לקראת חטא המרגלים עם ישראל הגיע אל מדבר פארן, קרוב מאד לארץ הנבחרת אליה ציפה מאז ימי האבות. לאורך דורות רבים, התהלכו בעם מסורות מימי האבות על טיב הארץ וסגולותיה. אם כן, מה הטעם בשליחת מרגלים שיכנסו לארץ כדי לעמוד על טיבה? כדי להבין זאת יש צורך להבין את המצב המיוחד ששרר באותם הימים בין עם ישראל לארץ ישראל: עם ישראל היה צריך לפגוש את ארץ ישראל בבת אחת ובאופן פתאומי, בניגוד לתהליך הרגיל בהיסטוריה של העמים.
בכל אומות העולם, היחס בין הארץ לעם הוא טבעי ופשוט: מאז שהעם הפך לעם הוא מצא את עצמו בארצו ולכן נשמרה לאורך השנים הרמוניה מוחלטת ביניהם. היחס בין כל עם לארצו היא כיחס בין אדם לאחד האברים שלו: אין לו מערכת יחסים של התלבטות, בחירה ויעוד ביחס לאיבר שלו, אלא הוא מתיחס אליו כעובדת חיים פשוטה: זהו חלק מגופו. לכן אין שום הפרדה בין ארצו של העם לבין כל תכונותיו: השפה שלו, התרבות שלו, האלילות שלו, המנהגים והנימוסים שלו. בכל אורחות החיים שלו מעורבת הארץ שלו עם תנאיה, האקלים שלה והמזג שהיא משרה עליו.
זהו המצב הרגיל. אך אם נדמיין מצב בו עם מסויים נבנה ונוצר בגלות, בנפרד מארצו, ורק אז יוצע לו בבת אחת להיכנס לארץ המיועדת לו – הוא יעמוד בפני פער נפשי עצום ובלתי אפשרי: הרי נדרשת מערכת רחבה של התאמות בין העם לארצו. הוא צריך להתאים לה מבחינה חומרית, נפשית, רוחנית, תרבותית ועוד ועוד. כשם שלא ניתן לדמיין מצב בו שני חצאים של אותו הגוף יתפתחו בנפרד ורק אז יתחברו, כן קשה לדמיין מצב של התפתחות העם מחוץ לארצו ואז חיבור פתאומי איתה.
אך זהו בדיוק המצב אליו הגיעו ישראל. לאחר שיציאת מצרים הפכה אותם לעם, והם כבר עוצבו כעם עם תורה, יעוד, תרבות ודרך חיים, רק אז היה עליהם להיפגש עם ארצם בבת אחת. היה זה מעין תהליך של 'השתלת איבר': הם היו צריכים להכיר מקרוב את הארץ בפעם הראשונה, ומיד להצליח להאמין ולהרגיש שהיא שלהם, יחד עם כל אתגריה וקשייה. היה על ישראל להפנים עד עומק נשמתם שזו הארץ השייכת להם, מעל ומעבר לכל התנאים והשיקולים.
לאור האתגר המיוחד הזה נוכל להבין את שליחות המרגלים: משה שלח את המרגלים לבחון שאלות שונות ביחס לארץ במדבר יג, יז-כ: " וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה לָתוּר אֶת אֶרֶץ כְּנָעַן וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם עֲלוּ זֶה בַּנֶּגֶב וַעֲלִיתֶם אֶת הָהָר: וּרְאִיתֶם אֶת הָאָרֶץ מַה הִוא וְאֶת הָעָם הַיֹּשֵׁב עָלֶיהָ הֶחָזָק הוּא הֲרָפֶה הַמְעַט הוּא אִם רָב: וּמָה הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוּא יֹשֵׁב בָּהּ הֲטוֹבָה הִוא אִם רָעָה וּמָה הֶעָרִים אֲשֶׁר הוּא יוֹשֵׁב בָּהֵנָּה הַבְּמַחֲנִים אִם בְּמִבְצָרִים: וּמָה הָאָרֶץ הַשְּׁמֵנָה הִוא אִם רָזָה הֲיֵשׁ בָּהּ עֵץ אִם אַיִן".
את השאלות הללו שהתווה משה ניתן היה להבין בשני מובנים שונים: היתה אפשרות להבין שאלו 'שאלות מבחן' לארץ ישראל, הנשאלות על ידי עם המרוחק ממנה ורוצה לבחון אם היא מתאימה לו. מתוך תפיסה זו היתה סכנה שאותן השאלות יהפכו לתמיהה כללית, האם כדאי ומתאים להכנס לארץ.
אך על פי האמת, שאלות אלו נועדו לשם היכרות, חיבור ומפגש, ולא לשם בחינה מנוכרת. כלומר העם אמור היה לעבור 'השתלת איבר' חדש שעד כה לא היה מחובר אליו. לשם כך היתה דרושה הכנה והיכרות עם אותו האיבר בטרם הוא יתחבר לגוף בבת אחת. כך היה על העם לפגוש באמצעות נציגיו את תכונות הארץ בכדי לחוש את החיבור הטבעי והאמיץ אליה וכך להתכונן אל הצעד הבא: להיכנס אליה ולחיות בה.
חטא המרגלים היה בכך שהמרגלים דיווחו מבחוץ ומעמדה מרוחקת על ארץ שנדמה היה כי קשה לחוש את הזיקה אליה: ארץ בעלת פירות עצומים ובה שוכנים ענקים מוזרים. היה זה ניסיון גדול לעם אם יצליח לזכור את גדולתו ובכך להיות מסוגל לרצות, לאהוב ולהרגיש הרמוניה לארץ זו.
בדברי משה למרגלים מודגש כי הוא לא ציווה אותם להשיב אותו דבר! הוא הנחה את המרגלים במה עליהם להתבונן, אך לא אמר להם את הציווי העיקרי אליו היינו מצפים: הוא לא ציוה אותם לדווח לו את מה שראו. העדר ציווי זה מלמד שהשליחות העיקרית של המרגלים היתה לפגוש את הארץ וליצור איתה קשר ראשוני, ולא לבחון אותה ולספר עליה מבחוץ. כשעוסקים בפגישה עם הארץ הפרטים היבשים אינם העיקר, אלא הם נועדו להיות חלק מן המעשה גדול של חיבור הנוצר עם הארץ
לעומת אופי ציווי זה, התנהלות המרגלים בפועל מלמדת כי הם היו עסוקים מבחינתם בדיווח על תכונות הארץ (כו): "וַיֵּלְכוּ וַיָּבֹאוּ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וְאֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל מִדְבַּר פָּארָן קָדֵשָׁה וַיָּשִׁיבוּ אֹתָם דָּבָר וְאֶת כָּל הָעֵדָה וַיַּרְאוּם אֶת פְּרִי הָאָרֶץ. וַיְסַפְּרוּ לוֹ וַיֹּאמְרוּ" – התורה מדגישה כאן ארבעה פעלים של סיפור, תיאור והדגמה מצד המרגלים את מה שראו. המשותף לכולם הוא התמקדות בהצגת תכונות הארץ מבחוץ ומרחוק.
בספר דברים (א, כב) מתבאר שעם ישראל הדגיש מלכתחילה את הסיפור והדיווח של המרגלים: "וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כֻּלְּכֶם וַתֹּאמְרוּ נִשְׁלְחָה אֲנָשִׁים לְפָנֵינוּ וְיַחְפְּרוּ לָנוּ אֶת הָאָרֶץ וְיָשִׁבוּ אֹתָנוּ דָּבָר אֶת הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר נַעֲלֶה בָּהּ וְאֵת הֶעָרִים אֲשֶׁר נָבֹא אֲלֵיהֶן". מתברר כי מבחינת משה המרגלים נשלחו להיות נציגי ישראל היוצרים את החיבור עם הארץ בעבור כל האומה. כך מבואר בדברי משה בפרשת שלח. בפרשת דברים מספר משה כי מצד עם ישראל, עיקר המטרה היתה לדווח על הארץ בכדי לחקור אותה מעמדה חיצונית.
נמצא שעם ישראל עמד מול ניסיון גדול ששאר העמים לא עמדו בו. הקושי העיקרי של העם לא היה רק בכך שעלו בהם רגשות פחד או חששות מחוסר יכולתם לכבוש את הארץ. הקושי הראשי היה בכך שהם חשו תחושה כללית של חוסר הזדהות ושייכות אל הארץ בעלת תכונות יחודיות שעד אותו הרגע הם לא הכירו כלל. במצב נפשי זה היה ברור ממילא שהעם לא יוכל לגייס את מסירות הנפש העצומה הנדרשת לשם כיבוש הארץ.
כששולח משה את המרגלים הוא מלווה אותם בשורה של נתונים לבדיקה:
וּרְאִיתֶ֥ם אֶת־הָאָ֖רֶץ מַה־הִ֑וא וְאֶת־הָעָם֙ הַיֹּשֵׁ֣ב עָלֶ֔יהָ הֶחָזָ֥ק הוּא֙ הֲרָפֶ֔ה הַמְעַ֥ט ה֖וּא אִם־ רָֽב: וּמָ֣ה הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁר־הוּא֙ יֹשֵׁ֣ב בָּ֔הּ הֲטוֹבָ֥ה הִ֖וא אִם־רָעָ֑ה וּמָ֣ה הֶֽעָרִ֗ים אֲשֶׁר־הוּא֙ יוֹשֵׁ֣ב בָּהֵ֔נָּה הַבְּמַֽחֲנִ֖ים אִ֥ם בְּמִבְצָרִֽים: וּמָ֣ה הָ֠אָרֶץ הַשְּׁמֵנָ֨ה הִ֜וא אִם־רָזָ֗ה הֲיֵֽשׁ־בָּ֥הּ עֵץ֙ אִם־אַ֔יִן וְהִ֨תְחַזַּקְתֶּ֔ם וּלְקַחְתֶּ֖ם מִפְּרִ֣י הָאָ֑רֶץ וְהַ֨יָּמִ֔ים יְמֵ֖י בִּכּוּרֵ֥י עֲנָבִֽים:
(במדבר פרשת שלח פרק יג פסוק יח - כא,)
בהפטרה, לעומת זאת, מסתפק יהושע בהנחיה כללית ומדודה במילותיה
רְא֥וּ אֶת־הָאָ֖רֶץ וְאֶת־יְרִיח֑וֹ
(יהושע פרק ב פסוק א, א)
מעשה הריגול עצמו מבליט עוד יותר את ההבדל בין שתי המשלחות. בעוד מרגלי המדבר סובבים בארץ ארבעים יום כשמסלולם המפורט מתואר בהרחבה בתורה, אצל מרגלי יהושע מודגש שהמקום היחיד שבקרו בו הוא ביתה של רחב הזונה. גם מבית זה יצאו דרך החלון בעזרת חבל ולא הסתובבו בחוצות העיר. המידע היחידי שהם מביאים ליהושע בן נון נשען על דבריה של רחב:
יָדַ֕עְתִּי כִּֽי־נָתַ֧ן יְקֹוָ֛ק לָכֶ֖ם אֶת־הָאָ֑רֶץ וְכִֽי־נָפְלָ֤ה אֵֽימַתְכֶם֙ עָלֵ֔ינוּ וְכִ֥י נָמֹ֛גוּ כָּל־יֹשְׁבֵ֥י הָאָ֖רֶץ מִפְּנֵיכֶֽם:
(יהושע פרק ב פסוק ט - י, ט-י)
המרגלים מצטטים את דבריה כמעט מילה במילה:
וַיֹּאמְרוּ֙ אֶל־יְהוֹשֻׁ֔עַ כִּֽי־נָתַ֧ן יְקֹוָ֛ק בְּיָדֵ֖נוּ אֶת־כָּל־הָאָ֑רֶץ וְגַם־נָמֹ֛גוּ כָּל־יֹשְׁבֵ֥י הָאָ֖רֶץ מִפָּנֵֽינוּ:
(יהושע פרק ב פסוק כד, כד)
נראה שהנבואה מלמדת אותנו לקח גדול לגבי ריגול מאחורי קוי האויב. לא הנקודות הצבאיות- חיצוניות הם העיקריות בהערכת המצב, אלא העמדה הפנימית. כאשר נותן ד' בידינו את אויבנו – הדבר יבוא לידי ביטוי בעמדה הנפשית שלהם:
הלא כך מנחה ד' את גדעון, לחיזוק לבבו לפני הקרב:
וְאִם־יָרֵ֥א אַתָּ֖ה לָרֶ֑דֶת רֵ֥ד אַתָּ֛ה וּפֻרָ֥ה נַעַרְךָ֖ אֶל־הַֽמַּחֲנֶֽה: וְשָֽׁמַעְתָּ֙ מַה־יְדַבֵּ֔רוּ וְאַחַר֙ תֶּחֱזַ֣קְנָה יָדֶ֔יךָ
(שופטים פרק ז פסוק י - יא, י-יא)
לא מצבם הצבאי של המדיינים הוא העיקר, אלא עמדתם הנפשית, החלומות אשר הם חולמים בלילה. רחב, כאשה אשר צפונות לבב אנשים רבים גלויים לפניה, היא העמדה הטובה ביותר לשמיעת רחשי הלב הפנימיים של עמי כנען. כשם שחלומו של המדינאי מבטא את אשר לא יעז להגות בפיו באור היום. כך ביתה של רחב אוסף רחשי לב פנימיים, אשר לא נאמרים בראש חוצות, בעת מצעדי הראווה והעוצמה החיצוניים.
גם יונתן בן שאול, שם לו אות לניצחון ברחשי לב האויב:
וְאִם־כֹּ֨ה יֹאמְר֜וּ עֲל֤וּ עָלֵ֙ינוּ֙ וְעָלִ֔ינוּ כִּֽי־נְתָנָ֥ם יְקֹוָ֖ק בְּיָדֵ֑נוּ וְזֶה־לָּ֖נוּ הָאֽוֹת:
(שמואל א פרק יד פסוק י, י)
ואם כה יאמרו עלו עלינו - פחד הקדוש ברוך הוא בלבם ויראים לזוז ממקומם:
(רש"י שם)
כי המלחמה האמיתית בין לבבות היא. בין הבוטחים בד' ובין הנמוגים מפניו. ממילא גם חיזוק מחנה ישראל- אל הלב מכוון.
וְאָמַ֤ר אֲלֵהֶם֙ שְׁמַ֣ע יִשְׂרָאֵ֔ל אַתֶּ֨ם קְרֵבִ֥ים הַיּ֛וֹם לַמִּלְחָמָ֖ה עַל־אֹיְבֵיכֶ֑ם אַל־יֵרַ֣ךְ לְבַבְכֶ֗ם אַל־ תִּֽירְא֧וּ וְאַֽל־תַּחְפְּז֛וּ וְאַל־תַּֽעַרְצ֖וּ מִפְּנֵיהֶֽם: כִּ֚י יְקֹוָ֣ק אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם הַהֹלֵ֖ךְ עִמָּכֶ֑ם לְהִלָּחֵ֥ם לָכֶ֛ם עִם־אֹיְבֵיכֶ֖ם לְהוֹשִׁ֥יעַ אֶתְכֶֽם:
(דברים פרשת שופטים פרק כ פסוק ב - ה)
נקודה נוספת עולה ממפגשם של המרגלים עם רחב. פרק הפתיחה של ספר כיבוש הארץ עוסק בדמותה של הכנענית הטובה, הנאמנה, המוסרת את נפשה להצלת שליחי ישראל. הם מצדם, כורתים לה ברית נאמנה ביותר "נפשנו תחתיכם למות". פתיחת ספר הכיבוש בברית נאמנה כזו, משקף את הפוטנציאל שהיה ליחס עמי הארץ לישראל. לא שבט טובחים וכובשים אכזרי אנחנו. פנינו לשלום ולברית, אם רק ימצא בצד השני מי שראוי לכך. הביטוי ההלכתי לכך הוא מצוות הקריאה לשלום:
אין עושין מלחמה עם אדם בעולם עד שקוראין לו שלום אחד מלחמת הרשות ואחד מלחמת מצוה,
(רמב"ם הלכות מלכים פרק ו הלכה א)
אמר רבי שמואל שלש פרסטיניות שלח יהושע לארץ ישראל עד שלא יכנסו לארץ מי שהוא רוצה להפנות יפנה להשלים ישלים לעשות מלחמה יעשה
(תלמוד ירושלמי מסכת שביעית פרק ו הלכה א)
כדרכה של תורה שבכתב, מציגה הנבואה ציור פנימי עמוק ורחב יותר מאשר הביטוי ההלכתי. לא קריאה לשלום גרידא פותחת את ספר יהושע אלא ברית של ממש בין הטובים שבאומות העולם לישראל. ברית שיש בה ביטויים גבוהים ונשגבים מאד:
וַיֹּ֧אמְרוּ לָ֣הּ הָאֲנָשִׁ֗ים נַפְשֵׁ֤נוּ תַחְתֵּיכֶם֙ לָמ֔וּת...וְהָיָ֗ה בְּתֵת־יְקֹוָ֥ק לָ֙נוּ֙ אֶת־הָאָ֔רֶץ וְעָשִׂ֥ינוּ עִמָּ֖ךְ חֶ֥סֶד וֶאֱמֶֽת:
(יהושע פרק ב פסוק יד, יד)
אגרת השלום השניה, מאפשרת לחפצים בכך לעזוב את הארץ,"הרוצה לפנות יפנה". אגרת זו מוצאת ביטוי עמוק בציור המכונן, המופיע בפתיחתו של ספר שופטים:
וַיִּרְאוּ֙ הַשֹּׁ֣מְרִ֔ים אִ֖ישׁ יוֹצֵ֣א מִן־הָעִ֑יר וַיֹּ֣אמְרוּ ל֗וֹ הַרְאֵ֤נוּ נָא֙ אֶת־מְב֣וֹא הָעִ֔יר וְעָשִׂ֥ינוּ עִמְּךָ֖ חָֽסֶד: וַיַּרְאֵם֙ אֶת־מְב֣וֹא הָעִ֔יר וַיַּכּ֥וּ אֶת־הָעִ֖יר לְפִי־חָ֑רֶב וְאֶת־הָאִ֥ישׁ וְאֶת־כָּל־מִשְׁפַּחְתּ֖וֹ שִׁלֵּֽחוּ: וַיֵּ֣לֶךְ הָאִ֔ישׁ אֶ֖רֶץ הַחִתִּ֑ים וַיִּ֣בֶן עִ֗יר וַיִּקְרָ֤א שְׁמָהּ֙ ל֔וּז ה֣וּא שְׁמָ֔הּ עַ֖ד הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה:
(שופטים פרק א פסוק כד - כז, כד-כז)
גם כאן מודגש בכתוב, גובה העניין "ועשינו עמך חסד". כמו כן מודגשת האפשרות שהייתה לאיש לשקם את עירו מחדש. ויקרא שמה לוז הוא שמה עד היום הזה.[1]
המאפיינים של הברית שכורתים המרגלים עם רחב, מזכירים לנו את הברית שכרת הקב"ה עם ישראל במצרים. תקוות חוט השני בחלון, מזכירה לנו את הדם על המשקוף ושתי המזוזות, גם איסור היציאה מהבית דומה. כשישראל מופיעים על אומות העולם, הרי זו הופעה אלוקית, כמו שהופיע הקב"ה על ישראל. כיוצא בזה, הקפת יריחו עם ארון הברית, מזכירה את מעמד הר סיני עם שופרותיו, ותרועתיו, הופעת ישראל ותורתם בארץ, כמו התגלות ד' על הר סיני. לא רק איום על אומות העולם יש בהקפת יריחו אלא גם הצעה של מתן תורה מחודש. הזמנה לקבלת ישראל ותורתם.
כיצד כתבו ישראל את התורה? רבי יהודה אומר: על גבי אבנים כתבוה, שנאמר: וכתבת על האבנים את כל דברי התורה הזאת וגו', ואחר כך סדו אותן בסיד; אמר לו רבי שמעון: לדבריך, היאך למדו אומות של אותו הזמן תורה? אמר לו: בינה יתירה נתן בהם הקדוש ברוך הוא, ושיגרו נוטירין שלהן וקילפו את הסיד והשיאוה, ועל דבר זה נתחתם גזר דינם לבאר שחת, שהיה להן ללמד ולא למדו; ר' שמעון אומר: על גבי סיד כתבוה, וכתבו להן למטה: למען אשר לא ילמדו אתכם לעשות ככל וגו', הא למדת, שאם היו חוזרין בתשובה היו מקבלין אותן.
(תלמוד בבלי מסכת סוטה דף לה עמוד ב)
ישראל מעבירים את השופר של מעלה. והעברת שופר תרועה. בפתיחת כיבוש הארץ מוצגים הזרעים שנזרעו, הפוטנציאל הקים. למעשה, לא זכו לכך אומות העולם, נפלו חומות יריחו ונשמדו תושביה. יבשילו הדברים לעתיד לבוא. והיה ביום היו יתקע בשופר גדול.
[1] לפני שנכנסו ישראל לארץ החסד המוצע לאומות העולם הוא ברית של ממש כמעשה רחב. לאחר שנכנסו, משמעותו של החסד היא האפשרות ללכת למקום אחר. הראב"ד פסק חילוק זה להלכה: א"א .."לא שלח להם יהושע להשלים אלא עד שלא עברו את הירדן אבל אחר מיכן אין מקבלין אותן".(השגות הראב"ד הלכות מלכים פרק ו הלכה ה)
בפרשה שלנו שולח משה את המרגלים שהולכים לראות את הארץ, לפני שעם ישראל היה אמור להכנס אליה. ולכן ההפטרה היא המרגלים שיהושע שלח לפני שעם ישראל נכנס לארץ בפועל, בסוף ארבעים שנות הנדודים במדבר, שנגזרו על עם ישראל בעקבות חטא המרגלים.
וזה כמובן מעורר שאלה: אם מה שמשה שלח מרגלים, גרם לכזו צרה לעם ישראל, למה יהושע שולח שוב מרגלים?
יותר מזה, יהושע לא באמת היה צריך לדעת מאיפה נכנסים ליריחו, הוא הולך לכבוש אותה בנס, והחומות יפלו. ואפילו אם יהושע רצה להשיג איזה מידע אחר על הארץ, אז המרגלים בכלל לא אומרים לו שום מידע חדש, רק שנפלה אימת עם ישראל על יושבי הארץ. אז המרגלים של יהושע למעשה מיותרים.
ולכן נראה שהמרגלים של יהושע נועדו כדי לתקן את חטא המרגלים לפני שנכנסים לארץ.
לבני ישראל היו שני חטאים שהיו צריכים כפרה לפני הכניסה לארץ: הראשון הוא חטא המרגלים שבגללו לא נכנסו לארץ לפני שלושים ושמונה שנה, והשני הוא חטא בנות מואב שהוא החטא היחיד שהיה לבני הדור הזה. ועל שני החטאים האלה המרגלים מכפרים לפני הכניסה לארץ.
כדי לכפר על חטא בנות מואב, שולח אותם יהושע מהשיטים, מהמקום שבו היה החטא: "וַיִּשְׁלַח יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מִן הַשִּׁטִּים שְׁנַיִם אֲנָשִׁים מְרַגְּלִים". והוא שולח אותם דווקא אל רחב, כדי להראות שעם ישראל לא חוטא בבנות הארץ. ובניגוד לחטא בנות מואב שבו הן גרמו לעם להצטרף לעבודה זרה שלהן, כמו שנאמר "וַתִּקְרֶאןָ לָעָם לְזִבְחֵי אֱלֹֽהֵיהֶן וַיֹּאכַל הָעָם וַיִּֽשְׁתַּחֲווּ לֵֽאלֹהֵיהֶֽן", כאן עם ישראל דווקא גורם לרחב לרצות להצטרף אליו ולהתגייר.
וכדי לכפר על חטא המרגלים שהפילו את הרוח של העם, כאן, למרות שרדפו אחריהם והיה להם את כל הסיבות לפחד, המרגלים של יהושע אומרים את ההפך מהמרגלים של משה: "כִּי נָתַן ה' בְּיָדֵנוּ אֶת כָּל הָאָרֶץ וְגַם נָמֹגוּ כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפָּנֵינוּ".
אחת השאלות הגדולות בפרשת המרגלים היא סיבת החטא. התורה מדגישה שכל 12 המרגלים היו אנשים גדולים: "כֻּלָּם אֲנָשִׁים רָאשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל הֵמָּה". ודאי שמשה שלח לשליחות חשובה כזו את האנשים הטובים ביותר שהיה ביכולתם לעמוד במשימה ולראות את מעלתה הגדולה של הארץ. אם כן מה גרם לאנשים גדולים אלו להגיע עד כדי הוצאת 'דִּבַּת הָאָרֶץ'?
ניתן למצוא את התשובה בדברי המרגלים עצמם: "וְשָׁם רָאִינוּ אֶת הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק מִן הַנְּפִלִים וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם". הכשלון של המרגלים בראיית הארץ באופן הנכון מתחיל מהאופן שבו הם רואים את עצמם לעומת אנשי הארץ. כאמור מעלתם של המרגלים מחייבת לומר שלא מדובר בהשוואה פיזית בלבד- המרגלים אינם חוששים מהיתרון הפיזי של אנשי הארץ עליהם אלא מהיתרון הרוחני שהגודל הפיזי מעיד עליו.
המרגלים מוצאים שארץ ישראל היא ארץ ענקית- ארץ שמגדלת עוצמות חיים אדירות. אנשי הארץ הם 'יְלִדֵי הָעֲנָק' כלומר נולדו מתוך מציאות ענקית, הערים 'בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד', וכן 'פְּרִי הָאָרֶץ' הוא תולדה של 'ענקיות' ולכן המרגלים טורחים להביאו ולהציג אותו לישראל כדי להמחיש להם את תכונת הארץ כולה.
ה'ענקיות' של הארץ מעוררת אצל המרגלים את שאלת ההתאמה שלהם-של ישראל אליה. המרגלים בוחנים את עצמם כ'רָאשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל' המייצגים את האומה ומזהים חוסר התאמה "וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים"- המציאות העצומה הזו 'גדולה עליהם'. החשש אינו מתחיל מהענקים עצמם שיהיו חזקים מישראל אלא מה'ענקיות' שישראל לא יצליחו להתאים את חייהם אליה.
החשש של המרגלים אינו מוטעה בעיקרון. גם בעולם הפיזי וגם בעולם הרוחני האדם צריך להזהר מלהכנס למקומות שגדולים ממידתו ויכולתו הפיזית או הרוחנית, כיוון שנסיון זה 'לדלג' למדרגת חיים אחרת עלול להביא לנפילה. המרגלים סבורים שמדרגתם הרוחנית של ישראל כפי שהיא עכשיו אינה מספיקה כדי להתמודד עם מדרגת החיים האדירה שנדרשת מיושבי הארץ. החיים הניסיים במדבר נוחים לא רק מבחינה חומרית אלא בעיקר מבחינה רוחנית. הכניסה של ישראל לארץ עלולה להפיל אותם ולהכשילם בחטא, כפי שאכן קרה בתקופות השופטים והמלכים.
יש לומר שחטא המרגלים הוא תוצאה ישירה של חטא העגל. במתן תורה לפני חטא העגל הגיעו ישראל למדרגה עליונה ש'פסקה זוהמתן' כמו לפני חטא אדם הראשון. לפי מדרגה זו ודאי היו מתאימים למדרגת החיים בארץ. אך לאחר החטא המרגלים יודעים שמדרגתם של ישראל נפלה ולכן "וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים".
לעומתם אומר כלב: "עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ". כיצד עונה כלב לטענת שאר המרגלים? כלב מסכים שהמדרגה הנוכחית של ישראל אינה מתאימה לארץ, אך אם אנו מצידנו 'עָלֹה' ונשאף להכנס לארץ התוצאה תהיה 'נַעֲלֶה' כלומר שמדרגתם של ישראל תשוב ותתעלה בזכות הכניסה לארץ והרצון להתרומם למעלתה וממילא "וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ".
כלב לא טוען כך סתם- הוא עצמו הרגיש כיצד העליה לארץ מרוממת אותו והופכת אותו לאדם גדול יותר. נראה שזו היתה גם כוונתו של משה בשליחת המרגלים. 12 המרגלים הם הראשונים שנכנסים לארץ בפועל ואם היו כולם כמו כלב היו חוזרים ומספרים לעם כיצד הכניסה לארץ היא עצמה התשובה לחטא העגל. את שיטתו של כלב חזר וביאר הרב קוק באריכות בגאולה האחרונה- הציונות כלומר השאיפה לשוב לארץ היא עצמה התהליך של התשובה שנדרש מישראל כדי להגאל. זהו עומק המחלוקת בין ר' אליעזר ור' יהושע האם גאולה תלויה בתשובה, כשההכרעה היא שהתשובה אינה תהליך נפרד מן הגאולה אלא הגאולה היא גם התשובה.
מדוע המרגלים לא הרגישו כמו כלב? נראה שההסבר טמון בתחילת דבריהם: "לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ"- כביכול, כלפי מעלה אמרו". אין הכוונה שעמי הארץ חזקים מהקב"ה בעצמו ח"ו, אלא שמדרגת השכינה כפי שהיא מתגלה בישראל לאחר חטא העגל נמוכה. וכן אומר הרב קוק באורות: "לולא חטא העגל היו האומות יושבות ארץ ישראל משלימות עם ישראל ומודות להם, כי שם ה' הנקרא עליהם היה מעורר בהן יראת הרוממות". גם לאחר החטא שם ה' נקרא על ישראל אך אינו ניכר במידה כזו. המרגלים בודקים את תגובתם של אנשי הארץ אליהם ומזהים שלא רק "וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים" אלא גם "וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם"- הם לא מתפעלים ממדרגתם של ישראל, ומכאן המסקנה שבמדרגה כזו "לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם".
המרגלים משחזרים את פעולתם של האבות האומה שהתהלכו בארץ כדי 'שתהיה נוחה להיכבש לבניהם' כפי שהתקיים אצל כלב: "וְלֽוֹ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר דָּֽרַךְ בָּהּ וּלְבָנָיו". נראה שהמרגלים סברו שכיוון שהם "רָאשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל" והם יכולים לייצג את האומה כולה בעיני עמי הארץ, אם כן כניסתם לארץ מדמה ממש את כניסת עם ישראל לארץ כך שהופעת השכינה שקיימת בעם ישראל כולו תופיע עליהם כשיכנסו לארץ. אך למעשה רק כאשר האומה כולה נכנסת בפועל לארץ תוכל להופיע מדרגת שכינה עליונה.
לחידון לילדים לפי סדר העולים לתורה לחץ כאן
1. מהם שני המקומות בפרשתנו שבהם מישהו נסקל או כמעט נסקל באבנים?
2. היכן מופיע בפרשתנו המספר 10?
3. מיהם שני האנשים שקורעים את בגדיהם בפרשה זו? מתי הפעם הראשונה שקבוצת אנשים קורעת את בגדיה?
4. היכן בפרשה זו שמים מישהו במשמר (מעצר)? על מי עוד מספרת התורה שהוא נאסר?
5. איזה פסוק בפרשתנו מתחיל ומסתיים באותן שלוש מילים?
-את התשובות לשאלות תמצאו בתחתית העמוד-
מיד עם סיום פרשת המרגלים, לאחר שגם המעפילים בהר נסוגו והוכו עד חרמה על ידי העמלקי, עוברת התורה במעבר חד לנושא חדש לגמרי — מנחות ונסכים: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל אֶרֶץ מוֹשְׁבֹתֵיכֶם אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם: וַעֲשִׂיתֶם אִשֶּׁה לה' עֹלָה אוֹ זֶבַח לְפַלֵּא נֶדֶר אוֹ בִנְדָבָה אוֹ בְּמֹעֲדֵיכֶם לַעֲשׂוֹת רֵיחַ נִיחֹחַ לה' מִן הַבָּקָר אוֹ מִן הַצֹּאן: וְהִקְרִיב הַמַּקְרִיב קָרְבָּנוֹ לה' מִנְחָה סֹלֶת עִשָּׂרוֹן בָּלוּל בִּרְבִעִית הַהִין שָׁמֶן: וְיַיִן לַנֶּסֶךְ רְבִיעִית הַהִין תַּעֲשֶׂה עַל הָעֹלָה אוֹ לַזָּבַח לַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד: אוֹ לָאַיִל תַּעֲשֶׂה מִנְחָה סֹלֶת שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן שְׁלִשִׁית הַהִין: וְיַיִן לַנֶּסֶךְ שְׁלִשִׁית הַהִין תַּקְרִיב רֵיחַ נִיחֹחַ לה'." הלכה זו של הוספת סולת, שמן ויין בצידו של כל קרבן, לכאורה מקומה בספר ויקרא, מדוע אם כן נאמרה בפרשתנו? על פי המדרש, ישראל התחייבו בנסכים רק עם הגעתם לארץ ישראל, כפי שעולה גם מהפסוקים: "כִּי תָבֹאוּ אֶל אֶרֶץ מוֹשְׁבֹתֵיכֶם אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם..." — "בא הכתוב ללמדך שלא נתחייבו ישראל בנסכים אלא מביאתן לארץ ואילך" (ספרי שלח, קז), ובלשון רש"י: "בישר להם שיכנסו לארץ". ננסה לעמוד על טיבה של מצוה זו וייחוסה לארץ ישראל.
לפי הגמרא: כל הקורא קריאת שמע בלא תפילין — כאילו מעיד עדות שקר בעצמו. אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: כאילו הקריב עולה בלא מנחה וזבח בלא נסכים. (ברכות יד ע"ב) אדם שאינו מניח תפילין בשעת קריאת שמע, סובל מבעיה במערכת היחסים שבין עולם המחשבה והכוונה — קריאת שמע, לבין עולם היישום — הנחת התפילין. הקרבן, העולה או הזבח, בא מהחי, ואילו המנחות והנסכים באים מן הצומח. הקרבן מבטא את הרובד הנפשי, והנסך והמנחה את הרובד הקרוב לקרקע, המעשי, הארצי. להקריב זבח משמעו לרומם כוונות, אך ללא המנחה והנסך חסרה הירידה למעשה הארצי, זהו הנתק בין קריאת שמע להנחת תפילין. הרוח אינה מתגלה בחומר והנשמה אינה מופיעה בגוף. התפילין עשויים מעור בהמה גסה, חומר עב, מוחשי וגס. ללא שיתוף החומר במעשה הקודש, העולם אינו שלם.
האדמו"ר הזקן מחב"ד, רבי שניאור זלמן מלאדי, רואה בחטא המרגלים רצון להישאר בעולם הרוח בלא לחברו לעולם המעשה, הבא לידי ביטוי בעיקר בחיים בארץ. "המרגלים היו במדרגה גבוה מאוד ולא רצו להשפיל את עצמם למצות מעשיות שהוא בבחינת המשכת אור אין סוף ב"ה למטה ואמרו על ארץ ישראל שהיא אוכלת יושביה... ורצו להיות במדבר דוקא... בחינת ארץ ישראל שלמעלה." (ליקוטי תורה שלח, א) הנתק הזה מנוגד לכל רעיון השראת השכינה, השרויה בצער כאשר רבדי החומר אינם מתעלים ומתחברים לקודש, כאשר את הקרבן לא מלווים הסולת, השמן והיין. הפירוד מוליד אבל, כמו האבל על נשמה המסתלקת מהגוף. "אבל יהושע וכלב אמרו טובה הארץ מאד מאד שעל ידי ארץ ישראל שלמטה דוקא, בחינת מצות מעשיות דוקא יומשך בחינת אור אין סוף... כי באמת עיקר כוונתו יתברך שיהיה דירה בתחתונים דווקא כמאמר חז"ל 'נתאוה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים' ושיהיה נגלה לעין כל בשר ושיהיה הגילוי למטה כמו למעלה ואדרבא ביתר שאת." (שם)
כאשר היו מנסכים את הנסכים בבית המקדש היין היה יורד מגג המזבח דרך השיתין עד לתהום, אז היו הלויים פוצחים בשירה ונגינה בשמחה גדולה. שמחה על היין היורד עד התהום ומחבר בין העליונים והתחתונים, "בַּקֹּדֶשׁ הַסֵּךְ נֶסֶךְ". "כשהאורה הגדולה הזאת מתגלה בארץ, מתגלם בחיים המעשיים והשכליים, הכל מתברך... הכל עלז שמח ומרנן, מפני שכנסת ישראל נחתת לאשראה בארעא (יורדת לשרות בארץ)... הכל מתברך, הכל מתנשא, ברוך ד' אלהי ישראל מן העולם ועד העולם. שמחו בד' וגילו צדיקים והרנינו כל ישרי לב". (אורות, אורות ישראל, א, ח) זו משמעות הגעתנו לארץ ישראל. רוב המצוות יכולות להתקיים רק בארץ, דווקא ברבדים הקיומיים, בהם אנו מקדשים את שם ה' ומופיעים את שכינתו בתחתונים.
בפרשת שלח מתואר אחד האירועים החמורים בתולדות עם ישראל, 'פרשת המרגלים'. אירוע זה השפיע רבות על בני ישראל, בודאי בשנותיהם הראשונות כעם. בעת חנייתם במדבר פארן שלח אותם משה לראות את ארץ ישראל. יש לציין כי משה לא שלח אנשים פשוטים, הוא שיגר למשימה חשובה זו את מנהיגי העם – נשיאי השבטים, כפי שכתוב בדברי הקב"ה בתחילת הפרשה: "שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן" (יג, ב), וכביאור רש"י על המילים 'כולם אנשים' (יג, ג) – "כל אנשים שבמקרא לשון חשיבות, ואותה שעה כשרים היו".
הרמב"ן מתייחס בחיוב לשליחת המרגלים, וכותב: "... ישראל אמרו כדרך כל הבאים להילחם בארץ נכריה ששולחים לפניהם אנשים לדעת הדרכים ומבוא הערים ובשובם ילכו התרים בראש הצבא להורות לפניהם הדרכים, כענין שנאמר (שופטים א, כד) 'הראנו נא את מבוא העיר', ושיתנו להם עצה באיזו עיר ילחמו תחלה ומאיזה צד יהיה נוח לכבוש את הארץ... וזו עצה הגונה בכל כובשי ארצות, וכן עשה עוד משה עצמו שנאמר (להלן כא, לב) 'וישלח משה לרגל את יעזר', וכן ביהושע בן נון (יהושע ב, א) 'שנים אנשים מרגלים', ועל כן היה טוב בעיני משה. כי הכתוב לא יסמוך בכל מעשיו על הנס, אבל יצוה בנלחמים להיחלץ ולהישמר ולארוב, כאשר בא הכתוב במלחמת העי (שם ח, ב) שהיתה על פי השם ובמקומות רבים. אז נמלך משה בשכינה, ונתן לו השם רשות ואמר לו 'שלח לך אנשים ויתורו את ארץ כנען', וידעוה ויגידו לכם ועל פיהם תתיעצו בענין הכבוש".
משאנו מבינים כי שליחותם היתה חשובה ונצרכת, נשאלת השאלה, מה היה חטאם של המרגלים? מדוע אנשים חשובים, מנהיגי בני ישראל שתוארו בתחילת הפרשה באופן חיובי ונשלחו 'לתור את הארץ', שבים ממשימתם כ'מרגלים', וההתייחסות אליהם שלילית? והעונש שגורמים לבני ישראל בעקבות מעשיהם היה כה חמור, עד כדי שחז"ל אומרים: "מרגלים אין להם חלק לעולם הבא" (משנה סנהדרין י, ג).
מבאר רבי יצחק עראמה, בביאורו 'עקידת יצחק': "הוציאו עצמם מכלל מרגלים ונכנסו בכלל יועצים, ולזאת הסיבה חטאו מאוד...". רבי יצחק עראמה מבאר דבריו בדרך משל, לאדם השולח מישהו ומבקש ממנו שיבדוק עבורו בגד. הוא נותן לו דגשים: שיבדוק את טיב הבגד, את מידותיו וכמובן גם את מראהו. עוד מבקש ממנו שיבדוק את המחיר. מרבית השליחים יבצעו את שליחותם כראוי וישובו כשבפיהם תשובות, בהתאם לדגשים שקיבלו או השאלות שנשאלו. הם יעדכנו אודות פרטי הבגד, מידותיו והמחיר. אולם יש שליחים, שלאחר שיתארו את כל פרטי הבגד יוסיפו עוד פרט: אבל מחירו יקר מאד, הוא עולה כך וכך. המילה 'אבל' מוציאה אותו מגדר שליח, ומכניסה אותו לגדר של 'יועץ'.
מבאר רבי יצחק עראמה, שהמרגלים הוסיפו מילה אחת שלא במקומה, הם אמרו "אֶפֶס כִּי עַז הָעָם" (יג, כח). במילה 'אפס' הוציאו עצמם מכלל שליחים והכניסו עצמם לכלל יועצים.
פרשה זו מלמדת אותנו את הצורך להפריד בין עובדות ונתונים לבין המלצות ועצות. במילה 'אפס' יצרו המרגלים את מה שבימינו קוראים "קונספציה", ובכך היתה מעילה בשליחות. הם אמנם דיווחו אמת, אולם מילה זו באה להסביר את הדיווח מבלי שנתבקשו לכך. תפקידם היה למסור את הדיווח למשה רבנו, והוא אמור היה לעשות את המוטל עליו, בהתאם. אולם המילה "אפס" הסבירה לעם שאין ערך לטוב הארץ, שכן העם היושב על אדמתה עז ומי יודע אם יוכלו לנצחם במלחמה. המרגלים הפכו עצמם ליועצים, מבלי שנתבקשו בכך וזו היתה טעותם.
הנושא של פרשת 'שלח' הוא חטא המרגלים והשלכותיו, והמפרשים מסבירים כיצד קשורות אליו גם פרשיות המצוות שנצטוו בני ישראל אחריו.
קצת מפתיע לגלות, שבניגוד לכינוי המפורסם שבו כינו חז"ל את החטא - 'חטא המרגלים' – בכל פרשת 'שלח' האנשים שנשלחו לארץ כנען לא נקראים מרגלים אפילו פעם אחת! (למרות שהשורש ר'ג'ל' נזכר במקומות רבים בתנ"ך, לדוגמה בפרשת מקץ.) השורש שחוזר פעמים רבות בפרשתנו, אינו ר'ג'ל' אלא ת'ו'ר'. אמנם, במקום אחר בתורה נזכר שם הפעולה 'ריגול' ביחס למרגלים: בפרשת דברים, כאשר מספר משה רבנו לישראל על חטא המרגלים, ובלשון התורה שם ישנם שלושה חידושים:
ננסה לברר את השאלות העולות מהבדלים אלו:
כדי להבין את ההבדל בין השורשים השונים, נעיין במשמעויות נוספות שיש לכל אחד מהם, בהקשרים אחרים.
השורש ת'ו'ר', נזכר בתורה גם לפני 'חטא המרגלים' וגם אחריהם. בפרשה שעברה, פרשת בהעלותך, נאמר שבזמן המסע של בני ישראל ממקום למקום "אֲרוֹן בְּרִית ה' נֹסֵעַ לִפְנֵיהֶם דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים לָתוּר לָהֶם מְנוּחָה" (י, לג). בסוף פרשת 'שלח', ב'פרשת ציצית', נאמר "וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם" (טו, לט). בשני ה'תיורים' האלה, משמעות ה'תיור' הוא חיפוש במטרה למצוא דבר הידוע למחפש מראש ורצוי לו: מטרת נסיעת הארון לפני בני ישראל היא לתור להם מנוחה, ואילו אנו נצטוינו לא לתור אחרי מה שהלב חומד והעיניים רואות ורוצות. משורש ת'ו'ר' נגזר גם שם העצם ושם התואר 'תייר', שמגיע לראות דברים יפים ומעניינים במקומות שונים.
השורש ר'ג'ל', קשור כמובן לרגל, איבר בגוף. אך קשה לומר שמשמעות הריגול נובעת מכך שהיא נעשית על ידי הליכה ברגל; רגל היא כלי להליכה וגם ההליכה אינה אלא אמצעי לריגול, ולא מביעה את תוכנו.
לכן נתבונן במשמעות נוספת שיש לשם הפעולה 'ריגול'. כאשר מפיבשת אומר לדוד שציבא עבדו דיבר עליו דברים לא נכונים, הוא אומר לו: "וַיְרַגֵּל בְּעַבְדְּךָ אֶל אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ" (שמואל ב יט, כח), ובלשוננו הוא ריכל עליו. וכן נאמר בתהלים "לֹא רָגַל עַל לְשֹׁנוֹ" (טו, ג), דהיינו שלא דיבר רכילות. וכן מסביר רש"י באיסור "לֹא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ", 'שלשון רכיל לשון הולך ומרגל, שהכ"ף נחלפת בגימ"ל'. מתבאר, אם כן, שהריגול הוא הליכה שמטרתה להעביר דברים רעים על מישהו למישהו אחר.
כאן יותר מובן מדוע לקרוא לפעולה על שם איבר ההליכה, כיוון שההפצה של הדבר הרע היא המהות של הפעולה. אך עדיין לכאורה הדיבור יותר מהותי לאיסור מאשר ההליכה, ולכאורה היה מתאים יותר לכנות את ה'לשון הרע' על ידי שורש שקשור לדיבור. מהפסוק בתהלים שהובא לעיל, "לֹא רָגַל עַל לְשֹׁנוֹ", ניתן להבין שהשימוש בשורש ר'ג'ל' בא לציין את פחיתות הלשון המדברת לשון הרע, שהיא בעצם עושה פעולת רגל, להוליך תוכן (רע) ממקום למקום, במקום לעשות פעולה שיותר עצמית לה. ולפי זה ניתן לומר שבאמת הריגול מתאר את פעולת הלשון בדיבורה.
לפי מה שהתבאר, נפתרות כל השאלות ששאלנו:
בפרשת 'שלח', שליחת המרגלים היא עצה אלוקית, שמטרתה להראות לישראל את טוב הארץ. לכן מתאים השימוש בשורש ת'ו'ר' לפרשה זו.
ואילו המרגלים עצמם, הם הלכו במטרה מסומנת מראש – לרגל את הארץ, להוציא את דיבתה באוזני העם. ומשום כך דבק בהם דווקא הכינוי 'מרגלים' – מכיוון שחטאם היה, שהוציאו דיבה על הארץ.
1. מהם שני המקומות בפרשתנו שבהם מישהו נסקל או כמעט נסקל באבנים?
כשכלב ויהושע משבחים את ארץ כנען, בני ישראל כמעט סקלו אותם (במדבר יד י). מאוחר יותר, המקושש שאסף עצים בשבת, נהרג בסקילה (במדבר טו לה-לו). בפרשת בשלח, כשבני ישראל מתלוננים, משה זועק אל השם ש"עוד מעט וסקלוני" (שמות יז ד).
2. היכן מופיע בפרשתנו המספר 10?
אלוקים אומר למשה שבני ישראל ניסו אותו 10 פעמים (במדבר יד כב).
3. מיהם שני האנשים שקורעים את בגדיהם בפרשה זו? מתי הפעם הראשונה שקבוצת אנשים קורעת את בגדיה?
יהושע וכלב קורעים את בגדיהם כשהם מגלים שהעם קיבל את דיבת המרגלים (במדבר יד ו). בפרשת מקץ, אחיו של יוסף קורעים את בגדיהם כשהגביע מתגלה בשקו של בנימין (מד יג).
4. היכן בפרשה זו שמים מישהו במשמר (מעצר)? על מי עוד מספרת התורה שהוא נאסר?
המקושש הוכנס למשמר עד שהשם אמר למשה מהו העונש המתאים לו (במדבר טו לד). בפרשת וישב, יוסף ושר המשקים ושר האופים של פרעה מוכנסים למאסר (בראשית מ ג). בפרשת מקץ יוסף מכניס את אחיו למאסר לשלושה ימים (בראשית מב יז). בפרשת אמור מוכנס המגדף שקילל את ה' למשמר עד שה' הודיע מהו ענשו (ויקרא כד יב).
5. איזה פסוק בפרשתנו מתחיל ומסתיים באותן שלוש מילים?
הפסוק האחרון בפרשה (שהוא הפסוק האחרון בפרשייה השלישית של קריאת שמע), מתחיל ומסתיים באותם שלוש מילים "אני ה' אלוקיכם" (במדבר טו מא).
