אחד מן החידושים שהתורה מלמדת אותנו הוא שישנן בחיים דרגות שונות של קדושה: בכל מערכת הקיימת בעולם הזה ישנם דברים קדושים יותר, דברים קדושים פחות וענייני חולין שאינם קדושים כלל. ישנם גם עניינים אשר נוגדים את הקדושה. באיזה תחומים ניתן לפגוש את דרגות הקדושה השונות? בעולמנו אנו חיים בתוך שלושה מימדים ראשיים: המקום, הזמן והאדם. הסיפור של כל אדם, וההיסטוריה של עם ישראל או האנושות בכללה, מתרחשים בתוך שלושת המימדים הללו. קורות האדם בנויות מן התהליכים והשינויים המתרחשים בין מקומות שונים, בין זמנים שונים או בין אנשים שונים.
בהתאם לכך, התורה מחדשת שבכל אחד מן המימדים הללו ישנם מוקדים של קדושה: ישנם זמנים קדושים, ישנם מקומות קדושים וישנם אנשים קדושים. בשלושת המימדים ישנם גם הפכים של הקדושה: אנשים שהם אויבים של העם הקדוש, זמנים אשר מאופיינים בנפילות וחטאים, ומקומות אשר מתגלים בתור מחטיאים ומפילים.
וכך כלל מצוות התורה, קשורים בדרכים שונות ומגוונות למוקדים הללו: התורה מדריכה אותנו כיצד לתת את המקום הראוי בחיים לקדושת האדם, קדושת הזמן וקדושת המקום. היא מצווה את ישראל, העם הקדוש, על מצוות אשר מכשירות את הופעת אותן קדושות, ומרחיקה מן ההפכים של הקדושה העלולים לעמעם אותה.
חומש ויקרא הוא החומש המרכזי בתורה המלמד אותנו כיצד נראים חיים של קדושה. חומש זה הוא שמצוה על המצוות הקשורות בשלושת מימדי הקדושה שבחיים: בתחילת החומש מתגלים הקרבנות ואיתם השראת השכינה. זוהי הדרך בה הקדושה יורדת לעולם. וכתוצאה מכך, החל מפרשת שמיני שמספרת את ירידת השכינה לעולם, הקדושה שמילאה את העולם 'יוצאת' ומתפשטת על פני מרחב חייהם כולו. ישראל זוכים הם להתקדש בקדושת ה' גם בחיי החולין שלהם, וקדושה זו באה לידי ביטוי באופן מסודר, בחלוקה לשלושת המימדים: האדם, הזמן והמקום:
החל מאמצע פרשת שמיני עוסק החומש בקדושת האדם, וכתוצאה ממנה במצוות האכילה, הטהרה, והכהונה.
החל מאמצע פרשת אמור מופיעה קדושת הזמן: פירוט מלא של כל קדושת הזמנים והמצוות הכרוכות בהם.
ולבסוף, בפרשת בהר מופיעה הצלע השלישית: קדושת המקום. זוהי פרשה מרכזית ביותר בתורה בהקשר של הופעת קדושת ארץ ישראל. הפרשה נפתחת עם מצוות השמיטה והיובל שהן עמודי התווך של המצוות התלויות בארץ.
בפרשת אחרי מות, מתוארת הקרנת השכינה על השיא של הקדושה בשלושת המימדים גם יחד: האדם הכי קדוש (הכהן הגדול) הפועל ביום הכי קדוש (יום הכיפורים) ובמקום הכי קדוש (קודש הקודשים). אולם כפי שניוכח, ביום הכיפורים מדובר לא רק בנקודות הגבוהות ביותר של הקדושה, אלא בשיאים העומדים מעל ומעבר לדרגת הקדושה הקיימת בכל אחד משלושת המימדים.
בשלושת המימדים של חיינו ישנם כאמור מוקדי קדושה, אך בשלושתם ישנן גם נקודות קיצון בהן מופיעה קדושה שהיא כבר מעבר למה שהעולם מסוגל להכיל בדרך כלל. ישנו 'סולם' עולה של קדושה ובקצהו נמצא השיא שלו בעולמנו. אך מתברר כי מעבר לשיא זה קיימת דרגה נוספת של קדושה שכבר אינה שייכת לכאן:
בתחום קדושת האדם: האדם הוא הנבחר מכל שאר הברואים. מכל בני האדם - שם הוא הזרע הנבחר מתוך בני נח. מתוך בני שם: עם ישראל הוא העם הקדוש, ובמרכזו הקבוצה הקדושה ביותר היא הכהנים. אין עוד קבוצה קדושה יותר. ממילא במישור של החברות האנושיות הכהנים הם הקבוצה הפנימית והגבוהה ביותר. אולם מעל ומעבר לכהנים קיים הכהן הגדול. בדרך כלל אין עבודות של המקדש ששייכות דוקא לכהן הגדול, אלא עבודת המקדש היא של כלל הכהנים. אך ביום הכיפורים מופיעה עבודה שהיא מעבר לגדרי הקדושה הרגילים ולכן היא נעשית דוקא על ידי הכהן הגדול.
בתחום קדושת המקום: בית המקדש הוא שיא הקדושה של העולם. כל עבודת ה' המרכזית נעשית בו. אך יש תחום של קדושה העומד מעל ומעבר לקדושה זו ובו אין כלל עבודה – קודש הקודשים. ככלל המקדש מתחלק למרחב העבודה שהוא מן הפרוכת והחוצה, ולמרחב שהוא של שכינת הקב"ה בלבד. אכן מקום זה 'אינו מן המידה', כלומר הוא אינו חלק מן ה'עולם הזה'. אולם ביום הכיפורים מופיעה באופן חריג עבודה במקום זה.
ובתחום קדושת הזמן – הימים הקדושים של השנה הם שבת והמועדים. אולם מעבר לכולם ישנו יום שאינו במניין הימים של השנה כלל – יום הכיפורים. זהו יום מיוחד שחז"ל מסמנים אותו כמי שאינו כלול במניין ימי השנה, אלא הוא יומו של הקב"ה (תנחומא בראשית: "ר' יהושע אומר (ולא) [ולו] אחד בהם, מימים שברא הקדוש ברוך הוא בחר לו אחד מהם, ואיזה הוא זה יום הכפורים, שנאמר הלא זה צום אבחרהו (ישעיה נח ו)"[1].
נמצא שבפרשת אחרי מות מתואר קיבוץ יחיד במינו בכל התורה בין כל שלושת שיאי הקדושה: יום הכיפורים הוא היום הקדוש ביותר בשנה. ביום זה הציווי הוא על דוקא על עבודה של הכהן הגדול שהוא הכהן הקדוש ביותר. ובאופן שאין לו אח ורע – מדובר על עבודה בקודש הקודשים.
על פי הדרכים הרגילות, העולם שלנו אינו יכול להכיל רמות כאלה של קדושה. כאמור – כולן נמצאות מחוץ לטווח האפשרויות הרגיל. ואכן מה שעומד ברקע ליום הכיפורים הוא המאורע שהראה עד כמה לא ניתן להתקרב לרמות כאלה של קדושה: נדב ואביהו ניסו לעשות זאת. הם ניסו שהם עצמם יתעלו לרמה שממעל לשאר הכהנים (ראה מה שכתבנו בקובץ על הכהנים), ונכנסו לקודש הקודשים – המקום הקדוש ביותר. ואת זאת עשו ביום השמיני – יום השראת השכינה. נדב ואביהו נשרפו מיד. אך ישראל זוכים שפעם בשנה נבראת להם האפשרות לאחד את כל מוקדי הקדושה לשיא עליון ובלתי נתפס של קדושה שמכפרת על כל חטאיהם.
[1] ונראה שכך יש אפשרות להבין את תחילת פרשת אחרי מות: התורה אומרת שאהרון אינו יכול לבוא בכל עת. הכוונה הפשוטה היא שאינו יכול לבוא בשום עת. אולם אט אט יתגלה שישנו יום שאיננו בכלל העת. אך זהו היום בו מופיעה הקדושה והעבודה המיוחדת של הכהן הגדול בקודש הקודשים.
תחילתה של נבואת עמוס בזמן שההתפשטות האשורית מגיעה אל מרחבי המזרח התיכון כולו. מלכי בית יהוא מעדיפים להיות חלק מן התהליך המנצח, לתפיסתם, ומקבעים את עצמם כבני חסות של האמפריה המזרחית העולה. בעיניהם, הניבה להם בחירתם תוצאות מבורכות. כבני ההחסות הם נהנים מהחלשתן של המדינות השכנות. ירבעם השני אף מצליח לנצל חולשה זו ולהשיב את גבול ישראל למרחבים שלא היו כמוהם מימי שלמה. שליחות קשה מטיל הקב"ה על נביאי התקופה, לשכנע את ישראל שהתהליך העולמי המתרחש לנגד עיניהם הוא מפעל אלוקי ששורשיו במקומם המוסרי הרוחני של עמי האזור. כמה מורכבת שליחות זו בעת שישראל במעמד רוחני לא גבוה במיוחד אך עדיין מצליחים להתפשט ולהתרחב. בתחילת נבואתו סוקר עמוס את עמי האזור – ומלמד, שכל אחד מהם עתיד לקבל את עונשו בגלל חטאיו המוסריים.
כיוון שהתהליך הוא תהליך אלוקי, כללי הנוגע למעמדם המוסרי של העמים. גם ישראל ויהודה לא יינקו ממנו. גם הם עתידים לתת את הדין על חטאיהם ולהענש בידי הממלכה האשורית:
הסיבה שמלכות ישראל אינה נענשת עדיין כשכניה, אינה בגלל השענותה על אשור, וגם לא בגלל ויתור של הקב"ה על חטאיה. ישראל, מיודעיו של מקום, עומדים מולו בתהליך ארוך יותר מאשר שאר העמים. תהליך של פקידה של העוונות מדור לדור. כמו שלימד הקב"ה את משה בהר סיני:
ממלכת בית יהוא, היא דוגמא מדוייקת לארך אפיים זה. שהרי כך הובטח ליהוא:
פקידה זו מיוחדת לישראל בלבד, כמו שבקש משה רבינו מן הקב"ה:
וכך מבאר עמוס לישראל, את השרדותם יוצאת הדופן בתוך ההתפשטות האשורית:
שני עקרונות מלמדנו עמוס. הראשון - התהליך האלוקי הוא תהליך עולמי, הנוגע למעמדו המוסרי הספציפי של כל עם ועם. כולם נסקרים לפניו ונידונים לפי מעשיהם. והשני – גם ישראל נכללים בסקירה זו, גם הם נידונים על חטאיהם כמו העמים האחרים. אין משוא פנים לפניו. אלא שישראל- נדונים במקצבים רב דוריים, פוקד עוון אבות על בנים.
בחתימת ספרו, חוזר עמוס לעקרון של תהליכים אלוקיים עולמיים שבשיאם מגיעים גם אל ישראל. בנגיעה פנימית אל ערש הלידה של האומה הישראלית.
כניסתם של ישראל לארץ הייתה שיאו של תהליך עולמי בן יותר מארבע מאות שנה. תהליך בו החליפה ההנהגה האלוקית את עמי הרשע שישבו באזור והניחה במקומם עמים מתוקנים יותר. משה רבינו מפרט תהליך זה באריכות בתחילת ספר דברים:
כעת חטאו העמים הללו, וכולם, מיועדים לגלות מן האזור וממלכתם עתידה להשמד.
גם ישראל נכללים בדין האלוקי של זכות קיומם בארץ. וכשחוטאים נענשים בגלות. אין משוא פנים לפניו. כשם שהגענו לכאן כשיאו של תהליך עולמי של החלפת עמים גרועים בטובים מהם, כך עתידים אנו לגלות מכאן בעת שלא נעמוד ברף המוסרי הנדרש לשהות בארץ הזו. הלא כך הם דברי התורה בסוף אחרי מות
למדנו שסגולת ישראל אינה מונעת מהם להענש על חטאיהם ככל הגויים אשר סביבותם. מהו אם כן ההבדל בין ישראל לעמים? במה מתקיימת בחירתו של הקב"ה בנו להיות לו סגולה מכל העמים.
ישראל יגלו מעל אדמתם ככל הגוים החוטאים. אך בעוד אצל הגויים האחרים תהיה הגלות אובדן והשמדה גמורה. ישראל ישארו בגלותם אדוקים בסגולה האלוקית ינועו בגויים כאשר ינוע בכברה ולא יפול צרור ארץ. הבטחת הנצח – היא סגולת ישראל. בעוד העמים האחרים יראו בגלותם אות לאובדן לאומיותם ואלוהיהם וממילא יטמעו בגלותם ויעלמו. ישראל יראו בה המשך הקשר הנצחי עם הקב"ה. עמוס ונביאי התקופה יבנו בקרבם תודעה של "מפני חטאינו גלינו מארצינו". תודעה שהיא, ורק היא תאפשר את שימור הלאומיות הישראלית בלי שיפול צרור ארץ. מתוך כך נבנית התקווה "שתעלינו בשמחה לארצינו ותטענו בגבולינו"
פתח עמוס ביחודם של ישראל מתוך מידת "פוקד עוון אבות על בנים" וסיים בייחודנו הנצחי "נוצר חסד לאלפים". ולא יפול צרור ארץ.
בדורינו , אנו עדים להתגשמות נבואות עמוס אלו. גם שיבת ציון השלישית, נעשית כחלק מתהליך עולמי. בשנים המקבילות לתקומת מדינית ישראל התפוררו האימפריות העולמיות ועשרות מדינות קטנות קבלו את עצמאותן. העין הנבואית מלמדתנו לראות את המהלך האלוקי המניע את התהליך כולו. אנו מזהים מחד את היותם של תקומת ישראל שיאו של תהליך עולמי ומאידך את היותו השלמת מעגל נצחי יחודי לישראל. כשם שכניסתנו לארץ הייתה חלק מתהליך עולמי אך התקיימה בצורה כל כך שונה ויחודית, באותות ובמופתים ביד חזקה ובזרוע נטויה ובמורא גדול. כך תקומתינו השלישית נעשית כחלק מאביב עמים מתמשך, אך מי ידמה לה ומי ישווה לה. הניסה אלוקים לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי אחרי אלפי שונות גלות, מתוך אפר הכבשנים ועשן המחנות? התהליך הוא עולמי וכל אומה ואומה נידונה לפי דרכה ולפי מעשיה. אך ישראל במפלאות חייהם כלב באברים- וגילויי חייו נאדרים בקודש.
בפרשה יש שני טעמים ברצף לאיסור אכילת דם: האחד "כִּי נֶפֶשׁ הַבָּשָׂר בַּדָּם הִוא", ומיד טעם שני "וַאֲנִי נְתַתִּיו לָכֶם עַל הַמִּזְבֵּחַ לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי הַדָּם הוּא בַּנֶּפֶשׁ יְכַפֵּר". ולא מובן למה צריך שני טעמים, גם שהדם הוא הנפש, וגם שהוא מיועד למזבח? ועוד קשה שהרי אסור לאכול דם של כל חיה ועוף שהם, לא רק של אלו שעולים למזבח. ואם כן הטעם השני לא שייך בהם כי הדם שלהם לא ניתן למזבח.
ונראה ששני הטעמים הם טעם אחד.
הבהמה דומה לאדם בצד הגופני שלה, אבל שונה ממנו מאוד בצד הנפשי שלה. הגוף שלנו בדומה לגוף הבהמה, לא בוחר. הוא מופעל על ידי כוחות טבעיים: רעב, צמא, עייפות. אבל הנפש שלנו אמורה לבחור, שלא כמו הבהמה. אנחנו לא מופעלים נפשית על ידי הדחפים הטבעיים שלנו, אלא בוחרים מתי להתייחס לרעב ומתי לא, מתי ללכת לישון ומתי לא.
כאשר הותר לאדם לאכול בשר, הכוונה שיוכל לקיים את הצד הגופני שלו בעזרת הצד הגופני של הבהמה. אבל בשום מקרה לא הותר לו לקיים את הצד הנפשי שלו בעזרת נפש הבהמה, כי אז לא רק הבשר שלו ידמה לבשר הבהמה, אלא גם הנפש שלו תדמה לנפש הבהמה.
ומיד מוסיף הפסוק טעם, שאינו טעם לאיסור אכילת הדם, אלא על פי מה שהסברנו כאן הוא טעם לזריקת הדם על המזבח: הנפילות של האדם מישראל קשורות למקרים שבהם הנפש שלו נטתה לצד הבהמי. למקרים שבהם הוא לא הצליח לבחור בצלילות, ונתן לדחפים שלו לבחור בשבילו. וזה טעם למה אנחנו מכפרים בעזרת זריקת דם הבהמה, כדי לציין שהיתה מעורבת בחטא נפש עם נטיה בהמית, והבחירה האמיתית שלנו היא שלא לחטוא.
ואולי יש כאן גם רמז לשני סוגי חטאים שונים: יש מקרים בהם אדם חוטא בלי כוונה. הוא נטה אחרי הנפש הבהמית ולא שם לב, ולא נתן לעצמו דין וחשבון על מה שהוא עושה. במקרה כזה יבוא דם הבהמה ויכפר עליו. אבל במקרה שבו אדם בחר להיות בהמי, כשהוא בחר לא לשים לב למעשיו וללכת אחרי הדחפים שלו, שאת זה מייצגת אכילת הדם, אז "וְנָתַתִּי פָנַי בַּנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת אֶת הַדָּם וְהִכְרַתִּי אֹתָהּ מִקֶּרֶב עַמָּהּ". מי שבחר שלא לבחור, זו נחשבת בחירה לכל דבר. והחטאים שלו אינם בטעות ובשוגג, אלא במזיד.
וכך נאמר על אחאב "רַק לֹא הָיָה כְאַחְאָב אֲשֶׁר הִתְמַכֵּר לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי ה' אֲשֶׁר הֵסַתָּה אֹתוֹ אִיזֶבֶל אִשְׁתּוֹ". אמנם איזבל הסיתה אותו, אבל הוא בחר להתחתן איתה בידיעה שזה מה שהיא תעשה, ולכן נחשב שמכר את עצמו לעשות את הרע, בזה שמכר את הבחירה שלו והעביר אותה לאיזבל.
[הרחבה ועיון נוסף: ויקרא פרק יז פסוק יא: רמב"ן 'מן הידוע עוד', אור החיים העמק דבר, פסוק י: אור החיים 'ונראה לומר בהקדם', רש"ר הירש 'אולם עצם טבעו', ספר החינוך מצוה קטז 'וענין המנחות', מלבי"ם מלכים א פרק כא פסוק כ, כה].
הפרשייה המקשרת בין פרשות אחרי-מות וקדושים היא פרשיית העריות, שחוזרת בשתיהם על פי העקרון ש'אין עונשין אלא אם כן מזהירין'- האזהרה באחרי-מות והעונש בקדושים. המשנה מעמידה את פרשיית העריות בשורה אחת עם הפרשיות הנסתרות ביותר בתנ"ך: "אֵין דּוֹרְשִׁין בַּעֲרָיוֹת בִּשְׁלֹשָׁה וְלֹא בְמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית בִּשְׁנַיִם וְלֹא בַמֶּרְכָּבָה בְּיָחִיד". הסיבה המפורשת להגבלת הדרשה בעריות היא סייג הלכתי: "מאי טעמא סברא הוא... תלתא חד שקיל וטרי בהדי רביה והנך תרי שקלו וטרו בהדי הדדי ולא ידעי מאי קאמר רבייהו ואתו למישרי איסורא בעריות... דאמר מר גזל ועריות נפשו מחמדתן ומתאוה להם", כלומר החשש הוא מהתרת איסורי עריות בגלל טעות שנובעת מנטיית היצר. אך מההקשר נראה שהסיבה הפנימית היא שגם פרשייה זו עומדת על גבול הנסתר כלשון הגמרא שם "אין דורשין בסתרי עריות". וכן מבאר הרמב"ן כאן: "אבל כפי הסברא יש בעניין סוד מסודות היצירה דבק בנפש והוא מכלל סוד העבור שכבר רמזנו לו".
אפשר לבאר באופן פשוט שאיסורי עריות עוסקים בנושא של צניעות שאמור להיות נסתר. לכן הפועל שחוזר בפרשיות אלו הוא 'גלה' כיון שיש איסור לגלות את מה שראוי להסתירו, ומכאן המושג 'גילוי עריות' בדברי חז"ל שהוא אחד משלוש העברות החמורות.
אלא שמהעיון בפסוקי הפרשיות עולה שהמושג 'גילוי עריות' מצד עצמו אינו שלילי. אלא שיש נשים שאסורות לאדם וכלפיהם גילוי עריות הוא שלילי. בפירוש 'דעת מקרא' ביארו שכיוון שהתורה השתמשה במושג זה בהקשר שלילי חז"ל הפכו אותו למושג שלילי בעצמו. יש קושי בביאור זה כיוון שבין איש לאשתו לא מדובר רק בהיתר אלא במצווה, וקשה לומר שמעשה חיובי של מצווה יהפוך למושג שלילי וחמור כל כך.
נראה שחז"ל באו ללמדנו שגם כאשר המעשה ביסודו הוא היתר ואפילו מצווה יש בו צד מסוים של שלילה שאי אפשר להפטר ממנו בשלב זה של המציאות, כדברי דוד בתהילים: "הֵן בְּעָווֹן חוֹלָלְתִּי וּבְחֵטְא יֶחֱמַתְנִי אִמִּי"- רַבִּי אַחָא אָמַר אֲפִלּוּ אִם יִהְיֶה חָסִיד שֶׁבַּחֲסִידִים אִי אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא יִהְיֶה לוֹ צַד אֶחָד מֵעָוֹן, אָמַר דָּוִד לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רִבּוֹן הָעוֹלָמִים כְּלוּם נִתְכַּוֵּן אַבָּא יִשַּׁי לְהַעֲמִידֵנִי וַהֲלוֹא לֹא נִתְכַּוֵּן אֶלָּא לַהֲנָאָתוֹ, תֵּדַע שֶׁהוּא כֵּן שֶׁמֵּאַחַר שֶׁעָשׂוּ צָרְכֵּיהֶן זֶה הוֹפֵךְ פָּנָיו לְכָאן וְזוֹ הוֹפֶכֶת פָּנֶיהָ לְכָאן וְאַתָּה מַכְנִיס כָּל טִפָּה וְטִפָּה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ".
מהו אותו צד שלילי? הגמרא מבארת שחסרונו היחיד של ישי היה הנחש, ולכן הוא נקרא על שמו: "וַעֲמָשָׂא בֶן אִישׁ וּשְׁמוֹ יִתְרָא הַיִּשְׂרְאֵלִי אֲשֶׁר בָּא אֶל אֲבִיגַל בַּת נָחָשׁ אֲחוֹת צְרוּיָה אֵם יוֹאָב"- וכי בת נחש הואי והלא בת ישי הואי... אלא בת מי שמת בעטיו של נחש", ומבאר רש"י: "בעצתו של נחש שהשיא לחוה ולא בחטא אחר שלא חטאו". כלומר שחטא אדם וחוה בעצתו של הנחש יצר חסרון יסודי בעולם שהיצר הרע הפך לחלק מן האדם ואי אפשר בלעדיו, ובייחוד במעשה הזיווג.
נראה שאיסור הדרשה בעריות בשלושה מכוון ל"שלשה שותפין יש באדם הקב''ה ואביו ואמו". כלומר שלעולם הזיווג אינו שייך רק לזוג- האיש והאשה, ובהכרח יש צד שלישי. הצד החיובי הוא שהקב"ה נחשב השלישי, אך יש גם צד שלילי שבו השלישי הוא הנחש. בגן עדן לפני החטא הנחש שהוא יצר הרע הופיע כדמות שלישית חיצונית לאדם וחוה, אך לאחר החטא הוא נכנס בתוך האדם ואשתו: "בשעה שבא נחש על חוה הטיל בה זוהמא" כלומר שהשפעתו חדרה לתוך האדם. לכן בעולמנו שלאחר החטא לעולם יצר העריות מלווה בצד שלילי ו'גילוי עריות' הופך למושג שלילי.
אך יש מקום שבו גילוי העריות הוא מותר ואפילו חיובי. כך היה בגן עדן שבו: "וַיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם עֲרוּמִּים הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ וְלֹא יִתְבּשָׁשׁוּ" כלומר שהיו תמיד במצב של 'גילוי ערוה' ולא היה סיבה להסתיר ולכסות, שהרי אם אין יצר הרע אין שום שלילה בערוה ובזיווג.
גם בעולמנו נותר לנו שריד ממציאות עליונה זו ושריד זה מתגלה בתחילת פרשת אחרי מות. ביום הכיפורים נכנס הכהן הגדול כנציגם של כל ישראל אל פתח גן עדן שבקודש הקודשים, ושם נגלה לעיניו הסוד של גילוי העריות בטהרתו המקורית: "הכרובים שהיו מעורים זה בזה... 'כמער איש ולויות'... כאיש המעורה בלוייה שלו". ביום זה שבו "שטן... לית ליה רשותא לאסטוני"- "ומסתמא כן הוא באדם שאין היצר הרע שהוא השטן שולט בו" (שפת אמת ליו"כ) הנחש שהוא היצר הרע מסתלק מן האדם והזיווג מתגלה בטהרתו.
1)אילו שלוש מצוות מאותו סוג מופיעות באותו פסוק בפרשה זו?
2)מהן שלוש המצוות בפרשה זו שקשורות לפאות (פינות או גבולות)?
3)איזו מצווה בפרשתנו קשורה למספרים 3, 4 ו-5?
4)איזו מילה בת 3 אותיות מופיעה בפרשתנו ארבע פעמים בפסוק אחד?
חידות לילדים על פרשת השבוע לפי סדר העולים לתורה
פרשת אחרי מות פותחת בסדר עבודת הכהן גדול ביום הכיפורים, הנכנס לקודש הקודשים. על הפסוק "בְּזֹאת יָבֹא אַהֲרֹן אֶל הַקֹּדֶשׁ בְּפַר בֶּן בָּקָר לְחַטָּאת וְאַיִל לְעֹלָה", דורשים חז"ל את מזמור כ"ז בתהילים — '"בזאת יבוא אהרן אל הקודש,' הדא הוא דכתיב 'לדוד ה' אורי וישעי ממי אירא... בזאת אני בוטח"' (ויקרא רבה כא, א), "אורי — בראש השנה, וישעי — ביום הכיפורים" (שם ד). יום הכפורים מכונה במדרש יום הישועה — "ישעי," ועל כן המדרש בהמשך דבריו אף קושר את ישועת יום הכיפורים לישועת ישראל בקריעת ים סוף, בשני האירועים ה' מושיע את ישראל. המדרש גם משווה בין הטיעונים שנשמעו נגד הצלת ישראל וטביעת מצרים לבין טיעונים הנשמעים נגד כפרת ישראל ביום כיפורים, "'בקרוב עלי מרעים' אלו שרי אומות העולם. 'לאכול את בשרי' — לפי ששרי אומות העולם באין ומקטרגין על ישראל לפני הקב"ה ואומרים לפניו: 'ריבונו של עולם! אלו עובדי עבודה זרה ואלו עובדי עבודה זרה, אלו מגלי עריות ואלו מגלי עריות, אלו שופכי דמים ואלו שופכי דמים, מפני מה אלו יורדים לגיהנום ואלו אינם יורדים לגיהנום...'? אמרו ישראל לפני הקב"ה 'אם תחנה עלי מחנה לא אירא לבי,' שהבטחתני 'בזאת יבוא אהרן אל הקודש.'" (שם) יום הכיפורים הוא היום בו נשען העם על ההבטחה הטמונה בכפרת הכהן הגדול, בזכות "בְּזֹאת יָבֹא אַהֲרֹן אֶל הַקֹּדֶשׁ" — מתקיים "בְּזֹאת אֲנִי בוֹטֵחַ" (תהילים כז, ג). ביום הכפורים זוכה ישראל לישועה, לבחירה מחודשת למרות הקטרוגים, כמו בקריעת הים. מה טיבה של ההשוואה בין כפרת העם ביום הקדוש להצלתו מהמצרים על הים?
בפעם הראשונה הקב"ה מוגדר כמלך בקריעת ים סוף, בפרשת בשלח, "ה' יִמְלֹךְ לְעֹלָם וָעֶֽד" (שמות טו, יח), כאשר עם שלם הכריז שהקב"ה הוא מלכו. כביכול זוכה ה' לתואר מלך על ידי עמו, שהרי לא יתכן מלך ללא ממלכה, ללא עם, "ומלכותו ברצון קיבלו עליהם." "אמר רב ברכיה בשם רבי אבהו: אע"פ שמעולם אתה, לא נתיישב כסאך, ולא נודעת בעולמך, עד שאמרו בניך שירה. לכך נאמר 'נכון כסאך מאז...' באמת, עד שלא בראת את עולמך היית אתה, ומשבראת אותו אתה הוא, אלא כביכול עומד, שנאמר: 'עָמַד וַיְמֹדֶד אֶרֶץ.' אבל משעמדת בים ואמרנו שירה לפניך ב'אז', נתיישבה מלכותך וכסאך נכון." (שמות רבה כג, א) הצבת כסא ה' כמלך עולם, התרחשה בקריעת ים סוף. ויחד עם המלכת המלך הוזכר גם לראשונה הארמון — "מִקְּדָשׁ אֲדֹנָי כּֽוֹנְנוּ יָדֶֽיךָ" (שמות טו, יז). המקדש המיועד, הוא שיהיה מכון שבתו של כסא ה'. "מקדש מלך עיר מלוכה" (קבלת שבת, לכה דודי). שם במקדש תתגלה המלכת ה' על ידי הנאמנות לפקודת המלך ומצותו. השראת השכינה, היראות "כְבוֹד ה' אֶל כָּל הָעָֽם" (ויקרא ט, כג), תלויה בעשייה המדויקת שבהקרבת הקרבנות. כך מתגלה מלכותו השלמה עלינו, השוכנת בארמונה החדש. אין מלכות ללא צווי, ללא קבלת עול מלכות שמיים ועול מצוות. המלכת ה' והשראת שכינתו על פי פקודת המלך, היא העומדת ביסוד מהותו של יום הכיפורים. בראש השנה מתחילה קבלת עול מלכות שמיים, והמלכות הזאת מתגלה בשיאה ביום כיפור, בקבלת עול מצוות מדוקדקת במקדשו.
כשם שבקריעת ים סוף הומלך ה' על ידי ישראל, כך ביום הכפורים הוא מומלך על ידי העבודה מרובת הפרטים של הכהן הגדול. כביכול ה' צריך אותנו, שנמליך אותו עלינו. ולמרות שאין אנו ראויים להמליכו, שהרי "אלו עובדי עבודה זרה ואלו עובדי עבודה זרה," בכל זאת אנחנו ממליכים. "בְּזֹאת יָבֹא אַהֲרֹן אֶל הַקֹּדֶשׁ", על ידי הנאמנות המוחלטת לסדר המלכותי שהקב"ה קבע, ישראל זוכים לישועה. כך מתבארת סמיכות סדר יום הכיפורים למותם הנורא של בני אהרן. "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי ה' וַיָּמֻתוּ: וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאַל יָבֹא בְכָל עֵת אֶל הַקֹּדֶשׁ...". בני אהרן נדב ואביהוא, לקחו "אִישׁ מַחְתָּתוֹ" (ויקרא י, א) והקריבו לפני ה' "אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם" (שם). ללא הצו האלהי, חסרה ההמלכה, לא מתגלה הישועה. חידוש הקשר מוביל לכפרה. סדר העבודה המכוון אל הכניסה אל קודש הקודשים, מטרתו להמליך את הקב"ה עלינו מחדש, אז נמחקים כל הקטרוגים.
חז"ל (ויקרא רבה כא, ו) מנו עשרה דברים שנקראו "זאת": התורה ("זאת התורה"), ברית מילה ("זאת בריתי"), השבת ("אשרי אנוש יעשה זאת"), ועוד. כולם עוסקים בקשר בין ה' לעמו. הקשר בנוי מחוליות מסועפות, מפרטי הלכות ומעשייה מרובה. "זאת," מילה המבטאת ודאות. "בְּזֹאת יָבֹא אַהֲרֹן אֶל הַקֹּדֶשׁ" — בדרך הזאת, כך דווקא, ולא אחרת. חכמים למדו שכל שינוי בסדר הארוך והמורכב של עבודת הכהן הגדול, עלול לעכב את הכפרה כולה. לעיתים טעות קטנה אחת, מצריכה להתחיל את כל העבודה מחדש. כך, בעשייה המוקפדת טמון חידוש הקשר, "בזאת אני בוטח". בקבלת עול המלכות ממשיכה השראת שכינה בישראל, בעבודה המדויקת נאמרת ההכרזה שהקב"ה מלך עלינו ובו ישועתנו. בסוף מסכת תענית (לא ע"א) נאמר: "אמר עולא ביראה אמר רבי אלעזר: עתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים הוא יושב ביניהם בגן עדן וכל אחד מראה באצבעו, שנאמר: 'ואמר ביום ההוא הנה אלהינו זה קיווינו לו ויושיענו, זה ה' קיווינו לו נגילה ונשמחה בישועתו"'. "זה ה"', כך הוא מתגלה, זו עבודתו, מסוימת, מסומנת בבירור באצבע, ובה הישועה. ישועת יום הכפורים.
מתי מטילים גורל? כשנדרש לבחור מישהו או משהו, או כשיש התלבטות את מי להעדיף. איך מתבצעת ההגרלה? לרוב שולפים פתק אחד מתוך קלפי שבה פתקים עם שמות המתמודדים. אין צורך להוציא יותר מפתק אחד, שהרי הוצאת הפתק הראשון מכריעה את ההגרלה, וקובעת את תוצאותיה, ולאחריה כל שאר הפתקים / מתמודדים הופכים להיות לא רלוונטיים.
בפרשתנו אנו קוראים אודות הכרעת הגרלה, באופן שונה. אחד מרגעי השיא בעבודת הכהן הגדול בבית המקדש ביום הכיפורים היה בהטלת הגורלות על שני השעירים, כפי שמתואר בפרשתנו: "וְנָתַן אַהֲרֹן עַל שְׁנֵי הַשְּׂעִירִם, גֹּרָלוֹת גּוֹרָל אֶחָד לַה' וְגוֹרָל אֶחָד לַעֲזָאזֵל" (טז, ח). חז"ל אומרים שעל שני השעירים להיות דומים זה לזה במראה (בצבע), בגודל ובשוויים הממוני.
רש"י מתאר את אופן ההגרלה: הכהן הגדול העמיד שעיר אחד לימינו ואת האחר לשמאלו, הכניס את שתי ידיו לקלפי והכריע את גורל השעיר בימין ואת של חברו בשמאל. כדי להבין את מהותם של שני השעירים נעיין בדבריו הבהירים של רש"ר הירש, שכותב: "שני השעירים האמורים כאן מתארים לפנינו שתי דמויות. בתחילה הם זהים בתכלית, אך דרכיהם נפרדות על סף המקדש. שניהם "שוין במראה ובקומה ובדמים ובלקיחתן כאחד" (יומא סב ע"א), שניהם עומדים כאחד ובשווה "לפני ה' פתח אהל מועד" (לעיל פסוק ז). שניהם עומדים בפני אותה הכרעה, באפשרויות שוות של הכרעה, בין "לה'" ובין "לעזאזל". שניהם יכולים להיות כך או אחרת. יתר על כן, כל אחד יכול להיות כך, רק מפני שהיה יכול להיות גם אחרת... ומכאן ואילך דרכיהם נפרדות בתכלית הפירוד. מי שהוכרע לה' ימות בשחיטה בסכין חריף של המקדש, אך הוא יתקבל בכלי המקדש, והוא יגיע משם אל קודש הקדשים, לקירבת המקום המקודש ביותר, הוא מקום ההשלמה של חזון חיי תורה להיות האדם מרכבה לשכינה. כנגד זה, מי שהוכרע 'לעזאזל', לא ייפגע בסכין המקדש, הוא לא ימות בשחיטה, אלא יעמוד חי בלא שינוי. בעצמיות חיה יעמוד בלא פגע לפני ה' בפתח המקדש. אך הוא לא יבוא אל המקדש פנימה, אלא יוּצָא ממקומו וממושבות האדם, ויגיע אל השממה. בפנותו עורף למקדש שמר על חיי עצמיותו ויסיים אותם בשממת המדבר. ושניהם הם חטאות "שני שעירי עזים לחטאת" (לעיל פסוק ה) והם מבטאים אפוא אותו מושג חטאת, בשתי בחינותיו המנוגדות.
נראה לנו אפוא, שלא נטעה אם נאמר: שאר כל החטאות מתארות דרך חיים, שהיתה ראויה להתקיים בעבר, והחייבת להתגשם בעתיד. ואילו כאן מתוארת גם הדרך ההפוכה: היא דרך החיים, שלא היתה ראויה להתקיים בעבר, ולא ניתן לה מקום בעתיד. כל אחד מאתנו הוא בבחינת "שעיר". ניתן לו כוח ההתנגדות, והוא מוכשר להתנגד בעוז לכל דרישה שהוטלה על רצונו. וערכם המוסרי של חיינו תלוי באופן הפעלת כוח זה. בידינו להפעיל את כוח ההתנגדות ברשות ה' ותחת מרותו.
בידינו להיות בבחינת "שעיר לה'": להתנגד לכל הגירויים הפנימיים והחיצוניים, המפתים אותנו לסור מעל ה'. או בידינו להיות בבחינת "שעיר לעזאזל": להפעיל את כוח ההתנגדות על ידי סירוב עז לשמוע בקול ה'. כי ה' העניק לנו את כוח ההתנגדות, אך בידינו להפנות כוח זה עצמו כנגד ה' שנתָנוֹ לידינו. הרשות בידינו להתמכר ללא מגן לחושניות ולכל גירוייה, אף על פי שה' לא נתן לנו את כוח ההתנגדות, אלא לצורך המלחמה בפיתויי החושניות. מי שנחלט לכוח החושניות, בניגוד למי שהשתעבד לה' ולתורתו, קרוי כאן 'לעזאזל'".
למדנו משיטתו של רש"ר הירש ששני השעירים מייצגים שתי גישות, שהיו זהות לחלוטין, ומרגע שנפרדו זו מזו, הלכו לשתי דרכים נוגדיות וקוטביות. אחד פונה לה', והאחר – לעזאזל. אלו שני אפיקים שכל אדם ניצב בראשיתן מידי יום, כשעליו לבחור באיזה נתיב לפסוע, כיצד עליו לנהל ולכלכל את צעדיו בחיים.
יעלה בקרוב בע"ה.
1)אילו שלוש מצוות מאותו סוג מופיעות באותו פסוק בפרשה זו?
כלאי זרעים כלאי בגדים וכלאי בהמה
2)מהן שלוש המצוות בפרשה זו שקשורות לפאות (פינות או גבולות)?
פאת השדה פאת הראש ופאת הזקן
3)איזו מצווה בפרשתנו קשורה למספרים 3, 4 ו-5?
מצוות ערלה
4)איזו מילה בת 3 אותיות מופיעה בפרשתנו ארבע פעמים בפסוק אחד?
מאזני צדק אבני צדק איפת צדק והין צדק
