו כבר אינה אהבה. הרי מי שפועל למען חייו שלו, מבטא בכך את אהבת עצמו ולא את אהבת ה'. המילה "חיים" חוזרת על עצמה שוב ושוב בהמשך הפרשה: "הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ". אלא שמשפט זה לכאורה אינו הגיוני — לא בוחרים בחיים כדי לחיות, אנו חיים כדי לממש את מטרותינו בחיים. קושי זה, שאינו מאפשר להבין את המילה "חיים" כאן במשמעותה הרגילה, מחייב פירוש נוסף למילה זו.
אנו נמצאים בימים הנוראים. הגמרא (ראש השנה טז ע"ב) אומרת: "אמר ר' יוחנן שלשה ספרים נפתחין בראש השנה אחד של רשעים גמורין ואחד של צדיקים גמורין ואחד של בינוניים צדיקים גמורין נכתבין ונחתמין לאלתר לחיים". גם כאן, לא ניתן להבין את המושג "חיים" כפשוטם. גדולי עולם, צדיקים וטהורים, שבודאי נחתמו לאלתר "לחיים", בסופו של דבר הלכו לעולמם. התוספות (שם) עונים על כך: " חיים — כלומר לחיי העולם הבא". לדעת הנצי"ב בפירושו לתורה, יש למצוא את פירושו הנכון של המושג 'חיים' בפסוקי פרשת בראשית המדברים על בריאת האדם: "וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָֽאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּֽה" (בראשית ב, ז). כל המפרשים התקשו בפסוק הזה העושה שימוש כפול במושג חיים. מהי 'נשמת חיים' ומהי 'נפש חיה'? הנצי"ב מבאר שלמילה 'חיים' יש שתי משמעויות בעברית — המובן הרגיל הוא של חיים ביולוגיים, והמובן השני הוא שלמות. כאשר מכה מחלימה, אומרים שהיא חייתה, חזרה לשלמותה. שלמות האדם היא בהוצאה לפועל את מדרגת האדם שבו, השכל האנושי. אדם שאינו מיישם ומבטא את מדרגתו השכלית הוא אמנם חי ביולוגית, אך איננו חי את חייו בשלמות. לאור זאת, אדם מישראל, ששלמותו היא להדבק בתכנים עליונים, לא נקרא חי עד שישלים את מעלתו. "וְצַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה" (חבקוק ב, ד).
"תלמיד שגלה לעיר מקלט מגלין רבו עמו שנאמר 'וחי', עשה לו כדי שיחיה וחיי בעלי חכמה ומבקשיה בלא תלמוד תורה כמיתה חשובין. וכן הרב שגלה מגלין ישיבתו עמו". (הלכות רוצח ושמירת נפש ז, א) "רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב וְאֶת הַמָּוֶת וְאֶת הָרָע". החיים הם הדביקות הנובעת מאהבת ה'. כשאדם אינו מגיע לאהבת ה', הוא בן תמותה. "לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בִּדְרָכָיו וְלִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו וְחֻקֹּתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְחָיִיתָ וְרָבִיתָ" "וחיית" הוא לא שכר על שמירת המצוות, שמירת המצוות היא היא החיים. לאור הבנה זו, נחזור אל תחילת הפרשה: "וּמָל ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת לְבָבְךָ וְאֶת לְבַב זַרְעֶךָ לְאַהֲבָה אֶת ה'... לְמַעַן חַיֶּיךָ" — כדי שתרגישו את אהבת ה'. הנצי"ב מבהיר שאמירה זו מופיעה דווקא כאן, בסוף התורה, על סף הכניסה לארץ, מפני שמילת הלב אפשרית רק בה. בחו"ל, גם מי שמתאמץ לא יכול להגיע לאהבת ה' ודבקות בו. רק בארץ ישראל האהבה יכולה להיות בשלמות.
אהבה נמוכה, חיים במובן הנמוך, מוגדרים על פי מה שהאדם מקבל. אך הקב"ה מסביר לנו שלהפך, ככל ש"תָשׁוּב וְשָׁמַעְתָּ בְּקוֹל ה'", ככל שתפעל, כך תקבל יותר. אם תחפש לקבל, תמצא את עצמך משוטט "בַשָּׁמַיִם" ו"מֵעֵבֶר לַיָּם". עליך להבין שהאהבה תלויה בנתינה ובהשקעה שלך, "כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ". כשאנחנו מבקשים "זכרנו לחיים", אין אנו מבקשים בקשות גשמיות — "כי ביום הזה אין אנו שואלים צורכי הגוף כלל". על פי הסברו של הנצי"ב, אנחנו מבקשים להיות אוהבי ה'. השבח הגדול ביותר לה' יתברך הוא שאנחנו רוצים להיות דבוקים בו באהבה מוחלטת, "בהיותנו בוחרים בחיים, מתדבקים בנפש באהבת החיים". זו הסיבה שתפילה זו של בקשת החיים מופיעה בברכת 'מגן אברהם', אברהם אוהבו של הקב"ה, האיש שהיה כל כולו קודש לעבודת ה'.
בסוף פרשת ניצבים כותבת התורה: "כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ" (ל, יד). שואל הרב דסלר בספרו מכתב מאליהו (עמוד 257): את ציווי התורה בסיפא של הפסוק, את המילים 'ובלבבך לעשותו' ניתן להבין, שמצוה התורה להפנים את הידיעות אל הלב. אולם הרישא אינה מובנת, מה ביאור הציווי 'בפיך'? איך ניתן לעשות בפה?
משיב הרב דסלר: "צריך לדעת שכח גדול שמור לפה, ואם האדם מתרגל לדבר דיבורים של תורה ושל קדושה, דבר זה ישפיע על מהלך מחשבותיו וגם על ליבו". הרב דסלר מפנה למהר"ל, בביאורו למסכת אבות 'דרך חיים', על דברי התנא "לא מצאתי לגוף טוב משתיקה" (פרק א משנה יז), שביאר שם שהדיבור הוא כוח גופני וכוחו כה חזק ומשמעותי, עד שיש לו כוח להשפיע על השכל.
להמחשת כוחו של הפה ועוצמתו של הדיבור מביא הרב דסלר משל למשאית כבדה שחנתה במורד תלול ולפתע החלה להידרדר לאחור. גם אם יעמדו עשרה גברתנים בעלי כוח רב וינסו לעצור אותה, לא יצליחו, והיא תמשיך להידרדר במדרון. אולם אם יקפוץ לתוכה אדם, ויכול הוא להיות שברירי ושדוף, אך יעשה את המעשה הנכון ויפעיל את המנוע וילחץ על הבלם, יוכל הוא בקלות להציל את המצב ולעצור את הידרדרותה.
פיו של האדם משול במקרה זה למנוע, שבכוחו להביא להשבה אל הלב. הדרך לכך, שיעסוק בדברי תורה וחכמה, כפי שאמרו חז"ל שאדם נברא לעמל פה, וזה ביאור המילים בפרשתנו "בפיך ובלבבך לעשותו".
ספר החינוך במצוה רל"א מרחיב אודות כוחו של הדיבור וכותב: "אף על פי שאין בנו כח לדעת באי זה ענין תנוח הקללה במקולל ואי זה כח בדיבור להביאה עליו, ידענו דרך כלל מכל בני העולם שחוששין לקללות, בין ישראל בין שאר האומות, ויאמרו שקללת בני אדם, גם קללת הדיוט תעשה רושם במקולל ותדביק בו המארה והצער. ואחר דעתנו דבר זה מפי הבריות, נאמר כי משרשי המצוה, שמנענו השם מהזיק בפינו לזולתינו כמו שמנענו מהזיק להם במעשה. וכעין ענין זה אמרו זכרונם לברכה [מועד קטן י"ח ע"א] 'ברית כרותה לשפתים', כלומר שיש כח בדברי פי אדם".
ממשיך ספר החינוך ומוסיף: "כי בהיות הנפש המדברת שבאדם חלק עליוני, וכמו שכתוב [בראשית ב', ז'] 'ויפח באפיו נשמת חיים', ותרגם אונקלוס: 'לרוח ממללא', נתן בה כח רב לפעול אפילו במה שהוא חוץ ממנה, ועל כן ידענו ונראה תמיד כי לפי חשיבות נפש האדם ודבקותה בעליונים כנפש הצדיקים והחסידים, ימהרו דבריהם לפעול בכל מה שידברו עליו".
על מידת הצורך להיזהר בדיבור למדנו מה'חפץ חיים', שהשבוע יום פטירתו. הוא דיבר רבות אודות הזהירות שבדיבור, בדגש על זהירות מלשון הרע. אחד הסיפורים המפורסמים, שהלך עם רב חשוב לשליחות לדבר מצוה והתאכסנו באכסניה. בסיום הארוחה שאלה אותם בעלת הבית האם האוכל היה טוב. החפץ חיים השיב בחיוב, אולם הרב שהתלוה אליו אמר שאמנם היה טוב, אך היה חסר מעט מלח במרק.
החפץ חיים שמע את הדברים, ספק ידיו בראשו ואמר: כל ימי נזהרתי מלדבר או לשמוע לשון הרע, ועתה נאמר בפני לשון הרע על המבשלת, לא היתה כדאית נסיעה זו'. הוא הסביר דבריו, שהרי בעלת הבית תגער במבשלת על כך, תצער אותה ואולי אף תפטר אותה. וזה ממש לשון הרע, משום שנגרם למבשלת מדברים אלו נזק וצער.
לפליאת הרב שהתלווה אליו, שמא הוא מגזים בדבריו, אמר לו החפץ חיים: בוא ונראה מה קורה במטבח. הלכו וראו שבעלת הבית כועסת על המבשלת ומודיעה לה שמפטרת אותה. הרבנים השקיעו מאמץ רב לשכנע את בעלת הבית להחזיר אותה לעבודה.
למדנו מכאן שעל האדם לייקר את דיבורו, כל דבר היוצא מפיו, ולא לעשותו חולין וזול. שכן לכל דיבור יש כוח ועוצמה לפעול ולהשפיע לטוב ולמוטב.
שורשים רבים בלשון הקודש מורכבים מהאותיות ש'ב', בצירוף אות שלישית אליהן. ר' שלמה פפנהיים מבאר את הקשר בין משמעויות השורשים השונים הללו, שכולן נובעות ממשעמות האותיות המשותפות ש'ב' (יריעות שלמה עמ' 451; חשק שלמה עמ' 529). נתבונן תחילה במשמעות השורש ש'ו'ב', ואחר כך נתבונן בכמה שורשים נוספים ממשפחה זו:
משמעות השורש ש'ו'ב' היא תנועת חזרה או החזרה של דבר מה לעניינו ולמצבו הקודם.
תנועת חזרה נעשית בדרך כלל לאחר שינוי מצב ומעמד בסיסי של דבר למקום, למצב או למעמד אחר, כאשר הוא חוזר להיות כשהיה תחילה.
השורש י'ש'ב' מבטא חזרה למצב מנוחה לאחר תנועה, מכיוון שהמצב הטבעי של כל דבר גשמי הוא מנוחה.
השורש ש'ב'ה' מבטא סוג של "מנוחה" הכפויה על השבוי, שכן השבי מבטלו מלנוע כרצונו.
השורש ש'ב'ת' קשור גם הוא למשמעות זו, ומבטא הפסקת מלאכה, שגם היא בחינה של מנוחה שקיימת בהמנעות מעשייה.
גם המשמעות הכללית של המילה מנוחה, קשורה ל'משפחת" השורשים הנ"ל, כמו בפסוק "בְּשׁוּבָה וָנַחַת תִּוָּשֵׁעוּן" (ישעיהו ל, טו).
'פרשת התשובה' (ל, א-י) נמצאת באמצע פרשת נצבים. פרשה זו עוסקת בתיאור תהליך התשובה והגאולה שעתיד לעבור עם ישראל מתוך צרות הגלות. מילים רבות מהשורש ש'ו'ב' נזכרות בפרשיה זו. רובן ביחס לתשובת ישראל אל ד', וחלקן ביחס לגאולה שיגאל ד' את ישראל. התשובה של עם ישראל אל ד', משולבת עם שיבתו לארצו ולחייו הלאומיים בהשגחת ד' עליו.
מה הכוונה במילה 'שבותך', בפסוק "וְשָׁב ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ" (ל, ג)?
ראוי לציין, שמילה זו נזכרת רק פעם אחת בתורה, אך בנביאים ובכתובים היא נזכרת פעמים רבות, ובכולן בהקשר דומה, בפסוקים שעניינם גאולה [בדרך כלל ביחס לעם ישראל, אך לפעמים ביחס לעמים אחרים], אחרי פעולת שיבה או השבה המיוחסת לד'.
נראה שאין צורך לפרש בכל המקומות שהכוונה דווקא לשבי בבית האסורים, אלא כל מציאות של גלות כפויה נחשבת לשבי, מכיוון שהגולים כשבויים, מנועים מלנוע כרצונם בחזרה למקומם.
יש יתרון מסוים לפירוש זה, שכן הוא קושר את המילה 'שבות' אל פעולת ה'השבה' הסמוכה אליה תמיד. מה שאין כן לפי דרך הפירוש הקודמת, ולפיה המילים 'ושב' או 'והשיב' שורשן ש'ו'ב', ו'שבות' ו'שבותך' שורשן ש'ב'ה'.
לפי שני הפירושים הללו, המילה 'שבותך' מתארת את העם שנמצא בגלות וישוב לארץ, וההבדל ביניהם הוא רק מדוע הוא נקרא כך: משום שהוא שבוי בגלות, או משום שהוא ישוב לארץ.
הרב יעקב צבי מקלנבורג, בפירושו 'הכתב והקבלה', מבאר שכוונת תרגום יונתן לבאר את המילה "וְשָׁב (ה' אֱ-לֹהֶיךָ...)" שבתחילת הפסוק מלשון 'מנוחה', דהיינו ש"הוא ית' ימצא כביכול מנוחה ומרגוע בתשובת עם ישראל, אף שלא תהיה תשובה מאהבה רק מצד יראת העונשים והקללה הבאה עליהם, בכל זאת תהיה (תשובתם) לרצונו ית'...".
האלשיך הקדוש מבאר גם הוא שהמילה 'שבותך' בפסוק שלנו, משמעותה תשובה של ישראל, אך בניגוד לת"י, מבאר שהמילה 'ושב' מכוונת אל מי שישוב, אל מי שיעשה את תהליך התשובה, שהוא ד'. שכן התשובה שישראל יעשו קודם לכן בגלות, היא רק התעוררות לתשובה, ומכיוון ש"הבא לטהר מסייעין אותו" (יומא לח ע"ב), ד' יוציא לפועל ויגמור תשובה זו, ועם זאת יחשיב את השיבה כאילו אנו השבים אליו, ומתוך כך ימשיך לגאול את ישראל, כפי שממשיך הפסוק ואומר: "וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה".
1. אילו שני מקצועות עתיקים מופיעים בפרשה זו?
חוטבי עצים ושואבי מים
2. באיזה הקשר מוזכר בפרשה זו מלח?
גפרית ומלח שרפה כל ארצה
3. מיהם שלושת האנשים שמוזכרים יחד בפסוק אחד בפרשה זו – בשני מקרים שונים?
אברהם יצחק ויעקב מוזכר בכ"ט י"ב ובל' כ'
4. באיזה הקשר מוזכר בפרשה זו שורש?
שורש פורה ראש ולענה
