פרקי הקרבנות הפרוסים על פרקים א-ז, מחולקים בתורה לשתי מערכות: פרשת ויקרא ותחילת פרשת צו (פרקים ו-ז). בפרשת צו התורה חוזרת למנות פעם נוספת את אותם הקרבנות שנמנו בחומש ויקרא – עולה, מנחה, שלמים, חטאת ואשם. לגבי כל אחד מהם היא משמיעה מצוות חדשות. מהו היחס בין שתי מערכות הקרבנות הללו?
לשם הבנת הענין, נסקור שלושה הבדלים בולטים בין שתי מערכות הקרבנות:
בפרשת ויקרא הדרך בה מפרטת התורה את מצוות הקרבנות היא כמענה לאדם. כלומר מצוות ההקרבה מתוארות בתור תגובה למקרים העולים מתוך חיי האדם: מה יעשה אדם שרוצה להביא עולה, מנחה או שלמים, ומה יעשה אדם שחטא ועליו לכפר על חטאו. אך בפרשת צו זווית המבט שונה לגמרי: לפני כל הפסוקים של כל קרבן התורה מציבה כותרת המבהירה שזאת 'תורת' הקרבן: "זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה... וְזֹאת תּוֹרַת הַמִּנְחָה... זֹאת תּוֹרַת הַחַטָּאת..." וכדומה. לשון זו לא נזכרה כלל בפרשת ויקרא. כלומר המבט על הקרבנות בפרשת צו הוא כ'תורה', כרצף מצוות היורדות משמים לארץ משום שכך ציוה ה', בלי תלות בגורמים האנושיים. אם כן יש כאן שתי דרכים שונות המובילות אל הקרבנות: דרך שתחילתה מקורותיו של האדם, ודרך שתחילתה מרצון ה' המצוה אותנו[1].
ממש כהמשך להבדל הקודם: בכל פרשיות הקרבנות בפרשת ויקרא הופיעו באופן עקבי התכליות של הקרבן. התורה מתייחסת לתהליכים הרוחניים המתרחשים בעת הקרבת הקרבנות השונים. בקרבנות הנדבה נאמר: "ריח ניחוח אישה לה'" ובקרבנות על החטאים נאמר: "וכיפר עליהם הכהן ונסלח להם". כלומר על פי המבט בפרשת ויקרא, הקרבנות הן דרך הסלולה בפני האדם הרוצה להעלות ריח ניחוח בשמים, או לכפר על חטאיו. אך בפרשת צו לא נזכרות המטרות הללו של הקרבנות. תחת זאת הקרבנות מוצגים כ'תורה', הוי אומר זהו רצון ה' ואין צורך בשום מטרה נוספת.
בפרשת ויקרא מפורטות על הסדר כל המצוות שחלות במהלך ההקרבה, כלומר מאז שבעלי הקרבן מגיע איתו למקדש ועד להזאת הדם והעלאת האמורים. לעומת זאת בפרשת צו ההתיחסות העיקרית היא למצוות (ה'תורות') שחלות על הקרבנות אחר שהפכו לשולחן גבוה. הבהמה שהיתה בהמת חולין הפכה בתהליכי פרשת ויקרא לאמצעי עליון לקדושה וכפרה. מתוך כך, חלות עליה מערכות של 'תורות' המפורטות בפרשת צו. בכך התורה מעניקה לנו שני מבטים שונים: על תהליך העלאת הקרבן מחול לקודש, ולאחר מכן על התהליכים שקורים בו אחרי שהוא התעלה להיות חלק מקדשי המזבח.
מכלול ההבדלים בין פרשיות הקרבנות בויקרא ובצו מלמד כי ישנן שתי תנועות בהקרבת קרבן לה'. התנועה הראשונה בה עוסקת פרשת ויקרא היא מלמטה למעלה: הקב"ה מצווה את ישראל כיצד הם יכולים לבוא לפניו ולעשות לפניו 'ריח ניחוח אישה לה''. בקרבנות החטאת והאשם ה' מלמד את ישראל כיצד הם יכולים לכפר על חטאיהם לפניו. בחינה זו של הקרבן עוסקת בדרכי ההעלאה של הקרבן והפיכתו באמצעות ההקרבה לאמצעי של קדושה וכפרה.
היה ניתן לחשוב כי ההקרבה מסתכמת בהעלאת הקרבן מהדיוט לגבוה. אך בפרשת צו נחשפת בחינה נוספת, מפתיעה. המופיעה בכל הקרבנות בעקבות הבחינה הראשונה. כי באמת היה מקום לשאול: מה קורה עם הקרבן לאחר שהוא עלה מן הארץ לשמים? הקב"ה יכול היה להחליט כי עם הקרבת הקרבן, הוא יהפוך לשמיימי לחלוטין. כלומר, כל קרבן היה עולה כליל לשמים, כמו קרבן עולה. יכול היה ה' לעשות אף יותר מכך – שבעקבות כל הקרבה תרד אש מן השמים ותאכל את הקרבן, עד שלא ישאר ממנו מאומה כאן בארץ. אך ה' לא בחר בכך: רוב הקרבנות נאכלים לאחר הקרבתם בידי אדם (כהנים או אף ישראל), ולא רק זאת – בתחילת פרשת צו מתגלה שאף מן העולה נשאר משהו בארץ: הדשן, ועל האפר שנשאר חלים דינים של ירידה מן המזבח. מתגלה כי בעקבות העבודות ש'העלו' את הקרבן מן הארץ לשמים, מופיעה עולם של מורידות המאצילות את שאריות הקרבן בחזרה לארץ. בראש המצוות הללו עומדת המצווה לתרום את הדשן ולהורידו מן המזבח.
כלומר בפרשת צו מגלה התורה כי אחר בחינת ה'עבודה' (=מלמטה למעלה) שהופיעה בפרשת ויקרא, מגיעה בכל קרבן בחינה נוספת של 'תורה' (מלמעלה למטה). לאחר שהפך הקרבן להיות חלק מ'שולחן גבוה' הקב"ה 'מעניק' משולחן זה בחזרה לבני האדם ומשתף אותם ב'לחמו'. ככלל, שיתוף ה' את האדם ב'שולחן גבוה' נוגע לדיני הקרבנות הבאים לאחר ההקרבה עצמה – דיני קדושת הבשר שהוקרב, ודיני אכילתו.
[1] בהקשר זה יש לשים לב שהמונח 'תורת' כמגדיר מערכת מצוותית מתחיל בפרשת צו וממשיך בהמשך החומש - בפרק יא מופיעה 'תורת' האכילה - ויקרא יא, מו-מז: "זֹאת תּוֹרַת הַבְּהֵמָה וְהָעוֹף" פרק יב עוסק בתורת היולדת - ויקרא יב, ז: "זֹאת תּוֹרַת הַיֹּלֶדֶת לַזָּכָר אוֹ לַנְּקֵבָה". פרק יג עוסק בתורת הצרעת - ויקרא יג, נט: "זֹאת תּוֹרַת נֶגַע צָרַעַת". לאור זאת, בולט עוד יותר שפרשת ויקרא היא חריגה בכך שמונח זה אינו מופיע.
בתאורי התשובה והגאולה בתורה, מודגשת מאד התעוררות עם ישראל לקראת גאולתו:
וְהָיָה֩ כִֽי־יָבֹ֨אוּ עָלֶ֜יךָ כָּל־הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֗לֶּה הַבְּרָכָה֙ וְהַקְּלָלָ֔ה אֲשֶׁ֥ר נָתַ֖תִּי לְפָנֶ֑יךָ וַהֲשֵׁבֹתָ֙ אֶל־ לְבָבֶ֔ךָ בְּכָל־הַגּוֹיִ֔ם אֲשֶׁ֧ר הִדִּיחֲךָ֛ יְקֹוָ֥ק אֱלֹהֶ֖יךָ שָֽׁמָּה: וְשַׁבְתָּ֞ עַד־יְקֹוָ֤ק אֱלֹהֶ֙יךָ֙ וְשָׁמַעְתָּ֣ בְקֹל֔וֹ כְּכֹ֛ל אֲשֶׁר־אָנֹכִ֥י מְצַוְּךָ֖ הַיּ֑וֹם אַתָּ֣ה וּבָנֶ֔יךָ בְּכָל־לְבָבְךָ֖ וּבְכָל־נַפְשֶֽׁךָ: וְשָׁ֨ב יְקֹוָ֧ק אֱלֹהֶ֛יךָ אֶת־שְׁבוּתְךָ֖ וְרִחֲמֶ֑ךָ וְשָׁ֗ב וְקִבֶּצְךָ֙ מִכָּל־הָ֣עַמִּ֔ים אֲשֶׁ֧ר הֱפִֽיצְךָ֛ יְקֹוָ֥ק אֱלֹהֶ֖יךָ שָֽׁמָּה: (דברים פרשת נצבים פרק ל פסוק א - ג)
לעומת זאת בספר יחזקאל דגש גדול על התעוררתא דלעילא. תאורי יציאת מצרים בספר יחזקאל מדגישים את המוחלטות של ההנהגה האלוקית לגאולת ישראל.
וָאֹמַר לִשְׁפֹּךְ חֲמָתִי עֲלֵיהֶם, לְכַלּוֹת אַפִּי בָּהֶם, בְּתוֹךְ, אֶרֶץ מִצְרָיִם. וָאַעַשׂ לְמַעַן שְׁמִי, לְבִלְתִּי הֵחֵל לְעֵינֵי הַגּוֹיִם אֲשֶׁר-הֵמָּה בְתוֹכָם--אֲשֶׁר נוֹדַעְתִּי אֲלֵיהֶם לְעֵינֵיהֶם, לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם (יחזקאל כ)
וכך גם תאורי הגאולה העתידה בהפטרתינו:
לָכֵ֞ן אֱמֹ֣ר לְבֵֽית־יִשְׂרָאֵ֗ל כֹּ֤ה אָמַר֙ אֲדֹנָ֣י יְקֹוִ֔ק לֹ֧א לְמַעַנְכֶ֛ם אֲנִ֥י עֹשֶׂ֖ה בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֑ל כִּ֤י אִם־ לְשֵׁם־קָדְשִׁי֙ אֲשֶׁ֣ר חִלַּלְתֶּ֔ם בַּגּוֹיִ֖ם אֲשֶׁר־בָּ֥אתֶם שָֽׁם: (יחזקאל פרק לו פסוק כב - כג)
בראשית בנין האומה, מחנכת אותנו התורה בעיקר למקום הגדול של מעשינו ובחירותינו כבניו בכוריו של הקב"ה.
לאחר שנים ארוכות, מגיעה ההתגלות הגדולה של מוחלטות הקשר בינננו ובין הקב"ה, הנעלה מעל כל בחירה אנושית. קשר שהוא המקור לבטחון גם בבחירתנו הטובה.
ואין ישראל נגאלין אלא בתשובה, וכבר הבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן ומיד הן נגאלין (רמב"ם הלכות תשובה פרק ז הלכה ה)
גם התורה עצמה, מפקידה בידינו את ידיעת המוחלטות הזו בשירת האזינו. שם מתוארת גאולה גם כשישראל אינם ראויים לה, מכח מחויבותו של הקב"ה לקידוש שמו. ידיעה זו מופקדת לשנים ארוכות, להיות לפנינו לעד, בסוף הגלות:
וְעַתָּ֗ה כִּתְב֤וּ לָכֶם֙ אֶת־הַשִּׁירָ֣ה הַזֹּ֔את וְלַמְּדָ֥הּ אֶת־בְּנֵי־יִשְׂרָאֵ֖ל שִׂימָ֣הּ בְּפִיהֶ֑ם לְמַ֨עַן תִּהְיֶה־ לִּ֜י הַשִּׁירָ֥ה הַזֹּ֛את לְעֵ֖ד בִּבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל... וְ֠הָיָה כִּֽי־תִמְצֶ֨אןָ אֹת֜וֹ רָע֣וֹת רַבּוֹת֘ וְצָרוֹת֒ וְ֠עָנְתָה הַשִּׁירָ֨ה הַזֹּ֤את לְפָנָיו֙ לְעֵ֔ד כִּ֛י לֹ֥א תִשָּׁכַ֖ח מִפִּ֣י זַרְע֑וֹ (דברים פרשת וילך פרק לא פסוק יט - כב)
דרך ארוכה של בחירות ותוצאות, של ברכה וקללה, עוברים ישראל בארצם ובגלותם. רק בסוף דרך ארוכה זו מתגלה עומק הקשר הנעלה מכל בחירה אנושית. מלכותך מלכות כל עולמים וממשלתך בכל דור ודור.
עומק הקשר המוחלט בין הקב"ה לישראל, וגאולתם שייך לבטחון המוחלט בטובו של העולם האלוקי. בשייכותו למקור החיים ברוך הוא. ומכאן שייכותו לטהרה כוללת מטומאת המוות.
מקומה של פרשת פרה בספר במדבר מלמדנו, כי טהרת הפרה אינה ענין פרטי אלא היא חלק מתחיית דור המדבר אשר נידון לכליה, ומעבר האומה אל דור התחייה, דור באי הארץ:
פרשיית פרה אדומה חוצצת בין דור מתי מדבר לבין דור באי הארץ. הפרשה נושאת רוח תחיה, רוח טהרה, לקראת מעלת ארץ ישראל (נחל קדומים, הרב יצחק בן שחר, עמ' 424)
כי טהרת האומה ותחייתה מושכים קו ארוך- מן הטהרה מטומאת המוות.
האומה הישראלית בגלותה – נחשבת לעצמות יבשות. ותחיית האומה – כתחית המתים.
וַיֹּ֣אמֶר אֵלַ֔י הִנָּבֵ֖א עַל־הָעֲצָמ֣וֹת הָאֵ֑לֶּה וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵיהֶ֔ם הָעֲצָמוֹת֙ הַיְבֵשׁ֔וֹת שִׁמְע֖וּ דְּבַר־יְקֹוָֽק: כֹּ֤ה אָמַר֙ אֲדֹנָ֣י יְקֹוִ֔ק לָעֲצָמ֖וֹת הָאֵ֑לֶּה הִנֵּ֨ה אֲנִ֜י מֵבִ֥יא בָכֶ֛ם ר֖וּחַ וִחְיִיתֶֽם: וְנָתַתִּי֩ עֲלֵיכֶ֨ם גִּדִ֜ים וְֽהַעֲלֵתִ֧י עֲלֵיכֶ֣ם בָּשָׂ֗ר וְקָרַמְתִּ֤י עֲלֵיכֶם֙ ע֔וֹר וְנָתַתִּ֥י בָכֶ֛ם ר֖וּחַ וִחְיִיתֶ֑ם וִידַעְתֶּ֖ם כִּֽי־אֲנִ֥י יְקֹוָֽק: (יחזקאל פרק לז פסוק ד - ז)
וכך מבאר הרב זצ"ל בספר אורות:
אורו של משיח, האושר העליון בחיי החברה והכלל... מחובר הוא עם האושר וההצלה המוחלטה של כל היש בתחיית המתים... אורו של משיח אחוז הוא בישועת ישראל באיתניותו של גוי איתן זה, חטיבה אחת בעולם... הקו הולך ישר אחד באחד מונגש עם הציפיה שממעל לכל צפיות הסרת המוות ומארתו. (אורות, ישראל ותחיתו, כ)
תחיית המתים, הוא כוחה של הנשמה להחיות את הגוף ולהחזירו לחיים מתוך קדושה. תחיית האומה היא היכולת לקחת את הנטיות החומריות ולהחיותם בקדושה, זהו הנצוץ הראשון המקושר בקו ארוך אל אורה של תחיית המתים.
חודש ניסן, התייחד במאורעות מופלאים של תשובה, כך בימי חזקיהו, כך בימי יאשיהו.
לפני כניסתו של החודש, אנו מצפים לא רק לתשובה פרטית מחטאים, אלא שואפים לתחייה ולרוממות של כל הנטיות החומריות. לקו הנמשך מתחיית המתים, התעוררותא דלעילא, המרוממת את שאיפת החיים עצמם. וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם מכל טומאותיכם... ונתתי לכם לב חדש ורוח חדשה אתן בקרבכם ועשיתי את אשר בחוקי תלכו.
בפרשה נאמר "אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ לֹא תִכְבֶּה", ולא מובן מה הענין בזה? הרי מטרת האש לשרוף את הקרבנות שמועלים אל המזבח. אבל בזמן שאין קרבנות על המזבח למה צריך אש? במנורה שנאמר בה "לְהַֽעֲלֹת נֵר תָּמִֽיד", זה מובן, כי יש ענין באור תמיד: בלילה להאיר, וביום מצד הכבוד. אבל אש על המזבח לא צריך לכאורה.
ועוד קשה: למה הפרשה, שמדברת על האש שעל המזבח, מתחילה בשריפת חלקי הקרבנות שנשארו על המזבח במהלך הלילה, ורק אחר כך מדברת על העלאת הקרבנות עצמם למזבח, ורק לאחר שני אלו מזכירה שאש תמיד תהיה על המזבח? הסדר אמור להיות הפוך. קודם כל צריך להבהיר שתהיה תמיד אש על המזבח, אחר כך לומר מה עושים באש הזו: מעלים עליה קרבנות. ואחר כך לומר שתמשיך לדלוק גם בלילה כדי לשרוף את מה שנשאר מהקרבנות. ומה הטעם לומר שצריך לשרוף מה שנשאר מהקרבנות לפני שאמרנו בכלל שמעלים אותם על האש?
הקרבנות שעם ישראל מקריב שונים באופן מהותי מהקרבנות שהקריבו הגויים. כי באופן פשוט קרבן בא לומר שאני מוכן לתת את הרכוש שלי לא-ל. ולכן אדם שורף בהמה שהיתה שלו, כדי להעביר אותה כביכול מרשותו לרשות הא-ל. אבל הקרבנות של עם ישראל מיוסדים על האיל שהקריב אברהם לאחר עקידת יצחק. והאיל ההוא בא "תַּחַת בְּנֽוֹ". ואם כן, הכוונה של עם ישראל בקרבן היא לא רק לתת רכוש, אלא שאדם נותן את עצמו לקב"ה. ובעצם הוא מוכן לתת את החיים שלו עצמו לקב"ה, אלא שהקב"ה רוצה שנקדש את שמו בחיים, ולא נמות חלילה, ולכן הוא מעלה קרבן במקום את עצמו.
אם כך, הקרבן פירושו שאנחנו מעלים את עצמנו, ומתקרבים אל הקב"ה. ובעלייה הזו ישנם שלש מדרגות עקרוניות:
המטרה העליונה היא שאדם יקרב אל הקב"ה את כל החיים שלו, כולל הרכוש ועסקי החולין שלו. כך שלא ישאר שום דבר שאפשר היה להעלות אל הקב"ה, ולא עלה. ולזה רומזת שריפת הקרבנות עד הסוף במשך כל הלילה, כך שלא נשאר כמעט דבר שלא עלה. זה העיקר, ולכן המדרגה הזו מוזכרת ראשונה.
הדרך להגיע אל המעלה העליונה הזו, היא שהאדם יעלה את עצמו במדרגות הקדושה: "וּבִעֵר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן עֵצִים בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר וְעָרַךְ עָלֶיהָ הָעֹלָה וְהִקְטִיר עָלֶיהָ חֶלְבֵי הַשְּׁלָמִים": בעזרת אנשי הקודש שבעם, כלומר הכהן, האדם מדליק קודם כל בליבו את אש הדבקות בה', ואז הוא מעלה את מה שהוא יכול כבר להעלות: את צדדי הקדושה שיש בו. וגם את צדדי החולין הוא מתחיל להעלות, כמו קרבן שלמים שבו הבעלים אוכלים את הבשר, אבל אחרי שהעלו לקב"ה את חלקו.
ומה יעשו כל אלו שלא הגיעו למדרגות האלו? כל אלו שאש הדבקות האלוקית עוד לא כל כך בוערת בליבם? להם חשוב לומר שהם לא צריכים לחכות שיקרה משהו מיוחד, הם לא צריכים לחכות דווקא לחודש אלול, או להתרוממות רוח. האש נמצאת תמיד על המזבח, ומחכה להם. מתי שיבחרו, הם יוכלו להתחיל את התהליך ולהדלק. תמיד יש מאיפה להתחיל את העבודה הרוחנית: בין אם מהתורה, שרמוזה במנורה: "לְהַֽעֲלֹת נֵר תָּמִֽיד", ובין אם מהתפילה: "קְטֹרֶת תָּמִיד לִפְנֵי ה'", ששניהם מודלקים, על פי חז"ל, מאש התמיד שעל המזבח.
[הרחבה ועיון נוסף: ויקרא פרק ו פסוק ב: אברבנאל 'וכפי זה הדרך מהרמז', תורת משה 'ואש המזבח תוקד בו' ופסוק ג, תלמוד בבלי יומא דף מה עמודים א וב, שפת אמת פרשת צו תר"מ 'בפסוק היא העולה', תרמ"ד 'במד' על כל פשעים', תרמ"ו, תר"נ, שם משמואל פרשת כי תשא תרע"ג 'אך נראה דהנה ידוע'].
לחידון לילדים לפי סדר העולים לתורה לחץ כאן
1) איזו מצווה דורשת בין השאר מהאדם לפשוט את בגדיו? איפה עוד בחומש ויקרא יש מצוה לפשוט בגדים?
2) איזה קרבן בפרשה זו מובא עם חמץ? איזה קרבן נוסף מובא עם חמץ?
3) באיזה הקשר מוזכר סל בפרשה זו? היכן מזכירה התורה בפעם הראשונה סל?
4) בשמה של איזו פרשה מופיעות האותיות צו? אילו עוד פרשות כוללות בשמן שמות של פרשות אחרות?
סבוכים דיני הקרבנות, רבים פרטיהם, ורובם מרוכזים בסדר קודשים, הפותח במסכת זבחים. והנה הנושא איתו פותחת המשנה את סדר קודשים, סדר עבודת המקדש, הינו פסולי מחשבה: כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים (זבחים א, א). מקור הדין בפרשתנו — "לֹא יֵֽחָשֵׁב לוֹ פִּגּוּל יִֽהְיֶה". ובדברי חז"ל — "מנין למחשב בקדשים שהוא לוקה? תלמוד לומר לא יחשב" (זבחים כט ע"ב). העובד בקרבנות, אשר בשעת עבודתו חשב מחשבות זרות — פוסל את הקרבן במחשבתו, והופך אותו לפיגול. לדוגמא, חשב הכהן על הקרבת קרבן שונה ממה שבעליו ביקש — הקרבן נפסל; או השוחט קרבן שלמים וחושב שיאכל את בשרו בעוד ארבעה ימים — פסל את הקרבן כבר כעת, והאוכל קרבן זה — חייב כרת, שכן זמן אכילת השלמים הוא עד שלושה ימים. התורה מחמירה במחשבות הפגומות של העובדים, במיוחד בהקשר לזמן, ומכנה פגם זה בתואר "פיגול". בעולם המוחשי שלנו, אין אנו מייחסים למחשבה כשלעצמה משקל כבד כל כך. היא אמנם משפיעה על החיים, אולם אין בכוחה לבדה לשנות את המציאות ולפעול עליה. אך בבואנו אל הקודש פנימה, מתבאר שהמחשבה כוחה רב להכריע לטוב ולמוטב. ככל שהנושאים קרובים לקודש, המחשבה והכוונה משמעותיות. כך למשל, בעיבוד הקלף וכתיבת האותיות בספר תורה ותפילין (טור יורה דעה, רעא), וכך גם מצינו שהחושב לתת צדקה (שו"ע יורה דעה, רנח) או לתרום להקדש — מחשבתו מחייבת, אף אם לא ביטא זאת במילים.
המחשבה, מעצבת במידה רבה את היחס הפנימי שלנו אל המעשה, את הגישה אל כל פעולה. מתוודעים לכוחה האמיתי, רק כאשר מתעלים מעל שליטתו של הדמיון המוחשי המתפעל מן המעשה הנראה לעין. הכהנים מופקדים על המחשבות, מהכהן העובד נדרש לכוון בעת ההקרבה שש כוונות "לשם ששה דברים הזבח נזבח: לשם זבח, לשם זובח, לשם שם, לשם אשים, לשם ריח, לשם ניחוח, והחטאת ואשם - לשם חטא" (זבחים ב ע"ב; מו ע"ב). לאמיתו של דבר, כל מערכת השיפוט שלנו מוכרעת על פי המחשבה והכוונה. אנו מבחינים היטב בין שוגג למזיד, בין תאונה ללא כוונה לבין פגיעה זהה לגמרי שנעשתה בכוונה תחילה. הכוונה — היא נשמת המעשה, היא הקובעת את הגדרתו ופשרו, היא גם הקודש העשוי להיות מחיה את החול. מצוות צריכות כוונה (שו"ע אורח חיים, ס). המעשה יוגדר כחול או כקודש על פי הכוונה הנסתרת, המקננת במחשבתו של העושה. מי שישן בסוכה ביום חם ונהנה מצילה, כי חיפש לו צל ומצא, ללא ידיעה שהיום חג הסוכות — לא זכה לקיים מצוות סוכה, אף שבפועל ישב בסוכה. מי שאכל מצה בליל הסדר, כי היה רעב, וזה היה המאכל היחידי שמצא במטבח — לא קיים מצוות מצה. לפי הרמב"ם (הלכות דעות ג, ב) — האוכל ומכוון שיהיה בריא על ידי אכילה זו — חי חיי חולין, אך המכוון שבריאותו זו תועיל לו בעשיית מצוות או בלימוד תורה — מחבר את החול אל הקודש, וזוכה לתואר חסיד. המחשבה היא המגדירה את המציאות, היא השער לסדר הקודשים, לעולם הקדושה.
לפני כשנה נהרגו שני ילדי משפחת פלאי בפיגוע רצחני, כשעמדו בתחנת אוטובוס סמוך לביתם בשכונת רמות בירושלים. במהלך השבעה, סיפרה אמם שכאשר נתקלו בקושי, לאחד מהם היתה אמרה שגורה על לשונו: "אל תאמר 'אוף', אמור פרק ק'", כשכוונתו לפרק ק' בספר תהילים, ובו חמישה פסוקים. בארבעים ושלוש המילים שבו שזר דוד המלך ע"ה הודיה נפלאה להקב"ה:
מִזְמוֹר לְתוֹדָה הָרִיעוּ לַה' כָּל הָאָרֶץ. עִבְדוּ אֶת ה' בְּשִׂמְחָה בֹּאוּ לְפָנָיו בִּרְנָנָה. דְּעוּ כִּי ה' הוּא אֱלֹהִים הוּא עָשָׂנוּ וְלוֹ אֲנַחְנוּ עַמּוֹ וְצֹאן מַרְעִיתוֹ. בֹּאוּ שְׁעָרָיו בְּתוֹדָה חֲצֵרֹתָיו בִּתְהִלָּה הוֹדוּ לוֹ בָּרְכוּ שְׁמוֹ. כִּי טוֹב ה' לְעוֹלָם חַסְדּוֹ וְעַד דֹּר וָדֹר אֱמוּנָתוֹ.
נזכרתי בסיפור כשקראתי בפרשת השבוע את הפסוק: "אִם עַל תּוֹדָה יַקְרִיבֶנּוּ וְהִקְרִיב עַל זֶבַח הַתּוֹדָה חַלּוֹת מַצּוֹת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן וְסֹלֶת מֻרְבֶּכֶת חַלֹּת בְּלוּלֹת בַּשָּׁמֶן" (ז, יב).
אדם שניצל מסכנה, מביא קרבן שבו הוא מודה להקב"ה על הנס שאירע לו. כיום, שלצערינו הרב אין לנו בית מקדש ואין אנו יכולים להביא קרבן, אומרים אנו פרקי תפילה ותודה, ואחד הבולטים שבהם, פרק ק' בתהילים שמיטיב לבטא את הבעת התודה כלפי הקב"ה כתחליף לקרבן תודה, בבחינת "ונשלמה פרים שפתינו".
נשאלתי פעם על פרקי ההודיה, מאחר שכיום הם תחליף להבאת קרבן, מדוע על כולנו להודות לקב"ה, הלא כשבית המקדש היה קיים, את קרבן התודה היו מביאים רק יורדי הים, הולכי מדבריות, חולה שנתרפא והיוצא מבית האסורים? מדוע כולם מודים להקב"ה, על אף שלא נעשה להם נס או הצלה?
השבתי לשואל ששמעתי על כך רעיון בשם הגאון רבי חיים קנייבסקי זצ"ל, שהשבוע מלאו שנתיים להסתלקותו לגנזי מרומים. הוא סיפר על יהודי שיום אחד לאחר תפילת שחרית פרס מפה על השולחן וחילק לציבור המתפללים יין לשתיית 'לחיים'.
כשנשאל לפשר השמחה, השיב שיום קודם, כשחצה את הכביש פגע בו רכב, וב"ה הוא יצא מהתאונה בריא ושלם. על הצלה זו הוא מודה לקב"ה ומשתף בכך את הציבור.
למחרת, לאחר שחרית ראו יהודי אחר שפרס מפה והוציא מהשקית שלו כוסיות ובקבוק יין לשתיית 'לחיים'. שאלו אותו המתפללים: מה קרה לך, האם גם בך פגע רכב?
הלה השיב בשלילה, ונימק את הבאת בקבוק היין. הוא הסביר שהוא שמח ומודה שמזה 20 שנה חוצה את אותו כביש, וב"ה אף פעם לא פגע בו רכב.
רבי חיים הסביר את ההקשר לסיפור. ברור לכולם שעל יהודי שהתרפא מחליו או שיצא מבית האסורים לומר 'מזמור לתודה'. אולם על כל שאר האנשים בעולם להריע לה' ולהודות לו על כך שהם לא חלו ולא הוכנסו לבית האסורים.
כדי להבין עד כמה רצוי וחביב קרבן התודה אצל הקב"ה, נסיים בדברי חז"ל במדרש אגדה בפרשתנו שאומרים על קרבן התודה: "את מוצא כל הקרבנות שהיו מביאים היו באים על העבירות... אבל התודה היתה באה על חנם, אמר הקדוש ברוך הוא: חביבה היא עלי יותר משאר הקרבנות, לכך נאמר 'זֹבֵחַ תּוֹדָה יְכַבְּדָנְנִי' (תהלים נ, כג), ומהו 'יְכַבְּדָנְנִי' בשני נונין? רצה לומר בעולם הזה ובעולם הבא".
פרשתנו נקראת 'פרשת צו', מכיוון שהיא נפתחת בלשון קצרה זו, בדבר ד' שאומר למשה לפנות לאהרן ולבניו ולצוותם: "צַו אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו לֵאמֹר זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה... " (ו, ב).
המילה 'צו' קצרה וברורה. שורשה הוא צ'ו'ה', וכמו בשורשים נוספים שכאשר הם נאמרים בציווי נופלת אחת מאותיות השורש ונותרת מילה בעלת שתי אותיות, כגון: קח, שב, לך, צא, תן, ועוד – כך גם בשורש זה, האות ה' נופלת ונותרת המילה 'צו'. פתיחת הפרשה במילה זו מתאימה להיותה הקדמה למִצְוַה, שכן זו משמעות המילה 'מצוה', יש מְצַוֵה שציווה אותה, ושומעיה מצוּוים לקיימה.
אך כאשר מתבוננים באופן שבו פונה ד' למשה במצוות אחרות, רואים שהפתיחה במילה 'צו' נדירה למדיי: רק שבע מצוות נפתחות בלשון זו (כאן זו הפעם הראשונה). בדרך כלל המצוות נאמרות בלי הקדמה, וגם כשיש הקדמה, בדרך כלל (בכארבעים מצוות) הלשון היא 'דַבֵּר אל'. מהי אפוא המשמעות המיוחדת של המילה 'צו', ומדוע היא מוזכרת דווקא לפני שבע מצוות אלו?
רש"י כאן מביא את דברי הגמ' במסכת קידושין (כט ע"א): 'תנא דבי ר' ישמעאל: כל מקום שנאמר צו - אינו אלא זירוז...'.
מדוע מורה לשון זו על זירוז?
הזכרנו בעבר (בשנה שעברה, בפרשות תצוה ושמיני) שישנם מדקדקים רבים הסוברים שישנם שורשים בעלי שתי אותיות, ולא רק בני שלוש אותיות. הרב שלמה פפנהיים, בספרו 'יריעות שלמה', מבאר יסוד (שכתָבוֺ כבר לפניו מהר"ש ארקוולטי, בעל 'ערוגת הבשם'), שישנן מילים שיש להן אות יסודית אחת בלבד, ושורש בעלי שתיים או שלוש אותיות נוצרים ממנה, על ידי תוספת אותיות מסוימות (מתוך קבוצה של שבע אותיות – א, ה, ו, י, מ, נ, ת – שמכונות אותיות 'האמנתי"ו'), המצטרפות לאות השורש היסודית, ויוצרות שורשים 'משניים', שכל אחד מהם בעל משמעות מיוחדת שנובעת משמעות אות השורש היסודית וממקדת אותה בהקשר מסוים.
כך לדוגמה בשורש שלנו, שורש צ'ו'ה', מסביר הרש"פ ב'חשק שלמה - שרשים', שהאות צ' היא האות היסודית בו. האות צ' משמשת למובנים שונים של יציאה, דהיינו של פרישה מדבר מסוים לדבר אחר. בקצרה נציין כמה דוגמאות – צ'א', שורש היציאה; א'צ' – מביע מהירות יציאה ממקום למקום; צאצא – הוא מי שיוצא מהוריו; וכך במילים ובשרשים רבים.
עפ"י עיקרון זה מבאר הרש"פ גם את השורש צ'ו'ה'. לדבריו, ישנם שני סוגי דיבור של אדם אל זולתו: סוג אחד, הוא סיפור דברים, שבו המספר בא להוסיף לשומע ידיעות שלא ידע. אך בסוג האחר, הוא בא לשנות את רצונו, ולגרום לו לפעול דבר שלא היה עושה מכוח עצמו. זהו הציווי (שכולל גם בקשה, לעניין זה), שבו רוצה המצַוֵה לשנות ולהוציא את רצון השומע מרצונו הנוכחי, להיות ולעשות כרצון המצַוֵה: לעשות דבר מה שלא היה עושה לולא הציווי, או להיפך: לא לעשות משהו שהיה עושה לולא הציווי.
על פי זה מובן מדוע 'צו' מורה על זירוז, שכן הציווי בא לשנות את הרצון הטבעי שהיה לפני הציווי, וגורם לו לעשות את המצווה. מאחר שכל שינוי קשה לעשותו, צריך לצוות עליו, לזרז את השומע לקיימו. ובייחוד צריך לזרז, אומר ר' שמעון במדרש, שמביאו רש"י – "במקום שיש חסרון כיס", כי ההפסד שיש בדבר מוסיף על הקושי לקיים את המצווה.
במקום אחר (יריעות שלמה עמ' 350) מציע רש"פ הסבר שונה מעט לקשר בין 'צו' ל'זירוז', שמהות הציווי היא שהמצַוֵה 'גוזר על זולתו והוא אץ עליו שיעשה הדבר... ובמקום שיש חסרון כיס צריך המצַוה להיות יותר אוצץ ומזרז את המקבל כדי שישלימו'.
[לא עסקנו כאן בשאלה מדוע בפרשתנו היה צורך בזירוז במיוחד. עסקו בכך מפרשי רש"י, וביארו בדרכים שונות.]
בשבוע הבא בע"ה נשלים את העיון במצוות, מתוך התבוננות במַצות ובקשר בינן למצוות.
1) איזו מצווה דורשת בין השאר מהאדם לפשוט את בגדיו? איפה עוד בחומש ויקרא יש מצוה לפשוט בגדים?
כשהכהן ניגש לעשות את עבודת תרומת הדשן - סילוק האפר שנותר על המזבח מעבודת היום הקודם - עליו לפשוט תחילה את בגדיו הטובים וללבוש במקומם בגדים אחרים (ויקרא ו ד). בעבודת המקדש ביום הכיפורים (המפורטת בפרשת אחרי מות), היה על הכהן הגדול לפשוט את שמונת בגדי הכהונה הרגילים שלו וללבוש במקומם בגדי פשתן לבנים. הכהן היה צריך לעשות זאת בכל פעם בה עמד להיכנס אל קודש הקודשים. וכשהוא היה מסיים את החלק הזה בעבודתו, הוא היה חוזר ופושט את בגדי הלבן שלו ולובש במקומם את שמונת בגדי הכהונה (ויקרא טז כג).
2) איזה קרבן בפרשה זו מובא עם חמץ? איזה קרבן נוסף מובא עם חמץ?
בפרשה זו קרבן התודה מובא עם לחם חמץ (ויקרא ז יג). פרשת אמור מתארת את קרבן שתי הלחם שנעשה בחג השבועות, שכולל שתי ככרות לחם חמץ (ויקרא כג יז).
3) באיזה הקשר מוזכר סל בפרשה זו? היכן מזכירה התורה בפעם הראשונה סל?
בפרשה זו, משיחת הכהנים לתפקידם כוללת לקיחת סל מצות (ויקרא ח ב). בפרשת וישב, שר האופים של פרעה חלם שהוא נושא על ראשו שלושה סלים ובהם דברי מאפה (בראשית מ טז-יז).
4) בשמה של איזו פרשה מופיעות האותיות צו? אילו עוד פרשות כוללות בשמן שמות של פרשות אחרות?
פרשת תצוה בספר שמות כוללת את האותיות צו. שמות פרשות נוספים הכוללים בתוכם פרשות אחרות: 1. וישלח ושלח 2. בשלח ושלח 3. משפטים ושֹׁפטים 4. בחֻקותי וחֻקת 5. פנחס ונח. אפשר גם לכלול את וילך שכוללת את המילה הראשונה מפרשת לך לך, וכן את כי תבוא שכוללת את המילה בֺּא בכתיב מלא.
