דרך לימוד תורה שונה ממדעי הטבע

כל באיה לא ישובון – הדרכת הרא"ש

בשו"ת הרא"ש (כלל נה סימן ט) נלחם הרא"ש כנגד דרכי לימוד התורה על פי הגיון מדעי:

"ועל שכתבת מגזרת השכל וגזרת הדת מה אשיב על זה, לא תהא תורה שלנו כשיחה בטלה שלכם חכמת הגיונכם אשר הרחיקו כל חכמי הדת נביא ממנה אות או מופת לחייב ולזכות ולאסור ולהתיר. והלא חוצבי מקורה לא האמינו במשה ובמשפטים ובחוקים צדיקים אשר נתנו על ידו בכתב ובקבלה. ואיך שואבי מימיה יביאו ראיה מהם לחקים ומשפטים של משה רבינו עליו השלום ולפסוק דינין במשלים שהורגלו בהם בחכמת הגיונם, האף אין זאת וכי בימי ובמקומי יפסקו הדינין על פי המשלים, תהילה לאל בעודי חי עוד יש תורה בישראל להביא ראיה מהמשנה וגמרא בבלית וירושלמית ולא יצטרכו להביא משלים לפסקי הדינים.

כי חכמת הפילוסופיא וחכמת התורה והמשפטים אינן על דרך אחת. כי חכמת התורה היא קבלה למשה מסיני והחכם ידרוש בה במדות שנתנה לידרש בהם ומדמה מילתא למילתא, אף על פי שאין הדברים נמשכים אחר חכמת הטבע אנו הולכין על פי הקבלה. אבל חכמת הפילוסופיא היא טבעית וחכמים גדולים היו והעמידו כל דבר על טבעו ומרוב חכמתם העמיקו שחתו והוצרכו לכפור בתורת משה לפי שאין כל התורה טבעית אלא קבלה. ועל זה נאמר תמים תהיה עם ה' וגו', כלומר אפילו יצא לך הדבר חוץ מן הטבע אל תהרהר על הקבלה אלא בתמימות התהלך לפניו. לכן אין להביא ראיה מדבריהם לעשות אות ומופת וגזרות ומשלים על משפטי ה' הישרים. ועל זה אמר החכם כל באיה לא ישובון רוצה לומר כל הבא ונכנס מתחלה בחכמה זו לא יוכל לצאת ממנה להכנס בלבו חכמת התורה כי לא יוכל לשוב מחכמה טבעית שהורגל בה כי לבו תמיד נמשך אחריה. ומחמת זה לא ישיג לעמוד על חכמת התורה שהיא ארחות חיים כי יהיה לבו תמיד על חכמת הטבע ותעלה ברוחו להשוות שתי החכמות יחד ולהביא ראיה מזו לזו ומתוך זה יעות המשפט, כי שני הפכים הם צרות זו לזו ולא ישכנו במקום אחד".

אין לפרש מצוות על דרך השכל בלבד

דרשות ר"י אבן שועיב פרשת ויקרא:

"ושמעתי למורי הרשב"א ז"ל על זה, שהדברים נעלמים בתורה בקרבן וכיוצא בהם מורים על מעלת הקרבן, שהדבר הנסתר והנעלם הוא מורה על עלוייו כענין האלקות, כי מהותו וענינו נסתר מכל אדם ואפילו מן המלאך. ועוד היה אומר, כי היה תמה מן החכמים בעלי תורתינו היאך רוצים לפרש המצות על דרך השכל ביסודות תורתינו והמצות הנכבדו' הם חוץ מן השכל, כי מה ענין לתפילין ולד' בתים שבהם, ולציצית ולחוטין בדרך השכל, ולפרה אדומה ולכלאים, אבל מצותינו המעולות הם חוץ מן השכל, ואינן ידועין אלא למי שחננו השם שכל החנון כמו לנביאים ומסרום לחכמים איש מפי איש, ולכן אמר קהלת פסוק מה שהיה וגו' כל זה נסיתי. וכתב הרמב"ם ז"ל בספר הידוע בחלק הראשון פרק ל"א דע שיש לשכל האנושי גבול ישיג עניינים במציאות וישכיל עניינים, כמו שיש לחושים גבול לראות ולשמוע, וכמו שיש יתרון לאישי המין זה על זה, אבל יש לו תכלה וגבול, כמו לראות הדק ולשמוע, וזה אפי' בענייני המציאות כמספר הכוכבים, ואם הם זוג או נפרד ועניינים אחרים, כל שכן בענייני האלקות.