"קרא ולא שנה הרי זה בור. שנה ולא קרא הרי זה עם הארץ קרא ושנה ולא פירש - חכם. קרא ושנה ופירש - נבון. לא קרא ולא שנה - נח לו שלא נברא".
"אמר ר' לוי אמר ר' שמעון בן לקיש: מה כלה זו מקושטת בכ"ד מיני תכשיטין – כך תלמיד חכם צריך להיות זריז בכ"ד ספרים [וזהו שנאמר]: 'ככלותו'".
"ומנין היה יודע משה רבינו אימתי היה יום ואימתי לילה, שהוא מחשב ארבעים יום וארבעים לילה אצל הקדוש ברוך הוא? אלא בשעה שהיה הקדוש ברוך הוא מלמדו מקרא, היה יודע שהוא יום, וכשהיה מלמדו משנה, היה יודע שהוא לילה. ומנין שהקב"ה עוסק במקרא ביום, ובמשנה בלילה? שנאמר: 'דודי צח ואדום' (שיר השירים ה, י). כשהוא עוסק במקרא ביום פניו צחות כשלג. ואין 'דודי' אלא ארבעה ועשרים ספרים, שכן דודי בגימטריא ארבעה ועשרים, וכשהוא עוסק במשנה בלילות פניו מאדימות".
"אמר ר' עקיבא: 'זכרו תורת משה עבדי' – אלו תורה נביאים וכתובים. חמשת אלפים שערי חכמה נפתחו למשה בסיני כנגד ה' חומשי תורה, וח' אלפים שערי בינה כנגד שמנה נביאים, וי"א אלפים שערי דעת כנגד י"א כתובים".
"כשם שברא הקדוש ברוך הוא ארבע רוחות כך סיבב לכסאו ארבעה מלאכים, ואילו הן מיכאל גבריאל אוריאל רפאל, וכך העמיד ארבעה דגלים... ולמה נקרא שמו אוריאל? בשביל תורה נביאים וכתובים שהקדוש ברוך הוא מכפר עליו, ומאיר להן לישראל שנאמר: 'כי אשב בחושך ה' אור לי'".
"מכאן אמרו אל ילמד אדם תורה ברבים, אלא אם כן קרא תורה נביאים וכתובים, ושנה משנה ומדרש, שנאמר: 'מי ימלל גבורות ה' ישמיע כל תהלתו' (תהלים קו ב)".
"משלו משל, למה הדבר דומה? למלך בשר ודם, שהביא עבדו דורון לפניו איפה של חטים. טחנה ולא ביררה – הרי זה דבר מגונה. ביררה ולא טחנה – הרי זה דבר מגונה. ביררה וטחנה ולא הוציא ממנה סולת – הרי זה מידה בינונית. אבל ביררה וטחנה והוציא ממנה סולת – הרי זו מדה שלימה.
כך תלמידי חכמים דומין בעולם הזה בדברי תורה: קרא אדם [=תורה נביאים וכתובים] ולא שנה הרי זה דבר של גנאי. שנה ולא קרא – הרי זה דבר של גנאי. קרא ושנה ולא שימש תלמידי חכמים – זו היא מדה בינונית. אבל קרא אדם תורה נביאים וכתובים, ושנה משנה מדרש הלכות ואגדות, ושימש תלמידי חכמים – זו היא מדה שלימה".
"מיכן אמרו: יש בו באדם דרך ארץ ומקרא בלבד – מוסרין לו מלאך אחד לשמרו, שנאמר: 'הנה אנכי שולח מלאך וגו'' (שמות כג, כ). קרא אדם תורה נביאים וכתובים – מוסרין לו שני מלאכים לשמרו, שנאמר: 'כי מלאכיו יצוה לך וגו'' (תהלים, צא יב). קרא אדם תורה נביאים וכתובים ושנה משנה מדרש הלכות ואגדות ושימש חכמים – הקדוש ברוך הוא משמרו בעצמו".
מכאן אמרו: קורא אדם תורה נביאים וכתובים ויודע להשיב בהם, ישמרם בידו ויברך וישבח ויגדל וירומם ויקדש לשמו של מי שאמר והיה העולם הקדוש ברוך הוא".
"פעם אחת הייתי עובר ממקום למקום ומצאני זקן אחד ואמר לי: רבי, דורות הללו כשירין מיוצאי מצרים. אמרתי לו: מה ראיתה בני לדורות הללו שהן כשירים מיוצאי מצרים? ראה בעיניך ובאזניך שמע – דורו של משה לא כשירין הן ותורה היתה בהן?! אלא ראה בעיניך ובאזניך שמע ולבך תשית לכל הדברים, שהרי תורה ונביאים היו עמהן. אמר לי: רבי, לא אותן דורות אמרתי לך, אלא מיום שחרב בית ראשון ועד שנבנה בית אחרון. אמרתי לו: והלא תורה נביאים וכתובים [היו עמהן] ודברו בהן פילפול תורה. אם רוצה אתה ללמוד וחפץ אתה בדברי תורה, צא למד ממה שנאמר בהן ביוצאי מצרים, הלוך וקראת באזני ירושלים לאמר וגו' (ירמיה ב' ב'), אבל כשהיו מהלכין בית אחרון בצער, לא הניח הקדוש ברוך הוא דבר בעולם שלא גלאו לישראל, שנאמר סוד ה' ליריאיו (תהלים כ"ה י"ד), ונאמר כי לא יעשה ה' אלהים דבר וגו' (עמוס ג' ז')".
'אשריכם זורעי על כל מים' (ישעיה לב, כ) – ואין מים אלא דברי תורה, שנאמר: 'הוי כל צמא לכו למים' (שם נה, א). 'על כל מים' כיצד? קורא אדם תורה נביאים וכתובים, וישנה הלכות ומדרש, וירבה בישיבה וימעט בסחורה, מיד רוח הקודש שורה בתוך מעיו ומלתו על לשונו, שנאמר: 'רוח ה' דבר בי ומלתו על לשוני' (שמואל ב כג, ב).
"אשרי מי ששם את עצמו כשור לעול וכחמור למשוי וכפרה חורשת בשדה, שנאמר: 'אשריכם זורעי על כל מים/ וגו' (ישעיה לב כ). 'על כל מים', כיצד? קרא תורה יקרא נביאים, קרא נביאים יקרא כתובים, כתובים ישנה הלכות, שנה הלכות הרי הוא בן העולם הבא, שנאמר: 'רוח ה' דבר בי וגו'' (שמואל ב כג, ב).
"'הון ועושר בביתו וצדקתו עומדת לעד' - רב הונא ורב חסדא, חד אמר: זה הלומד תורה ומלמדה, וחד אמר: זה הכותב תורה נביאים וכתובים ומשאילן לאחרים".
"לוי ור' שמעון ברבי יתבי קמיה דרבי וקא פסקי סידרא, סליק ספרא. לוי אמר: "לייתו לן משלי". ר' שמעון ברבי אמר: "לייתו לן תילים", כפייה ללוי ואייתו תילים.
כי מטו הכא כי אם בתורת ה' חפצו, פריש רבי ואמר: "אין אדם לומד תורה אלא ממקום שלבו חפץ" אמר לוי: "רבי, נתת לנו רשות לעמוד".
"בשעה שהיו חורזים בדברי תורה ומדברי תורה לנביאים ומנביאים לכתובים, והאש מתלהטת סביבותיהם, והיו הדברים שמחים כנתינתן מסיני.
בן עזאי היה יושב ודורש והאש סביבותיו, אזלון ואמרון לרבי עקיבא: רבי בן עזאי יושב ודורש והאש מלהטת סביבותיו. הלך אצלו ואמר לו: שמעתי שהיית דורש והאש מלהטת סביבך. אמר לו: הן. אמר לו: שמא בחדרי מרכבה היית עסוק? אמר לו: לאו, אלא הייתי יושב וחורז בדברי תורה ומתורה לנביאים ומנביאים לכתובים, והיו הדברים שמחים כנתינתן מסיני, והיו ערבים כעיקר נתינתן".
"וחייב לשלש את זמן למידתו, שליש בתורה שבכתב, ושליש בתורה שבעל פה, ושליש יבין וישכיל אחרית דבר מראשיתו ויוציא דבר מדבר וידמה דבר לדבר"
"צריך שיהיה שליח ציבור הגון... ואיזהו הגון? זה שהוא ריקן מעבירות ופרקו נאה ושפל ברך ומרוצה לעם ויש לו נעימה וקולו ערב ורגיל לקרות תורה ונביאים וכתובים".
[במפרשים על הטור מובא כי הטעם לדין זה הוא כדי שיהיה שליח הציבור מכיר ורגיל בפסוקים שבתוך התפילה].
"ויש חכמים שלא למדו מסורת גם דקות הלשון בעיניהם הבל, גם לא קראו מקרא, אף כי הטעמים רק מימות הנעורים למדו... כך אין נכון למשכיל להיותו ריק מחכמת המקרא, כי כאשר ימצא בתלמוד כתוב 'שנאמר' לא ידע באיזה ספר הוא. והנה מי שלא למד המקרא לא ידע לקרות הפסוק...".
"והנה גם בימים האלה והזמן הזה גואה אני חכמי ישראל וגדוליהם מתרשלים מאד מהמקרא ודי להם לקרוא הפרשה שנים מקרא ואחד תרגום, ועדיין אולי אם תשאלם על פסוק אחד לא ידעו מקומו איו, וגם יחשבו לסכל מי שיטריד זמנו במקרא כי התלמוד הוא העיקר. והחולי הזה חזק מאד בצרפת ואשכנז... הנה כי כן זה הגלות לסגירת דלתות הספר הזה המקודש... ולכבות הנרות להתעצל מהעיון בו חרה אף ה' ונתן למשיסה יעקב וישראל לבוזזים וכי חטאו בתורת ה'... וכל המתעצלים מהמקרא ומתרשלים מחקירתה בו אמרו 'בדברי ה' מאסו וחכמת מה להם'".
"לאחר שמתו נביאים האחרונים מכאן ואילך לא נתנה לעליונים רשות ולא לתחתונים להרבות פסוק אחד. כיצד לעליונים? המלאכים לא יוסיפו פסוק אחד, כגון: פליגי בה תרין מלאכי ברקיע לא יוסיפו לדבר שום פסוק שאינו מן המקרא. וכן התחתונים – כגון אליהו הכל מכ"ד ספרים, מפני שלאחר שפסקו הנביאים לא ניתן לכתוב פסוק אחד ולא אות אחת, שנאמר (משלי ל, ו): 'אל תוסף על דבריו'. לכך עשו מסורת מכ"ד ספרים: כך פעמים אותה תיבה בקריאה, כי ידעו שאין להוסיף אות אחת. ומה שכתוב (דברי הימים ב ט, כט): 'הלא הם כתובים על דברי [וגו'] החוזה'.
במדרש עוד: אנשי כנסת הגדולה אמרו: מה שהוצרכו לדרוש כבר, ואין נביא רשאי לחדש דבר על כ"ד ספרים לא מלאך ולא אליהו? אלא כל מה שעוסקים מלאכים וצדיקים בגן עדן רק בכ"ד ספרים ובתורה של בעל פה".
"'סוד ה' ליראיו' (תהילים כח, יד), וכתיב: 'ואת ישרים סודו' (משלי ג, לב), וכתיב: 'כי אם גלה סודו אל עבדיו הנביאים' (עמוס ג, ז) – השלשה סודות כנגד תורה נביאים וכתובים שבהם כל הסודות".
"אדנ"י מתהפך לכ"ד תהפוכות כמניין 'דודי', לכך נמשל בשיר השירים לכ"ד דברים: צרור א. אשכול ב. כתפוח ג. לצבי ד. לעופר ה. לצבי ו. לעופר ז. צח ח. ואדום ט. דגול י. כתם יא. תלתלים יב. כיונים יג. כערוגת יד. שושנים טו. גלילי זהב טז. עשת שן יז. עמודי שש יח. כלבנון יט. כארזים כ. ממתקים כא. מחמדים כב. לצבי כג. לעופר כד. הרי דימה הקדוש ברוך הוא לכ"ד, כנגדם כ"ד ספרים. ולפי שהכהנים היו לומדים כ"ד ספרים לכך ניתנה לכהנים כ"ד מתנות כהונה".
"תנו רבנן: העוסקין במקרא - מדה ואינה מדה, במשנה - מדה ונוטלין עליה שכר, בתלמוד - אין לך מדה גדולה מזו".
"...ולא שידלג ממקרא למשנה וממשנה לתלמוד אלא שילמוד מקרא ואח"כ משנה ואח"כ תלמוד, ולא יעסוק כל ימיו במשנה או במקרא לבד".
"על כן אל תנוח דעתך על מה שנצטייר בלבך בתחלת למודך מן הענינים המסופקים והסברות העמוקות. אבל ראוי לך להתחיל בעת חוזק שכלך והכרתך לעיין בספר תורת האלהים וספרי נביאיו, כמי שלא למד מהם אות, ותרגיל עצמך לפרשם ולבארם ולהתבונן במלותם ובלשונם, ומה שסובלות מן הענינים, ומה שיש מהם כפשוטו, ומה שאינו כפשוטו ומה שיש מהם נראה ומה שהוא מהם נסתר, ומה שההקשה נמצאת בו ומה שאין ההקשה נמצאת בו".
"גם ראיתי המונינו צועקים בחג השבועות מגילת רות, כמו שקבעו להם חובה לצעוק כולם בקול רם מגילת איכה בליל צום אב לאֵבל, ומגילת אסתר בליל יום הפורים לשמחה, אשר זה דבר טוב וראוי בלי ספק. אך כי יבינו תחילה הענין בדיבור הפנימי, עד שישמיעו לאזנם מה שיוציאו בפיהם, הואלתי היום לעשות פירוש לאלה על דרך שעשיתי בשאר".
ולא יחשוב אדם לעמוד על האמת בתורה ובנביאים שהם פירושה, אלא אם כן יעיין ויבין הכל כסדר, לא בסירוגין ואחת הנה ואחת הנה. ועל זה הוכיח ישעיה (כח, יג) ואמר: 'והיה להם דבר ה' צו לצו קו לקו זעיר שם זעיר שם'".
"אבל הפירוש "דבר ה'" כולל תורה נביאים וכתובים, כי כל אלו שלשה הם "דבר ה'".
"ותבין עוד כי נקרא בעלי מקרא אחים לבעלי תלמוד. כי בעלי התלמוד אינם אחים לבעלי המשנה שאינם דורשים ולומדים מן המשנה, ואף שהם דורשים גם כן מן המשנה אינם דורשין מן המשנה רק כאשר קשה להם המשנה, ואין זה נקרא למוד רק שמפרשי' המשנה, ואם היה נשנית המשנה בלשון אשר הם מפרשין ומתרצין לא היה צריך לפי' כלל, ואם אנו מפרשים טעם המשנה דבר זה הוא עצמו התלמוד אם כן אין עניין בעלי משנה לבעלי התלמוד וכל אחד דבר בפני עצמו כי המשנה הוא הדין כמו שהוא והתלמוד הוא מפרש טעם הדבר. אבל התלמוד הוא יוצא מן המקרא ובשביל כך הם אחים".
" הוריות מתחיל בה"א ומסיים בצדי"ק, כי המורה צריך שיהיה בקי בחמשה עקריים – תורה נביאים כתובים משנה ותלמוד".
"...הנה מה שצריך כל הרוצה להיות חכם בישראל לדעת תחילה הוא כ"ד ספרים עם ביאוריהם הראשיים".
"זאת היא הפעולה היותר גדולה וחזקה שתוכל להמציא נגד היצר והיא קלה ופעולתה גדולה ופריה רב שיעמוד האדם לפחות שעה אחת פנוי משאר כל המחשבות לחשוב כן על הדבר הזה שאמרתי ויבקש בלבבו מה עשו הראשונים אבות העולם שכך חשק ה' בהם מה עשה משה רבינו ע"ה ומה עשה דוד משיח ה' וכל הגדולים אשר היו לפנינו".
"אלא שנתן טעם למה שאר האדם שקורא או דורש בפשטיות התורה אין האש מלהטת סביבותיו? לזה אמר הייתי חורז כו'. והוא, כי תורה נביאים וכתובים הם כנגד מדות העליונות, שהמקשרן דרך ייחוד שורשן בכוונתו, מעורר מדות העליונות להשפיע מרוחניותן חוצה. וזהו אומרו הייתי חורז, שהוא מקשר מה שכנגד המדות ההם, ועל ידי כן היו הדברים שמחים ומגלים אש רוחניותן לחוץ".
"ויותר שהיה חכם לימד דעת את העם וחזקם ואמצם שילמדו בסדר נכון שלא ימעדו רגליהם. בראשונה הזהיר לעבוד עבודתו יתברך להיות בקי ראשונה כל כ"ד ספרים עם נקודות וטעמים, ערוכים בכל ושמורים, עד שבדק אותם בכל אלה...".
הגר"א מבאר כי היו ארבעה סוגי הנהגה בישראל:
"א) ראשי העדה, המה אשר יצאו ואשר יבואו לפניהם לכל צבא. ב) עיני העדה, המה השופטים המשגיחים על כל עול. ג) לב העדה. הם הזקנים ויושבים בישיבה ולומדים תורה שבכתב שהיא סתום כמו הלב. ד) פה העדה. הם הלומדים תורה שבעל פה שהוא המגלה כדרך שהפה מגלה מה שבלב וז"ש לבא לפומא לא גליא לא ניתן דבר זה לתורה שבע"פ לגלות ע"כ היו הזקנים שנים ממאה והם שרי חמשים בכדי ללמוד יום ולילה שבכתב ושבע"פ. ה) רגלי העדה המה השוטרים (ע"ש בהגר"א מ"ש גם על פסוק ה' שם). וכפי הנראה שלב העדה ופה העדה כלולים יחד בשרי חמשים".
"צריך האדם לראות שילמוד תורה נביאים וכתובים ומשנה ותלמוד. וילמד תורה שבכתב, תורה נביאים וכתובים כסדר זה אחר זה. ואחר כך תורה שבעל פה, שיתא סדרי משנה בזה אחר זה, וכל כך פעמים ילמוד אותם, עד שיהיו שגורים לו בעל פה, וההלכה בתלמוד בכל יום ויום".
"וכבר ביארתי סוד כלל ופרט, והיא כ"ד מתנות כנגד כ"ד ספרים, כי כבר ביארתי (פרשת בראשית אות ז, ועוד) שהתורה כולה היא נשמות ישראל, רק שתורת משה ששים רבוא אותיות הכלל, וכ"ד ספרים הם הפרט".
"ובודאי שלימוד המקרא הוא הלימוד הראשון והעצמי לכל אשר ירצה להיות שם בעל תורה. וגם מה נדבר ומה נצטדק שאנו משליכין אחר גוויותנו תורתו - הדברים אשר יצאו מפיו יתברך בעצם וראשונה, ומה גם שהוא המחוייב מחוק התורה, שגלוי וידוע שלימוד המקרא מלבשתו לאדם חכמה ויראה גדולה והכנעה יתרה לפניו יתברך, והחרדה והפחד מהעונשים על עוונותיו והחרטה הגמורה ממעשיו הרעים ועזיבת החטאים והתעוררות התשובה והרחקת העברות וזריזות המעשים, ובו ישיג ויראה האדם, לפי פשוט העניינים, גדולת אלוקינו ורב כוחו יתברך ויכולתו והשגתו...
ואף למי שתורתו אומנותו אי אפשר שיהיה שום לימוד בעולם דומה לגמרי ללמוד המקרא, דהיינו תנ"ך מתחילתן ועד סופן, ושיהיה בקי בהם. ועל כן אין שום טענה והתנצלות בעולם לפטור האדם עצמו מזה".
"ויש שעוברים כל הכ"ד [ספרי התנ"ך] בשבעת ימי החג. והטעם: שהם פנויים ואינם יכולים לעבור עליו שאר ימות השנה. ואין ראוי להפטר [מללמוד כ"ד ספרים בכל ימי השנה] בלאו הכי [שאין יכולים לעבור עליהם לאורך השנה]. ובפרט מי שאינו אלא מבעלי מקרא, שמוטל עליו לעבור כל הכ"ד בשנה. ולא העברה בלבד, אלא בהשקט להבין מה שאומר. ולא יחשוב בלבבו לאמר סיפורים הם מה תועלת מגיע לנו בקריאתינו ח"ו. כולם כתבי הקדש איקרו וברוח הקודש נאמרו. זאת ועוד יוצא תועלת ולמוד מכל קריאה וקריאה ומכל ענין וענין למי שמדקדק בהם ואינו עובר כעובר על הגחלים.
ונראה לי שאפילו לבעל משנה ולבעל גמרא לא סגי בלאו הכי שיעבור עליו לפחות פעם בשנה. כי אין עסקנו כל כך עמוק בסתרי התורה ועניניה עד שבשבילו נשכח ונניח קריאת המקרא כל השנה כולה. וכבר כתבתי למעלה בסדר ימי החול כי ראוי לקבוע בכל יום תורה נביאים וכתובים משנה וגמרא עד שנמצא שעובר עליו ואפילו שתי פעמים, הכל לפי קביעותו. ואז טוב לו לתת חלק לכל יום ויום ונקרא משלש כל ימיו ממש מלהניח קריאתו לז' ימים בלבד".
"וצריך שילמוד תורה נביאים וכתובים ומשנה וגמרא ולא יעבור מזה ביום ובלילה ובנקל יכול האדם לקבוע כל זה".
"ואח"כ יקרא הפרשה של השבוע הבאה והוא מנהג טוב ויפה לקרוא אותה. ויקרא מעט נביאים וכתובים כי בהתחלת השבוע יפה לו להתחיל בג' אלה תורה נביאים וכתובים ומובטח לו שיצלח בלימודו כל השבוע גם במעשה ידיו, כמו שנאמר בגמרא: 'כל העוסק בתורה נכסיו מצליחין'., והוא כתוב בתורה שנוי בנביאים משולש בכתובים. ואם יעלה בידו לעשות מעט במשנה מעט בגמ' כמה יפה לו וכבר אמרנו למעלה דבכל יום צריך האדם להשתדל בכך לקרוא תנ"ך ומשנה וגמרא כל אחד כפי ערכו וכפי השגתו".
"יזהר לקרוא מקרא כל כ"ד ספרי התנ"ך חוזר חלילה (=שוב ושוב). והראשונים היו קוראים לכ"ד (=הספרים): "מקדש י-ה"".
"ועל כן נוהגים לחלק הנביאים והכתובים כמנין הפרשיות, ולקרות בכל שבת חלק השייך לאותה פרשה, ולסיימם בשמחת התורה עם הפרשיות".
"יהיה לכם שיעור קבוע בכל יום למקרא ולמשנה. ואם כי אמרו חז"ל: 'תלמוד בבלי בלול מכולם', הם כבר מילאו כריסם במקרא ובמשנה. גם כי אין יצר הרע שולט ללמוד שלא לשמה במקרא ומשנה".
"והבחורים אשר אומרים כי חרפה להם ללמוד בישיבה פרשה חומש עם רש"י וקפיטל (=פרק) בנביאים וכתובים, לו חכמו ישכילו היו לומדים זה ראשונה לכל... ואני משבח הספרדים בזה אשר לימודם עולה יפה. ובוודאי כי לא אלמן ישראל בינינו האשכנזים ת"ל גאוני הזמן אשר לומדים כסדר הראוי והנכון".
"שאלת אם ראוי ללמוד בזמן הזה תנ"ך עם פירושי הקדמונים. ודאי ראוי לעשות כן. ומה שאמרו חז"ל: 'מנעו בניכם מן ההגיון' אין זה ראיה. חדא: למה אמר 'בניכם', הוה ליה למימר: 'עצמיכם' ולמה תלה בבניכם? אך הכונה דודאי הגדול בר דעת מותר וראוי לו ללמוד כי הוא בר דעת ויכול לשמור עצמו שלא ילכוד ברשת האפיקורסים. אך בניכם בעודם בקטנותם יש לחוש דאין להם דעת להיות נשמרין מכת הפוקרים. אבל בר דעת מותר וראוי לו.
והשנית: דכוונת הש"ס הוי שלא יעשה מזה עיקר הלימוד, אבל אם לומדין גם ש"ס ופוסקים ללמוד שעה או שתיים תנ"ך עם פירושי הקדמונים ודאי מותר וכן הוא בשו"ע יו"ד סי' רמ"ו סעיף ד' וכן עיקר".
"איברא ראיתי בדרשות הח"ס זי"ע בדרוש לפ' בשלח (קי"ב ע"ב) שם האריך מרן להסביר דלא לחנם הפכו רבותינו דרך הלמוד ולמדו הנערים תחלה ש"ס על דרך הפשוט בבחינת לגמור ואח"כ לסבור, ואמר ר"כ בשבת ס"ג ע"א דכד הוינא בר ח"י הוי גמירנא לכל הש"ס ולא ידענא דאין מקרא יוצא מידי פשוטו, ואמרו בברכות כ"ט מנעו בניכם מן ההגיון וכפרש"י שם ואל תרגילם במקרא יותר מדאי, אבל הי' כוונתם לש"ש כי פשוטי המקרא בלי דרשת חז"ל מביאים להפסד הדעות, וכבר מדורות וגם בדורינו אנו רואים בעלי מקרא ובעלי תנ"ך רחוקים מאמונה והם למכשול ולפוקה לבית ישראל, וגם מתערבים עם הגוים, וע"כ בזמנינו יסוד נאמן הוא שאע"פ שבודאי צריך ללמוד עם הנערים תחלה מקרא וחלק מתנ"ך מ"מ עיקר היסוד והדגש על תורה שבע"פ להיות בקי במסורת תורה שבע"פ ודרשתם, ועי"ז נהי' אנחנו נפרדים מיתר העמים ומהמינים למיניהם, וכמובן שבמשך הזמן צריך אח"כ להשלים כל התנ"ך, וכמה חלקי החכמה אשר לא למדו בתחלה, אבל הם יסוד להבנת תורתינו הקדושה וע"ש בחתם סופר במה שהאריך בנועם דבריו בזה".
"קבלתי מכב' כו"כ מכתבים בענין חיזוק לימוד הנ"ך ודקדוק לשון הק' בדורינו, ולא השבתי ע"ז מאותו טעם שכ' הגר"י שפירא שליט"א כי כבר קבעו לנו גאוני צדיקים קדם דרך סלולה בזה, ופשוט להלכה דאעפ"י שאמר ר"א בברכות כ"ח ע"ב מנעו בניכם מן ההגיון, שלא להרגיל במקרא יותר מדאי משום דמשכא ע"כ בפרש"י היינו יותר מדאי, אבל רוב יסודי המקרא במדת המספיק אנו חייבים, וכבר ידוע שאעפ"י שמרן הח"ס זי"ע בדרוש המפ' פ' בשלח בדרשת הח"ס מחזק מאד דרך הלמוד לעשות עיקר לימוד מש"ס ותורה שבע"פ ורק אח"כ יסודי המקרא, בכל זאת ידוע מאד שמרן זי"ע וגדולי תלמידיו היו בקיאים עצומים בתנ"ך ובפרט גאון ישראל המהר"ם שיק זי"ע כאשר קבלתי נאמנה, ומו"ר הגאון החסיד מרא דכולא תלמודא ר' שמעון הלוי מזיעליחאב זי"ע הי"ד מלובלין הי' יודע כל התנ"ך כצורתו בע"פ באופן מבהיל, ומה אאריך בדבר שמקובל אצל כל גדולי ישראל אלא שמקצתם הסתירו ידיעתם בתנ"ך ודקדוק הנצרך עכ"פ לידיעת התורה מחשש שדבר זה יחזק האפיקורסים והמינים שאחזו לפנים בתנ"ך ודקדוק ועי"ז פקרו עוד יותר, אבל עצם הצורך גם בחלק זה של תוה"ק לא להסכמתינו צריך".
"סח לו הנצי"ב למרן אבא ז"ל (=לראי"ה): הרב מקובנא (=ר' יצחק אלחנן) עוסק הרבה ב'קצות החושן'. אני אינני יכול לעסוק הרבה ב'קצות החושן' כי אני מוכרח ללמוד גם פסוק ב'דברי הימים' עם רש"י. וכשהזמן איננו מספיק לי מרוב עבודה וטרדה, הפסוק ב'דברי הימים' עם רש"י הוא קודם אצלי ל'קצות החושן'".
"וכתבי הקודש, תורה שבכתב, ילמדו בישיבה בשום שכל עומק הפשט וחכמת הלשון וקדושת הרוח בסיוע של כל הידיעות המביאות לחקר עומקה של תורה וקדושתה ולהבנת הרוח העליון והפנימי של כתבי הקודש כולם, כל ספר וספר לפי ענינו וטיבו וערכו".
"אבל כשם שמה שנתנה תורה בע"פ מועיל לשמירת המעשה, כן הוא מניעה אל התרחבות ידיעת התורה באומה. ע"כ נתנה ג"כ תורה שבכתב בכתב, כדי שכל מי שירצה לזכות בידיעת התורה יוכל עכ"פ לפי ערכו, כי לענין מצות תלמוד תורה אפי' אינו מבין כראוי מ"מ מצוה היא, וכדחז"ל: "ליגריס איניש ... ואע"ג דלא ידע מאי קאמר"יב. ע"כ היתה נחוצה מאד קבלת עול תורה שבע"פ לענין מעשה המצות שיהיו נעשים עפ"ד חכמים המצוינים, וקבלת תורה שבכתב לענין ידיעת התורה לכל העם".
"על כן חייבים ישראל להיות מובדלים מהאומות בכל ההנהגות, אף על פי שממילא יפעלו בהנהגתם להועיל להן גם כן. ולשם כך חלק השי"ת את התורה שנתן להשלמתנו והשלמת העולם כולו לשתי תורות, תורה שבכתב ותורה שבע"פ. שאף על פי שכל התורה כולה, אפילו תורה שבכתב, עיקר תכליתה הוא רק בשביל ישראל, מכל מקום תורה שבכתב שם השי"ת בה הכח שעל ידי דבקות ישראל בתורה שבכתב יפעלו גם כן להשלים את האומות. על כן נתנו הדברים בכתב שאפשר לעם אחר להשיג אותן, ומתחילה צוה השי"ת לכתוב את התורה "באר היטב". ודרשו חז"ל שהוא בשבעים לשוןט, למען ילמדו כל האומות ויאיר להן מהמאור שבתורה".
"ספר התנ"ך היה מורה דרכו, לא לבד חלק החוקים והמשפטים אלא גם כל מאורע ומקרה שבאו בדברי התורה והנביאים והכתובים - מהם למד איך לכונן אורח החיים של עם ישראל. דבריהם הציתו בו אש קודש להגיד לעמנו את אשר עליהם לעשות, דברים מלהיבים כגחלי אש, ומהם שאב תנחומות אל לכל נדכה ונכה רוח, ולחזק ברכים כושלות ולצפות לישועת אלקים.
והתנ"ך היה כמעט בכל ימי חייו באמתחת הטלית ותפילין שלו. אמנם, מעולם לא קירב דברי התורה והנביאים לשכלו הוא, ולהעמיס בהם רעיונות וחידו"ת כדרך רבים וגם שלמים מטובי עמנו. אדרבה, קירב שכלו לשכל התורה תמיד, ועל כן לא יפלא תקוותיו העצומות ובטחונו הגדול, כי לא יפול צרור ארץ מכל המפורש בתורה ובנביאים לעתידת עם ישראל".
"דזה ברור... במשמעות המדרש, דתלמיד חכם צריך להיות זריז בכ"ד ספרים, שאין הכוונה, שיהיה בקי בהם בלי פשוט קמטי המקרא, דבזה אין בו מעלה לחכמתו, אלא הכוונה, שהתלמיד חכם צריך שיהיה זריז לדעת היאך לפשט הכתובים, ולהשכיל מהם חכמות ומוסרים ומידות טובות, לפי הנדרש ממנו באותה שעה. וכל אחד לפי ערך חכמתו כך הרגשתו בכתבי הקודש".
"בודאי צריך כל איש ישראל ללמוד בכל שבוע הפרשה ופירושה לפי כח שכלו. ומה שנהגו בכל ישראל לקרוא שנים מקרא ואחד תרגום, היינו משום שעל ידי זה יתבונן במקרא ויתן לב להבין. אבל אם לא השיג ידיעה על ידי זה, מחויב להתבונן ולדעת, ואז יהיה נחשב לו שלמד מקרא, דבלאו הכי אם לא הבין... לא נחשב ללימוד כלל. גם נכון לקבוע עת ללמוד נביאים וכתובים שגם הם נתנו למשה בסיני... ואחר שזיכהו הקב"ה לידע מקרא ומשנה, יראה להתחזק וללמוד גם גמרא שבה נתבררה כל משנה בטעמה והלכותיה...".
"שנה אחת תמימה תקבע לימודך רק בפסוק [=מקרא] בל יערב דבר אחר בלימודה, תוכל להיות בקי בכל העשרים וארבעה עם פירוש רש"י כמעט על פה. על כל פנים לא תמעט מהיות חוזר על לימודך בשנה ההיא שבע פעמים, גם בלילה... שנה שניה ילמד משניות לבד, בל יערב עמו לימודים אחרים חוץ מהמקרא הנ"ל, ויחזור על לימודו שבע פעמים...". וממשיך ומורה ש"בכל השנים הבאות לאחר מכן, יחזור על כל המקרא שתי פעמים ביום – האחד מן נביאים והאחד מן כתובים, חוץ מן פרשיות השבוע בתורה. וכך יעשה כל שנה ושנה כל ימות חייו".
"חי ראשי נחתכו בני מעי, בעוברי מפרנקפורט [=עיר מגוריו], ועברתי בק"ק אמשטרדם ראיתי שהקטנים לומדים המקרא מבראשית עד לעיני כל ישראל, ואח"כ העשרים וארבעה (ספרי התנ"ך) ואח"כ כל המשניות. וכשנעשה גדול אז מתחיל ללמוד גמרא עם פירוש התוספות, גדלו והצליחו גם עשו פרי. ואנכי בכיתי על זה למה ועל מה לא יעשה כן בארצנו? הלואי שיתפשט המנהג הזה בכל תפוצות ישראל. ומה יזיק בזה שימלא כרסו במקרא ומשנה עד שיהיה בן י"ג שנים, ואח"כ יתחיל ללמוד התלמוד? כי בודאי בשנה אחת יגיע לתכלית ולכמה מעלות טובות למקום בחריפות התלמוד, משא"כ בלימוד דידן בכמה שנים".
"ובגמרא אמרו רבותינו ז"ל הכן בחוץ מלאכתך זו מקרא, ועתדה בשדה לך זו משנה, אחר ובנית ביתך זה גמרא, והוא כי המה באו ללמד לאדם דעת בב' דברים, אחד יעשה תחלה יסוד מוסד מן המקרא ולא עראי בלבד, וממנו אל המשנה ואח"כ אל הגמרא".
"דתורה שבכתב נקראת בשם 'לחם'. כי כמו שבסעודה הלחם הוא קודם ל'מים' – פת במלח תאכל, ואחר כך – מים במשורה תשתה כדי לשרות אוכל שבמעיו, כן לימוד התנ"ך הוא העיקר והקודם ללימוד תורה שבעל פה, ואי אפשר ללמוד שום לימוד בלי לימוד התנ"ך מקודם, כאשר חז"ל הקדושים הורו לנו הסד האמיתי בענין סדר הלימוד ודרך גידול הבנים: שנלמד אותם מתחילה מקרא, ואחר כך משנה, ואחר כך גמרא (אבות סוף ח)".
"כך הקב"ה נתן לישראל תורה נביאים וכתובים, ואמר כל מי שמתייגע בהן אין קץ למתן שכרו...".
כלומר שצריך שיהיה בקי בהן, בפירוש המקרא והמשנה, שהם היסוד אשר בית הלימוד נכון עליהם. ואיך יכול לבנות הבית בלי היסוד"?
"ואיך יעלה על הדעת להיכנס לחדרי פנימיות התורה שמתגלים בתורה שבעל פה, אם לא נמסרו לו מפתחות החיצונות שהם פשוטי המקראות שבהכרח צריך להקדימם".
"כך היא דרכה של תורה שאין אדם יכול להכנס בלימוד החמור בהתחלה, אלא מן הקל אל הכבד ממנו, מעלה אחר מעלה במעלות הסולם. על כן יש לו לאדם להתחיל מן המקרא ואחר כך במשנה אל התלמוד".
"לימוד המקרא בימי חז"ל היה נפוץ והיו כולם עסוקים בו, עד שכל המקרא תנ"ך שגור בפי כל, ובקיאים בו על פה בלי שום שגיאה וטעות. ולא למדו עמהם משנה או גמרא עד שגמרו תחילה את לימוד התנ"ך כולו בכל פרטיו. ולכן כאשר הזכיר הרב והחכם הדורש איזה פסוק בהלכה או בדרושו מיד ידעו כל השומעים איה מקומו של הפסוק, ובאיזה ענין נכתב בתנ"ך, ואל מה יורה החכם את פינת כוונתו בלימודו ודרושו. והמראה מקומות הפסוקים בתנ"ך הנמצאים כעת בזמנינו ונדפסים בהגליון או בפנים המדרש נתוספו אחר כן, בעת שנתמעט לימוד המקרא. ולפעמים נשתבשו מראה מקומות האלה והחליפו להראות מקום הפסוק בתנ"ך במקום אחר אשר לא נמצא לשונו שוה או דומה אל לשון הפסוק הראוי להדרש".
"בכלל הנני מתנגד לספרי-הלימוד החדשים, הקורעים מילדינו את הלימוד המקורי החי לעולמים, של ספרי תנ"ך."
"כל דרכיו בקודש היו במדה במשקל ובמשורה, וכל פעולותיו דרש וחקר מעל ספר תורה הקדושה ממעשי האבות והנביאים ע"ה. ועל דבר זה היה רגיל לפרש הקרא: 'והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו' – הכונה כי המלך ישא בחיקו תורת ה', שם ימצא כתוב כל הקורות ותולדות ימי חייו, ושיעור הכתוב כך, את כל ימי חייו יקרא מעל ספר תורת אלקים".
"ואנחנו נלבה נא לבקש דבר ה' בפי נביאי האמת. שם נמצא ומשם נחפור לנו ממקורותיהם מים חיים נהרי נחלי חכמה ודעת, כי כאשר היטיבו הם את אשר דיברו בשום אלוק דיבר בפיהם, כן ניטיב אנחנו כי נחפשה ונחקורה איזה דרך דברם לצאת בעקבותם כי מה' הוא".
"וכל זה מלבד הקריאה בתנ"ך לעתים מזומנים כמו שנתבאר למעלה שיש לה דין קדימה על הכל".
"ובזוה"ק בהקדמה (ח' א) נזכר דבעי ללמוד תורה נביאים וכתובים. הוא ענין אחר כדי לתקן תכשיטי כלה על ידי עשרים וארבעה ספרי תורה כידוע".
"וכל ספור הבא בתנ"ך הוא מפתיחת שער של ישועה חדש שנתחדש לאותו צדיק ונפתח על ידו".
"שהוא דבר הנביא בשם ה' הקיים לעולם, דמאחר שנכתבה נבואתו בספר דמצטרכת לדורות הרי הדיבור קבוע וקיים ופועל לדורות בכל דבר ה', כענין (תהלים קיט, פט): 'לעולם ה' דברך נצב בשמים', ונאמר (ישעיה נה, יא): 'כן יהיה דברי וגו' לא ישוב אלי ריקם כי אם עשה את וגו' שלחתיו'. וכל דיבוריו יתברך מפי נביאיו שנכתבו בתנ"ך הם פועלים לדורות עולם בכל הנפשות מישראל בכל דור ודור להוליד בלבבם הרהורי תשובה והתעוררות לשוב, וה' יתברך מבטיח דלא ישוב ריקם".
"ובכל הזמנים הללו היה נעשה הפסח בכוונה רצויה מאד לכן נרשם המעשה מפורש בתורה, מפני שכל דבר הנכתב בתורה נביאים כתובים אפילו מאדם פרטי הוא ללמוד ממנו מוסר השכל לדורות עד עולמי עד... ומה גם כשנכתב המעשה בתורה נביאים כתובים או בדרשת חז"ל בודאי יוצא מזה לימוד להיות נחקק בנפשות ישראל לעולמי עד...
וזהו גם כן מה שאמרו (ויקרא רבה ל"ד, ח' ורות רבה ה', ו') אילו היה ראובן יודע שהכתוב יכתוב עליו וישמע ראובן וגו' בכתיפו היה מוליכו, אילו היה בועז יודע וכו' והיינו שלא הרגישו אז בנפשם שמעשיהם בכוונה רצויה כל כך עד שיהיה נרשם מזה לדורות עולם ועל רמז זה אמרו (שם) לשעבר אדם עשה מצוה הנביא כתבה ועכשיו אדם עושה מצוה מי כתבה אליהו ומשיח והקדוש ברוך הוא חותם על ידיהם, והיינו גם כן לכוונה זו שנעשה מזה חקיקה בלב נפשות ישראל".
"תורה נביאים וכתובים, יש לומר גם כן שהם מחשבה דיבור ומעשה. תורה היא מחשבה כנ"ל. נביאים היא מילולא [=דיבור], כי כל שם נביא הוא מלשון ניב שפתים, וכתיב (שמות ז') אהרן אחיך יהי' נביאך, וידוע מדת נביאים נצח והוד תרי שפתים. כתובים נקרא על שם שהוא כותב והוא בעובדא. והם [=התורה הנביאים והכתובים] שורש מחשבה דיבור ומעשה"
"והנה ה' עומד על חומת אנ"ך (על פי עמוס ז, ז) – אורייתא נביאים כתובים".
"איתא בגמרא כל מקום שאתה מוצא גדולתו של הקדוש ברוך הוא שם אתה מוצא ענוותנותו דבר זה כתוב בתורה וכו'. ולכאורה קשה שבתחלה אמר כל מקום הוא כלל בכל התורה ואחר כך פרט רק בשלשה מקומות אלו. ונראה לומר על דבר זה: דהנה הבורא ברוך הוא השרה שכינתו על הר סיני שהוא נמוך שבהרים שאין הבורא ברוך הוא משרה שכינתו שהוא גדולתו רק במקום שיש שם מקודם בחינת ענוה, כמאמר הכתוב: 'אני אשכון ואת דכא'. ועיקר הסיבה המביאה לידי בחינת ענוה הוא לימוד התורה נביאים כתובים שהוא חוט המשולש ולא במהרה ינתק ואדרבה הוא מחזק את האדם לבא לדבקות ה' היינו שבחינת ענוה קובע מקום אצלו ומזה יבא להשראת השכינה שהוא דבקות ה'. וזהו כל מקום שאתה מוצא גדולתו פירוש כשאתה מוצא גדולתו הוא השראת שכינתו ית' שהוא גדולתו של הבורא ברוך הוא מסתמא היה שם בתחלה ענוותנותו היינו בחינת ענוה ושפלות וזהו שם אתה מוצא ענוותנותו. ודבר זה אינו יכול לבא רק על ידי תורה שבכתב ונביאים וכתובים".
"בימי אלול ועשרת ימי תשובה וימים נוראים עד הושענא רבא ציווה לכמה אנשים לומר אז כל ספרי תנ"ך מתחלתם ועד סופם. וגם הוא בעצמו נהג כך כמה פעמים".
"הכ"ד ספרי תורה שבכתב ממתיקין הדין של הכ"ד בתי דין העליון".
"והנה כל העובר ישתומם איך היה תנחומין של הבל. שאדם גדול אינו יכול לפרש הפסוק בתנ"ך מחמת שאינו שכיח גבי מינים. והרי אמרו כל ת"ח שאינו בקי בכ"ד ספרי תנ"ך אינו ת"ח...".
"כ"ד תיבין [=מילים] הם מהתחלת התורה עד תיבת או"ר (בראשית א ג). לרמז האור ההוא הוא מן התורה כ"ד ספרין דאורייתא, כשנגנז האור חזר למקורו ונגנז בתורה".
יש לך שאלה בתנ"ך? רשום אותה כאן, וקבל בקרוב תשובה מצוות הרבנים
[שימו לב: הרבנים אינם עונים על שאלות של תלמידים המועתקות ממבחנים].
הפרטים שתמלא יישארו חסויים ולא יפורסמו באתר, וכן לא יועברו לגורם כלשהו.
רבני האתר ישמחו להשקיע וללמד אצלכם תנ"ך במגוון נושאים וספרים.
הפרטים שתמלא יישארו חסויים ולא יפורסמו באתר, וכן לא יועברו לגורם כלשהו.
הירשם כאן לקבלת המייל השבועי בתנ"ך - חידה שבועית , פרשת שבוע, איך לומדים תנ"ך ועוד
הפרטים שתמלא יישארו חסויים ולא יפורסמו באתר, וכן לא יועברו לגורם .
מלא פרטיך ויחזרו אליך לקביעת חברותא בתנ"ך באזור מגוריך.
קביעת החברותות על ידי ארגון 'קרוב אלי'. לפרטים נוספים: 0585503344
הפרטים שתמלא יישארו חסויים ולא יועברו לגורם כלשהו, מלבד ארגון 'קרוב אלי'.
