הקב"ה זימן ליעקב אויבים מזן מיוחד. האויבים של יעקב באו ממשפחתו הקרובה: אחיו עשיו וחותנו לבן. כהמשך לשניהם, כשחזר יעקב לארץ, הוא מתמודד עם חמור בן שכם שניסה גם הוא לדבוק בבית יעקב בדרך של ידידות וקרבה.
אחד האתגרים הקשים ביותר הוא התמודדות עם אויבים שאינם באים מרחוק, אלא הם חלק מן המעגל הקרוב. אלו מאבקים בעלי אופי יחודי וחריג, והמטרות של כל אחד מן הצדדים הנאבק בקרוב משפחתו – אף הן יחודיות. הקושי הגדול במלחמה מסוג זה היא שמעורבים בה צדדים שונים: רגשות אמיתים של הערכה ואף חיבה, לצד איבה ושנאה. לעתים קשה מאד להבדיל ביניהם ולהבחין מתי קרוב המשפחה פועל כאוהב ומתי הוא פועל כאויב.
ואכן אצל עשיו מצינו שמצד אחד הוא צועד עם ארבע מאות איש כדי להרוג את יעקב, ומצד שני כשהוא פוגש אותו הוא אינו נלחם בו כאויב, אלא מחבק אותו, נופל על פניו, מנשק אותו ובוכה (לג, ד). הוא גם פונה אל יעקב ואומר: "אחי יהי לך אשר לך". תופעות אלו מבלבלות מאד ומקשות להבין את מערכת היחסים בין האחים.
בשורות הקרובות נתמקד בלבן הארמי: במבט ראשון קשה לזהות בפסוקים שלבן היה אויב גדול של יעקב, שהרי בסופו של דבר הוא אירח את יעקב בביתו במשך עשרים שנה. הוא נתן ליעקב את בנותיו לנשים, ואת שפחותיו לשפחות. אם כן, האם לבן הוא אויב או ידיד? מפשט הפסוקים עשויים היינו להבין כי לבן היה תאב בצע ובעל מידות לא טובות ולא צורר גדול. ומצד שני בעלי אוזן רגישה יכולים לזהות בין השורות כי לבן הסתיר בקרבו רוע ורשעות גדולים. אכן דוקא על אויב 'תמים' זה נאמר בהגדה של פסח כי הוא היריב הגדול ביותר של האבות בכך שהוא רצה 'לעקור את הכל', כלומר לאבד את בית יעקב באופן מוחלט. נראה שמחמת הקושי לזהות זאת את השנאה הזאת, נאמר בהגדה של פסח: "צא ולמד מה ביקש לבן הארמי לעשות ליעקב". כלומר יש צורך לעמול וללמוד את איבתו של לבן ליעקב כדי להבין אותה לאשורה.
אם נסכם את מערכת היחסים בין לבן ליעקב נמצא שלבן ביקש לבלוע את עולמו של יעקב[1]. המטרה העליונה שלו לא היתה להרוג את יעקב כמו אויב רגיל, אלא להגיע למצב שיעקב וביתו יתפתחו רק כחלק מבית לבן, ולא יהפכו ליישות נפרדת. כך לבן יוכל לקחת את כל הכוחות הפלאיים של סגולת ישראל, ולהפך אותם לרעה תחת כנפיו. למען מטרה זו, לבן פיתח מאד את קשרי הידידות והמשפחתיות. הוא הוביל למצב של חיבור גמור ובלתי ניתן להפרדה בין יעקב לבינו. ודווקא כך, בתוך מערכת כזאת, המטרה היא "להשמיד את הכל": כלומר כל ההבטחות והשבועות שנערכו לשלושת האבות יתמוגגו ויתבטלו כאשר לבן יאסוף את יעקב אל תחת כנפיו בחיבוק דוב.
דוגמה טובה לכך היא בפגישה הראשונה של לבן עם יעקב. לבן חיבק ונישק אותו, ורש"י כותב שמטרתו הנסתרת היתה לגלות תוך כדי החיבוק את רכושו של יעקב כדי לגנוב אותו (כט, יג). המהר"ל (גור אריה על הפסוק) מסביר את דברי רש"י שמטרת לבן לא היתה רק להשיג ממון ורכוש, אלא להשיג דריסת רגל בתוך עולמו של יעקב ולהגיע עד הרבדים הנסתרים ביותר של אישיותו. כלומר יש חיבוק ונישוק כאלה שמיועדים כרגיל ליצור מגע וקירבה, אך מדובר בקרבה הורסת ומחריבה כשמדובר על השתלטות גויית על עולם הרוח של עם ישראל. לבן רצה לכלוא בעולמו את כל ההבטחות הגדולות איתם בא יעקב מחיי האבות.
אולם כאן רואים גם את הצד השני - דרכו של יעקב מול לבן. בפועל יעקב הצליח לעשות ללבן בדיוק את מה שלבן תכנן לעשות לו: השכר שיעקב קיבל מלבן הוא את בנותיו ושפחותיו שהולידו את כל ילדיו. גם את כל רכושו 'הלאים' יעקב מלבן. כלומר שממנו הוא שאב את משפחתו והמשכיותו.
באופן כללי יותר, דרכו של יעקב היתה דרך הסיבוכים: ככלל, במצבים המורכבים השונים יעקב לא פעל כדי לצאת מהם באופן ישיר, אלא הוא שהה בתוכם והצליח לצאת מהם כאשר מהם עצמם הוא גדל וזכה לשפע טובה. זו היתה התשובה הטובה ביותר לאיבתו של לבן. אם לבן הוא אויב האורב בתוך החיים התמימים, שם – באותה הדרך עצמה, יעקב ינצח אותו לבסוף. בתוך כל מערכה יעקב לא נלחם חזיתית אלא הוריד את הראש. אך לבסוף התגלה איך הכל בעצם פעל לטובתו.
וכך גם ביחס ללבן: בסופו של דבר את כל אבני הבנין של חיי יעקב הוא שאב מלבן. בלי לבן לא היה ליעקב כלום. זוהי הסיבה שבני לבן התלוננו ואמרו: "לקח יעקב את כל אשר לאבינו, ומאשר לאבינו עשה את כל הכבוד הזה".
צומת מרכזית במאבקי הקרבה-איבה בין לבן ויעקב נסובה סביב לאה. מדוע באמת היה חשוב ללבן לרמות את יעקב ולתת לו את לאה במקום רחל? מה הרוויח בכך? היה חשוב ללבן להביא למצב שאפילו בגורם החיים היסודי ביותר – לבן הוא שיעצב את חיי יעקב. הוא רצה לתת לו דוקא את לאה משום שכולם הבינו שהיא מתאימה לעשיו ולא ליעקב (ראה רש"י כט, יז). כלומר לבן רצה להגיע למצב שתהיה לו ולעשיו שגרירה קרובה בביתו של יעקב שתמסמס את היעוד שלו ותוביל אותו תמיד לכיוונם. כלומר לא רק החותן של יעקב ילך נגד דרכו, אלא גם אשתו. וגם כאן קרה בפועל ההיפך: התגלה כיצד לאה הצטרפה לקדושתו של יעקב והולידה מחצית מן השבטים.
כשלבן הבין לבסוף שיעקב תמיד ינצח אותו מבפנים, הוא הציע פיתרון שהיווה למעשה כניעה ביחס לגישה שלו עד אז: הוא ביקש מיעקב שיעשו מצבה אשר תפריד ביניהם באופן רשמי וקבוע. כלומר הוא הבין שכל נסיון להמשיך ולנכס את חיי יעקב אליו לא יצלח, אלא להפך –יעניק עוד חיים וברכה ליעקב.
[1] רמז לכך בדברי תרגום יונתן (במדבר כב, ה) שכותב שלבן הארמי הוא בלעם, ושמו של בלעם הוא מלשון בליעה. וגם בשמו של לבן עצמו רמוזה כוונה זו משום שהצבע הלבן 'בולע' בקרבו את כל שאר הצבעים.
נוהג שבעולם, כתיבת ההסטוריה של אומה מתחילה בשלב בו היא מתגבשת לאומה על אדמתה. הדמויות הראשונות על במת ההסטוריה הלאומית שיופיעו הם מלכים ומנהיגים. שונה היא האומה הישראלית, אשר כתיבת שורשיה בתורה, מתחילה מדמויות מופת ומתא משפחתי הקורא בשם ד'. בנגוד לעשיו הממהר להעמיד מלכים בארץ אדום, את יעקב אנו לומדים כאדם פשוט שאפילו מוהר ומתן לשאת אישה אין בידו, והוא צריך לעבוד לשם כך במו ידיו. "וַיִּבְרַ֥ח יַעֲקֹ֖ב שְׂדֵ֣ה אֲרָ֑ם וַיַּעֲבֹ֤ד יִשְׂרָאֵל֙ בְּאִשָּׁ֔ה וּבְאִשָּׁ֖ה שָׁמָֽר" (הושע פרק יב פסוק יג, יג)
גם כשאנו מתגבשים כאומה, עדיין איננו לובשים צורה של הנהגה מלכותית, אלא מובלים על ידי נביא, ואחר כך על ידי שופטים: "וּבְנָבִ֕יא הֶעֱלָ֧ה יְקֹוָ֛ק אֶת־יִשְׂרָאֵ֖ל מִמִּצְרָ֑יִם וּבְנָבִ֖יא נִשְׁמָֽר" (הושע פרק יב פסוק יד, יד)
התמקדות שורשית זו, יכולה לעמוד לישראל בעת משבר, כאשר הממלכה מסתאבת ואינה יכולה להמשיך להתקיים – אין ישראל נעלמים כמו שקורה לאומות אחרות במצב דומה. הם יכולים לחזור אל האוהל המשפחתי, ולשקם את כוחותיהם הבסיסים, ומשם לחזור ולבנות מחדש את האומה. וכך קורא להם הושע בשעה שבה הממלכה מאבדת את זכות קיומה: "וְאָנֹכִ֛י יְקֹוָ֥ק אֱלֹהֶ֖יךָ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם עֹ֛ד אוֹשִֽׁיבְךָ֥ בָאֳהָלִ֖ים כִּימֵ֥י מוֹעֵֽד" (הושע פרק יב פסוק י - יא, י-יא) מתוך האוהל המשפחתי נקום מעפר. לאור דמויותיהם של האבות. מכוחם של בוני האומה עוד בטרם תהיה לאומה.
דברי הושע נאמרים בסוף בית יהוא. את הקמתו של בית יהוא ליווה אדם צדיק בשם יהונדב בן רכב. כשראה יהונדב את הסתאבות מלכות ישראל – ציווה את משפחתו לפרוש מן המערכת הלאומית ולחזור אל האוהל המשפחתי. "כִּי֩ יוֹנָדָ֨ב בֶּן־רֵכָ֜ב אָבִ֗ינוּ צִוָּ֤ה עָלֵ֙ינוּ֙ לֵאמֹ֔ר ...וּבַ֣יִת לֹֽא־תִבְנ֗וּ וְזֶ֤רַע לֹֽא־תִזְרָ֙עוּ֙ וְכֶ֣רֶם לֹֽא־תִטָּ֔עוּ וְלֹ֥א יִֽהְיֶ֖ה לָכֶ֑ם כִּ֠י בָּאֳהָלִ֤ים תֵּֽשְׁבוּ֙ כָּל־ יְמֵיכֶ֔ם לְמַ֨עַן תִּֽחְי֜וּ יָמִ֤ים רַבִּים֙ עַל־פְּנֵ֣י הָאֲדָמָ֔ה אֲשֶׁ֥ר אַתֶּ֖ם גָּרִ֥ים שָֽׁם" (ירמיהו פרק לה פסוק ו – ח)
התמקדות זו בתא המשפחתי בעת משבר לאומי, משאירה את בית יהונדב בארץ ישראל גם כאשר עשרת השבטים גולים. לא זו בלבד, אלא גם בגלות מלכות יהודה מקבל בית זה הבטחה מירמיה הנביא: "לָכֵ֗ן כֹּ֥ה אָמַ֛ר יְקֹוָ֥ק צְבָא֖וֹת אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל לֹֽא־יִכָּרֵ֨ת אִ֜ישׁ לְיוֹנָדָ֧ב בֶּן־רֵכָ֛ב עֹמֵ֥ד לְפָנַ֖י כָּל־ הַיָּמִֽים" (ירמיהו פרק לה פסוק יט, יט)
כבית יהונדב, גם האומה הישראלית כולה, החוזרת לארצה לאחר דורות של חיים בתאים משפחתיים וקהילתיים. תאים אלו נבנים בימינו לעינינו מחדש לאומה החוזרת קוממיות לארצה. אומה אשר לא נכרת לה עומד לפני ד' כל הימים.
בדרכו לחרן, מגיע יעקב לבאר מים. בקרבתה הוא רואה שלושה עדרי צאן על רועיהם רובצים סביב הבאר. יעקב פתח ושאל אותם: "מֵאַיִן אַתֶּם"? ובתגובה הם משיבים: "מֵחָרָן אֲנָחְנוּ".
מדוע יעקב שאל אותם מאין הם? לדעת אלשיך כשראה אותם רובצים על הבאר, לא חשב יעקב שהם מתעכבים בגין גלילת האבן הגדולה מעל פי הבאר, וסבר שהם שכירים שמתרפים במלאכתם. הוא התכוון להוכיח אותם על כך, וכדי שיקבלו את דבריו, פתח בשיח נעים איתם, על דברים אחרים, ושאל אותם מאין באו.
באופן דומה ביאר מלבי"ם שיעקב רצה להוכיח אותם על שאינם משקים את הצאן, וחשב שהם ממקום אחר, רחוק מהבאר ולא משקים משום שעייפים מהדרך, או שסיימו את יום העבודה ולא יוכלו לרעות עוד וממתינים הם לצאת לדרך לשוב לביתם, ועל כך שאל אותם מאין הם. משהשיבו לו שהם מחרן, התכוון להוכיח אותם, אך המתין משום שרצה תחילה לדעת את שלום לבן ומיקומו.
בתחילת שיחתו עם הרועים, עבר יעקב להטפת מוסר. הוא פונה אליהם ואמר: "הֵן עוֹד הַיּוֹם גָּדוֹל, לֹא עֵת הֵאָסֵף הַמִּקְנֶה, הַשְׁקוּ הַצֹּאן וּלְכוּ רְעוּ" (כט, ז). יעקב ראה אותם רובצים באמצע היום, וחשב שהם מתכננים לאסוף את המקנה ולשוב לביתם ולא לרעות עוד, ועל כן אמר להם: 'הֵן עוֹד הַיּוֹם גָּדוֹל', כלומר אם שכירים אתם, לא השלמתם את עבודתכם היום. ואם אתם "עצמאיים" והבהמות שלכם, עדיין לא עת האסף המקנה.
מה עורר את יעקב להוכיח אותם? בפשטות, ניתן להסביר כספורנו שצדיקים מואסים בעוול. יעקב לא היה יכול לראות שהרועים עושים עוול עם אדוניהם. ואפשר אף לצדד כדעת אור החיים, שיעקב חש את צער הצאן, וחס עליהם משום 'צער בעלי חיים'.
אדם זר, לו היה מזדמן לבאר, האם היה נוהג כיעקב? האם היה מוכיח אותם? אילו היה מתרחש אירוע כזה בימינו בנסיבות דומות, האם הצופה מהצד היה פועל בכל כוחו להשפיע ולנסות לשנות, או שהיה אומר: "שלום עליך נפשי", אין זה נוגע לי?
יעקב רואה בהנהגתם של הרועים התנהלות פסולה. רבים האנשים שבמצב דומה, במקום יעקב היו שותקים ולא מתערבים, שהרי אין זה עניינם. לא כך גורס יעקב, וחז"ל צידדו מאד בתגובתו: "אמר להם: אם שומרי שכר אתם, הן עוד היום גדול וחייבים אתם לרעות את הצאן, ואם שלכם אתם רועים, לא עת האסף המקנה, מיכן לאדם חשוב שהולך למקום אחד ורואה דבר שלא כהוגן, שצריך למנעם ואל יאמר שלום עלי נפשי" (פסיקתא זוטרתא).
באופן דומה מובא במדרש שכל טוב: "ואם שלכם אתם רועים, עצה טובה משיאכם, כי עדיין לא עת האסף המקנה אל העדרים, אין לכם אלא 'הַשְׁקוּ הַצֹּאן וּלְכוּ רְעוּ', מכאן לאדם הגון שהולך למקום ורואה דבר שאינו הגון, שצריך למחות ולמנוע".
משמבינים אנו את מניעיו של יעקב, עלינו להבין את תגובת הרועים. לשמע דבריו הנוקבים של יעקב, נכנסים עמו הרועים ומשיבים לתוכחתו: "וַיֹּאמְרוּ לֹא נוּכַל עַד אֲשֶׁר יֵאָסְפוּ כָּל הָעֲדָרִים וְגָלֲלוּ אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר וְהִשְׁקִינוּ הַצֹּאן" (כט, ח). הם מסבירים לו את התנהגותם ומנמקים מדוע לא יוכלו לפעול כפי המצופה מהם, בהתאם לדבריו.
תגובתם של הרועים אינה מובנת. מדוע הם מנהלים שיח עם אדם זר, שאינו מקומי? מה היתה תגובתנו לתוכחה של אדם זר? האם היינו משיבים לו, ואף מצטדקים, או שמא היינו עונים לו שהוא לא מכיר את נהלי המקום ובתשובה נימוסית זו פוטרים אותו? במקום זה נכנסו הרועים לשיח עם יעקב והשיבו לטענתו: "לא נוכל...". מדוע?
ביאר הרב כהנמן, שיעקב פתח בתחילה בדרכי נועם ואמר להם בלשון חיבה "אַחַי מֵאַיִן אַתֶּם" (פסוק ד). משפתח בדברי אהדה ואהבה, הם ראו שאינו רוצה להרע להם, וכל דאגתו ומניעיו הם לטובתם. ולכן השיבו לו ודיברו עמו כדבר איש אל רעהו, על אף שמתח עליהם ביקורת והוכיח אותם.
מכאן ניתן ללמוד שכשמוכיחים יש לדבר בדרכי נועם, בחיבה. וכשהזולת רואה זאת, הוא יקבל את דברי התוכחה.
א. על שני 'גנבים' מסופר בפרק ל"א . פסוק אחר פסוק. מי ה'גנבים'? את מה הם גנבו? וממי הם גנבו?
ב. מי דלק ללא דלק ומי נדבק ללא דבק?
ג. שניים בפרק - האחד מאשים את השני בגניבה, והשני מאשים את הראשון בגזילה. מי השניים?
ד. מי האיש שפעם הוא 'פגע' בדבר מה (פרק כח), ופעם אחת 'פגעו' בו? ובמה הוא' פגע' ומי אלה ש'פגעו' בו?
לאחר לידתו של יוסף, מבקש יעקב מלבן לשוב אל ארץ ישראל: "תְּנָה אֶת נָשַׁי וְאֶת יְלָדַי אֲשֶׁר עָבַדְתִּי אֹתְךָ בָּהֵן וְאֵלֵכָה". לבן מסרב ומציע ליעקב שכר. יעקב מסכים ומציע: "אֶעֱבֹר בְּכָל צֹאנְךָ הַיּוֹם הָסֵר מִשָּׁם כָּל שֶׂה נָקֹד וְטָלוּא ... וַיָּסַר בַּיּוֹם הַהוּא אֶת הַתְּיָשִׁים הָעֲקֻדִּים וְהַטְּלֻאִים וְאֵת כָּל הָעִזִּים הַנְּקֻדּוֹת וְהַטְּלֻאֹת כֹּל אֲשֶׁר לָבָן בּוֹ וְכָל חוּם בַּכְּשָׂבִים וַיִּתֵּן בְּיַד בָּנָיו". יעקב לוקח אליו את הכבשים הנקודים, הטלואים והעקודים.
הנקודים — הם כבשים בעלי נקודות דקות, הטלואים — הם בעלי טלאים וחברבורות, ואילו העקודים — הם בעלי פס סביב הרגל הנראה כחבל קשור, כאילו הכבש עקוד.
יעקב מנהיג שני עדרים, את העדר שלו ואת העדר של לבן, ומרחיק אותם שלושה ימים זה מזה, על מנת למנוע ערבוב בין העדרים: "וַיָּשֶׂם דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בֵּינוֹ וּבֵין יַעֲקֹב וְיַעֲקֹב רֹעֶה אֶת צֹאן לָבָן הַנּוֹתָרֹת". באופן מתוחכם, מפצל יעקב מקלות לבנים המוצגים לכבשים בעונת הייחום, וגורם לכך שהתכונות הגנטיות של הנקודים והטלואים יעברו לדור הבא. התוצאה היא: "וַיֶּחֱמוּ הַצֹּאן אֶל הַמַּקְלוֹת וַתֵּלַדְןָ הַצֹּאן עֲקֻדִּים נְקֻדִּים וּטְלֻאִים: וְהַכְּשָׂבִים הִפְרִיד יַעֲקֹב וַיִּתֵּן פְּנֵי הַצֹּאן אֶל עָקֹד וְכָל חוּם בְּצֹאן לָבָן וַיָּשֶׁת לוֹ עֲדָרִים לְבַדּוֹ ... וַיִּפְרֹץ הָאִישׁ מְאֹד מְאֹד וַיְהִי לוֹ צֹאן רַבּוֹת וּשְׁפָחוֹת וַעֲבָדִים וּגְמַלִּים וַחֲמֹרִים" המדרש מספר על עשרו העצום, רבבות של כבשים ועיזים, הרבה מעבר לעושרם של אברהם ויצחק: אמר רבי תנחומא בר אבא: מאה ועשרים רבוא של צאן היו לו שנאמר ויפרוץ האיש מאד מאד, וכתיב וירב העם ויעצמו מאד, מה להלן ששים רבוא וכתיב מאד אף כאן ק"כ רבוא דכתיב מאד מאד. (בראשית רבה יג, יא)
"וַיִּפְרֹץ הָאִישׁ מְאֹד", ויפרוץ היא מילה יחודית ליעקב, שנאמרת לו כבר בתחילת הפרשה: "וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה". חכמים אף דרשו על הפסוק — "וְהַאֲכַלְתִּיךָ נַחֲלַת יַעֲקֹב אָבִיךָ" (ישעיה נח, יד) — "נחלה בלא מצרים, כמה שנאמר ופרצת ימה וקדמה" (רש"י שם). העושר הרב והרחב, משקף אפוא את אישיותו של יעקב, האב הזוכה להעמיד שנים עשר שבטים, המכיל בקרבו עושר רב של תכונות וכישרונות. המדרש הנזכר המונה ששים ריבוא כבשים ליעקב, יותר מרומז להקבלה בין זרעו של יעקב העתיד לפרות ולרבות לבין צאנו.
אשר תבאן הצאן לשתות — הוא צאן קדשים עם בני ישראל. (מאור ושמש)
העדר של יעקב מורכב מכבשים נקודים וטלואים ומכבשים עקודים. נקודים וטלואים — הנקודות מבטאות גוונים רבים ובחינות שונות, מיעקב יצאו שבטים שונים, ולכל שבט יהיה גוון מיוחד משלו, את 'הנקודה' שלו. אך מצד שני ישנם כבשים עקודים — הנראים כאלה שכביכול נקשרו רגליהם ונמנע מהם חופש הביטוי האישי.
שני צדדים אלו משקפים את שתי דמויות הענק של אברהם ויצחק. יעקב מבקש לחבר ביניהם.
אברהם מבטא את השפע והמרחב, החסד וריבוי הפנים והגוונים. הוא מביא ברכה ופועל בשם ה' בכל קצווי הארץ, בנקודות רבות ומתפרצות. לעומתו, יצחק, העקוד, 'פחד יצחק,' מתגלה כמי שמבטל את רצונו האישי לרצון ה,' 'עקידת יצחק". "ובחינה המכונה בשם עקודים, שהוא עקוד ומקושר תמיד ביראת ה' ואהבתו" (בת עין, פרשת וישב).
יעקב מנסה לאחד, הוא לוקח לעדרו גם נקודים וגם עקודים. יעקב איש תם יושב אוהלים, שני אוהלים מתמזגים בו, אוהלו של אברהם ואוהלו של יצחק.
ויעקב איש תם יושב אהלים, איש תם גבר שלים כתרגומו, יושב אהלים, אמאי איהו תם, בגין דאיהו יושב אהלים, דאחיד לתרין סטרין לאברהם וליצחק. (זוהר חלק א, קמו ע"א)
בעולם נשמעים שני קולות מרכזיים, מצד אחד ישנה שאיפה לאחידות, למנוע פיזור ואיבוד המכנה המשותף. מצד שני ישנו קול אישי החפץ לבטא אמירה ייחודית, חופשיה, שאינה כבולה ואינה עדרית. בין שני צדדים אלו, מצוי כל רועה צאן.
כל רועה מעוניין לשמור על העדר כדבוקה, קבוצה אחידה שקל להוביל ממרעה למרעה. אך רועה טוב חייב גם לאפשר תנועה משוחררת וטבעית של צאנו המורכב מפרטים שונים, בעלי צרכים נבדלים.
שואפת היא הנשמה מצד אחד אל המנוחה, אל השלוה הפנימית... ומצד אחר היא שואפת אל החיים... שבם יש תנועה, קול, תשואות חן, שירה אדירה, וזמרת אל... והחיים והשלום יחדיו ממקור האמת יצאו. היצירה מתבארת מיסוד העקוד, המילוי ההרמוני, הכל בכלי אחד, ויוצאת בסוד הניקוד, הנקודים, העולמים והבריות לאין תכלית, הכחות בפירודם, ובהתגברותם, האינדיוידואליות המתאדרת, והרוממות של החיים, בכל שאונם הנחמד אל השלום. (אורות הקודש ח"א, קפט)
המימד ה"עקוד" שבנו, מחפש את האחד, ואילו הצד הנקוד שואף לריבוי. יעקב רוצה לאחד בין הנקודים והעקודים, לחבר את ההרמוניה לאינדיווידואליות. המלאך המופיע בחלומו מראה לו שיוולדו בעדרו גם ברודים: "וָאֶשָּׂא עֵינַי וָאֵרֶא בַּחֲלוֹם וְהִנֵּה הָעֲתֻּדִים הָעֹלִים עַל הַצֹּאן עֲקֻדִּים נְקֻדִּים וּבְרֻדִּים". ברודים, לפי רש"י: "חוט של לבן מקיף את גופו סביב, חברבורת שלו פתוחה ומפולשת מזן אל זן", את החברבורות חורז קו אחד המחבר ביניהן, המיזוג אליו שואף יעקב, 'בחיר שבאבות.' יעקב, הרועה המיומן, יזכה להקים משפחה רבת כוחות ופנים, בנים שונים זה מזה, אשר כולם כלולים ב"בית יעקב.
המילה 'הבה' נזכרת בפרשת 'ויצא' פעמיים:
בפעם הראשונה, לאחר שעובד יעקב את לבן שבע שנים כדי לשאת לאישה את רחל ביתו, הוא אומר ללבן "הָבָה אֶת אִשְׁתִּי" (כט, כא), ובפעם השנייה כאשר רואה רחל שהיא אינה זוכה ללדת, היא אומרת ליעקב "הָבָה לִּי בָנִים" (ל, א).
בשני המקומות, מתפרשת המילה 'הבה' בפשטות במובן 'תן' (או 'תנה'). יעקב מבקש מלבן לתת לו את אשתו, ורחל מבקשת מיעקב שייתן לה בנים.
אמנם, במקומות אחרים שנזכרת בהם המילה 'הבה' אין היא מתייחסת לנתינת דבר מוחשי מסוים. כך לדוגמה בשלוש הפעמים הקודמות שנזכרה בהן 'הבה' בתורה: אנשי דור הפלגה אמרו בתחילה "הָבָה נִלְבְּנָה לְבֵנִים וְנִשְׂרְפָה לִשְׂרֵפָה" (יא, ג), ואח"כ אמרו "הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם" (שם, ד), ועל אלה הגיב ד' באותה לשון, מידה כנגד מידה: "הָבָה נֵרְדָה וְנָבְלָה שָׁם שְׂפָתָם" (שם, ז). בכל המקומות הללו, ובמקומות נוספים, לא ניתן להמיר את המילה 'הבה' במילה 'תן', שכן לאחריה נאמר פועל בלשון רבים. רש"י מבאר במקומות אלו בעקיבות את משמעות המילה: 'כל הבה לשון הזמנה הוא, שמכינים עצמן ומתחברים למלאכה, או לעצה, או למשא.' בתרגום חופשי ללשוננו, ניתן לומר שמשמעות המילה 'הבה' במקומות ההם הוא 'בואו', דהיינו 'בואו נבנה לנו עיר' וכדו'.
אמנם, יש כנראה קשר בין שתי משמעויות אלו, שהרי מדובר באותה מילה. וכך כותב רש"י על דברי יהודה לתמר: "הָבָה נָּא אָבוֹא אֵלַיִךְ" (בראשית לח, טז): "הבה נא - הכיני עצמך ודעתך לכך. כל לשון הבה לשון הזמנה הוא, חוץ ממקום שיש לתרגמו בלשון נתינה, ואף אותן של הזמנה קרובים ללשון נתינה הם". נראה שכוונת רש"י, שההזמנה היא מעין נתינה רוחנית, שבה האדם 'נותן את עצמו' לעניין מסוים, על ידי כך שהוא מתמקד דווקא בו ומכוון אליו.
עם זאת, יש להשלים את ההתבוננות במשמעות המילה 'הבה', באותם מקומות שבהם משמעותה 'נתינה', כמו בשני המקומות בפרשתנו. מדוע לא אומר יעקב ללבן פשוט 'תנה את אשתי'? ומדוע לא אומרת רחל 'תנה לי בנים'? מה ההבדל בין 'תן' ל'הבה' כאשר מדובר בנתינה, ולא בהזמנה?
נראה שהתשובה היא שגם כאן, אין מדובר בנתינה ממשית, אלא באיזושהי הכנה שתאפשר קבלה ממשית. ונפרט את כוונתנו ביחס לשני המקומות בפרשתנו:
הערה לסיום - המילה 'הבה' מיוחדת בכך שהיא משמשת באותה צורה, הן ביחס לרבים והן ביחס ליחיד, הן לזכר והן לנקבה. בטור לפרשת 'נשא' משנת תשפ"ג נידונה תופעה דומה ביחס לצורת 'מקור', והסברנו שם את טעם הדבר. ייתכן שגם כאן, מכיוון שהמילה 'הבה' אינה מבטאת פעולה מוחשית אלא מופשטת, היא כמו 'מקור' משמשת לגופים שונים.
א. על שני 'גנבים' מסופר בפרק ל"א . פסוק אחר פסוק. מי ה'גנבים'? את מה הם גנבו? וממי הם גנבו?
יעקב גנב את לב לבן ורחל גנבה את התרפים
ב. מי דלק ללא דלק ומי נדבק ללא דבק?
לבן דלק אחרי יעקב – יעקב אומר מה פשעי... כי דלקת אחרי... ולבן הדביק את יעקב בהר הגלעד
ג. שניים בפרק - האחד מאשים את השני בגניבה, והשני מאשים את הראשון בגזילה. מי השניים?
לבן אומר כי גנבת את אלוהי ויעקב אומר כי יראתי פן תגזול את בנותיך
ד. מי האיש שפעם הוא 'פגע' בדבר מה (פרק כח), ופעם אחת 'פגעו' בו? ובמה הוא' פגע' ומי אלה ש'פגעו' בו?
יעקב פגע במקום וילן שם ומלאכי א-לוקים פגעו בו
