תורה שבכתב, ושבע"פ

איסור ללמוד פסוק כצורתו

במדרש אגדה כי תשא נאמר:

"ויאמר ה' אל משה כתב לך את הדברים האלה' – אלו הוריות של תלמוד שעיקר הברית נכרת על פרושי התורה שנאמר: 'ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם'. שכל הדורש פסוק כצורתו בלא מדרש ובלא שלוש עשרה מידות שהתורה נדרשת בהן, עליו הכתוב אומר: והכסיל בחושך הולך".

לימוד המקרא והמדרש כדבר אחד

ר' קולנימוס קלמיש מפיאסצ'נא כותב בספרו הכשרת האברכים (עמ' לג):

"...וישנם הרבה מן המדרשים על הפסוקים של התנ"ך המגלים יותר את המאורעות שהיו אז... שגילו לנו חז"ל בתורה יותר מכפי שרואים אנו בה. ולא יהיו לך הפסוקים לבדם והענינים שבמדרשים לבדם, שבשעה שאתה לומד בתורה רק מה שכתוב בתורה אתה חושב, ובשעה שאתה לומד מדרש רק הדרשות של המדרש במחשבתך, ולפעמים עם פסוקים אחרים, כי על פי רוב המדרש דורש את הענינים אף של התורה מן פסוקי נביאים וכתובים. רק מהכל ענין אחד תעשה, כי באמת הכל ענין אחד... הן לא תדע אם באמת כך היה כפי שאתה משער לך במחשבתך, אבל הלא לפי יסודות הנאמרים בתורה ובמדרשות אתה חושב, רק שאתה מרחיב את מחשבתך בהן".

בלי תורה שבכתב אין קיום לתורה שבעל פה

עין איה ברכות (קכד):

"כי לבד ההשחתה החוקית בהבטל ההשענה על הקבלה ותורה שבעל פה, תהיה תורה שבכתב נתונה לכל אחד לפי סגנונו, עד שלא יוכר בהמשך הזמן שום שיווי בין הנהגה של עיר לעיר, וכאלה, ומזה תוצאות לביטול התורה ומשפטיה בכלל. כי היש גבול לאמר לפירושים זרים העולים על רוח כל איש חושב עצמו לחכם, לאמר עד פה תבא".

עצם האמונה בצורך בתורה שבעל פה, מצילה מטעויות בהבנת התורה שבכתב

בעין איה (שבת, קלט) אומר הרב קוק:

"עיקר היסוד שעליו בונים מהרסי קודש מחללי ברית ד' בתורה שבעל פה, הוא בנוי מצד כי טח מראות עיניהם את עוצם ההכרח של תורה שבכתב לתורה שבעל פה. וכיון שבדעתם העניה אין החסרון מורגש, על כן לא יוכלו להכיר את גודל כח האמת שיש בקבלת תורה שבעל פה. אבל מי שמכיר את ענין הנחיצות ואי האפשריות כלל שתהיה תורה שבכתב נתונה בלא תורה שבעל פה, אז כבר יצא ממוקש הטעות. שהרי כיון שהוא מכיר טבע הדרישה וההכרחיות שיש לדברים שבעל פה מחוברים לתורה שבכתב, אם כן, הלא שגעון הוא שיסור לבו מתורה מורשה שיש לנו מאבותינו, לבדות דברים שבעל פה מחזון לב שלא נשרשו כלל בקשר קדושת אבות. על כן הורה לו הלל את ההכרח הגדול שיש למציאות קבלת מורשת אבות ופרסום האומה והסכמתה. שהרי אפילו האותיות אינן באות לנו כי אם מצד ההסכמה והפרסום, ואם לא נכבד את הקבלה שבאומה הרי באין אמונה באותיות שהוראתן הנה כמו שהן נקראות באומה, אין אתנו יודע לקרא כל כתב ואין לנו דרך גם כן להגעת תורה שבכתב"

גדולת התורה שבעל פה שקובעת את האמת שבפסוקים

הגר"א באדרת אליהו פרשת משפטים:

"פשטא דקרא – גם המזוזה כשרה, אבל הלכה עוקרת את המקרא, וכן ברובה של הפרשה, וכן בכמה פרשיות שבתורה, והן מגדולת תורתנו שבעל פה שהיא הלכה למשה מסיני, שהיא מתהפכת כחומר חותם...".

הגר"א ממשיך ואומר שלשם ההבנה כיצד ההלכה עולה באמת מן הכתוב, יש לעמול לדעת היטב את הפשט "...על כן צריך שידע פשוטו של תורה, שידע החותם".

הראב"ע: קבלת שתי התורות כאחד

בפירושו על הפסוק: "עין תחת עין" (שמות כא, כד) מבאר הראב"ע כיצד יודעים אנו בסופו של דבר כי העונש המדובר הוא ממון ולא בהוצאת עין הפוגע:

"והכלל לא נוכל לפרש על דרך מצות התורה פירוש שלם, אם לא נסמוך על דברי חז"ל. כי כאשר קבלנו התורה מן האבות. כן קבלנו תורה שבעל פה, אין הפרש ביניהם".

התורה שבעל פה היא החיות והנשמה של התורה שבכתב

כך כותב הכתב והקבלה בהקדמת פירושו לתורה (בהערה):

"כבר התעוררו מחברים גדולים, מה היתה כוונת נותן התורה ית' במסירת התורה שבע"פ חוץ מן הכתב כי אלו היו הדברים כולם כתובים ומסורים על ספר היינו נצולים מכמה מחלוקת אשר נפלו בין חכמינו הראשונים והאחרונים בכמה פרטים...

ולדעתי יראה בזה לומר. שנהג הבורא ית' בנתינת התורה, כמו שעשה בכל הנבראים, כי כל הנבראים שבעולם הם מורכבי' מחומר גשמי וצורה נפשית, כמו בצומח חומרו הוא גוף העשב וגוף האילן וגשמיותו, וצורתו הוא כח הטבעי שבו אשר על ידו הוא גדל זן ומוליד, והוא נפש הצומח...

הנה כמו שכל הנבראים הם נגלים ונעלמים, נגלים מצד חומרם, ונעלמים מצד נפשם, והנגלה אין לו קיום מצד עצמו רק מצד כח הנעלם שבו, ככה התורה האלהית אשר כל תכליתה היא להודיע רצון הבורא ית' לאדם את המעשה אשר יעשה כפי רצונו ית', היא נגלית ונעלמת, התורה הכתובה לפנינו בדברים גשמיים ועל ידי דברים גשמיים, רצונו זה גלוי לפנינו בפועל, דמיון כל החומריים שיש לפנינו מציאות איזה דבר גלוי בפועל, והתורה המסורה ע"פ היא הצורה הנפשית הנעלמת והעצם המקיימת את התורה שבכתב הנגלית, ובסורה ממנו אין עוד תורה כפי המכוון מן הנותנה לנו...

ואחרי שהתורה דומה בזה לכל שאר הנבראים לא נשאר עוד שאלת על מה עשה ככה".

כל התורה שבעל פה מוטמעת בלשון התורה שבכתב

אלו דברי בעל הכתב והקבלה (ויקרא יג):

"וזהו מעלת התורה שבכתב שכוללת בלשונה המקודש את כל המקובל בידינו בתורה שבעל פה"

ואלו דבריו בדברים כז:

 "ולפי שהלשון המקודש לבד יש לה סגולה מיוחדת לזה להסתיר תחת לשונה תעלומות חכמה ולהטמין במליצותיה תבונות נשגבות הנפלאות לעיני ההמון, ואינם נראות רק לבעלי עינים הרואות באמת"

אין לפרש בניגוד למה שפירשו כל המפרשים

אל מול מי שרצה לפרש פירוש חדש בניגוד למה שפירשו המפרשים כתב החזו"א (אגרות חזון איש א רט):

"בימים ההם אין מלך בישראל כתוב ארבע פעמים [=בסוף ספר שופטים]. והראשונות מעידות על עצמן שהוא לגנאי ולא לשבח. ופירוש המפרשים הוא קבלת כל ישראל. ואם יש רשות לומר שכל ישראל טועים בטלה התורה המצויה עתה בידינו וכל אחד יבנה במה לעצמו. ונקל לקבוע פלפולים בענייני אגדה. וכבר כתב הרשב"א שאין מתישבין בדברי אגדה, ואין לנו אל מה שבפי המון ישראל החכמים והפשוטים יחדיו שנקבעו בלבות ישראל משפע קודש של פשטות המקראות, ומלהבות אש היוצאות מדברי חז"ל ופועלות לקבוע אהבתו ויראתו יתברך ללהב אש, דוקא בפשטותם, והמנהגים להכניס מחשבותינו אנו בדבריהם גורמים עמום בגחלתם הלוחשת ומפסידים סגולתם השמימית...

ואין ספק שכן היה בלב כל חכמי הדורות מדור דור וזו היא הקבלה והקבלה קובעת יסודי האמונה וממנה אין לזוע".

לתורה שבכתב אין פשר אלא על פי תורה שבעל פה

הרש"ר הירש (שמות כא, ב) קובע את ההכרח שבהבנת תורה שבכתב בזיקה מוחלטת לתורה שבעל פה

"אכן, לא "הספר" הוא מקור המשפט העברי, אלא דברי התורה החיים במסורת שבעל פה, ו"הספר" הזה אינו אלא סיוע לזכרון ואסמכתא במקרה שיתעורר ספק. הן הספר עצמו קובע את העובדה, כי ארבעים שנה כבר נמסרה התורה השלמה לעם, וכבר נעשתה התורה לקניינו ולחוק חייו, בטרם מסר לו משה את ספר התורה לפני מותו...

הן לא מתוך הספר הזה עלינו לשאוב את החוק. הן לא ניתן הספר הזה בידינו אלא על מנת לשמש תזכורת ליודעי התורה, כדי שישמרו וירעננו בזכרונם, חדשים לבקרים, את ידיעת המצוות; וכן ניתן הספר בידי מורי התורה כמכשיר הוראה, על מנת לכרוך במקראותיו את מסורת התורה שבעל פה, וייקל להם לתלמידי בית המדרש לשנן בליבם תמיד מחדש את פרטי התורה שבעל פה על יסוד הרמזים שבתורה שבכתב המונחת לפניהם.

יחס התורה שבכתב אל התורה שבעל פה כיחס התקצירים של הרצאה מדעית, שנאמרה בעל פה בשלמותה - אל ההרצאה שבעל פה. לגבי צוערי המדע, ששמעו את ההרצאות שבעל פה, מספיק ודי בתקצירים שבכתב, בשביל שיזכירו וירעננו לעצמם, תמיד מחדש, בכל עת ובכל שעה, את כל אותו מדע כולו. לרוב די להם במלה אחת, בתוספת סימן שאלה, סימן קריאה, קו, נקודה, מלה מודגשת וכיוצא באלה - לרענן בזכרונם סידרה שלמה של רעיונות, הערות, הסתייגויות וכו'. לגבי אלה אשר לא שמעו את ההרצאות מפיו של המורה, יהיו התקצירים כאבן שאין לה הופכין. אם ישחזרו את המדע מתוך התקצירים בלבד, ישקעו בהכרח בטעויות. מלים וסימנים וכיוצא באלה, אשר משמשים לתלמידים ששמעו את ההרצאות שבעל פה כציונים מאלפים לשם שינון תכני המדע ששמעו באוזניהם - אינם אומרים כלום לאלה אשר לא ישבו לרגלי המורה, והרי הם מסתכלים "כתרנגולת בבני אדם". התלמידים, אשר שמעו את דברי המדע מפי המורה, ישחזרו מתוך התקצירים את התכנים לאמיתם, אך לא ייצרו אותם מתוכם; ואילו ההדיוטות - אך גיחוך יעלה על פניהם נוכח הדברים הנראים בעיניהם כשעשועי היתולים שאין להם יסוד, וכחלומות שאין בהם ממש".