בחציו הראשון של חומש ויקרא מופיע מושג חדש: 'תורה' במשמעות של מקבץ מצוות העוסקות בנושא מסויים. באופן יחידי בחמשת החומשים, חומש ויקרא מסודר בחמישה עשר הפרקים שלו, באופן של 'תורות' מסודרות בזו אחר זו. כלומר החומש מכליל בעקביות את פרשיות המצוות שהופיעו בו, ומקבץ כל אחת מן הפרשיות בתור 'תורה' בפני עצמה. בחלקו הראשון של חומש ויקרא (פרקים א-טו) ישנו סדר של שש תורות:
[פרקים ח-י הם יוצאים מן הכלל ואינם חלק מסדר ה'תורות', כפי שנכתוב בהמשך]
שש התורות הללו יחד יוצרות את התשתית של חומש ויקרא ושל עבודת המשכן. חלק הארי מתוכן עוסק בשני נושאים: ענייני הקרבנות וענייני הטהרה. וניתן להבחין כי בין שני הנושאים הללו, מופיעים שלושה פרקים שאינם חלק מן ה'תורות' של חומש ויקרא: פרקים ח-י. בפרקים אלו מפורטים ההתרחשות שבעת ימי המילואים, רגעי הגודל של היום השמיני למילואים ואז המשבר שחל בו עם מעשי נדב ואביהו. לפני הפרקים הללו (בפרקים א-ז) הופיע עולם הקרבנות, ובעקבות המשבר הגדול הופיע בהרחבה עולם הטהרה המלמד כיצד ישראל צריכים להתאים את חייהם לרף הגבוה של הקדושה שחל עליהם.
בשעה שנמשח שאול למלכותו. הצורך הבסיסי של ישראל היה הגנה עליהם ועל רכושם מן האויבים:
ואכן כשבא הכתוב לסכם את פועלו של שאול - מתומצתים הדברים בשלש מילים: "ויצל את ישראל מיד שוסהו". גם כשמוציא שאול את ישראל למלחמה – בונה הוא את מוטיבצית הלחימה על הדאגה לרכוש:
וַיִּקַּח֩ צֶ֨מֶד בָּקָ֜ר וַֽיְנַתְּחֵ֗הוּ וַיְשַׁלַּ֞ח בְּכָל־גְּב֣וּל יִשְׂרָאֵל֘ בְּיַ֣ד הַמַּלְאָכִ֣ים׀ לֵאמֹר֒ אֲשֶׁר֩ אֵינֶ֨נּוּ יֹצֵ֜א אַחֲרֵ֤י שָׁאוּל֙ וְאַחַ֣ר שְׁמוּאֵ֔ל כֹּ֥ה יֵעָשֶׂ֖ה לִבְקָר֑וֹ (שמואל א פרק יא פסוק ז, ז)
משימת חייו של שאול היא לרומם את המלחמה מהגנה על הרכוש או שאיפה להרבותו אל מלחמה אידאלית, הנוגעת לכבוד שמיים ולמלחמה באויבי ד'. מדרגה זו היא בסיס לקומת המלחמה שעתיד דוד לבנות:
כִּ֣י מִ֗י הַפְּלִשְׁתִּ֤י הֶֽעָרֵל֙ הַזֶּ֔ה כִּ֣י חֵרֵ֔ף מַעַרְכ֖וֹת אֱלֹהִ֥ים חַיִּֽים: (שמואל א פרק יז פסוק כו, כו)
לאחר המלחמה הראשונה בה הצטרפו ישראל להגנה פיזית על אנשי יבש גלעד ורכושם מיד שוסיהם. באה המלחמה השניה – מלחמה של כבוד לאומי ופריקת עול הפלישיתים מעלינו. במלחמה זו מנסה שאול ככל יכולתו למתן את השאיפה הגשמית הפרטית ולדחות את העיסוק בשלל:
וַיֹּאֶל֩ שָׁא֨וּל אֶת־הָעָ֜ם לֵאמֹ֗ר אָר֣וּר הָ֠אִישׁ אֲשֶׁר־יֹ֨אכַל לֶ֜חֶם עַד־הָעֶ֗רֶב וְנִקַּמְתִּי֙ מֵאֹ֣יְבַ֔י וְלֹֽא טָעַ֥ם כָּל־הָעָ֖ם לָֽחֶם: (שמואל א פרק יד פסוק כד, כד)
שיא מפעלו של שאול אמורה להיות מלחמת עמלק. במלחמה זו אין כבר שום עניין חומרי או פרטי, וכולה מלחמה באויבי ד'. הרמת העם לגובה אידיאלי כזה יכולה לעשות רק על ידי מלך, משיח ד'. במוקד המשימה לרומם את מגמתה של המלחמה בעמלק עומד שמואל הנביא: הוא קורא לשאול לצאת למלחמה מתוך שותפות במגמה האלוקית.
כֹּ֤ה אָמַר֙ יְקֹוָ֣ק צְבָא֔וֹת פָּקַ֕דְתִּי אֵ֛ת אֲשֶׁר־עָשָׂ֥ה עֲמָלֵ֖ק לְיִשְׂרָאֵ֑ל אֲשֶׁר־שָׂ֥ם לוֹ֙ בַּדֶּ֔רֶךְ בַּעֲלֹת֖וֹ מִמִּצְרָֽיִם: עַתָּה֩ לֵ֨ךְ וְהִכִּֽיתָ֜ה אֶת־עֲמָלֵ֗ק וְהַֽחֲרַמְתֶּם֙ אֶת־כָּל־אֲשֶׁר־ל֔וֹ וְלֹ֥א תַחְמֹ֖ל עָלָ֑יו וְהֵמַתָּ֞ה מֵאִ֣ישׁ עַד־אִשָּׁ֗ה מֵֽעֹלֵל֙ וְעַד־יוֹנֵ֔ק מִשּׁ֣וֹר וְעַד־שֶׂ֔ה מִגָּמָ֖ל וְעַד־חֲמֽוֹר: (שמואל א פרק טו פסוק ב, ב)
במלחמה כזו, מסולקת כל שאיפה חומרית, לא שאיפת הגנה ולא שאיפת שלל. מלחמת ד' היא.
בפועל לא התעלתה המלחמה לגובה האידאלי השלם אליה נדרשה. לקחו ישראל מהשלל ובכך הפכו את המלחמה הזו למלחמה בעלת מניעים חומריים.
חז"ל מתארים שלש החמצות, בדרך אל בניין אידאל הלחימה השלם.
הגמרא במסכת יומא מתארת את בניית מנהיגותו של המלך כשלב קריטי בבניין מוטיבצית הלחימה הנכונה:
מפני מה נענש שאול (רש"י להגיע לידי דבר שאיבד מלכותו) מפני שמחל על כבודו. (יומא כ ע"ב)
בתחילת הדרך, היו שביזו את שאול ופקפקו בהנהגתו. שאול לא תבע את עלבון המלוכה בישראל, לא זו בלבד, אלא גם אחרי הניצחון במלחמת יבש גלעד, לא אפשר שאול למחות על כבודו ולהעניש את המזלזלים.
וַיֹּ֤אמֶר הָעָם֙ אֶל־שְׁמוּאֵ֔ל מִ֣י הָאֹמֵ֔ר שָׁא֖וּל יִמְלֹ֣ךְ עָלֵ֑ינוּ תְּנ֥וּ הָאֲנָשִׁ֖ים וּנְמִיתֵֽם: וַיֹּ֣אמֶר שָׁא֔וּל לֹֽא־יוּמַ֥ת אִ֖ישׁ בַּיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה כִּ֥י הַיּ֛וֹם עָשָֽׂה־יְקֹוָ֥ק תְּשׁוּעָ֖ה בְּיִשְׂרָאֵֽל: (שמואל א פרק יא פסוק יב - יג, יב-יג)
אם תפיסת תפקידו של המלך הוא להגן על חיי אדם. מסתבר מאד שלא ימהר להמית את המורדים בו, שהרי חיי אדם הם הערך הנעלה ביותר, שלמענו הוקמה המלוכה. אך אם נבין שתפקידו המרומם של המלך, להביא את האומה לשאיפות עליונות, נדע שערך זה נעלה גם נעלה מחייהם של אנשים פרטיים, ויש להתייחס בחומרה רבה למחלישים עמדה זו.
אין אפשרות להרמת רוח הלחימה, בלי הנהגה מרוממת הנעלית מעליו. בלי פער איכותי בין העם ובין הנהגתו. התיחסות לשאול כמי שרק פותר בעייות בטחוניות של האומה, לא תאפשר לו להובילה אל מגמת הלחימה העליונה.
שמואל מורה לשאול להמתין לו שבעת ימים לצורך הקרבת הקורבן. שאול רואה שהעם נפץ מעליו, ומקריב בעצמו את הקורבן. עקב כך , נשללה ממנו המלוכה לדורות.
מלך המוביל את העם לתיקון פנימי אידאלי – חייב להיות כפוף ומושפע מהנהגה רוחנית עליונה.
כאשר יש חסרון בהשפעה זו – ישאר המלך מוביל בטחוני מעשי - ולא יצליח לרומם את רוח הלחימה לגובה הנדרש.
יחד עם חוסר ההמתנה לשמואל, גם יהונתן בן שאול נוקט פעולה עצמאית. מתוך אומץ ובטחון בד' הוא יוצא לבדו למלחמה במנותק משאול, ובלי שאלת האורים ותומים. הוא פועל ישועה גדולה לישראל, אך מחמיץ את המפעל הרוחני שבונה שאול במלחמה זו - מפעל דחיית העיסוק בשלל. שאול משביע את העם לא לאכול מן השלל בזמן המלחמה, ובכך מתחיל תהליך של תיקון והמתקת מוטיבצית הלחימה.
יהונתן, שלא היה בעת השבועה טועם מן הדבש ואף מפקפק בתהליך כולו.
חומרת הדברים באה לידי ביטוי בעלייתו בגורל לחיוב מיתה.
בצדק פודה העם את יהונתן. כוחה של הישועה הגדולה שפעל, עולה על המחיר בפגיעה בתהליך תיקון היחס למלחמה:
וַיֹּ֨אמֶר הָעָ֜ם אֶל־שָׁא֗וּל הֲֽיוֹנָתָ֤ן׀ יָמוּת֙ אֲשֶׁ֣ר עָ֠שָׂה הַיְשׁוּעָ֨ה הַגְּדוֹלָ֣ה הַזֹּאת֘ בְּיִשְׂרָאֵל֒ חָלִ֗ילָה חַי־יְקֹוָק֙ אִם־יִפֹּ֞ל מִשַּׂעֲרַ֤ת רֹאשׁוֹ֙ אַ֔רְצָה כִּֽי־עִם־אֱלֹהִ֥ים עָשָׂ֖ה הַיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה וַיִּפְדּ֥וּ הָעָ֛ם אֶת־יוֹנָתָ֖ן וְלֹא־ מֵֽת: (שמואל א פרק יד פסוק מה, מה)
שוב מתגבר כוחה של הישועה וההצלה על האחריות על בניין המגמה האידאלית של המלחמה. זאת ועוד,כאשר שאול מקבל את פדיונו של העם, הוא מקבל מערכת יחסים בה העם, ויחסו לישועה ולנצחון, נמצא מעל המלך והמגמות הרוחניות שהוא מבקש להוביל. מערכת יחסים זו, תופיע בצורה חריפה, בעת מלחמת עמלק:
כִּ֤י יָרֵ֙אתִי֙ אֶת־הָעָ֔ם וָאֶשְׁמַ֖ע בְּקוֹלָֽם: (שמואל א פרק טו פסוק כד, כד)
מתוך שלבי הדררדרות אלו, כאשר מגיע שאול למלחמת עמלק, אינו פונה אל העם בקולו של שמואל הנביא הפוקד את אשר עשה עמלק לישראל. הוא מוצא עילה אחרת למלחמה, עילה בטחונית גרידא:
וַיָּבֹ֥א שָׁא֖וּל עַד־עִ֣יר עֲמָלֵ֑ק וַיָּ֖רֶב בַּנָּֽחַל: (שמואל א טו, ה)
כאשר אין מחוקי המלכים לתגר מלחמה בלא עילה כענין 'מה לי ולך כי באת אלי להלחם בארצי' ביקש שם מריבה בנחל שלפני ערי עמלק, ששאול אמר שהנחל והבקעה שייכים אליו ועמלק רב עמו עד שזה היה סיבת המלחמה. וגם זה מורה שלא קיים המצוה כראוי, שלא היה לו לבקש סיבה, רק מפני שה' ציוה, שנאמר "הלא משנאך ד' אשנא ובמתקוממך אתקוטט". (מלבי"ם שם)
כאשר מטרת הלחימה אינה בהירה דיה ללוחמים, תשקף זאת גם התייחסותם לשלל המלחמה. מתוך כך הם נוטלים מן השלל ומפיקים ריווח חומרי מן המלחמה, ומשאירים את אגג מלך עמלק, השארה שגם בה יש רווח של כבוד לאומי בהגדלת שם המלך והאומה, כאשר מלכי האויב מלקטים תחת שולחנם.[1]
שלש מצוות נצטוו ישראל: להעמיד להם מלך, למחות זרעו של עמלק ולבנות את בית הבחירה. מעיון בהפטרה למדנו שמצוות העמדת המלך אינה אירוע חד פעמי. היא מפעל גדול של בניין רוח האומה. מפעל מתמשך של רוממות השאיפות והגבהת מקור המוטביציה. מתוך בירור הנקודה הזו, נגיע בע"ה אל מלכותו של דוד, לוחם מלחמות ד' חיבור פנימי כזה, הוא צרור בצרור החיים, במגמת החיים העולמית.
ִּכי־מִלְחֲמ֤וֹת יְקֹוָק֙ אֲדֹנִ֣י נִלְחָ֔ם... וְֽהָיְתָה֩ נֶ֨פֶשׁ אֲדֹנִ֜י צְרוּרָ֣ה׀ בִּצְר֣וֹר הַחַיִּ֗ים אֵ֚ת יְקֹוָ֣ק אֱלֹהֶ֔יךָ (שמואל א פרק כה פסוק כח - כט)
[1] מצינו אצל אדוני בזק ואצל אחאב, שהשארת המלך הנכבש בחיים מהווה יתרון וגדולה למלך הכובש.
נאמר בפרשתנו: "כָל שְׂאֹר וְכָל דְּבַשׁ לֹא תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ אִשֶּׁה לה': קָרְבַּן רֵאשִׁית תַּקְרִיבוּ אֹתָם לה' וְאֶל הַמִּזְבֵּחַ לֹא יַעֲלוּ לְרֵיחַ נִיחֹחַ: וְכָל קָרְבַּן מִנְחָתְךָ בַּמֶּלַח תִּמְלָח". כלומר, כשמקריבים קרבנות, אי אפשר שיהיו חמץ, ואי אפשר שיהיו מדברים מתוקים, כולל פירות, אבל חייבים שיהיה בהם מלח. לעומת זאת קרבן ראשית אפשר שיהיה מחמץ ומדבש. קרבן ראשית מחמץ, הם שתי הלחם שבאות בשבועות, והן באמת לא עולות על המזבח, אלא הכהנים אוכלים אותן. וקרבן ראשית מדבש, הם הביכורים, שמתחילים גם כן להביא בשבועות, שהם פירות, וגם אותם אוכלים הכהנים.
ולמרות שאין לנו יכולת להבין עד הסוף למה ה' ציווה מצווה מסוימת, כי לכל מצווה יש סיבות עליונות מאוד, בכל זאת אנחנו מנסים למצוא גם טעמי מצוות שנוכל להבין. וננסה למצוא טעם למה חמץ ודבש אסורים, ומלח צריך:
המטרה של האכילה היא הקיום של הגוף ושל החיים. ובשביל זה אדם צריך לאכול מספר מסויים של קלוריות כל יום, וחומרים מסויימים: כמות מסויימת של חלבונים, של מלחים, של ויטמינים, וכן הלאה.
אין קשר ישיר, לכאורה, בין הצורך לאכול, לבין ההנאות של האדם.
ובכל זאת יש באכילה גם הנאה, כי אי אפשר לסמוך על בני אדם שידעו לעשות את החשבון שהם צריכים לאכול, וילכו לאכול. ולכן צריך למשוך אותם בעזרת הנאות.
יש לגוף שתי דרכים עיקריות לגרום לאדם לאכול: האחת היא הרעב. כשאדם לא אכל מספיק, והקיבה שלו ריקה, בלי קשר לשאלה אם יש לו מספיק קלוריות או לא, הוא יהיה רעב. הרעב יציק לו עד שימלא את הקיבה. הדרך השניה היא ההנאה מהטעם הטוב שיש במאכלים מסויימים. האדם מחפש, למשל, את הטעם המתוק, ולכן הוא הולך לאכול. כלומר, דרך אחת היא מניעת סבל, ודרך שניה היא חיפוש הנאה.
המטרה של החמץ היא לגרום לאדם לשבוע. במצה ובלחם יש את אותה כמות קלוריות, אבל הלחם מנופח בהרבה אוויר, שגורם לקיבה להתמלא ולהרגיש שבע. המצה משאירה אותנו רעבים למרות שקיבלנו כל מה שצריך. המטרה של הדבש היא למשוך את האדם אל המתיקות.
אומרת התורה, שכשרוצים לעבוד את ה' באמת, צריך לוותר על המטרות האלו, שהן לא המטרה האמיתית של האכילה, וצריך לחפש את המטרות האמיתיות. צריך לעשות את רצון ה' גם אם לא יהיה לנו נעים לעשות אותו, ואפילו אם נסבול בשבילו. ולכן כשמקריבים לה' קרבן, לא מעלים לא שאור ולא דבש.
ולכן בפסח, שבו יצאנו ממצרים להיות עבדי ה', אנחנו לא אוכלים חמץ, כדי להדגיש שאנחנו הולכים לעשות את רצון ה', יהיה מה שיהיה, גם אם הוא לא יתאים לנו.
אלא שכשקיבלנו בשבועות תורה, גילינו שרצון ה' דווקא מתאים לנו בדרך כלל. והעולם נבנה על פי התורה, ולכן מי ששומר על התורה בדרך כלל לא סובל, ולא צריך לוותר על ההנאות של העולם הזה. ולכן בשבועות דווקא מביאים את שתי הלחם מחמץ ואת הביכורים מדבש. אלא שגם אז הם לא עולים על המזבח. כי תמיד נמשיך לזכור, שגם אם יום אחד המצוות לא יתאימו לנו, גם אם יום אחד הן לא יהיו מתוקות, או אם נצטרך לסבול רעב בשבילן, נמשיך לקיים אותן. ורצון ה' הוא המטרה, ולא ההנאה שלנו.
השאור והדבש חשובים כקרבן ראשית. כשאדם נכנס לעבודת ה' חשוב שלא ירתע מהצורך לוותר על הנאות העולם הזה. ולכן חשוב שבתחילת עבודת ה' של האדם, הוא יראה שלא חסר לו כלום, הוא שבע. ויראה שיש לו את כל ההנאות הדרושות בעולם בצורה מותרת. אבל כשיתקרב יותר לה' הוא יבין שלא זו המטרה.
אבל האם המטרה היא שאדם יעבוד את ה' בלי להבין כלום? האם המטרה שיסבול? וודאי שלא. המלח אינו טעם טוב שמושך אותנו לאכול אותו, אבל הוא מדגיש את הטעמים המיוחדים שנמצאים בכל מאכל. לכן מצווה אותנו התורה שעל כל קרבן נשים מלח. כשנעבוד את ה' לשם עבודת ה', ולא כדי לחפש את מה שנחמד וטוב לנו, נרגיש את הטעמים המיוחדים שיש בכל מצווה. נרגיש את הטעם הטוב שיש בעבודת ה', ונרצה לעבוד אותו.
ילד קטן חושב על עצמו בדרך כלל: הוא רוצה טעם מתוק, והוא לא רוצה לסבול. כשהילד מתחיל ללמוד תורה, אנחנו נותנים לו ממתקים כשהוא מסיים פרשה, או כשהוא בא לבית הכנסת. אנחנו לא משאירים אותו ער כל הלילה בשבועות, ולא מעירים אותו לוותיקין. ראשית הלימוד של הילד באה עם מתיקות ובלי שירגיש חלילה סבל.
אבל כשהילד גדל, אנחנו לא מתכוונים שימשיך ללמוד תורה בשביל העוגה בסוף, ושימשיך לחשוב על שעות השינה שלו כדבר העיקרי. כשהילד גדל הוא כבר נהנה מהלימוד עצמו, הוא לומד דברים שהוא אוהב ללמוד. הוא כבר נהנה להשאר ער כל הלילה בשבועות, ורוצה מעצמו לפעמים לקום לוותיקין. הוא מרגיש את הטעם הטוב של המצווה עצמה, והרצון שלו עצמו משתנה.
לכן אנחנו מחפשים טעמי מצוות, למרות שלא נבין, כנראה, לעולם את כל העומקים שיש בכל מצווה. כי אנחנו רוצים להרגיש ולהדגיש את הטעם הטוב שיש במצוות, ולעשות אותן מרצון.
[הרחבה ועיון נוסף: ויקרא פרק ב פסוק יא: רבינו בחיי 'ועל דרך הפשט', בעל הטורים, כלי יקר, שם משמואל מועדים סוכות 'הנה השמחה', ר' צדוק הכהן מלובלין - פרי צדיק במדבר: לחג השבועות ה, לראש חודש סיון 'וכאן נדרש דכתיב בחודש', צדקת הצדיק אות רטו 'ובגמרא איתא טעות בן זומא', עולת ראיה חלק א עמוד קמח 'ועוד תני בר קפרא', מאמרי הראיה חלק ב הערה כוללת 'לבד ביאור עניני המצוות'].
פרשות ויקרא וצו מפרטות את כל חמשת סוגי הקורבנות: עולה, מנחה, שלמים, חטאת ואשם. הסדר בפרשת צו שונה קצת מפרשתנו, והרמב"ן מבאר שבפרשתנו החלוקה היא בין קורבנות נדבה לקורבנות חובה, ואילו בפרשת צו יש הדרגה לפי רמת קדושתו של הקורבן. ראיה בולטת לדברי הרמב"ן היא שפרשתנו מחולקת לשני 'דיבורים' של ה' אל משה: בדיבור הראשון יש רצף של ציוויים על קורבנות עולה, מנחה ושלמים שהם נדבה, ובדיבור השני רצף נוסף על קורבנות חטאת ואשם שהם חובה.
חלוקה זו אינה רק הגדרה הלכתית. החידוש ב'דיבור' השני גדול הרבה יותר מבראשון - מדובר על קורבנות שלא היו קיימים עד אז. בדרך כלל מתייחסים לפרשת ויקרא כפרשה שעונה על השאלה 'איך מקריבים את הקורבנות?', אך לפני כן הפרשה מלמדת אותנו אילו קורבנות ישנם.
הקרבת קורבנות נדבה לא התחדשה בהקמת המשכן, אלא היתה קיימת מאז אדם הראשון. קורבן עולה מוזכר כבר אצל נח: "וַיִּקַּח מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהֹרָה וּמִכֹּל הָעוֹף הַטָּהוֹר וַיַּעַל עֹלֹת בַּמִּזְבֵּחַ", קורבן מנחה אצל קין והבל: "וַיָּבֵא קַיִן מִפְּרִי הָאֲדָמָה מִנְחָה לַה' ", וקורבן שלמים אצל יעקב: "וַיִּזְבַּח זְבָחִים לֵאלֹהֵי אָבִיו יִצְחָק" - הקריב שלמים להשלים אליו כל המדות". לכן ה'דיבור' הראשון בפרשה מחדש בעיקר כיצד ייעשו הקורבנות מכאן ואילך כאשר יש משכן ומזבח קבוע לצורך זה. אך קורבנות חובה זהו חידוש בעצם הקורבן.
חז"ל מדייקים את משמעותו של החידוש הזה מהעובדה שיש כאן 'דיבור' חדש: "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא - בני ישראל מביאים חטאת ואין עובדי כוכבים מביאים חטאת". דרשה זו קשה לכאורה, שהרי גם ה'דיבור' הראשון שמצווה על קורבנות עולה מנחה וחטאת מתחיל באותם מילים כמעט: "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם". נראה שדייקו מהמילה 'אדם', שהחלק הראשון של הקורבנות שייך לכל בני האדם והשני לישראל בלבד. כלומר שבנקודה זו ניתן לראות את החידוש בעבודת הקורבנות של ישראל לעומת הגוים - הכפרה.
הקורבנות כשמם נעשים במטרה להתקרב לה'. כיצד הקורבן יוצר קרבה? המובן הפשוט הוא התבטלות וכניעה. מושג זה היה קיים תמיד גם אצל עובדי האלילים: האלוהים הוא גדול וחזק, והאדם מוכרח להתבטל כלפיו כדי לרצות אותו ולבטל את כעסו. הקורבן הוא משל וסימן להתמסרות של האדם בכל כוחותיו כלפי האלוהים.
אלא שקורבן כזה אינו מבטא שינוי אמיתי באדם עצמו. ההתבטלות אינה מנסה לעשות את האדם טוב יותר ממה שהיה - מושג כזה של שינוי לא היה קיים כלל אצל הגוים עובדי האלילים. לעומת זאת עבודת הקורבנות של ישראל מיוסדת על התשובה - היכולת של האדם להשתנות ולהיות טוב יותר. לכן אצל ישראל מתחדש סוג חדש של קורבנות חובה - חטאת ואשם שבמהותם נמצאת עבודת התשובה. התהליך של ההקרבה אינו תהליך חיצוני, אלא קודם כל תהליך פנימי של שינוי שהאדם המקריב עובר. התהליך של שחיטה-זריקה-הקטרה שנעשה לבעל חיים המוקרב מלמד על מה שמתרחש בנפשו של האדם המקריב ש'זובח את יצרו' ומבטל את מבנה הנפשי המקולקל שלו ואז 'נולד' מחדש.
מכאן אפשר לחזור ולראות שגם החלק הראשון של קורבנות הנדבה מקבל משמעות אחרת אצל ישראל: "יַקְרִיב אֹתוֹ לִרְצֹנוֹ לִפְנֵי ה' ". בעבודת הקורבנות לאלילים מושג הרצון לא רלונטי ולהיפך - העיקר הוא ביטול הרצון האנושי מול הגודל האלוקי. אבל כאשר המטרה היא השינוי הפנימי, הרצון הוא הכרחי ואין לקורבן משמעות בלעדיו.
1) כמה פעמים מופיע בפרשה הבטוי "אשה ריח ניחוח לה'"?
2) למה קרבן שלמים נקרא דוקא בשם זה?
3) מצאו את המילים "והסיר את מוראתו" – מה היא המוראה ומדוע אסור לאכול אותה?
4) מה המילה הפותחת את קרבן הנשיא ומה מיוחד בה? (ראו ברש"י).
חידות לילדים על פרשת השבוע לפי סדר העולים לתורה
ספר ויקרא, האמצעי מבין חומשי התורה, משול ללב, המכניס אותנו אל הקודש פנימה. בספר ויקרא כמעט ואין סיפורי מאורעות, כולו מוקדש לעבודת הקדושה. ספר ויקרא פותח בציווי להקריב: "אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לה'", אי אפשר להתקרב אל הקודש בלי להקריב. כך גם אדם שרוצה להתקרב לחברו, חייב להקריב במקצת את האגו שלו בכדי להקשיב ולהתחשב. המבקש לקנות ערך רוחני ולהטמיעו בפנימיותו, חייב להקריב משהו מהרגליו ויצריו. וכשם שישנה התקרבות אישית, כך ישנה גם התקרבות ציבורית, קרבן ציבור, הניתן על ידי העם כולו. "מִן הַבְּהֵמָה מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת קָרְבַּנְכֶם" הבהמות המוקרבות הן בהמות המשק, אלו שהאדם מורגל בהן. ההקרבה פונה אפוא אל התכונות המצויות בתוכנו, המורגלות בחיינו, ומגולמות בכבש, בעז ובפר, כפי שמבאר זאת הרב קוק בפירושו לקרבנות, בסידור 'עולת ראיה'.
הכבש הוא בעל חיים נינוח, לא קופץ, לא תזזיתי. הכבשים רועים באחו בשקט ובשלווה, בעקביות, בלי טלטלות ושינויים. אך הנינוחות הזו טומנת בקרבה סכנה של שעבוד לשגרה, היוצר קושי לשנות הרגלי חשיבה והתנהגות. יש בנו בחינת 'כבש' תמידית, היוצרת קיבעון וחוסר אומץ להשתנות. "אֶת הַכֶּבֶשׂ הָֽאֶחָד תַּֽעֲשֶׂה בַבֹּקֶר" (שמות כט, לט). כל הקרבנות מועלים רק לאחר כבש התמיד, רק לאחר ההתמודדות שלנו עם המורגל והקבוע. תחילה עלינו להצליח לקום כל בוקר לחיים חדשים, שאינם רק המשך רציף ורדום של היום קודם. הפר, בהמה גדולה וחזקה, שבכוח חרישתה גדל השדה: "וְרָב תְּבוּאוֹת בְּכֹחַ שׁוֹר" (משלי יד, ד). השם 'פר' קשור ודאי לפריון, לצמיחה וגדילת פירות. בתוך כל אחד מאיתנו יש גם קצת מתכונת הפר. כוח ה'פר' הוא הרצון לפעול, להשפיע, לשנות את העולם, בעזרת כוחות היצירה שבנו. אך גם כאן נדרש לפעמים להקריב. לעתים, תנופת העשייה אינה מבחינה בכך שהיא דורסת ואולי אף נוגחת את העומד בדרכה. לעיתים נדרש להקריב את הפר, לעצור לרגע את היצירה, ולבחון האם היתה העלמת עין מערכים שונים בלהט הפעילות והצמיחה האישית. ישנן מצוות המגבילות את פעולת החרישה של הפר: "לֹא תַֽחֲרֹשׁ בְּשֽׁוֹר וּבַֽחֲמֹר יַחְדָּֽו" (דברים כב, י,)ּ "בֶּֽחָרִישׁ וּבַקָּצִיר תִּשְׁבֹּֽת" (שמות לד, כא.) מצוות אלו מלמדות אותנו שהרצון הגדול לעשייה מחייב לא פעם ביקורת וניווט. לפעמים הדחף לפעול בחופזה עלול להביא לעשיית עגל זהב, לאובדן כל הערכים.
כוח נוסף בחיינו מיוצג על ידי השעיר, אשר שמו מזכיר לנו דמות שלילית: "וָאֶתֵּן לְעֵשָׂו אֶת הַר שֵׂעִיר לָרֶשֶׁת אוֹתוֹ" (יהושע כד, ד). השעיר, כשמו, מעורר סערה והרס. נטיית ההרס שבנו עלולה להיות שלילית וקטלנית. רגשות קנאה או שנאה גורמים לא פעם לפגיעה מיותרת, לזלזול והכשלה. אולם, ישנו גם הרס חיובי. ההלכה מתירה לסתור בית כנסת ישן על מנת לבנות בית כנסת חדש. בעל תשובה, נדרש להרוס נטיות והרגלים קודמים על מנת ליצור דרך חדשה. מלאכת ההרס דורשת מאיתנו זהירות רבה, ודיוק גבוה. זו טעות להרוס מצב נפשי מסוים בטרם יש בידינו הכלים להקים מצב טוב יותר. הרס חיובי מחויב להיות בבחינת סותר על מנת לבנות, בדומה לסתירת זקנים שהיא כולה בנין (על פי מגילה לא ע"ב). את השעיר קל-הדעת יש להקריב בכדי לברר את מקומו המיושב של הרס השעיר החכם, הפנימי. שלושת הכוחות האלו, הכבש הפר והשעיר, נמצאים בחיינו תמיד — הרצון לקביעות ויציבות, הרצון החיובי ליצור דבר חדש, והרצון להרוס את הישן. בשלושתם צריך לעבוד את ה', ואת שלושתם צריך להקריב לפעמים, כדי לזכך ולדייק את חיינו.
קרבן החטאת תופס בפרשה מקום נרחב, כשהתורה מקדישה לו יותר פסוקים מכל קרבן אחר. ישנו פירוט של סוגי חטאת — חטאת נשיא, חטאת כהן גדול, חטאת סנהדרין, חטאת היחיד, סך הכל שלושים וחמישה פסוקים. ההודאה בטעות הינה דבר עצום ומוערך ששווה להקדיש לו פסוקים רבים. נטיית האדם הטבעית היא להיות סלחן כלפי עצמו, להעלים טעויות שקרו בינו לבין עצמו. אשר על כן, קרבן חטאת הוא הקדוש מכל הקרבנות, קרבנו של המודה בטעות מעצמו ואינו מטייח את שגיאותיו. ההודאה בכשלון מבטאת שאיפה לחיים שלמים ומדויקים. חטא השגגה נובע ממקום לא מספיק מדויק ותובעני בחיינו, וההודאה על כך מעלה אותנו לחיים שהם פחות 'בערך'. בכל הקרבנות, הכהן זורק את הדם על ידי כלי לכיוון קיר המזבח באופן כללי, אך לא כן בחטאת — דם החטאת ניתן באצבע, בדיוק על ארבע קרנות המזבח, היוצרות ריבוע מדויק. הנטייה האנושית ל'בערך' מוקרבת על מזבח היושר והחתירה לשלמות. איש מאיתנו לא רוצה לגור בבית שתוכנן על ידי מהנדס 'בערך', או להיות מנותח על ידי אדם בעל הכשרה רפואית 'בערך'. ספר 'מסילת ישרים' מלמד אותנו שכך גם בתורה ובמצוות, ובעבודת המידות.
בהמשך הפרשה מובא דין קרבן אשם תלוי. זהו קרבן על טעות שכלל אין ודאות שנעשתה, זהו קרבן הבא מתחילתו רק על הספק. "אמרו עליו על בבא בן בוטי, שהיה מתנדב אשם תלוי בכל יום" (כריתות ו, ג). חכם זה לא הרשה לעצמו להיות בספק-חטא. האשם התלוי מלמד על הרצון להימנע מסימני שאלה ביחס למעשים שערפל מסוך עליהם. קרבן האשם קורא לנו לקחת אחריות על ההחלטות והביצועים, להקריב את הערפול והספק על מזבח הרצינות והבהירות. קרבן השלמים לעומת זאת, מגיע דווקא ברגעי שלמות ותחושת הצלחה ברורה. גם אז יש להקריב את שכחת מקור השלמות שבחיינו. קרבן השלמים מזכיר שהשלמות והשמחה אינן בזכותנו, הן באות לנו בחסדי שמיים.
עבודה
"כִּי כָל שְׂאֹר וְכָל דְּבַשׁ לֹא תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ אִשֶּׁה לה'". הוראה זו נאמרת ביחס לכלל הקרבנות, התורה אוסרת מתיקות מורגשת בעת עבודת הקרבנות. לדעת הרב קוק בספרו 'עולת ראיה', הדבש המתוק הוא ביטוי לרצון להישג רוחני מהיר ומורגש, למתיקות מיידית. הקרבנות הם עבודה הכרוכה בתהליך מאומץ ומר, קרבן נפשי אמיתי אינו מתוק. אדרבא, אנו מצווים למלוח את כל הקרבנות, להתמודד באומץ עם הכאב שבפרידה ממידות רעות והרגלים פחותים. המלח מעבד את החומר, יוצר תהליכי רתיחה, ומחולל שינויים הדרגתיים בחיים. ספר ויקרא הוא סיפור של מאמץ מרובה בפרטים ודינים, אין בו ניסים ומופתים אלא בעיקר עבודה. תחילתו של הספר בקרבנות, והמשכו באיסורי מאכלות, בדיני טומאה וטהרה, ביחסים בין אדם לחברו, במועדי הקודש ובמצוות הכהונה, וסופו בהלכות הארץ העם והמדינה, הנבנים זה מתוך זה.
מקורו של המפטיר בשבת הקרובה, שבת זכור בסיום פרשת כי תצא, בו כתוב: "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם. אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים" (דברים כה, יז-יח). רש"י מביא שלושה ביאורים למילה 'קָרְךָ'. הראשון שבהם - לשון 'מקרה', דרכו של עמלק היתה לפרש כל אירוע כ"מקרה", והתייחס אליו בהתאם, כהתרחשות מקרית ולא מתוכננת.
בפורים נקרא בע"ה את מגילת אסתר, שבה כתובה פעמיים המילה 'קרהו'. הראשונה, "וַיַּגֶּד לוֹ מָרְדֳּכַי אֵת כָּל אֲשֶׁר קָרָהוּ" (ד, ז). התקשורת בין אסתר, שנכחה בארמון המלך לבין מרדכי שישב בלבוש שק בפתח הארמון, היתה באמצעות התך. מרדכי העביר לה מסרים ברמזים, ואחד מהם נאמר בפסוק זה. חז"ל מבארים את דבריו וכותבים: "אמר להתך: לך אמור לה: בן בנו של 'קָרָהוּ' בא עליכם, הדא הוא דכתיב 'אשר קרך בדרך' (דברים כה, יח)" (מדרש רבה ח, ה).
הפעם השניה שכתובה מילה זו במגילה, בדברי המן. לאחר המפלה הגדולה שספג, שנדרש להוליך את מרדכי בחוצות העיר שושן, חזר המן בבושת פנים לביתו. על האופן שבו תיאר את שאירע לו כתוב: "וַיְסַפֵּר הָמָן לְזֶרֶשׁ אִשְׁתּוֹ וּלְכָל אֹהֲבָיו אֵת כָּל אֲשֶׁר קָרָהוּ" (ו, יג). המן תלה הכל ביד ה"מקרה". כך נימק את נפילתו, וסיפר לבני ביתו שהיתה זו מעידה זמנית.
זו היתה דרכו של המן, שראשיתה באבותיו – עמלק. גישתם היתה שהכל מקרי, ללא כוונת מכוון. הם התייחסו לכל אירוע כסיפור עצמאי, ללא ניסיון לבחון האם הוא חלק ממהלך, או הנהגה מכוונת.
היה זה כמובן בהשגחת הקב"ה שהמן לא התייחס לשרשרת האירועים שהתרחשו כמהלך. אילו היה פוקח את עיניו ובוחן את רצף המקרים שאירעו לו, לבטח היה זה "מדליק" לו "נורה אדומה" או אף מעבר לכך.
הוא לא חשד במאומה כשהזמינו אותו, השר היחיד משרי המלך אחשורוש, למשתה שעשתה אסתר למלך. גם הזימון המיידי למשתה, מהיום להיום לא עורר אותו למחשבה שמא אין זה מקובל להזמין בבוקר למשתה באותו יום. הוא גם לא שאל מדוע הוא היחיד שמוזמן גם למשתה השני, שנערך למחרת. ועוד שורה של תמיהות שלבטח, בהתבוננות קלה ניתן היה להבחין בהם.
דרכו של עמלק וצאצאיו, ובהם המן הרשע, לא להעמיק ולבחון את ההתרחשויות ושורשן, אלא להתייחס אליהם בתפיסה מקובעת, ללא בקרה או בחינה, מה עומד מאחורי הדברים. בימינו רווחת המילה 'קונספציה', או בביאורה – קיבעון מחשבתי, הגורם שאדם לא יחשוב שכל מעשה הוא חלק ממהלך מתוכנן, והכל בהנהגת ובהשגחת הקב"ה עלינו. הוא מתייחס לכל מאורע כאירוע בדיד, שאינו חלק ממהלך כולל.
הגישה היהודית שונה בתכלית. השגחה פרטית היא חלק בסיסי מעיקרי האמונה, ופעמים רבות מתגלית באמצעות חוקי הטבע. אחד מיסודות אמונתנו בה', שאין כל מקרה. דורשי רשומות גורסים שאותיות המילה 'מקרה' הן אותיות המילים 'רק מה''.
ידוע המקרה שאירע לרבי עקיבא, כפי שמספרים חז"ל בסוף מסכת ברכות, שהגיע פעם לעיר ותושביה סירבו לארחו. רבי עקיבא, שהיה מאמין גדול אמר לעצמו: "כָּל דְּעָבִיד רַחְמָנָא - לְטַב עָבִיד", כלומר כל מה שעושה הקב"ה לאדם - זה לטובתו. הוא הלך לישון באחד השדות שמחוץ לעיר. היו עמו תרנגול (להעיר אותו מהשינה), חמור (לשאת את משאותיו) ונר (כדי ללמוד בלילה). באמצע הלילה נשבה רוח וכיבתה את הנר. לאחר מכן הגיח חתול ואכל את התרנגול. וכאילו לא די בכך, בא אריה וטרף את החמור. רבי עקיבא הגיב באמרתו המפורסמת: "כל מה שעושה הקב"ה - לטובה".
באותו לילה פשט גדוד רומאי על העיר ושבה את בני העיר. באותו רגע הבין רבי עקיבא שכל המקרים המצערים הללו - היו לטובתו, שכן אילו היה הנר דולק, היו החיילים רואים אותו. וכן אילו היה החמור נוער או התרנגול קורא, היו באים ושובים אותו.
במגילת אסתר מצינו את "וַיְסַפֵּר הָמָן לְזֶרֶשׁ אִשְׁתּוֹ וּלְכָל אֹהֲבָיו אֵת כָּל אֲשֶׁר קָרָהוּ", שאירע בהשגחת הקב"ה, כנגד 'וַיַּגֶּד לוֹ מָרְדֳּכַי אֵת כָּל אֲשֶׁר קָרָהוּ'.
פרשיות רבות בתורה נפתחות בפסוק "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר". אך הפרשיה הראשונה בחומש ויקרא, נפתחת בפסוק שונה מעט, ואחד הדברים שנוספים בו הוא המקום שבו מדבר ד' עם משה: "וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר". אהל מועד הוא המקום בו דיבר ד' עם משה.
מה משמעות המילה 'מועד' בצירוף 'אהל מועד'?
את המילה 'מועד' אנחנו מכירים כבר מפרשת בראשית, שם נאמר על המאורות "וְהָיוּ לְאֹתֹת וּלְמוֹעֲדִים וּלְיָמִים וְשָׁנִים" (בראשית א, יד). ברור מפשט הפסוק הזה, וכן אומרים המפרשים שם, שהמועדים הם זמנים מסוימים, שקביעתם נקבעת על פי המאורות שמבדילים בין הימים השונים.
זו גם משמעות המילה 'מועד' במקומות רבים נוספים שבהם היא נזכרת, כגון ביחס ללידת יצחק, שם היא נאמרת ג' פעמים, 'במועד' או 'למועד'. וכן נאמר ב'פרשיות המועדות' כמה פעמים. אך כאן אנחנו עוסקים במקום שנקרא 'אוהל מועד', ולא בזמן, ואם כן מה משמעות המילה 'מועד' כאן?
שורש המילה 'מועד' הוא י'ע'ד', כאשר בהטיות שונות האות ו' מחליפה את האות י', כמו במילה 'התוועדות'. משמעות שורש זה היא הצטרפות שני דברים יחד, האות מ' שנוספת לשורש בתחילתו ויוצרת את המילה 'מועד', מציינת קביעות. קביעות זו יכולה להיות בזמן ויכולה להיות במקום, ולכן המילה 'מועד' יכולה לציין גם זמן מסוים וגם מקום מסוים שבו נועד אדם אחד עם משהו או מישהו אחר.
בפסוקים רבים מבואר שאוהל מועד הוא המקום שבו ד' נועד עם משה ולעם ישראל. אך עדיין יש להתבונן מה בדיוק משמעות המילה 'מועד':
בפרשת תצוה נאמר "וְנֹעַדְתִּי שָׁמָּה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל..." (שמות כט, מג). ומבאר רש"י שם: 'אתועד עמם בדבור, כמלך הקובע מקום מועד לדבר עם עבדיו שם'. ואם כן, נראה ש'אהל מועד' נקרא כך משום שהוא המקום שבו נועד ה' עם בני ישראל. יש להוסיף, שבכמה מקומות בית המקדש נקרא בשם זה, כגון "שָׁאֲגוּ צֹרְרֶיךָ בְּקֶרֶב מוֹעֲדֶךָ" (תהלים עד, ד); "שִׁחֵת מוֹעֲדוֹ" (איכה ב, ו). וכך מבארים מפרשים רבים את השם 'אוהל מועד'.
אך בפרשת תרומה, על הפסוק "וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם..." (שמות כה, כב), מבאר רש"י: 'כשאקבע מועד לך לדבר עמך, אותו מקום אקבע למועד שאבא שם לדבר אליך'. מלשון רש"י כאן, משמע שהמילה 'מועד' לא מציינת מקום אלא זמן, שאותו יקבע ד' לדבר עם משה, ולפי זה 'אהל מועד' נקרא כך משום שהוא המקום שבו ידבר ד' עם משה בזמנים המסוימים שד' יקבע. גם אונקלוס מתרגם את 'אהל מועד': 'משכן זמנא', ומשמע מדבריו שהמילה 'מועד' מציינת זמן מסוים.
'הכתב והקבלה' מבאר שהמשכן נקרא כך כיוון שהוא זמני במהותו, וזאת לעומת בית המקדש שעתיד להיות קבוע, כדברי שלמה המלך בתפילתו "מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ עוֹלָמִים" (מ"א ח, יג).
נסיים בהערה חשובה, שממנה תוצאות לכל פרשיות המשכן, מפרשת תרומה ועד חומש במדבר:
המשכן ואוהל מועד, הם לכאורה אותו מקום. אך במקומות מסוימים נאמר 'משכן', ובאחרים נאמר 'אהל מועד'. נציין כמה הבחנות בולטות:
לענ"ד, הכיוון המתבקש להבנת ההבחנות הללו, נעוץ בכך שהמשכן הוא השם המבטא את היותו מקום השראת השכינה, ואילו אוהל מועד מבטא כאמור את היותו מקום שבו ד' נועד למשה ולבני ישראל.
[מקורות להרחבה: שמות לג, ז; 'הכתב והקבלה' שמות כז, כא; רש"ר הירש שמות יב, א; 'העמק דבר' שמות כה, כב; 'העמק דבר' שמות מ, לד]
1) כמה פעמים מופיע בפרשה הבטוי "אשה ריח ניחוח לה'"?
6 פעמים.
2) למה קרבן שלמים נקרא דוקא בשם זה?
רש"י אומר שמטילים שלום בעולם.
3)מצאו את המילים "והסיר את מוראתו" – מה היא המוראה ומדוע אסור לאכול אותה?
המוראה זה הזפק במעיים ומשום שהצפור אוכלת מהגזל לא אוכלים את המוראה שיש בה גזל.
4) מה המילה הפותחת את קרבן הנשיא ומה מיוחד בה? (ראו ברש"י).
המילה היא "אשר" ופתחו דוקא במילה זו כדי לומר אשרי הנשיא שמוכן להודות שחטא ומביא קרבן על חטאו.
