החל מפרשיות יציאת מצרים ועד הכניסה לארץ מופיעה תופעה יחודית, עקבית וגם מפתיעה: עם ישראל מתמודד עם יסוד המים שבבריאה, ומנצח אותו.
המים מופיעים בתורה בתור היסוד הקדום ביותר שמילא את היקום בטרם נוצר בו הסדר הראשוני ביותר: ורוח אלוקים מרחפת על פני המים. הוי אומר שהמים הם היסוד הבסיסי ביותר של הכאוס. יש בהם מגמה של 'אנטי בריאה', וסדרי הבריאה הרצויים נבראו על ידי הקב"ה באמצעות יצירת מרחב בטוח המוגן מן המים. סיבת העומק שהמים מייצגים את התוהו והכאוס היא שהבריאה כולה היא בעצם יצירת סדרים חוקים שמאפשרים את הקיום. אולם המים הם היישות שמקיפה את העולם ומצב הצבירה הרגיל שלהם הוא נוזלי: זוהי ישות שאין בה חלוקה פנימית, אין בה סדר ואין בה יכולת ליצור הבדלים והיררכיות. המים אינם יכולים לקבל תבנית אחת ברורה. לדוגמה: הם ימלאו את כל מה שישימו אותם בתוכו, בלי שום חלוקה. למים אין יחידות קטנות או גדולות, אין להם עבר או עתיד, למעלה או למטה. זוהי יישות אמורפית שמעוצבת על פי הכלי אשר היא מוכנסת לתוכו. מבחינה מהותית ורוחנית המהר"ל (גבורות ה' פרק יד) מגדיר את המים בתור היסוד שאין לו 'צורה', והוא אף מתנגד ל'צורה'[1]. כלומר המים הם אויב גדול של המהות המיוחדת אותה ברא ה' באדם: הם מבטאים את הקוטב הקיצוני ביותר המנוגד לנקודת הגודל של האדם.
משום כך המצב הקדם-בריאתי היה מצב בו הכל היה רק מים. ואכן, כאשר האנושות חטאה והרסה את סדרי הקיום – הוגבר במציאות יסוד הכאוס, והמים שבו והציפו את כל היקום.
נפרט ממספר בחינות את התכונות המיוחדות של המים אשר הופכות אותם להיות הניגוד לסדר הטוב של הבריאה:
לאור זאת מובן שכאשר ישראל צריכים לצאת ממצרים, הם צריכים לצאת לא רק משיעבוד המצרים, אלא מתכונת החיים של הכאוס שהיא מגמת יסוד בבריאה. וכלל התכונות שציינו כאן מעמידים באופן בהיר את המים בתור אויב גדול של ישראל. עם ישראל מביא לעולם את בשורת המהות של העולם: יש אמת ויש צדק, יש אסור ויש מותר. ולעומתו המצרים דגלו בתפיסה ההפוכה: באמונת המים.
תהליך ההתמודדות עם המים במצרים מתחיל כאשר המצרים בוחרים להכריע את עם ישראל באמצעות מים – באמצעות השלכת ילדי ישראל ליאור. המצרים זיהו בחוש הפנימי שלהם שעם ישראל בא לתת תוכן חדש למציאות, והם ניסו להילחם בו באמצעות יסוד המים המנוגד בתכלית לבשורה זו. משום כך הם בחרו להשמיד את ישראל דוקא במים, והם עשו זאת דוקא לבנים ולא לבנות משום שהבנים הם הגורם המוביל הדומיננטי של ה'צורה' – המהות הישראלית.
ודוקא כאשר המצרים ניסו להטביע במים את הגדולה הישראלית, התגלה מי שניצל מן המים ונמשה בהם. מושיעם של ישראל קרוי 'משה' על שם היציאה שלו מן המים דוקא. משה יצא מן המים ומאוחר יותר יצא ממצרים והוציא את ישראל משם. תכונת חייו היא ההינצלות מן המים.
בהמשך, במכות מצרים, המכה הראשונה היסודית ביותר, היתה הפיכת המים לדם. זוהי הדרך העליונה והנשגבת של ניצחון על המים: הפיכתם לנוזל החיים. כלומר הנוזל מנוצל לא לכאוס אלא לסדר, לא לתוהו, אלא לבריאה ולחיים. כאשר היאור הפך לדם הרי שכל מצרים הפכה לזמן מה לגוף אחד גדול שבו יש פעימות חיים.
לאחר יציאת מצרים הגיעה קריעת ים סוף. המהר"ל מסביר בספר גבורות ה' (פרקים מ-מא) שבניגוד לניצחון ישראל על היאור שכלל רק את היאור עצמו, קריעת ים סוף היתה ניצחון של כל יסוד המים בעולם! הפעם ישראל לא רק ניצלו מן המים אלא גרמו למים לפעול ההפך מתכונתם ולקבל צורה מסויימת: המים הנוזליים התגבשו וקיבלו צורה מסויימת. הם הפכו לחומה.
אך קריעת ים סוף היתה רק השלב הראשון – משם והלאה המים המשיכו לשרת את עם ישראל באופן פלאי – במרה, באילים, בהוצאת המים מן הסלע בנס הבאר בשנת הארבעים ובתופעת בארה של מרים.
וכך המשיכה גם המגמה של ההתגברות על יסוד המים במעבר נחל זרד, במעבר נחל ארנון ולבסוף בקריעת הירדן. המהר"ל (שם) מסביר שכל אלו קשורים לאותה המגמה של הניצחון על יסוד המים וכולם שלבים שונים בתוכה.
[1] גבורות ה' פרק יד: "ובמים אין קיום באשר הם נגרים ארצה, ומפני מיעוט צורתם לא נאמר במים בריאה ויצירה בפרשת בראשית וזה ראיה על מיעוט היצירה בהם, וכן החושך לא נאמר בו בריאה ויצירה... כי מתחלת בריאתו של עולם קודם שיצר וברא עיקר הצורה שהוא האדם, היו המים אשר הם פשוטים ואין בהם צורה והם היו מציאות העולם... ולפיכך תמיד היה הקדוש ברוך הוא מאבד רשעים כמו דור אנוש ודור המבול וסיסרא ופרעה במים, לפי שהמים הם העברת צורת המציאות...".
הנבואה מרבה להמשיל את ישראל לגפן. הגפן צמח עדין ומפונק, ותלוי מאד בבעליו. הבעלים מטפח אותו ומשקיע בו רבות בהתאם, הוא מצפה לתנובתו הטובה. כך למשל, מוכיח ישעיה את ישראל במשל הכרם המפורסם: "אָשִׁ֤ירָה נָּא֙ לִֽידִידִ֔י שִׁירַ֥ת דּוֹדִ֖י לְכַרְמ֑וֹ כֶּ֛רֶם הָיָ֥ה לִֽידִידִ֖י בְּקֶ֥רֶן בֶּן־שָֽׁמֶן: וַֽיְעַזְּקֵ֣הוּ וַֽיְסַקְּלֵ֗הוּ וַיִּטָּעֵ֙הוּ֙ שֹׂרֵ֔ק וַיִּ֤בֶן מִגְדָּל֙ בְּתוֹכ֔וֹ וְגַם־יֶ֖קֶב חָצֵ֣ב בּ֑וֹ וַיְקַ֛ו לַעֲשׂ֥וֹת עֲנָבִ֖ים וַיַּ֥עַשׂ בְּאֻשִֽׁים: וְעַתָּ֛ה יוֹשֵׁ֥ב יְרוּשָׁלִַ֖ם וְאִ֣ישׁ יְהוּדָ֑ה שִׁפְטוּ־נָ֕א בֵּינִ֖י וּבֵ֥ין כַּרְמִֽי: מַה־לַּעֲשׂ֥וֹת עוֹד֙ לְכַרְמִ֔י וְלֹ֥א עָשִׂ֖יתִי בּ֑וֹ מַדּ֧וּעַ קִוֵּ֛יתִי לַעֲשׂ֥וֹת עֲנָבִ֖ים וַיַּ֥עַשׂ בְּאֻשִֽׁים" הכרם אינו צומח בר, הוא מטופח ומושקע באהבה רבה. וחובתו לעמוד בציפיות בעליו. חובתה של האומה הישראלית להצמיח צמח משפט וצדקה. "כִּ֣י כֶ֜רֶם יְקֹוָ֤ק צְבָאוֹת֙ בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֔ל וְאִ֣ישׁ יְהוּדָ֔ה נְטַ֖ע שַׁעֲשׁוּעָ֑יו וַיְקַ֤ו לְמִשְׁפָּט֙ וְהִנֵּ֣ה מִשְׂפָּ֔ח לִצְדָקָ֖ה וְהִנֵּ֥ה צְעָקָֽה" (ישעיהו פרק ה פסוק ז - ח, ז-ח) כאשר אינו עומד בציפיות, גוזר עליו בעליו חורבן: "וְעַתָּה֙ אוֹדִֽיעָה־נָּ֣א אֶתְכֶ֔ם אֵ֛ת אֲשֶׁר־אֲנִ֥י עֹשֶׂ֖ה לְכַרְמִ֑י הָסֵ֤ר מְשׂוּכָּתוֹ֙ וְהָיָ֣ה לְבָעֵ֔ר פָּרֹ֥ץ גְּדֵר֖וֹ וְהָיָ֥ה לְמִרְמָֽס: וַאֲשִׁיתֵ֣הוּ בָתָ֗ה לֹ֤א יִזָּמֵר֙ וְלֹ֣א יֵעָדֵ֔ר וְעָלָ֥ה שָׁמִ֖יר וָשָׁ֑יִת וְעַ֤ל הֶעָבִים֙ אֲצַוֶּ֔ה מֵהַמְטִ֥יר עָלָ֖יו מָטָֽר" (ישעיהו פרק ה פסוק ה - ז, ה-ז)
אומות העולם נמשלות פעמים רבות ליער- עציו צומחים כביכול עצמאית בלי בעלים, אך כאשר עולה עליהם הכורת – אין מי שיגן עליהם, ושוב אין להם תקומה.
בפסוקים המקדימים להפטרתנו, עומד הנביא על הבדל בין הגפן לעצים אחרים. הגפן יודע להצמיח עצים גם אחרי שחרב. גם כאשר הצד הגלוי נכרת- שרשיו צומחים מן האדמה וממלאים אותה תנובה. הבעלים, שנראה כמסיר השגחתו מכרמו, המשיך לעקוב אחריו ולהשקותו בעדינות כדי שהשרשים לא יתייבשו והנה הכרם שנהפך לשמיר ושית צומח מחדש "בַּיּ֖וֹם הַה֑וּא כֶּ֥רֶם חֶ֖מֶר עַנּוּ־לָֽהּ: אֲנִ֤י יְקֹוָק֙ נֹֽצְרָ֔הּ לִרְגָעִ֖ים אַשְׁקֶ֑נָּה פֶּ֚ן יִפְקֹ֣ד עָלֶ֔יהָ לַ֥יְלָה וָי֖וֹם אֶצֳּרֶֽנָּה: ....: הַבָּאִים֙ יַשְׁרֵ֣שׁ יַֽעֲקֹ֔ב יָצִ֥יץ וּפָרַ֖ח יִשְׂרָאֵ֑ל וּמָלְא֥וּ פְנֵי־תֵבֵ֖ל תְּנוּבָֽה" (ישעיהו פרק כז פסוק ב - ז, ב-ז) גם בגלות, צומחים השרשים מתחת פני הקרקע ועתידים הם למלא פני תבל תנובה.
לעומת כרם בית ישראל, נמשלות המעצמות לתבואה ללא בעלים, סופה שעומדת בשמש ומתייבשת עד שנאכלת בידי עגלים הרועים אקראית ומלוקטת בידי נשים עוברות אורח: "כִּ֣י עִ֤יר בְּצוּרָה֙ בָּדָ֔ד נָוֶ֕ה מְשֻׁלָּ֥ח וְנֶעֱזָ֖ב כַּמִּדְבָּ֑ר שָׁ֣ם יִרְעֶ֥ה עֵ֛גֶל וְשָׁ֥ם יִרְבָּ֖ץ וְכִלָּ֥ה סְעִפֶֽיהָ: בִּיבֹ֤שׁ קְצִירָהּ֙ תִּשָּׁבַ֔רְנָה נָשִׁ֕ים בָּא֖וֹת מְאִיר֣וֹת אוֹתָ֑הּ כִּ֣י לֹ֤א עַם־בִּינוֹת֙ ה֔וּא עַל־כֵּן֙ לֹֽא־ יְרַחֲמֶ֣נּוּ עֹשֵׂ֔הוּ וְיֹצְר֖וֹ לֹ֥א יְחֻנֶּֽנּוּ" (ישעיהו פרק כז פסוק י - יב, י-יב) הקב"ה לא ישקיע בתיקונם של המעצמות כיוון שאינן "עם בינות" ואינן מסוגלות לעבור תהליך תיקון אלוקי. עם זאת , בעלותו של הקב"ה על השיבולים הללו תורגש גם תורגש בעת החבטה ואיסוף הגרגרים. הבעלים יחבוט את השיבולת וילקט ממנה את הגרגרים היקרים לו באמת: "וְהָיָה֙ בַּיּ֣וֹם הַה֔וּא יַחְבֹּ֧ט יְקֹוָ֛ק מִשִּׁבֹּ֥לֶת הַנָּהָ֖ר עַד־נַ֣חַל מִצְרָ֑יִם וְאַתֶּ֧ם תְּלֻקְּט֛וּ לְאַחַ֥ד אֶחָ֖ד בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: ס וְהָיָ֣ה׀ בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא יִתָּקַע֘ בְּשׁוֹפָ֣ר גָּדוֹל֒ וּבָ֗אוּ הָאֹֽבְדִים֙ בְּאֶ֣רֶץ אַשּׁ֔וּר וְהַנִּדָּחִ֖ים בְּאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם וְהִשְׁתַּחֲו֧וּ לַיקֹוָ֛ק בְּהַ֥ר הַקֹּ֖דֶשׁ בִּירוּשָׁלִָֽם" (ישעיהו פרק כז פסוק יב - יג, יב-יג)
אם כן, שני תאורים לישראל בגלות: מחד- עצמותם הפנימית נשארת וכרמם מצמיח מחדש את תנובתו. מאידך, הם כביכול נזרעים באומות העולם והקב"ה חובט את תבואתו ומוציא אותם מחדש. יתכן שמשל זה מלמד על התוספת שמקבלים ישראל מן הגלות: "אמר רבי אלעזר לא הגלה הקדוש ברוך הוא את ישראל לבין האומות אלא כדי שיתוספו עליהם גרים שנ' וזרעתיה לי בארץ כלום אדם זורע סאה חטין אלא כדי להכניס כמה כורין" (רד"ק הושע פרק ב פסוק כה)
"והוא סוד הגלות, שאם לא כן למה לא ייסרם ה' בשבט מוסר שם בארצם ובנחלתם?! אלא אחד מהטעמים הוא כדי שיבררו הניצוצות של הקדושה מבין הארצות כי כל מקום ומקום שימצאון שם ישראל באמצעות היסורין והתורה והמצות הניצוצות מתבררים מעצמם" (אור החיים ויקרא פרשת בהר פרק כה פסוק לט)
"וּזְרַעְתִּ֤יהָ לִּי֙ בָּאָ֔רֶץ וְרִֽחַמְתִּ֖י אֶת־לֹ֣א רֻחָ֑מָה וְאָמַרְתִּ֤י לְלֹֽא־עַמִּי֙ עַמִּי־אַ֔תָּה וְה֖וּא יֹאמַ֥ר אֱלֹהָֽי"
לאחר שה' מצווה את משה בסנה ללכת אל פרעה ולהוציא את בני ישראל ממצרים, אומר משה "וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי וְלֹא יִשְׁמְעוּ בְּקֹלִי כִּי יֹאמְרוּ לֹא נִרְאָה אֵלֶיךָ ה'". "והן" פירושו "והרי", כלומר למשה ברור שלא יאמינו לו. ולא מובן: למה משה כל כך בטוח שלא יאמינו לו? הרי עם ישראל יודע שה' מתגלה לאנשים, כמו שהתגלה לאבותם.
ועוד יותר מזה, מה אכפת לו אם יאמינו או לא? הרי משה לא צריך שהם יעשו משהו מיוחד, ואחרי שהוא יביא על פרעה את מכות מצרים בוודאי יאמינו לו ויצאו איתו ממצרים. ואם כך למה הוא צריך את האותות?
ובנוסף: למה ה' נותן למשה שלשה אותות שונים, שאם לא יאמינו לראשון יאמינו לשני, ואם לא אז לשלישי? לא מספיק אות אחד כדי שהם יאמינו?
נראה שמשה שיער שבני ישראל לא יאמינו שה' רוצה לגאול אותם, בגלל שהם עצמם עובדים את העבודה זרה של מצרים, ובאיזה זכות יגאל אותם ה'? ולכן יאמרו שלמרות שה' נראה אל האבות אבל "לֹא נִרְאָה אֵלֶיךָ ה'", כי לא מגיע לנו להגאל.
ולכן נותן לו ה' שלשה אותות, כלומר שלש סיבות למה ה' גואל את בני ישראל למרות שהם לא במעלה גבוהה כמו האבות. "לְמַעַן יַאֲמִינוּ כִּי נִרְאָה אֵלֶיךָ ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתָם אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב":
הראשון הוא הנחש, שכידוע לנו כבר מפרשת בראשית הוא היצר הרע. המטה הוא החומריות שהיא כמו מטה לשימושו של האדם. כשאדם מחזיק את החומר בידיים, הוא כלי עבודה. אבל כשהוא מפסיק לשלוט בו, ומשליך אותו לארץ ונותן לו לעשות מה שהוא רוצה, אז הוא נחש, כלומר יצר הרע. הצדיק בורח מפני היצר, אבל ה' אומר לו שצריך רק לאחוז בזנבו, ולא בצורת החשיבה שלו, ואז הוא לא נושך וחוזר להיות כלי עבודה.
כלומר, יאמר משה לישראל שהם אמנם שבויים ביד היצר, אבל זה רק כי הם נתנו לו להתהלך בחופשיות. אבל אם רק יחזרו להחזיק אותו בזנבו, יוכלו לחזור בתשובה בקלות, ותהיה להם זכות.
אלא ש"אִם לֹא יַאֲמִינוּ לָךְ" שזה אפשרי, "וְלֹא יִשְׁמְעוּ" לחזור בתשובה, אז תראה להם שאמנם להשאיר את היד בחיקם, ולא לשלוח אותה להחזיק את הנחש, זה גורם צרעת כשלג, וריחוק מה', וממילא גם ייסורים, שהשלג הוא משל שלהם; אבל הייסורין מכפרים. ו"אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ", ולכן גם כשהיד תשוב אל החיק, ותמשיך לא להחזיק את המטה, בכל זאת תשוב להיות כבשרו.
כלומר, משה יאמר לישראל שגם אם הם לא חוזרים בתשובה, ה' מכפר להם על ידי הייסורים שעברו, וגואל אותם גם כך.
אבל "אִם לֹא יַאֲמִינוּ גַּם לִשְׁנֵי הָאֹתוֹת הָאֵלֶּה", ולא יסכימו שיתכן שה' יגאל אותם גם בלי תשובה, ואין להם כוח לחזור בתשובה; אז תקח את מי היאור, שבמקום שלהם הם מים חיים, ותשפוך אותם ליבשה שהיא לא המקום שלהם. ואז יהיו שם לדם, כלומר סימן של מוות. כלומר, שכשהקב"ה העביר את ישראל לארץ מצרים ועשה אותם עבדים שם, הוא הוציא אותם מהמקום הנכון שלהם, וגרם להם מלחמה הרבה יותר קשה ביצר, שגרמה להם לחטוא. ואם כך החטא לא לגמרי רשום על שמם. כי המדרגה הנמוכה שלהם, שהם כמו דם, היא תוצאה של מה שה' העביר אותם מארץ ישראל שהיא המקום הטבעי שלהם, ושם הם היו מים חיים, למצרים, והפך אותם לעבדים לעובדי עבודה זרה.
ולכן, אומר משה לישראל, גם אם אין זכות לישראל, וגם אם הייסורים לא מספיקים, הם לא אשמים לגמרי בחטאים שלהם. וכשה' יחזיר אותם לארץ, ויתן להם תורה, הם יוכלו לתקן בקלות. ולכן מגיע להם להגאל ולקבל את ההזדמנות לעבוד את ה' בצורה שמתאימה להם.
[עיון נוסף והרחבה: אברבנאל שמות פרק ד פסוק א (החל מהמילים 'והב' מפאת ישראל'), אלשיך שמות פרק ד פסוקים ב וז, כלי יקר שמות פרק ד פסוקים ב עד ח, פנים יפות שמות פרק ד פסוק ב].
שמו של חומש שמות מעיד על עניינו. ה'שמות' מגיעים בהמשך ל'ראשית' - פעולתו הראשונה של האדם היא: "וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת לְכָל הַבְּהֵמָה וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל חַיַּת הַשָּׂדֶה". השם הוא הדבר הראשון והיסודי של כל נברא. ה'נשמה' שהיא המהות של כל דבר נגזרת מהמילה 'שם'. אדם הראשון ידע לזהות את המהות הפנימית - הנשמתית של כל הנבראים וכך ידע את שמם. ניתן לומר יותר מכך - האדם הוא המגדיר את מהותו של כל נברא כיוון שהוא מטרת הבריאה כולה. בזה האדם ממשיך את הבורא עצמו שיוצר את העולם ע"י אמירת שמו של כל דבר: "וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר".
אם כן השם של כל דבר הוא העיקר שלו. אלא שהשם - המהות הרוחנית אינה גלויה לעיניים, ולכן האנושות נחלקה בשאלה מהו העיקר. נראה שמחלוקת זו מתבטאת בשמותיהם של שלושת בני נח - שם חם ויפת. יפת רואה כעיקר את החיצוניות הגלויה של החומר - היופי. חם רואה כעיקר את הכוחות - ה'אנרגיות' שמאחורי החומרים שבעולם. ה'חום' הוא כוח-אנרגיה שמניע את החומר. רק שם רואה את השם - הנשמה של כל דבר כעיקר.
עם ישראל הוא העם ה'שמי' העיקרי שמרומם את ה'שם' לרמה גבוהה יותר - אנחנו מקדשים את ה'שם'. כנגדו עומדים ה'אנטי-שמים' שמנסים להשכיח את ה'שם': "אָמְרוּ לְכוּ וְנַכְחִידֵם מִגּוֹי וְלֹא יִזָּכֵר שֵׁם יִשְׂרָאֵל עוֹד".
הירידה למצרים מבליעה את נושאי ה'שם' בתוך בני חם. אפילו שם ה' המפורש - שם הוי"ה נעלם בסוף ספר בראשית ונשאר רק שם 'אלוקים'. וכך ישראל כמעט מאבדים את זהותם "הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה". אך הנקודה הפנימית של ישראל לא משתנה: "בִּשְׁבִיל אַרְבָּעָה דְּבָרִים נִגְאֲלוּ יִשְׂרָאֵל מִמִצְרַיִם, שֶׁלֹּא שִׁנּוּ אֶת שְׁמָם... רְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן נָחֲתִין, רְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן סָלְקִין, לֹא הָיוּ קוֹרִין לִיהוּדָה רוּפָּא וְלֹא לִרְאוּבֵן לוּלְיָאנִי וְלֹא לְיוֹסֵף לֵיסְטֵיס וְלֹא לְבִנְיָמִין אֲלֶכְּסַנְדְּרִי". לכן התורה חוזרת ומציבה ככותרת לספר הגלות והגאולה את "שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל".
הסתרת שם ה' בכניסה למצרים מצריכה גילוי שם מחודש ביציאה ממנו: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָאֱלֹקִים הִנֵּה אָנֹכִי בָא אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתִּי לָהֶם אֱלֹקֵי אֲבוֹתֵיכֶם שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם וְאָמְרוּ לִי מַה שְּׁמוֹ מָה אֹמַר אֲלֵהֶם". הראב"ע (בניגוד לדרכו) מאריך מאוד לבאר את השם הזה ואת יחסו לשם הוי"ה. על פי דבריו מבואר שיש שתי מדרגות של שמות. רוב השמות מורכבים מחיבור של אותיות 'עיצור' שהם בעלות צליל מסוים ואותיות אהו"י. "ואלה ארבעתם אהו''י הם הנכבדים... ויהיו נמצאים עם התנועות עד שיהיו ארבעתם אותיות המשך ויהיו פעם נראים ופעם נעלמים ופעם נוספים ופעם חסירים ופעם מובלעים בדגשות ופעם מתחלפים אלה באלה". שמות ה' כוללים רק את אותית אהו"י כיון שהם השמות היסודיים- ה'נשמה' של כל השמות. לכן נאמר עליו: "זֶה שְּׁמִי לְעֹלָם - חסר וי"ו לומר, העלימהו, שלא יקרא ככתבו" כלומר שהוא המקור הנסתר והנעלם של הכל.
גילוי שם ה' המחודש מקשר מחדש את 'שמות בני ישראל' אל מקור השם הנעלם ובזה הם יוצאים מידם של בני חם לחיים של קידוש השם.
1) מי הם "החיות" המהלכות על שניים בפרשתינו?
2)איפה מצאנו שלג במדבר?
3) כשרוצים להדגיש דבר מה, חוזרים עליו פעמיים. כגון קריאת ה' לאברהם בהר המוריה "אברהם אברהם". מצא בפרשה 6 כפילויות כאלה.
חידות לילדים על פרשת השבוע לפי סדר העולים לתורה
עם משה רבנו עורכת התורה היכרות מעמיקה החל מרגע היוולדו. פסוקים ארוכים מתארים כיצד נולד ואיך גדל. הופעתו של משה מתחילה בנישואי עמרם ויוכבד, שאינם מוזכרים בשמם: "וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֵוִי וַיִּקַּח אֶת בַּת לֵוִי". אנו יודעים כי לפני לידתו של משה, לעמרם ויוכבד כבר נולדו שני ילדים, אהרן ומרים. חז"ל עמדו על כך וביארו, שעמרם גרש את יוכבד בכדי למנוע ילודת בנים שייזרקו לבסוף ליאור. עמרם היה נשיא הדור ובעקבותיו גרשו כל ישראל את נשותיהם. אולם, מרים בתו הטיחה בו כי גזירתו קשה משל פרעה, והוא חזר ולקח את יוכבד בנישואין שניים (סוטה יב ע"ב), ובעקבותיו כל ישראל נשאו בשנית את נשותיהם. לאור זאת, מובן מדוע ראתה יוכבד בלידתו של משה — "כִּי טוֹב הוּא". הוא נולד מתוך חיבור מחודש בין עמרם ליוכבד, לאחר חיבור קודם שהופסק.
צמיחה מחדש על גבי עבר שנקטע, מאפיינת גם את המעבר בין החומשים. סיומו של ספר בראשית מתאר מצב מאוד אידיאלי, האחים מתאחדים, משפחותיהם גדלות והם יושבים בנוחות ובשפע במקום מוגדר בתוך ארץ מצרים. ואז, כבן רגע, מתחיל ספר שמות וגודע את כל מה שהיה עד כה. ברגע אחד כל האידיליה נמחקת והשעבוד הקשה מתחיל. והנה, בתוך מצרים, אנו עדים לצמיחה של התחלה חדשה בדמותו של משה רבנו, כשגם הסיפור האישי שלו מכיל קטיעה של העבר וצמיחה במקום אחר. הוא נולד ליוכבד אולם גידולו בביתה ארך זמן מועט ובמהרה הוא מופסק. משה מונח בתיבה על היאור, וברגע שבת פרעה מוציאה אותו מן המים, יוכבד כבר איננה אמו, ומשפחתה כבר איננה משפחתו. "וַיְהִי לָהּ לְבֵן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ מֹשֶׁה וַתֹּאמֶר כִּי מִן הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ". שמו של משה נקבע על פי בתיה, ולא על פי יוכבד. אף בהמשך, כשגדל ויצא אל אחיו: "וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי מֵאֶחָיו... וַיַּךְ אֶת הַמִּצְרִי וַיִּטְמְנֵהוּ בַּחוֹל", משהו חיובי מתעורר במשה: "נתן עיניו ולבו להיות מיצר עליהם" (רש"י). נראה כי בפעולה זו מתחיל תהליך חיובי עבור בני ישראל, אולם מהלך חירותי זה נקטע ומשה נאלץ לברוח, "וַיִּבְרַח מֹשֶׁה מִפְּנֵי פַרְעֹה". יתר על כן, משה לא רק בורח, אלא מקונן בו ייאוש מבני ישראל, עד שהוא מצדיק במידת מה את השעבוד: "אכן נודע הדבר — נודע לי הדבר שהייתי תמה עליו, מה חטאו ישראל מכל שבעים אומות להיות נרדים בעבודת פרך, אבל רואה אני שהם ראויים לכך" (רש"י). ככל הנראה, לולא מעמד הסנה, משה לא היה חוזר מעצמו להציל את עמו. בדרך זו אנו עדים לכמה וכמה תהליכים בפרשה המתחילים להתפתח ולפתע נקטעים באיבם. תבנית זו, מטרתה ללמד אותנו על ספור יציאת מצרים כולו. אין בו כל המשכיות, וכל התחלה נעצרת ומקבלת תפנית חדשה. ההתחדשות היא שם הנושא.
בדו-שיח המתקיים במעמד הסנה בין משה רבנו לבין רבונו של עולם, נראה שמשה מאוד מוטרד מעניין שמו של הקב"ה: "הִנֵּה אָנֹכִי בָא אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתִּי לָהֶם אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיכֶם שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם וְאָמְרוּ לִי מַה שְּׁמוֹ מָה אֹמַר אֲלֵהֶם". הקב"ה עונה לו: "אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה... כֹּה תֹאמַר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם זֶה שְּׁמִי לְעֹלָם וְזֶה זִכְרִי לְדֹר דֹּר". שם ה' מהווה את התשתית ליציאת מצרים ובזכותו יופיע תהליך גאולת מצרים המלא. שמותיו של הקב"ה מייצגים דרכים שונות בהן הוא מנהיג את העולם, והשם המתאים לתהליך של גאולה הוא דווקא שם 'הויה'. נושא השם ישוב בסוף הפרשה עם הידיעה כי מצבם של ישראל רק הורע בינתיים: "וַיָּשָׁב מֹשֶׁה אֶל ה' וַיֹּאמַר אֲדֹנָי לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה לָמָּה זֶּה שְׁלַחְתָּנִי: וּמֵאָז בָּאתִי אֶל פַּרְעֹה לְדַבֵּר בִּשְׁמֶךָ הֵרַע לָעָם הַזֶּה וְהַצֵּל לֹא הִצַּלְתָּ אֶת עַמֶּךָ". תשובתו של הקב"ה לטענה זו מופיעה מיד עם תחילת הפרשה הבאה: "וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי וּשְׁמִי ה' לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם". ובהמשך לכך נאמרות לשונות הגאולה: "וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים: וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם: וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ... וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה אֲנִי ה'". השם שהתאים לספר בראשית היה השם 'שדי'. חז"ל דרשו "שדי — שאמר לעולמו די" (חגיגה יב ע"א). שם זה מייצג את החוקים הקצובים הטבועים בעולם, הנותנים לו הגדרה בלתי ניתנת לפריצה. החוקים יוצרים הקשרים סיבתיים המשתלבים לכדי תהליך ידוע מראש. המערכות שנוצרו במעשה בראשית מוגבלות בחוקים וברצף התהליכים, והתפתחות המציאות נבנית מגדרי ה'די', על פי קצב מדוד ומוגבל, שאין בו חירות או עצמאות. כל מה שמתרחש במציאות הוא בעצם לא חירותי, לא עצמאי, אלא חלק ממכלול תהליכים ושרשרת תגובות ואירועים.
לעומת שם 'שדי', שם 'הויה' מבטא הנהגה אלוקית המובילה חירות וחידוש שלא בהתאם לחוקיות ולהשתלשלות האירועים. זו הנהגה שמטרתה ליצור מציאות, הוויה, חדשה לחלוטין. זו זהותו של ספר שמות, 'ספר הגאולה', המתאר יצירת אומה בת-חורין, אשר תולדותיה אינם תוצר מחויב מחוקי המציאות, וההתרחשויות ההיסטוריות שלה אינן תלויות בתהליכים סיבתיים. החירות המתגלה ביציאת מצרים חושפת חירות עקרונית, חירות מהעבר ומהמהלכים הטבעיים, חירות שאיננה המשך טבעי של רצף אירועים הגיוני. הכל נושא אופי ניסי, עצמאי — פעולה אלוהית שלא נסמכת על אף התרחשות טבעית מוכרת. אשר על כן, גם האירועים הפנימיים, החל מלידת משה, מלווים בקטיעה של האירוע הקודם והתחלה של אירוע חדש שאינו המשכו של העבר. משה גדל דווקא בבית פרעה, עקור ממשפחתו, משפחת לוויה, מנותק מהשייכות הלאומית וההיסטורית שלו, ולמרות זאת, בניגוד למתבקש, הוא נקשר אל בני עמו ויוצא להושיעם.
יציאת מצרים תתבצע בחפזון. חפזון זה, לא היה כורח המציאות, אלא נכלל בתכנון האלוהי עוד קודם ליציאה עצמה, כפי שנאמר עוד בציווי: "וַאֲכַלְתֶּם אֹתוֹ בְּחִפָּזוֹן פֶּסַח הוּא לה'" (שמות יב, יא). יציאת מצרים יצרה ציר זמן חדש, שאיננו תוצר של המציאות וחוקיה, אלא עצמאי ובן-חורין, כמו התורה שקדמה לעולם. יציאת מצרים טבעה בנפש העם אופי שונה מכל שאר העמים, עם שחוקי ההיסטוריה אינם חלים עליו. יציאת מצרים תיזכר לעולם כתעודת הזהות הלאומית שלנו. בכל יום נזכיר אותה ומצוות רבות יציפו את זכרה. לידתנו הלאומית לא הייתה כשל שאר האומות בתהליכים טבעיים, סיבתיים ורציונאליים, אלא בהתערבות אלוהית עליונה, ולעובדה זו יש השפעה גדולה על יכולותינו לפעול, לשנות ולקדם את המציאות.
בכינוס המילדות, הורה להן פרעה מלך מצרים: "בְּיַלֶּדְכֶן אֶת הָעִבְרִיּוֹת וּרְאִיתֶן עַל הָאָבְנָיִם אִם בֵּן הוּא וַהֲמִתֶּן אֹתוֹ". היה זה רק נדבך אחד בתכנית השמדת היהודים. בשלב זה עדיין לא רצה פרעה להרוג בפרהסיה, ועל כן הורה למילדות להרוג את הזכרים בהצנע בעת הלידה ולומר ליולדת שילדה ילד מת.
בשלב מסוים הרחיב את גזירתו והחיל אותה גם על הילדים המצרים, כפי שכתוב "כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ", ומבאר רש"י בשם חז"ל במסכת סוטה (דף יב ע"א): "אף עליהם גזר. יום שנולד משה אמרו לו אצטגניניו: היום נולד מושיען, ואין אנו יודעין אם ממצרים אם מישראל, ורואין אנו שסופו ללקות במים, לפיכך גזר אותו היום אף על המצרים, שנאמר 'כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד', ולא נאמר 'הילוד לעברים'...".
התפנית בסיפור מגיעה ממקום בלתי צפוי. התורה כותבת: "וַתֵּרֶד בַּת פַּרְעֹה לִרְחֹץ עַל הַיְאֹר וְנַעֲרֹתֶיהָ הֹלְכֹת עַל יַד הַיְאֹר וַתֵּרֶא אֶת הַתֵּבָה בְּתוֹךְ הַסּוּף וַתִּשְׁלַח אֶת אֲמָתָהּ וַתִּקָּחֶהָ". התורה מציינת בפסוק זה ארבעה פרטים שהיו בהשגחת הקב"ה, שזימן להציל את משה:
הסיפור לא הסתיים בהצלת ילד קטן מטביעה או ממוות אחר טבעי. היה לו המשך עוד שנים רבות לאחר מכן. בת פרעה הביאה את משה לארמון ושם גידלה אותו, כפי שכתוב: "וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד וַתְּבִאֵהוּ לְבַת פַּרְעֹה וַיְהִי לָהּ לְבֵן". לאחר שמשה נגמל, אמו יוכבד מוסרת אותו לגידול, תחת עינה הפקוחה של בת פרעה.
התורה מדגישה את השגחת הקב"ה, שגם לאחר שגדל וחלף זמן מהצלתו ומשייתו מהמים, לא התפוגגה החמלה שהתעוררה בליבה עליו, והיה זה כמו בעת שמצאה אותו עזוב ומושלך ולקחה אותו לבן. בהנהגת הקב"ה משה גדל בבית המלך ושם למד דרכי הנהגה ציבורית, כמו גם את חכמת מצרים.
סיפור הצלת משה רבינו ע"י בת פרעה ממחיש לנו את השגחת הקב"ה, כפי שאומר שלמה המלך: "רַבּוֹת מַחֲשָׁבוֹת בְּלֶב אִישׁ וַעֲצַת ה' הִיא תָקוּם" (משלי יט, כא). יועצי פרעה ניסו בכל דרך לכפות על בני ישראל להרוג את בניהם, החל מגזירתו החשאית למילדות. וגם כשהורה בפומבי לכל עמו, הצלת משה – מושיעם של ישראל, נעשתה על ידי לא אחרת מאשר בת פרעה, שבהמשך גידלה את משה בארמון פרעה. משה גדל על ברכי המנהיג שניסה בכל מאודו להרוג את מנהיגם של בני ישראל, ללא שידע שהוא בעצמו מגדל בביתו ובארמונו את המנהיג. פרעה שגזר על עמו ועל בני ישראל גידל בעצמו, בידיו את המושיע שאותו רצה להרוג.
כאמור, פרטים רבים נעשו בניגוד להגיון, בהשגחת הקב"ה וברחמיו, להצלת עם ישראל וקיומו של משה מנהיגם.
בפרשת שמות, לאחר שד' מודיע למשה רבנו כי שמע את זעקת בני ישראל וכי הוא מתחיל לגאול אותם ולהביאם לארץ ישראל, הוא מטיל משימה על משה רבנו: "וְעַתָּה לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ אֶל פַּרְעֹה וְהוֹצֵא אֶת עַמִּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם" (שמות ג, י).
מה פירוש המילה 'לכה' בפסוק?
המובן הפשוט שלה הוא: 'לֵךְ', אך נראה שהציווי הזה אינו עומד בפני עצמו, בתור ציווי 'ללכת', אלא הוא נלווה אל הפועל שלאחריו, 'ואשלחך'. במקומות רבים בתנ"ך יש מילה מקדימה לפעולה, כמו כאן "לכה ואשלחך", או בדברי בנות לוט זו לזו: "לְכָה נַשְׁקֶה אֶת אָבִינוּ יַיִן" (בראשית יט, לב), או בדברי לבן ליעקב "וְעַתָּה לְכָה נִכְרְתָה בְרִית אֲנִי וָאָתָּה" (בראשית לא, מד). בכל הדוגמאות האלו נראה שהמילה "לכה" אינה ציווי לעשות משהו אלא היא מבטאת קריאה לעשייה, מעין קריאת זירוז, לקום ולעשות מעשה.
אם כך, מדוע נאמר 'לְכָה' ולא 'לֵךְ'?
אומרים מפרשים רבים שתוספת האות ה' לפועל, 'מעדנת' אותו ומביעה יותר בקשה מציווי. זו לשון הכתב והקבלה (בבראשית כה, לא): "בכל פעלי העתיד הבאים בה"א סופית, יורה על הבקשה להתרצות, ובלי ה"א סופית הוא צווי, כמו רד רדה, שב שבה, לך לכה". וכן כתב המלבי"ם כאן ובמקומות נוספים: "שזה מורה הפעל שבא בה"א בסוף, שמורה על הפעולה הבלתי מוחלטת."
לפי זה, ד' לא ממש מצוה את משה רבנו ללכת אל פרעה, אלא יותר 'מבקש' ממנו. 'הכתב והקבלה' מביא דרשת חז"ל המובאת ברש"י (שמות ד, י), שמתאימה לדרך פירוש זו, ש"ד' היה מפתה את משה ללכת." גם האלשיך הקדוש הולך בדרך זו, ומבאר שדרך רכה זו של דבר הד' אפשרה למשה רבנו לסרב, בתחילה, לקבל על עצמו את השליחות.
אך המילה 'לכה' נדרשת גם באופן אחר.
המילה 'לְכָה', נשמעת כמו המילה 'לךָ'. ישנם כמה מקומות בתנ"ך שפשט המילה 'לכה' שבהם הוא כמו 'לךָ', לא במובן של הליכה אלא ל-אתה. כך לדוגמה בדברי יצחק לעשו "וּלְכָה אֵפוֹא מָה אֶעֱשֶׂה בְּנִי" (בראשית כז, לז), וכן בדברי יואב לאחימעץ "לָמָּה זֶּה אַתָּה רָץ בְּנִי וּלְכָה אֵין בְּשׂוֹרָה מֹצֵאת" (ש"ב יח, כב), ובישעיהו נאמר "כִּי יִתְפֹּשׂ אִישׁ בְּאָחִיו בֵּית אָבִיו: שִׂמְלָה לְכָה קָצִין תִּהְיֶה לָּנוּ" (ג, ו).
ע"פ משמעות זו אמרו במדרש על דברי ד' למשה "ועתה לכה" – 'לך הדבר מסור ולך מצפים ישראל' (מדרש אגדה). בויקרא רבה (א, ה) מפורשת סיבת הדרשה: 'א"ר אלעזר ה"א בסוף תיבותא, לומר שאם אין אתה גואלם אין אחר גואלם'. בדרך זו הולך גם הנצי"ב ב'העמק דבר' בפירושו על "לכה ואשלחך". נראה שלדרך זו האות ה' נוספת למילה 'לךָ', להדגיש שדווקא לך ולא למישהו אחר.
ישנו מקום נוסף, שהמילה 'לכה' מתפרשת באופן זה לפי המסורה ופרשנים רבים שמבארים על פיה, למרות שבפשט ניתן היה לפרשה במובן הרגיל - הליכה.
במזמור פ' בתהלים – מזמור שרבים נוהגים לאומרו כעת, בזמן המלחמה – נאמר (בפסוק ג):
"לִפְנֵי אֶפְרַיִם וּבִנְיָמִן וּמְנַשֶּׁה עוֹרְרָה אֶת גְּבוּרָתֶךָ וּלְכָה לִישֻׁעָתָה לָּנוּ."
הרד"ק מפרש אמנם שכוונת הפסוק למובן של הליכה, בקשה מד' שילך להושיע אותנו, אך ע"פ המסורה ביארו שיש בפסוק ייחוס של הישועה לד' דווקא. וכך ביאר ראב"ע:
"אמרו בעלי המסורת כי הוא מלא, והטעם 'ולכה' - ועליך הדבר להושיענו.'' בדרך זו ביארו רש"י, בעל המצודות ועוד.
נסיים בדברי האלשיך הקדוש, שכותב דברים נפלאים על משמעות בקשה זו לפי המסורה:
"ולא למעננו תעשה, כי אם למענך, כי תצא שכינה מהגלות, כי הנוגע לך הוא ישועתה לנו, כי זה חפצנו יותר מישועתנו, כאילו הושעתנו, כי חביבה ישועתך לנו".
1) מי הם "החיות" המהלכות על שניים בפרשתינו?
היולדות העבריות "כי חיות הנה"
2)איפה מצאנו שלג במדבר?
והנה ידו מצורעת כשלג
3) כשרוצים להדגיש דבר מה, חוזרים עליו פעמיים. כגון קריאת ה' לאברהם בהר המוריה "אברהם אברהם". מצא בפרשה 6 כפילויות כאלה.
דלה דלה (ב' י"ט) ,משה משה (בסנה), ראה ראיתי (ג' ז'), וזה זכרי לדר דר (ג' ט"ו), פקוד פקדתי (ג' ט"ז), דבר ידבר (ד' י"ד).
