הבאנו כאן מספר מקורות מדברי חז"ל המצביעים על כך שישנם מינים שונים של תלמידי חכמים. אחד ממיני תלמידי החכמים הוא "בעלי מקרא". עיקר תורתם של תלמידי החכמים ממין זה הוא בלימוד התורה שבכתב – התנ"ך.
'לעשות לרוח משקל' (איוב כח, כה) – אמר רבי אחא: אפילו רוח הקודש ששורה על הנביאים אינו שורה אלא במשקל – יש שמתנבא ספר אחד, ויש שנים.
אמר רבי סימון: שני דברים נתנבא בארי [=אביו של הושע הנביא] ולא היה בהם כדי ספר ונטפלו בישעיה ואלו הן (ישעיה ח): 'וכי יאמרו אליכם דרשו אל האובות ואל הידעונים וחברו'.
'ומים תכן במדה' (איוב כח, כה) – אמר רבי יודן ברבי שמואל: ואפילו דברי תורה שנתנו מלמעלה לא נתנו אלא במדה ואלו הן מקרא משנה תלמוד הלכות ואגדה יש זוכה למקרא ויש למשנה ויש לתלמוד ויש להגדה ויש זוכה לכולן".
"תנו רבנן: הקורא פסוק של שיר השירים ועושה אותו כמין זמר, והקורא פסוק בבית משתאות בלא זמנו - מביא רעה לעולם. מפני שהתורה חוגרת שק, ועומדת לפני הקדוש ברוך הוא, ואומרת לפניו: רבונו של עולם! עשאוני בניך ככנור שמנגנין בו לצים. אמר לה [הקב"ה]: "בתי, בשעה שאוכלין ושותין במה יתעסקו"? - אמרה לפניו: רבונו של עולם, אם בעלי מקרא הן - יעסקו בתורה ובנביאים ובכתובים, אם בעלי משנה הן - יעסקו במשנה בהלכות ובהגדות, ואם בעלי תלמוד הן - יעסקו בהלכות פסח בפסח, בהלכות עצרת בעצרת, בהלכות חג בחג".
"תלמוד לומר יפרח, מה תמרה זו אין בה פסולת, אלא תמריה לאכילה, ולולביה להלל, חריות לסכוך, סיבים לחבלים, סנסנים לכברה, שפעת קורות להקרות בהם את הבית כך הם ישראל אין בהם פסולת, אלא מהם בעלי מקרא, מהם בעלי משנה, מהם בעלי תלמוד, מהם בעלי הגדה".
"'ויתא ראשי עם' - ...מלמד שעתיד משה ליכנס בראש כל חבורה וחבורה: בראש חבורה של בעלי מקרא ובראש חבורה של בעלי משנה ובראש חבורה של בעלי תלמוד, ונוטל שכר עם כל אחד ואחד וכן הוא אומר (ישעיה נג, יב): 'לכן אחלק לו ברבים, ואת עצומים יחלק שלל'".
"כך כל זמן שאשתך בירכתי ביתך אינה דומה אלא לגפן זו שאינה זזה ממקומה לעולם, ובאין בניה: מהן בעלי מקרא מהן בעלי משנה ומהן בעלי משא ומתן, מהן חכמים מהן נבונים ומהן יודעי בינה ודבר בעיתו. לכך נאמר: 'אשתך כגפן פוריה'".
"'נצא השדה' - בא ואראך תלמידי חכמים שעוסקין בתורה מתוך הדחק...
'נשכימה לכרמים' - אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות.
'נראה אם פרחה הגפן' - אלו בעלי מקרא.
'פתח הסמדר' - אלו בעלי משנה.
'הנצו הרמונים' - אלו בעלי גמרא".
"'יכרו עליו חברים' (איוב מ, ל) – ...חבורות חבורות: יש בעלי מקרא, יש בעלי משנה, יש בעלי תלמוד, יש בעלי הגדה, יש בעלי מצוות, יש בעלי מעשים טובים. כל חבורה וחבורה באה ונוטלת חלקה.
ושמא תאמר יש ביניהם מריבה? תלמוד לומר: 'יחצוהו בין כנענים' (שם) – אלו הפרגמטוטין [=הסוחרים] הללו כשיש להם אבן טובה בשותפות והן מוכרין אותה, וכשהן באין לחלק דמיה אינן עושין מריבה, אלא כל אחד בא ונוטל חלקו לפי דמים שנתן. כן לעתיד לבא אין ביניהם מריבה אלא כל אחד ואחד מן הצדיקים יבא ויטול שכרו לפי מעשיו".
"גמרא: יכנסו בעלי מקרא בעלי משנה בעלי גמרא כו'. משמע דאפשר שיהיו בעלי משנה או בעלי גמרא ולא בעלי מקרא. וכן כשהשיבו ריב"ע דלא קרא שאלהו שוב: אולי שנית? ודלא כאותן ששופכין בוז על מקצת גדולי זמנינו בש"ס ופוסקים ואין להם ידיעה ג"כ במקרא".
הבאנו כאן מספר מקורות מדברי חז"ל המלמדים על כך שלימוד התנ"ך כשלעצמו הוא הקומה הראשונה, יש לשאוף שלא להצטמצם בקומה זו בלבד, אלא להתעלות גם ללימוד המשנה והתלמוד.
"'אשר עוד בקשה נפשי ולא מצאתי אדם אחד מאלף מצאתי' – בנוהג שבעולם אלף בני אדם נכנסין למקרא, יוצאין מהן מאה למשנה, יוצאין מהן עשרה לתלמוד, יוצא מהם אחד להוראה. הדא הוא דכתיב: 'אדם אחד מאלף מצאתי'".
"ואיתא בגמרא (עירובין נד, ב): 'והולכי – אלו בעלי מקרא. על דרך – אלו בעלי משנה. שיחו – אלו בעלי תלמוד, שכל שיחתן דברי תורה'. והוא כי בעלי מקרא נקראו רק 'הולכי' שמתחילים לילך. ובעלי משנה נקראו 'על דרך' שכבר הם על דרך להגיע למקום השלמתם. וכל זמן שלא השיגו שלימות הדברי תורה להיות נבלע בלב הוא עסוק תמיד במלחמתו ועל זה דרשו: 'מסיע אבנים יעצב בהם'. ובעלי תלמוד היינו שכבר נבלעו דברי תורה בלבם. ועל ידי זה ממילא כל שמשיחים דברי תורה כי אין בלבם רק דברי תורה. עליהם דרשו: 'בוקע עצים יסכן בם' – שאור תורה מחמם לבבם ומלהיבו לה' יתברך".
"תני ר' חנינא בר פפא: "פנים בפנים דבר ה'" - "פנים" - תרי (=רומז על שתי פנים שהתגלו לישראל במתן תורה). "בפנים" - תרי (=רומז על שתי פנים נוספות), הא ארבעה אפין: פנים של אימה למקרא, פנים בינוניות למשנה, פנים שוחקות לתלמוד, פנים מסבירות לאגדה".
"אמר רבי חננא בר פפא: נראה להם הקדוש ברוך הוא פנים זעופות, פנים בינוניות, פנים מסבירות, פנים שוחקות. פנים זועמות למקרא – כשאדם מלמד את בנו תורה צריך ללמדו באימה. פנים בינונית למשנה. פנים מסבירות לתלמוד. פנים שוחקות לאגדה".
"'כי חולת אהבה אני' - אמר ר' יצחק: לשעבר כשהייתה הפרוטה מצויה היה אדם מתאוה לשמוע דבר משנה ודבר תלמוד, ועכשיו שאין הפרוטה מצויה, וביותר שאנו חולים מן המלכות, אדם מתאוה לשמוע דבר מקרא ודבר אגדה".
"כי חולת אהבה אני, אף על פי שאני חולה אהובה אני לו, תני עד שלא יחלה אדם אוכל מה שמוצא, כיון שחלה מבקש לאכול כל מיני תענוגים. אמר רבי יצחק לשעבר היתה התורה כלל והיו מבקשין לשמוע דבר משנה ודבר תלמוד, ועכשיו שאין התורה כלל היו מבקשין לשמוע דבר מקרא ודבר אגדה.
אמר רבי לוי: לשעבר היתה פרוטה מצויה והיה אדם מתאוה לשמוע דבר משנה והלכה ותלמוד, ועכשיו שאין הפרוטה מצויה וביותר שהן חולים מן השעבוד אין מבקשין לשמוע אלא דברי ברכות ונחמות".
"...לעולם ישלש אדם תלמודו שליש במקרא שליש במשנה ושליש בתלמוד. והנה בלימוד המצות משנה ותלמוד משיג ותופס המהות חכמתו ית' מאחר שנתלבשה בדברים גשמיים שהן רצונו וחכמתו ית' ממש. וזהו ענין שמן תורק כו' מה שאין כן בסיפורי מעשיות שבתנ"ך שאינו מושג כלל חכמתו ית' המלובשת בתיבות וצירופי אותיות".
"...מי שאינו תלמיד חכם אין לו להתקשט ב-כ"ד מקראי קודש, פירוש שאין לו לעשות פירושים ולהפשיט (= לבאר פירושי 'פשט'), רק לקפל המקראות. ומי שרוצה להפשיט לפי דעתו, כל עוד לא עמד על דעת חז"ל, יש לחוש שהוא אפיקורס ומטה המקראות אחר דעתם".
"והיינו שהזהיר ר"א לתלמידיו מנעו בניכם מן ההגיון [ברכות כ"ח], ופרש"י שלא יעסקו במקרא יותר מדי, ואין הכוונה שלא ילמדו הרבה מקרא, וגם הלא לא נזכר במלת הגיון ביחוד מקרא, דמשמעות הגיון הוא עיון, כפרש"י ע"ז די"ט יהגה יעיין, אלא ה"פ מנעו בניכם שלא הגיעו עוד ללמוד התלמוד ועומדים בלימוד מקרא, מן ההגיון, שהוא העיון שלא יעיינו עוד בלמודם שהוא מקרא, באשר לא עמדו עוד על עיון התלמוד לכוין אל האמת.
ואיתא בשמות רבה פמ"א ככלתו, אמר ר' לוי ארשב"ל מה כלה זו מקושטת בכ"ד קשוטין כך תלמיד חכם צריך להיות זריז בכ"ד ספרים, ומזה יש להבין דכמו אשה שאינה כלה, אין לה להתקשט בכ"ד קשוטין, ואם תתקשט תהא חשודה לזונה, ורק רשאה לקפל תכשיטיה ולשאת בחיקה, כך מי שאינו תלמיד חכם אין לו להיות זריז לפרש כ"ד ספרים, ואם יפרש אזי יהא חשוד שסר מן הדרך, והוא אפיקורס, באשר הטעות מצוי לפרש בדרך לא טוב ונושא דרך אמונה, ואין לו רשות כי אם להיות בקי בכ"ד ספרים, אבל לא לפרש, אם לא שהוא תלמיד חכם בקי בתלמוד ובדברי אגדה. ובבראשית רבה פ' תולדות אמרו ורוב דגן זה תלמוד ותירוש זה אגדה, וכן בריש ויקרא יחיו דגן בתלמוד ויפרחו כגפן באגדה, למדנו כשם שאין לשתות יין לפני מאכל לחם באשר היין משכר אז ביותר ומאבד את הדעת, כך אין להשקיע הדעת באגדה לפני התלמוד, שהוא מאבד את הדעת אז".
"לימוד מקרא לא נגרע ערכו מלימוד מעשה מרכבה. כל ההכנות הנאמרות ללימוד התורה באימה וביראה, ברתת וזיע (ברכות כב, א) – כן הוא בלימוד מקרא".
"ראוי לאדם להתבונן במשפטי התורה הקדושה ולידע סוף ענינם כפי כחו, ודבר שלא ימצא לו טעם ולא ידע לו עילה אל יהי קל בעיניו ולא יהרוס לעלות אל ה' פן יפרוץ בו, ולא תהא מחשבתו בו כמחשבתו בשאר דברי החול. בוא וראה כמה החמירה תורה במעילה, ומה אם עצים ואבנים ועפר ואפר כיון שנקרא שם אדון העולם עליהם בדברים בלבד נתקדשו וכל הנוהג בהן מנהג חול מעל בה' ואפילו היה שוגג צריך כפרה, קל וחומר למצוה שחקק לנו הקדוש ברוך הוא שלא יבעט האדם בהן מפני שלא ידע טעמן, ולא יחפה דברים אשר לא כן על השם ולא יחשוב בהן מחשבתו כדברי החול"
"גר אנכי בארץ אל תסתר ממני מצותיך' – וכי גר היה דוד? אלא אמר לו: כשם שהמתגייר היום אינו יודע כלום בתורה, כך עיניו של אדם פתוחות ואינו יודע בין ימינו לשמאלו כלום בתורה. ומה אם דוד שאמר כל השירות וכל המזמורים הללו אמר: 'גר אנכי בארץ' ואיני יודע כלום, אנו על אחת כמה וכמה שאין אנו יודעים כלום בתורה".
"הנה מוסרי בידכם מסור יש בו תועלת רב בלמוד לחזק האמת ולישב הדעת ולהסיר המבוכה: כאשר תמצאו כתוב עמוק ומאמר נבוך בחורה או בנביאים או בחפרי החכמים אשר לא תבינוהו ולא תדעו מסתרו ונראה כסותר פנות התורה או דברי הבאי אל תזוזו מאמונתכם ואל יתבלבל שכלכם, עמדו בחזקתכם והפחיתות ההוא חשבוהו בכם כי לא דבר רק הוא מכם (דברים ל''ב מ''ז) הניחוהו בקרן זוית ואל תשקצו כל אמונתכם על חסרון הבנת דבר חכמה אלהים הבין דרכה והוא ידע את מקומה".
"וראיתי למהרי אברבנאל בהקדמה כתב וכאשר עיינתי בפסוקים ראיתי הדעת הזה שיהושע כתב ספרו רחוק מאוד וכו' ומפני זה כולו חשבתי אני שיהושע לא כתב ספרו אבל שמואל הנביא כתבו עד כאן. ועיין שם שלא העיר במה שזכרנו.
והנה לא אכחד כי היטב חרה לי עליו ז"ל בזה ששכח את מי הוא מדבר וחשב כאילו ידבר עם חביריו ואשר למדו אתו יחד בבית הספר אחד אשר מתוך איזה קושיות קלות ידחה דבריהם כדחות דבר אחד העם. ושכח כי את חז"ל בעלי התלמוד הוא מתחרה אשר כל דבריהם כגחלי אש ומיום שנסתם התלמוד אין רשות אף אם יתקבצו כל חכמי ישראל מכל הדורות גם יחד לחלוק על כל שהוא ממנו ומדבריהם הקדושים ז"ל. כי מלבד גדולת עצמם ז"ל העצומה עוד זאת עדיהם נמשכה הקבלה דור אחר דור ממשה רבינו ע"ה עד רב אשי ע"ה לא נפסקה בינתים שלשלת הקבלה. וכאשר בא הסדר בפרוטרוט בהקדמת הרמב"ם ז"ל. ולפיכך ידעו כל הדברים על בוריין ועל אמיתן. ואיך יערב לבב אנוש בשכלו להשיג עליהם. ואם אלף קושיות וראיות נציע על עמוד של אבן שהוא של זהב הרי עם כל זה ישאר העמוד אבן וכן אם נטהר השרץ במאה וחמישים טעמים עם כל זה ישאר השרץ טמא ולא ידחה האמת ממקומו בשביל קושיות שכליות.
ולדעתי זהו הענין שזכרו ז"ל בפרק קמא דעירובין (י"ג ב) מאותו תלמיד שהיה מטהר השרץ במאה וחמישים טעמים שהקשו רבים וכי מה תועלת בחריפות של הבל שהרי התורה טמאתו [ועיין שם בתוספות], אבל היה המכוון להראות כי לא על ראיות שכליות יסמוך האדם שהרי יש לנו לדון מאה וחמישים טעמים על השרץ שהוא טהור אם באנו לסמוך על טעמים שכליים אבל ראוי לדעת האמת במה שהוא אמת ואחר כך להסמיך כל טעמים וכל ראיות השכל אל האמת ויהיה השכל נמשך אחר האמת לא האמת אחר השכל. ואם לא ידע לדחות ראיות שכלו המורים היפך האמת יאמר שלא ידע ולא יאמר ידעתי שקר"
"ומה שנמצא כי באגדה הרשות נתונה לחלוק על בעלי התלמוד. זהו אמנם בפירוש איזה כתוב כי שבעים פנים לתורה ולפיכך יוכל לפרש באיזה פסוק פירוש אחר ממה שפירשו בו חז"ל אבל לא להכחיש דבריהם חס ושלום".
"...אשר דבר ה' ביד עבדיו הנביאים ירמיה וישעיה שכלן משל ומליצה, כמאמר (יחזקאל יז) הנשר הגדול בעל הכנפים וגו', וביותר מהמה נבואת זכריה המסגר שערי הנבואה אשר סגר גם נבואתו ואין אתנו יודע כוונת נבואתו...
כי הרכבת מין האנושי תפסידנה הרגשת הרוחני ואינה יכולה לסבול זולת המורכב אשר כונן ה' בחכמתו הנפלאה שיוכלו שתוף יחד הנפש והגוף, והלא תראה אפילו במקורות הנרגשות ונתפסות אש ומים זה מכלה את זה זולת השמים אשר כוננו ידי יוצר, ומזה תשער איך יוכל עמוד בדבר אלהים מקור הרוחניות ויחצוב קולו להבת אש איך יוכל עמוד, ולזה אין אדם משיג לעמוד בכוחו לשמוע קול אלהים חיים זולת האיש אשר הפך חומרו ועשאו צורה כמו שרשמנו במקומות אחרים שזה אין לו גוף ויכול שאת דבר מלך, ולכן בהנבא ה' לאדם שאין גופו דומה לצורתו יתחכם ה' עשות על זה האופן, כי יצא דבר מלך מפי עליון והדיבור יתעטף באוירים דקים ואחר כך יגיע לאוזן נביא ובזה יסבלנו הנביא, ואף גם זה יפעיל הרגש בנביאים להשתגע, ודבר זה יסובב בא הדברים דרך משל ומליצה בבחינת החלום:
ולזה כל הנביאים לבד ממשה ידברו משלים ומליצות ויותר מהמה זכריה שהיה אחרון בנביאות היה הדיבור בא ונגלד ונגלם ביותר משאר נבואות כדי שיוכל לסבול, ולזה נתרבו בו המליצות ועומק הדמיון עד שאין דורות אחרונים יודעים דבריו".
"ועתה ראה והבן, אם בנביאים אבות העולם נאמר ככה, שהיה הדיבור מתעטף באוירים דקים, ואחר כך יגיע לאוזן נביא, ואף גם יפעול הרגש בנביאים להשתגע, ודבר זה יסובב בא הדברים דרך משל ומליצה ובחלום, ואיך לא יבוש ויכלם אנוש כערכנו, לומר שהדבר ברור אצלו, כאשר נפל לו במחשבתו, ומי עמד בסוד ה', ואפשר שהמחשבה הקדומה נתעטפה בכמה אוירים, עד אין מספר, ואם כן הלא כמשתגע, ואין אתו יודע עד מה, כי בודאי יש כמה אמצעות בהתלבשות האוירים, ולכן האמת נעדרת להשען על בינתו".
"וכן הוא בדרכה של תורה, שאמנם עניני התורה יוכלו לעורר רעיונות רבים בנפש לפי מצב הנפש, אבל אינה נקראת בשם תורה והרחבת ידיעתה כ"א אותם הענינים שיש להם יחש ישר אל התורה מצד כחה של תורה וכללותה, והמרחיק ללכת להרחיב דברים רק ע"פ חזון רוחו, מפני שלפי תכונותיו ודיעותיו גרמו אותם הענינים התוריים להולד בלבו אותם המחשבות הוא קרוב להיות מגלה פנים בתורה שלא כהלכה".
"ויאמר ה' אל משה כתב לך את הדברים האלה' – אלו הוריות של תלמוד שעיקר הברית נכרת על פרושי התורה שנאמר: 'ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם'. שכל הדורש פסוק כצורתו בלא מדרש ובלא שלוש עשרה מידות שהתורה נדרשת בהן, עליו הכתוב אומר: והכסיל בחושך הולך".
"...וישנם הרבה מן המדרשים על הפסוקים של התנ"ך המגלים יותר את המאורעות שהיו אז... שגילו לנו חז"ל בתורה יותר מכפי שרואים אנו בה. ולא יהיו לך הפסוקים לבדם והענינים שבמדרשים לבדם, שבשעה שאתה לומד בתורה רק מה שכתוב בתורה אתה חושב, ובשעה שאתה לומד מדרש רק הדרשות של המדרש במחשבתך, ולפעמים עם פסוקים אחרים, כי על פי רוב המדרש דורש את הענינים אף של התורה מן פסוקי נביאים וכתובים. רק מהכל ענין אחד תעשה, כי באמת הכל ענין אחד... הן לא תדע אם באמת כך היה כפי שאתה משער לך במחשבתך, אבל הלא לפי יסודות הנאמרים בתורה ובמדרשות אתה חושב, רק שאתה מרחיב את מחשבתך בהן".
"כי לבד ההשחתה החוקית בהבטל ההשענה על הקבלה ותורה שבעל פה, תהיה תורה שבכתב נתונה לכל אחד לפי סגנונו, עד שלא יוכר בהמשך הזמן שום שיווי בין הנהגה של עיר לעיר, וכאלה, ומזה תוצאות לביטול התורה ומשפטיה בכלל. כי היש גבול לאמר לפירושים זרים העולים על רוח כל איש חושב עצמו לחכם, לאמר עד פה תבא".
"עיקר היסוד שעליו בונים מהרסי קודש מחללי ברית ד' בתורה שבעל פה, הוא בנוי מצד כי טח מראות עיניהם את עוצם ההכרח של תורה שבכתב לתורה שבעל פה. וכיון שבדעתם העניה אין החסרון מורגש, על כן לא יוכלו להכיר את גודל כח האמת שיש בקבלת תורה שבעל פה. אבל מי שמכיר את ענין הנחיצות ואי האפשריות כלל שתהיה תורה שבכתב נתונה בלא תורה שבעל פה, אז כבר יצא ממוקש הטעות. שהרי כיון שהוא מכיר טבע הדרישה וההכרחיות שיש לדברים שבעל פה מחוברים לתורה שבכתב, אם כן, הלא שגעון הוא שיסור לבו מתורה מורשה שיש לנו מאבותינו, לבדות דברים שבעל פה מחזון לב שלא נשרשו כלל בקשר קדושת אבות. על כן הורה לו הלל את ההכרח הגדול שיש למציאות קבלת מורשת אבות ופרסום האומה והסכמתה. שהרי אפילו האותיות אינן באות לנו כי אם מצד ההסכמה והפרסום, ואם לא נכבד את הקבלה שבאומה הרי באין אמונה באותיות שהוראתן הנה כמו שהן נקראות באומה, אין אתנו יודע לקרא כל כתב ואין לנו דרך גם כן להגעת תורה שבכתב"
"פשטא דקרא – גם המזוזה כשרה, אבל הלכה עוקרת את המקרא, וכן ברובה של הפרשה, וכן בכמה פרשיות שבתורה, והן מגדולת תורתנו שבעל פה שהיא הלכה למשה מסיני, שהיא מתהפכת כחומר חותם...".
הגר"א ממשיך ואומר שלשם ההבנה כיצד ההלכה עולה באמת מן הכתוב, יש לעמול לדעת היטב את הפשט "...על כן צריך שידע פשוטו של תורה, שידע החותם".
"והכלל לא נוכל לפרש על דרך מצות התורה פירוש שלם, אם לא נסמוך על דברי חז"ל. כי כאשר קבלנו התורה מן האבות. כן קבלנו תורה שבעל פה, אין הפרש ביניהם".
"כבר התעוררו מחברים גדולים, מה היתה כוונת נותן התורה ית' במסירת התורה שבע"פ חוץ מן הכתב כי אלו היו הדברים כולם כתובים ומסורים על ספר היינו נצולים מכמה מחלוקת אשר נפלו בין חכמינו הראשונים והאחרונים בכמה פרטים...
ולדעתי יראה בזה לומר. שנהג הבורא ית' בנתינת התורה, כמו שעשה בכל הנבראים, כי כל הנבראים שבעולם הם מורכבי' מחומר גשמי וצורה נפשית, כמו בצומח חומרו הוא גוף העשב וגוף האילן וגשמיותו, וצורתו הוא כח הטבעי שבו אשר על ידו הוא גדל זן ומוליד, והוא נפש הצומח...
הנה כמו שכל הנבראים הם נגלים ונעלמים, נגלים מצד חומרם, ונעלמים מצד נפשם, והנגלה אין לו קיום מצד עצמו רק מצד כח הנעלם שבו, ככה התורה האלהית אשר כל תכליתה היא להודיע רצון הבורא ית' לאדם את המעשה אשר יעשה כפי רצונו ית', היא נגלית ונעלמת, התורה הכתובה לפנינו בדברים גשמיים ועל ידי דברים גשמיים, רצונו זה גלוי לפנינו בפועל, דמיון כל החומריים שיש לפנינו מציאות איזה דבר גלוי בפועל, והתורה המסורה ע"פ היא הצורה הנפשית הנעלמת והעצם המקיימת את התורה שבכתב הנגלית, ובסורה ממנו אין עוד תורה כפי המכוון מן הנותנה לנו...
ואחרי שהתורה דומה בזה לכל שאר הנבראים לא נשאר עוד שאלת על מה עשה ככה".
"וזהו מעלת התורה שבכתב שכוללת בלשונה המקודש את כל המקובל בידינו בתורה שבעל פה"
"ולפי שהלשון המקודש לבד יש לה סגולה מיוחדת לזה להסתיר תחת לשונה תעלומות חכמה ולהטמין במליצותיה תבונות נשגבות הנפלאות לעיני ההמון, ואינם נראות רק לבעלי עינים הרואות באמת"
"בימים ההם אין מלך בישראל כתוב ארבע פעמים [=בסוף ספר שופטים]. והראשונות מעידות על עצמן שהוא לגנאי ולא לשבח. ופירוש המפרשים הוא קבלת כל ישראל. ואם יש רשות לומר שכל ישראל טועים בטלה התורה המצויה עתה בידינו וכל אחד יבנה במה לעצמו. ונקל לקבוע פלפולים בענייני אגדה. וכבר כתב הרשב"א שאין מתישבין בדברי אגדה, ואין לנו אל מה שבפי המון ישראל החכמים והפשוטים יחדיו שנקבעו בלבות ישראל משפע קודש של פשטות המקראות, ומלהבות אש היוצאות מדברי חז"ל ופועלות לקבוע אהבתו ויראתו יתברך ללהב אש, דוקא בפשטותם, והמנהגים להכניס מחשבותינו אנו בדבריהם גורמים עמום בגחלתם הלוחשת ומפסידים סגולתם השמימית...
ואין ספק שכן היה בלב כל חכמי הדורות מדור דור וזו היא הקבלה והקבלה קובעת יסודי האמונה וממנה אין לזוע".
"אכן, לא "הספר" הוא מקור המשפט העברי, אלא דברי התורה החיים במסורת שבעל פה, ו"הספר" הזה אינו אלא סיוע לזכרון ואסמכתא במקרה שיתעורר ספק. הן הספר עצמו קובע את העובדה, כי ארבעים שנה כבר נמסרה התורה השלמה לעם, וכבר נעשתה התורה לקניינו ולחוק חייו, בטרם מסר לו משה את ספר התורה לפני מותו...
הן לא מתוך הספר הזה עלינו לשאוב את החוק. הן לא ניתן הספר הזה בידינו אלא על מנת לשמש תזכורת ליודעי התורה, כדי שישמרו וירעננו בזכרונם, חדשים לבקרים, את ידיעת המצוות; וכן ניתן הספר בידי מורי התורה כמכשיר הוראה, על מנת לכרוך במקראותיו את מסורת התורה שבעל פה, וייקל להם לתלמידי בית המדרש לשנן בליבם תמיד מחדש את פרטי התורה שבעל פה על יסוד הרמזים שבתורה שבכתב המונחת לפניהם.
יחס התורה שבכתב אל התורה שבעל פה כיחס התקצירים של הרצאה מדעית, שנאמרה בעל פה בשלמותה - אל ההרצאה שבעל פה. לגבי צוערי המדע, ששמעו את ההרצאות שבעל פה, מספיק ודי בתקצירים שבכתב, בשביל שיזכירו וירעננו לעצמם, תמיד מחדש, בכל עת ובכל שעה, את כל אותו מדע כולו. לרוב די להם במלה אחת, בתוספת סימן שאלה, סימן קריאה, קו, נקודה, מלה מודגשת וכיוצא באלה - לרענן בזכרונם סידרה שלמה של רעיונות, הערות, הסתייגויות וכו'. לגבי אלה אשר לא שמעו את ההרצאות מפיו של המורה, יהיו התקצירים כאבן שאין לה הופכין. אם ישחזרו את המדע מתוך התקצירים בלבד, ישקעו בהכרח בטעויות. מלים וסימנים וכיוצא באלה, אשר משמשים לתלמידים ששמעו את ההרצאות שבעל פה כציונים מאלפים לשם שינון תכני המדע ששמעו באוזניהם - אינם אומרים כלום לאלה אשר לא ישבו לרגלי המורה, והרי הם מסתכלים "כתרנגולת בבני אדם". התלמידים, אשר שמעו את דברי המדע מפי המורה, ישחזרו מתוך התקצירים את התכנים לאמיתם, אך לא ייצרו אותם מתוכם; ואילו ההדיוטות - אך גיחוך יעלה על פניהם נוכח הדברים הנראים בעיניהם כשעשועי היתולים שאין להם יסוד, וכחלומות שאין בהם ממש".
"ואמנם זה כלל ענין שני העצים – עץ החיים ועץ הדעת. שודאי אין מקרא יוצא מידי פשוטו, והעצים – עצים היו, והפירות – פירות, והאכילה – אכילה. אך פירות דקים ואכילה דקה, מה שאין מחשבתנו מציירת, שאינה מציירת אלא דברים גופניים...".
מדברי הרמח"ל אנו למדים כי מה שנאמר בתנ"ך הוא כפשוטו, אך פשוטו הוא על פי מדרגתם של הדברים העליונים בהם מדובר, ולא על פי מגבלת הבנתנו.
"והוא מאמרם: 'אין מקרא יוצא מדי פשוטו' (שבת סג, א) – לא אמרו: 'אין המקרא אלא כפשוטו', אבל יש לנו מדרשו עם פשוטו, ואינו יוצא מידי כל אחד מהם. אבל יסבול הכתוב את הכל ויהיו שניהם אמת".
"כיון שרש"י מדקדק במקומות אחרי מדרשי ההגדות וטורח לבאר פשטי המקרא, הרשה אותנו לעשות כן, כי שבעים פנים לתורה. ומדרשים רבים חלוקים בדברי החכמים".
כי מודעת זאת שכל דברי הנבואה וכל הכתוב בתנ"ך כלם נכתבו בכוונה עצומה ובצמצום נפלא לא יסבו בלכתם על חנם, אפילו במה שאנו קוראים אותם שמות נרדפים כגון אטד קוץ דרדר ברקנים חוחים חרולים נעצוץ סרפד וכדומה, מה גם בשכל ובינה.
"מכל שכן בכל דבור ודבור של המקרא שבכל ספרי תנ"ך (תורה נביאים כתובים) שבודאי כלם מלאים סודות נוראות ונשגבות שאי אפשר לתפוס במח. אבל על פי פשוטו אין להם קשר וחבור וסדר כלל על פי דרכי המליצה והם מלאים פליאות ותמיהות נשגבות.
ואף על פי שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, אין מקרא יוצא מידי פשוטו, הינו שבודאי כונתו בפשיטות אמת. אבל מה שאמר בלשון זה שמלא קשיות ותמיהות, זה אי אפשר לתרץ בשלמות בשום אפן כי אם על ידי סודות הנשגבות, הנסתרות ונעלמות בהם בכל דבור ובכל פסוק ובכל אות ונקודה וכו'.
ואין צרך לבאר כל זה וגם כי אין כאן מקומו, אך הכרחתי לצאת מן הענין לדבר קצת מחמת כי אש תוקד בקרבי מעצם הצרות שנתפשטו עכשו על ידי פריצי בני ישראל שהם כתות האפיקורסים המצויים עכשו ביותר, שהם חותרים לפרש המקרא רק על פי פשוטו, על פי דרכי המליצה והבל יפצה פיהם ואם לשונם תמק בפיהם מרבוי דבריהם של הבל, לא יוכלו להכניס בלב בעל שכל אמת שהמקרא מתפרש בשלמות על פי דרכי המליצה...
וכל מקרא ומקרא מלא פליאות נשגבות אשר אי אפשר בשום אפן לתרצם בשלמות על פי פשוטו כי אם על פי שלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהן שדרשו בהם רבותינו זכרונם לברכה בתלמוד. ולהאמין שיש בהם סודות נוראות ונשגבות בכל תבה ובכל אות והיה מכרח על פי סוד לכתב ששת ימים תאכל מצות ולסמך על רבותינו זכרונם לברכה שמסר להם לדרש בזה מדה משלש עשרה מדות שהוא דבר שהיה בכלל, וכן בכל התורה כלה. וכל זה מבאר ומיסד בלב כל אחד מישראל באמונה שלמה, כי כל קיום התורה תלויה בזה, אך הכתות הרעים הנ"ל רוצים להפך הקערה על פיה, חס ושלום, וכבר הטעו כמה נערי בני ישראל בהבליהם. ה' יתברך יציל השאר מהם ומהמונם ומהמהם על כן לא יכלתי להתאפק מלדבר כאן בזה קצת ועוד נתבאר במקום אחר בעזר ה' יתברך".
מלובש הקב"ה לנביאים הכתובים בתנ"ך הן דברי תוכחה והן סיפורי מעשיות מלובש בתוכם פנימיות ותעלומות חכמה שלמעלה מהשכל וההבנה.
"ואמנם הנה כבר הקדמתי לך שלא בהחלט נאמר שכל מה שיוכל להיות מובן במילות יהיה אמת על כל פנים, אלא יש לדבר הזה מידות וכללים והם כללי ההגדה. והנה כבר יוכל ליפול בזה הטעות בנקל, אם ידרוש איש מקרא אחד והוא לא השתמש מן הכללים האלה שזכרנו, שאז מה שיוציא בדרש ההוא אפשר שיהיה שקר גמור אשר לא יאומת בשום פנים. ולא עוד אלא שאפילו אם יהיה העיקר שבדבריו אמיתי, הנה אפשר שיהיה כוזב בכתוב ההוא, כי אין הכונה במלות ההן על הענין ההוא".
"מאז הנני רואה חוב קדוש להשריש בלב כל מעמיקי דעת, שהבסיס של היהדות הוא הראשית והאחרית, וגופי-תורה, שהם ראשית-כל פשטי תורה שבכתב ביחוד, עומדים הם ומשתלמים מלשד הראשית והאחרית גם יחד. הראשית היא העריגה האלהית שכל בעל רוח כביר משתוקק אליה... והאחרית - סדור החיים המעשיים וההסתכלות העולמית הפנימית...
המסורת בכללה מביעה אמת גדולה המיוסדת על חבור הראשית עם האחרית, ומתוך הכלל הפרטים מתבארים. ואם לאותם שהם מדקדקים רק בפרטי-דברים נעשים כמה דברים קשים, מוזרים וסותרים, מה לנו ולהם ? וכי דבר גלוי ופשוט הוא מהלך הנבואה ורוה"ק ? וכי יודעים אנחנו את כל צפונותיהם, או אפילו איזה חלק מהם בברור הראוי לערך השגוב שלהם ? או אם יכולים אנו להגביל את עמקי מטרותיהם ? אנחנו עמלים לישב עד כמה ששכלנו מגיע, אבל מה שנשאר סתום בפנינו - היוכל מקום-מאפל זה, שיסודו בעינינו הכהות, להחשיך את אור השמש בגבורתה הכללית, שמכללותה דוקא אנחנו לוקחים חיים ועז ?
לא יקירי, כלך מדרך זו, אל יבהלוך רעיונות כאלה. ואם אין כל יחיד יכול להציב גבול מדויק בין מה שהוא בדרך משל בתורה ובין מה שהוא ממשי - בא החוש הבהיר של האומה בכללה ומוצא לו את נתיבותיו לא בראיות בודדות כי-אם בטביעות-עין כללית.
ואם נמצא בתורה כמה דברים, שחושבים אחרים שהם לפי המפורסם מאז, שאינו מתאים עם החקירה של עכשו, הלא אין אנו יודעים כלל אם יש אמת מוחלטת בחקירה הזמנית...
במטותא מנך , חביבי, השלך מעליך בבת-אחת את כל העבותות של דמיונות- שוא, שמסבבים החיטוטים והניקורים שבלא רוח-חיים, שנספגו בנו מטיפולם של גויים שטמאו בידי עשו את שמנינו הטהורים...
נאמנת היא לנו האומה בכללה, במסרתה המשומרת עמה, המתאימה עם גודל-רוחה ואומץ-לבבה, לעמוד בפני כל דגלים כולם. ובמה נחשבו כל ההשערות הבאות מעולם חול ומגושם לעומת הצחצחות האלהיות ברום-עוזן?
...אבל את הצביון הפרטי של הנבואה ושל רוה"ק אין אנו מכירים עדיין, ואין אנו יודעים אם הסתירה אי-אפשר להיות בהרצאותיהם, כשם שאינה צריכה להיות בהרצאות הגיוניות משובחות, או שמא ההופעה העליונה מכל מה שבתיאור- שכלנו היא גבוהה ג"כ מתנאי-השלמות שלנו, וכל הסתירות הן מיושרות אצלה, בלא שום צורך בישובים הגיוניים. כי המציאות אינה מפחדת מהסתירות כמו המדע, מפני שהיא גדולה באין ערוך ממנו. זאת היא גאותה של האמונה, הבאה אחרי ההסתכלות היותר חפשית, המבקרת את החופש באור-הדעת העליון. ע"כ, חביבי, איני רואה שום צורך להכנס בפלפולים של ישובי הסתירות"
"הא מיהא יש להבין היאך נקרא כל התורה שירה, והרי לא נכתבה בלשון של שירה? אלא על כרחך יש בה טבע וסגולת השירה שהוא דבור בלשון מליצה. דידוע לכל מבין עם תלמוד דמשונה לשון המליצה מספור פרזי [=פרוזה] בשני ענינים בטבע ובסגולה:
א. דבשיר אין הענין מבואר יפה כמו בספור פרזי. וצריך לעשות הערות מן הצד. דזה החרוז כוון לזה הספור. וזה החרוז כוון לזה. ולא מיקרי דרוש. אלא כך הוא טבע השיר אפילו של הדיוט. ומושכל עוד דמי שיודע בטוב הענין שהביא לידי מליצה זו שנתחבר עליו. מתוק לו אור לשון של השיר ודקדוקה הרבה יותר מלאיש שאין לו ידיעה מתכונת הענין ורק בא להתבונן מן המליצה תורף הענין. כי אז עלול הוא להשערות בדויות. מה שלא היה מעולם ולא לזה כוון המשורר. כך הוא טבע כל התורה שאין הספור שבה מבואר יפה. אלא יש לעשות הערות ופירושים לדקדוקי הלשון. ולא נקרא דרוש. אלא כך הוא פשט המקרא. ומושכל עוד שאין אדם יכול לעמוד על דקדוק דבר ה' אם לא שמכוין לאיזה דבר הלכה או מוסר ואגדה הבא בקבלה בדברי חז"ל. ולו מתוק האור של הדיוק ביותר.
ב. דבשיר יש סגולה לפארה ברמזים מה שאינו מענין השיר. כמו שנהוג לעשות ראשי החרוזים בדרך א"ב או שם המחבר. וסגולה זו מיוחדת במליצה ולא בספור פרזי. וידוע דסגולה זו מכרחת הרבה פעמים להמחבר לעקם את הלשון כמעט. רק כדי שיחלו ראשי החרוזים באות הנדרש לו. ודבר זה ממש היא בכל התורה כולה. שמלבד הענין המדובר בפשט המקרא. עוד יש בכל דבר הרבה סודות וענינים נעלמים אשר מחמת זה בא כמה פעמים המקרא בלשון שאינו מדויק כל כך. וכל זה אינו בתורה הקדושה לבד אלא בכל מקראי קדש...".
"תורה שבכתב מכונה בשל משל, כי המשל תמיד מובן, אך הוא לבוש לדוגמתו ועניין פלא. וכן דברי תורה שבכתב הוא מובן, אך נתלבש בהם עניינם פלאיים. וזהו שצריך להבין המשל - שהוא הלבוש, והמליצה – שהיא הנמשל".
"מכל אלו הענינים תוכל לדעת כי כל הספורים אשר בתורה עיקרם למעלה [=בעולם הרוחני הפנימי]. ובהיותם למעלה על כל פנים מולידים פרי למטה, דוגמתו דוגמת האור היוצא מן השמש. ועל כן תמצא בתורה ענינים רבים אשר בפשטם נראין ענינים מיותרים, ובהעלותך ענינם אל מול פני המנורה העליונה יאירו, כדכתיב (תהלים קיט, יח): "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך".
"ישכילו ויבינו אוהבי שכל, מה שלימדונו רבותינו כי 'אין מקרא יוצא מידי פשוטו'. אף כי עיקרה של תורה באת ללמדנו ולהודיענו ברמיזת הפשט ההגדות וההלכות והדינין על ידי אריכות הלשון ועל ידי שלשים ושתים מידות של ר' אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי ועל ידי שלש עשרה מידות של ר' ישמעאל.
והראשונים מתוך חסידותם נתעסקו לנטות אחרי הדרשות שהן עיקר, ומתוך כך לא הורגלו בעומק פשוטו של מקרא, ולפי שאמרו חכמים: 'אל תרבו בניכם בהגיון', וגם אמרו: 'העוסק במקרא מדה ואינה מדה, העוסק בתלמוד אין לך מדה גדולה מזו", ומתוך כך לא הורגלו כל כך בפשוטן של מקראות, וכדאמרינן במסכת שבת: 'הוינא בר תמני סרי שנין וגרסינן כולה תלמודא, ולא הוה ידענא דאין מקרא יוצא מידי פשוטו'.
וגם רבנו שלמה אבי אמי מאיר עיני גולה שפירש תורה נביאים וכתובים נתן לב לפרש פשוטו של מקרא, ואף אני שמואל ב"ר מאיר חתנו זצ"ל, נתווכחתי עמו ולפניו והודה לי שאילו היה לו פנאי היה צריך לעשות פרושים אחרים לפי הפשטות המתחדשים בכל יום".
"והט אזנך וכוף עצמך למקרא זה – שכל מקרא ומקרא שדרשוהו רבותינו בטוב תלין נפשם, משאמרו עליו מדרש, הם הם שאמרו עליו, לסוף אמרו 'אין מקרא יוצא מידי פשוטו'. שאין לנו מידה טובה במקרא יותר מפשוטו... ועל כן אמרתי שאין לך מידה יתירה במקרא מפשוטו של דבר. וכן שלמה מלך ישראל הוא אומר: 'הט אזנך ושמע דברי חכמים ולבך תשית לדעתי' (משלי כב, יז). ופתרונו: אף על פי שמצוה אליך לשמוע דברי חכמים, לבך תשית לדעתי לגופו של דבר. לדעתם לא נאמר אלא לדעתי. עד כאן פירשתיהו לפי הילוכו ופשוטו, עתה נחזור לדברי רבותינו עצמותם כדשא תפרחנה".
"אך דע לך: כשנכתבה הנבואה – שלימה נכתבה עם פתרונה, וכל הצורך, שלא יכשלו בה דורות הבאים, וממקומו אין חסר כלום. ואין צריך להביא ראיה ממקום אחר ולא ממדרש, כי תורה תמימה ניתנה, תמימה נכתבה ולא תחסר כל בה. ומדרש חכמינו להגדיל תורה ויאדיר.
אבל כל מי שאינו יודע פשוטו של מקרא ונוטה לו אחר מדרשו של דבר, דומה לזה ששטפתהו שבולת הנהר ומעמקי הים מצפין ואוחז כל אשר יעלה בידו להינצל. ואילו שם ליבו אל דבר ה', היה חוקר אחר פשט דבר ופשוטו ומוצא, לקיים מה שנאמר (משלי ב, ד-ה: "אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה – אז תבין יראת ה', ודעת אלוקים תמצא'".
"והעיקר שתדייק במקום שצריך להבין פשוטו של מקרא. את זה תשים בזכרונך לזכור ושים בדעתך כי רצונך ללמוד מקרא ולא מדרש. ואם אתה רוצה ללמוד מדרש – למוד בפני עצמו. ומה למדרש אל פירוש המקרא? ובזה נואלו בני עמנו - שעל ידי המדרשות אינם יודעים המקרא ואינם בקיאים בו. ויותר קרוב אם תשאלהו איזה פסוק – יאמר לך הדרש, ולא ידע ולא יבין הפשט. גם לא ידע באיזה נביא הוא, ולמי דיבר הנביא, ועל מה דיבר, ובאיזה ענין, ובאיזה זמן או על איזה גלות או על איזה נחמה..."
"ואשר אאמינהו אני בדבר הזה הוא הרכבת שני הדרכים והתאחדותם. נראה לי שהפרשה הזאת ראוי שתפורש כולה כפי פשוטה והנגלה ממנה, וגם כן לפרשה על דרך הנסתר וכפי הרמז והצורה או הסימן.
כי רחוק ממני הדבר מאד לשום ספק בשום דבר ממה שיגידו פשוטי הכתובים שכך היה יקרה. ואם בסלם יעקב וחיות יחזקאל נטינו מדרך הפשט יש מקום לזה לפי שהכתוב לא העיד שהיה הסלם בפועל אלא שראה אותה יעקב בחלומו. וכן חיות יחזקאל ביאר הכתוב שראה אותם במראות אלהים אבל במה שהתורה העידה על מציאותו לא בחלום ולא במראה כי אם בספור פשוט עדות ה' נאמנה שכן היה או נעשה, ואין לנו לומר שלא היה ולא נברא אלא למשל היה. כי יהיה זה הכחשת הכתובים והכזבתם.
על כן אמרתי דרך המלך נלך לא נטה ימין ושמאל מפשט הכתובים להצדיקם ולאמתם אך אמנם באמת שמלבד הפשט ההוא הנה נכתב אותו ספור בתורה ללמדנו בו עוד חכמה ודעת ויראת ה'. וזהו היתרון הנפלא הנמצא לתורת האלהים על כל חבורי החכמות והנמוסים - כי יש בהם שיכוונו לנגלה ואין בהם רמז למדע אחר, ומהם שיכוונו אל האמת הפנימי והיה הפשט החצוני דבר רק ואין בו ממש. וזאת התורה אשר שם משה אינה כן אבל החיצוני ממנה הוא האמתי, וכמו שהיה והנרמז היא חכמה עליונה. ואיך לא יפורשו ספורי התורה גם כן בדרך נסתר פנימי, והנה חז"ל הרבו בהם הצורות והרמזים. ובעלי הקבלה פירשו כל הדברים התחתונים דוגמא לדברים עליונים..."
"הנה ביאר השלם הזה במשל נכבד ונעים שיש בתורה האלהית דוגמת מה שיבחן באדם: כי כמו שהאדם הראשון שנראה בו הוא לבושו וטליתו שמעוטף בו, ואין זה עצמותו ומהותו, כי הנה יש תחת הלבוש גוף האדם עצמו ובשרו. ויש שם עוד נשמה אנושית יקרה היא מפנינים נשואה ונקשרת באותו גוף. ושלושת הדברים אמת באדם הנראה, רצוני לומר: הלבוש והגוף והנשמה. ככה בתורת השם יש ציור המלות ומובנם שיתיצבו כמו לבוש הוראה תחלה לעינים, ויש שם ענינים עוד שיורו עליהם המלות והם הספורים גופי תורה. ויש שם עוד רמזים הפנימיים שהם במדרגת הנשמה והצורה. וכמו שלא נוכל להכחיש באדם מציאות הלבוש ומציאות הגוף הנושא אותו כן לא נוכל להכחיש בתורה שלשת הענינים האלה: הבנת המלות שהוא הלבוש, וכוונת הספורים ואמתתם שהוא הגוף, והרמז הנסתר אשר בם שהוא במדרגת הנשמה. לכן השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לשום ספק בדבר שיעידו פשוטי הכתובים ואל תבעט בביאור דעת הנסתר אשר בהם גם כן, כי הוא בלי ספק פרי הלמוד ותכליתו ואת זה לעומת זה עשה האלהים".
"'כולם נכוחים למבין וישרים למוצאי דעת' – הוא נגד מדרש, כגון ספרא וספרי וכדומיהם, שהם תמוהים מחמת שני דברים: אחד, שדורש את הדין מה שבתורה מפורש שאין הדין כן, כמו: 'עין תחת עין' וכדומה. השני, שדורש את הפסוק, כגון: 'ואם – לרבות את התמורה' וכדומה, מה שאין מוכח כלל מן הפסוק הזה.
ועל זה אמר: 'כולם נכוחים למבין'. נגד מה שאין מוכח אמר שכולם נכוחים רק למבין – למי שמבין דבר מתוך דבר. 'וישרים' - כלומר ומה שדומה בעיניו שאין הדין ישר, אמר שישרים אך 'למוצאי דעת' – למי שיש לו דעת בתורה".
"אבל מה שכתוב בתורה כבר אמרו רז"ל: 'אין מקרא יוצא מידי פשוטו', ובאמרו אין מקרא יוצא, ולא אמר מקרא נדרש כפשוטו, למדנו כי אף על פי שיש לתורה שבעים פנים, אין כל אחד מהם מכחיש הפשט, ואולי הפשט אחד מן השבעים.
ואם כן אין רשות לשום חכם לפרש בו פירוש שיכחיש את הפשט שאמרו רז"ל, הוא פשט המפרשים האומרים מקרא זה חסר ד' או ב' תיבות, או חציו נוסף ללא צורך, אלא מקרא כמות שהוא. ובאמת יש פסוקים הרבה שאנו צריכים להוסיף בהן תיבה אחת או שתים כדי להבין פשוטו, ולא מפני חסרון המקרא, אלא מפני חסרוננו, שאין אנו מבינים לשון הקודש אלא כענין שידמה ללשון שאנו שקועים בו בגלות בעונותינו..."
אמר הכוזרי: כן אני רואה בחלקי דבריהם מה שסותר מה שאתה מספר מכללותיהם, הוצאתם פסוקי התורה אל פנים שמרחקת אותם ההקשה, ותעיד הנפש כי לא היתה הכונה בפסוק ההוא מה שזכרו, פעם בדינים, פעם בדרשות, וכן מה שיש להם מהגדות ומעשים רבים ממה שמרחיק אותם השכל.
אמר החבר: הראית מה שיש להם מהדייקות והדקדוק בפירוש המשנה והברייתא, ומה שמגיעים בה מן המחקר והבירור מבלי יתור וחסור במלה, כל שכן בענין... הנחשוב על מי שידקדק הדקדוק ההוא שאינו יודע מהפסוק מה שנדעהו?
...אבל נאמר אחד משני דברים: יכול שהיו להם סודות נעלמים ממנו בדרך פירוש התורה, היו אצלם בקבלה בהנהגת שלש עשרה מדות, או שתהיה הבאתם לפסוקים על דרך אסמכתא, שהם שמים אותה כסימן לקבלתם... ומן הדין שנסמוך עליהם, מאחר שנתבררה חכמתם וחסידותם והשתדלותם והמונם הגדול אשר לא תתכן בו שום הסכמה, ואין לחשוד לדבריהם אבל נחשוד הבנתנו כאשר נעשה בתורה ומה שנכלל בה ממה שלא יתישב בנפשותינו, ואין חשד אצלנו בדבר ממנו אבל נתלה הקצור בנפשנו...".
"וכל איש חכם ונבון יתפלא על הקירוב שיש לדבריהם אל הפשט עם עומק המופלא מאד מאד, ואיש אשר הוא זר מדברי חכמה יתפלא על הרחוק מן פירוש הכתוב וגם דבריהם אינם נראים לו. ואין זה דבר חדש, כי גם בתורה ובכל המקרא הוא כך, כי האדם אשר הוא זר מדברי חכמה נראה לו בתורה קצת דברים רחוקים, אך האיש המשכיל יאמר כי לא דבר רק הוא, ואם רק הוא ממנו. וכן כל דברי הדרשות אשר הם בתלמוד ובשאר מדרשים כלם אין אחד מהם הן גדול הן קטן שאין הדברים עומק הכתוב על פי אמיתתו כאשר הוא מעמיק בפירוש הכתוב ימצא אותו שלכך נקרא דרשה, כי הוא דרישת הכתוב בחקירה ובדרישה מאד מאד עד עומק הכתוב...".
"...והנה דברי חכמים הם לפי הדקדוק והם דברים נגלים שהעמיקו מאד לדקדק ולירד עד עומק הכתוב, ודבר זה נקרא מדרש חכמים, הם הדברים היוצאים מן עומק הכתוב, אבל פשוטו קיים עומד, שכן אמרו בפרק ב' דיבמות: 'אין מקרא יוצא מידי פשוטו', הרי שהם גילו לנו שאין לעקור הפשט כלל, אבל הוא נשאר, והדרש שדרשו בו הוא עומק הכתוב. למה הדבר דומה? לאילן אשר שרשו עומד בארץ מוציא ענפים ומוציא עוד פירות ועלין והכל יוצא משורש אחד".
"ואין רשות לאיש ומה גם מדורותינו אלה לחלק מדעתו על פי סברתו אם לא ימצאהו ברבותינו ז"ל, אשר עליהם סמך ה' אלקינו יתברך להשאיר רובי תורתו על פה, ויצונו לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך כו', ועשית ככל אשר יורוך, ואפילו במילי דאגדתא מצוה לנו לשים כל דבריהם על לוח לבנו.
ועד ממהר רבי יוחנן עליו השלום כי אשר לתתו בשורה לתלמיד אשר אמר לו לך נאה לדרוש, כי כאשר דרשת כן ראיתי שהראוני מן השמים, כשנעשה לי נס בים מלאכים מנסרים אבני כדכד של כמה אמות, אמר לו אם לא ראית לא האמנת, נתן עיניו בו ונעשה גל של עצמות (ב"ב עה א), הנה כי כן 'יבורך' גבר אשר לא ישמע אל דברי רבותינו ז"ל".
"...אמרם זכרונם לברכה בכמה מקומות: 'אין מוקדם ומאוחר בתורה'. ושורש ענין זה לפי הדומה, כי התורה תכלול כל החכמות מלבד פשט עניניה המתוקים ויסודות מצוותיה החזקים, ואפשר כי מפני כן צריך להיות פרשיותיה ואותיותיה במקום שהם, והכל מכוון מאת אדון החכמה ברוך הוא, וזה טעם מספיק".
"הרמב"ן ז"ל טען ואמר שזה העניין שכתב הרב [=רש"י] דברי יחידים הם, ואינם כהלכה... מכל מקום כבר הודיענו רש"י בפסוק (בראשית ג, ח) "וישמעו את קול ה' אלהים" ש"יש מדרשי אגדה רבים, ואני לא באתי רק לפשוטו של מקרא ולאגדה המישבת דברי המקרא", ומפני שהמדרש של רבי חייא בר אבא והבריתא של רמי בר חמא מתישבים אחר פשוטו של מקרא, ואלו המדרש של רבי חייא ברבי יוסף שאמר ערוב פרשיות כתיב כאן הוא דבר קשה מאד, שאינו מתיישב כלל על פשוטו של מקרא, לפיכך בחר לפרש המקרא על פי המדרש של רמי בר חמא ורבי חייא בר אבא, אף על פי שהן דברי יחידים ואינם כהלכה... וכן בכמה מקומות, ואין מזה טענה כלל.... ולכן יחוייב לומר שהמפרשים כלם לא יכוונו בפירוש התורה, רק לישב המקרא, יהיה כהלכה או שלא כהלכה".
"וזה פשוט למי שירצה לפקוח עיניו קצת, אף פתיחה כל דהוא, רק מחמת ההרגל בבני אדם שכל אחד רוצה לעלות איזה מדרגה למעלה מערכו, על כן כל אחד רואה להשתדל ולהאמין שיש בכל דבר סוד נסתר. ויקטן בעיניו פשוטי הדברים שאין בהם לפי דעתו שום חריפות. וכאשר שמעתי איזה מתעקשים כנגדי בזה על שאני משתדל בענין נסתר גבוה כזה לבקש דרך הפשוט. וידוע הגמרא (שבת סג, א): "אמר רב כהנא: כד הוינא בר תמני סרי שנין והוה גמירנה לי לכולי הש"ס ולא הוה ידענא דאין מקרא יוצא מדי פשוטו". וזה פתח להשתדל לפרש כל פסוק על פי עומק פשוטו והדרשה תדרש. ושמעתי מפה קדוש הגאון החסיד מורנו הרב אליהו מווילנא זלה"ה שהרבה להסביר טעות הסוברים שהדרש יפרש פשט הכתוב... והוסיף עוד אומץ שאף במשנה יש פשט ודרש... הארכתי מה שיש בו די לעורר הלבבות לשים לב לפשוטי הדברים בכל העניינים, ויתעוררו רבים ותרבה הדעת. וידוע לכל שבכל מקום הפשט הוא יסוד והעיקר שעליו תסובנה כל הדרשות והסודות. ואף בהם צריך להתקרב הכל לדרך הפשט".
"אנשי אמת יבינו מדרשי קדמונינו הצדיקים, שהם נוסדים על קשט וביציקת מדע יצוקים, וכל דבריהם כזהב וככסף שבעתים מזוקקים".
"אכן מדרשיהם אל דרכים רבים נחלקים, מהם חידות וסודות ומשלים גבוהים עד שחקים ומהם להרויח לבות נלאות בפרקים עמוקים, ומהם לאמץ נכשלים ולמלאת הריקים.
על כן ידמו לגופות – טעמי הפסוקים, והמדרשים כמלבושים בגוף דבקים, מהם כמשי דקים ומהם עבים כשקים, ודרך הפשט הוא הגוף בדברים נבחרים ובחוקים, וכן אמרו שהמקרא כפשוטו והדברים עתיקים".
"הדברים הארוכים המחזיקים את האופי הכללי לא ניתנו לזוז אותם מהפשטות הגמורה. רק דברים בודדים מתפרשים לפעמים בנטיה מפשוטן... ואם באנו לעקם כתובים מפורשים כאלה נכרתה אמונה, כי להגות הגיון אין קץ, ואם הענין הוא הפך מפשטו, היו הראשונים שוקדים על זה והיו מבארים אותם...
המקראות המפורשות (שופטים ב) אומרים גלויות שעבדו עבודה זרה ממש, ואם הדברים המפורשים האלה אינן מספיקות על הוראה מוחלטת שעבדו עבודה זרה, כבר אבד האדם את שפתו בבואו לספר על עובדה קימת של עבודה זרה. כי כל מה שהפה יכול לדבר לא יספיק, ונטולה סגולת הסיפור מלשון מדברת...".
"ואמר עוד (משלי ח): "כולם נכוחים למבין וישרים למוצאי דעת", שפירש הגר"א שם שהוא על דרשות חכמינו שבספרי ושבספרא וכדומיהם שהם תמוהים לפעמים שדורשים דין מה שבתורה מפורש הפוכו – עין תחת עין, וכדומה. ועל זה אמר: כולם נכוחים למבין – למי שמבין דבר מתוך דבר, כולם נכוחים. ומה שנדמה לעינינו שאין הדין ישר, אמר שישרים הם, אך למי? למוצאי דעת למי שיש לו דעת בתורה. עכ"ד הנעימים.
ולכוונה זו דקדקו רז"ל לומר: 'שלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהם' – כי מלת נדרש הוא הבקשה והחפוש בדברי התורה שבכתב להבין בה דבר שאינו פשוט וגלוי לכל, כי הפשט הוא המובן בהשקפה ראשונה אמנם הדרש הוא עמוק מהפשט, וצריך דרישה וחקירה להבין משפטיו על בוריו. ועל ידי זה יוכל להתגלות לנו עומק הפשט.
ובמכילתא דבי רשב"י (משפטים ד צט) מבואר באר היטב חובת ההשתדלות בעניני דרשות התורה עד שיובנו בלשון המקרא עצמו על דרך הפשט, דאיתא התם: אורחא דאורייתא כך היא בקדמיתא ארמיזת ליה ברמיזו וגומר עד דיסתכל זעיר זעיר ודא הוא דרשה לבתר דאיהו רגיל בגוה אתגליית לגביה אנפין באנפין כדין חמי דעלאין אינון מלין לאו לאוספא ולאו למגרע מנייהו וכדין פשטיה דקרא כמא דאיהו דלא לאוספא ולא למגרע אפילו אות חד".
"ובפרק חלק (סנהדרין צ"ג ב) אמרו וה' עמו שהלכה כמותו בכל מקום מיד נתקנא שאול מילתא דבדידיה לא הוה דכתיב גביה בכל אשר יפנה ירשיע, הרי דכוונת מקרא זה לענין שאין הלכה כמותו ולענין דלא נתקיימה תורתו. והיינו דהכל אחד כי הקיום הוא רק כשהלכה כמותו שאז היתה מלכות שאול קיימת לעד. ופירוש ירשיע שנאמר בכתוב במלחמות הגוים שהיה מנצחם ומחייבם. ובודאי אין מקרא יוצא מידי פשוטו גם בהך דגבור ואיש מלחמה דדוד שם כי כל מלחמותיהם היה רק על פי ה' והצלחת ה' ולא בגבורה טבעית וכמפורש בכתוב כמה פעמים שאמר עמנו ה' ושה' נלחם להם. והמבין יבין כי דבר שנכתב בכתוב אינו מן השפה ולחוץ רק שהיה זה ממש עסק מלחמתם על פי ה' ממש. כי היו מתכוונים רק להגדיל כבוד שמים ושיודו הכל כי אין בלתו".
בכל יצירה שבעולם, אפילו יצירה אנושית פשוטה, מתגלים המון מחשבות ורגשות, הרבה יותר מהגלוי. יש למלא אוצר של הרחבת דעת ורגש גם מכל מאמר פשוט, גם משיחות המוניות, כשם שאין שום בריה בעולם שלא יהיו צפונים בה כוחות נסתרים.
אבל כל זה כלא [=כאין] נחשב, לגבי כל מה שיש לגלות בכל יצירה שנתגלתה ע"י רוח הקודש. ואופני הגילוי הנם נערכים בכל מדת הקודש לפי ערכה, תורה, נ"ך, ויתר היצירות של חכמים וסופרים. כל אחד ואחד לפי מה ששפע הקודש פעל עליו בין בגלוי בין בסתר, יש לגלות בדבריו מעמקים רבים.
אבל מובן הדבר, שאין להעריך כלל את דרכי הגילוי ביצירות אחרות, אפילו באלה שכח הקודש מפעם בהם, לדרכי הגילוי של הספרים שנאמרו ונכתבו ברוח הקודש ממש, שהם עומדים במרכזו של העולם ברוחניות המקורית שבו. ובטבע גמור קשורים הם כל הרעיונות הפרדסיות, כל ההרגשות היותר רחבות ועדינות, כל ההשקפות הגנוזות במעמקי לב, עם האותיות הללו, שגם הם נלקחו מאוצר האורה הכוללת את הכל.
ודברי תורה הם רעים זה לזה ודודים זה לזה. בגודל רוח הננו צריכים לגשת אל סדר הלימוד המסור באומה, לדרוש את התורה בפרדס, להרחיב את גבולה, להפריח את גידוליה להגדיל אור וחיים".
"יסודות התורה הם הפשט והסוד. הדרוש והרמז, הם אמצעיים לקשר ולשלב את הרום עם התחתית, והפרטים רבים מאד. בקיבוץ הרוחניות של יוסף נכללו בכתונת פסים שלו. ויהודה עוד רד עם אל. ויוסף ויהודה, בהיותם לעץ אחד, הרי כל עץ החיים כולו שלם, ומפריו נוטעים נטיעות מרובות לכוון בשלימות את כל הפרדס כולו.
גופו של אדם שהוא כל כך חמרי ושפל, מתאים הוא עם תורת הפשט, בתורה ובעולם, ונשמתו שהיא כל כך אצילית רוחנית, שואפת לגדולות מופלאות, היא מסוד אלה עלי אהלו. מלאכי עליון, שרפים ואופנים הנם מכוונים מול הרמז והדרוש, כשהם כלולים בכחות החיים של האדם, וישראל נעשים להם חברים, הכל שלם. וכשההתפרדות מתגברת, אומרים לך רד כי שחת עמך, וקוץ ודרדר תצמיח האדמה, חסרת הכח האמיץ הריאלי. והאצילות העליונה, אור חיי ההויה כולה, כאשר הפשט שואף ליסודו העליון, אור הרז, מתרחבים הזרועות שלו בתכונת הדרוש והרמז, והם עולים למעלה ראש בנשיאת כפים. שאו ידיכם קודש".
"...שידע המחדש, הרוחף בשמי שמים של הרעיונות היותר רוחניים ומפרים, שהבסיס הפשטי, שהיא ההבנה היותר פשוטה וברורה, הוא היסוד שעליו נבנה הכל. כל מה שהוא עליון ונשגב הוא מובן יפה וברור כשהפשט הוא ברור, כשהידיעות הראשונות הן מושכלות בכל פשטיותן הבריאה".
"אמנם עליה גדולה היא לאדם ההבנה של יקרת הפשט והכרתו החודרת, איך כל מה שהוא יותר רוחני מהפשטיות, הכל הוא צומח יפה כשהפשטיות היא מתבררת יפה, כשהמדרגה היותר נמוכה, שהיא הקרקע הרוחנית, אינה נשמטת מתחת מעמד הרגלים. על זה צריך העמקה גדולה, להבין את כל הענינים הרוחניים והעליונים, לא רק כמו שהם עומדים כל אחד בפני עצמו, כי אם גם כמו שהם קשורים זה בזה מתחילת צמיחתם עד הפרחתם היותר עליונה. ורק אז יוכר איך שעל ידי הבירור של המדרגה התחתונה הפשטית הכל מתקשר בקשר מלא חיים, באגד של אמת וקיום. ובראשית תלמודו של אדם לא יוכל לבא לידי מידה זו, על כן לא יוכל להשיג את ההוד והזוהר שבפשטיות, ואת השפע הגדול של חיים שהוא משפיע בכל השדרות העליונות של ההבנה".
"ועוד אזכירך שנית, שכשתמצא בחיבורי זה היותי מביא פירוש בכתוב אחד, אל תחשוב שכוונתי לסלק ח"ו מדרשיהם של רז"ל, ואפילו תראה שאני טוען על המדרש אין כוונתי לסלקו, אבל כוונתי להורות לך שלא היתה כוונתם ז"ל בדברים ההם שיהיה כן פשט הכתוב, כי לא יתכן לומר בפירוש פשט הכתוב מה שיהיה בו זרות יתור או חסור או חלוף כלל, אבל רבותינו היתה להם קבלה אמיתית ואסמכוה אקרא, כאשר נמצא כמה פעמים שאמרו כן בגמרא, ואין כוונתם להוציא מקרא מידי פשוטו".
"ובזה נבין מאמרם ז"ל שאמרו (שיר השירים רבה א', ח') קודם שבא שלמה היתה התורה דומה לאסקופה שאין לה אוזנים בא אחד ועשה לה אוזנים והיתה ניטלת על ידם. כאן רמזו ז"ל מה שאמר לא היה יכול שום אדם לעשות בה שום פירוש עד שבא שלמה והלבישה במשלים גופניים, לומר שיש רשות לבאר ולפרש, וכן אמר משל לבור עמוק שיש בו מים עבר אדם אחד ואמר מי יוכל להוציא מים מבור זה עד שבא פקח אחד וקשר חבל בחבל וחבל בחבל ודלה מים, כאן רמזו שיכול להעמיק בה, ולזה אמר שני משלים משל לאסקופה שהיתה ניטלת על ידי אוזנים לומר שיש רשות לפרש אפילו על דרך הסוד שהוא עמוק, ולזה במשל החבל אמר בא פקח אחד, ובמשל של אסקופה אמר בא אדם אחד ולא אמר פקח, והוכרח לומר שני משלים לפי שהתורה יש בה פשט וסוד, ולמד שלא יסתפק האדם בפשט לבד אלא שצריך לטרוח אחרי רמזי הדברים ואחר סודם, ולזה בא משל לבור עמוק שצריך להביא חבלים לקשור חבל בחבל לדלות מים לרוות צמאו".
לכן אנשי לבב עם תורת יי' בלבם בראותם או בשמעם פירוש איזה פסוק או פרשה על דרך החקוי והצורה בו יוציא המפרש ממנה תועלת מושכל מאיזה עיון שהיה בה נסתר ונעלם. ישמרו להם פן יעלה על לבם דבר בליעל לשום שום ספק בשום דבר ממה שיעידו עליו פשוטי הכתובים חלילה. כי כמו שהמכיר בגוף לא יוכל הכחיש מציאות הלבוש ואמתתו. והמכיר בנפש בלתי יכול ג"כ לכחש את הגוף כי כלם הם אמתיים ונראין לעינים. כן הענין בסתרי התורה האלהית שהמכיר בגופי ההלכות והדינין היוצאין מספורי התורה, כגון פרשת נחלות שנאמר ע"י בנות צלפחד (במדבר כ"ז) והלכות פסח שני ע"י האנשים אשר היו טמאים (שם ט') וכיוצא באלו, אינו מכחיש פשוטי הספורים ההמה שהם הלבוש לאלו הגופים הנכבדים. אבל מאמין אותם כהוייתם, עם שלא תועיל מאד ידיעתם דמאי דהוה הוה. ועל זה הדרך היו רוב ספורי התורה הדומים להם שלא יוכחש נגליהם לקיום נסתרים חלילה. והנה כל ספר בראשית כפי מה שכתבוהו חכמינו ז"ל (ב"ר פ' מ') וכפי מה שיורה האמת עליו. עם שהוא ספור מקרים ומעשים שארעו לאבות כלם. היו סימן לבנים לעתים קרובים ורחוקים. ושעבוד מצרים והגאולה ממנו הכל היה רמז אל גאולת הנפש האמתי. ועל זה היסוד בנה הרמב"ן ז"ל הרבה ממה שכתב בעיונים ההם. וכבר כתבו שששת ימי בראשית עם השבת הם רמז לימות העולם הזה והעולם הבא. ובאמת כי לא יוכחש בזה דבר ממה שאירע לאבות והשעבוד והגאולה וגם לא מבריאת שמים וארץ. אבל הכל רשום בכתב אמת שהקליפות והתוכות לא נתחלפו בענין האמות כלל רק בגלוי והסתר. כי הקליפות נראות לעין כל והתוכות למי שחננו השם דעה והשכל לתור ולדרוש מה שתחת הקליפה עד ימצא הפרי המתוק אשר בתוכה. וכענין שנאמר גל עיני ואביטה וכו' (תהלים קי"ט). וזה הענין בעצמו ביארו מרע"ה בסוף דבריו וחתימתם עד שאמר ועתה שימו לבבכם לכל הדברים אשר אנכי מעיד בכם היום אשר תצום וכו' (דברים ל"ב). ירצה השמרו לכם פן יפתה לב משכיליכם לאמר כי התורה הזאת לרוב מעלתה שמה מגמתה וכוונת תכליתה אל פנימי הדברים וסודותם לא אל חיצונם כמו שהיה הענין בקצת חבורי חכמי האומות שנעשו על דרך המשל והחידה שהמכוון מהם הוא הפנימי לבד והחיצוני הוא דבר שאין בו ממש. כי לא כן הדבר בענין הזה אבל ראוי לכם לשום לב אל כל הדברים אשר אנכי מעיד בכם היום. הן מספורי הענינים ההורם מבריאת עולם עד הנה הן מהמצות והמשפטים שלמדתי אתכם אשר תצוום את בניכם לשמור לעשות אותן כפשוטן ומשמען. כי לא דבר רק הוא, החיצוני מהם, מכם, כמו החבורים ההם שזכרנו. ולא עוד אלא שבדבר הזה תאריכו ימים וכו' (שם). וזה היתרון הנפלא נמצא לתורה האלהית על כל חבור ספרי שאר החכמות והנמוסים. כי מהם שיכוונו אל מה שיאמר בהם ולא על זולתו. ומהם שיכוונו אל הפנימי שבהם והחיצוני הוא דבר רק שאין בו ממש. וזאת התורה החיצוני והפנימי ממנה הכל אמת ומכוון מאתה. והוא ענין נפלא לא יאות כלל אלא אל יכולת החכמה האלהית לבד. כי הנה שלמה כבר חבר ספרים שהחיצוני מהם דברי מוסר ודרך ארץ והפנימי הוא דבר חכמה ודעת כמ"ש הוא בעצמו תפוחי זהב במשכיות כסף וכו' (משלי כ"ה) וכמו שפירש הרב המורה ז"ל (בפתיחה). אמנם שיהיה החיצוני הגדות וספורים אמתיים ממה שהיה ונברא בעולם או מצות ומשפטים ויחיו בהם בעודם. והפנימי ענינים נפלאים מסודות המציאות והצלחת האדם. הוא דבר שלא נתן איפשרותו כי אם לו ית' לבדו. והוא מה שהפליג הוראתו מרי רזין דנא (במ"נ). והנה להיות הענינים הנפלאים הבאים בפרשה זו בלי ספק מעקר מה שיצדק בהם המאמר הזה וכ"ש מה שתתחיל עתה בהם אשר חוייב שיטה המעיין בם אל זה האופן מהעיון כדי להוציא התועלות האלהיות המקווה מספורים כאלו לפי טבעם. על כן קדמתי לזכור בתחלה זה המאמר המופלא עם מה שנמשך אליו מהראיות. להיות זכרונו למופת ולאות והישרה נכונה למשגיחים בחלונות ולמציצים מהחרכים להביט נפלאות מתורתינו. ולמחסה ולמסתור מהמון העם או מחכמיהם המתיהדים מאד המכחישים באלו הסתרים.
"ועל שכתבת מגזרת השכל וגזרת הדת מה אשיב על זה, לא תהא תורה שלנו כשיחה בטלה שלכם חכמת הגיונכם אשר הרחיקו כל חכמי הדת נביא ממנה אות או מופת לחייב ולזכות ולאסור ולהתיר. והלא חוצבי מקורה לא האמינו במשה ובמשפטים ובחוקים צדיקים אשר נתנו על ידו בכתב ובקבלה. ואיך שואבי מימיה יביאו ראיה מהם לחקים ומשפטים של משה רבינו עליו השלום ולפסוק דינין במשלים שהורגלו בהם בחכמת הגיונם, האף אין זאת וכי בימי ובמקומי יפסקו הדינין על פי המשלים, תהילה לאל בעודי חי עוד יש תורה בישראל להביא ראיה מהמשנה וגמרא בבלית וירושלמית ולא יצטרכו להביא משלים לפסקי הדינים.
כי חכמת הפילוסופיא וחכמת התורה והמשפטים אינן על דרך אחת. כי חכמת התורה היא קבלה למשה מסיני והחכם ידרוש בה במדות שנתנה לידרש בהם ומדמה מילתא למילתא, אף על פי שאין הדברים נמשכים אחר חכמת הטבע אנו הולכין על פי הקבלה. אבל חכמת הפילוסופיא היא טבעית וחכמים גדולים היו והעמידו כל דבר על טבעו ומרוב חכמתם העמיקו שחתו והוצרכו לכפור בתורת משה לפי שאין כל התורה טבעית אלא קבלה. ועל זה נאמר תמים תהיה עם ה' וגו', כלומר אפילו יצא לך הדבר חוץ מן הטבע אל תהרהר על הקבלה אלא בתמימות התהלך לפניו. לכן אין להביא ראיה מדבריהם לעשות אות ומופת וגזרות ומשלים על משפטי ה' הישרים. ועל זה אמר החכם כל באיה לא ישובון רוצה לומר כל הבא ונכנס מתחלה בחכמה זו לא יוכל לצאת ממנה להכנס בלבו חכמת התורה כי לא יוכל לשוב מחכמה טבעית שהורגל בה כי לבו תמיד נמשך אחריה. ומחמת זה לא ישיג לעמוד על חכמת התורה שהיא ארחות חיים כי יהיה לבו תמיד על חכמת הטבע ותעלה ברוחו להשוות שתי החכמות יחד ולהביא ראיה מזו לזו ומתוך זה יעות המשפט, כי שני הפכים הם צרות זו לזו ולא ישכנו במקום אחד".
"ושמעתי למורי הרשב"א ז"ל על זה, שהדברים נעלמים בתורה בקרבן וכיוצא בהם מורים על מעלת הקרבן, שהדבר הנסתר והנעלם הוא מורה על עלוייו כענין האלקות, כי מהותו וענינו נסתר מכל אדם ואפילו מן המלאך. ועוד היה אומר, כי היה תמה מן החכמים בעלי תורתינו היאך רוצים לפרש המצות על דרך השכל ביסודות תורתינו והמצות הנכבדו' הם חוץ מן השכל, כי מה ענין לתפילין ולד' בתים שבהם, ולציצית ולחוטין בדרך השכל, ולפרה אדומה ולכלאים, אבל מצותינו המעולות הם חוץ מן השכל, ואינן ידועין אלא למי שחננו השם שכל החנון כמו לנביאים ומסרום לחכמים איש מפי איש, ולכן אמר קהלת פסוק מה שהיה וגו' כל זה נסיתי. וכתב הרמב"ם ז"ל בספר הידוע בחלק הראשון פרק ל"א דע שיש לשכל האנושי גבול ישיג עניינים במציאות וישכיל עניינים, כמו שיש לחושים גבול לראות ולשמוע, וכמו שיש יתרון לאישי המין זה על זה, אבל יש לו תכלה וגבול, כמו לראות הדק ולשמוע, וזה אפי' בענייני המציאות כמספר הכוכבים, ואם הם זוג או נפרד ועניינים אחרים, כל שכן בענייני האלקות.
"בכלל הנני מוצא לעצמי חובה להעיר את רוחך הטהור, על דבר הדעות הבאות על ידי המחקרים החדשים, שהם ברובם סותרים את פשטי דברי תורה [כלומר יש מחקרים שבאים לשלול את התקיימות המאורעות המופיעים בתורה מבחינה היסטורית].
דעתי בזה היא, שכל מי שדעותיו ישרות ראוי לו לדעת, שאף שאין כל אמת מוכרחת בכל אותן החדשות, מכל מקום אין אנחנו חייבים כלל להכחישן בבירור ולעמד נגדן, מפני שאין זה כלל עיקר של תורה לספר לנו עובדות פשוטות ומעשים שהיו. העיקר הוא התוך, ההסברה הפנימית שבהענינים, וזה יתרומם עוד יותר בכל מקום שנמצא כח סותר, שאנו מתעודדים להתגבר על ידו. עקרם של דברים נאמרו כבר בדברי הראשונים ובראשם במורה הנבוכים, והיום הננו מוכנים להרחיב את הדברים יותר. אין לנו שום נפקא מינה אם באמת היה בעולם המציאות תור של זהב [=של גן עדן], שהתענג אז האדם על רב טובה גשמית ורוחנית, או שהוחלה המציאות שבפועל מלמטה למעלה, מתחתית מדרגת ההויה עד רומה, וכך היא הולכת ומתעלה. אנו צריכים רק לדעת, שיש אפשרות גמורה, שהאדם אפילו אם יתעלה במעלה גדולה, ויהיה מוכן לכל כבוד ועונג, אם ישחית דרכיו יוכל לאבד כל אשר לו, ויוכל להרע לעצמו ולתולדותיו עד דורות רבים מאד, וזה הלימוד יוצא לנו מהעובדא, של מציאות אדם בגן עדן וחטאו וגירושו. ואדון כל הנשמות יודע עד כמה צריכה להיות עמוקה הרשימה בלב בנ"א להיות זהירים מן החטא, וכפי אותו העומק ממש באו כ"כ אותיות ע"ז בתורת אמת. וכשאנו באים לידי מדה זו, אין אנו נזקקים עוד ללחום דוקא נגד הציור המתפרסם בין החוקרים החדשים, וכאשר אין אנו נוגעים בדבר נוכל לשפוט משרים, ועתה נוכל לבטל את החלטותיהם במנוחה במדה זו שהאמת תורה לנו את דרכה".
"מה אחרונים לא עשו ותלה בהן לשבח, אף ראשונים לא עשו ותלה בהן לגנאי".
"עיקר המטרה של הידיעה ההסתורית, שבשביל כך היא דרושה להיות בישראל מבורכת בברכת רוח הקודש, היא לא להציג לבד את פרטי המאורעות שהיו בעבר, כי אם את עז החיים הנמצא באותן הפעולות, שאותו הכח לא ימוט ולא יבטל, ורק מתחלף הוא בגונים שונים לפי הדורות. ואותו הטוב שנתגלה בצורות מיוחדות של מעשים מיוחדים, שהיו אפשריים רק בזמן מיוחד, אותו הטוב הפנימי בעצמו לא ימוט ולא יכלה, כי אם יבקש לו צורות וכלים להתקבל בהם בכל דור ודור לפי ערכו. והרע שיצא אל הפועל וקלקל והרס באיזה דור בתמונות אשר כבר אין להם בדורות הבאים, הוא מכל מקום מסתתר תחת תמונות אחרות וחותר ומקלקל... על כן צריך לפי האמת סיפור מאורע של העבר, בהיותו מסופר לאמיתתו, לחדור לסוף הדיעות של הדורות הנפעלים על ידי הסיפורים, ולדעת באיזה צורה יבואו הדברים, למען אשר יוכלו לקבל את הרושם כפי אותו האמת הראוי להם".
כלומר רוח הקודש כותבת את סיפוריה לא מתוך נאמנות לפרטים ההיסטוריים, מתוך ידיעת ההשפעה המדוייקת שהמאורעות שקרו צריכים לחולל בנפש דורות האומה.
"כתיב (ירמיה לט, ב): 'בתשעה לחדש [=תמוז] הובקעה העיר' ואת אמר הכין? אמר ר' תנחום בר חנילאי: קילקול חשבונות יש כאן".
"הדא הוא דכתיב (יחזקאל כו, א): 'ויהי בעשתי עשרה שנה בא' לחדש היה דבר ה' אלי לאמר בן אדם יען אשר אמרה צור על ירושלם האח' מהו האח? אין תימר בא' באב עדיין לא נשרף, אין תימר בא' באלול ביום ולילה נפק בלדרה מן ירושלם ואתי לצור! אלא קלקול חשבונות יש כאן".
ר' יוחנן אמר: [משל] למלך שהיה יושב ומחשב חשבונות, באו ואמרו לו נשבה בנך ונתקלקלו חשבונותיו. אמר: יעשה זה ראש לחשבונות..."
"'קלקול חשבונות יש כאן'. מרוב הצרות טעו בחשבונות ולא רצה המקרא לשנות ממה שסמכו הם לומר כביכול אנכי עמו בצרה".
"כל בר דעת יודע שאין ענין [=יחס] כלל לקיום האמונה, לא בכללות היסוד האלהי של דעת השי"ת בעיון, ולא מצד קדושת התורה במעשה, [=בין כל אלו אין יחס] לאיזה מצב של ידיעות תכוניות, או גיאולוגיות, ובכלל אין יחש לתורה בעצם מצד הנגלה שבה, כי-אם לידיעת האלהות והמוסר וענפיהם בחיים ובפועל, בחיי הפרט, האומה והעולם, שבאמת הידיעה הזאת, שהיא נזר החיים כולם, היא יסוד הכל וכוללת הכל. אבל לצורות של ידיעות מחקריות ותושיות, ומהם נצוצים קלים לגבי הדעה הכללית של דעת האלהים וקדושת החיים, אין שום הבדל ביחש לדברי תורה, ואין שום הפרש, למשל, בין דעת בתלמיאוס לקופרניקוס וגליליי ועוד ועוד, גם מכל החדשות שבחדשות שישנן ושיוכלו לצמוח, וכן לכל הדעות שהולכות בדרר המחקר והדרישה מזמן לזמן. כבר מפורסם למדי שהנבואה לוקחת את המשלים להדרכה האנושית, לפי המפורסם אז בלשון בני אדם באותו הזמן, לסבר את האוזן מה שהיא יכולה לשמוע בהוה, "ועת ומשפט ידע לב חכם", וכדעת הרמב"ם וביאור הרש"ט במורה נבוכים סוף פרק ז' משלישי, ופשטם של דברי הירושלמי שלהי תענית לענין קלקול חשבונות של תשעה בתמוז".
"...ויֵקָר הצורה ההיא [=של ספר יהושע] על יתר צורות הסיפורים מענינים זולתו מבואר. כי הסופרים אמנם יכתבו הדברים כפי מה ששמעום או כפי מה שידעום ויש דברים לפיכך אשר יוסיפו בגנות או שבח בביאור או בקיצור כפי הצורך או האהבה והשנאה המקלקלים השורה. וכן יש דברים אשר רבו מְסָפְּרֵיהֶם על אופנים שונים ויבחר הסופר אחד מהם ואנחנו לא נדע אם כן הוא. ויש דברים לא נודעו כלל כמחשבת אחד בלבו או דבר אחד בינו לבין עצמו או אל מיודעיו אשר לא נתפרסם כלל ולא ידע הסופר לכתבם וכיוצא סיבות שונות אשר יקצר הסיפור האמיתי אצל איזה סופר. מה שאינו כל זה בצורת ספרינו למה שהוא נבואיי מפי נביא אמת באו בו כל הדברים כגלויים כנעלמים דבר אמת לאמיתו".
"וזו היא הסיבה לדעת בשינוים הרבים בסיפורי החורבן שיראה הרואה ממה שנזכרו בגמרא ומדרשי חז"ל עם מה שנראה בספר יוסף הכהן בן גוריון. אם [עמוד מ] בכלל במה שחז"ל קראוהו טיטוס הרשע והפליגו מרשעותו והוא עשאו לצדיק וישר ואם בפרטי מעשים רבים. אבל הוא דבר ההבדל אשר אמרנו כי יוסף הכהן סופר היה לא נביא או בעל רוח הקודש וכתב מה שכתב כפי מה שידע וראה ושמע וכפי מה שהיה בלבו ודעתו וצורכו אשר לפיכך אי אפשר לדעת האמת הברור לסיבות האמורות. אבל חז"ל אשר אמנם היו כולם בעלי רוח הקודש כמודעת וידעו כל הדברים שבלב והסיפורים אשר לא נתפרסמו ולא נטו לאחד מן הצדדים אבל זכרו האמת אשר הוא".
"...'ויהי נער מבית לחם יהודה ממשפחת יהודה והוא לוי והוא גר שם', הא גופא קשיא: אמרת והוא לוי - אלמא מלוי אתי, ממשפחת יהודה - אלמא מיהודה אתי!... אמר ליה: וליטעמיך, וכי בן מנשה הוא? והלא בן משה הוא, דכתיב: בני משה גרשם ואליעזר! אלא, מתוך שעשה מעשה מנשה - תלאו הכתוב במנשה, הכא נמי, מתוך שעשה מעשה מנשה דאתי מיהודה - תלאו הכתוב ביהודה. אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: מכאן שתולין את הקלקלה במקולקל. רבי יוסי בר חנינא אמר, מהכא: וגם הוא טוב תואר מאד ואותו ילדה אחרי אבשלום, והלא אדניה בן חגית ואבשלום בן מעכה? אלא, מתוך שעשה מעשה אבשלום דמרד במלכות - תלאו הכתוב באבשלום".
הגמרא קובעת כאן כלל להבנת דברי הנביאים: 'תולים את הקלקלה במקולקל'
" ואסיים בדבר נאה ששמעתי מפי הגאון רבי יחזקאל אברמסקי זצ"ל, שבמגילה מסיים "וכל מעשה תקפו וגבורתו ופרשת גדולת מרדכי אשר גידלו המלך הלוא הם כתובים על ספר דברי הימים למלכי מדי ופרס" ותמוה מה איכפת לן שהסיפור כתוב בפרטיות בדברי הימים של מלכי מדי ופרס, רק רצה להדגיש דמי שמחפש הסטוריה אין צריך מגילת אסתר, שדברי הימים והסטוריה של התקופה מבואר יותר בדברי הימים של מלכי מדי ופרס, אבל מגילת אסתר אינו סיפור מעשה, רק נכתבה ברוח הקודש וגנוז בה סודות הרבה ".
"אין מוקדם ומאוחר בתורה. ויש לכאורה לתמוה: תורתינו הקדושה אשר הוא בתכלית השלימות, ובודאי היא המסודרת בתכלית הסידור, ואיך בה יש קידום ואיחור?
אלא הענין היא בסדר נכון, לא מבעיא על פי הסוד שהתורה כולה שמותיו (זהר ח"ב דף פ"ז ע"א), פשיטא ופשיטא שהיא כסדר השמות, אלא אפילו בנגלה שלה, יש טעמים ועניינים כפי הסדר שהם מסודרים, ו'לא דבר רק הוא' (דברים לב, מז), ואם רק הוא מכם (ירושלמי פאה א א). וזה ענין: 'אין מוקדם ומאוחר בתורה' כלומר, לא תימא שיש קידום ואיחור כי היה ראוי להקדים זה ולאחר זה, כי זה אינו, רק הכל בכוונה מכוונת. ואז הוא הכל לפי סדר הנכון".
הנה ידוע לך שהיו בישראל כמה וכמה גניזות נגנזו הלוחות נגנז המשכן נגנז הארון וכו' ובודאי שמכל גניזה היו תוצאות בדרכי התורה ועבודה ומפורש הוא הדבר בכתוב בדברי יאשיהו המלך בשעת גניזת הארון, שאמר שגניזת הארון הולידה חידוש באופיה של תורה ועבודה והוא הדין והיא המדה בכל הגניזות.
והנה כשם שאפשר לגנוז חפץ כמו כן אפשר להסתיר ידיעה ועליך לדעת כי בשעה שפלוני אלמוני סובר כי קרשי המשכן נעשו באופן ידוע שונה מכפי שהיתה המציאות באמת הרי זה אינו אלא טועה אבל בשעה שחכם מחכמי המסורה של תשבע"פ שהתורה ניתנה על דעתם ל' הרמב"ן שהם הם אנשי עצתו של יוצר בראשית כשהוא סובר שקרשי המשכן נעשו באופן שונה מכפי שהיתה המציאות באמת הרי אין זה אלא גניזה בכוח הדעת כשם שגוף המשכן נגנז לפי רצונו של מקום כמו כן יש מהלך שגם הידיעות על עלינו ובנינו של משכן ידונו לגניזה. אלא שבזמן שמקום גניזתו של גוף המשכן הוא בחללא דעלמא הרי גניזת הידיעה על אודות המשכן הוא בכוח הדעת של חכמי המסורה וממילא במקום שהידיעה על אודות פרט אחד מבנין המשכן נוגעת לנו היום להלכה כגוונא דסוגיא דשבת דקרשים שעליך הנך דן אז אם חכם מחכמי המסורה של תשבע"פ לא כיון אל מציאותו של גוף הבנין הרי דוקא ע"י זה כוון לרצונו של מקום מפני שבאופן זה רצונו של מקום הוא לצרף את גניזת הידיעה לגניזת הגוף וממילא ההלכה היוצאת מסברתו של חכם זה היא היא ההלכה האמיתית וכל מציאות יש לה האמת שלה וגם המציאות של תורה יש לה אמת משלה והאמת של מציאות תורה הוא הכוון לרצון השם... שדרשות הפסוקים אצל חכמי תשבע"פ הוא הוא רצונו של מקום בגילוי ענין זה בכוח הדעת... כמובן שמקומם היחידי של גניזות אלה וגילויים אלה אינם אלא בכוח הדעת של חכמי תשבע"פ לבד כל דעת אחרת הנמצאת בעולם מופקעת היא מכל המהלך הזה של גילוי וגניזה...".
בפרקי ספר דניאל מופיע אי סדר מבחינה כרונולוגית: פרק ז חוזר לאחור אל ימי בלשאצר מלך בבל, למרות שבפרק הקודם כבר סופר על ימי דרייוש מלך פרס. במדרש בראשית רבה (פרשה פה) מבואר שהשינוי מסדר ההיסטוריה נובע מכך שרוח הקודש עומד, למעלה מסדר זה : "ודכוותה [=דוגמא נוספת לשינויים בתנ"ך מן הרצף ההיסטורי]: ...ודריוש מדאה (שם ו, א) והן הן בשנת שלש (שם ח, א), ר' הונא בשם ר' אחא [אמר]: כדי שלא יאמרו דברי פיוטין הוא כדי שידעו הכל שאמרו ברוח קודש, רבנין אמרי: כדי ליסרוג [=ללמד] על הספר כלו שאמרו ברוח קודש".
כלומר היה חשש שיאמרו שספר דניאל נכתב מתוך מבט אנושי על התקופה ולכן חשוב היה באופן מכוון ליצור שינוי מתמיה מן הסדר הכרונולוגי כדי שיזכרו שספר הזה נאמר ברוח הקודש בלבד. רש"י ועץ יוסף על המדרש מבארים שספרי פיוטים, כלומר ספרי חולין מתאמצים להביא את הדברים על פי סדרם ההיסטורי. אולם לרוח הקודש יש שיקולים אחרים.
"רבי נתן שאל ליה לרבי יוסי חנינא יומא חד, ואמר ליה: אליהו הוה ליה ברא או לאו? אמר לו: מילתא אחרא הוה ביה, וכתיב: 'אל תגעו במשיחי ובנביאי אל תרעו' – מאי 'אל תרעו'? אל תעשו עצמיכם רֵעים וחברים לנביאי, והקב"ה בחר בהם והבדילם מישראל לעבודתו והכניסם בהיכלו. קל וחומר מי שהוא מלאך בשמים [=אליהו שאינו רק נביא אלא גם עלה לשמים] אתה שואל עליו?...
"אמר רבי זירא אמר רבא בר זימונא: אם ראשונים בני מלאכים - אנו בני אנשים, ואם ראשונים בני אנשים - אנו כחמורים, ולא כחמורו של רבי חנינא בן דוסא ושל רבי פנחס בן יאיר, אלא כשאר חמורים".
"תנא דבי רבי ישמעאל: אם ראית תלמיד חכם שעבר עבירה בלילה - אל תהרהר אחריו ביום... ודאי עשה תשובה".
אפילו מול חטא ודאי, היחס לתלמיד חכם הוא כשל צדיק בודאות. אם כן, כשמדובר בגדולי האומה, וכשיש אפשרות להבין את מעשיהם באופנים שונים – אין לנו אלא להיות ודאיים בצדקתם המוחלטת.
"כלל שבידם, שבמעשה הצדיקים כל מה שיש לדרוש לשבח צריך לדרוש לשבח, וברשעים להפך, שכך היא הקבלה שכוונתו של הבורא ית' במלות שהכתיב היתה לרמוז על כל פרטי הרשע של הרשעים ולבאר כל חלקי גנותם, ולהפך בצדיקים להעלים כל מה שאפשר שיהיה בהם מהגנאי, ולבאר כל מה שבשבחם. ומי שרוצה לדרוש דרש אמיתי, צריך שילך לשיטת הכותב, שאז יסכים לדעתו, וזה פשוט".
"ורבי אברהם פירש הפך הענין על דרך פשוטו, כי הוא החל להיות גבור על החיות לצוד אותן. ופירש "לפני ה'" שהיה בונה מזבחות ומעלה את החיות לעולה לפני השם. ואין דבריו נראין, והנה הוא מצדיק רשע, כי רבותינו ידעו רשעו בקבלה. והנכון בעיני כי הוא החל להיות מושל בגבורתו על האנשים...".
וכל חטאי הציבור והיחידים מישראל שנכתבו בתנ"ך ובתלמוד המקודש הקיים לעד ודאי לא לשם גנות נכתב דאפילו בגנות בהמה טמאה לא דיבר הכתוב, ואפילו תימא שהיה זה מכלל עונשי החטא שיתפרסם הגנות לכל הדורות מכל מקום אי אפשר שישאר גנות קיים לעד וכמו שכתבתי. ועל כרחך דלא נכתב אלא לשבחן, וכמו שהחטאים ההם היו גדולים בשעת החטא בענין חטאם כך הם גדולים אחר התיקון בענין הזכות הנעשה מהם, כי שליטת האדם באדם לרע לו כפי תוקף השליטה ברגע השליטה כך הוא תוקף הרע הנמשך לו אחר כך מזה כשמוציאין בלעו מפיו".
"ואמנם צריך ביאור למה שנכתב בפשט הכתובים (שמ"ב יא ב - יז) עון בת שבע, כאילו דוד חטא? שדרך הכתובים לכסות השגגות ולהעלימם כאמרם ז"ל (שבת צו ב) התורה כיסתו ואתה מגלה אותו, וכל שכן שהיה ראוי זה בדוד שהתפלל על זה כאמרם ז"ל ביומא (שם) שני פרנסים טובים היו לישראל, משה ודוד, משה אמר יכתב סורחני שנאמר (במדבר כ יב) יען לא האמנתם בי להקדישני, דוד אמר אל יכתב סורחני שנאמר (תהלים לב א) אשרי נשוי פשע כסוי חטאה, ואם כן היאך הציע הכתוב ענין בת שבע ואוריה בענין שיראה שחטא חטא עצום?
אבל התשובה בזה, כי הגלוי והסתום בעינינו הם עיקרים גדולים לבעלי התשובה, וכמו שאמרו ז"ל (ע"ז ה א): 'אם חטא יחיד אומר לו כלך אצל יחיד'. ולכן הציע הכתוב זה כאלו חטא חטא גדול ועצום, שאותו המעט לדוד שמורים בו רבותינו ז"ל שחטא, היה נחשב לו כמו שיהיה נחשב לאדם אחר שחטא כל מה שיורה עליו פשט הכתוב, והודיע הכתוב, כי גם כשיחטא אדם חטא עצום, שיתכפר לו, כמו שנתכפר זה העון לדוד, עם היותו נראה עצום מפשטי הכתובים. ושהיה יותר ראוי דוד ליענש כפי גודל צדקו, שהקדוש ברוך הוא מדקדק עם סביביו כחוט השערה (ב"ק נ א), כמו שראינו בענין משה רבינו ע"ה יען לא האמנתם בי, ובאו רבותינו ז"ל והזהירונו כפי קבלתם האמיתית שדוד לא חטא החטא שיורו עליו פשטי הכתובים. ומזה נלמד דברים רבי התועלת גם כן, שצריך לבעל תשובה לשום חטאיו נגד עיניו תמיד, שהרי אנו רואים דוד שלא חטא על דרך האמת, ואף על פי כן היה אומר וחטאתי נגדי תמיד, לכן כל אדם ראוי שיתבונן בענינו בשעות ידועות, וידקדק אחרי פרטי כל מעשיו, כדי שישוב אל ה' בתשובה שלמה".
מכתבך מיום כ"ב כסלו גרם לי צער עמוק, משום שאתה אדם דתי, והכתרת את מכתבך "בסייעתא דשמייא. מעולם לא הייתי מעלה על דעתי שאדם דתי יתקיף בחריפות כזאת ובטויים בוטים כאלה את אבות האומה ומלכיה.
אשיב לך בכתב על נקודה מרכזית אחת בלבד.
אדם חילוני התוקף את אבות האומה בגין הסיפורים שסופר עליהם בתנ"ך, ניתן בהחלט להבינו, שהרי אין הוא מאמין בקדושת ספר זה, ולדעתו אין הוא אלא מעשה ידי אדם, ולכן ניתן להסיק מסקנות כפי ששכלו של אדם מבין. אבל אתה, הלא דתי הנך, ומאמין שכל התורה כולה, כולה ממש, ללא יוצא מן הכלל, אפילו לא תיבה אחת, כולה נאמרה מפי הגבורה (עיין בהרמב"ם הלכות תשובה פרק ג' הלכה ח'). ומי שכתב סיפורים אלה בתורה על יהודה וראובן, הוא שהנציח את שמם כאבות האומה, וצוה לכתוב את שמותיהם על אבני האפוד, שנשא הכהן הגדול על לבו לפני ה' לזכרון (שמות כ"ח. ועיין שם ברש"י פסוק י"ב דבור המתחיל לזכרון). ואם הקדוש ברוך הוא החליט כך, מה לך אתה כי תלין?!
וכן לגבי יעקב ויצחק (שנעקד ע"ג המזבח בחינת עולה תמימה), והקב"ה בדברו עם משה רבנו, אומר: וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב בא - ל שדי (שמות ו' ג'), או אותו פסוק בתפלתו של משה רבינו: זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך אשר נשבעת להם בך (שם ל"ב י"ב), ועוד פסוקים רבים כאלה. וכיצד עלה על דעתך להטיח דברים כה בוטים וקשים נגדם, אחרי שזכו שאלקים עצמו דבר אתם ונשבע להם. האם בכלל אתה מבין מה פירוש הדבר "וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב", האם ידוע לך כיצד צריך להראות אדם, שאלקים מדבר עמו.
וכן לגבי דוד (מחבר חלקים גדולים מספר תהלים), שאחרי המעשה שציינת, נאמר עליו "משיח אלקי יעקב ונעים זמירות ישראל". והוא אומר על עצמו: רוח ה' דבר בי ומלתו על לשוני, אמר אלקי ישראל לי דבר צור ישראל וכו' (שמואל ב' כ"ג). כלומר שזכה לרוח הקודש. ואם אתה מאמין לסיפורי התנ"ך עליו. הרי שחייב הנך להאמין גם ליתר הדברים שנאמרו עליו. ואם אמנם כך איך מלאך לבך להטיח דברים כה בוטים נגד "משיח אלקי יעקב"?!
ואומרין לה בתי הרבה קדמוך ונשטפו ואנשים גדולים ויקרים תקף יצרן עליהן ונכשלו ומגידין לה מעשה יהודה ותמר כלתו ומעשה ראובן בפלגש אביו על פשטו ומעשה אמנון ואחותו, כדי להקל עליה עד שתודה
ומה שכתב: 'על פשטו' כלומר דכתיב ביה וישכב ראובן את בלהה פילגש אביו, אבל לפי האמת, ח"ו מלומר כן על אותו צדיק וכדאיתא בפרק במה בהמה (שבת דף נ"ה:) ומ"ש ומעשה אמנון ואחותו".
"…דגרסינן פ"ק דסוטה… שאומרים בפניה מעשה כתובים הראשונים (שם ז, ב), ופירש"י: בדברים הכתובים בתורה שנעשו בימים הראשונים כגון... במעשה תמר שאמר צדקה ממני, במעשה יצועי אביו, ופירש"י: ומדרש אגדה דר' תנחומא כשאמר יהודה צדקה ממני עמד ראובן ואמר בלבלתי יצועי אבי כו'. ובסמ"ג (עשין נו) ובמשנה תורה שחבר הרמב"ם הלכות סוטה (ג, ב) ואומרים לפניה מעשה ראובן כפשוטו.
והנה ק"ל על זה, הרי אמרו ז"ל פרק במה בהמה (שבת נה, ב): כל האומר ראובן חטא אינו אלא טועה. גם אמרו במגילה פרק הקורא את המגילה במשנה (פ"ד מ"י) מעשה ראובן נקרא ולא מתרגם, ופירש אדון המפרשים רש"י ז"ל משום גנותו. וא"כ קשה, וכי מפני הטמאה הזאת שלא תשתה ותמות, ובודאי אינה כדאית לשמוע, נוציא שם רע על ראובן הצדיק ונאמר שחטא ונכחיש המקרא שנאמר ומעיד עליה שלא חטא, שנאמר "ויהיו בני יעקב שנים עשר" (בראשית לה, כב) ואמרו ז"ל (שבת נה, ב) מלמד שכולם צדיקים ושוים שלא חטא ראובן. ואלא על כרחך לומר שהטעם הוא כדי שלא ימחק השם הנכתב בקדושה ובטהרה, כמו שאמרינן עשי לשמו הגדול שלא ימחה על המים כו'".
"...מדובר באנשים נקיים מכל שאיפה ורצון עצמי. שאין אנו יכולים להשיג את מדרגתם כשם שאין לנו קנה מדה להעריך מלאכים, כך אין לנו אפשרות להעריך את האבות ולהשיג את מדרגתם".
"כשנשמע אדם משתמש במלה "עוולה" לא נוכל לדעת כלל לאיזו דרגה של חומר עבירה הוא מתכוון, מבלי שנדע את מדותיו של האיש המדובר ודרגתו המוסרית. למשל לרב ספרא גניבה היא כבר אם אינו מדבר אמת בלבבו (מכות כ"ד), לתוספתא (בבא קמא פ"ז) מי שאינו אומר דבר בשם אומרו, ויש שלא יבחינו גניבה ברמאות של משא ומתן, והגנב לא ישיג עוולה של גניבה אפילו בגניבה עצמה...
הבחנת התורה בחטאים היא דקה עד אין שיעור, התורה מודיעה לנו שמשה רבינו חטא ב"לא האמנתם בי", ואף על פי כן נילאו המפרשים למצא מהות חטאו... וצריך גם לדעת כי הלשון בה מתארת התורה את חטאי גדוליה היא לפי הערכתה זו, עד שהחשוב בהערכתה זו כגנב, תקראנו התורה גנב סתם... כתוב במעשה עכן (יהושע ז') "חטא ישראל וגם עברו בריתי" וגו'. אם לא היינו יודעים את המעשה, בודאי היינו חושבים שאם לא כל ישראל, הרי על כל פנים רובם חטאו, או לפחות חלק מסוים מהעם, ולמעשה רק עכן חטא, אלא שצריך לחפש את חטאם בהבחנות הכי דקות שבלב, לפי מדרגתם...
ומעתה נוכל להתקרב בעזרת השי"ת להבנת מאמריהם ז"ל בשבת נ"ה, כל האומר ראובן חטא... בני עלי חטאו... אינו אלא טועה. פירוש האומר שחטאו על פי קנה מדה של עצמו, טועה בפשוטם של הכתובים... כל האומר שלמה חטא אינו אלא טועה... נשיו הטו את לבבו ללכת... ולא הלך (שבת נ"ו). פירוש קולא זו בהנהגתו עם נשיו עד שהיה אפשר להם לבקש להטות - זו כבר נחשבת, במדרגת שלמה, להטיה גמורה אצלו..."
"והנה אל נטעה את עצמנו לאמור, אחרי שחז"ל אמרו למשל על ראובן שמעולם לא שכב את בלהה, אלא שמעלה עליו הכתוב כאילו שכב, אם כן "וישכב" אין זה אלא דרך משל ורמז, לא כן הוא, כי בתורה אין מליצות, וכל הדברים כפשוטם. כשנאמר בתורה "וישכב", הנה זה וישכב ממש, אלא שחסרה לנו ההבנה וההשגה במליה של התורה הקדושה. אצלנו הענינים מוגבלים, חוג היקפם קטן אצלנו מאד. ענין גנב וגזלן או נואף וכדומה יודעים אנחנו מהם רק מאותו רגע בפועל ועד אותה העת שהם עוברים מלפנינו. בעינינו איש שאינו גונב מכיס או אינו גוזל חנית מיד חברו, הרי נדמה לנו עדיין כאיש הגון. והנה חז"ל אמרו על הכתוב (יחזקאל י"ח) "ואת אשת רעהו לא טימא", שלא ירד לאומנות חברו, ואם ירד לאומנותו הרי הוא נואף ממש, כי לו ידענו גם אנחנו עומקן של הענינים, לו היינו משיגים עומק ענין ניאוף ועומק ענין בלבול יצועי אביו, לו היינו מפשיטים וחודרים בתוכי תוכיותם של שני אלה הענינים, כי אז היינו קוראים זה המעשה בלשון של "וישכב", כי בתוכיותם הם שוים ממש..."
"על דרך זו צריכים להבין כל החטאים של הגדולים, כי איך אמנם אפשר לתלות בהם שום טעות או חטא חלילה? אין ספק כי כל מעשיהם עשו באמת, הטענה עליהם היתה רק כי בתוך הנקודה האמיתית לא כיוונו ולא קלעו בדיוק, וזה כבר נקרא חטא!"
"אמר ר' יוחנן בקש לעבור וזימן לו הקדוש ברוך הוא מלאך שהוא ממונה על התאוה אמר לו יהודה היכן אתה הולך מהיכן מלכים עומדים מהיכן גדולים עומדים, ויט אליה אל הדרך, בע"כ שלא בטובתו".
"איזה שייכות יש לו למלאך הממונה על התאוה לשאלות אלו [של המלוכה והגאולה]? אבל באמת כשהיתה מלחמה בנפש יהודה, לא התחילה המלחמה לפעם פה בנפשו, אלא ההתנגשות התחילה בין השורשים הגבוהים, בין כוחות העליונים השונים: מלאכי מעלה נלחמו זה בזה, שם התחילה תנועת המלחמה, וזאת היתה המלחמה בין הכוחות השונים בנפש יהודה שהתנגשו זה בזה"
"'כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה' – נראה לי בס"ד בא לרבות בתיבת 'כל' – אפילו שהאומר כן כוונתו לשם שמים כדי לחזק לב בעלי תשובה, כמו שאמרו רבותינו ז"ל: "לא היה דוד ראוי לאותו מעשה אלא להורות תשובה ליחיד"; עם כל זה אינו אלא טועה במה שאומר שחטא בסתם, שהשומע יבין ויחשוב שחטא באשת איש ממש, וזה אינו כך...".
"אינו אלא טועה" – הא דנקט לשון שלילה ולא 'האומר ראובן/ דוד חטא טועה' וכיוצא, דאי הוה אמר הכי, הוא אמינא איברא דחטא אבל טועה לזכור גנות אדם גדול. להכי נקט: 'אינו אלא טועה' – שאין בדבריו שום צד אמת טוב, אלא הכל הבל וטעות גמור".
"'כל האומר דוד חטא' – פירוש בגוף הענין בלקיחת בת שבע, ושאחר כך נתכפר לו – אינו אלא טועה... אף בעצם זיווג בת שבע לא חטא...".
"רב אשי אוקי אשלשה מלכים. אמר: למחר נפתח בחברין. אתא מנשה איתחזי ליה בחלמיה. אמר: חברך וחבירי דאבוך קרית לן? מהיכא בעית למישרא המוציא? - אמר ליה: לא ידענא. - אמר ליה: מהיכא דבעית למישרא המוציא לא גמירת, וחברך קרית לן? - אמר ליה: אגמריה לי, ולמחר דרישנא ליה משמך בפירקא. - אמר ליה: מהיכא דקרים בישולא. אמר ליה: מאחר דחכימתו כולי האי, מאי טעמא קא פלחיתו לעבודה זרה? אמר ליה: אי הות התם - הות נקיטנא בשיפולי גלימא ורהטת אבתראי. למחר אמר להו לרבנן: נפתח ברבוותא".
"ומה שנראה לך שאי אפשר שיתקלקלו ישראל כיון שראו הנסים של ילדי הצדקניות, זה אינו. דהרי ראו נסים ונפלאות ביציאת מצרים ובים ובמן ובאר ומתן תורה ועשו העגל, והיו עשרה ניסים במקדש והרבה נסים ונפלאות על ידי הנביאים, ומכל מקום לא הכריחו כל אלו את הבחירה ועבדו עבודה זרה. ואל לנו לדרוש במופלא ממנו, שהיו הדורות הראשונים באופי בלתי אפשר לנו להשיג שום מושג מהם, אבל היו בבחירה חפשית שזו עיקר עבודתו יתברך".
"ויראה לי שרמז לנו ר' יצחק (תירץ) [כל] זה בתירץ כח מעשיו הגיד לעמו, שרצה לומר גם בזה הסיפורים מעשה הצדיקים והרשעים והנהגתם הגיד לעמו בכדי שנחשוק במידות הצדיקים ונברח ממידות הרשעים. כי בידוע כל מקום שמספר (מדות) הצדיקים אפילו בסתום ובפי' רחוק בתחילת העיון צריכין אנחנו לדון ולזכות למדה טובה וברשעים להיפך. ורצה הקדוש ברוך הוא לזכות ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות וכו'. וכן הערונו שלמה המלך עליו השלום: 'אם לא תדעי לך היפה בנשים צאי לך בעקבי הצאן' – פירוש שנחזיק במידות שנהגו האבות והאמהות בהן. ואף אם נראה איזה ענין במה שנהגו בהן שניראות לנו בתחילת המחשבה פחותות צריכים אנחנו לדקדק בו עד שנמצא בהן דבר טוב ומדות יפות".
"ראיתי אויל חכם בעיניו כסיל אחד ישמעאל התעהו עינו ושבשוהו עורונו לדבר אף על ספרנו המקודש ספר תורת משה רבינו עליו השלום. והעצב הנבזה הזה יגבב גבבין להשיב דבריו אשר לא הבין. ותחלת סכלותו אמר כי מצא מן הפחיתות מה שייחס הספר אל יהודה מן הזנות עם כלתו, ואל ראובן מן הזנות עם אם אחיו דן ונפתלי. ואלו דבריו. ואף על פי שאין מן הראוי לענות כסיל כאולתו כל שכן בדבר שתשובתו פשוטה לכל אדם ואפילו לתינוקות, עם כל זה אני משיב עליו למען לא יהיה חכם בעיניו כל זונה אחריו, והאמת יורה דרכו.
ואומר כי דברים אלו כשאר כל הדברים שיראו בעיני כל חולק בתורתנו שהם הפך הנאות וכל שכן מה שנגלתה חטאת העם הגדולה, יחזק בעיני כל בעל שכל שכלל תורתנו וכל מה שכתוב בה מן הנסים והאותות וקרבתנו אל השי"ת אמת. ויתבונן כל בן דעת, אם יש עם רבים או יחידים חוקקים על ספר חטאיהם הגדולים ומרים הלב, למען יעמדו ימים רבים לזכור עון להתפש. ואלו יכתבו אותם מרצונם אין אונס. לא יתכן שיסבול זה דעת מי שקרוי אדם שיתכן זה במי שיש לו שום שכל אנושי. ועתה ראה חטא אשר הגדילוהו מן הנטיה מן האמת והנאות שאין ערוך אליו, הוא ענין העגל, וכן ענין המרגלים וכפירתם במה שאמר להם אבי הנביאים משה רבינו ע"ה עד שהגיעם ענשם ליפול פגריהם לכל פקודיהם במדבר, וזה נכתב לנו על ספר, וכאלה רבים. זה כלו וכל מה שבתורה מעיד עדות אמת מספרנו המקודש אמת לא נוסף בו ולא נגרע ממה שהיה וקרה מן המרי או מן הגדולה דבר רק נכתב הכל באמת".
"כשתלמד תנ"ך, תשתדל להשתתף בכל מאורעות הקודש שעברו כאילו היית אתה אז. תשתתף בהליכת אברהם אבינו ויצחק אל העקידה, ובצערו של יעקב אבינו בשעה שהתפלל לה' הצילני נא מיד אחי מיד עשיו..."".
"בראשית תקרא בשמחת לבב פעמים או שלשה הלשון בקול רם. ואחר כך חזור לעיין הלשון ההוא היטב. וקח בידך הבנת הלשון ההוא כפשוטו. ותחזור לעיין שנית המובן מכלל הלשון ההוא והדברים ההם... וככה תעשה כאשר תעיין בגמרא או במקרא, כי בתחילה תעיין בכל מאמצי כחך, והוי משתדל להבין בשכלך כל מה שתוכל, בטרם תבוא לראות מה שפירשו המפרשים על אותה משנה או גמרא או מקרא".
"ובודאי הקדוש ברוך הוא אינו בא בטרוניא עם בריותיו לחדש דווקא חידוש נפלא מאוד, אלא לפי שכלו יהולל איש, איש אל משא שכלו ורוח מבינתו יטוף, הן לברר איזה דינא דגמרא לפי האמת ע"פ פי' תוספות ומפרשים, או לחדש פי' אמתי בפסוק של תורה נביאים וכתובים...".
"בעת אשר יהגה האדם בתורת ה' ויקרא בדברי הנביאים והכתובים, ויבין בנועם המוסרים, ויראה האזהרות והעונשים, יחרד לדברים ויכין לבו להיטיב דרכיו ומעלליו, ויתרצה אל השם, כענין שנאמר (ישעיה סו, ב): "ואל זה אביט אל עני ונכה רוח וחרד על דברי", וכן כתוב בענין יאשיהו (מלכים ב, כב, יא): "ויהי כשמוע המלך את דברי ספר התורה ויקרע את בגדיו", ובענין עזרא נאמר (נחמיה ח, ט): "כי בוכים כל העם בשמעם את דברי התורה".
"ומה שבאה פרשה זו [=של ראש השנה] סתומה יותר משאר פרשיות המועדים, הענין הוא מה שידוע בעניני תורתנו הקדושה אותם שהן מפנות הדת ומעקריה, כי כל מה שהענין יותר נעלם ויותר פנימי הוא יותר סתום ובא הלשון בו בדרך קצרה ובמלות מועטות..."
"דע כי רשות לנו נתונה לפרש משמעות הכתובים בנתיבות העיון ויישוב הדעת הגם שקדמונו ראשונים ויישבו באופן אחר, כי שבעים פנים לתורה ואין אנו מוזהרים שלא לנטות מדברי הראשונים אלא בפירושים שישתנה הדין לפיהן, ולזה תמצא שהאמוראים אין כח בהם לחלוק על התנאים במשפטי ה' אבל ביישוב הכתובים ובמשמעותן מצינו להם בכמה מקומות שיפרשו באופן אחר".
"עוד יתבאר על דרך אומרם ז"ל שהרשות נתונה ללומדי תורה לפרש בה ולשורש בכמה אורחין ושבילין ותלמיד ותיק יחדש בדרשת הכתובים כאשר יוכל הכתוב שאת ככל אשר תשיג ידו בתורתו...".
"ואולי כי גם ה' אמר דבריו שקולין כמנהגו שאומר דברים סובלים ב' דרכים אם זכו יהיה לטובה לא זכו וכו', וכן תמצא כשאמר לאדם (בראשית ב) ביום אכלך ממנו מות תמות הזכיר יום סתם תוכל לומר יומו של אדם ותוכל לומר יומו של הקדוש ברוך הוא אלף שנה וכשעשה אדם תשובה הטה ה' הכוונה לזכות שהוא יומו של הקדוש ברוך הוא, כמו כן במה שלפנינו נתכוון במאמר אשר הלינותם ב' דרכים, א' על אשר הלינותם, וא' הוא הבדל להתחלת ההלנה כדברינו, אם זכו יתפרש הדבר לזמן יציאה כדברינו, ואם לא זכו תתקיים הגזירה גם על אותם שהיו כשיצאו פחות מכ'"
"ואין להפליא משיסבלו הפסוקים האלה שתי כוונות או יותר מהם, כי כן הוא טבע הדברים הנעלמים לסבול פירושים רבים מתחלפים, כ"ש בדברים העתידים שלא גלה מה' המציאות דבר עדיין".
"וכן בכל מקום שמשמעות הלשון סובל שני פירושים, יפרשו (חז"ל) גם הכוונה השניה, כי לא לחינם כתבה התורה לשון כזה, ועל כרחך שנבין אותו בכל ענין שנוכל להבין ממנו, וכל שכן במקום שנמצא איזה סירוס ועיוות או נטיה בחוקי הלשון - יפרשו בו גם כוונה שניה דרושית כפי משמעות הכתוב".
"אמר ר' אלעזר הקפר: כתיב: 'שוקיו עמודי שש מיוסדים על אדני פז וגו'' (שיר השירים ה). העמוד הזה אם אין לו כותרת מלמעלה ובסיס מלמטה, אינו נראה נאה. אמר ר' שמואל בן גדליה: אין לך פרשה בתורה שאין לה כותרת מלמעלה, ובסיס מלמטה". כלומר לכל פרשה בתנ"ך יש הקשר. יש לה חיבור מסויים עם הפרשיות המופיעות לפניה ולאחריה.
"מה כתיב למעלה מן הענין, וידבר ה' אל משה בהר סיני לאמר, דבר אל בני ישראל [וגו'] ושבתה הארץ (ויקרא כה א ב), ואחר כך פרשת יובל, וספרת לך שבע שבתות שנים (שם שם /ויקרא כ"ה/ ח), אם לא שימר שמטה ויובלות, סוף שימכור מטלטלין שלו, [שנאמר] וכי תמכר ממכר וגו' (שם שם /ויקרא כ"ה/ יד), חזר בו מוטב, ואם לאו סוף שמוכר את שדהו, [שנאמר] כי ימוך אחיך ומכר מאחוזתו (שם שם /ויקרא כ"ה/ כה), חזר בו מוטב, ואם לאו סוף שהוא מוכר את ביתו, שנאמר ואיש כי ימכור בית מושב (שם שם /ויקרא כ"ה/ כט), חזר בו מוטב, ואם לאו סוף שהוא מסבב על הפתחים, שנאמר וכי ימוך אחיך וגו' (שם שם /ויקרא כ"ה/ לה), חזר בו מוטב, ואם לאו סופו שהוא נמכר לך, שנאמר [וכי ימוך אחיך] עמך ונמכר לך (שם שם /ויקרא כ"ה/ לט), חזר בו מוטב, ואם לאו סופו שהוא נמכר לגוים, שנאמר וכי תשיג יד גר ותושב עמך (שם שם /ויקרא כ"ה/ מז) ולא הוא לעצמו, אלא הוא וכל ישראל... לכך אמר הקדוש ברוך הוא למשה רצונך שלא יגלו, הזהירם על השמטות ועל היובלות. הוא שאמר בסוף כל הפרשיות את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו אני ה' (ויקרא כו ב), אני הוא העתיד ליתן שכר טוב לכם אם תשמרו אותם, ואם לאו אני עתיד ליפרע מהם ביד המלכיות, לפיכך הזהירן על השביעית, שנאמר ושבתה הארץ שבת לה' (ויקרא כה ב), שלא יגיעו אותן פרשיות הכתובות אחריהן".
"ואתה הבן זה מה שאומר לך עתה. וזהו, כי בכל מקום שבתורה תוכל לעשות המעשה ההוא או המצוה ההיא, אל דבר עליוני ממנו, העליהו וטוב לך, אף על פי שלא קבלת אותו הטעם מפי חכם מקובל, או אפילו לא ראית אותו באחד מספרי החכמים, ובלבד שלא תאמר כי אין הדבר כפשוטו, ורומז [רק] לדבר עליוני ממנו, שנאמר (קהלת ה, ז) 'כי גבה מעל גבה שמר וגבהים עליהם'. וגם לא תאמר שאותו הטעם שחשבת מעצמך, היא עיקר נתינת התורה, רצה לומר המצוה ההיא, אלא תאמר אם לא נתנה מצוה פלונית, ראויה היתה לינתן מטעם כך וכך.
והכריחני לומר זה, כי בעבור שכל החכמות כולן רמוזין בתורה, ואין דבר חוץ ממנה, והמצות הן דבר אחד, ותלויות במרכבה העליונה, איש איש למלאכתו אשר המה עושים, וכל מצוה ומצוה תלויה בחלק אחד מן המרכבה, אם כן הקדוש ברוך הוא יתברך אינו צד אחד בלתי התורה, ואין התורה חוץ ממנו, ואין דבר חוץ מן התורה, על כן אמרו חכמי הקבלה (ראה זהר ח"ב דף ס' ע"א) כי הקדוש ברוך הוא יתברך הוא התורה".
"זה שאומרים ודבר אחד מדבריך אחור לא ישוב ריקם ולכאורה הך אחור מיותר ואין לו הבנה. ונראה לי דהכי פירושו: דזהו מילתא דפשיטא שכל דברי התורה וכל דברי הנביאים יתקיימו אי"ה והמפקפק בזה אין לו חלק באלקי ישראל.
אלא דלכאורה בדברים שכבר עברו אין לנו תועלת בדבריהם וחלילה היא כסיפור מעשה. אבל האמת דגם העבר עדיין נוצץ בכל עת ובכל זמן כמו יציאת מצרים שבכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאלו הוא יצא ממצרים ונמצא דבכל עת הוא יציאת מצרים וכן כל דברי הנביאים שכבר עברו לא עברו ולא יעברו ונוצצים תמיד ופועלים בכל עת וזהו מסגולת תורתינו הקדושה ולזה אומרים ודבר אחד מדבריך אחור לא ישוב ריקם כלומר אפילו אותם העומדים עתה באחור שכבר עברו גם הם לא ישובו ריקם והם תורה שלימה".
"ונראה בס"ד עם מה שמצאתי בהגהות הג"מ מתתיהו שטראשון [בב"ב דף י"ד] שהביא בשם ספר מ"ע, בשם חכם קדמון בימי רבינו הקדוש, כי מצא כתוב במגילה קדמוניות איך משה רבינו ע"ה היה מוליך ומביא בידיו את ספר איוב לאחד אחד מזקני ישראל בשעבוד מצרים למען ישמעו ולמען ילמדו כי יש תקוה לכל בוטח בד' שאחר הרע יקבל גם טוב וחסד ממנו עכ"ל. והוא פירש בזה מדרש רבה [שמו"ר ה, ה] על פסוק [שמות ה, טז] "תכבד העבודה על האנשים ואל ישעו בדברי שקר", מלמד שהיו בידם מגילות שהיו משתעשעים בהן משבת לשבת לומר שהקב"ה גואלן, אמר פרעה תכבד כו' אל יהיו משתעשעין ואל יהיו נפשין ביום השבת עכ"ד. וכן נמצא בזהר הקדוש שאלמלא ישראל נכנסין בבית המדרש וקורין הנחמות וההבטחות המבוארות בספרי נבואות לא היה כח בידן לסבול עול הגלות".
"גם יחונני לבל אכשל במכשול גניבת דעת קטן וגדול וסייג עשיתי שמשכתי ידי מפתיחת ספרים לא לקולתם כוונתי חלילה חלילה כי כולם אענדם לראשי ואתעטר בהם אלא לבל אכשל להתכסות בשמלתם ובפתחי בספר תורת ה' לא הייתי מקדים להתחכם מהראשונים לדעת הערותיהם וישוביהם ואכניס טפח ואפרש פירוש ממוצע מביניהם ולזה יקרא אחיו של נחש הקדמוני כי ערום יערים להתגדר אלא תורת ה' כתובה לפני והיא העירה אותי והיא השיחתני והיא האירה נפשי לאור באור הערבי והרגשתי בנפשי שראתה נסתרות ותאכל ותשבע ותותר ממטעמי התורה באור פני מלך חיים".
ואקדים לך מ"ש רבינו זלה"ה בשער רוה"ק הנדפס בירושלים, דף מ' ע"א וז"ל, דע כי התורה היא מחצב של נשמותיהם של ישראל כי ממנה חוצבו... אין דור פחות מששים רבוא, והדור שהולך הוא הדור שבא כנז' בספר הבהיר, וכדוגמה זו יש ששים רבוא פירושים לתורה, שבכתב על כל פסוק ופסוק וכן נודע כי ד' מיני דרכי פירושים יש לתורה, וסימנם פרדס, פשט רמז דרש סוד, וכל דרך מארבעה דרכים אלו יש בו ששים רבוא פירושים, נמצא כל נשמה ונשמה שבששים רבוא נשמות ישראל יש לו דרך אחד בכל התורה, כפי בחינת שורש מציאות נשמתו הנקשרת בתורה, ולכן כל אדם מישראל יכול לחדש חידושים בתורה כפי חלקו מה שאין חבירו יכול לחדש, האמנם יש אדם כלול מכמה ניצוצות חלקי הנשמות, וכפי מספר הניצוצות ההם יכול לחדש פירושים בתורה, ולכן מרע"ה שהיה כלול מכל ישראל, ידע כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש, וז"ס מ"ש רז"ל מלמד שהיה משה שקול כנגד כל ישראל, עכ"ל ע"ש".
בשו"ת הרדב"ז (חלק ג סימן תרמג) כותב:
"מה שמצאתי כתוב בגליון וז"ל מצאתי לאחד מן הראשונים ולא ידעתי שמו דע כי מפני שהנקוד הוא צורה ונשמה לאותיות לפיכך לא נעשה הס"ת נקוד לפי שהוא כולל כל הפנים וכל הדרכים העמוקים וכולם נדרשים בכל אות ואות פנים לפנים מפנים ותעלומות לפנים מתעלומות ואין לך גבול ידוע אצלנו ואמרו תהום אומר לא בי היא ואם ננקד הס"ת היה לו גבול ושיעור כדמיון החומר שהגיעה לו צורה ידועה ולא היה אפשר לו להיות נדרש כי אם לפי הניקוד המסויים באותה תיבה אבל מפני שס"ת בלול ומובלל בכל מיני שלימות ובכל מלה ומלה נתלים בה תלי תלים לא נעשה מנוקדים כדי שיהיה נדרש בכל מיני שלימות ולפיכך אמרו אל תקרי כך אלא כך ואלו היה מסויים לא נוכל לומר כך והנה חכמים ז"ל נתעוררו בכמה מקומות לזה על צד הדרש המעולה ויתד תהיה לך על אזנך אל תיקרי אזנך אלא אזניך מלמד שכשישמע אדם דבר מגונה יתן אצבעו בתוך אזנו ובמקום הזה העירו אותנו על סוד טעם היות הס"ת בלתי נקוד ונתנו לפתאים במדרש פסוק זה לחם סובין ולחכמים נתנו בזה לחם אבירים והכל מתוך פשטיה דקרא וכל התורה נוהגת על דרך זה ולפיכך אחז"ל שבעים פנים לתורה והבן. עכ"ל".
יש לך שאלה בתנ"ך? רשום אותה כאן, וקבל בקרוב תשובה מצוות הרבנים
[שימו לב: הרבנים אינם עונים על שאלות של תלמידים המועתקות ממבחנים].
הפרטים שתמלא יישארו חסויים ולא יפורסמו באתר, וכן לא יועברו לגורם כלשהו.
רבני האתר ישמחו להשקיע וללמד אצלכם תנ"ך במגוון נושאים וספרים.
הפרטים שתמלא יישארו חסויים ולא יפורסמו באתר, וכן לא יועברו לגורם כלשהו.
הירשם כאן לקבלת המייל השבועי בתנ"ך - חידה שבועית , פרשת שבוע, איך לומדים תנ"ך ועוד
הפרטים שתמלא יישארו חסויים ולא יפורסמו באתר, וכן לא יועברו לגורם .
מלא פרטיך ויחזרו אליך לקביעת חברותא בתנ"ך באזור מגוריך.
קביעת החברותות על ידי ארגון 'קרוב אלי'. לפרטים נוספים: 0585503344
הפרטים שתמלא יישארו חסויים ולא יועברו לגורם כלשהו, מלבד ארגון 'קרוב אלי'.
