בלק מלך מואב ניסה למנוע מעם ישראל להתישב באזור של ארצו. בעקבות מעשה זה התורה אוסרת לקבל גרים מואביים בקהל ישראל (דברים כג, ד-ה): "לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל ה' גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי לֹא יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל ה' עַד עוֹלָם. עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא קִדְּמוּ אֶתְכֶם בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם וַאֲשֶׁר שָׂכַר עָלֶיךָ אֶת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר מִפְּתוֹר אֲרַם נַהֲרַיִם לְקַלְלֶךָּ".
איסור ביאת מואבי בקהל הוא איסור מיוחד: הוא מופיע בין פסולי החיתון כגון כרות שופכה וממזר, אך עם זאת אינו נובע מפגם נקודתי המצוי באותו האיש הפרטי, אלא מן התכונה של אומתו בכללה. התורה מצביעה על שני אירועים אשר מבטאים את התכונה הרעה של מואב: האירוע הראשון הוא "עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא קִדְּמוּ אֶתְכֶם בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם". פסוק זה נאמר בלשון רבים מפני שהוא כולל את עמון יחד עם מואב. אך מיד לאחר מכן מביאה התורה נימוק נוסף הנאמר בלשון יחיד מפני שהוא נוגע למואב בלבד: "...וַאֲשֶׁר שָׂכַר עָלֶיךָ אֶת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר מִפְּתוֹר אֲרַם נַהֲרַיִם לְקַלְלֶךָּ".
השילוב של שני החטאים שהזכירה התורה מלמד על איבה הממוקדת בעם ישראל. לו היה הנימוק הראשון של מניעת לחם עומד לבדו, המשמעות היתה שמואב מורחקים מחמת מידותיהם הרעות, ושוללים היינו אותם אף אם התנהגות זו היתה מופנית כלפי עמים אחרים. על כן בא הנימוק השני ומצביע על תפיסה מסוימת של אומה זו ביחס לעם ישראל: מבחינת מואב, עם ישראל הוא עם מיותר ואף מפריע. על כן מלך מואב התאמץ להביא על ישראל קללה. מלך מואב הביע זלזול בלתי נתפס כלפי ישראל כשהוא אמר (כב, ד): “עַתָּה יְלַחֲכוּ הַקָּהָל אֶת כָּל סְבִיבֹתֵינוּ כִּלְחֹךְ הַשּׁוֹר אֵת יֶרֶק הַשָּׂדֶה". בדימוי של עם ישראל לבעל חיים מביע בלק בוּז וזלזול. כך גם הכינוי 'קהל' מתיחס לישראל כהמוני עם שנקהלו יחדיו ולא כעם מכובד.
בספר מגיד מישרים (פרשת כי תבא) ביאר כי הציפיה של הקב"ה ממואב להקביל את פני ישראל בלחם ובמים, לא היתה מצד עזרה למסכן, אלא להיפך – מצד הכבוד הנדרש כלפי אדם קדוש אשר השכינה מלווה אותו. אלו דבריו בתרגום בארמית: "אם בא חכם לעיר הקביל פניו, שמצוה לצאת לדרך להקביל פני החכם. שהרי כיון שכמה מיני סכנות שכיחות בדרך, ולולא שכינתי שמתלוה אליו לא היה ניצל. לכן צריך לצאת לקבל את פני השכינה שבאה איתו. וזהו סוד: 'אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים'". מואב שסירבו לעזור לישראל הביעו בכך סירוב להכיר בישראל כעם שאלוקים איתו.
בדרך זו הלך גם בעל 'קדושת לוי' בספר דברים (כג, ד-ה). הוא מבאר כי התעלמות מואב מישראל באה לשלול את התפיסה של עליונות ישראל משאר העמים: "לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה’ על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים. הכלל הוא, שישראל נקראו 'בני בכורי', הרצון בזה שכל שפע נשפע על ידי תפארת ישראל, ומהתמצית יונקים כל האומות על ידי תפארת ישראל, ונמצא כל האומות הם צריכין להחזיק טובה לישראל על זה. והנה עמון ומואב כחשו זאת שעיקר השפע לתפארת ישראל והם המשפיעים לכל העולם, וזהו: 'אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים'". כלומר פירוש המילים 'קִדְמוּ אתכם' הוא שמואב סירבו להעריך את ישראל בתור עם הקודם לכל העמים מבחינת מעלתו וגדולתו.
מואב הביעו זלזול בישראל למרות שהם היו מודעים למעלתם ולגדלות רוחם. הבחירה להילחם באמצעים הרוחניים של בלעם הקוסם, ולא בשכירי חרב רגילים, נובעת מהבנה שישראל הוא עם רוחני וקדוש, ואין הוא עם ככל העמים. רש"י בתחילת הפרשה (פסוק ד) הסביר שבלק שכר את בלעם לקלל כדי שיתמודד ישירות מול ישראל, שכוחם הוא הכח הרוחני שבא לידי ביטוי בדיבור. ובכן היה ראוי שתפיסה כזו של גדולת ישראל תגרום להבעת כבוד וידידות לישראל. אך תחת זאת מואב ניסו לבטל את מעלתם ושכרו את בלעם כדי להשמידם.
לאור זאת מובן שהדחייה של מואב מקהל ישראל לדורות אינה עונש בלבד, אלא גם תוצאה טבעית: המזלזל במהות הנשגבת של ישראל מגלה בזה את ריחוקו ממעלתם, ועל כן אינו ראוי לבוא בקהלם.
מיכה הוא תלמידו הגדול של ישעיה הנביא. בדורם, דורו של חזקיה המלך מאוימת מלכות יהודה על ידי ההתפשטות האשורית. מאידך, הנביאים מנבאים על הפוטנציאל המשיחי הגנוז דוקא בדור הזה. נראה שרקע זה מעמיק ומחדד את ההפניה שמפנה מיכה לפרשייתם של בלק ובלעם. אירוע מאיים ומסוכן שהופך לברכה גדולה.
שני דגשים בנבואת מיכה באים לדייק את אנשי הדור בעל פוטנציאל הגאולה. הראשון, ההכרה בכך שלצד הפוטנציאל יש גם איום גדול וסכנה. כשם שהקללה והאיום יכולה להפוך לברכה, כך חלילה פוטנציאל שמוחמץ על ידי מעשים רעים, עלול להביא לחורבן ממש. דווקא ההכרה באיום כזה, יכולה לתקן את החשש:
וַיָּקֻ֣מוּ אֲנָשִׁ֔ים מִזִּקְנֵ֖י הָאָ֑רֶץ וַיֹּ֣אמְר֔וּ אֶל־כָּל־קְהַ֥ל הָעָ֖ם לֵאמֹֽר: מִיכָה֙ הַמּ֣וֹרַשְׁתִּ֔י הָיָ֣ה נִבָּ֔א בִּימֵ֖י חִזְקִיָּ֣הוּ מֶֽלֶךְ־יְהוּדָ֑ה וַיֹּ֣אמֶר אֶל־כָּל־עַם֩ יְהוּדָ֨ה לֵאמֹ֜ר כֹּֽה־אָמַ֣ר׀ יְקֹוָ֣ק צְבָא֗וֹת צִיּ֞וֹן שָׂדֶ֤ה תֵֽחָרֵשׁ֙ וִירוּשָׁלַ֙יִם֙ עִיִּ֣ים תִּֽהְיֶ֔ה וְהַ֥ר הַבַּ֖יִת לְבָמ֥וֹת יָֽעַר: הֶהָמֵ֣ת הֱ֠מִתֻהוּ חִזְקִיָּ֨הוּ מֶֽלֶךְ־יְהוּדָ֜ה וְכָל־יְהוּדָ֗ה הֲלֹא֘ יָרֵ֣א אֶת־יְקֹוָק֒ וַיְחַל֙ אֶת־פְּנֵ֣י יְקֹוָ֔ק וַיִּנָּ֣חֶם יְקֹוָ֔ק אֶל־הָרָעָ֖ה אֲשֶׁר־דִּבֶּ֣ר עֲלֵיהֶ֑ם ...
(ירמיהו פרק כו פסוק יז - כ, יז-כ)
והלא כך אנו קוראים כל יום בפרשת והיה אם שמוע. דווקא השימה אל הלב ובין העיניים את האיום הקיים לגלות בחטאינו, היא זו שמאפשרת לננו לחיות על האדמה כימי השמים על הארץ. גם אצל חזקיה עצמו, דווקא האיום הוליד תפילה ותיקון גדולים שהביאו לישועתו:
בַּיָּמִ֣ים הָהֵ֔ם חָלָ֥ה חִזְקִיָּ֖הוּ לָמ֑וּת וַיָּבֹ֣א אֵ֠לָיו יְשַׁעְיָ֨הוּ בֶן־אָמ֜וֹץ הַנָּבִ֗יא וַיֹּ֨אמֶר אֵלָ֜יו כֹּֽה־אָמַ֤ר יְקֹוָק֙ צַ֣ו לְבֵיתֶ֔ךָ כִּ֛י מֵ֥ת אַתָּ֖ה וְלֹ֥א תִֽחְיֶֽה: וַיַּסֵּ֥ב אֶת־פָּנָ֖יו אֶל־הַקִּ֑יר וַיִּ֨תְפַּלֵּ֔ל אֶל־יְקֹוָ֖ק לֵאמֹֽר: אָנָּ֣ה יְקֹוָ֗ק זְכָר־נָ֞א אֵ֣ת אֲשֶׁ֧ר הִתְהַלַּ֣כְתִּי לְפָנֶ֗יךָ בֶּֽאֱמֶת֙ וּבְלֵבָ֣ב שָׁלֵ֔ם וְהַטּ֥וֹב בְּעֵינֶ֖יךָ עָשִׂ֑יתִי וַיֵּ֥בְךְּ חִזְקִיָּ֖הוּ בְּכִ֥י גָדֽוֹל:
(מלכים ב פרק כ פסוק א - ד, א-ד)
עניין שני שיש להדגיש בדור הזה, הוא הצניעות והעמידה הרפויה אל מול ד' עמידה שאינה בוטחת במעשה ידינו. בטחונו הגדול של חזקיה בא לידי ביטוי בהכנות נחרצות למלחמה. חזקיה עורך אותן מתוך בטחון בד', אך הציבור במלכות יהודה מתייחס אליהם כחלק ממפעל של כוחי ועוצם ידי.
וַיְגַ֕ל אֵ֖ת מָסַ֣ךְ יְהוּדָ֑ה וַתַּבֵּט֙ בַּיּ֣וֹם הַה֔וּא אֶל־נֶ֖שֶׁק בֵּ֥ית הַיָּֽעַר: וְאֵ֨ת בְּקִיעֵ֧י עִיר־דָּוִ֛ד רְאִיתֶ֖ם כִּי־רָ֑בּוּ וַֽתְּקַבְּצ֔וּ אֶת־מֵ֥י הַבְּרֵכָ֖ה הַתַּחְתּוֹנָֽה: וְאֶת־בָּתֵּ֥י יְרוּשָׁלִַ֖ם סְפַרְתֶּ֑ם וַתִּתְצוּ֙ הַבָּ֣תִּ֔ים לְבַצֵּ֖ר הַחוֹמָֽה: וּמִקְוָ֣ה׀ עֲשִׂיתֶ֗ם בֵּ֚ין הַחֹ֣מֹתַ֔יִם לְמֵ֖י הַבְּרֵכָ֣ה הַיְשָׁנָ֑ה וְלֹ֤א הִבַּטְתֶּם֙ אֶל־עֹשֶׂ֔יהָ וְיֹצְרָ֥הּ מֵֽרָח֖וֹק לֹ֥א רְאִיתֶֽם:
(ישעיהו פרק כב פסוק ח - יב, ח-יב)
אם תאמרו אף חזקיה עשה כן... חזקיהו בה' אלהי ישראל בטח וגו' אבל אתם ...לא הבטתם אל עושיה.
(רש"י ישעיהו פרק כב פסוק יא)
ישעיה ומיכה קוראים לציבור להדבק בחזקיה כמוקד למשפט וצדק, ולא כמשען חומרי
הֵ֥ן לְצֶ֖דֶק יִמְלָךְ־מֶ֑לֶךְ וּלְשָׂרִ֖ים לְמִשְׁפָּ֥ט יָשֹֽׂרוּ:
(ישעיהו פרק לב פסוק א - ב, א-ב).
מִ֣י׀ יָג֣וּר לָ֗נוּ אֵ֚שׁ אוֹכֵלָ֔ה מִי־יָג֥וּר לָ֖נוּ מוֹקְדֵ֥י עוֹלָֽם: הֹלֵ֣ךְ צְדָק֔וֹת וְדֹבֵ֖ר מֵֽישָׁרִ֑ים מֹאֵ֞ס בְּבֶ֣צַע מַעֲשַׁקּ֗וֹת נֹעֵ֤ר כַּפָּיו֙ מִתְּמֹ֣ךְ בַּשֹּׁ֔חַד אֹטֵ֤ם אָזְנוֹ֙ מִשְּׁמֹ֣עַ דָּמִ֔ים וְעֹצֵ֥ם עֵינָ֖יו מֵרְא֥וֹת בְּרָֽע: ה֚וּא מְרוֹמִ֣ים יִשְׁכֹּ֔ן מְצָד֥וֹת סְלָעִ֖ים מִשְׂגַּבּ֑וֹ לַחְמ֣וֹ נִתָּ֔ן מֵימָ֖יו נֶאֱמָנִֽים: מֶ֥לֶךְ בְּיָפְי֖וֹ תֶּחֱזֶ֣ינָה עֵינֶ֑יךָ תִּרְאֶ֖ינָה אֶ֥רֶץ מַרְחַקִּֽים:
(ישעיהו פרק לג פסוק יד - יז, יד-יז)
חזקיהו יהיה למגן על יהודה לא בזכות מפעלי הבניה והמלחמה שלו אלא בזכות יפיו הפנימי. הליכתו צדקות ומאיסתו בבצע. כחלק משמעותי מתיקון העמדה הבוטחת במבצרים, יפלו כל ערי יהודה הבצורות בידיו של מלך אשור.
וְהָיָ֤ה בַיּוֹם־הַהוּא֙ נְאֻם־יְקֹוָ֔ק וְהִכְרַתִּ֥י סוּסֶ֖יךָ מִקִּרְבֶּ֑ךָ וְהַאֲבַדְתִּ֖י מַרְכְּבֹתֶֽיךָ: וְהִכְרַתִּ֖י עָרֵ֣י אַרְצֶ֑ךָ וְהָרַסְתִּ֖י כָּל־מִבְצָרֶֽיךָ:
(מיכה פרק ה פסוק ט - יא, ט-יא)
וּבְאַרְבַּע֩ עֶשְׂרֵ֨ה שָׁנָ֜ה לַמֶּ֣לֶךְ חִזְקִיָּ֗ה עָלָ֞ה סַנְחֵרִ֤יב מֶֽלֶךְ־אַשּׁוּר֙ עַ֣ל כָּל־עָרֵ֧י יְהוּדָ֛ה הַבְּצֻר֖וֹת וַֽיִּתְפְּשֵֽׂם:
(מלכים ב פרק יח פסוק יג - יד, יג-יד)
ותשאר רק ירושלים, כמוקד פנימי וצנוע של בטחון בד'. בטחון שילמד את כל ערי יהודה החרבות את גילוי כבוד ד':
עַ֣ל הַר־גָּבֹ֤הַּ עֲלִי־לָךְ֙ מְבַשֶּׂ֣רֶת צִיּ֔וֹן הָרִ֤ימִי בַכֹּ֙חַ֙ קוֹלֵ֔ךְ מְבַשֶּׂ֖רֶת יְרוּשָׁלִָ֑ם הָרִ֙ימִי֙ אַל־תִּירָ֔אִי אִמְרִי֙ לְעָרֵ֣י יְהוּדָ֔ה הִנֵּ֖ה אֱלֹהֵיכֶֽם:
(ישעיהו פרק מ פסוק ט - י, ט-י)
התנהלות צנועה ומדויקת זו נכונה בהשתדלות החיצונית אך לא פחות מכך שורשיה בעבודת ד' צנועה ומדויקת במקדש. גם בתחום זה, שהוא שורשם של כל התחומים נדרשת ההבנה שלא ברעש ד' ורחמנא ליבא בעי:
בַּמָּה֙ אֲקַדֵּ֣ם יְקֹוָ֔ק אִכַּ֖ף לֵאלֹהֵ֣י מָר֑וֹם הַאֲקַדְּמֶ֣נּוּ בְעוֹל֔וֹת בַּעֲגָלִ֖ים בְּנֵ֥י שָׁנָֽה: הֲיִרְצֶ֤ה יְקֹוָק֙ בְּאַלְפֵ֣י אֵילִ֔ים בְּרִֽבְב֖וֹת נַֽחֲלֵי־שָׁ֑מֶן הַאֶתֵּ֤ן בְּכוֹרִי֙ פִּשְׁעִ֔י פְּרִ֥י בִטְנִ֖י חַטַּ֥את נַפְשִֽׁי: הִגִּ֥יד לְךָ֛ אָדָ֖ם מַה־טּ֑וֹב וּמָֽה־יְקֹוָ֞ק דּוֹרֵ֣שׁ מִמְּךָ֗ כִּ֣י אִם־עֲשׂ֤וֹת מִשְׁפָּט֙ וְאַ֣הֲבַת חֶ֔סֶד וְהַצְנֵ֥עַ לֶ֖כֶת עִם־אֱלֹהֶֽיךָ:
(מיכה פרק ו פסוק ו - ט, ו-ט)
בפרשה שלנו מסופר כל הסיפור של בלק ובלעם, ולכן ההפטרה במיכה שם הנביא מזכיר לישראל "עַמִּי זְכָר נָא מַה יָּעַץ בָּלָק מֶלֶךְ מוֹאָב וּמֶה עָנָה אֹתוֹ בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר מִן הַשִּׁטִּים עַד הַגִּלְגָּל לְמַעַן דַּעַת צִדְקוֹת ה'".
ההפטרה שלנו בנויה מכמה חלקים שקשה להבין את הקשר ביניהם. היא מתחילה בהתגברות של עם ישראל על העמים לעתיד לבוא בגוג ומגוג, ממשיכה ואומרת שאז לא יהיו לישראל לא כוח צבאי ולא עבודה זרה, ממשיכה לוויכוח של ה' עם ישראל, ומתוך כל הטובות שה' עשה לישראל ביציאת מצרים ובכניסה לארץ היא מזכירה רק את ההוצאה ממצרים, את משה אהרון ומרים, ואת בלק ובלעם, ומסיימת במה ה' דורש מהאדם בעולם הזה.
לכאורה אין קשר בין כל הנושאים האלו, וגם לא מובן למה כל כך חשוב היה להזכיר את בלק ובלעם?
נראה שההפטרה שלנו מדברת על הפער שבין המצב של עם ישראל אז, לפני גלות עשרת השבטים, ובין המצב שבו עם ישראל אמור להיות לעתיד לבוא. וההפטרה באה לומר שהפער הזה נמצא בעיקר אצלנו בראש, ואנחנו יכולים לתקן אותו. ואת זה חשוב היה לומר בתקופה ההיא, לפני שסנחריב בא לירושלים, כי אם היו מתקנים כל מה שצריך, סנחריב היה גוג ומגוג וחזקיה היה המשיח, כמו שאומרת הגמרא.
ולכן אומרת ההפטרה שלעתיד לבוא עם ישראל ישפיע על הגויים בשתי דרכים: יש גויים שיקבלו מעם ישראל את עבודת ה' וכלפיהם "וְהָיָה שְׁאֵרִית יַעֲקֹב בְּקֶרֶב עַמִּים רַבִּים כְּטַל מֵאֵת ה'". ויש גויים שילחמו ולא יסכימו לקבל את ה' עליהם, וכלפיהם "וְהָיָה שְׁאֵרִית יַעֲקֹב בַּגּוֹיִם בְּקֶרֶב עַמִּים רַבִּים כְּאַרְיֵה בְּבַהֲמוֹת יַעַר".
וכשנגיע לרגע ההוא, זה לא יקרה בזכות הכוח הצבאי של ישראל, אלא כי ה' ילחם. ולכן לא יהיו לעם ישראל אז ערי מבצר או סוסים, וכמו שבאמת היה בזמן חזקיה. וכמובן שלא יהיה כבר בעם ישראל עבודה זרה, כי הוא צריך להיות צדיק בשביל זה.
ואת זה העם צריך לעשות, ועל זה מתווכח איתם ה'. למה הם לא חוזרים בתשובה, ומביאים את העולם כבר עכשיו לאחרית הימים. וה' אומר להם שלא מדובר בעבודה קשה שנדרשת מהם.
העולם כבר יכול היה להיות שם. הרי ה' כבר הכריע את הגויים ביציאת מצרים כמו שיהיה בגוג ומגוג, "כִּי הֶעֱלִתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וּמִבֵּית עֲבָדִים פְּדִיתִיךָ". וכבר נתן לנו את התורה ועבודת ה' שהעמים צריכים ללמוד מאיתנו "וָאֶשְׁלַח לְפָנֶיךָ אֶת מֹשֶׁה אַהֲרֹן וּמִרְיָם". ובפרשה שלנו, דרך בלעם, אפילו העמים כבר הבינו שאי אפשר ללכת נגד רצון ה', ושעם ישראל ישלוט בסוף. ולכן "עַמִּי זְכָר נָא מַה יָּעַץ בָּלָק מֶלֶךְ מוֹאָב וּמֶה עָנָה אֹתוֹ בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר".
אלא שהם הבינו גם שאפשר להחטיא את ישראל וזה יעכב את הכניעה של העמים לרצון ה'. ולכן בלעם יעץ להחטיא אותם בשיטים. ובכל זאת ראו כל עמי הארץ את צדקות ה' כשה' הכניס את העם לארץ בגלגל למרות החטא.
ואם ישראל לא חוזרים בתשובה כי הם חושבים שכדי לתקן את כל העולם צריך לעשות מעשים קשים מאוד "הֲיִרְצֶה ה' בְּאַלְפֵי אֵילִים בְּרִבְבוֹת נַחֲלֵי שָׁמֶן הַאֶתֵּן בְּכוֹרִי פִּשְׁעִי פְּרִי בִטְנִי חַטַּאת נַפְשִׁי", לא זה מה שצריך. אלא "הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה טּוֹב וּמָה ה' דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ", מכל בני האדם שעם ישראל אמור להשפיע עליהם: "כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹהֶיךָ", לעשות את המשפט הדרוש ממך, שאצל האומות זה שבע מצוות ואצלנו תרי"ג, ואהבת חסד לעשות יותר מהמחויב. וכל זה לא צריך ללכת ללמד את הגויים אלא בהצנע לכת בינינו לבין אלוקינו, וממילא כל השאר יבוא כבר על ידי ה'.
ה'שחקן' המרכזי בפרשה הוא לכאורה בלעם, ואכן הגמרא קוראת לפרשתנו 'פרשת בלעם'. אך השם המקובל בידנו הוא על שמו של המלך- בלק כיוון שהוא היוזם של התוכנית לקלל את ישראל. ההפטרה מגדירה את תפקידו של בלק כ'יועץ': "עַמִּי זְכָר נָא מַה יָּעַץ בָּלָק מֶלֶךְ מוֹאָב וּמֶה עָנָה אֹתוֹ בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר", אלא שיועץ אינו האיש היוזם ופועל- היוזם פונה אל היועץ ופועל על פי עצתו. מהר"י קרא מבאר: "שיעץ עם שרי מואב" ונראה שמפרש 'יעץ' כמו 'התיעץ', אך על פי רש"י נוכל לפרש כפשוטו. רש"י מבאר: "וּבָלָק בֶּן צִפּוֹר מֶלֶךְ לְמוֹאָב בָּעֵת הַהִוא"- לא היה ראוי למלכות, מנסיכי מדין היה, וכיון שמת סיחון מנוהו עליהם לצורך שעה", כלומר שבלק הוא ממדין והוא מיעץ לשרי מואב שפונים אליו כאמור בתחילת הפסוק: "וַיֹּאמֶר מוֹאָב אֶל זִקְנֵי מִדְיָן עַתָּה יְלַחֲכוּ הַקָּהָל אֶת כָּל סְבִיבֹתֵינוּ". נראה שבעקבות העצה מואב ממליכים אותו עליהם ואז הוא פונה אל בלעם כמלך מואב.
מדוע מואב פונים דווקא אל מדין לעצה? רשי מבאר: "ומה ראה מואב ליטול עצה ממדין, כיון שראו את ישראל נוצחים שלא כמנהג העולם, אמרו, מנהיגם של אלו (משה) במדין נתגדל, נשאל מהם מה מדתו". מדברי חז"ל מתבאר שפניה זו לעצתם של מדין כנגד ישראל אינה הראשונה.
פחדם של המואבים מפני ישראל משחזר את פחדם של המצרים מפניהם. פרעה הוא הראשון שמזהה את ישראל כעם וחושש מפניהם: "וַיֹּאמֶר אֶל עַמּוֹ הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַב וְעָצוּם מִמֶּנּוּ... וְנִלְחַם בָּנוּ וְעָלָה מִן הָאָרֶץ", ובהמשך: "וַיָּקֻצוּ מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". פחדם של המואבים מתואר במילים זהות: "וַיָּגָר מוֹאָב מִפְּנֵי הָעָם מְאֹד כִּי רַב הוּא וַיָּקָץ מוֹאָב מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל... כִּי עָצוּם הוּא מִמֶּנִּי אוּלַי אוּכַל נַכֶּה בּוֹ וַאֲגָרְשֶׁנּוּ מִן הָאָרֶץ".
כמו המואבים גם פרעה פונה לייעוץ: "שלשה היו באותה עצה, אלו הן, בלעם איוב ויתרו, בלעם שיעץ נהרג, איוב ששתק נידון ביסורין, ויתרו שברח זכו בני בניו לישב בלשכת הגזית". נראה שגם פרעה בזמנו ניסה להבין מהי 'מידתם של ישראל' כדי להבין את סוד כוחם, ולכן חיפש עצה אצל מי שאבותיהם ואמותיהם של ישראל התגדלו שם. בלעם הוא מצאצאיו של לבן הארמי אחיה של רבקה ואביהם של רחל ולאה: "תנא הוא בעור הוא כושן רשעתים, הוא לבן הארמי". איוב הוא מצאצאי נחור אחי אברהם: "אִישׁ הָיָה בְאֶרֶץ עוּץ אִיּוֹב שְׁמוֹ"- כמה דכתיב את עוץ בכורו מבני נחור... דבר אחר עוץ זה איוב". מדוע הוא פונה ליתרו? יתרו היה כהן מדין שהיא אחת מהאומות שנולדו מאברהם: "וַיֹּסֶף אַבְרָהָם וַיִּקַּח אִשָּׁה וּשְׁמָהּ קְטוּרָה. וַתֵּלֶד לוֹ אֶת זִמְרָן וְאֶת יָקְשָׁן וְאֶת מְדָן וְאֶת מִדְיָן וְאֶת יִשְׁבָּק וְאֶת שׁוּחַ". נראה שהשם 'מדין' מורה ששם תימצא בייחוד 'מידתו' של אברהם אותה מחפש פרעה.
מואב פונים קודם כל אל מדין כיוון שבשלב זה של ישראל הם יכולים להיות יותר ממוקדים ולפעול כנגד הכוח המנהיג את ישראל ולכן הם מחפשים את מקור כוחו של משה דווקא. אך בלק נסיך מדין מפנה אותם שוב אל בלעם: "אמרו לו, אין כחו אלא בפיו, אמרו, אף אנו נבא עליהם באדם שכחו בפיו". אמנם גם יכולת הייעוץ היא כוחו של הפה אך כאמור היא אינה יוזמה ופעולה אלא הכוונה בלבד. בלעם לעומת בלק יודע גם לפעול בכוח פיו כמו משה.
בלעם מנסה את כוחו שבפיו שוב ושוב כנגד ישראל אך נכשל. אחרי הכשלון השלישי הוא מבין שכוח הפה המיוחד שלו לא יועיל כאן ולכן הוא חוזר לעמדת היועץ: "וְעַתָּה הִנְנִי הוֹלֵךְ לְעַמִּי לְכָה אִיעָצְךָ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה הָעָם הַזֶּה לְעַמְּךָ בְּאַחֲרִית הַיָּמִים"- ומה היא העצה, "אלהיהם של אלו שונא זמה הוא... תדע שבלעם השיא עצה זו להכשילם בזמה, שהרי נאמר הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם".
ברשעותו, בלעם דבק בדרכו כנגד ישראל אפילו כשהוא בעומק הגהינום כעונש על עצתו, והוא מייעץ לאונקלוס לפעול כנגדם גם כן: "אונקלוס בר קלוניקוס בר אחתיה דטיטוס הוה בעי לאיגיורי... אזל אסקיה לבלעם בנגידא (העלה אותו באוב) אמר ליה מאן חשיב בההוא עלמא אמר ליה ישראל מהו לאידבוקי בהו אמר ליה לא תדרוש שלומם וטובתם כל הימים אמר ליה דיניה דההוא גברא במאי אמר ליה בשכבת זרע רותחת". לכן הוא לא מסוגל להבין כיצד ייתכן שיתרו חברו לעצה התגייר: "וַיַּרְא אֶת הַקֵּינִי"- נסתכל בגדולתם של בני יתרו... תמה אני מהיכן זכית לכך, הלא אתה עמי היית בעצת הבה נתחכמה לו, ועתה נתישבת באיתן ומעוז של ישראל".
יתרו לעומתו מבין שאת כוח העצה שלו ראוי לתת דווקא למשה: "וַיֹּאמֶר חֹתֵן מֹשֶׁה אֵלָיו לֹא טוֹב הַדָּבָר אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה... עַתָּה שְׁמַע בְּקֹלִי אִיעָצְךָ... וְשַׂמְתָּ עֲלֵהֶם שָׂרֵי אֲלָפִים שָׂרֵי מֵאוֹת שָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת. וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם בְּכָל עֵת", ותמורת עצתו זכו בניו להיות בעצמם השופטים: "וּמִשְׁפְּחוֹת סֹפְרִים יֹשְׁבֵי יַעְבֵּץ תִּרְעָתִים שִׁמְעָתִים שׂוּכָתִים הֵמָּה הַקִּינִים הַבָּאִים מֵחַמַּת אֲבִי בֵית רֵכָב"- תִּרְעָתִים, שֶׁהָיוּ יוֹשְׁבִים בְּלִשְׁכַּת הַגָּזִית. שִׁמְעָתִים, שֶׁהָיוּ כָּל יִשְׂרָאֵל שׁוֹמְעִים הֲלָכָה מִפִּיהֶם. שׂוּכָתִים, שֶׁנִּסְתּוֹכְכוּ בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ. וּמִי הֵם, הֵמָּה הַקִּינִים הַבָּאִים מֵחַמַּת אֲבִי בֵית רֵכָב, מִבְּנֵי קֵנִי חוֹתֵן מֹשֶׁה".
לחידון לילדים לפי סדר העולים לתורה לחץ כאן
1. איזה בעלי חיים מוזכרים בפרשה? (מצאו 5 בעלי חיים)
2. איזה פעולות דומות היו לאברהם אבינו ובלעם?
3. איך המן הרשע קשור לפרשתינו?
-את התשובות לשאלות תמצאו בתחתית העמוד-
שלוש פעמים מכה בלעם את אתונו: בפעם הראשונה האתון נוטה מהדרך והולכת בשדה הרחב. "וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת מַלְאַךְ ה' נִצָּב בַּדֶּרֶךְ וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ וַתֵּט הָאָתוֹן מִן הַדֶּרֶךְ וַתֵּלֶךְ בַּשָּׂדֶה וַיַּךְ בִּלְעָם אֶת הָאָתוֹן לְהַטֹּתָהּ הַדָּרֶךְ" בפעם השנייה היא נכנסת למקום צר מאוד, הפוך מן השדה הרחב לתוכו נכנסה בפעם הראשונה. "וַיַּעֲמֹד מַלְאַךְ ה' בְּמִשְׁעוֹל הַכְּרָמִים גָּדֵר מִזֶּה וְגָדֵר מִזֶּה: וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת מַלְאַךְ ה' וַתִּלָּחֵץ אֶל הַקִּיר וַתִּלְחַץ אֶת רֶגֶל בִּלְעָם אֶל הַקִּיר וַיֹּסֶף לְהַכֹּתָהּ" בפעם השלישית האתון מגיעה למקום בו אין דרך לנטות ימין ושמאל ואז היא רובצת תחת בלעם, שמגדיל לעשות ומכה אותה במקל ולא בשוט. "וַיּוֹסֶף מַלְאַךְ ה' עֲבוֹר וַיַּעֲמֹד בְּמָקוֹם צָר אֲשֶׁר אֵין דֶּרֶךְ לִנְטוֹת יָמִין וּשְׂמֹאול: {כז} וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת מַלְאַךְ ה' וַתִּרְבַּץ תַּחַת בִּלְעָם וַיִּחַר אַף בִּלְעָם וַיַּךְ אֶת הָאָתוֹן בַּמַּקֵּל" מיד לאחר מכן נאמר: "וַיִּפְתַּח ה' אֶת פִּי הָאָתוֹן וַתֹּאמֶר לְבִלְעָם מֶה עָשִׂיתִי לְךָ כִּי הִכִּיתָנִי זֶה שָׁלֹשׁ רְגָלִים". חז"ל עמדו על מספר המקרים וראו בהם רמז לשלושת האבות. "ומדרש אגדה יש בתנחומא מה ראה לעמוד בשלשה מקומות, סימני אבות הראהו". (רש"י) "מה ראה להקדימו שלשה פעמים עד שלא נראה לו, סימנים של אבות הראה לו". (תנחומא בלק, ח) "הוא בא לקלל בני שלשה אבות לפיכך נתבזה שלש פעמים". (פסיקתא זוטרתא קכז ע"א) גם בברכותיו של בלעם יש רמזים לאבות: "כִּי מֵרֹאשׁ צֻרִים אֶרְאֶנּוּ — אני מסתכל בראשיתם ובתחלת שרשיהם, ואני רואה אותם מיוסדים וחזקים כצורים וגבעות הללו ע"י אבות ואמהות". (רש"י) "משל למה הדבר דומה לאדם שבא לקוץ את האילן. מי שאינו בקי קוצץ את הענפים כל ענף וענף ומתיגע, והפקח מגלה את השרשים וקוצץ. כך אמר אותו רשע מה אני מקלל כל שבט ושבט הריני הולך לשרשיהם, בא ליגע מצאן קשים לכך אמר כי מראש צורים אראנו, ד"א כי מראש צורים אראנו אלו האבות, ומגבעות אשורנו אלו האמהות". (תנחומא בלק, יב)
המשנה במסכת אבות (ה, כב) מפרטת מהם ההבדלים בין תלמידי בלעם הרשע לתלמידי אברהם אבינו, ומבליטה את הניגוד בין בלעם לאבות. המערכה מול בלעם מעמידה לנגד עינינו את השורשים שלנו, את האבות וממילא את התכונות שלנו כעם. בלעם מנסה לחשוף את מרכיבי הזהות של עם ישראל, ולאתר דרכם נקודות חולשה בהן הוא יוכל לפגוע. "ובלעם היה בוחן ישראל מצד אמתת צורתן אשר בו נמצאו ישראל בפעל, ולכן היה מעיד על אמתת ישראל יותר מכל... והיה רוצה למצא צד בחינה מיוחדת אשר מצד אותה בחינה תחול חס ושלום הקללה". (נצח ישראל פרק נז) כשם שהאתון נוטה מן הדרך שלוש פעמים, כך שלוש פעמים יברך בלעם את ישראל, ואף אותן מקביל המהר"ל לשלושת האבות: "כי אלו שלש ברכות 'כי מראש צורים אראנו' וכן 'לא הביט און ביעקב' 'מה טובו אהליך יעקב,' הם נגד שלשה אבות" (שם פרק נט).
ראש האבות היה אברהם אבינו שהתאפיין בשאיפות חסד בלתי רגילות — "חסד לאברהם," "אב המון גויים". האתון נוטה בראשונה לשדה רחב ופתוח. השדה אינו מסומן כשביל מוגדר, ובלעם מכה את האתון במטרה להשיבה אל המסלול. השדה הרחב מרמז על עם ישראל, עם מלא גודל, שדה ענק אשר ברכו ה'. עם שקשה לסמן את נתיבו. עם שאינו דואג רק לעצמו, הוא חפץ בתיקון האנושות כולה ואת מנוחתו טורד מצב העולם. ההליכה בשדה הפתוח מסמלת את השאיפות הרחבות שיש לעם ישראל.
אברהם הוליד את יצחק. יצחק, שמידתו מידת הדין, מסמל את הירידה לפרטים, את קיום המצוות המדוקדק. יחד עם השאיפות הרחבות והכלליות יש לעם ישראל תשומת לב רבה לפרטים. במקביל לשאיפות הגלובליות יש בעם ישראל דאגה רבה לניהול כל פרט ופרט בצורה מדויקת. זהו עם שמוסר את נפשו על הפרטים, וחייו מלאים סעיפים על גבי סעיפים. השילוב בין דיוק בפרטים ובין העיסוק במגמות רחבות אינו פשוט. הרגליים אוהבות לרוץ קדימה והדיוק בפרטים מאט את הקצב ומגביל את התנועה. האתון נכנסת למשעול הכרמים, מקום צר, גדר מזה וגדר מזה, נלחצת אל הקיר ומוחצת את רגלו של בלעם. המקום הצר מבטא את הירידה לפרטים, והפגיעה ברגלו של בלעם מסמלת את ההאטה שהפרטים לכאורה גורמים לתנועת הרגל. זוהי גבורה, גבורתו של יצחק, שהיה מוכן למסור נפשו בעקידה תוך כדי הקפדה על כל פרט בביצועה. יראת שמים עצומה שמוכנה לקבל את הייסורים באהבה ולראות בהם סיוע לניווט דרכנו בצורה פרטנית ומדויקת ולא רק מערכתית-כללית. "הֶן עָם כְּלָבִיא יָקוּם וְכַאֲרִי יִתְנַשָּׂא לֹא יִשְׁכַּב עַד יֹאכַל טֶרֶף וְדַם חֲלָלִים יִשְׁתֶּה — כשהן עומדים משנתם שחרית, הן מתגברין כלביא וכארי לחטוף את המצות, ללבוש טלית לקרוא את שמע ולהניח תפילין". (רש"י) "אפילו שונא גוזר עליהם לחלל השבת ולבטל את המילה או לעבוד עבודת כוכבים הן נהרגים ואין מתערבים בהם שנאמר הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב". (שמות רבה טו, ז) בלעם לומד על בשרו את גדולתו של עם ישראל, המחבר שאיפות רחבות עם הקפדה על פרטי דינים. בלעם זועק מכאב, רגלו נלחצת אל הקיר, הוא לא מסוגל לכך.
בפעם השלישית, האתון רובצת תחת בלעם, אין לה לאן ללכת, מן שיתוק מוחלט. אין מילים, אין הגדרות לתאר את עם ישראל, הוא שונה לחלוטין מכל שאר האומות. "הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב". בלעם לא יכול לעמוד נוכח מהותו הפנימית ועמידתו הבלתי הגיונית של עם ישראל לאורך ההיסטוריה. "טועים הם המבקשים להגדיר את היהדות בהגדרות ידועות... היא כוללת כל בנשמתה... כמו שכלול הכל באלהות המוחלטת. כל הגדרה כזו לגבה היא קיצוץ בנטיעותיה ודוגמא להקמת פסל ומסכה לשם הצביון האלהי". (אורות, זרעונים, ו) "מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל: כִּנְחָלִים נִטָּיוּ כְּגַנֹּת עֲלֵי נָהָר כַּאֲהָלִים נָטַע ה' כַּאֲרָזִים עֲלֵי מָיִם". כשם שהמשכן נבדל וקדוש, כך ישראל נחשבים כנטיעה מיוחדת ואלהית כאן בעולם: "כַּאֲהָלִים נָטַע ה'" — "בגן עדן" (רש"י). "נֵצֶר מַטָּעַי" (ישעיה ס, כא). "כָּרַע שָׁכַב כַּאֲרִי וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ", את קיומו של עם ישראל אי אפשר לתפוס. יעקב, דמות המחברת שמים וארץ, סולם הכולל בקרבו ירידה לפכים קטנים וניצחון על מלאכי מעלה. "וְהִקְדִּישׁוּ אֶת קְדוֹשׁ יַעֲקֹב" (ישעיה כט, כג), דמות פלאית, נבדלת, המספרת בחייה את סיפור נצח ישראל.
למרות שכוחו של בלעם בפיו, במקום לדבר הוא מכה את אתונו ודווקא היא זו שפותחת את פיה. איש הדיבורים נאלם דום, אין לו מילים, אין לו יכולת להתנסח ולהתמודד ולכן הוא מרביץ, כשם שלאורך הדורות קמו אומות שידעו רק להכות בישראל ולהניף מקל כביטוי לאי היכולת להבין אותנו. בלעם מכה את האתון פעם אחר פעם כאילו יש בכך כדי לשנות את המציאות. האתון, מסביר המהר"ל, משולה לכוח החומר, לטבע הגס במציאות שמחכה לפשר ולמשמעות. יש רק עם אחד בעולם שיכול לצקת בו תוכן ולהשתמש בו כראוי. המשיח, יבוא רכוב על עיר בן אתונות: "הִנֵּה מַלְכֵּךְ יָבוֹא לָךְ צַדִּיק וְנוֹשָׁע הוּא עָנִי וְרֹכֵב עַל חֲמוֹר וְעַל עַיִר בֶּן אֲתֹנוֹת" (זכריה ט, ט). האתון, המציאות החומרית, אומללה בעולם, מתייסרת תחת הנהגת האנושות העיוורת ומחכה למי שירכב עליה באופן אחר. אז תפתח את פיה המציאות החומרית ותספר לשם מה נוצרה: "אָז יְרַנְּנוּ כָּל עֲצֵי יָעַר" (תהילים צו, יב), "הֶהָרִים וְהַגְּבָעוֹת יִפְצְחוּ לִפְנֵיכֶם רִנָּה וְכָל עֲצֵי הַשָּׂדֶה יִמְחֲאוּ כָף" (ישעיה נה, יב), " הֶהָרִים רָקְדוּ כְאֵילִים גְּבָעוֹת כִּבְנֵי צֹאן" (תהילים קיד, ה).
על הפסוק "וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה" (דברים לד, י) דורשים חז"ל במדרש במדבר רבה (פרשה יד סימן כ): "בישראל לא קם, אבל באומות העולם קם, כדי שלא יהא פתחון פה לאומות העולם לומר: אילו היה לנו נביא כמשה היינו עובדים להקב"ה. ואיזה נביא היה להם כמשה? זה בלעם בן בעור".
פעמיים התגלה אליו הקב"ה, כפי שאנו קוראים בפתח פרשתנו. הראשונה היתה כשהגיעו השליחים הראשונים של בלק, ואודותיהם שאל הקב"ה: "מִי הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה עִמָּךְ" (כב, ט). ובתגובה אסר עליו הקב"ה ללכת עמהם ואמר לו: "לֹא תֵלֵךְ עִמָּהֶם לֹא תָאֹר אֶת הָעָם כִּי בָרוּךְ הוּא".
בלק לא התייאש ושלח שליחים נוספים, "שָׂרִים רַבִּים וְנִכְבָּדִים". אמנם נימוקו לתשובתו השלילית היתה: "אִם יִתֶּן לִי בָלָק מְלֹא בֵיתוֹ כֶּסֶף וְזָהָב לֹא אוּכַל לַעֲבֹר אֶת פִּי ה' אֱלֹהָי לַעֲשׂוֹת קְטַנָּה אוֹ גְדוֹלָה", ובאותה נשימה הוסיף: "וְעַתָּה שְׁבוּ נָא בָזֶה גַּם אַתֶּם הַלָּיְלָה וְאֵדְעָה מַה יֹּסֵף ה' דַּבֵּר עִמִּי". תגובת ה' היתה מפתיעה (יתכן שגם את בלעם היא הפתיעה...) "וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם לַיְלָה וַיֹּאמֶר לוֹ אִם לִקְרֹא לְךָ בָּאוּ הָאֲנָשִׁים קוּם לֵךְ אִתָּם וְאַךְ אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ אֹתוֹ תַעֲשֶׂה" (כב, כ).
נשאלת השאלה, לאחר שאמר לו הקב"ה: 'לֹא תֵלֵךְ עִמָּהֶם, לֹא תָאֹר אֶת הָעָם', מדוע לבקשת השליחים השניים הסכים הקב"ה שבלעם ילך איתם? וכי ניתן לומר שחזר בו הקב"ה מאיסורו על בלעם ללכת עם זקני מואב?
בבוקר השכים בלעם ולאחר שחבש את אתונו הלך איתם. היינו מצפים שרוחו של הקב"ה אולי לא תהיה נוחה מכך, אולם תמיהה רבה נוכח קריאת המילים: "וַיִּחַר אַף אֱלֹהִים כִּי הוֹלֵךְ הוּא" (פסוק כב). תגובתו של הקב"ה כלל אינה מובנת, מדוע כעס עליו, הרי בלעם לא הלך ללא אישור של הקב"ה? הלא הקב"ה אישר לו ללכת, ומה מקום יש לכעוס עליו על כך?
מדרש אגדה: "אחר שאמר לו הקב"ה פעם אחת 'לא תלך עמהם', שביקש שלא יהא חלקו עמהם, הוא חפץ ללכת נתן לו רשות, שנאמר 'אם ללצים הוא יליץ' (משלי ג, לד), ועוד שלא יתגאה בעצמו לומר: אם יתן לי רשות ללכת אעשה כל רצוני, ולא הייתי מניח אלא בעבורו, והראה לו הקב"ה שכל מה שמנעו לא עשה אלא לבשתו ולהודיעו שאע"פ שילך ברשותו של הקב"ה הוא עומד, ולא יכול לעשות שום דבר בלא רשותו".
בתחילה אמנם אמר לו הקב"ה שלא ילך איתם, אולם משראה שרצונו ללכת עמהם כה חזק, החליט לאשר לו. בלעם אולי חשב שצעד זה יראה על גדולתו ולא השכיל להבין שבכך השפיל אותו הקב"ה והוכיח קבל עם ועולם שאין הוא עושה ככל העולה על רוחו, אלא נתון בידי רצון הקב"ה.
הוסיף על כך רבי חיים פלטיאל, וכתב: "כלומר אם לא כמו שתלך עד ארצם, רק לקרוא לך, לשון קריאה שתלך עמהם, הליכת עראי, אז קום לך אתם. אפס אם רוצים שתגמור הליכתך עד שם 'הדבר אשר אדבר אליך אותו תעשה', לא תלך בלא רשותי, ולהכי 'ויחר אף ה' כי הולך הוא', שלא היה לו לילך לשם בלא רשותו ולהכי הכא כתיב 'אותו תעשה' ובתר הכי אומר לו 'אותו תדבר'".
כעסו זה של הקב"ה מביא אותנו לדיון בשאלה השניה, מדוע כעס עליו הקב"ה לאחר שאישר לו ללכת איתם. יש בכך תשובות רבות, נביא שלוש מהן:
א. תשובת בכור שור: למרות שקיבל מהקב"ה רשות ללכת, מחשבתו הרעה ניכרה מתוך מעשיו. אם היה בדעתו למלא את מצות הקב"ה, היה לו לסרב לבקשתם ולא ללכת איתם. היה ברור לכל שברוע לבבו הוא רוצה לקלל את עם ישראל שלא ברשות הקב"ה, ולכן הלך איתם. הוא סבר שאולי הקב"ה יחזור בו מאיסורו שלא לקלל אותם.
ב. דעת חזקוני: מדייק מהמילים 'אם לקרא לך...' שלא נתן לו הקב"ה רשות "בפנים מאירות". היה לו להבין מסירוב הקב"ה בפעם הראשונה להליכתו, ולהבין שכלל אינו רוצה שילך איתם. כדוגמת דברי הקב"ה למשה במרגלים, שאמר לו: 'שלח לך אנשים', וגלוי וידוע היה לפניו, שלא היה בדעת הקב"ה שישתלחו.
ג. ביאור רש"ר הירש: מדקדק מלשון הפסוק, שלא כתוב 'כי הלך', אלא 'כי הולך הוא', שמורה על הליכה מתמדת בכל מקום עם שליחי בלק, שהתיר לעצמו ללכת עמהם. אך הוא לא רק הלך עמם בדרך, אלא 'הולך הוא', הוא היה 'מהלך' ושואף למטרתו. למרות האזהרה האלוקית הברורה הוא היה סבור ביהירותו שיוכל להשיג את מטרתו.
שלוש פעמים עמד המלאך עם חרבו בדרכו של בלעם לקלל את ישראל. בכל אחת מהפעמים, האתון, שעליה רכב בלעם, ראתה אותו ונטתה מפניו, אך בלעם - שלא ראה את המלאך – הגיב על כך בהכאתה. ד' פתח את פי האתון והיא שאלה את בלעם: "מֶה עָשִׂיתִי לְךָ כִּי הִכִּיתַנִי זֶה שָׁלֹשׁ רְגָלִים" (במדבר כב, כח). לאחר שבלעם ענה לה, איפשר לו ד' לראות את המלאך, ולשמוע את דבריו: "עַל מָה הִכִּיתָ אֶת אֲתֹנְךָ זֶה שָׁלוֹשׁ רְגָלִים. הִנֵּה אָנֹכִי יָצָאתִי לְשָׂטָן כִּי יָרַט הַדֶּרֶךְ לְנֶגְדִּי: וַתִּרְאַנִי הָאָתוֹן וַתֵּט לְפָנַי זֶה שָׁלֹשׁ רְגָלִים..." (במדבר כב, לב-לג).
כאשר מדברים על מאורע שנשנה כמה פעמים, משתמשים במילה 'פעמים'. כך זה בלשוננו, וזו הלשון הנפוצה גם בתנ"ך. נציין דוגמאות אחדות: "וַיִּשְׁתַּחוּ אַרְצָה שֶׁבַע פְּעָמִים" (בראשית לג, ג); "וַיְנַסּוּ אֹתִי זֶה עֶשֶׂר פְּעָמִים" (במדבר יד, כב). גם בסוף פרשת בלק, אומר בלק לבלעם: "...הִנֵּה בֵּרַכְתָּ בָרֵךְ זֶה שָׁלֹשׁ פְּעָמִים" (במדבר כד, י).
מדוע אפוא השתמשו האתון והמלאך במילה 'רְגָלִים' ולא במילה 'פְּעָמִים'?
המילה 'רגלים' ממש אינה נפוצה בתנ"ך. מלבד אזכורה כאן, היא נזכרת רק פעם אחת נוספת בציווי: "שָׁלֹשׁ רְגָלִים תָּחֹג לִי בַּשָּׁנָה" (שמות כג, יד). ואכן, רש"י (על דברי האתון) מביא את דברי חז"ל שמקשרים בין הפסוק שבפרשת 'משפטים' ובין הפסוקים שבפרשת 'בלק' ומבארים בכך מדוע השתמשה האתון בלשון 'רגלים' ולא 'פעמים': "רמזה לו אתה מבקש לעקור אומה החוגגת שלש רגלים בשנה". אך על כך יש להעיר שאפילו בהקשר של שלושת המועדים הנקראים רגלים, התורה משתמשת בדרך כלל במילה 'פעמים', ולא במילה 'רגלים': בהמשך פרשיית המועדים בפרשת משפטים, נאמר: "שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ אֶל פְּנֵי הָאָדֹן ה'" (שם שם, יז), וכעי"ז נאמר פעמיים גם בפרשת 'כי תשא' (לג, כג; לד, כד) ובפרשת 'ראה' (דברים טז, טז). אם כן, צריך ביאור מה משמעותה הייחודית של המילה 'רגלים', גם ביחס למועדים בתורה וגם ביחס לפרשתנו.
מדוע השורשים ר'ג'ל' ופ'ע'מ' משמשים לציון הישנות פעולה פעמים אחדות?
שני השורשים קשורים להליכה ברגליים. בשורש ר'ג'ל' הקשר ברור.,ולעניין השורש פ'ע'מ', אפשר לראות את הקשר בכמה פסוקים, כגון: "מַה יָּפוּ פְעָמַיִךְ בַּנְּעָלִים" (שה"ש ז, ב); "בַּל נָמוֹטּוּ פְעָמָי" (תהלים יז, ה); ומאריך בדבר הראב"ע בפרשת 'תרומה' (כה, יב) בביאור המילה 'פעמותיו'. נראה שהסיבה ששורשים אלה מורים גם על צעדי הליכה וגם על הישנות פעולות, היא מפני שפעולת ההליכה מורכבת מצעדים רבים, ע"י הרמת הרגליים והנחתן פעם אחר פעם.
הרש"ר הירש (בפרשת 'משפטים', בביאור הכינוי 'רגלים' למועדים) מבאר שההבדל בין שני השורשים, הוא שהשורש פ'ע'מ' מתייחס לדריכה ולהנחה של הרגל על הקרקע, ואילו השורש ר'ג'ל' מתייחס להליכה ע"י הרמת הרגל באוויר ושליחתה קדימה. עפ"י יסוד זה הוא מבאר שהמשמעות המיוחדת של המילה 'רגלים' היא ציון הליכות: האתון והמלאך מציינים את העובדה שההכאה הייתה לאחר שלוש הליכות של האתון עם בלעם לקלל את ישראל. ואילו בשלושת הרגלים – פסח, שבועות וסוכות - הכינוי 'רגלים' מדגיש את ההליכה של בני ישראל אל המקדש, דהיינו ה'עלייה לרגל', ולא את עצם מצוות ההיראות לפני ד', שעליה נקטה התורה לשון 'פעמים'.
שאלו המפרשים, מדוע רמזה האתון לבלעם דווקא על מצווה זו של ישראל, שהם עולים לרגל ג' פעמים בשנה.
לפי דרכו של הרש"ר הירש אפשר לבאר, שמצווה זו מדגישה את הניגוד בין הליכת בלעם לקלל את ישראל, שמנוגדת לרצון ד' מצד מגמתה לקלל, וממילא כבר מצד עצם ההליכה – לבין הליכתם של ישראל, שגם מגמתה רצויה, להיראות לפני ד' במקדש, ומתוך כך גם עצם הליכתם, ה'עלייה לרגל', הינה מצווה רצויה בעיניו.
1. איזה בעלי חיים מוזכרים בפרשה? (מצאו 5 בעלי חיים)
פר ,איל ,נחש ,ראם , לביא
2. איזה פעולות דומות היו לאברהם אבינו ובלעם?
ויחבוש את חמורו ושני נעריו איתו
3. איך המן הרשע קשור לפרשתינו?
וירום מאגג מלכו
