רש"י: "ראו כי רעה נגד פניכם - כתרגומו. ומדרש אגדה שמעתי כוכב אחד יש ששמו רעה. אמר להם פרעה רואה אני באיצטגנינות שלי אותו כוכב עולה לקראתכם במדבר, והוא סימן דם והריגה וכשחטאו ישראל בעגל ובקש הקדוש ברוך הוא להרגם אמר משה בתפלתו (שמות לב יב) למה יאמרו מצרים לאמר ברעה הוציאם, זו היא שאמר להם ראו כי רעה נגד פניכם".
מספרי ההיסטוריה ומן המסורות יודעים אנו שמצרים סגדו לאורך תקופות רבות לאל מרכזי אותו הם כינו 'רע'. ניתן לזהות בחומש שמות פזורים מספר רמזים מרכזיים להתמודדות של עם ישראל מול 'רע' האל המצרי:
בסוף חומש בראשית (מא, נ) מצינו כי לכהן אליל ראשי במצרים קוראים על שמו: "פּוֹטִי פֶרַע כֹּהֵן אוֹן". כלומר ששם זה הוטמע בשמו של כהן ראשי במצרים.
על שם אותו אלוה מצרי נקראה העיר 'רעמסס' (א, יא): "וַיִּבֶן עָרֵי מִסְכְּנוֹת לְפַרְעֹה אֶת פִּתֹם וְאֶת רַעַמְסֵס". המשמעות היה שישראל שועבדו דוקא לעיר שנקראה על שם 'רע'.
ואולי יותר מכל: פרעה עצמו קרוי על שם הקשר המיוחס לו לאל הגדול של מצרים. חז"ל עמדו על כך שפרעה יחס לעצמו כוחות אלוהיים, והדבר בא לידי ביטוי בשמו.
כשאנו מתחילים להיחשף לתופעה זו, נפקחות העיניים למצוא לה ביטויים נוספים. בסוף פרשת שמות נמצא הרגע הקשה ביותר של השיעבוד ועבודת הפרך (ה, יט): "וַיִּרְאוּ שֹׁטְרֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֹתָם בְּרָע לֵאמֹר לֹא תִגְרְעוּ... וַיָּשָׁב מֹשֶׁה אֶל ה' וַיֹּאמַר אֲדֹנָי לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה... וּמֵאָז בָּאתִי אֶל פַּרְעֹה לְדַבֵּר בִּשְׁמֶךָ הֵרַע לָעָם הַזֶּה...". ניתן לראות כיצד ברגעי המשבר הגדולים, מובע בין השורות חשש גדול שמא יאמרו מצרים כי אלוהיהם עוזר להם לנצח את ישראל.
וכך ניתן להבין גם את מה שכל אדם בישראל מצווה לספר על שיעבוד מצרים במצוות מקרא הביכורים (דברים כו, ו): "וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַנּוּנוּ" – כלומר המצרים לא רק שיעבדו אותנו, אלא התאמצו להכניסנו אל תחת כנפיו של אל הרוע המצרי.
וכפי שמציין רש"י שמובא כאן בראש המאמר, פרעה איים על ישראל: "ראו כי רעה נגד פניכם'. ניתן להבין כי פרעה מאיים על משה מפני אלהי מצרים. הוא למעשה טוען שגם אם ישראל יצאו באופן פיזי מתחת יד מצרים, אלוהי המצרים ימשיך להילחם מולם, באופן שמזכיר את המאבק של יעקב מול שרו של עשיו. ועל שם אותו האיום של פרעה, התחנן משה בחטא העגל 'למה יאמרו מצרים ברעה הוציאם'.
כאשר יעקב בירך את בניו של יוסף שהם היחידים שנולדו במצרים, הוא הדגיש מאד בברכתו את הניצחון שלו על הרוע (בראשית מח, טו-טז): "הָאֱלֹהִים הָרֹעֶה אֹתִי מֵעוֹדִי עַד הַיּוֹם הַזֶּה: הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אֹתִי מִכָּל רָע יְבָרֵךְ אֶת הַנְּעָרִים... וַיַּרְא יוֹסֵף כִּי יָשִׁית אָבִיו יַד יְמִינוֹ עַל רֹאשׁ אֶפְרַיִם וַיֵּרַע בְּעֵינָיו...".
וכן בהמשך גם ביחס לברכתו של יוסף עצמו (בראשית מט, כד): "וַתֵּשֶׁב בְּאֵיתָן קַשְׁתּוֹ וַיָּפֹזּוּ זְרֹעֵי יָדָיו מִידֵי אֲבִיר יַעֲקֹב מִשָּׁם רֹעֶה אֶבֶן יִשְׂרָאֵל".
ורמזים דומים מזוהים גם בסוף החומש, בחשש שהביעו אחי יוסף מולו (בראשית נ, טו-כ): "...לוּ יִשְׂטְמֵנוּ יוֹסֵף וְהָשֵׁב יָשִׁיב לָנוּ אֵת כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר גָּמַלְנוּ אֹתוֹ... כֹּה תֹאמְרוּ לְיוֹסֵף אָנָּא שָׂא נָא פֶּשַׁע אַחֶיךָ וְחַטָּאתָם כִּי רָעָה גְמָלוּךָ... וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף אַל תִּירָאוּ כִּי הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנִי: וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה אֱלֹהִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה".
נזכיר כי גם ירמיהו הנביא (ירמיהו מד, כו-כז) הזהיר את היורדים מצרימה כי רעה תבוא עליהם: "לָכֵן שִׁמְעוּ דְבַר ה' כָּל יְהוּדָה הַיֹּשְׁבִים בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם הִנְנִי נִשְׁבַּעְתִּי בִּשְׁמִי הַגָּדוֹל אָמַר ה' אִם יִהְיֶה עוֹד שְׁמִי נִקְרָא בְּפִי כָּל אִישׁ יְהוּדָה אֹמֵר חַי אֲדֹנָי ה' בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם: הִנְנִי שֹׁקֵד עֲלֵיהֶם לְרָעָה וְלֹא לְטוֹבָה".
כל הרמזים הללו מובילים אותנו אל מגמה מיוחדת של רוע שהיתה טמונה במצרים. בתורה לא מוזכר במפורש מה שיודעים אנו מספרי ההיסטוריה שהאל המצרי המרכזי היה האל 'רע'. התורה מנצחת את האליל השקרי הזה בראש ובראשונה על ידי אי הזכרתו והתעלמות ממנו. זהו הנצחון הגדול ביותר ומימוש של הפסוק 'ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים'.
אך על גבי כן, התורה מנצחת את אלהי מצרים בכך שהיא מצביעה ברמזים שונים על כך שהוא רע ושלילי. התורה רומזת שוב ושוב כי המצרים כרכו עצמם אל הרוע, ונלחמו בעם הטהור והטוב שצמח בארצם. על כן הם נידונו למפלה ולאבדון.
כדי להבין את המשמעות הרחבה של הרע המופיע במצרים, יש להיזכר כי על פי המבט של התורה, מצרים דומה במידה רבה לגן עדן ויש בה קשר עמוק אליו (לחץ כאן למעבר למאמר שכתבנו על כך). ובכן, ההתרחשות הגדולה ביותר בגן העדן הקדמון היתה האכילה מעץ הדעת שהובילה לערבוב הרע בטוב. כאשר האדם רכש לעצמו גם את הרע בנוסף לטוב, הוא גורש מגן עדן ומאז עליו להתמודד עם הרוע שבקרבו. מטרת האנושות היא לתקן ולהפריד את הטוב מן הרע.
ובכן למצרים יש תפיסת עולם שעל פיה יש כאן גן עדן בעולם הזה! לתפיסתם האידאל של גן העדן אינו אלא טובה, ברכה, שפע ושלוה אותה הם חווים בארצם. כלומר על פי התפיסה המצרית, האדם לא באמת גורש מגן עדן, אלא גן זה מצוי לו כאן – עלי אדמות. הוי אומר שהמצרים דוגלים בחיים טובים ושמחים תוך השלמה עם הרוע שבו. מצרים שואפת לחיות חיים טובים של גן עדן בחיי חומר ובשר. על כן התורה רומזת שוב ושוב שהרע שוכן במצרים וישראל נלחמים בו.
ובניגוד למצרים, כאשר ישראל גדלים במצרים נולד משה מנהיג ישראל אשר מתואר כ'טוב' – 'ותרא כי טוב הוא'.
משה התחיל את דרכו במאבק ברוע המצרי שניסה לדבוק גם בבני ישראל: הוא הכה את האיש המצרי הרשע, ובהמשך הוכיח גם את אחד מאחיו היהודים: "רשע למה תכה רעך".
ומפליא לראות כי משה שדבק בטוב שבעולם התחתן עם ביתו של רעואל. שם זה של יתרו מבהיר כי למרות שהוא היה שייך מתחילתו לעולם הרע, הוא שינה את דרכו ודבק באלוקים האמיתי.
כך מובן כי יציאת מצרים והפרדת ישראל מן המצרים היא משימה היסטורית של הפרדת הטוב מן הרע.
הנביאים מלאים נבואות המתייחסות לאומות העולם. בדרך כלל הנבואה מציגה את המשפט הראוי לאומה המדוברת, בהתאמה למצבה המוסרי. מיוחדות הן הנבואות על מצרים שאינן מתייחסות לחטא ספציפי כזה או אחר אלא לעצם מעמדה של האומה המצרית כמעצמה המייחסת את כוחה לעצמה:
מבין האומות, מצרים קדמה להכרת שם ד' בעולם. מסביב לנהרות הגדולים התפתחו צבליזציות, המאגדות מליונים לאימפריות ענק, ומגיעות להשגים שלא ניתן לערער על עוצמתם. כל עמי כנען היו כפופים למעצמה המצרית. בשלבים מסויימים האבות עצמם יורדים למצרים לשבור אוכל. האבן עזרא, כותב שארץ כנען הייתה חלק אינטגרלי ממצרים ולכן נאמר "ומושב בני ישראל אשר ישבו בארץ מצרים שלושים שנה וארבע מאות שנה" כיוון שמחשיבים גם את הישיבה בכנען לישיבה במצרים
השאלה ההסטורית המשמעותית ביותר היא האם יציאת מצרים תהיה שינוי מהותי בתפיסת ההסטוריה העולמית או שמא, רק אירוע קטן בשולי האימפריה המצרית הענקית. ממלכת הענק ה"שמש" שסביבה סובב העולם – נשארת על מעמדה, ובני החסות הקטנים הם אלו שמתחלפים. בתחילה עמי כנען חסו תחת אמפריה המצרית וכעת מחליפות אותן ממלכות יהודה וישראל.
אנקטודה מעניינת תשקף את משמעותה של תפיסה זו. לפני יותר ממאה שנה נמצא ארכיון מצרי ובו מכתבי כניעה וחסות ממלכים שישבו בתחומה של ארץ ישראל. רוב החוקרים ייחסו את הארכיון לתקופת מלכי כנען, אבל היו כאלו שטענו שהמכתבים הם מכתבים ממלכי יהודה וישראל לקראת חורבן הבית הראשון(!) עצם העובדה שדיון כזה יכול להתקיים בין החוקרים – מראה עד כמה מבחינה מהותית לא היוותה יציאת מצרים שינוי מהותי בתפיסה הגיאופוליטית האיזורית.
שני אירועים היו יכולים להפוך את מבנה הסדר העולמי שמצרים במרכזו:
הראשון , נישואי שלמה לבת פרעה. נתינת בת פרעה לשלמה יכולה לבטא כפיפות מצרית לממלכת ד' ששלמה במרכזה. נראה שהעלאת בת פרעה אל המילוא ונתינת משמעות גדולה מידי לנישואים הללו, כזו שמציבה את מצרים בעמדה מרכזית מידי. התוצאה הייתה ששישק מנסה לאחר ימי שלמה להשתלט מחדש על ממלכות יהודה וישראל, ואף מצליח בכך במידה לא מבוטלת.
האירוע השני הוא נפילת מצרים בידי אשור. הנביא מציג אפשרות שהכנעתה של מצרים על ידי אשור תוביל בהמשך להכרת מצרים באלוקי ישראל. נפילתה של אשור המנצחת בשערי ירושלים תוביל להכרת מצרים בשם ד'.
יש מהתנאים הסוברים שאכן התקיים תיקון כזה בזמן חזקיה.
גם אם התקיים תיקון כזה, לא החזיק מעמד זמן רב. מיד לאחר תקופת חזקיהו חזרה מצרים להתנהג כגורם מרכזי עצמאי אשר אינו מקבל את עליונותה של מלכות ד'. גם ההתעקשות של חלק ממלכי ישראל ויהודה האחרונים להשען על חסות מצרית, החזירה את המצב בו מצרים היא המוקד הבלתי משתנה כשרק בני חסותו מתחלפים. תפיסה זו מחזקת את העיוות האמוני המצרי – ותפיסתו שהוא מוקד האירועים ההסטורייים והבריאה בכלל.
חורבנה המיועד של מצרים בידי בבל, ישנה אחת ולתמיד תפיסה זו. האמפריה תעלם, ובמקומה תעמוד ממלכה שפלה. דווקא מלכות יהודה הקטנה תשאר לנצח על במותי ההסטוריה , תבלה את ארבעת המלכויות ותחזור לארצה כששם שמיים מתקדש עליה.
יִשְׁנֶה יַחְלֹף כְּלִיל כָּל־מַמְלְכוֹת הָאֱלִיל
חָסְנֵך לְעוֹלָם לְדוֹר וָדוֹר נְזָרָיִךְ
(ר' יהודה הלוי)
בפרשתנו נאמר "וַאֲנִי אַקְשֶׁה אֶת לֵב פַּרְעֹה וְהִרְבֵּיתִי אֶת אֹתֹתַי וְאֶת מוֹפְתַי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם", וידועה השאלה, אם ה' מקשה את לב פרעה, למה מגיע לו עונש? הרי הוא מעצמו היה כבר שולח את העם.
במקרה שבו אדם צריך להביא קרבן והוא לא רוצה, אומרת הגמרא "כופין אותו עד שיאמר רוצה אני". כלומר לא מביאים קרבן בשמו, אלא מייסרים אותו, עד שיבחר להביא את הקרבן מרצונו. ושואלת הגמרא אם כך זה לא מרצון, וקרבן צריך להיות מרצון? ועונה שבאמת הוא רוצה שתהיה לו כפרה.
כלומר: לאדם יש כמה רצונות שונים ולפעמים סותרים בתוכו. הוא רוצה מצד אחד כפרה, מצד שני הוא לא רוצה להוציא כסף. ולאדם יש בחירה חופשית בין הרצונות שלו. האדם הזה העדיף לא להוציא כסף. כשבית דין מכים אותו, הם מוסיפים כאן גם את הרצון החזק להפטר מהעונש, ולכן מכוונים אותו לבחור את הכפרה, ולשלם את הכסף. האדם הזה אמנם רוצה להביא קרבן, אבל הוא לא עושה את זה מבחירה חופשית.
פרעה לא רוצה לשלח את עם ישראל, אז הקב"ה מייסר אותו עד שיאמר רוצה אני. אבל הקב"ה לא רוצה לקחת לו את הבחירה החופשית, ולכן, כמו שאומרים רבים מהמפרשים, הוא מחזק את ליבו שיוכל לעמוד במכות. כך שהמכות לא מטות את הבחירה החופשית של פרעה, והוא יכול להמשיך לבחור כאילו לא היו מכות.
קרבן צריך להביא מרצון, ולכן לא חשוב אם הבחירה היתה חופשית, חשוב שיהיה באדם הזה רצון להביא קרבן. אבל פרעה הולך לקבל עונשים גדולים, ובשביל עונש צריך בחירה חופשית רעה. ולכן מה שחשוב הוא להשאיר לו את הבחירה החופשית.
מכות מצרים לא באו רק כדי להוציא את עם ישראל ממצרים, אלא המטרה העיקרית שלהם היא ללמד את העולם על הקב"ה. ולכן צריך שפרעה לא ישלח את עם ישראל מהר, אלא שיהיה לו כוח לסבול את המכות עד שה' ילמד את העולם את כל הצדדים שצריך שילמדו.
וזה לא רק ענין טכני, רק כדי שכל עשר מכות מצרים יתקיימו בסופו של דבר, אלא זה עצמו אחד הצדדים שחשוב ללמוד על ה': שהוא לא מתערב בבחירה החופשית. ולכן הקב"ה משאיר לפרעה בחירה חופשית לגמרי. וצד שני שחשוב ללמוד עליו הוא שלמרות הבחירה החופשית של האנשים, ה' פועל דרכם ומביא את העולם למטרות שלו, דרך הבחירות שלהם. למרות שקשה לנו מאוד להבין איך זה אפשרי. ולכן מראה לנו ה' שלמרות שפרעה לא רוצה לשמוע בקול ה', ולמרות שה' משאיר לו בחירה חופשית מלאה, בכל זאת הוא יעשה בסופו של דבר את רצון ה' וישלח את בני ישראל.
[הרחבה ועיון נוסף: שמות פרק ז פסוק ג: רמב"ן, ספורנו, הכתב והקבלה, אורות התשובה פרק טז א1, מדבר שור הדרוש השבעה ושלושים 'והנה יש בזה', עין איה ברכות פרק תשיעי רנט, אורות ישראל ותחיתו יג, רש"ר הירש דברים פרק לב פסוק ד 'בהשאלה לה'', עבודת ישראל במדבר שלח 'ואמר לו הקב"ה'].
ספר שמות מתחיל מחדש את תהליך הבריאה. בריאת עם ישראל אינה תהליך לאומי - פרטי אלא תהליך עולמי, העולם נברא בתחילה באופן שישראל יופיעו רק כמציאות רוחנית "חיה אחת עומדת ברקיע ושמה ישראל" והאנושות יכולה להתעלות ולהתקשר אל הקב"ה דרכה. נפילת העולם בחטאי דור המבול ודור הפלגה הצריכה סדר חדש שבו ישראל יופיעו כעם במציאות הפיזית וכך יהיה קרוב יותר לאומות ויצליח לרומם אותן (להבדיל מסברת הנצרות שהאל עצמו התגשם כדי לגאול את העולם).
נראה שבדומה ליחס שהיה בבריאה הראשונה בין האנושות לבין ישראל מופיע יחס כזה בין ישראל למשה רבנו. משה שקול כנגד כל ישראל והוא מוסר התורה לישראל כפי שישראל מוסרים את התורה לעולם. וכן בכוזרי כשהחבר רוצה לתאר למלך את המדרגה החמישית של ישראל לעומת האומות הוא מתאר את מדרגת משה שבו יצאה לפועל מדרגת ישראל.
אם כן תהליך הבריאה המחודש מתמקד קודם כל במשה ולכן הוא מתחיל כמו בבריאה הראשונה שם נאמר: "וַיַּרְא אֱלֹקִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב" וכאן: "וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא" - כשנולד נתמלא הבית כלו אורה". וכמו ששם: "נטל האור... וגנזו לצדיקים" כך במשה: "וַתִּצְפְּנֵהוּ שְׁלֹשָׁה יְרָחִים". נראה שאפשר להקביל את גם את המשך המהלך של חיי משה להמשך מהלך הבריאה (למשל - השלב הבא בבריאה עוסק במים וכן אצל משה שנמשה מן המים). ייתכן שזו כוונת שמואל באומרו: "ה' אֲשֶׁר עָשָׂה אֶת מֹשֶׁה" כפי ש"עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ".
אחרי 'בריאת' משה מתחיל התהליך של בריאת העולם מחדש דרך בריאת עם ישראל. המדרש מקביל בין עשרת המאמרות בהם נברא העולם בתחילה לבין עשרת המכות ועשרת הדברות. עשרת המכות פועלות באופן גלוי על המצרים כשמטרתם היא לגרום להם לשלח את ישראל, אך מטרתם העיקרית היא לגלות לישראל את שם ה' ולפרסם את שמו בעולם כולו: "וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּקֵל שַׁדָּי וּשְׁמִי ה' לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם... וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם" ובהמשך: "וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי אֲנִי ה' בִּנְטֹתִי אֶת יָדִי עַל מִצְרָיִם וְהוֹצֵאתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִתּוֹכָם". כלוצר שתהליך היצירה של עם ישראל מביא את מצרים ובהמשך את כל העולם למציאות חדשה של גילוי ההשגחה. הסדר העולמי החדש נקרא בדברי המהר"ל: "יש סדר לניסים".
כפי שעשרת המאמרות הם הסדר של העולם הטבעי כך עשרת המכות הם הסדר של העולם הניסי העל-טבעי שבו ההשגחה גלויה. הצד המאחד את שני הסדרים זו התורה שהיא סדר העולם כולו ומכאן ואילך ברור שהעולם מתנהל תמיד לפי שתי הסדרים יחד כדברי הרמב"ן: "שאין לאדם חלק בתורת משה רבינו עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו שכלם נסים אין בהם טבע ומנהגו של עולם", כלומר שגם הסדר הטבעי הוא חלק מסדר כולל של הנהגת ה' שפועל כרצונו. כך הבירור נשלם בעשרת הדברות שבמתן תורה.
כמו בבריאת העולם ו'בריאת' משה גם הסדר של עשרת המכות מתחיל ב'אור': "כי יאור ונהר לשון אחד ושניהם לשון אורה". 'נהר מצרים' הוא הנילוס נקרא בייחוד 'יאור' למרות שאפשר להשתמש בשם זה לגבי כל נהר, כגון בדניאל: "וְהִנֵּה שְׁנַיִם אֲחֵרִים עֹמְדִים אֶחָד הֵנָּה לִשְׂפַת הַיְאֹר וְאֶחָד הֵנָּה לִשְׂפַת הַיְאֹר" ומפורש שזהו נהר החידקל. נראה שהשם 'נהר' משמעותו בלשון עבר כגון: "הַבֹּקֶר אוֹר" (האיר)- צַפְרָא נְהָר", ואילו השם 'יאור' משמעותו בלשון עתיד כגון: "וַיֵּאֹר לָהֶם בְּחֶבְרוֹן" (ו' ההיפוך מהפכת מעבר לעתיד). אם כן השם 'יאור' רומז לאותו אור נעלם שהקב"ה 'גנזו לצדיקים לעתיד לבוא'. לכן משה שהוא 'האור הגנוז' שמופיע בתורה נקרא על שם שנמשה מן היאור, כלומר שבקבלת התורה ע"י משה קיבלנו משהו מן האור הגנוז ההוא. מסיבה זו משה מנוע מלהכות את היאור שמשם יצא.
1) אני אסיר ולא יושב בכלא. מי אני?
2) בחלומות פרעה בלעו חי (פרות) וצומח (שיבולים) כל אחד את מינו. איזה דומם בפרשתינו בלע דומם אחר?
3) "ויסר הערוב" למה החיות לא מתו?
4) מתוך "רדו" – כמה שנים חיו בני ישראל במצרים מעונים?
חידות לילדים על פרשת השבוע לפי סדר העולים לתורה
המכה האחרונה בפרשתנו היא מכת הברד, שפוגעת בכל מרחבי החקלאות המצרית ובבהמות שנותרו בחוץ. למרות הנזק הרב, מעניין לראות כי תגובתו של פרעה איננה מתייחסת לנזקי המכה אלא למרכיב הקול, שהיווה, כך מסתבר, מטרד רב עבור פרעה, המפציר במשה ובאהרן: "הַעְתִּירוּ אֶל ה' וְרַב מִהְיֹת קֹלֹת אֱלֹהִים וּבָרָד וַאֲשַׁלְּחָה אֶתְכֶם וְלֹא תֹסִפוּן לַעֲמֹד". פרעה מתחנן להפסיק את הקולות שניתנו יחד עם הברד: "וה' נָתַן קֹלֹת וּבָרָד". משה עונה: "כְּצֵאתִי אֶת הָעִיר אֶפְרֹשׂ אֶת כַּפַּי אֶל ה' הַקֹּלוֹת יֶחְדָּלוּן וְהַבָּרָד לֹא יִהְיֶה עוֹד לְמַעַן תֵּדַע כִּי לה' הָאָרֶץ". ואכן, מכת הברד נפסקת ועימה גם הקולות המאיימים, "ווַיַּחְדְּלוּ הַקֹּלוֹת וְהַבָּרָד וּמָטָר לֹא נִתַּךְ אָרְצָה: וַיַּרְא פַּרְעֹה כִּי חָדַל הַמָּטָר וְהַבָּרָד וְהַקֹּלֹת וַיֹּסֶף לַחֲטֹא". מה פשר הקולות והתחנונים להפסיקם? אין זו הפעם הראשונה בה הקולות מטרידים את מצרים. כבר במכת הצפרדע אומרים חז"ל: "קרקורן היה קשה להן יותר מהן" (פסיקתא דרב כהנא ז, יא), "קרקורן היה קשה להם מהשחתם" (תנחומא בא, ד). למרות עצם המטרד של השתוללות הצפרדעים וחדירתן לכל מקום אפשרי, דווקא קולות הקרקורים היוו את עיקר הקושי.
עשר מכות מצרים מתחלקות בין פרשת וארא לפרשת בא. שבע מכות בפרשתנו ושלוש מכות בפרשת בא. סיומן של עשר המכות יהיה כרוך במצוות הראשונות הניתנות לישראל, קידוש החודש וחג הפסח. עשר המכות מהוות אם כן מצע ורקע לתחילת נתינת המצוות המעשיות משמים. הצורך לקבל מצוה משמים, מלמד שלמרות היותנו מלאים במצפון, בערכים ובמוסר, איננו יכולים להסתדר בלי הדרכה ממרומים, ללא קבלת 'קול' מיוחד, גבוה ועליון מהקולות הנמצאים בתוכנו: "וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיֹת הַבֹּקֶר וַיְהִי קֹלֹת וּבְרָקִים וְעָנָן כָּבֵד עַל הָהָר וְקֹל שֹׁפָר חָזָק מְאֹד וַיֶּחֱרַד כָּל הָעָם אֲשֶׁר בַּמַּחֲנֶה... וַיְהִי קוֹל הַשֹּׁפָר הוֹלֵךְ וְחָזֵק מְאֹד מֹשֶׁה יְדַבֵּר וְהָאֱלֹהִים יַעֲנֶנּוּ בְקוֹל" (שמות יט, טז-יט) מכת ברד רומזת למעמד הר סיני, יש בה קולות ואש, "וַתִּהֲלַךְ אֵשׁ אָרְצָה... וַיְהִי בָרָד וְאֵשׁ מִתְלַקַּחַת", כך גם במעמד הר סיני: "וְהַר סִינַי עָשַׁן כֻּלּוֹ מִפְּנֵי אֲשֶׁר יָרַד עָלָיו ה' בָּאֵשׁ". יתר על כן, אופן נתינת המכה היה מיוחד: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה נְטֵה אֶת יָדְךָ עַל הַשָּׁמַיִם" — "הגביהו הקדוש ברוך הוא למשה למעלה מן השמים" (רש"י). משה עולה למעלה מהשמים, ממש כמו עלייתו לקבלת התורה על מנת להורידה אל העם. מכת ברד מסמנת את היעד — תורה מן השמים. וזה בדיוק מה שמפריע לפרעה, המסרים השמימיים, קולות האלוקים הנשמעים — מהם הוא סובל יותר מכל. פרעה מסרב לשמוע, מסרב להכיר בכך שבני האדם זקוקים להדרכה אלוהית משמים שתאיר את דרכם בזה העולם. פרעה אינו מוכן לקבל קולות מן השמים, אך הוא אינו מסוגל להפסיקם בעצמו, לכן הוא מפציר במשה שיתפלל ויפסיק את הקולות. על מנת להתפלל, על מנת לפנות אל הקב"ה, הכרחי קודם לדעת לשמוע את מה שיש לו להגיד לך: "מֵסִיר אָזְנוֹ מִשְּׁמֹעַ תּוֹרָה גַּם תְּפִלָּתוֹ תּוֹעֵבָה" (משלי כח, ט). שורש היכולת שלנו לפנות בתפילה אל הבורא ולבקש ממנו שמיעה, נעוץ בשמיעה שלנו, בקבלת התורה והחדרתה לנפשנו. רק אדם שיודע לשמוע קולות משמים, יש טעם שהשמים ישמעו את דבריו, "וַיֵּצֵא מֹשֶׁה מֵעִם פַּרְעֹה אֶת הָעִיר וַיִּפְרֹשׂ כַּפָּיו אֶל ה' וַיַּחְדְּלוּ הַקֹּלוֹת וְהַבָּרָד וּמָטָר לֹא נִתַּךְ אָרְצָה".
למען האמת, המגע עם השמים מתחיל עוד קודם לכן, במכת שחין. "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן קְחוּ לָכֶם מְלֹא חָפְנֵיכֶם פִּיחַ כִּבְשָׁן וּזְרָקוֹ מֹשֶׁה הַשָּׁמַיְמָה לְעֵינֵי פַרְעֹה". לפי חז"ל, משה לקח קומץ קטן של אפר וזרק אותו לשמים, ובאורח פלא, במקום שהאפר יתפזר מיד, הוא הגיע תחילה עד לגובה השמים. האדם יכול לקחת את רצונו, כפי משאת ידו, ולהעלות אותו לשמים, להפוך את רצונותיו האישיים להיות רצונות שמימיים. אל מול מסרים שכאלה לא מסוגלים לעמוד חרטומי מצרים: "וְלֹא יָכְלוּ הַחַרְטֻמִּים לַעֲמֹד לִפְנֵי מֹשֶׁה מִפְּנֵי הַשְּׁחִין כִּי הָיָה הַשְּׁחִין בַּחַרְטֻמִּם וּבְכָל מִצְרָיִם".
כאשר קולות מן השמים מנחים את דרכנו, יש טעם במסירות נפש על קיומם. אין המדובר באידיאלים מעשה ידי אדם, אלא בערכים אלוהיים מוחלטים. חנניה מישאל ועזריה מקריבים את נפשם על קידוש ה' ומוסרים עצמם לכבשן האש. חז"ל מספרים כי למדו זאת מהצפרדעים שמילאו את כל מצרים ונכנסו אף לתוך התנורים, בניגוד מוחלט ליצר הקיום. קולות הצפרדעים היוו כאמור מטרד עבור המצריים, קולה של מסירות הנפש זעזע אותם. חז"ל מספרים שהצפרדעים חדרו לכל מקום, לכל פינה, אפילו בתוך בטנם של המצרים קרקרו הצפרדעים. הצפרדעים לימדו את מצרים שיעור בשליחות, בשמיעה עד כדי מסירות נפש. הם חשפו שיש בתוך כל אדם קול פנימי, אחר, הקורא להתמסר לשליחות ולא רק לעסוק במילוי צרכי בטנו. מכות מצרים מטלטלות תרבות שלמה המבוססת על מיצוי אישי וחומרי, על שמיעת הקול האישי ותו לא. קולות אחרים נשמעים, קולות שקוראים לשליחות, למסירות נפש על קיום רצון שמים.
המצרים עובדים ליאור, לשגרת החיים הזורמת, למים שנותנים מענה לצרכים היומיומיים, ומשמשים כבסיס לכל מפעל החיים המצרי. אולם, המים הללו עלולים להפוך לדם! אדם שאין מעליו קול אלוהי נשגב, חייו נעים סביב הקיום החומרי, ואין מעצור מכך שידיו עשויות להיות מלאות דם. שפיכות דמים עלולה להתפשט מחומרנות יתר, מכניעה ליצר הרוצה לקחת עוד ועוד. המצרים הדרדרו לשפיכות דמים בשל אינטרסים צרים, נמוכים וקיומיים. "וְהָיָה דָם בְּכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם וּבָעֵצִים וּבָאֲבָנִים", הדם אופף את מצרים מכל עבר. השלכת השעבוד לארציות, לחומר, מתבטאת גם במכת הכינים. אם האדמה ממלאת את כל ישות האדם ללא קול שמים, האדמה עצמה לא תיתן לו מרגוע: "נְטֵה אֶת מַטְּךָ וְהַךְ אֶת עֲפַר הָאָרֶץ וְהָיָה לְכִנִּם בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם". העפר, החומר, הופך לכינים, ליצור מציק וטורדני, עוקץ ומעיק. אומה שכל דעתה נתונה לעפר, לחומר ולבנים, הופכת להיות אומה טורדנית המוצצת את דמם של אחרים. שלב אחר שלב יבואו המכות, עד לשלב, בפרשת בא, בו יהיו ישראל מוכנים ובשלים למשמע הצו האלוהי הקורא לצאת ממצרים ולקבל הדרכות ממרומים.
בפרשיות השבוע הקרובות נקרא אודות העונשים שקיבל פרעה בעקבות השעבוד בבני ישראל, כמו גם הגזירות הקשות וסירובו לשלחם לחירות. בשני מקומות בתורה הכריז על כך הקב"ה מראש. הראשון, בפרשת לך לך הבטיח הקב"ה לאברהם: "וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל" (בראשית טו, יד), ללא התייחסות אישית לפרעה. אולם נושא המקור השני היה פרעה, כפי שכתוב בפרשתנו: "וַאֲנִי אַקְשֶׁה אֶת לֵב פַּרְעֹה וְהִרְבֵּיתִי אֶת אֹתֹתַי וְאֶת מוֹפְתַי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם" (ז, ג).
נשאלת השאלה, מדוע העניש הקב"ה את המצרים, הרי הקב"ה גזר שהם יהיו שלוחיו למלא גזרתו? ביתר שאת מתעצמת השאלה, כשעוברים לפן האישי. נשאלת השאלה, מה חטאו של פרעה, הרי לאחר שהקשה הקב"ה את לבו נשללה ממנו הבחירה?
תשובות רבות ניתנו לשאלה חשובה זו, במאמרנו זה נביא את העיקריות שבהן. נפתח בדברי חז"ל במדרש רבה (יג, ג): "אמר רבי שמעון בן לקיש: יסתם פיהם של מינים..., שהקב"ה מתרה בו באדם פעם ראשונה, שניה ושלישית ואינו חוזר בו, והוא נועל לבו מן התשובה כדי לפרוע ממנו מה שחטא, אף כך פרעה הרשע, כיון ששיגר הקב"ה חמש פעמים ולא השגיח על דבריו, אמר לו הקב"ה: אתה הקשית ערפך והכבדת את לבך הריני מוסיף לך טומאה על טומאתך, הוי 'כִּי אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ', מהו 'הִכְבַּדְתִּי'? שעשה הקב"ה את לבו ככבד הזה שהיא מתבשלת שניה וארטסים נכנס בתוכה, כך נעשה לבו של פרעה ככבד הזה ולא היה מקבל דבריו של הקב"ה". כלומר פרעה נענש על שחטא, שלא שמע להתראות הקב"ה.
גם הרמב"ם (הלכות תשובה פ"ו ה"ג) מבאר שנענש על מעשיו הרעים, וכך כותב: "ואפשר שיחטא אדם חטא גדול או חטאים רבים עד שיתן הדין לפני דיין האמת שיהא הפרעון מזה החוטא על חטאים אלו שעשה ברצונו ומדעתו שמונעין ממנו התשובה ואין מניחין לו רשות לשוב מרשעו כדי שימות ויאבד בחטאו שיעשה... כלומר חטאו ברצונם והרבו לפשוע עד שנתחייבו למנוע מהן התשובה שהיא המרפא, לפיכך כתוב בתורה ואני אחזק את לב פרעה, לפי שחטא מעצמו תחלה והרע לישראל הגרים בארצו שנאמר 'הבה נתחכמה לו', נתן הדין למנוע התשובה ממנו עד שנפרע ממנו, לפיכך חזק הקב"ה את לבו. ולמה היה שולח לו ביד משה ואומר: שלח ועשה תשובה, וכבר אמר לו הקב"ה: אין אתה משלח, שנאמר 'וְאַתָּה וַעֲבָדֶיךָ יָדַעְתִּי...', ואולם בעבור זאת העמדתיך, כדי להודיע לבאי העולם שבזמן שמונע הקב"ה התשובה לחוטא אינו יכול לשוב, אלא ימות ברשעו שעשה בתחילה ברצונו". פרעה נידון על מעשיו הראשונים, שהרשיע לעם ישראל עוד לפני שהכביד הקב"ה את לבו.
יש פרשנים הסוברים שהקשה הקב"ה את לב פרעה רק בחלק מהזמן. רש"י מבאר שבחמש מכות הראשונות לא נאמר 'ויחזק ה' את לב פרעה', אלא רק 'ויחזק לב פרעה'. שינוי זה מלמדת התורה שהקב"ה הקשה את לבו רק בחמש המכות האחרונות. גם רמב"ן ביאר באופן דומה, אך הוסיף שבחמש המכות האחרונות, כשגברו המכות, נמלך פרעה לשלחם מכובד המכות, (לא כדי למלא את רצון הקב"ה), ואז הקשה הקב"ה את רוחו ואימץ את לבבו.
ניתן לצרף לכך את דעת הרמב"ם (הלכות תשובה פ"ו ה"ה, ומעין זה כתב בשמונה פרקים פרק ח') שכתב: "וכן המצריים, כל אחד ואחד מאותן המצירים והמריעים לישראל, אילו לא רצה להרע להם הרשות בידו, שלא גזר על איש ידוע, אלא הודיעו שסוף זרעו עתיד להשתעבד בארץ לא להם". הקב"ה לא גזר על כל מצרי שיענה וישעבד את בני ישראל. אילו רצה אחד המצרים שלא לשעבד, היתה הרשות בידו, הוא לא היה נענש על הימנעותו מלשעבד. ביאור המילים 'דָּן אָנֹכִי' – הקב"ה יעניש כל אחד מהעם המצרי, שעסק בשעבוד עם ישראל.
הרמב"ן ביאר שהמצרים שעבדו את עם ישראל ללא ידיעה שהקב"ה גזר עליהם להשתעבד. הדבר דומה למי שהרג אדם, שכבר בראש השנה נגזר עליו למות באותה שנה. ההורג לא עשה זאת משום שידע שכך נגזר עליו, שכן אילו שמע והרג מחמת הרצון למלא את הגזירה, לא היה נענש עליו, ואדרבא היה מקבל שכר, אולם איש זה רצח ממניע אישי, ועל כן ייענש. כך המצרים, שעבדו ועינו את עם ישראל לא מרצון למלא את גזירת הקב"ה, שכן לא שמעו עליה, אלא עשו זאת מרצונם האישי, מתוך אכזריותם. ניתן להוסיף לכך את דברי הר"ן, שהסביר שהקב"ה הודיע לאברהם מה יהיה בעתיד – ש"הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי", אך לא הגדיר מי העם שישעבד את עם ישראל בפרך. המצרים, מתוך בחירה ורצון שלהם עשו זאת.
ובדרך זו מבאר גם רבי חיים פלטיאל. הקב"ה מתנהג עם בריותיו בהתאם לרצונות ונטיות ליבם. משיודע שאין כוונתם של הרשעים לשפר מעשיהם ולחזור לדרך הישר, הרי ש"עוזר" להם לממש כוונתם, כפי שאומרים חז"ל 'הלעיטהו לרשע וימות', בבחינת 'הבא ליטמא פותחין לו'.
ומוסיף אברבנאל שהעונש הישר שאמור לקבל החוטא הוא למות. הקב"ה ברוב חסדיו המציא והנחיל דרכי תשובה למי ששב אליו, אולם פרעה לא רצה לעזוב את דרכו החוטאת והיה בבחינת 'טובל ושרץ בידו', ולא ראוי היה שיקבל הקב"ה את תשובתו.
בפרשת שמות, בהתגלות ד' למשה בחורב, ד' שואל את משה: "מַה זֶּה בְיָדֶךָ", והוא משיב: "מַטֶּה" (שמות ד, ב). מאז, מלווה המטה את כל מהלך יציאת מצרים (ולא ניכנס לשיטות השונות במפרשים, אם היו כמה מטות או מטה אחד), החל בהפיכת המטה לנחש והחזרתו להיות מטה במעמד הסנה; המשך בציווי ד' למשה לקחת את המטה איתו למצרים, ולאחר מכן (בפרשתנו, פרשת וארא), נהפך המטה לתנין לעיני פרעה ובולע את מטות החרטומים (שם ז, י-יב); כאשר יוצא משה לדבר עם פרעה על שפת היאור הוא נושא איתו את המטה (שם שם טו); וגם בכמה מעשר המכות ממלא המטה תפקיד. גם במדבר לוקח המטה חלק באירועים רבים, בהם קריעת ים סוף, מלחמת עמלק, ההכאות בסלע להוצאת מים, ועוד.
עניינו של המטה דורש ביאור: לשם מה הוא נחוץ? אמנם כתוב במפורש שד' אומר למשה רבנו שבמטה יעשה את האותות, אך זה עצמו צריך ביאור. הרי לא קצרה יד ד' מלעשות אותות ללא המטה, כפי שגם אכן קרה בפשטות בחלק ממכות מצרים. מן הראוי להזכיר גם, שמטה זה לא היה סתם מטה: הוא אחד מעשרת הדברים שנבראו בערב שבת בין השמשות, כמבואר במשנה (אבות ה, ו).
שורשה של המילה 'מטה', הוא נ'ט'ה', שעניינו הטיה. הרש"פ מגדיר (ב'חשק שלמה' עמוד 240, ערך 'טה') שהטיה היא 'עזיבת המצב (או העניין) הטבעי או הבלתי טבעי'. נראה שכוונתו ב'עזיבה' לשינוי כיוונו. ישנה הטיה פיזית, כמו הטית המַטֶה, בין אם כלפי מעלה 'על השמים' ובין אם כלפי מטה או לצדדים. [בדרך כלל ההטיה היא כלפי מטה, מכיוון שכובד משקלו של כל דבר גורם לו להימשך, לנטות, כלפי מטה, ולכן גם המילה 'מַטַּה' היא משורש נ'ט'ה'.] ישנה גם הטיה רעיונית, כמו בפסוק: "אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת" (שמות כג, ב) ו"לֹא תַטֶּה מִשְׁפַּט" (שם שם ו), ובכמה מקומות מצינו גם הטיה מוסרית, כמו "לְהַטּוֹת לְבָבֵנוּ אֵלָיו" (מ"א ח, נח).
מדוע נקרא המטה בשם זה?
קודם כל, ישנה המשמעות הטבעית של המטה, שהוא ענף מעץ – ענף הנוטה מהגזע המרכזי לאחד הצדדים או כלפי מטה. נראה שלכן גם שבטי ישראל נקראים מטות – כי כל שבט הוא ענף מסוים של העם הכללי, שנוטה לצביון הייחודי שלו.
אך יש פירושים שהמטה נקרא על שם תפקודו: מטה שמשמש אדם המתקשה בהליכה, שמטה את עצמו על מקלו – מטהו – ונשען עליו. ההישענות על מטה יכולה להיות גם ביטוי של כבוד וחשיבות, שהנושאו יכול ללכת במנוחה תוך כדי הישענות עליו, ואינו צריך לרוץ או ללכת ללא מנוחה... (הרש"פ שם). למילה 'מטה' יש משמעות של הטיה אקטיבית, כמו שנאמר לדוג' בגמ' בר"ה (יז ע"א) שד' נקרא 'רב חסד' כי הוא 'מַטֵּה כלפי חסד', נשמע יותר שהוא פועל את ההטיה. אולי ניתן לבאר לפי דרך זו שהמטה נקרא כך כי הוא מטה את מי שנשען עליו כלפי מטה.
מפרשים רבים מבארים שהמטה מציין שלטון והנהגה. הביטוי 'מטה עֺז' שנזכר בכמה מקומות בתנ"ך (ירמיהו מח, יז; יחזקאל יט, יד; תהלים קי, ב), מורה במיוחד על משמעות זו. נראה שהסיבה שהוא מורה על כך, היא מכיוון שכמו שהמטה הוא 'ידא אריכתא' של האדם, שיכול על ידי הטייתו להגיע למרחק גדול יותר מאשר באמצעות ידו לבדה – כך המושל יכול בציוויו על אחרים, להטות את המציאות במלוא מרחב שליטתו - כרצונו.
לפי זה, ניתן להבין מדוע משמש המטה במילוי תפקידים רבים בהוצאת ישראל ממצרים, ואחר כך בהנהגתם הניסית במדבר: המטה, שנקרא גם "מַטֵּה הָאֱלֹהִים" (שמות ד, כ), מורה על שלטון ד' במציאות, שמתגלה על ידי משה רבנו (יחד עם אחיו אהרן הכהן), אשר בהם בחר ד' להוציא את עם ישראל ממצרים ולהנהיגם בדרך לארץ ישראל, לכן המטה משמש את משה ואהרן בעיקר לניסים ולאותות, אשר מורים על שלטון ד' אפילו על הטבע, בכך שהם מטים את המציאות מטבעה, כדי לעשות את רצון ד' יתברך.
1) אני אסיר ולא יושב בכלא. מי אני?
אסיר אלקנה ואביאסף בני קרח
2) בחלומות פרעה בלעו חי (פרות) וצומח (שיבולים) כל אחד את מינו. איזה דומם בפרשתינו בלע דומם אחר?
מטה אהרון את מטותם
3) "ויסר הערוב" מדוע החיות לא מתו?
כדי שהמצרים לא יהנו מהעורות שלהם. (רש"י)
4) מתוך "רדו" – כמה שנים חיו בני ישראל במצרים מעונים?
על דעת חכמינו בזו השאלה מפתח נמצא ברש"י ושפתי חכמים על לוי בפרשה .(ו' ט"ז) לפי שפתי חכמים 116 שנה.
