הקב"ה קבע לישראל סדרי הזמן על פי היקפים שונים של זמן: ימים, שבועות, חודשים, שנים, ויובלות. בתוך הסדרים הללו נקבעו ימים מיוחדים – 'מועדים'. המועדים לא נבחרו באופן אקראי, אלא בהתאם למיקום של המועדים בתוך סדרי הזמנים. כלומר ישנן נקודות על ציר הזמן מתאימות להופעת יום טוב – יום של קדושה.
היסוד הכולל של כל סדרי הזמנים השונים הוא שכולם מתנהלים על פי סדר של שביעיות. המספר שבע מופיע באופנים שונים בסדרי הזמנים:
אם כן שבע הוא המספר השולט בסדרי הזמנים. פעמים שהשביעי הוא הקדוש (שבת ושנת שמיטה), פעמים שהקדושה מופיעה לאורך שבעה ימים (פסח וסוכות), פעמים שהשביעי הקדוש הוא גם הראשון (ניסן ותשרי שכל אחד מהם הוא גם שביעי וגם פותח של ספירה חדשה), ופעמים שהשביעיות הן הסולם והמבוא אל הזמן הקדוש שיגיע אחריהם (חג העצרת שבא לאחר שבעה שבועות. ויובל שבא לאחר שבע שמיטות).
מדוע המספר שבע מסמל קדושה, ומה הקשר המיוחד שלו לקדושת הזמן? נסביר זאת באופן פשוט על פי דרכו של המהר"ל[2]: כל יישות בעולמנו היא בעלת שלושה מימדים המתפצלים לשישה כיוונים – צפון, דרום, מזרח, מערב, מעלה ומטה. כך שהמספר הקרוב ביותר לדבר חומרי הוא שש. אולם ההגבלה לשישה צדדים אינה אובייקטיבית. אלא זו מגבלת התפישה של השכל האנושי אשר אין בכוחו לתפוס יותר משלושה מימדים. אולם ישנם מימדים נוספים, עמוקים יותר של הבריאה, שאותם אין בכוחנו לקלוט. ובכן, המספר שבע הוא נקודת המעבר בין ששת הכיוונים הנתפסים על ידינו, לבין מימדי העומק של העולם שאותם ברא הקב"ה ואליהם מקשרת אותנו התורה באמצעות המועדים.
מכאן ניתן להבין מדוע דוקא קדושת הזמן נקשרת במיוחד למספר שבע: הזמן הוא מימד העומק הראשוני של המציאות שאותו אנו מסוגלים להשיג לפחות במקצת. לעומת מבט אנושי פשוט בו הזמן אינו יישות נבראת, אלא כמין משהו 'שקוף' העובר מעצמו, התורה מלמדת כי גם הזמן נברא בהתאם לרצון ה' ויש לו תפקיד. הזמן הוא מימד עומק הקרוב ביותר למציאות הנתפסת על ידינו משום שאנו יכולים לחוות את הזמן במידה מסויימת גם אם אין אנו יכולים למשש אותו או להבין את מהותו. לכן המספר שבע שייך באופן מיוחד לקדושה שבזמן.
[1] נעיר כי גם חשבונות הקץ בספר דניאל מבוססים על שביעיות (דניאל ט, כד): "שָׁבֻעִים שִׁבְעִים נֶחְתַּךְ עַל עַמְּךָ וְעַל עִיר קָדְשֶׁךָ לְכַלֵּא הַפֶּשַׁע וּלְהָתֵם חטאות חַטָּאת וּלְכַפֵּר עָוֹן וּלְהָבִיא צֶדֶק עֹלָמִים וְלַחְתֹּם חָזוֹן וְנָבִיא וְלִמְשֹׁחַ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים".
[2] ספר באר הגולה באר השישי פרק ח: "שבעה, נגד ששה צדדין שיש לגשם, והאמצע שהוא תוך הששה, אשר יש להם קשור למעלה, והוא קיום הארץ".
תפארת ישראל פרק מ: "ויש עוד גבול נבדל לעצמו, והוא האמצעי, אשר הוא נבדל לעצמו, ואינו נוטה לא לימין ולא לשמאל, לא לפנים ולא לאחור, רק עומד באמצע. ואין האמצעי הזה מתיחס לגשם כמו ששה צדדים... אבל האמצעי, מפני שאין לו רוחק, לא יאמר עליו שהוא גשמי בעצמו, ומתיחס אל בלתי גשמי".
הפטרתינו היא חלק מתיאור של שתי מדרגות כהונה בבית השלישי. מדרגה של משפחות הכוהנים שלא שמרו את משמרת ד' בעתות הנפילה. כוהנים אלו לא יוכלו לעבוד ממש בבית המקדש אלא יעסקו רק בעבודה חיצונית:
לעומתם, הכוהנים הלוים ממשפחת צדוק. הכוהנים שעמדו בנסיון ושמרו את עבודת ד' גם בזמן שכל ישראל עבודו עבודה זרה הם יהיו הכוהנים שיעסקו בהקרבה עצמה
כהנים אלו, יקבלו על עצמם צוויים חדשים, שיבטאו את מדרגתם המיוחדת. מדרגה שהיא מעין כהונה גדולה. בין היתר, יימנעו מלשאת אלמנות, מלבד אלמנת כהנים.
ציווי זה משקף מדרגת ביניים בין הכהן הגדול האסור באלמנה ובין כהן הדיוט המותר לגמרי באלמנה.
כאמור, בפשוטו של מקרא, נראה שהציווי מתייחס למשפחה ספציפית של כהנים. משפחת בני צדוק שעמדה בנסיון בזמנים הקשים. לאיזו משפחה הכוונה?
שני כהנים ששמם צדוק , כיהנו בבית הראשון. הראשון מוכר לנו מספר שמואל ומתחילת ספר מלכים. הוא צדוק אותו מינה שלמה לכהן גדול עם הקמת הבית. השני מוזכר לקראת סוף רשימת כהני בית ראשון
משפחה זו של כהנים, היא משפחתו של ירמיהו הנביא. חלקיה, נכדו של צדוק השני, הוא הכהן המוביל את יאשיהו לתשובתו הגדולה על ידי מציאת ספר התורה בהיכל ד'.
אם חלקיה חי בזמן יאשיהו. סביר שסבו צדוק, מכהן לפחות בחלק מכהונתו בימי סבו של יאשיהו, מנשה. ומסתבר מאד לפרש את הפסוקים על "בני צדוק" – כמתייחסים לצאצאיו של צדוק הזה, השומרים את משמרת ד' גם בזמנים הקשים. נינו של צדוק השני, הוא ירמיה הנביא. ירמיה עומד על קדושת המקדש גם בשעה שהכהנים האחרים משתפים פעולה עם המלכים הרשעים ומציקים לו:
בפרקים נוספים בספר ירמיה מתוארים חלק מהכהנים, שכניו של ירמיה, הרודפים לו ומציקים לו.
יש מקום גדול למחשבה ש"בני צדוק" – הם צאצאיו של צדוק הכהן הגדול שכיהן כמה דורות לפני החורבן, כנראה בימי מנשה והוא ראש משפחתו של ירמיהו הנביא.
יתכן גם לפרש שהכוונה לבני צדוק , הכהן הגדול הראשון בבית שלמה, שבניגוד למשפחות אחרות, שמרו את משמרת ד'. אנו יודעים שבענתות חיה משפחתו של ירמיה הכהן, מבני צדוק, ולצידה כהנים אחרים מבני אביתר (שהרי אביתר מגורש לענתות על ידי שלמה) יתכן שחלוקה משפחתית זו, הייתה גם חלוקה בין תומכי ירמיה למתנגדיו.
בבית שני כיהנו כוהנים גדולים מבני צדוק, צאצאיו של יהושע בן יהוצדק הכהן הגדול הראשון שהיה ממשפחה זו. עם השנים, חלק מן הכהנים הגדולים, סטו מדרך ד' וחלקם הגיעו להתיווונות גמורה בתקופת החשמונאים. כאן עולה מלא עוזה השאלה הגדולה, מה למדנו מספר יחזקאל? האם למדנו שמשפחה מסויימת היא הנבחרת על ידי ד' בלי קשר למעשיה? כתות מסוימות בבית שני נצמדו לכתובים כפשוטם וראו בהם עדיפות מובנה למשפחת צדוק בלי קשר למעשיהם בהווה[1]. חז"ל בחרו לדבוק ברוח הדברים. כשם שבני צדוק נבחרו כיוון שדבקו בדרך ד', כך יש ללמוד מספר יחזקאל העדפה תמידית של כהן הדבק בדרך ד', על פני כהן שנטש אותה. וכך פרשו חז"ל:
מעתה, אין המדובר בבחירה במשפחה מסויימת על פני האחרות, אלא בהנחיה כללית – הכהונה היא סגולת פנימית לכהנים. אך מימושה תלוי במעשיהם. ומי שאינו ראוי במעשיו- מודח ממנה. ומאידך, כתרה של כהונה בבית השני מונח לכל כהן שומר משמרת ד', כולם נקראו על שם הכהן הגדול הראשון.
מעתה, החשמונאים, מבני יהויריב, עדיפים על כהנים אחרים ממשמרות מיוחסות יותר אשר טעו מעל ד'. ומשמרת בלגה, אשר נמצאו בה נטיות להתיוונות, הופכת להיות משמרת מסוג נמוך יותר, כפי רוח הדברים שלמדנו בפרשתנו.
מעשיך יקרבוך ומעשיך ירחקוך. וכן דבריו הנפלאים של רבינו האי גאון:
בהפטרת פרשת תצוה, למדנו על כך שנביאי בית שני לא בנו אותו בהתאמה מלאה לנבואות יחזקאל אלא רק בהשראה על פי נבואות אלו:
מובן אם כן, שגם נבואת "הכהנים הלווים" לא נדרשה להתקיים כפשוטה בבית שני. לפחות בשלב הראשון שלו.
לקראת סוף תקופת החשמונאים, בימי שמאי והלל, בקשו חכמים לגנוז ספר יחזקאל:
התאמת פסוקי יחזקאל אל דרשות התורה, זוקקת בעצמה השראה אלוקית של רוח הקודש. וכך אומר רבי יוחנן בנוגע לאחד הפסוקים בפרקינו:
נראה, שעם סיומה של תקופת החשמונאים ותחילתו של בניין הורדוס, כבר נתברר שלא נזכה לקיומם של נבואות יחזקאל בבית השני עצמו. תוך כדי השראה נבואית לפירושן וקיומן לא לבית שראה יחזקאל הפך הבית השני אלא לבניין הורדוס, הצופה כלפי חורבן. ומכאן השאלה כיצד לשמור את הספר, שפשוטי מקראותיו סותרים דברי תורה. חנניה דורש אותו באופן שלא יסתור את דברי תורה ומאפשר בכך לשמר אותו לדורות, לעת הגאולה.
הגמרא במסכת קדושין מציעה אפשרויות שונות לדרישת הפסוקים באופן שיתאים להלכה הקיימת. באופן אחד מפרשת הגמרא את המשך הפסוק "והאלמנה אשר תהיה אלמנה –מ כהן יקחו" – כלומר: רק חלק מהכהנים, ההדיוטות, הם יקחו אלמנה אך לא הכהן הגדול. בדרך אחרת מסבירה הגמרא שמותר לשאת כל אלמנה אך בלבד שיחוסה נבדק קודם והיא באמת ראויה להיות אשת כהן. דברי הגמרא צריכים השלמה נוספת. גם אם התאמנו בדוחק את הפסוק להלכה הקיימת, עדיין נשאלת השאלה, מדוע סגנון הנביא עצמו משדר שדר רחב הרבה יותר.
הרד"ק והמלבי"ם פירשו שכהני צדוק, יקבלו על עצמם חומרות חדשות שלא כתובות בתורה, ואין איסור להחמיר מעבר למה שאמרה תורה.
הראי"ה בעין אי"ה מבאר שהלכות המחודשות שנכתבו ביחזקאל, אינן יכולות להתקיים כל עוד הן סותרות דברי תורה. אך הנבואה צופה ברוח קודשה, אלו הלכות יתחדשו בעתיד בדרכי דרישה חדשות שיתחדשו בבית הדין לעתיד לבוא:
הנבואה צופה פני עתיד, אך התורה תתחדש למעשה רק כאשר הכרעתם השכלית של בית הדין הגדול יגיעו לדברים מכח דרשה לעתיד לבוא. בכדי להנהיג הנהגה מעשית בישראל, לא מספיקה השראה נבואית, אלא יש להגיע ליכולת הבנתה בשכל ולקישורה לשורש התורה על ידי החכמים.
[1] בני צדוק מוזכרים פעמים רבות במגילות מדבר יהודה, כמו כן נמצאו כתבים נוספים המתייחסים לעדיפותם של בני צדוק, ובהתייחס לצדוק הכהן מסוף ימי בית שני. יש הטוענים שגם מקור השם "צדוקים"- נובע מיחוסם את עצמם לצדוק הכהן. נראה שאין בכך סתירה לדברי חז"ל המלמדים אותנו שקרויים על שם צדוק ובייתוס ראשי הכת, שהרי צדוק הוא שם חוזר במשפחת כוהנים זו וראש הכת בעצמו נקרא כך כדי להדגיש את שייכותו למשפחת צדוק.
האדם מצווה להתקדש, כמו שראינו בפרשה הקודמת "וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִֽהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי אֲנִי ה' אֱלֹֽהֵיכֶֽם". באופן פשוט להתקדש פירושו להיות יותר אלוקי, להתקרב אל ה'. וההגיון אומר שהתקדשות נעשית מרצון. כלומר, מי שרוצה להתקרב אל ה', ועושה מעשים מסוימים, ונמנע ממעשים אחרים, הוא יהיה יותר ויותר קדוש. אבל אי אפשר להכריח מישהו להיות קדוש, כי גם אם נכריח אותו לעשות מעשים מסוימים, ולהמנע ממעשים אחרים, כל עוד הוא לא רוצה להתקרב אל ה', ועושה רק כי הכריחו אותו, הוא לא יהיה קדוש.
אבל כשאנחנו מגיעים לפרשה שלנו נראה שלא כך: גם לכהנים יש מצווה מיוחדת להתקדש "קְדשִׁים יִהְיוּ לֵאלֹהֵיהֶם", אבל יש גם מצווה לעם ישראל לקדש את הכהנים: "וְקִדַּשְׁתּוֹ כִּי אֶת לֶחֶם אֱלֹהֶיךָ הוּא מַקְרִיב קָדשׁ יִהְיֶה לָּךְ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם". וקדשתו כלומר שאנחנו מצווים לקדש את הכהנים. וכמו שאכן אומרת ההלכה הכוונה שאנחנו נתנהג אליהם כאילו הם קדושים, בלי קשר למצב הרוחני האמיתי שלהם, ושנכריח אותם להתנהג כקדושים בעצמם, וכהן שלא רוצה לנהוג לפי דיני הכהונה, בית דין מכריחים אותו.
ואם כך יוצא לכאורה שאפשר להכריח אדם להיות קדוש.
נראה שקדושה היא התקרבות ודבקות בה'. אבל קדושה יכולה לחול גם על חפצים או מעשים ולא רק על אדם. אנחנו נגדיר חפץ כקדוש אם הוא גורם לנו להתקרב אל ה', אם אנחנו רואים בו את הקב"ה ולא חפץ של חול. ולכן התפילין הם חפץ קדוש, כי לא היינו עושים אותם ומניחים אותם אם ה' לא היה מצווה, ולכן אנחנו פוגשים דרכם בהכרח את מי שציווה עליהן. לעומת זאת בתפוח יש מי שיראה את בורא פרי העץ, ויש מי שיראה רק אוכל. התפוח לא יהיה חפץ קדוש, כי הוא לא מביא בהכרח לפגישה והתקרבות אל ה'.
הכהנים הם כמובן אנשים מעם ישראל שצריכים להתקדש בעצמם כמו כל יהודי. אבל הכהנים הם גם מעין חפץ של קדושה. הכהנים הם האנשים שדרכם עם ישראל פוגש את הקב"ה, כי הם אלו שעובדים במקדש. ולכן בניגוד לכל יהודי אחר, אם הכהנים לא מתנהגים בדרך של קדושה, צריך להכריח אותם להתנהג בהתאם לתפקידם. כי אחרת העם יפגוש את הקב"ה בדרך לא נכונה, והכהן לא ימלא את תפקידו בצורה הנכונה.
ולכן גם אם כהן שבית דין הכריחו אותו להתנהג בדרך מסוימת לא יתקרב בזה אל ה' יותר, כי הוא לא מתכוון להתקרב אל ה', אבל הוא יוכל לגרום לעם להתקדש כשהם פוגשים בו.
"וְקִדַּשְׁתּוֹ" גם אם בכפיה "כִּי אֶת לֶחֶם אֱלֹהֶיךָ הוּא מַקְרִיב" ודרכו אתה פוגש את הקב"ה במקדש. ולכן "קָדשׁ יִהְיֶה לָּךְ", גם אם הוא עצמו לא קדוש, אבל כלפיך יהיה קדוש, כי לא הוא המטרה אלא "כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם" שמקדש אתכם על ידי הכהנים.
[הרחבה ועיון נוסף: ויקרא פרק כא פסוק ח: אור החיים, רש"ר הירש, פנקסי הראי"ה - חלק שלישי פנקס לה מז, ר' צדוק הכהן מלובלין - פרי צדיק פרשת אמור ז, ספר המצוות לרמב"ם מצות עשה לב, מאמר העיקרים לרמח"ל 'ואמנם מציאות הטוב', שם משמואל פרשת ויקהל תרע"א 'במד"ר החודש הזה לכם'].
יעלה בקרוב בע"ה.
לחידון לילדים לפי סדר העולים לתורה לחץ כאן
בפרשתנו, בפסוקים העוסקים במועדי השנה ומיד אחרי אלו העוסקים בחג הפסח, מצווה התורה על ספירת העומר: "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וּקְצַרְתֶּם אֶת קְצִירָהּ וַהֲבֵאתֶם אֶת עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם אֶל הַכֹּהֵן: וְהֵנִיף אֶת הָעֹמֶר לִפְנֵי ה' לִרְצֹנְכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת יְנִיפֶנּוּ הַכֹּהֵן... וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה" מה הוא העומר ומהי מהות הספירה? לשם כך עלינו לפנות אל המקום הראשון בתורה בה מוזכרת המילה "עומר" — בפרשת בשלח. לאחר קריעת ים סוף, עם ישראל ממשיך לצעוד במדבר, כשלפתע מתעוררת מצוקת רעב ובני ישראל מתלוננים: "וַיִּלּוֹנוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן בַּמִּדְבָּר: וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִי יִתֵּן מוּתֵנוּ בְיַד ה' בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל סִיר הַבָּשָׂר בְּאָכְלֵנוּ לֶחֶם לָשׂבַע כִּי הוֹצֵאתֶם אֹתָנוּ אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה לְהָמִית אֶת כָּל הַקָּהָל הַזֶּה בָּרָעָב: וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם וְיָצָא הָעָם וְלָקְטוּ דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ הֲיֵלֵךְ בְּתוֹרָתִי אִם לֹא:" (שמות טז, ב-ד) למרות כל הניסים הגלויים קשיי הרעב גוברים על ישראל. כמענה לכך הקב"ה מוריד מן ובצידו מספר הוראות: "זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' לִקְטוּ מִמֶּנּוּ אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ עֹמֶר לַגֻּלְגֹּלֶת מִסְפַּר נַפְשֹׁתֵיכֶם אִישׁ לַאֲשֶׁר בְּאָהֳלוֹ תִּקָּחוּ: וַיַּעֲשׂוּ כֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּלְקְטוּ הַמַּרְבֶּה וְהַמַּמְעִיט: וַיָּמֹדּוּ בָעֹמֶר וְלֹא הֶעְדִּיף הַמַּרְבֶּה וְהַמַּמְעִיט לֹא הֶחְסִיר אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ לָקָטוּ" (שם, טז-יח) מידת הכמות הניתנת לכל אדם היא "עֹמֶר לַגֻּלְגֹּלֶת ", "וַיָּמֹדּוּ בָעֹמֶר וְלֹא הֶעְדִּיף הַמַּרְבֶּה וְהַמַּמְעִיט לֹא הֶחְסִיר", אי אפשר לקחת יותר מעומר של מן. גם בסוף הפרשה חוזר המושג "עומר" בציווי לקחת צנצנת אחת, להכניס לתוכה עומר מן ולהניחה לפני העדות, ליד ארון הברית: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' מְלֹא הָעֹמֶר מִמֶּנּוּ לְמִשְׁמֶרֶת לְדֹרֹתֵיכֶם לְמַעַן יִרְאוּ אֶת הַלֶּחֶם אֲשֶׁר הֶאֱכַלְתִּי אֶתְכֶם בַּמִּדְבָּר בְּהוֹצִיאִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן קַח צִנְצֶנֶת אַחַת וְתֶן שָׁמָּה מְלֹא הָעֹמֶר מָן וְהַנַּח אֹתוֹ לִפְנֵי ה' לְמִשְׁמֶרֶת לְדֹרֹתֵיכֶם: כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶל מֹשֶׁה וַיַּנִּיחֵהוּ אַהֲרֹן לִפְנֵי הָעֵדֻת לְמִשְׁמָרֶת" (שם, לב-לד) צנצנת המן הונחה בקודש הקודשים בסמוך לכרובים. את העומר אם כן, אנו פוגשים לראשונה בתור מידת נפח, המשקפת את המזון היומי של האדם במדבר. ומהי מידה זו? "וְהָעֹמֶר עֲשִׂרִית הָאֵיפָה הוּא" (שם, לו).
רוממות הרוח הגדולה בעקבות יציאת מצרים וקריעת ים סוף התאפיינה בכלליותה, בכך שהעם הופיע כיחידה ציבורית אחת. "וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' בְּמִצְרַיִם וַיִּֽירְאוּ הָעָם אֶת ה' וַיַּֽאֲמִינוּ בַּֽה'" (שמות יד, לא). התחושות הלאומיות אמנם הרקיעו שחקים, אולם כל זה אינו שלם עד אשר כל אחד מבני ישראל, ברמת הפרט, ימשיך את הרוממות הגדולה לחייו האישיים, להפנמה סביב תיקון המידות ועבודת ה'. המטרה היא לממש את האווירה הציבורית בתוך היחיד. ממילא, התורה לא יכולה להינתן מיד לאחר קריעת ים סוף, ולכן מעורר הקב"ה את מצוקת הרעב, במטרה להוריד מן — "לא ניתנה התורה לדרוש אלא לאוכלי המן" (מכילתא, בשלח מסכתא דויהי). כשהבטן מקרקרת, כל התחושות המרוממות מתחילות להתפוגג, ואז האדם מתמודד עם השאלה מה חשוב לו באמת. האם הרוח חדרה אליו.
בנתינת המן מתחילה עבודה מאוד מדויקת. כל אחד ואחד מקבל רק כמות של עומר. מי שמתאווה ורוצה לקחת יותר, לא יעלה בידו. המן מחנך את עם ישראל לרסן את תאוותו, לגרום לכל פרט לעמוד מול עצמו ולשאול מה הוא צריך באמת ומה לעומת זאת, מיותר. כשאדם מתרגל לעסוק פחות בצרכיו החומריים וממילא אינו נגרר אחריהם, הוא יכול ליצור קשר עמוק לתורה. המן אינו רק מחנך נגד התאווה, אלא גם נגד הקנאה. יש באדם יצר להסתכל מה יש או מה אין לזולתו ולאמוד את עצמו ביחס אליו. המן הופך את כולם לשווים — כולם מקבלים אותו הדבר ואין טעם לקנא בשני. יסוד זה נכון בכלל בחיים ולא רק במן. המחשבה היוצרת קנאה, שלאדם אחר יש יותר ממני, היא אשליה, הרי איננו יודעים חשבונות שמיים. המן חינך אותנו גם נגד הרדיפה אחר כבוד, נגד התחרות. לכל מי שרצה לקחת יותר על מנת לשמור למחר, המן העלה עובש. "אִישׁ אַל יוֹתֵר מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר", החשיבה על יום המחר היא חשיבה תחרותית, כי הרי מחר לאף אחד לא יהיה מן לפני ירידתו, רק לי יהיה. כמו כן, יש בכך משום אמונה בה' ובטחון בו. אל לנו לדאוג רק מהעתיד, אלא לעסוק בהווה. במסע מזורז בן ארבעים ותשעה ימים של תיקון המידות, מכשירים עצמם ישראל לקבלת התורה. על מנת להיקשר אליה, היו ישראל חייבים שלא להיות תלויים בחומרנות — תאווה, קנאה, כבוד. זו הסיבה שבקודש הקודשים, בסמוך לארון הברית, ניצבת צנצנת המן. זו הדרך להיפגש עם התורה.
את מצוות ספירת העומר יקיים עם ישראל רק בכניסתו לארץ, בזמן שכבר לא ילכו במדבר, כאשר כל צרכיהם כבר אינם ניתנים להם משמיים. בארץ לכל אדם שדה משלו, עבודה, נכסים ועשייה: "כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וּקְצַרְתֶּם אֶת קְצִירָהּ וַהֲבֵאתֶם אֶת עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם אֶל הַכֹּהֵן". בארץ לא נוכל לקבל את החינוך המוכתב לנו מאת ה', עלינו להמשיך את העיקרון בעצמנו. מיד אחרי חג הפסח יש להכין את עצמנו לקבלת התורה ולעבור תהליך משמעותי המתבצע באמצעות ספירת העומר. גם בלי מן הניתן מן השמיים אנו מדגישים את ה"עומר", שֵׁם הקוד לצרכיו האמיתיים של האדם. זו עבודה עקבית של ספירה, של ירידה לפרטים, יום אחרי יום, עבודה בה האדם עומד מול עצמו ושואל מי הוא ומה הוא צריך, מה חשוב ומה שולי ומסית את דעתו מעולמו הרוחני.
"דרך ארץ קדמה לתורה", ספירת העומר קודמת למתן תורה ומכינה אותנו לקראתו. מסיבה זו כנראה פשט המנהג ללמוד פרקי אבות בשבתות שבין פסח לשבועות. במסכת אבות אין חידושי תורה גדולים ולא יסודות הלכתיים או למדניים. במסכת זו אנו נפגשים עם גדולי התורה ברובד האישי-מוסרי שלהם. "הוא היה אומר", זו היתה אמירת חייו, כך הוא חי.
מנחת העומר היתה משעורים בעוד שכל שאר המנחות היו מחיטה. החיטה משמשת למאכל אדם ואילו השעורים למאכל בהמה. מנחת העומר באה להדגיש את הצד הבהמי שבנו, את הצד הנמוך והאגואיסטי, בלי לטייח. עלינו להתמודד עם הנושא הזה במהלך ספירת העומר לקראת חג השבועות. כל אדם סופר ספירה אישית, "וּסְפַרְתֶּם לָכֶם", ומתמודד עם שאלות מהותיות הנוגעות לחייו הרוחניים והמוסריים. עד שבסיומה של התקופה האדם זוכה למדרגה נעלה יותר: "עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לה'", מנחה חדשה. בשבועות אנו זוכים להתחדשות, לביכורים המסמלים שהפכנו לבשלים יותר מבחינה רוחנית. "לכך היה הקרבת עומר בט"ז ניסן מן השעורין. שהשעורין הם גופניים, כי הם מאכל בהמה. וקרבן זה ביום ראשון של ספירה... וביום חמישים שהוא עצרת, ואז הקרבת שתי הלחם מן החטים, ומאכל חטים הוא ראוי לאדם..." (תפארת ישראל פרק כה).
הגאון רבי אברהם גניחובסקי זצ״ל היה ידוע בזהירותו המופלגת בכבוד הזולת. באחת השנים בהן נמנה על חבורה לאפיית מצות יד, היה אחראי על בדיקת המצות היוצאות מהתנור, שלא תהיינה כפולות. בסמוך אליו עמד בחור ישיבה, שלא הכירו לפני כן. הרב גניחובסקי חשש שמא הבחור יתערב בהכרעותיו על כשרות המצות וייגרם מכשול. מאידך, לא רצה הרב לפגוע בכבוד הבחור.
מה עשה? כשראה שהבחור מגביה מצות ומסתכל עליהם, פנה אליו בבקשה תמימה וביקש: אולי תלמד אותי איך בודקים? הבחור ש"ידע הלכה" התחיל ללמד אותו. וכך המשיך הלימוד, בהכנעה רבה, עם כל מצה שהרים הבחור. הבחור, שכלל לא הכיר את רבי אברהם חשב שהאיש עם הארץ גמור או תמהוני.
בסיום האפיה הודה הרב במלים חמות על ההדרכה ונפרדו לשלום. הבחור, בעל המעשה, סיפר שרק כעבור שעה קלה נודע לו ש"תלמידו" היה לא אחר מאשר רבי אברהם גניחובסקי זצ״ל. הבחור למד פרק בהלכות 'בין אדם לחברו' ותוכחה לזולת. הרב גניחובסקי היה מוכן להשפיל ולבזות עצמו ובלבד שהמצות ישארו בכשרותן תוך שמירה על כבוד הבחור.
נזכרתי בסיפור זה, כשקראתי את תחילת פרשתנו, אמור. הפרשה פותחת בפסוק "אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם לְנֶפֶשׁ לֹא יִטַּמָּא בְּעַמָּיו" (כא, א). נחיצותו של כפל הלשון "אמור... ואמרת..." אינה מובנת, שכן די היה לכתוב רק 'אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן', מדוע הוסיפה התורה את המילים 'וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם'?
אמנם רש"י כותב: "להזהיר גדולים על הקטנים", אך דבריו אינם ברורים, מדוע הוצרכה התורה לכפול לשונה. רבי אלימלך מליז'נסק נחלץ להסביר את דברי רש"י: 'אמור... ואמרת...', להזהיר גדולים על הקטנים. הוא כותב שכוונתו להזהיר את האנשים הגדולים עם הקטנים, כשהדגש על המילה עם. יש כאן מסר חינוכי חשוב - כשאדם מטיף מוסר לילד או לנער, אל יעשה זאת בצורה ישירה, כדי שהילד לא ייעלב ולא תיפול רוחו. נפשו של ילד עדינה ורגישה והוא עלול להיפגע מהערות או תוכחות. 'אמור – דיבור, ללא פרוט וביאור מהו. במילה 'ואמרת' פירטה התורה.
אז איך עושים זאת? על כך כותב רש"י: יזהיר גדולים עם הקטנים. את המסר העמוק יש להעביר בצורה עדינה ורגישה המתאימה לנפשו של הנער. התוכחה תופנה למבוגר, כשהנער ישמע את הדברים ויבין שדברי המוסר מכוונים גם אליו.
שרשה של התוכחה צריך להיות באהבה, כפי שאמר שלמה המלך בספר משלי "אל תוכח לץ פן ישנאך הוכח לחכם ויאהבך" יהא בעינך האדם המוכח כחכם, והוכח אותו לא מתוך התנשאות, אלא מתוך אהבה ורצון לעזור, שמתוך דבריך יבין את התוכחה, ולא ירגיש רגשי נחיתות, ומתוך כך יקבל את דבריך.
אגב, זה אותו רבי אלימלך מליז'נסק שטבע את הבקשה המפורסמת בתפילה: "תן בלבנו שנראה כל אחד מעלת חברנו ולא חסרונם, ושנדבר כל אחד את חברו בדרך הישר והרצוי לפניך".
דברים אלו אקטואליים בכל יום, בודאי בעיצומם של ימי ספירת העומר, ימים שמציינים את אחד האסונות הגדולים שאירעו בהיסטוריה היהודית – פטירתם של 24000 תלמידי רבי עקיבא בפרק זמן קצר, לפני כ – 1900 שנים, כשהסיבה הידועה לכך, משום שלא נהגו כבוד זה בזה.
אין לנו הבנה מה היה שם בדיוק, אולם עלינו להסיק את המסקנות ולהפיק את הלקחים מהמניע לאירוע טראגי זה, עלינו לחזק את היחס והכבוד איש לרעהו.
"תן בלבנו שנראה כל אחד מעלת חברנו ולא חסרונם, ושנדבר כל אחד את חברו בדרך הישר והרצוי לפניך".
שם הפעולה 'חילול', נזכר במקומות אחדים בתורה ביחס לקדושות שונות, ובפרשתנו – שעוסקת בתחילתה בדיני קדושת הכהונה – הוא נזכר בהקשר זה פעמים רבות.
מהפסוקים עולה, שהתייחסות לדברים קדושים באופן שאינו ראוי, מחללת אותם.
כך לדוגמה נאמר על שמירת שבת (שמות לא, יד): "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַשַּׁבָּת כִּי קֹדֶשׁ הִוא לָכֶם מְחַלְלֶיהָ מוֹת יוּמָת", ועל מי שאוכל פיגול נאמר (ויקרא יט, ח): "וְאֹכְלָיו עֲוֹנוֹ יִשָּׂא כִּי אֶת קֹדֶשׁ ה' חִלֵּל",
בשתי הדוגמאות, החילול הוא עצם ההתנהגות באופן שאינו מתאים לקודש, למרות החילול, הקדושה אינה פוקעת, והדבר המקודש נשאר בקדושתו. גם לאחר שחיללו אותו: השבת נשארת בקדושתה גם אם נעשתה בה מלאכה, וכמו כן, בשר הקדשים נשאר קדוש.
לפעמים פעולת החילול מבטאת 'ריקון' הקדושה מהדבר המוחשי או הרוחני שהיא חלה עליו. זו משמעות החילול לגבי נטיעת כרם, שבשנתו הרביעית צריך לאכול את פירותיו בירושלים או לפדותם ולקנות בדמיהם פירות אחרים ולאוכלם בירושלים. פדיון זה נקרא בתורה 'חילול', כמו שנאמר (דברים כ, ו): "וּמִי הָאִישׁ אֲשֶׁר נָטַע כֶּרֶם וְלֹא חִלְּלוֹ"; "כֶּרֶם תִּטַּע וְלֹא תְחַלְּלֶנּוּ" (שם כח, ל).
מהשורש ח'ל'ל' נוצר גם התואר 'חלל'. בפרשתנו נאמר (כא, ז): "אִשָּׁה זֹנָה וַחֲלָלָה לֹא יִקָּחוּ", ומבאר רש"י שחללה היא מי 'שנולדה מן הפסולים שבכהונה'. ומקור דבריו הוא בפסוק טו שבו נאמר על הכהן הגדול: "וְלֹא יְחַלֵּל זַרְעוֹ בְּעַמָּיו", ואותו מבאר רש"י: 'אם נשא אחת מן הפסולות, זרעו הימנה חלל מדין קדושת כהונה'. השם 'חלל' לעניין זה, הוא כינוי כלפי מי שהיה ראוי שתחול עליו קדושת הכהונה מצד יחוסו למשפחת הכהונה, אך בגלל שנולד מנישואי כהן לאשה האסורה עליו, אין הוא נחשב כהן. משמעות החלל כאן דומה למשמעות חילול הכרם, שבה פעולת החילול 'מרוקנת' את הדבר מקדושתו.
משמעות נוספת שאינה קשורה לקדושה היא חלל ככינוי לאדם שמת, כפי שנאמר לדוגמה בפרשת וישלח (בראשית לד, כז): "בְּנֵי יַעֲקֹב בָּאוּ עַל הַחֲלָלִים", ובפרשת חקת (במדבר יט, טז) נקרא מי שמת באמצעות חרב "חֲלַל חֶרֶב". המשותף בין שני סוגי החללים, הוא ששניהם ריקים מתוכן שהיה בהם, או היה אמור להיות בהם: החלל החי, בן הכהן, ריק מקדושת הכהונה. ואילו החלל המת, ריק מן החיים, כדברי 'הכתב והקבלה' (שם), שהאדם ההרוג נקרא חלל 'על שם ריקותו מנפש החיונית, שיש כאן גשם ורוח אין'.
במקומות שונים בתנ"ך נזכר שהיפוכו קודש הוא חול (חולין). בפרשת שמיני (ויקרא י, י) נאמר: "וּלֲהַבְדִּיל בֵּין הַקֹּדֶשׁ וּבֵין הַחֹל", וכעין זה במקומות נוספים. החידוש בקישור בין חול לשורש ח'ל'ל הוא כפול:
א. יש בו רק ל' אחת ,
ב. כל ה'חללים' שראינו עד כה, הם חללים שמבטאים התרוקנות מתוכן מסוים. לעומתם, 'חול' לא הייתה בו קדושה, וממילא לא הוסרה ממנו קדושה.
ההבדל הראשון לא כל כך משמעותי, שכן בלשון הקודש השורשים הכפולים כמו ח'ל'ל', ק'מ'מ', ס'ב'ב' וכיו"ב, שותפים עם שורשים שבהם הראשונה מבין הכפולות נשמטת. מכאן המילה 'חול', וכמותה המילים 'סוב', 'קום' ואחרות.
אך לאור ההבדל השני, ייתכן שבאמת החול הוא לא בדיוק חלל 'קלאסי', ולכן הוא רק עם ל' אחת. אך הוא אכן נקרא על שם היותו חסר קדושה, ללא קדושה. חיסרון זה אמנם לא נוצר בהתרוקנות מתוכן, אך מכיוון שחול מבטא את ההבדלה מהקודש, זהו השם המתאים לו, שהרי הוא ריק מקודש. [גם לפי שיטת 'שתי אותיות שורש' ניתן לבאר, שהריקנות המתוארת בשורש ח'ל', כאשר נוספת לו האות ל' נוצר השורש ח'ל'ל', המתאר התרוקנות ולא רק ריקנות. הסבר זה מתאים לשיטתו של ר' שלמה פפנהיים, ולפיה שורש המורכב משלוש אותיות ששתי האחרונות בו זהות, יסודו בשורש ששתי האותיות הראשונות, והכפלת האות השנייה בו, מורה על חיזוק הפעולה היסודית שהוא מבטא.]
1. אילו שלוש מצוות בפרשה זו קשורות לעצמות שבורות?
כהן בעל מום פסול, בהמה בעלת מום פסולה, ודיני נזקים שבר תחת שבר
2. מהם שני ההקשרים בהם מוזכר בפרשתנו היום השמיני?
א) מהיום השמיני אפשר לקחת בעל חיים לקרבן ב) היום השמיני – שמיני עצרת
3. איזה קרבן המכיל חמץ מוזכר בפרשתנו?
קרבן שתי הלחם
4. אילו שניים מתוך שבעת המינים שבהם השתבחה ארץ ישראל מוזכרים בפירוש בפרשה זו?
התמר ב4 המינים והזית שממנו לקחו שמן
5. איזו מצווה בפרשה זו מתייחסת למספרים 12, 6, 2 ו-1?
לחם הפנים 12 חלות , 6 בכל מערכת ו כיכר אחד נעשה מ2 עשרונים סולת.
