בלב חומש במדבר, בפרשיות בהעלותך-שלח-קורח קיים רצף של חטאים בהם נכשלים דווקא גדולי האומה. כבר בפרשת בהעלותך, בחטא המתאוננים הקב"ה המית בתבערה דווקא את גדולי העם וזקניו מחמת האחריות שלהם על החטא שפשה בעם. כן מתבאר בדברי חז"ל המובאים ברש"י (יא, א על פי אחת השיטות שהוא מביא שם) – "ותבער בם אש ה' ותאכל בקצה המחנה - בקצינים שבהם ובגדולים". ובהמשך כותב רש"י (יא) כי כל השכבה של זקני העם כלתה בחטא זה: "והזקנים הראשונים היכן היו?... אלא באש תבערה מתו".
לחטא המתאוננים מתלווה סיבוך נוסף של ההנהגה בישראל: הקב"ה שולח את משה להאציל מרוחו על שבעים זקנים אחרים באוהל מועד, תחת אותם הזקנים שמתו בתבערה. אך אלדד ומידד, שניים מן הזקנים, הפרו את הפקודה ולא באו לאוהל מועד, כך שהם התנבאו במחנה, בתוך שאר פשוטי העם. התרגום יונתן מבאר שאלדד ומידד נמנעו מלבוא מתוך רצון שלא להיכלל בין ראשי העם. הם חפצו "לערוק מן הרבנות". ועריקה זו היתה קשה עד כדי שיהושע ביקש ממשה לכלוא את אלדד ומידד.
מיד לאחר מכן התרחש חטא אהרון ומרים מנהיגי העם, אשר דיברו על משה באופן שלא תאם את מעלתו.
ואז, בפרשת שלח, התרחש חטא קשה וחמור על ידי גדולי האומה אשר נבחרו דווקא הם למשימת ריגול הארץ – "וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה מִמִּדְבַּר פָּארָן עַל פִּי ה' כֻּלָּם אֲנָשִׁים רָאשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל הֵמָּה" (יג, ג).
אין פלא כי בסוף פרשת שלח התורה מצווה על דרך הכפרה במקרה שהסנהדרין, גדולי העם, חטאו: "וְכִי תִשְׁגּוּ וְלֹא תַעֲשׂוּ אֵת כָּל הַמִּצְוֹת הָאֵלֶּה אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֶל מֹשֶׁה... וְהָיָה אִם מֵעֵינֵי הָעֵדָה [-בית הדין - הוריות ה, ב] נֶעֶשְׂתָה לִשְׁגָגָה וְעָשׂוּ כָל הָעֵדָה פַּר בֶּן בָּקָר אֶחָד לְעֹלָה לְרֵיחַ נִיחֹחַ לַה' וּמִנְחָתוֹ וְנִסְכּוֹ כַּמִּשְׁפָּט וּשְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּת".
ואם אין די בחטאים אלו, מופיע בפרשת קורח חטא נוסף שעסק במישרין בשכבה העליונה של ישראל. הפעם זהו לא רק חטא של גדולים, אלא מדובר בסיעה שבאה למרוד בהנהגה הקיימת, ולהחליפה בהנהגה חדשה: "וַיָּקֻמוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה וַאֲנָשִׁים מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם נְשִׂיאֵי עֵדָה קְרִאֵי מוֹעֵד אַנְשֵׁי שֵׁם" (טז, ב). כת שלמה של גדולי האומה ערערו יחדיו על משה ואהרון, וכתוצאה מכך הם מתו לבסוף באש ה' – "וְאֵשׁ יָצְאָה מֵאֵת ה' וַתֹּאכַל אֵת הַחֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם אִישׁ מַקְרִיבֵי הַקְּטֹרֶת" (טז, לה).
מול רצף כזה של חטאי גדולי האומה ברור כי ישנם זרמי עומק העומדים מאחורי כולם. אין אלו מקרים שונים, אלא עלינו לחפש מה המגמה הפנימית שהתחוללה באותה התקופה, מהו הזעזוע הלאומי הגדול שגרם לכל הזעזועים הללו.
מבט על היחוס של קורח וסיעתו מספק רמז גדול למגמת העומק שהניעה אותם. התורה טורחת להדגיש כי סיעה זו באה משני שבטים מרכזיים באומה (טז, א): "וַיִּקַּח קֹרַח בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת בֶּן לֵוִי וְדָתָן וַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב וְאוֹן בֶּן פֶּלֶת בְּנֵי רְאוּבֵן". קורח נמנה עם המיוחסים בשבט לוי כבר בתחילת חומש שמות (שמות ו): "וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי לֵוִי לְתֹלְדֹתָם... וּבְנֵי יִצְהָר קֹרַח וָנֶפֶג וְזִכְרִי". יחד איתו התקבצו בני דתן, אבירם ואון בן פלת, כולם משבט ראובן בכור שבטי ישראל. ובכן, עצם ההצטרפות של לוי וראובן יחדיו מכוונת אותנו אל מוקד ההתרחשות: הרי ראובן הוא בכור השבטים, ובכך הוא אביהם של כל הבכורות בעם ישראל. והרי זמן לא רב קודם לכן ציוה ה' על מעמד לאומי של בחירת שבט לוי במקום הבכורות (פרק ח): "...וְהִקְהַלְתָּ אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל... וְהִבְדַּלְתָּ אֶת הַלְוִיִּם מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיוּ לִי הַלְוִיִּם... וָאֶקַּח אֶת הַלְוִיִּם תַּחַת כָּל בְּכוֹר בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל...". היה זה המעמד בו הודחו בפועל בכורות עם ישראל ובני לוי נבחרו במקומם.
וכמו כלל הבכורות בעם ישראל, גם שבט ראובן נדחה מן הבכורה. אמנם דחייתו היתה תהליך מתמשך שהחל בברכות יעקב (בסוף חומש בראשית). אולם התהליך הושלם בפרהסיא ובאופן סופי רק בפרשת בהעלותך עם תחילת התנועה של בני ישראל (י, יג-יד): "וַיִּסְעוּ בָּרִאשֹׁנָה עַל פִּי ה' בְּיַד מֹשֶׁה. וַיִּסַּע דֶּגֶל מַחֲנֵה בְנֵי יְהוּדָה בָּרִאשֹׁנָה לְצִבְאֹתָם...". יהודה הפך בפועל להיות השבט המנהיג והמוביל במקום ראובן הבכור. יש לזכור שעוד מחומש במדבר ראובן נמנה ראשון בתור השבט המוביל בפועל: הוא מופיע בתור ראשון השבטים בתחילת החומש (א, ה): "וְאֵלֶּה שְׁמוֹת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר יַעַמְדוּ אִתְּכֶם לִרְאוּבֵן אֱלִיצוּר בֶּן שְׁדֵיאוּר". כלומר נציג שבט ראובן היה ראשון נציגי השבטים שפקדו לצד משה את בני ישראל. וכך גם בפרשת שלח בשליחות המרגלים הופיע ראובן ראשון (יג, ד): "וְאֵלֶּה שְׁמוֹתָם לְמַטֵּה רְאוּבֵן שַׁמּוּעַ בֶּן זַכּוּר". כלומר בכורת ראובן עדיין זכתה להכרה וחשיבות והוא הוביל את השבטים. נכון הוא שיהודה כבר הופיע לפני ראובן בסדר הדגלים וכן בסדר הנשיאים אך בשניהם עדין לא היתה זו החלפה חריפה וסופית של ראובן. רק בפרשת בהעלותך כאשר החלה התנועה אל הארץ, ויהודה הוביל בפועל, היתה זו הדחיה הברורה והסופית של ראובן.
אם כן, בפרק י הוגדר שבט יהודה בפרהסיא ובבירור בתור שבט ההנהגה וראובן נדחה. היה זה מעט אחרי המעמד הלאומי בו הוחלפו הבכורות כולם בלויים. ברור כי תמורות יסודיות כל כך במבנה הלאומי היו צפויות לגרום למשברים גדולים. ואכן מיד לאחר שני האירועים הגדולים הללו החל רצף הזעזועים שהתמקדו בשכבת ההנהגה של העם (בפרק יא והלאה).
ובשיא של הזעזועים האלו, הגיע קורח וסיעתו והתמרדו כנגד השינוי הגדול: הם ביקשו 'להחזיר עטרה ליושנה' ולהשיב את ראובן ואת כלל הבכורות בישראל למעמדם הקודם.
הרמב"ן (טז, ה) כותב שהמטרה של קורח היתה להחזיר את הבכורות לעבודה במקום הלויים[1]: "יאמר הכתוב שיודיע השם אם הלוים הם שלו כענין שנאמר (לעיל ח יד) 'והיו לי הלוים', או עדיין הבכורות שלו כענין שנאמר (שם ג יג): 'כי לי כל בכור', שלא יחליפם בלוים, ואת הקדוש, הם הכהנים המקודשים לעבודה, כמו שנאמר ויבדל אהרן להקדישו קדש קדשים (דה"י א כג יג). כי קרח כדי לאסוף עליו העם, גם על הלוים יחלוק, וירצה להחזיר העבודה כולה לבכורים. והנה כאשר נשרפו אלה הבכורות נודע שלא בחר השם בעבודתם". הרמב"ן מחדש שמאתיים וחמישים האנשים שהצטרפו לסיעת קורח היו כולם בכורות[2]. מלבדם קורח חיבר אליו נציגים מראובן בתור שבט הבכורה הראשי, וכולם תבעו לשוב למעמדם. ובראש עמד דוקא קורח שמצד אחד היה לוי, ומצד שני היה בכור (שמות ו, כא). לכן הוא ראה את עצמו כמי שיכול לעמוד דוקא מתוך הלויים ולומר שהמעלה ראויה להינתן לבכורות (חזקוני טז, ב)[3].
הואיל ומדובר היה בסיעה של בכורות שבאמת יש להם מעלה יחודית, משה היה צריך להתפלל לה' שלא ישעה לקרבנם (טו): "וַיֹּאמֶר אֶל ה' אַל תֵּפֶן אֶל מִנְחָתָם".
נמצא שחטא קורח חתם סידרה קשה של חטאי הגדולים. ברקע לכל החטאים הללו עמד הזעזוע הלאומי הגדול של ההדחה בפועל של הבכורות יחד עם שבט ראובן. במדרש בראשית רבה (פב) מבואר עד כמה העברת ראובן מן הבכורה היתה קשה גם בשמים: "'ויהי בשכן ישראל...' אמר ר' סימון: קשה לפני הקדוש ברוך הוא לעקר שלשלת יוחסין ממקומן". קושי גדול זה הוא שהוליד את החטאים הקשים, ובשיאם את חטא קורח ועדתו שביקשו להשיב את המעמד של הבכורות.
[1] כך פירשו גם החזקוני והאלשיך.
[2] באופן דומה כתבו גם האלשיך והמלבי"ם, והסתפק אם המאתיים וחמישים היו בכורות או משבט ראובן.
[3] אכן משה בעומדו מול כל סיעת קורח הדגיש שהמרידה החמורה במיוחד היא של קורח עצמו מבני לוי – 'רב לכם בני לוי', כפי שמפרש ספורנו (ז): "רב לכם בני לוי. אתם האדם אשר לקרח דבר גדול אתם מטילים עליכם כי יותר יקצוף ה' עליכם בהיותכם כבר נבחרים לעבודתו".
חז"ל לימדונו שישעיה נתנבא גם בימי מנשה, שהרגו. בגלל רשעותו, לא זכה מנשה ששמו ימנה במפורש בין המלכים שישעיה מנבא בימיהם. רוחם של הפרקים האחרונים בישעיה מתאים לתקופתו הקשה של מנשה. [1]בפרקים אלו מוצגת אפשרות גאולה גם לדור שאינו ראוי לה. למען שמו באהבה.
"נִדְרַ֙שְׁתִּי֙ לְל֣וֹא שָׁאָ֔לוּ נִמְצֵ֖אתִי לְלֹ֣א בִקְשֻׁ֑נִי אָמַ֙רְתִּי֙ הִנֵּ֣נִי הִנֵּ֔נִי אֶל־גּ֖וֹי לֹֽא־קֹרָ֥א בִשְׁמִֽי" (ישעיהו פרק סה פסוק א - ב)
גאולה זו, לא תפטור את החוטאים מעונשם. כחלק מן הגאולה- יענשו בעונש רע ומר. עונש שיהיה חלק מתיקון העולם שבגאולה
"לָכֵ֞ן כֹּה־אָמַ֣ר׀ אֲדֹנָ֣י יְקֹוִ֗ק הִנֵּ֨ה עֲבָדַ֤י׀ יֹאכֵ֙לוּ֙ וְאַתֶּ֣ם תִּרְעָ֔בוּ הִנֵּ֧ה עֲבָדַ֛י יִשְׁתּ֖וּ וְאַתֶּ֣ם תִּצְמָ֑אוּ הִנֵּ֧ה עֲבָדַ֛י יִשְׂמָ֖חוּ וְאַתֶּ֥ם תֵּבֹֽשׁוּ: הִנֵּ֧ה עֲבָדַ֛י יָרֹ֖נּוּ מִטּ֣וּב לֵ֑ב וְאַתֶּ֤ם תִּצְעֲקוּ֙ מִכְּאֵ֣ב לֵ֔ב וּמִשֵּׁ֥בֶר ר֖וּחַ תְּיֵלִֽילוּ: וְהִנַּחְתֶּ֨ם שִׁמְכֶ֤ם לִשְׁבוּעָה֙ לִבְחִירַ֔י וֶהֱמִיתְךָ֖ אֲדֹנָ֣י יְקֹוִ֑ק וְלַעֲבָדָ֥יו יִקְרָ֖א שֵׁ֥ם אַחֵֽר" (ישעיהו פרק סה פסוק יא - טו)
גם בהפטרתינו, מוצג העונש לרשעים, כחלק מן המסר האלוקי שינכח בעולם בזמן הגאולה:
"וְיָצְא֣וּ וְרָא֔וּ בְּפִגְרֵי֙ הָאֲנָשִׁ֔ים הַפֹּשְׁעִ֖ים בִּ֑י כִּ֣י תוֹלַעְתָּ֞ם לֹ֣א תָמ֗וּת וְאִשָּׁם֙ לֹ֣א תִכְבֶּ֔ה וְהָי֥וּ דֵרָא֖וֹן לְכָל־בָּשָֽׂר" (ישעיהו פרק סו פסוק כד)
בניגוד לגאולה המצופה בתחילתו של ספר ישעיה – גאולה הבאה בתהליך סדור של בניית הדור במשך שנים כהכנה אליה ומשולה לתהליך של הריון ולידה. הגאולה המתוארת בסוף הספר, מתוארת בתהליך פתאומי ומהיר. תהליך שאינו תלוי בהכנה מצידנו דווקא:
"בְּטֶ֥רֶם תָּחִ֖יל יָלָ֑דָה בְּטֶ֨רֶם יָב֥וֹא חֵ֛בֶל לָ֖הּ וְהִמְלִ֥יטָה זָכָֽר: מִֽי־שָׁמַ֣ע כָּזֹ֗את מִ֤י רָאָה֙ כָּאֵ֔לֶּה הֲי֤וּחַל אֶ֙רֶץ֙ בְּי֣וֹם אֶחָ֔ד אִם־יִוָּ֥לֵֽד גּ֖וֹי פַּ֣עַם אֶחָ֑ת כִּֽי־חָ֛לָה גַּם־יָלְדָ֥ה צִיּ֖וֹן אֶת־בָּנֶֽיהָ" (ישעיהו פרק סו פסוק ז - ח)
גם עם הדור הקשה ביותר, מתמודד ישעיה על ידי הצבת חזון גאולה המתאים לאופי הדור. ישעיה, נביא המתנבא בבית המדרש, מתמודד עם אתגרי הדור לא רק דרך תוכחה, אלא דרך הצבת חזון הגאולה חזון מרומם ומיירא. גם בתחילת דרכו, בהתמודדותו בימי עוזיה, לא הסתפק ישעיה בדברי תוכחה אלא גם הציב חזון גאולה המתאים לדור השקוע בעוצמת המגדלים וכלי הנשק:
"וְהָיָ֣ה׀ בְּאַחֲרִ֣ית הַיָּמִ֗ים נָכ֨וֹן יִֽהְיֶ֜ה הַ֤ר בֵּית־יְקֹוָק֙ בְּרֹ֣אשׁ הֶהָרִ֔ים וְנִשָּׂ֖א מִגְּבָע֑וֹת וְנָהֲר֥וּ אֵלָ֖יו כָּל־הַגּוֹיִֽם: וְֽהָלְכ֞וּ עַמִּ֣ים רַבִּ֗ים וְאָמְרוּ֙ לְכ֣וּ׀ וְנַעֲלֶ֣ה אֶל־הַר־יְקֹוָ֗ק אֶל־בֵּית֙ אֱלֹהֵ֣י יַעֲקֹ֔ב וְיֹרֵ֙נוּ֙ מִדְּרָכָ֔יו וְנֵלְכָ֖ה בְּאֹרְחֹתָ֑יו כִּ֤י מִצִּיּוֹן֙ תֵּצֵ֣א תוֹרָ֔ה וּדְבַר־יְקֹוָ֖ק מִירוּשָׁלִָֽם: וְשָׁפַט֙ בֵּ֣ין הַגּוֹיִ֔ם וְהוֹכִ֖יחַ לְעַמִּ֣ים רַבִּ֑ים וְכִתְּת֨וּ חַרְבוֹתָ֜ם לְאִתִּ֗ים וַחֲנִיתֽוֹתֵיהֶם֙ לְמַזְמֵר֔וֹת לֹא־יִשָּׂ֨א ג֤וֹי אֶל־גּוֹי֙ חֶ֔רֶב וְלֹא־יִלְמְד֥וּ ע֖וֹד מִלְחָמָֽה" (ישעיהו פרק ב פסוק ב - ה)
אין דור שאין חזון גאולה העומד לפתחו, אלא שבכל דור יותאם החזון לאופיו המיוחד. אין תוכחה גדולה מהעמדת הדור מול חזון גאולתו.
בזמן הדרדרות המקדש כמוקד השראת השכינה, חוזרת הנבואה ומלמדת את ההתייחסות לעולם כולו כבית ד'. כך בתחילת דרכו של ישעיה, כאשר רואה את כסא ד' רם ונשא- והבית רועד:
"בִּשְׁנַת־מוֹת֙ הַמֶּ֣לֶךְ עֻזִּיָּ֔הוּ וָאֶרְאֶ֧ה אֶת־אֲדֹנָ֛י יֹשֵׁ֥ב עַל־כִּסֵּ֖א רָ֣ם וְנִשָּׂ֑א וְשׁוּלָ֖יו מְלֵאִ֥ים אֶת־הַהֵיכָֽל: ..וַיָּנֻ֙עוּ֙ אַמּ֣וֹת הַסִּפִּ֔ים מִקּ֖וֹל הַקּוֹרֵ֑א וְהַבַּ֖יִת יִמָּלֵ֥א עָשָֽׁן" (ישעיהו פרק ו פסוק א - ה)
פתח בהיכל וסיים בבית אשר אמות הסיפים שלו רועדות. בקריאה שניה מבין הקורא, שהעולם כולו הוא בית ד'. ורעידת אמות הסיפים של הבית – היא היא רעידת האדמה המטלטלת את העולם כולו.
"והוא היה יום הרעש שנאמר בו ונסתם כאשר נסתם מפני הרעש בימי עוזיה" (רש"י ישעיהו פרק ו פסוק ד)
בחיתום הספר, נסגר המעגל. ד' אינו יושב עוד על כסא בתוך ההיכל, כאשר ארון הברית הדום לרגליו. אלא העולם כולו – הוא בית ד'. השמים כסאי והארץ הדום רגלי.
לקראת ההפסקה הצפויה בעבודת הקורבנות שבמקדש מכוון אותנו ישעיה למבט אל חזון קורבנות עתידי. אומות העולם מקריבים מנחה לד' – ומהי המנחה? היהודים העולם מן הגולה .
"וְהֵבִ֣יאוּ אֶת־כָּל־אֲחֵיכֶ֣ם מִכָּל־הַגּוֹיִ֣ם׀ מִנְחָ֣ה׀ לַֽיקֹוָ֡ק בַּסּוּסִ֡ים וּ֠בָרֶכֶב וּבַצַּבִּ֨ים וּבַפְּרָדִ֜ים וּבַכִּרְכָּר֗וֹת עַ֣ל הַ֥ר קָדְשִׁ֛י יְרוּשָׁלִַ֖ם אָמַ֣ר יְקֹוָ֑ק כַּאֲשֶׁ֣ר יָבִיאוּ֩ בְנֵ֨י יִשְׂרָאֵ֧ל אֶת־הַמִּנְחָ֛ה בִּכְלִ֥י טָה֖וֹר בֵּ֥ית יְקֹוָֽק: וְגַם־מֵהֶ֥ם אֶקַּ֛ח לַכֹּהֲנִ֥ים לַלְוִיִּ֖ם אָמַ֥ר יְקֹוָֽק: כִּ֣י כַאֲשֶׁ֣ר הַשָּׁמַ֣יִם הַ֠חֲדָשִׁים וְהָאָ֨רֶץ הַחֲדָשָׁ֜ה אֲשֶׁ֨ר אֲנִ֥י עֹשֶׂ֛ה עֹמְדִ֥ים לְפָנַ֖י נְאֻם־יְקֹוָ֑ק כֵּ֛ן יַעֲמֹ֥ד זַרְעֲכֶ֖ם וְשִׁמְכֶֽם" (ישעיהו פרק סו פסוק כ - כג)
מה משמעותה של ההבטחה "וגם מהם אקח לכהנים וללווים אמר ד'?
נפילה עמוקה וכואבת היא הסתלקות השכינה מבית המקדש. אך פעמים, שדווקא נפילה זו, מאפשרת לפגוש את השראת השכינה שבעולם כולו, גם בנפילות וגם בסיבוכים. אומות העולם הרחוקות שלא זכו להכיר את ישראל עד כה, ישמשו ככהנים המביאים את ישראל כמנחה לד'. חשוב להדגיש, הדרך היחידה של הגויים המוצגת כאן לקרבת אלוקים היא שותפות במהלך האלוקי של גאולת ישראל. אין כאן החלפה חלילה של ישראל באומות העולם, או פריצת הגבול בין ישראל לעמים, אלא להפך, העמים מוצאים את מקומם תוך שותפות בהשבת ישראל לארצם.[2]
וכך מעיד הפסוק הממשיך את ההבטחה:
"כִּ֣י כַאֲשֶׁ֣ר הַשָּׁמַ֣יִם הַ֠חֲדָשִׁים וְהָאָ֨רֶץ הַחֲדָשָׁ֜ה אֲשֶׁ֨ר אֲנִ֥י עֹשֶׂ֛ה עֹמְדִ֥ים לְפָנַ֖י נְאֻם־יְקֹוָ֑ק כֵּ֛ן יַעֲמֹ֥ד זַרְעֲכֶ֖ם וְשִׁמְכֶֽם" (ישעיהו פרק סו פסוק כב)
האלשיך הקדוש מחדד עניין זה בפירושו לתהילים על הפסוק "שאו מנחה ובואו לחצרותיו:
"אמר עשו לפי עצתי ואקרבכם לחצרות ה' כישראל, והוא ענין שהנביא דיבר והביאו את אחיכם מנחה לה' בסוסים וכו' וגם מהם אקח לכהנים ללויים וכו' (ישעיה סו), והפירוש שיראה עיקר הוא, שגם מהמביאים יקח לכהנים ללוים ... לא יבצר מלהיות להם מבוא בחצרות ה' כעזרת ישראל לפחות ככל אישי ישראל. וזה יאמר, עוד אזכה אתכם משפחות עמים, באשר אני מיעץ אתכם ששאו מנחה עליכם או בסוסים בפרדים וכו', ועל ידי כן ובאו לחצרותיו" (אלשיך תהלים פרק צו)
רש"י פרש שהמדובר בכהנים ולווים שנטמעו בגויים:
"גם מהם אקח לכהנים ללוים - מן העמים המביאים אותם ומן המובאים אקח כהנים ולוים ולפני גלוים הכהנים והלוים שבהם ואברור אותן מתוכן ויהיו משמשין לפני אמר ה' והיכן אמר הנסתרות -לה' אלהינו (דברים כט) כך מפורש באגדת תהלים"
כמה גדולה סגולתם של ישראל, אפילו אלו שנטמעו בגויים. לא ידח ממנו נדח, לא רק שלא יאבדו את שם ישראל, אלא גם את סגולתם המיוחדת ככהנים ולווים לא יאבדו. הדברים מהדהדים את הבטחת התורה בפרשת ניצבים:
"אִם־יִהְיֶ֥ה נִֽדַּחֲךָ֖ בִּקְצֵ֣ה הַשָּׁמָ֑יִם מִשָּׁ֗ם יְקַבֶּצְךָ֙ יְקֹוָ֣ק אֱלֹהֶ֔יךָ וּמִשָּׁ֖ם יִקָּחֶֽךָ" (דברים פרשת נצבים פרק ל פסוק ד)
"לא ידענו מהו קיחה זו, ובא ישעיה הנביא ופירש [ס"ו כ"א] וגם מהם אקח לכהנים ללוים אמר ה', פי' אף על גב דבמקומות שאין שם עיקר ישוב ישראל, ואפילו המעט הנמצא שם המה פחותי ערך ומעוטי תורה... גם מהם אקח לכהנים היינו שיהיה מכ"מ בהם אנשי חיל הראוים לשרת בבהמ"ק" (העמק דבר דברים פרשת נצבים פרק ל פסוק ד - ה)
החתם סופר מוסיף ומבאר שדווקא הגויים בהם נטמעו ישראל , הם ידעו להעמיד אותם על מעלתם וגדולתם:
"פי' הן אלו שנתלכלכו בחטאים ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם והם בושו והכלמו לעלות לירושלים, ואמנם הגוים בכל מקומות יעוררו אותם לעלות ויביאום למנחה לה' כאשר אדם לוקח חטים מן העלי' שהי' שם בכרי כשאר כל החטים ומקדיש אותם למנחה ואז מניח אותם בכלי כסף וזהב טהור ומביאם בית ה' שעד עתה היו מונחים בעלי' ועכשיו מכבדים אותם בכלי זהב ואז לוקחין הכהנים ומקריבין לריח ניחוח, כן יבואו אותם המתערבים עד עתה עם הגוים ועכשיו יביאו אותם בכבוד לירושלים" (תורת משה פרשת ויחי)
הרד"ק פירש שהקב"ה יקח מהגויים ל- כהנים וללויים, כלומר לשרת את הכהנים והלווים. כשם שזכו להיות שייכים לעניין האלוקי כך יזכו מובחריהם להיות מסייעים בעבודת המקדש, על ידי שירות חיצוני.
דווקא הירידה הגדולה של ימי מנשה, חושפת כח מופלא מאד של גילוי אלוקות גם בכוחות העולמיים כולם. ושל השבת הנדחים. כוחו של מנשה לחתור חתירה של תשובה תחת כיסא הכבוד, הוא חלק מחשיפה עמוקה מאד של פנימיות המסתתרת גם בריחוק הגדול ביותר. מנשה נמנה בין המלכים שאין להם חלק לעולם הבא, אך הגמרא מוסיפה:
"דורשי רשומות היו אומרים כולן באין לעולם הבא" (סנהדרין קד ע"ב)
"מה שנקראו דורשי רשומות, כי ידוע שבכל מקום שהיה שם אור וקדושה אף שנסתלק - הרשימו נשאר. והחוטא בדבר שהמשפט שאין לו חלק לעולם הבא, היינו שעל ידי אותם חטאים נסתלק כל שורש הקדושה שיש בלבבות בני ישראל, אבל מכל מקום הרשימו נשאר.... ועל אותו הרשימו גם כן יש שם ישראל, וזה אי אפשר כלל לעקור שלא ישאר רשימו" (ישראל קדושים י)
כן יעמוד זרעכם ושמכם.
[1] מלבד תוכנם המתאים של הפרקים, הדברים נראים כך מסדר הדברים של הספר. כל התאריכים המפורשים המוזכרים בספר ישעיה מסודרים לפי סדר ההתרחשות, כך שמתאים לייחס את הפרקים האחרונים לתקופת נבואתו האחרונה של ישעיה. במקום אחר הרחבנו על כך.
[2] הדגשה זו חשובה במיוחד לאור דברי שקר שתלו הנוצרים בפסוקים אלו.
השבת קוראים את הפטרת שבת ראש חודש. השארנו כאן גם טעימה מהפטרת קורח.
בפרשה שלנו קורח חושב שהוא שווה למשה ולאהרון, וחולק על ההנהגה המרכזית של עם ישראל. בסופו של דבר, כנראה שהוא רצה להיות המנהיג. האם יש יסוד אמיתי לתפיסה של קורח?
בהפטרה שלנו מתברר שכן. שמואל הוא צאצא של קורח, כמו שכתוב בדברי הימים. והמדרש אומר שקורח הבין שיש לו צד של הנהגה, אלא שטעה וחשב שזה הוא ובאמת זה שמואל.
שמואל היה שקול כמו משה ואהרון, כמו שכתוב "מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן בְּכֹהֲנָיו וּשְׁמוּאֵל בְּקֹרְאֵי שְׁמוֹ", והוא גם מזכיר אותם בהפטרה שלנו: "ה' אֲשֶׁר עָשָׂה אֶת מֹשֶׁה וְאֶת אַהֲרֹן". משה אומר בפרשה "לֹא חֲמוֹר אֶחָד מֵהֶם נָשָׂאתִי", ושמואל אומר בהפטרה: "אֶת שׁוֹר מִי לָקַחְתִּי וַחֲמוֹר מִי לָקַחְתִּי". ומעבר לכל זה, שמואל חולק בהפטרה במידה מסוימת על ההנהגה המרכזית של עם ישראל, ומבהיר לעם שמינוי המלך לא טוב בעיני ה'. אלא שהוא כמובן עושה את זה במקום הנכון.
למה שמואל רואה בחומרה את המלוכה? במה היא נגד רצון ה'? את זה מסביר שמואל אצלנו. כשהעם חוטא, אם אין לו מלך והמצב המדיני לא פשוט, אז הקב"ה יכול לסמן להם בקלות רבה שהם חוטאים, על ידי אויב שיבוא ויתקוף אותם. ואז לעם אין פתרון פשוט, כי הרי אין מלך, והם חוזרים בתשובה. כמו שאומר שמואל "וַיִּשְׁכְּחוּ אֶת ה' אֱלֹהֵיהֶם וַיִּמְכֹּר אֹתָם בְּיַד סִיסְרָא שַׂר צְבָא חָצוֹר וּבְיַד פְּלִשְׁתִּים וּבְיַד מֶלֶךְ מוֹאָב וַיִּלָּחֲמוּ בָּם". האויבים לא מסודרים כאן לפי הזמן שבו הם היו אלא לפי החוזק. כלומר שכשאין מלך יכול לבוא סיסרא ולשעבד את ישראל, אבל לא רק מישהו כל כך חזק, אלא גם הפלישתים שהם עם חלש יותר, ואפילו מואב שהם עם קטן וחלש יכולים לשעבד את העם אם צריך. ולכן בדרך הטבע, בלי ניסים מיוחדים, אפשר להראות לעם ישראל שהמצב שלו לא טוב ולגרום לו לחזור בתשובה.
ואז הקב"ה מביא להם את המנהיג שמתאים להם לפי הרמה הרוחנית של העם: "וַיִּשְׁלַח ה' אֶת יְרֻבַּעַל וְאֶת בְּדָן וְאֶת יִפְתָּח וְאֶת שְׁמוּאֵל וַיַּצֵּל אֶתְכֶם מִיַּד אֹיְבֵיכֶם". גם כאן סדר השופטים הוא לא לפי סדר הזמנים, אלא לפי הרמה הרוחנית. ירובעל נקרא כך בגלל שהוא היה מבית עובד עבודה זרה, שמשון היה משבט דן שעבדו לפסל מיכה, למרות שהוא עצמו לא עבד, ולכן הוא נקרא כאן בדן, יפתח לא היה קשור לעבודה זרה, אבל היה עם הארץ כמו שאומר המדרש, ושמואל היה מנהיג רוחני עליון. בכל שלב ה' הביא את המנהיג המתאים לאותו שלב. לעומת זאת כשיש מלך המלוכה עוברת מאב לבן בלי קשר למצב הרוחני.
ולכן, מסכם שמואל, אם קשה יהיה להחזיר את העם בתשובה, מה שחשוב הוא שתשמרו על הרמה הרוחנית בעצמכם "אַתֶּם עֲשִׂיתֶם אֵת כָּל הָרָעָה הַזֹּאת אַךְ אַל תָּסוּרוּ מֵאַחֲרֵי ה' וַעֲבַדְתֶּם אֶת ה' בְּכָל לְבַבְכֶם". ותדעו שגם אם לא תצליחו, והעם יחטא לאורך זמן, ואז הוא יצא לגלות, שלכל זה המלוכה עלולה להוביל, עם ישראל לא יכלה, אלא "לֹא יִטֹּשׁ ה' אֶת עַמּוֹ בַּעֲבוּר שְׁמוֹ הַגָּדוֹל כִּי הוֹאִיל ה' לַעֲשׂוֹת אֶתְכֶם לוֹ לְעָם".
מחלוקת קרח ועדתו היתה אירוע בסדר גודל לאומי, שהצליחה להשפיע על עם ישראל כולו. לכן בשיא המשבר הקב"ה 'מאיים' לכלות את כל העם, ורק טענתם של משה ואהרון: "הָאִישׁ אֶחָד יֶחֱטָא וְעַל כָּל הָעֵדָה תִּקְצֹף" מונעת זאת. אלא שטענתו של קרח שמכוחה בא לחלוק אינה מבוארת בפשט הפסוקים.
קרח מנסח את טענתו במילים: "וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה' ". על פי הפשט הטענה היא כנגד תפקידם של משה ואהרון. רש"י מבאר עפ"י חז"ל שהטענה קשורה גם למוסד הנשיאות בשבט לוי: "נתקנא על נשיאותו של אליצפן בן עוזיאל, שמינהו משה נשיא על בני קהת". אך הניסוח הכללי של דבריו מכוון להבנה שטענתו היא כנגד מוסד הנשיאות בעם ישראל כולו. יתר על כן, הבסיס לטענתו של קרח הוא: "כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה' ", כלומר שטענתו אינה כנגד זהותו של בעל תפקיד מסוים אלא כנגד מציאותו של התפקיד בכלל שמייצר הבדלי מעמד בלתי מוצדקים לדעתו.
איזה חסרון מוצא קרח בנשיאות? במאמר 'ספרן של הנושאים' ביארנו שספר במדבר מברר את יחס הכלל והפרט. התהליך של יצירת עם ישראל מתחיל מהכלל וזהו הבירור של ספר שמות. לאחר מכן מתברר עניינו של הפרט בספר ויקרא. ההפרדה הזו קיימת בתיאוריה, אך בחיים המעשיים צריכה להתברר קומה נוספת של יחס הכלל והפרט. ספר במדבר - 'ספר הדרך' הוא המדריך את עם ישראל בדרכו ההיסטורית מיצירתו ועד אחרית הימים ולכן בו מתברר החיבור בין הכלל והפרט.
בהתאם לכך עוסק ספר שמות בעם ותחילתו "הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל", וספר ויקרא באדם ותחילתו "אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם". בין העם והאדם- הכלל והפרט עומדים הנשיאים, והם המובילים את כל תהליכי ספר במדבר. נראה שטענת קרח היא כנגד השיטה של הנשיאות שמייסדת את יחסי הכלל והפרט באופן מוטעה לדעתו.
כאמור, הבסיס לטענתו של קרח הוא: "כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה' ". נראה שקרח מבין שיש הכרח טכני ליצור תפקיד של הנהגה, שהרי לא ניתן להחליט בכל עניין במשאל עם וכד', אך הוא סבור שזהו הכרח שנוצר בדיעבד ולעולם הנשיא-המנהיג לא יוכל לייצג את הכלל באופן מדויק, שהרי גם לנשיא יש אישיות פרטית משל עצמו ששונה מכל אחד מהפרטים שאותם הוא אמור לייצג.
הבירור כנגד טענתו של קרח מתחיל כבר בפרשת המרגלים הקודמת כהקדמת תרופה למכה. במאמר 'עלה נעלה' ביארנו שמשלחת המרגלים לא היתה משלחת ריגול 'מקצועית' אלא מעין 'ניסוי כלים'. אם היה צורך בריגול 'מקצועי' היו נשלחים אנשים מומחים בהשגת והערכת מודיעין. בחירתם של 'ראשי בני ישראל' למשימה מורה שהמשלחת צריכה להיות נציגות של עם ישראל לשבטיו. כלומר שכניסת המרגלים לארץ נחשבת מעין כניסה של כל ישראל לארץ, וכך היא יכולה לברר את ההתאמה של ישראל לארץ ואת תגובתה של הארץ ויושביה לכניסתם של ישראל אליה.
אפשר למצוא רמז לכך במניין המרגלים. בירושלמי מובאת דעת ר' עקיבא שמספר המרגלים היה 24 שהרי כתוב: "אִישׁ אֶחָד אִישׁ אֶחָד לְמַטֵּה אֲבֹתָיו תִּשְׁלָחוּ", ומפרש שאין זה כפל לשון אלא שמכל שבט היו אחד ועוד אחד. הבן איש חי מבאר עפ"י דברי האר"י הקדוש שהכוונה לנשמות אבות השבטים (ראובן, שמעון וכו') שנכנסו לארץ יחד עם המרגלים. על פי דברינו יש לבאר שכל ראש שבט היה נציג מהותי של שבטו, וכניסתו לארץ היא ככניסת השבט כולו.
שיטת ה'נציגות' מבררת את יחס הכלל והפרט- הפרט אינו רק חלק מהכלל אלא בכל אחד מהפרטים נמצאת התמצית של הכלל כולו, ולכן יכול הפרט לייצג את הכלל. זו התשובה לטענתו של קרח- הנשיא אינו מתנשא על הכלל אלא מייצג אותו ומתנשא יחד עם הכלל. לכן אומר משה: "וְאַהֲרֹן מַה הוּא כִּי תַלִּינוּ עָלָיו"- נשיאותו של אהרון אינה מכח מעלתו האישית אלא מכח מעלת הכלל שאותו הוא מייצג.
לאחר מחלוקת קרח יש צורך לבנות קומה נוספת בבירור הכלל והפרט, לכך נועד נסיון המטות. ה'מטה' כמו ה'שבט' משמעותו האחת היא מקל ומשמעותו השניה היא אחת ממשפחות ישראל (מטה ראובן, מטה שמעון וכו'). אם כן גם המטות-מקלות כמו הנשיאים הם המייצגים את המטות-שבטים. הציווי להניח את המטות לפני העדות משמעותו היא כביכול השבטים עצמם נכנסים אל קודש הקודשים.
בתחילת מחלוקת קרח מציע משה לבחון מיהו הנבחר ע"י הקטרת קטורת. כיוון שהקטרת הקטורת ראויה רק לכהן הנבחר כל מי שהקטיר ללא רשות התחייב מיתה: "וְאֵשׁ יָצְאָה מֵאֵת ה' וַתֹּאכַל אֵת הַחֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם אִישׁ מַקְרִיבֵי הַקְּטֹרֶת". נסיון המטות בוחן את בחירתו של הכהן דרך קדושת המקום- הכהן הוא היחיד שרשאי להכנס אל קודש הקודשים וכל כניסה אחרת מביאה למוות מיידי. ע"י 'שיטת הנציגות' ניתן להשתמש במטות-מקלות לבחון מה יקרה אם ינסו אחרים מלבד אהרון להכנס אל קודש הקודשים.
כמו הקטורת שיכולה להמית ולהחיות כך קודש הקודשים- למרות שהכניסה אליו בלי רשות ממיתה, דווקא שם נמצא מקור החיים שיכול להפוך עץ יבש לענף חי ופורח: "וַיֹּצֵא פֶרַח וַיָּצֵץ צִיץ וַיִּגְמֹל שְׁקֵדִים". על פי 'שיטת הנציגות' התברר שאהרון בתפקידו ככהן גדול יכול לנשא את כל ישראל ולהכנס לקודש הקודשים כנציגם, ואז זוכה האומה כולה לפריחה מחודשת.
לחידון לילדים לפי סדר העולים לתורה לחץ כאן
1. אילו חמש פרשות, מלבד פרשת קורח, נקראות על שמות בני אדם?
2. אילו שני אחים, מלבד משה ואהרון, מוזכרים בפרשה זו?
3. מי מוזכר בפרשה זו אך לא מופיע שוב בתורה כולה?
4. מנהיג המרד נגד משה היה קורח בנו של יצהר (במדבר טז א). באיזה הקשר נוסף מוזכר בפרשה זו "יצהר"?
5. איזו ארץ מתוארת בפרשה זו כ"ארץ זבת חלב ודבש"?
-את התשובות לשאלות תמצאו בתחתית העמוד-
לאחר שקורח ועדתו מתריסים כלפי משה, הוא מציע להם לבחון את זכאותם על ידי הקטרת קטורת: "וַיְדַבֵּר אֶל קֹרַח וְאֶל כָּל עֲדָתוֹ לֵאמֹר בֹּקֶר וְיֹדַע ה' אֶת אֲשֶׁר לוֹ וְאֶת הַקָּדוֹשׁ וְהִקְרִיב אֵלָיו וְאֵת אֲשֶׁר יִבְחַר בּוֹ יַקְרִיב אֵלָיו: זֹאת עֲשׂוּ קְחוּ לָכֶם מַחְתּוֹת קֹרַח וְכָל עֲדָתוֹ: וּתְנוּ בָהֵן אֵשׁ וְשִׂימוּ עֲלֵיהֶן קְטֹרֶת לִפְנֵי ה' מָחָר וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר יִבְחַר ה' הוּא הַקָּדוֹשׁ רַב לָכֶם בְּנֵי לֵוִי". בהמשך חוזר משה פעם נוספת על הצעתו: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל קֹרַח אַתָּה וְכָל עֲדָתְךָ הֱיוּ לִפְנֵי ה' אַתָּה וָהֵם וְאַהֲרֹן מָחָר: וּקְחוּ אִישׁ מַחְתָּתוֹ וּנְתַתֶּם עֲלֵיהֶם קְטֹרֶת וְהִקְרַבְתֶּם לִפְנֵי ה' אִישׁ מַחְתָּתוֹ חֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם מַחְתֹּת וְאַתָּה וְאַהֲרֹן אִישׁ מַחְתָּתוֹ". עדת קורח עושה כבקשתו של משה: "וַיִּקְחוּ אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ עֲלֵיהֶם אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עֲלֵיהֶם קְטֹרֶת וַיַּעַמְדוּ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וּמֹשֶׁה וְאַהֲרֹן". כתוצאה מכך, במקביל לירידתם חיים שאולה של קורח ומשפחתו יחד עם דתן ואבירם, מתרחשת שריפת מאתים וחמישים מקטירי הקטורת. "וְאֵשׁ יָצְאָה מֵאֵת ה' וַתֹּאכַל אֵת הַחֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם אִישׁ מַקְרִיבֵי הַקְּטֹרֶת".
תוך כדי מחזה מחריד זה אומר ה' למשה: "אֱמֹר אֶל אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן וְיָרֵם אֶת הַמַּחְתֹּת מִבֵּין הַשְּׂרֵפָה וְאֶת הָאֵשׁ זְרֵה הָלְאָה כִּי קָדֵשׁוּ: אֵת מַחְתּוֹת הַחַטָּאִים הָאֵלֶּה בְּנַפְשֹׁתָם וְעָשׂוּ אֹתָם רִקֻּעֵי פַחִים צִפּוּי לַמִּזְבֵּחַ כִּי הִקְרִיבֻם לִפְנֵי ה' וַיִּקְדָּשׁוּ וְיִהְיוּ לְאוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל: וַיִּקַּח אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֵת מַחְתּוֹת הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר הִקְרִיבוּ הַשְּׂרֻפִים וַיְרַקְּעוּם צִפּוּי לַמִּזְבֵּחַ". אלעזר בן אהרון מצטווה לקחת את מחתות השרופים ודווקא מהן להכין ציפוי למזבח הנחושת. מה פשר צו זה? ומדוע הוא דחוף? רש"י מפרש, "כי קדשו — המחתות, ואסורין בהנאה, שהרי עשאום כלי שרת". ולכאורה, מדוע מחתות אלו ששימשו את בני המחלוקת ונקראו "מַחְתּוֹת הַחַטָּאִים הָאֵלֶּה בְּנַפְשֹׁתָם", הפכו לכלי שרת לקודש? השימוש במחתות כציפוי למזבח טומן בתוכו אמירה חיובית כי בתוך כל המהלך הקלוקל של עדת קורח, קיימת נקודה טובה אותה יש לשמר ככלי שרת. בתוך כל האש והאנדרלמוסיה הנוראית, ניתן להבחין ביסוד חיובי אותו יש לברור מתוך הפסולת ולאמץ לקרבנו.
ה'שם משמואל' מצביע על החומר ממנו היו עשויות המחתות — נחושת, למרות שבדרך כלל המחתות היו עשויות או מכסף או מזהב, כך על פי המשניות במסכת יומא. מאתים וחמישים מקטירי הקטורת אמנם חטאו במעשיהם, אך אי אפשר להתעלם מן הנועזות שהייתה להם. בסופו של דבר אותם אנשים רצו להיות מבין אלו הזוכים להקריב לפני ה'. הם אמנם טעו בדרך, אך ברצונם העז טמונה נקודה חיובית. הנחושת מסמלת את מידת העזות. כך למשל עז הפנים מתנהג ב"מצח נחושה," וגולית הענק, שפיו היה מלא בעזות, היה מוקף כולו בנחושת. את העזות הזו מצטווים ישראל לקחת ולצפות בה את מזבח הנחושת. אך המחתות רומזות לעניין נוסף ומהותי בפרשה, סוגיית המחלוקת.
"ויקח קרח — לקח את עצמו לצד אחד להיות נחלק מתוך העדה לעורר על הכהונה, וזהו שתרגם אונקלוס ואתפלג נחלק משאר העדה להחזיק במחלוקת" (רש"י). גם מאתים וחמישים מקטירי קטורת חטאו במחלוקת, כך פירש רש"י על הפסוק: "אֵת מַחְתּוֹת הַחַטָּאִים הָאֵלֶּה בְּנַפְשֹׁתָם" — "שנעשו פושעים בנפשותם, שנחלקו על הקדוש ברוך הוא". באנושות קיימת נטייה חזקה לחילוקים, להצביע על הבדלים ולעמוד על דקויות. אמנם לעיתים הרצון הזה יוצר מתחים בין בני אדם או חברות, אבל לכאורה שורש המחלוקת הוא דבר חיובי. על פי חז"ל המחלוקת נבראה ביום השני לבריאה: "למה אין כתיב בשני כי טוב... רבי חנינא אומר שבו נבראת מחלוקת, שנאמר ויהי מבדיל בין מים למים, א"ר טביומי אם מחלוקת שהיא לתקונו של עולם ולישובו אין בה כי טוב, מחלוקת שהיא לערבובו על אחת כמה וכמה". (בראשית רבה ד, ו) ביום השני לבריאה מצווה הבורא "יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם וִיהִי מַבְדִּיל בֵּין מַיִם לָמָֽיִם... וַיַּבְדֵּל בֵּין הַמַּיִם אֲשֶׁר מִתַּחַת לָֽרָקִיעַ וּבֵין הַמַּיִם אֲשֶׁר מֵעַל לָֽרָקִיעַ וַֽיְהִי כֵֽן" (בראשית א, ו-ז). מעניין להבחין שחמש פעמים חוזרת המילה "רקיע". הרקיע, מסך מבדיל, מחיצה, מיועד לחלוקה בין המים העליונים למים התחתונים. "וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת הָֽרָקִיעַ... וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָֽרָקִיעַ שָׁמָיִם וַֽיְהִי עֶרֶב וַֽיְהִי בֹקֶר יוֹם שֵׁנִֽי:" כחלק מתהליך הבריאה מקדיש הקב"ה יום שלם להבדלה בין עליונים ותחתונים, בין היסוד השמימי העליון, לבין החלק התחתון. "הפסק מוכרח להיות בין תכן האידיאל המופשט של מגמת הכל ובין המתגלה ממנו בהויה בפועל, בין הכוונה הטובה המוזרחת לאדם ברום גבה חייו הרוחניים ובין הרוח המלוהו תמיד לישר מעשיו ודרכיו". (אורות, זרעונים, ז) החילוק מאפשר לכל מרכיב לעמוד בפני עצמו, לכוונה — מחד, ולמעשה — מאידך. יש צורך ברקיע, מן מסך נראה ולא נראה, המאפשר לעולם הרוחני לעמוד בפני עצמו מבלי להנמיך את ערכיו, ולעולם המעשי לבצע את פעולתו מבלי לחוש קטנות וחולשה. האחד אינו מבטל את חברו ויחד עם זאת, קיימים ביניהם קשרים הדדיים.
על מחתות החטאים נאמר: "וְעָשׂוּ אֹתָם רִקֻּעֵי פַחִים צִפּוּי לַמִּזְבֵּחַ", "וַיְרַקְּעוּם צִפּוּי לַמִּזְבֵּחַ". מהמחתות עושים רקיע. קורח ועדתו עוררו מחלוקת חריפה הדורשת לחדד ולהבהיר מה תפקידה של המחלוקת, מתי ההבדלה רצויה. ביום שני לא נאמר "כי טוב". המחלוקת כשלעצמה הינה תשתית הנדרשת לשם יצירת היבשה והצמחתה ביום שלישי, אך אינה עומדת כמטרה לעצמה. המחלוקת צריכה תמיד לזכור את מטרתה, לאפשר בנין אמיתי יותר ומפרה יותר. מחלוקת לשם שמים — סופה להתקיים. מחלוקת הזוכרת את הרקיע, את השמים, את הייעוד המקורי של ההבדלה — תתקיים, תהיה שותפה להצמחת הפירות. יש למקם את המחלוקת במקומה הראוי בתוך המבנה הרוחני — לשוב ולשמש כרקיע. המחתות של בעלי המחלוקת משמשות "ריקועי פחים ציפוי למזבח". ריקוע והבדלה בין המקום בו תהפוך ותתעלה המציאות החומרית של הקרבנות אל העולם הרוחני. הרקיע המחלק הינו כלי שרת בבנין התורה ובירור דרכה, מחלוקת הלל ושמאי שסופה להתקיים.
פרשתנו, פרשת קרח פותחת באחד האירועים הקשים בתולדות עם ישראל, המחלוקת המפורסמת של קרח. רש"י פותח את ביאורו על הפרשה בביאור שונה ולא שגרתי וכותב: "פרשה זו יפה נדרשת במדרש רבי תנחומא". יש שמסבירים זאת (ספק) בדרך מליצה, הואיל וקרח עורר מחלוקת, וכידוע המחלוקת לצערנו הרב הינה נחלתנו מזה דורות רבים. פרשה זו "אקטואלית" תמיד ועל כן כתב רש"י: "יפה נדרשת".
האם כל מחלוקת היא שלילית ויש לגנותה? חז"ל מבהירים בכמה מקומות שמחלוקת לכשעצמה אינה דבר רע בעצם. הגמרא במסכת קידושין (ל ע"ב) אומרת: "אמר רבי חייא בר אבא: אפילו האב ובנו הרב ותלמידו שעוסקין בתורה בשער אחד נעשים אויבים זה את זה ואינם זזים משם עד שנעשים אוהבים זה את זה שנאמר 'את והב בְּסוּפָה' (במדבר כא, יד), אל תקרי 'בְּסוּפָה' אלא 'בְּסוֹפָה'".
מחלוקת בין ידידים קרובים, ואפילו בין אב לבנו או רב ותלמידו הדנים בנושא מהותי הינה דבר חיובי. ובלבד שיהיה זה פולמוס, שלא מתוך כוונה או רצון להתנצח ולהתנגח, אלא כדי להגיע לאמיתות הדברים ולהסיק מסקנות ברורות. סופו של הדין ודברים מעיד על המניעים, שלא יוותרו הצדדים אויבים, כתוצאה מהויכוח, אלא יישארו בידידות ובהסכמה.
מדוע חז"ל התייחסו למחלוקת קורח כדבר שלילי?
על מחלוקת קורח ועדתו אומרים חז"ל בפרקי אבות: (פרק ה משנה יז) "כל מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים ושאינה לשם שמים אין סופה להתקיים. איזו היא מחלוקת שהיא לשם שמים? זו מחלוקת הלל ושמאי. ושאינה לשם שמים, זו מחלוקת קרח וכל עדתו".
כנגד מחלוקת קורח, מציבים לנו חז"ל דוגמא אחרת של מחלוקת. מחלוקתם של בית הלל ובית שמאי. הגמרא במסכת עירובין (יג ע"ב) כותבת: "אמר רבי אבא אמר שמואל: שלש שנים נחלקו בית שמאי ובית הלל, הללו אומרים הלכה כמותנו והללו אומרים הלכה כמותנו. יצאה בת קול ואמרה: אלו ואלו דברי אלהים חיים הן, והלכה כבית הלל". חז"ל עומדים על הייחודיות שבמחלוקת זו של בית שמאי ובית הלל וממשיכים בתיאור שרשה של המחלוקת: "וכי מאחר שאלו ואלו דברי אלוקים חיים, מפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותן? מפני שנוחין ועלובין היו, ושונין דבריהן ודברי בית שמאי. ולא עוד אלא שמקדימין דברי בית שמאי לדבריהן".
בדרך כלל בלהט הויכוח כל צד רוצה להציג את טיעוניו, ואף עומד עליהם בכל תוקף. לעיתים "בעידנא דריתחא" עולים ומחריפים "הטונים". אולם במחלוקתם של בית הלל ובית שמאי רואים אנו תרבות של ויכוח, כיצד עלינו לנהוג, בעת עימות רציני. בפרט שהיתה זו מחלוקת שנמשכה זמן רב, שלוש שנים. מסיימים חז"ל במוסר השכל גדול וחשוב: "ללמדך, שכל המשפיל עצמו הקב"ה מגביהו, וכל המגביה עצמו הקב"ה משפילו".
כנגד מחלוקתו הקשה של קרח, שהסבה נזקים עצומים לעם ישראל, ניצבת לה מחלוקת מסוג אחר. מחלוקתם של בית הלל מול בית שמאי זוכה לתואר אידיאלי, של "מחלוקת לשם שמים", משום שהלל ושמאי נשארו איתנים בדעתם, כל אחד בדעתו הוא, לצד האחדות ואחווה ששררו ביניהם. תחילה כל צד הביע את דעת יריבו, בר הפלוגתא שלו, ורק לאחר מכן הבהיר את דעתו. זו תרבות ויכוח ודיון, להציג תחילה את הצד שכנגד.
במחלוקתם אמנם לא היה שוויון דעות, אולם האחדות שררה ביניהם. חז"ל לומדים ממערכת היחסים שהיתה בין בית הלל לבית שמאי: "ללמדך, שחיבה ורעות נוהגים זה בזה, לקיים מה שנאמר: (זכריה ח) האמת והשלום אהבו".
ההכרעה במחלוקת קרח ועדתו על הנהגת משה ואהרן, התבררה דרך נס, ומשה רבנו חזה זאת בפני כל הקהל מראש: "בְּזֹאת תֵּדְעוּן כִּי ה' שְׁלָחַנִי לַעֲשׂוֹת אֵת כָּל הַמַּעֲשִׂים הָאֵלֶּה כִּי לֹא מִלִּבִּי: אִם כְּמוֹת כָּל הָאָדָם יְמֻתוּן אֵלֶּה וּפְקֻדַּת כָּל הָאָדָם יִפָּקֵד עֲלֵיהֶם לֹא ה' שְׁלָחָנִי: וְאִם בְּרִיאָה יִבְרָא ה' וּפָצְתָה הָאֲדָמָה אֶת פִּיהָ וּבָלְעָה אֹתָם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לָהֶם וְיָרְדוּ חַיִּים שְׁאֹלָה וִידַעְתֶּם כִּי נִאֲצוּ הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה אֶת ה'" (טז, כח-ל). בשלושת הפסוקים הבאים (שם, שם, לא-לג) מתוארת התרחשות הנס: "וַיְהִי כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַתִּבָּקַע הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תַּחְתֵּיהֶם: וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת בָּתֵּיהֶם וְאֵת כָּל הָאָדָם אֲשֶׁר לְקֹרַח וְאֵת כָּל הָרֲכוּשׁ: וַיֵּרְדוּ הֵם וְכָל אֲשֶׁר לָהֶם חַיִּים שְׁאֹלָה וַתְּכַס עֲלֵיהֶם הָאָרֶץ וַיֹּאבְדוּ מִתּוֹךְ הַקָּהָל."
הלשון הנפוצה, הפשוטה, לתיאור פתיחת פתח כלשהו, היא כמובן שורש פ'ת'ח'. וזו אכן לשון התורה בפסוק לב: "וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ". אך משום מה, משה רבנו אמר שהאדמה תפצה את פיה, ולא שהאדמה תפתח את פיה. באותה לשון מתואר האירוע גם בספר 'דברים', בפרשת 'עקב': "...אֲשֶׁר פָּצְתָה הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ" (דברים יא, ו).
לשון זו מצויה פחות בתנ"ך, אך מצינו אותה כבר ביחס לפי האדמה בפרשת 'בראשית' בדברי ד' לקין לאחר שהרג את הבל: "וְעַתָּה אָרוּר אָתָּה מִן הָאֲדָמָה אֲשֶׁר פָּצְתָה אֶת פִּיהָ לָקַחַת אֶת דְּמֵי אָחִיךָ מִיָּדֶךָ" (בראשית ד, יא). מצינו לשון זו גם במקומות נוספים, בעיקר ביחס לפתיחת פיות אנשים.
מה משמעות מילה נדירה זו? ומדוע היא מתייחסת דווקא לפה, לעומת המילה 'פתיחה' שמתייחסת לכל הפתיחות לסוגיהן?
דרכו של הרש"ר הירש, לעמוד על משמעות של שורש עפ"י שורשים הדומים לו באותיותיהם. לדבריו (בראשית ד, יא), המשותף לשורשים הדומים פ'צ'ה', פ'צ'ע' ופ'צ'ח, הוא שכולם מתארים פתיחה שנעשית בהכרח, בניגוד למצופה. פצע הוא פתח בגוף שנפתח כתוצאה ממכה, פתח שכמובן כלל לא אמור להיווצר. גם השורש פ'צ'ח', מבטא בלשוננו היווצרות פתח בכוח, כגון בפיצוח אגוזים או גרעינים [ויש לכך סימוכין בפסוק במיכה ג, ג, עיי' במפרשים שם.]
לדברי רש"ר הירש, גם שורש פ'צ'ה', מתאר פתיחה כזו. בכך הוא מסביר מדוע ביחס להריגת הבל נאמר שהאדמה פצתה את פיה לקחת את דמיו, כיוון שהיא עשתה זאת בעל כורחה. כמובן שמתאים שורש זה גם לפתיחת פי הארץ לבליעת דתן ואבירם וכל אשר להם, שלא היתה אמורה להפתח באופן טבעי.
לפי זה, נראה שהשורש פ'צ'ה' אכן דומה אך מעט שונה מהשורשים פ'צ'ע' ופ'צ'ח':
השורשים פ'צ'ע' ופ'צ'ח', מציינים יצירת פתח שכלל לא קיים במציאות.
לעומת זאת, השורש פ'צ'ה', מתייחס דווקא לפתח קיים, שסגור אך יכול להיפתח, שהרי בכל המקומות הוא מתייחס לפה! אלא אף על פי שפה יכול ואף אמור להיפתח – כאשר הוא נפתח לדברים שאיננו אמור להיפתח אליהם, הוא 'נפצה' ולא 'נפתח'. ניתן לומר ששורש זה 'ממצע' בין שורש פ'צ'ח', שמתאר פתיחת פתח שלא קיים כלל – לבין שורש פ'ת'ח', שמתאר פתיחת פתח קיים שאמורה להיות.
לפי זה, יש קושי מסוים בכך שמשה אומר שהארץ תפצה את פיה, שכן לכאורה לארץ אין פה, ששייך לומר שהיא תפתח אותו, ואם כן היה מתאים יותר להשתמש ביחס לפתיחת האדמה בשורש פ'צ'ח', שכאמור מציין יצירת פתח שלא היה קיים. אך כשמתבוננים בתחילת דברי משה רבנו, רואים שהלשון מדוייקת. כי משה אומר – "וְאִם בְּרִיאָה יִבְרָא ה'" (טז, ל), דהיינו שד' יברא את פי הארץ, וכיוון שיהיה פה – הוא יכול להפתח, ורק לא אמור להפתח, אך האדמה כן תפצה פיה כדי לבלוע את קרח ועדתו.
במאמר המורחב הבאנו את המקומות הנוספים שנזכר שורש פ'צ'ה' בתנ"ך, והתבוננו במשמעותם לפי הסבר הרש"ר הירש.
כמו כן, הצענו במאמר שתי תשובות לשאלה המתבקשת מקריאת הפסוקים - מדוע בתיאור המעשה, לא נאמר שהארץ פצתה את פיה, כמו שאמר משה שיקרה? שאלה זו מתעצמת מחמת העובדה שמדובר בתיאור התקיימות דבריו של משה רבנו, והיינו מצפים שהתיאור יהיה בדיוק כפי שאמר! מוזמנים לעיין שם.
1. אילו חמש פרשות, מלבד פרשת קורח, נקראות על שמות בני אדם?
נח וחיי שרה בחומש בראשית, יתרו בחומש שמות, בלק ופנחס בחומש דברים.
2. אילו שני אחים, מלבד משה ואהרון, מוזכרים בפרשה זו?
דתן ואבירם, בניו של אליאב - ממתנגדיו של משה במחלוקת קורח (במדבר טז א).
3. מי מוזכר בפרשה זו אך לא מופיע שוב בתורה כולה?
און בן פלת נמנה בתחילה בין מתנגדיו של משה (במדבר טז א), אולם שמו אינו מופיע שוב בהמשך הפרשה או בכל מקום אחר בתורה.
4. מנהיג המרד נגד משה היה קורח בנו של יצהר (במדבר טז א). באיזה הקשר נוסף מוזכר בפרשה זו "יצהר"?
התורה מציינת את החובה להפריש תרומה מיבולים שונים כגון יצהר – שמן (במדבר יח ב).
5. איזו ארץ מתוארת בפרשה זו כ"ארץ זבת חלב ודבש"?
דתן ואבירם מתארים את מצרים כ"ארץ זבת חלב ודבש" (במדבר טז יג).
