פרשת קבורת שרה היא הפעם הראשונה בתנ"ך בה יש התייחסות לקבורה. עד לשלב זה נזכרו אנשים רבים שמתו, אך לא נזכר כלל מה היו עושים עם המתים או מה ראוי לעשות איתם. מבחינה זו נראה היה שאין לתורה שום חשיבות לשאלה מה שייעשה עם מי שהלך לעולמו. ממילא המוות הוצג כחידלון בלבד: מי שמת פסק מלפעול בעולם ולא נודע על שום משמעות שיש לו אחרי מותו.
אל מול מצב זה, בדור הראשון של האבות שנועדו להקים את העם הנבחר, מתגלה המעלה השורשית והיסודית של האדם שבאה לידי ביטוי בקבורתו לאחר מותו. בתחילת פרשת חיי שרה אברהם עורך משא ומתן כדי לקבור את שרה עד שלבסוף הוא קובר אותה במערת המכפלה. וזהו הרגע בתנ"ך בו מתגלה משמעותה של הקבורה.
בספר תפארת ישראל (פרק נב) המהר"ל מבאר את תפקידה של הקבורה: "ובמדרש: 'ומותר האדם מן הבהמה אין' (קהלת ג, יט) - רב הונא ורב אמי; חד אמר: שעשה לו קבורה... שעשה לו קבורה ובזה נראה כי אין האדם כמו הבהמה שאין לו תקוה עוד. ולכך אין הבהמה נקברת אבל האדם נקבר. וקבורתו מורה על שלעתיד יקום ויחיה ולא קבל ההעדר מכל וכל. שאם קיבל ההעדר מכל וכל, למה לו הקבורה?". הקבורה מבטאת את עליונות האדם. מבחינה חומרית אין לקבורה כל תועלת; יש לה משמעות רק משום שיש לאדם נשמה שממשיכה לחיות גם כשהאדם מת. הקבורה היא ההתנהלות הראויה ביותר עם גופו של האדם באופן שישמור אותו במצב מוכן ועומד לקראת תחית המתים בעתיד.
כעת מובנת החשיבות הגדולה של פרשת קבורת שרה: ככלל חיי האבות באים לקדם את העולם אל קומה חדשה, לאחר הנפילות הגדולות שהיו בתחילת החומש. וכאשר מופיע המוות לראשונה בחיי האבות – זהו הרגע בו מתגלה בתנ"ך כי בעם ישראל יש חידוש שנוגע גם למוות ולא רק לחיים: בישראל יש להתנהג עם המתים באופן שיבטא בשלימות את העובדה שהמת לא נעלם אלא הסתלק לעולם עליון. ההתנהגות הראויה לשם כך היא הקבורה. אברהם מתעקש דוקא על קבורה נצחית ושלימה, קבורה כ'אחוזת קבר' בכדי לבסס ולבהיר את נצחיות הנשמה הישראלית המובעת על ידי הקבורה.
ולאור עיקרון זה נוכל להבין באור חדש את המשא ומתן בין אברהם לבין בני חת. הרי בני חת הסכימו כבר מן ההתחלה שאברהם יקבור את מתו בתוך קבריהם. אך לו אברהם היה שומע להם ושרה היתה נקברת בתוכם – משמעות הדבר היתה כי אין הבדל בין מתי ישראל לבין מתי הכנענים.
בשביל להבין זאת חשוב לשים לב לכך שלקבורה יכולה להיות משמעות הפוכה – משמעות ירודה. הכנסת האדם אל האדמה יכולה להגיע מתוך תפיסה שהאדם אינו אלא עפר ועם מיתתו הוא מתבטל ושב אל העפר. כך הרי היתה גזירת המוות: "כי עפר אתה ואל עפר תשוב". אצל הכנענים זו היתה משמעות הקבורה, והם הציעו לאברהם להיכלל ביניהם. אך כל מה שבא אברהם לגלות הוא שבעם ישראל המיתה היא בערך של עליית נשמה ולא בערך של ירידת הנשמה. לכן אברהם התעקש על קניית אחוזת קבר נפרדת ושונה למשפחתו כך שההבדל יהיה ברור.
ובהתאם לעיקרון זה מפליא לראות את השמות המרכזיים בפרשיה זו: 'עפרון' ו'מערת המכפלה'. השם 'עפרון' נקרא באופן ברור על שם ה'עפר'. ובהקשר של חומש בראשית המשמעות ברורה: הרי הצד השפל והנמוך של האדם נברא מן העפר. מבחינה זו – כאשר האדם מת וגופו שב אל העפר, הרי שהוא מתכלה ואובד מן העולם. 'עפרון' עמד מול אברהם וייצג את הבחינה הזאת של המוות: כשהוא הציע לאברהם לקבור את שרה בתוך קבריהם וללא צורך בתשלום הוא בעצם הביע טענה שגם שרה שמתה הפכה להיות עפר כמו המתים של בני חת. אולם אברהם התעקש שאין זו האמת. הוא התעקש לקבור את שרה דוקא במערת 'המכפלה' ובאופן בו מערה זו תצא מידי בני חת ותהיה משוייכת לעם ישראל בלבד. השם מכפלה נקרא על שם הכפילות. הכפילות מביעה את העובדה שלחיי האדם יש ערך עליון על גבי הערך התחתון: בנוסף לעפר היורד למטה יש באדם גם נשמה העולה למעלה. שרה ראויה היתה להיקבר במערת המכפלה כדי להודיע לכל באי העולם כי עם מיתתה התגלתה הקומה השלימה של האדם. קומה זו מתגלה דוקא עם מיתתו כאשר הקבורה מבשרת על נצחיותו.
בהקשר של חומש בראשית יש חשיבות עליונה לגילוי נצחיותו של האדם שמת. קבורת שרה מגלה על שלב חדש בהיסטוריה שמתחיל את תיקונו של החטא הגדול שמרחף מעל כל החומש, הלא הוא חטא עץ הדעת. הרי התוצאה המרכזית של חטא זה היתה גזירת המוות. אך כאשר שרה נאספת אל עמה הומתק לראשונה חטא זה עם גילוי מעלת הקבורה. עד לפרשת חיי שרה הובן המוות בתור התאפסות והתאיינות של האדם. גזירת המוות הובנה כמחיקה מן החיים ומן ההיסטוריה. אך כאשר שרה, הדור הראשון של עם ישראל, מתה – אז התגלה המוות בפנים חדשות: נשמת האדם היא נצחית ובמוות היא רק מסתלקת לבית עולמה אך אינה חדלה מלהתקיים.
מפליא לראות כיצד העיקרון העליון של נצחיות האדם בא לידי ביטוי בשם הפרשה: 'חיי שרה'. כך כותב על כך בספר 'ברכת אשר' (בתחילת הפרשה): "'חיי שרה' וזהו שם הפרשה, אף כי עניינה הראשון הוא דוקא מות שרה. ובדומה לכך פרשת 'ויחי' שעניינה הוא מות יעקב אבינו ע"ה. ושמא זה ללמדנו שצדיקים במותם נקראים חיים...".
הלומד את הפטרת חיי שרה, מקבל את הרושם, שהברית בין דוד לבת שבע והשבועה אשר נשבע לה היא התשתית למלכות שלמה, וממנה לבניין המקדש כולו
וַיַּ֨עַן הַמֶּ֤לֶךְ דָּוִד֙ וַיֹּ֔אמֶר קִרְאוּ־לִ֖י לְבַת־שָׁ֑בַע וַתָּבֹא֙ לִפְנֵ֣י הַמֶּ֔לֶךְ וַֽתַּעֲמֹ֖ד לִפְנֵ֥י הַמֶּֽלֶךְ: וַיִּשָּׁבַ֥ע הַמֶּ֖לֶךְ וַיֹּאמַ֑ר חַי־יְקֹוָ֕ק אֲשֶׁר־פָּדָ֥ה אֶת־נַפְשִׁ֖י מִכָּל־צָרָֽה: כִּ֡י כַּאֲשֶׁר֩ נִשְׁבַּ֨עְתִּי לָ֜ךְ בַּיקֹוָ֨ק אֱלֹהֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ לֵאמֹ֔ר כִּֽי־שְׁלֹמֹ֤ה בְנֵךְ֙ יִמְלֹ֣ךְ אַחֲרַ֔י וְה֛וּא יֵשֵׁ֥ב עַל־כִּסְאִ֖י תַּחְתָּ֑י כִּ֛י כֵּ֥ן אֶעֱשֶׂ֖ה הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה:
(מלכים א פסוק כח - לא,)
בספר דברי הימים אנו למדים שנבואות רבות היו מיועדת לשלמה, וההבטחה האלוקית היא מקור המלכתו על ישראל
וַיִּבְחַ֡ר יְקֹוָ֣ק אֱלֹהֵי֩ יִשְׂרָאֵ֨ל בִּ֜י מִכֹּ֣ל בֵּית־אָבִ֗י לִהְי֨וֹת לְמֶ֤לֶךְ עַל־יִשְׂרָאֵל֙ לְעוֹלָ֔ם כִּ֤י בִֽיהוּדָה֙ בָּחַ֣ר לְנָגִ֔יד וּבְבֵ֥ית יְהוּדָ֖ה בֵּ֣ית אָבִ֑י וּבִבְנֵ֣י אָבִ֔י בִּ֣י רָצָ֔ה לְהַמְלִ֖יךְ עַל־כָּל־יִשְׂרָאֵֽל: וּמִכָּ֨ל־בָּנַ֔י כִּ֚י רַבִּ֣ים בָּנִ֔ים נָ֥תַן לִ֖י יְקֹוָ֑ק וַיִּבְחַר֙ בִּשְׁלֹמֹ֣ה בְנִ֔י לָשֶׁ֗בֶת עַל־כִּסֵּ֛א מַלְכ֥וּת יְקֹוָ֖ק עַל־ יִשְׂרָאֵֽל: וַיֹּ֣אמֶר לִ֔י שְׁלֹמֹ֣ה בִנְךָ֔ הֽוּא־יִבְנֶ֥ה בֵיתִ֖י וַחֲצֵרוֹתָ֑י כִּי־בָחַ֨רְתִּי ב֥וֹ לִי֙ לְבֵ֔ן וַאֲנִ֖י אֶֽהְיֶה־לּ֥וֹ לְאָֽב: וַהֲכִינוֹתִ֥י אֶת־מַלְכוּת֖וֹ עַד־לְעוֹלָ֑ם אִם־יֶחֱזַ֗ק לַעֲשׂ֛וֹת מִצְוֹתַ֥י וּמִשְׁפָּטַ֖י כַּיּ֥וֹם הַזֶּֽה:
(דברי הימים א פרק כח פסוק -ח)
בפשטות ההבטחה לדוד על בן אשר יקרא שמו שלמה, נאמרת לדוד מיד כשמבקש לבנות את בית המקדש.
ההחלטה לקרוא את הבן הנולד לבת שבע בשם אשר לו ייועדו כל הנבואות הגדולות, היא היא השבועה אשר נשבע לה. כי מה היא השבועה? התפסת ההבטחה והיעוד אשר נשבע אדם לחברו - בשם ד'.
בקריאת השם, נעשה דוד כאומר לבת שבע: כל הייעודים הגדולים הגנוזים בהבטחות ד' לשלמה – יחולו על הבן הנולד לנו.
מיוחדת קריאת שם זו – שהיא נעשית במשותף על ידי האב והאם גם יחד:
וַיְנַחֵ֣ם דָּוִ֗ד אֵ֚ת בַּת־שֶׁ֣בַע אִשְׁתּ֔וֹ וַיָּבֹ֥א אֵלֶ֖יהָ וַיִּשְׁכַּ֣ב עִמָּ֑הּ וַתֵּ֣לֶד בֵּ֗ן ויקרא וַתִּקְרָ֤א אֶת־שְׁמוֹ֙ שְׁלֹמֹ֔ה וַיקֹוָ֖ק אֲהֵבֽוֹ:
(שמואל ב פרק יב פסוק כד - כה, כד-כה)
לאחר קריאת שם זו, קריאה שהיא היא השבועה הגדולה בין דוד לבת שבע. חוזרת הנבואה ומאשררת את בחירתו של דוד בשלמה להיות מקיים הנבואה:
וַיִּשְׁלַ֗ח בְּיַד֙ נָתָ֣ן הַנָּבִ֔יא וַיִּקְרָ֥א אֶת־שְׁמ֖וֹ יְדִ֣ידְיָ֑הּ בַּעֲב֖וּר יְקֹוָֽק:
(שמואל ב פרק יב פסוק כה, כה)
סוף ספר שמואל עסוק בבניין התשובה הגדולה והתיקון הגדול של דוד ובת שבע.
חתימת הברית בין איש ואישה ותיקונו בחותם היעוד הוא ייעוד תיקונה של הבריאה כולה ומקום להשראת שכינת ד' בינינו. הלא גם במוקד המקדש- שורה השכינה בין שני הכרובים.
פרי התיקון והחיבור הזה הוא שלמה. מחבר שיר השירים אשר כל העולם כולו כדאי הוא לו.
אמר רבי עקיבא ...אין כל העולם כולו כדאי כיום שניתן בו שיר השירים לישראל שכל כתובים קדש ושיר השירים קודש קדשים
(משנה מסכת ידים פרק ג משנה ה)
בבית שני, לא עמדנו בדרגת דרישת אלוקים דרך עומק החיבור בין איש לאישה, על כן נעדרו ממנו שני הכרובים כמוקד השראת השכינה.[1] נראה שעל כן התחבטו אנשי כנסת הגדולה האם לכלול את ספרי שלמה בתוך כתבי הקודש.
הוו מתונים בדין כיצד מלמד שיהא אדם ממתין בדין שכל הממתין בדין מיושב בדין ... בראשונה היו אומרים משלי ושיר השירים וקהלת גנוזים היו...
(מסכתות קטנות מסכת אבות דרבי נתן נוסחא א פרק א)
יתכן שזו גם הסיבה שספר דברי הימים מצניע את מקומה הגדול של הברית עם בת שבע בבנין מלכות שלמה ובית המקדש. ספר שנכתב בימי בית שני, אינו מעמיד את תיקון הברית בין איש לאישה במוקד ביאור השראת השכינה בישראל.
לאחר חורבן בית שני שב רבי עקיבא צופה הגאולה ושוחק ליום אחרון: הוא המעמידנו על כוחו העצום של קודש הקודשים בדימויי שיר השירים והוא הכורת ברית עם אשתו בצביונה של ירושלים של זהב.
אמנם כנטף מים מני ים, כזיק אחד מלהב אש אוכלה, כאות אחת מספר גדול, ידע איש אשר כה רמה נפשו להעריך גם האהבה הפרטית הטבעית בערכה הטהור ותהיינה לו האהבה הטהורה הטבעית והאהבה הלאומית הנאורה והאהבה האלוקית הקדושה ומלאת הוד ערוכים במערכה, כמגדל דוד בנוי לתלפיות
(עולת ראיה הקדמה לשירה שירים)
הכרעתם של אנשי כנסת הגדולה לשמר את הדמויים הגדולים הללו, למרות שלא תמיד אנו עומדים במדרגתם, משמרת בכנסת ישראל את כוחו של דוד המלך, את כוחה של מלכות ד' החובקת כל. עד לתיקון המציאות כולה מראשית עד אחרית.
יחי המלך דוד לעולם.
[1] בגמרא יומא נד מובאים שני תרוצים, האם נעדרו לגמרי הכרובים מבית שני או שנשאר להם זכר בדמות ציורי כרובים על הקירות.
אברהם אוסר על עבדו לקחת ליצחק אשה מבנות הכנעני, אלא דווקא מארם נהריים. ואת ההתרחקות הזו מבנות כנען מצאנו גם אצל יצחק ורבקה "וַתֹּאמֶר רִבְקָה אֶל יִצְחָק קַצְתִּי בְחַיַּי מִפְּנֵי בְּנוֹת חֵת אִם לֹקֵחַ יַֽעֲקֹב אִשָּׁה מִבְּנוֹת חֵת כָּאֵלֶּה מִבְּנוֹת הָאָרֶץ לָמָּה לִּי חַיִּֽים", ויצחק אכן שולח את יעקב אל חרן. אלא שזה לא מובן: מה עדיפות בנות ארם נהריים על בנות כנען? הרי גם בארם נהריים עבדו עבודה זרה, וכמו שנאמר ביהושע "בְּעֵבֶר הַנָּהָר יָשְׁבוּ אֲבוֹתֵיכֶם מֵעוֹלָם תֶּרַח אֲבִי אַבְרָהָם וַאֲבִי נָחוֹר וַיַּעַבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים".
נראה שיש בכל זאת הבדל בין העבודה זרה של כנען לעבודה זרה של אזור הפרת והחידקל.
ההבדל הבסיסי בין האיזורים האלו נאמר בספר דברים: "לֹא כְאֶרֶץ מִצְרַיִם הִוא אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִשָּׁם אֲשֶׁר תִּזְרַע אֶת זַֽרְעֲךָ וְהִשְׁקִיתָ בְרַגְלְךָ כְּגַן הַיָּרָֽק: וְהָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹֽבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ אֶרֶץ הָרִים וּבְקָעֹת לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָּֽיִם". בארצות הנהרות: מצרים מצד אחד, והפרת והחידקל מצד שני, המים זמינים כמעט תמיד. לא צריך תפילות בשבילם. ולכן הם מקומות שיכחת ה', כי לא צריך לפנות אליו. אבל באזור ארץ כנען שביניהן, צריך גשם, ולכן צריך לפנות אל ה' ולבקש.
בהתאמה, נוצרו עבודות זרות ותרבויות שונות בארצות האלו: במצרים למשל, העבודה זרה היתה טכנית וחומרית מאוד. הם עבדו למלך שמאגד אותם, לנילוס שמשקה את השדות, לכבש שסיפק הרבה מהתצרוכת, ולשמש שמשפיעה על הגידולים. ואותו עקרון פעל, כנראה, גם באזור הפרת והחידקל.
אבל בארץ כנען היה צריך קשר למשהו הרבה יותר גבוה כדי להשיג את המים הדרושים לחיים. הכנענים לא ידעו כמובן לעבוד את ה', ולכן הם חיפשו איזה עבודה זרה יכולה להשפיע על עניינים מיסטיים ולא חומריים. מי יכול להשפיע על גשם, שלא מגיע לפי הזמנה. ואולי לכן התפתחו בארץ כנען עבודות זרות, מאוד משונות, רעות ואכזריות.
וכמו שנאמר למשל: "כִּי כָל תּוֹעֲבַת ה' אֲשֶׁר שָׂנֵא עָשׂוּ לֵאלֹהֵיהֶם כִּי גַם אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנֹתֵיהֶם יִשְׂרְפוּ בָאֵשׁ לֵאלֹהֵיהֶם" (דברים יב, לא).
"לֹא תִלְמַד לַעֲשׂוֹת כְּתוֹעֲבֹת הַגּוֹיִם הָהֵם: לֹא יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר בְּנוֹ וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ... וּבִגְלַל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה ה' אֱלֹהֶיךָ מוֹרִישׁ אוֹתָם מִפָּנֶיךָ" (דברים יח, ט – יב).
ואחרי כל פרשת עריות, האוסרת דברים מזעזעים שלא מתיישבים על השכל האנושי הפשוט, אומר הפסוק "כִּי אֶת כָּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵל עָשׂוּ אַנְשֵׁי הָאָרֶץ אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם... לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת מֵחֻקּוֹת הַתּוֹעֵבֹת אֲשֶׁר נַעֲשׂוּ לִפְנֵיכֶם". חוקות התועבות כלומר שכל התועבות האלה לא היו רק ענינים שהם התייחסו אליהם בסלחנות, אלא חלק מחוקי אנשי כנען, וה"מצוות" שלהם.
ולכן התרחקו האבות מלהתחתן עם הכנענים. כי מי שמגיע מבית שעובד עבודה זרה חומרית וטכנית, אפשר בקלות שיקבל את ההגיון של התורה שלא סותר את החומריות. ורק יעזוב את המעשים הטכניים שעשו אבותיו. אבל מי שבא מבית עובד עבודה זרה אידיאולוגית ורחוקה מההגיון, מי שהעבודה זרה שלו מצדיקה את הרע ומחייבת לעשות תועבות, קשה מאוד שיוכל להבין ולקבל מוסר והגיון של תורה שסותר את צורת החשיבה שלו לגמרי.
ולכן גם כשיצאו ישראל לגלות, לא היו בין עמי האזור, אלא או במצרים או בבבל ואשור.
[עיון נוסף והרחבה: ויקרא פרק יח פסוק ג: רש"י והעמק דבר, העמק דבר ויקרא פרק יט פסוק כו, שם משמואל בשלח תרע"ב 'והנה קליפת פלשתים', אחרי מות תרע"ג 'כמעשה ארץ מצרים'].
1. היכן עוד מוזכר המספר 400 בספר בראשית, לבד מארבעה מאות שקלי הכסף ששמשו לרכישת מערת המכפלה? (2 תשובות)
לחידון לילדים לפי סדר העולים לתורה לחץ כאן
-את התשובות לשאלות תמצא בתחתית העמוד-
לעלוי נשמת א"מ שלמה בן נתן חיים וא"מ אסתר בת רפאל ז"ל
מתוך הספר סימן לבנים:
קניית מערת המכפלה היא הקניין הראשון של אברהם בארץ ישראל. שרכישת שדה המכפלה היא דבר מאוד חשוב לאברהם, אולם קשה להתעלם מה שקניין זה עובד דווקא במצערות המצריכות שטח לקבורתה של שרה . הקניין הראשון בארץ מוכר לבית קברות. ואכן על אדמת חברון נאמר: " אין לך טרשים בארץ ישראל יותר מחברון לפיכך הקצוה לקברות מתים" ( רש"י במדבר יג, כב), " וחברון פסולתה של ארץ ישראל" ( רש"י דברים יא, י). העיר חברון אף שימוש כנקודת ציון מרכזית בנתיב כניסתם של המרגלים לארץ: " וַיַּֽעֲלוּ בַנֶּגֶב וַיָּבֹא עַד חֶבְרוֹן וְשָׁם אֲחִימָן שֵׁשַׁי וְתַלְמַי יְלִידֵי הָֽעֲנָק" ( במדבר ). בחברון ראו המרגלים ילידי ענק ובעקבות כך מאסו בארץ: " וַיְסַפְּרוּ לוֹ וַיֹּאמְרוּ בָּאנוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ... אֶפֶס כִּי עַז הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ וְהֶעָרִים בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד וְגַם יְלִדֵי הָעֲנָק רָאִינוּ שָׁם" (שם כג-כח). כנראה שהעיר חברון מהווה אבן בוחן יסודית לקביעת היחס לארץ ישראל.
על אף ששדה המכפלה מוצע לאברהם בחינם, אברהם מתעקש לשלם עבורו כסף מלא. רק לאחר שהוא קונה את השדה הוא קובר את שרה "וַיָּקָם שְׂדֵה עֶפְרוֹן אֲשֶׁר בַּמַּכְפֵּלָה... לְאַבְרָהָם לְמִקְנָה לְעֵינֵי בְנֵי חֵת בְּכֹל בָּאֵי שַׁעַר עִירוֹ. וְאַחֲרֵי כֵן קָבַר אַבְרָהָם אֶת שָׂרָה אִשְׁתּוֹ אֶל מְעָרַת שְׂדֵה הַמַּכְפֵּלָה". רוב פסוקי הפרשייה עסוקים בנושא רכישת הקרקע ואילו רק פסוק אחד עוסק בקבורת שרה. הנושא אם כן הוא הקניין. קניין זה מהווה מפתח לכל סוגיית הקניין בישראל. מושג הקניין הינו מושג אנושי בסיסי. תחושת הקיום מתחזקת על ידי הבעלות, ועימה תחושת ביטחון ושליטה, אחיזה ועצמאות. הילד הראשון שנולד בעולם נקרא 'קין' " וַתַּהַר וַתֵּלֶד אֶת קַיִן וַתֹּאמֶר קָנִיתִי אִישׁ אֶת ה'" (בראשית ד, א). חווה מבטאת בטבעיות את ההרגשה הקיומית הזו.
"כל אדם שאין לו קרקע אינו אדם" (יבמות סג ע"א), כאשר אדם בוחן רכישת קרקע, במידה רבה הוא בוחן את אישיותו וערכיו, מה מעניין אותו, מהם השיקולים השונים שלו לבחירת המקום, מה הוא מתכנן לעשות ועוד. דוגמה לדבר, לוט שעה שנפרד מאברהם: "וַיִּשָּׂא לוֹט אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת כָּל כִּכַּר הַיַּרְדֵּן כִּי כֻלָּהּ מַשְׁקֶה" (בראשית יג, י), שיקוליו אסתטיים וחומריים, אף שאנשי סדום רעים וחטאים. כשם שהדבר נכון באדם הפרטי, כך גם במישור הלאומי. קנייני האומה מעידים על אופייה. הקניין הראשון בארץ ישראל טומן בחובו משמעות עמוקה בקשר של עם ישראל לארץ ישראל. אברהם אינו מחפש נוף יפה, שדות פורחים וחקלאות עשירה, אף לא שכנים טובים או איזור שקט. אברהם מגדיר בראש ובראשונה מה אנו לא מחפשים כאן בארץ, לא באנו לארץ בשביל שטחי נדל"ן, נוף או ביטחון. הצעד הראשון מתבצע בחברון, באדמת טרשים, במקום בו נקברים המתים, זה המקום המתאים לקבורתה של שרה. זיקתו של עם ישראל לארץ נעלה הרבה יותר מכל מטרה רווחית.
את מערת המכפלה גילה אברהם, על פי חז"ל, בעת שבאו אליו שלושת המלאכים לבקרו. בעודו רץ להביא בן בקר "ברח מלפניו בן הבקר ונכנס למערת המכפלה ונכנס אברהם אחריו" (פרקי דרבי אליעזר חורב, לה). מערת המכפלה מתגלה על רקע גמילות חסדים נלהבת: "ומצא שם אדם וחוה שוכבים על המטות וישנים ונרות דולקין עליהם וריח טוב עליהם כריח ניחוח". שם במערה הוא מוצא את צלם אלהים שבו, את האנושיות היסודית, הראשונית. ריצתו נטולת הרווח של אברהם אחר בן הבקר הובילה אותו אל עצמו. בחברון מתברר מיהו האדם. במערה החבויה מתחת לאדמה, מקום בו העין האנושית והמושגים האנושיים אינם תופסים מקום, זוהי מהות הקבורה. בית קברות הוא מקום בו כל המושגים האנושיים מתמוססים ונעלמים " לַמְנַצֵּחַ לִבְנֵי קֹרַח מִזְמוֹר... אַל תִּירָא כִּי יַעֲשִׁר אִישׁ כִּי יִרְבֶּה כְּבוֹד בֵּיתוֹ: כִּי לֹא בְמוֹתוֹ יִקַּח הַכֹּל לֹא יֵרֵד אַחֲרָיו כְּבוֹדוֹ" (תהילים מט, יז-יח). בבית הקברות עולה השאלה האם גילית את צלם אלוהים שבך? האם היתה בך אנושיות? בארץ ישראל אנו מחפשים את הזהות העצמית שלנו, וחברון היא השער.
המרגלים רואים בחברון איום. הם רצו מקום שקט, לא מסוכן, והנה הם מוצאים ענקים. לעומתם, כלב אינו נופל בעצתם: " וַיָּבֹא עַד חֶבְרוֹן" (במדבר יג, כב), - "מלמד, שפירש כלב מעצת מרגלים והלך ונשתטח על קברי אבות" (סוטה לד ע"ב). כתוצאה מהליכתו לחברון "הָיְתָה רוּחַ אַחֶרֶת עִמּוֹ" (במדבר יד, כד), הוא חזר ממנה איש חדש היודע שאין אנו מחפשים בארץ תועלת ארצית או שקט ביטחוני. ואכן, זכה כלב להיכנס לארץ ואף להשתתף בכיבוש חברון "וְעַתָּה הִנֵּה אָנֹכִי הַיּוֹם בֶּן חָמֵשׁ וּשְׁמוֹנִים שָׁנָה: עוֹדֶנִּי הַיּוֹם חָזָק כַּאֲשֶׁר בְּיוֹם שְׁלֹחַ אוֹתִי מֹשֶׁה כְּכֹחִי אָז וּכְכֹחִי עָתָּה לַמִּלְחָמָה וְלָצֵאת וְלָבוֹא: וְעַתָּה תְּנָה לִּי אֶת הָהָר הַזֶּה אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' בַּיּוֹם הַהוּא כִּי אַתָּה שָׁמַעְתָּ בַיּוֹם הַהוּא כִּי עֲנָקִים שָׁם וְעָרִים גְּדֹלוֹת בְּצֻרוֹת אוּלַי ה' אוֹתִי וְהוֹרַשְׁתִּים כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה': וַיְבָרְכֵהוּ יְהוֹשֻׁעַ וַיִּתֵּן אֶת חֶבְרוֹן לְכָלֵב בֶּן יְפֻנֶּה לְנַחֲלָה: עַל כֵּן הָיְתָה חֶבְרוֹן לְכָלֵב בֶּן יְפֻנֶּה הַקְּנִזִּי לְנַחֲלָה" (יהושע יד, י-יד). כוחו של כלב לא נחלש, מכוח זיקתו לחברון ולקברי אבות.
הפרשייה הבאה בפרשה היא החיפוש אחר אשה ליצחק. אליעזר מוצא את רבקה, המבטאת גם היא, כמו אברהם, חסד מוחלט ללא כל תועלת אישית: "וַתֹּאמֶר שְׁתֵה אֲדֹנִי וַתְּמַהֵר וַתֹּרֶד כַּדָּהּ עַל יָדָהּ וַתַּשְׁקֵהוּ: וַתְּכַל לְהַשְׁקֹתוֹ וַתֹּאמֶר גַּם לִגְמַלֶּיךָ אֶשְׁאָב... וַתְּמַהֵר וַתְּעַר כַּדָּהּ אֶל הַשֹּׁקֶת וַתָּרָץ עוֹד אֶל הַבְּאֵר לִשְׁאֹב וַתִּשְׁאַב לְכָל גְּמַלָּיו" רבקה רצה להשקות את אליעזר וגמליו כשם שרץ אברהם אחר בן הבקר. רבקה רצה מיוזמתה, היא כלל לא מכירה את אליעזר ולמרות זאת היא מסייעת לו וגומלת עימו חסד, "וְהָאִישׁ מִשְׁתָּאֵה לָהּ" "משתומם ומתבהל על שראה דברו קרוב להצליח" (רש"י). "וַיְבִאֶהָ יִצְחָק הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ וַיִּקַּח אֶת רִבְקָה וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה וַיֶּאֱהָבֶהָ וַיִּנָּחֵם יִצְחָק אַחֲרֵי אִמּו". יצחק מוצא ברבקה נחמה, הוא מזהה בה המשכיות לדרכה של שרה. פרשתנו מבררת שארץ ישראל בנויה על אדני החסד ומכוחם אף תיגאל: "צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה" (ישעיה א, כז).
בפרשת השבוע אנו קוראים על אחד האירועים ההיסטוריים שבתולדות עמנו. אברהם ממשיך את השושלת, ומקיים את הבטחת הקב"ה: "כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע" (לעיל כא, יב). אברהם שולח את אליעזר נאמן ביתו לארץ מולדתו, להשיא אשה ליצחק בנו.
כשהגיע אליעזר למקום, המתין ליד באר המים, שם נשא תפילה, שהקב"ה יזמן לו נערה חשובה. אליעזר היה בטוח שתפילת אברהם תתקבל. ולכן התפלל אליעזר שיהיה מתאים למלא את המשימה כראוי, שלא יגרום שתהיה מניעה לקיום תפילת אברהם 'הוּא יִשְׁלַח מַלְאָכוֹ לְפָנֶיךָ וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה'.
אליעזר לא הלך לבית משפחת אברהם, אלא החליט לבדוק את הנערה על יד באר המים. הוא הבין שאת נעימות הליכותיה לא יוכל לדעת לאחר כניסתו לעיר, שכן התנהגות הנערה עשויה להיות מושפעת מהוריה בהנחייתם, ולא ניתן יהיה לעמוד על מידותיה. ולכן ביקש לעמוד על תכונות הנערה בכניסה לעיר, ללא גורמים חיצוניים העשויים להשפיע על התנהגותה.
במרכז הבחינה העמיד אליעזר סיטואציה ייחודית. הוא הציב תנאי ואמר: 'וְהָיָה הַנַּעֲרָ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיהָ הַטִּי נָא כַדֵּךְ וְאֶשְׁתֶּה' (כד, יד), ובתגובה לדבריו 'וְאָמְרָה שְׁתֵה וְגַם גְּמַלֶּיךָ אַשְׁקֶה', זו תהיה ההוכחה שהיא האשה הראויה להינשא ליצחק. נשאלת השאלה, מדוע אליעזר ביקש תנאי זה דוקא? מדוע לא בחן את הנערה באופן אחר?
בפשטות רצה אליעזר לבחון האם הנערה ראויה להיכנס למשפחתו של אברהם אבינו, שכידוע מידת החסד היתה נר לרגליו, והחליט להתבונן איך היא פועלת בעשיית חסד, בפרט במעשה שהיה יכול לעשות לבד, ויכולה היתה לומר לו שישתה ממי הבאר, ללא סיועה. המלבי"ם מדגיש שמסיבה זו ביקש ממנה אליעזר שבדוקא היא תטה את הכד, שהוא טורח גדול, שתוריד את הכד מעל שכמה אל ידיה להשקות אותו. אליעזר ביקש ממנה שתתן לו לשתות, ולבחון האם בתגובה תשיב: 'שתה וגם גמליך אשקה', אזי יבין מכאן שהיא בעלת חסד, הנותנת יותר ממה שמתבקשת.
בית הלוי מבאר שעל אף שהכל היה בדרך ניחוש וסימן, בבחינה זו פעל אליעזר בחכמה רבה. הוא רצה לעמוד על מידותיה, אם הן טובות ובאמצעותן לבחון גם ובעיקר את תבונתה: א. לראות האם היא טובה במזגה, לתת לאיש שאינה מכירה לשתות, ובפרט שלא היתה שם כוס לשאוב מהכד, אלא הוא שתה מהכד בעצמו, כפי שביקש 'הַגְמִיאִינִי נָא מְעַט מַיִם מִכַּדֵּךְ'. בכך עמד על מידותיה, שכן אם לא היתה בעלת חסד, לא היתה נותנת לו, שהרי מדובר באדם זר היכול להמאיס את המים ברוק שבפיו. ב. אליעזר רצה לראות מה תעשה במים שנותרו בכד לאחר ששתה ממנו.
בכך הציב אותה בדילמא, מחד, אם תשא אותם לביתה, היא תתגלה כנערה שאינה חכמה, שמא פיו אינו נקי והשאיר חולי בכד. מאידך, אם היא לא תקח את המים לביתה ותשפוך אותם, עלול הוא להתבזות ולהתבייש, ששופכת את שאריות המים שמהם שתה.
על כן ציפה שתאמר לו: 'וְגַם גְּמַלֶּיךָ אַשְׁקֶה', (כפי שאכן אמרה), וכך יעמוד על חכמתה הרבה ויידע שהיא בעלת שכל וכמו כן גם בעלת מידות טובות ודרך ארץ, ואינה פוגעת בכבודו של אדם. גם לאחר שהגיע למסקנה זו, עדיין אין ראיה שהיא ראויה לביתו של יצחק, ועל כך התפלל לה' שיעלו לו הסימנים שעושה, להוכיח שזו הנערה שהועיד הקב"ה ליצחק.
בתשובתה, הוסיפה רבקה, מעבר לציפיותיו. היא לא רק אמרה: 'שְׁתֵה וְגַם גְּמַלֶּיךָ אַשְׁקֶה', אלא הוסיפה גַּם לִגְמַלֶּיךָ אֶשְׁאָב עַד אִם כִּלּוּ לִשְׁתֹּת', ובכך הראתה שחסה על כבודו, שלא יחשוב ששפכה את המים אל השוקת, משום שאינה רוצה לישא אותם לביתה, אלא אמרה לו שתשאב עוד מים אחרים עבור הגמלים, עד שיכלו לשתות וכך הניחה את דעתו בצורה מכובדת.
לומדים אנו מפרשה זו שאדם נבחן במידת טוב ליבו. אליעזר רצה לבחון אותה, עד כמה תטרח ותוריד את כדה מעל שכמה להשקות אותו, שכן יכלה להתחמק באופן טבעי, בטיעון שיכול לשאוב מים בעצמו. באמרה 'שְׁתֵה וְגַם גְּמַלֶּיךָ אַשְׁקֶה', נוכח אליעזר לראות את טוב ליבה, ומידותיה הטובות, שבלטה ברגישותה ויחסיה לזולת.
בפרשת בראשית (ב, יט) נאמר: "וַיִּצֶר ה' אֱלֹהִים מִן הָאֲדָמָה כָּל חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת כָּל עוֹף הַשָּׁמַיִם וַיָּבֵא אֶל הָאָדָם לִרְאוֹת מַה יִּקְרָא לוֹ וְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא לוֹ הָאָדָם נֶפֶשׁ חַיָּה הוּא שְׁמוֹ."
ובמדרש הגדול מתואר:
'וכיון שברא אדם הראשון כינס כל בהמה וחיה ועוף והעמידן לפניו. אמר לו מה שמותן של אלו. אמר לפניו רבון העולמים לזה נאה לקרותו שור, לזה נאה לקרותו סוס, לזה נאה לקרותו אריה, לזה נאה לקרותו גמל, לזה נאה לקרותו נשר.'
ואומר על כך רבנו בחיי (בראשית ב, יט):
'ונראה לי באור המדרש הזה כי האדם הבין בחכמתו ושכלו טבע כל בהמה וחיה וקרא לכל אחת ואחת שם מעין הטבע והמדה שהכיר בה...'
נמצינו למדים, ששמו של כל בעל חיים, ניתן לו בלשון הקודש על ידי אדם הראשון, והוא קשור באופן מהותי לעניינו ולתכונותיו.
נתבונן אפוא, בשם 'גמל', שנזכר בפרשתנו פעמים רבות.
לאותיות שמו של הגמל: ג'מ'ל', ישנן כמה משמעויות.
המשמעות העיקרית והנפוצה של השורש ג'מ'ל', היא כמשמעות המילה 'גְּמוּל' הנגזרת ממנו, דהיינו תשלום כלשהו שמגיע לאדם בעקבות מעשה טוב או רע, שיצר מעין 'חוב' ש'פריעתו' היא השבת הגמול לו.
במשמעויותיו הנוספות, השורש ג'מ'ל' מציין שלב של סיום בגדילה, בצמיחה, הן של בני אדם, כמו שנאמר לדוגמה בפרשת וירא לגבי יצחק "וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד וַיִּגָּמַל" (בראשית כא, ח), והן ביחס לצמחייה, כמו שנאמר לדוגמה בפרשת קרח על מטה אהרן: "וַיֹּצֵא פֶרַח וַיָּצֵץ צִיץ וַיִּגְמֹל שְׁקֵדִים" (במדבר יז, כג).
רבנו מיוחס (בפרשת קרח) מבאר בתמציתיות את משמעות הגמילה המשותפת לשלושת התחומים:
'כל תשלום דבר ומלואו קרוי גמולה, וכן ויגדל הילד ויגמל. ובוסר גומל יהיה נצה, וגמולו ישלם לו, תשלום מעשיו, ורבים כמוהו, כלומר השלים הפרי וגמרו'.
הרש"ר הירש מבאר גם הוא באופן דומה, ומציע: 'שמא שמו של "גמל" מורה על יכולתו לעשות זמן רב ללא שתיה.' כלומר, כמו שהגָּמוּל הושלם במידה מסוימת שכבר אינו זקוק לאמו – כך הגמל כבר לא זקוק למים כמעט, לאחר ששתה כל צרכו.
אך יש לציין, שישנם מקומות רבים שבהם נראה שה'גְּמוּל' הוא לא 'תשלום' בעקבות משהו, אלא להפך, הוא ה'משהו' שראוי לגמול עליו. יש לכך כמה דוגמאות, והמצודות מבאר כך במפורש ביחס לשני מקומות:
יש להוסיף שגם הביטוי השגור בפינו 'גמילות חסדים', ממש מנוגד לכאורה למשמעות הפשוטה של גמול, שכן כל עניינו של חסד הוא שאינו בא כתשלום חוב.
מדוע התחלת מעשה נקראת 'גמול'?
המלבי"ם מפרש (במקומות רבים) את משמעות הפועל ששורשו ג'מ'ל', ונראה שהמשמעות שהוא נותן באה לענות על השאלה הנ"ל. וזו לשונו:
'הגמול הוא העושה לחברו רע או טוב על ידי התפעלִיוּת איבה או אהבה, וזה נקרא גומל אף שלא עשה לו רע {או טוב} בפועל {קודם לכן}'.
נראה שכוונתו לבאר שמכיוון שיש נטייה נפשית שגורמת לעשיית הטובה או הרעה – עצם עשיית המעשה נקראת 'גמול' כיוון שהיא משלימה את הנטיה, מוציאה אותה מן הכוח אל הפועל.
נראה לפי זה לבאר, שגמילות חסד נקראת כך משום שהיא נובעת מנטייה חזקה של אהבת הבריות , שיוצאת אל הפועל ומוצאת את ביטויה והשלמתה בעשיית החסד.
על פי דרך זו, ניתן לבאר שגמל נקרא 'גמל' לא מצד התוצאה של מסוגלות הליכתו במדבר דרך ארוכה ללא שתייה, אלא מצד כמות המים הגדולה שהוא שותה כאשר הוא צמא, שעל ידה הוא משלים את נטייתו לאגור בתוכו כמות גדולה מאוד של נוזלים, במידה בולטת יחסית לבעלי חיים אחרים. תכונה זו ודאי קיבלה משמעות מיוחדת בפרשתנו, בגילוי מידת גמילות החסד של רבקה, שבאמצעותה ידע אליעזר שהיא ראויה לביתו של אברהם איש החסד.
המלבי"ם מבאר, שמעשים רעים שנובעים מאיבה, מגיע עליהם עונש מיוחד, וזהו הגמול שעליו מתפלל דוד לד' שישיב לאויביו: "תֶּן לָהֶם כְּפָעֳלָם וּכְרֹעַ מַעַלְלֵיהֶם, כְּמַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם תֵּן לָהֶם, הָשֵׁב גְּמוּלָם לָהֶם" (תהלים כח, ד). יה"ר שנזכה לראות במהרה בגמול זה.
1. היכן עוד מוזכר המספר 400 בספר בראשית, לבד מארבע מאות שקלי הכסף ששמשו לרכישת מערת המכפלה? (2 תשובות)
בבראשית טו יג, אלוקים אומר לאברהם שצאצאיו יהיו עבדים במשך 400 שנים. בבראשית לב ז, עשיו מגיע לתקוף את יעקב עם 400 איש.
אליעזר לוקח 10 גמלים למסעו (בראשית כד י). אליעזר נותן לרבקה שני צמידים במשקל 10 שקל זהב האחד (בראשית כד כב). משפחתה של רבקה רוצה שהיא תישאר בביתם לפחות 10 חודשים לפני שתינשא ליצחק (בראשית כד נה).
רבקה אומרת לאליעזר שיש למשפחתה תבן רב לגמליו (בראשית כד כה). בשמות ה ז, פרעה מצווה להפסיק לתת לבני ישראל המשועבדים תבן כדי ללבן ממנו לבנים.
מותם של אברהם (בראשית כה ח) ובנו ישמעאל (בראשית כה יז)
