הבית של התנ"ך

לשון דו משמעית בתנ"ך –

כמה מפרשים מבארים כי דרך ה' לדבר בלשון דו משמעית, כך שדרך מימוש הנבואות יהיה תלוי במעשי בני האדם:

אור החיים במדבר יד, כט:

"ואולי כי גם ה' אמר דבריו שקולין כמנהגו שאומר דברים סובלים ב' דרכים אם זכו יהיה לטובה לא זכו וכו', וכן תמצא כשאמר לאדם (בראשית ב) ביום אכלך ממנו מות תמות הזכיר יום סתם תוכל לומר יומו של אדם ותוכל לומר יומו של הקדוש ברוך הוא אלף שנה וכשעשה אדם תשובה הטה ה' הכוונה לזכות שהוא יומו של הקדוש ברוך הוא, כמו כן במה שלפנינו נתכוון במאמר אשר הלינותם ב' דרכים, א' על אשר הלינותם, וא' הוא הבדל להתחלת ההלנה כדברינו, אם זכו יתפרש הדבר לזמן יציאה כדברינו, ואם לא זכו תתקיים הגזירה גם על אותם שהיו כשיצאו פחות מכ'"

האברבנאל בספר ישועות משיחו חלק שני, העיון הראשון - פרק ה):

"ואין להפליא משיסבלו הפסוקים האלה שתי כוונות או יותר מהם, כי כן הוא טבע הדברים הנעלמים לסבול פירושים רבים מתחלפים, כ"ש בדברים העתידים שלא גלה מה' המציאות דבר עדיין".

מלבי"ם (אילת השחר ריב):

"וכן בכל מקום שמשמעות הלשון סובל שני פירושים, יפרשו (חז"ל) גם הכוונה השניה, כי לא לחינם כתבה התורה לשון כזה, ועל כרחך שנבין אותו בכל ענין שנוכל להבין ממנו, וכל שכן במקום שנמצא איזה סירוס ועיוות או נטיה בחוקי הלשון - יפרשו בו גם כוונה שניה דרושית כפי משמעות הכתוב".

הזקנים שעסקו בקביעות בתורה שבכתב

בביאור הגר"א על ישעיהו (א, ה) הוא מצביע על תפקיד קבוע של זקנים שעסקו בתורה שבכתב:

הגר"א מבאר כי היו ארבעה סוגי הנהגה בישראל:

"א) ראשי העדה, המה אשר יצאו ואשר יבואו לפניהם לכל צבא. ב) עיני העדה, המה השופטים המשגיחים על כל עול. ג) לב העדה. הם הזקנים ויושבים בישיבה ולומדים תורה שבכתב שהיא סתום כמו הלב. ד) פה העדה. הם הלומדים תורה שבעל פה שהוא המגלה כדרך שהפה מגלה מה שבלב וז"ש לבא לפומא לא גליא לא ניתן דבר זה לתורה שבע"פ לגלות ע"כ היו הזקנים שנים ממאה והם שרי חמשים בכדי ללמוד יום ולילה שבכתב ושבע"פ. ה) רגלי העדה המה השוטרים (ע"ש בהגר"א מ"ש גם על פסוק ה' שם). וכפי הנראה שלב העדה ופה העדה כלולים יחד בשרי חמשים".