בחציו הראשון של חומש ויקרא מופיע מושג חדש: 'תורה' במשמעות של מקבץ מצוות העוסקות בנושא מסויים. באופן יחידי בחמשת החומשים, חומש ויקרא מסודר בחמישה עשר הפרקים שלו, באופן של 'תורות' מסודרות בזו אחר זו. כלומר החומש מכליל בעקביות את פרשיות המצוות שהופיעו בו, ומקבץ כל אחת מן הפרשיות בתור 'תורה' בפני עצמה. בחלקו הראשון של חומש ויקרא (פרקים א-טו) ישנו סדר של שש תורות:
[פרקים ח-י הם יוצאים מן הכלל ואינם חלק מסדר ה'תורות', כפי שנכתוב בהמשך]
שש התורות הללו יחד יוצרות את התשתית של חומש ויקרא ושל עבודת המשכן. חלק הארי מתוכן עוסק בשני נושאים: ענייני הקרבנות וענייני הטהרה. וניתן להבחין כי בין שני הנושאים הללו, מופיעים שלושה פרקים שאינם חלק מן ה'תורות' של חומש ויקרא: פרקים ח-י. בפרקים אלו מפורטים ההתרחשות שבעת ימי המילואים, רגעי הגודל של היום השמיני למילואים ואז המשבר שחל בו עם מעשי נדב ואביהו. לפני הפרקים הללו (בפרקים א-ז) הופיע עולם הקרבנות, ובעקבות המשבר הגדול הופיע בהרחבה עולם הטהרה המלמד כיצד ישראל צריכים להתאים את חייהם לרף הגבוה של הקדושה שחל עליהם.
בפרק לט בישעיה מסתיים סיפור הנס של חזקיה. אשור כובשת את כל המזרח התיכון ומשעבדת את מצרים. גם יהודה סופגת מכה כבדה, וכל ערי המבצר שלה נתפסות ומוגלות על ידי אשור. בירושלים נשארת פליטה קטנה, בהנהגתו של חזקיה הצדיק. חזקיה מתבשר שממלכתו לא עתידה לזכות לעצמאות גם בעתיד. לאחר מפלת אשור – יהיו בניו סריסים בהיכל מלך בבל.
בתקופה כזו, מתברר מחדש תפקידם של ישראל. נראה שהעולם כולו נשטף בשטף אמפריאלי מן המזרח. ותרבות האלילות משתלטת על העולם בלי שום חרך המאפשר מקום לעמדה אחרת. בתוך עולם זה תעמוד ממלכת יהודה הקטנה כמוקד של עבודת אלוקים מיוחדת המספרת תהילת ד' לכל העמים.
בתחילת הספר מציב ישעיה בחירה לאנשי ממלכת יהודה- או לבחור במלכי יהודה ההולכים לאט, או לספור את מי הנהר העצומים- מלך אשור. "יַ֗עַן כִּ֤י מָאַס֙ הָעָ֣ם הַזֶּ֔ה אֵ֚ת מֵ֣י הַשִּׁלֹ֔חַ הַהֹלְכִ֖ים לְאַ֑ט וּמְשׂ֥וֹשׂ אֶת־רְצִ֖ין וּבֶן־רְמַלְיָֽהוּ: וְלָכֵ֡ן הִנֵּ֣ה אֲדֹנָי֩ מַעֲלֶ֨ה עֲלֵיהֶ֜ם אֶת־מֵ֣י הַנָּהָ֗ר הָעֲצוּמִים֙ וְהָ֣רַבִּ֔ים אֶת־מֶ֥לֶךְ אַשּׁ֖וּר וְאֶת־כָּל־ כְּבוֹד֑וֹ וְעָלָה֙ עַל־כָּל־אֲפִיקָ֔יו וְהָלַ֖ךְ עַל־כָּל־גְּדוֹתָֽיו: וְחָלַ֤ף בִּֽיהוּדָה֙ שָׁטַ֣ף וְעָבַ֔ר עַד־צַוָּ֖אר יַגִּ֑יעַ וְהָיָה֙ מֻטּ֣וֹת כְּנָפָ֔יו מְלֹ֥א רֹֽחַב־אַרְצְךָ֖ עִמָּ֥נוּ אֵֽל" (ישעיהו פרק ח פסוק ו - ח)
הנהר מלווה את יהודה לאורך כל ההתמודדות מול אשור. הקב"ה מבטיח הגנה על ציון גם כאשר ישטוף הנהר הגדול את האזור כולו: "חֲזֵ֣ה צִיּ֔וֹן קִרְיַ֖ת מֽוֹעֲדֵ֑נוּ עֵינֶיךָ֩ תִרְאֶ֨ינָה יְרוּשָׁלִַ֜ם נָוֶ֣ה שַׁאֲנָ֗ן אֹ֤הֶל בַּל־יִצְעָן֙ בַּל־יִסַּ֤ע יְתֵֽדֹתָיו֙ לָנֶ֔צַח וְכָל־חֲבָלָ֖יו בַּל־יִנָּתֵֽקוּ: כִּ֣י אִם־שָׁ֞ם אַדִּ֤יר יְקֹוָק֙ לָ֔נוּ מְקוֹם־נְהָרִ֥ים יְאֹרִ֖ים רַחֲבֵ֣י יָדָ֑יִם בַּל־תֵּ֤לֶךְ בּוֹ֙ אֳנִי־שַׁ֔יִט וְצִ֥י אַדִּ֖יר לֹ֥א יַעַבְרֶֽנּוּ: כִּ֤י יְקֹוָק֙ שֹׁפְטֵ֔נוּ יְקֹוָ֖ק מְחֹקְקֵ֑נוּ יְקֹוָ֥ק מַלְכֵּ֖נוּ ה֥וּא יוֹשִׁיעֵֽנוּ" (ישעיהו פרק לג פסוק כ - כג, כ-כג)
כעת, לאחר השתלטות אשור על האזור, מעודד הקב"ה את ישראל, גם בתוך המים- הקב"ה מוביל אותנו: "וְעַתָּ֞ה כֹּֽה־אָמַ֤ר יְקֹוָק֙ בֹּרַאֲךָ֣ יַעֲקֹ֔ב וְיֹצֶרְךָ֖ יִשְׂרָאֵ֑ל אַל־תִּירָא֙ כִּ֣י גְאַלְתִּ֔יךָ קָרָ֥אתִי בְשִׁמְךָ֖ לִי־ אָֽתָּה: כִּֽי־תַעֲבֹ֤ר בַּמַּ֙יִם֙ אִתְּךָ־אָ֔נִי וּבַנְּהָר֖וֹת לֹ֣א יִשְׁטְפ֑וּךָ כִּֽי־תֵלֵ֤ךְ בְּמוֹ־אֵשׁ֙ לֹ֣א תִכָּוֶ֔ה וְלֶהָבָ֖ה לֹ֥א תִבְעַר־בָּֽךְ" (ישעיהו פרק מג פסוק א – ג)
בתפיסות האליליות, היוו הקורבנות שוחד ומתת לאלים. אלים שהם בעלי נטיות כמו אנושיות, וניתנים לפיתוי ושיחוד במתנות. במסגרת זו, ככל שהאל יותר נכבד, יש לשחדו בשפע גדול יותר של מתנות וקורבנות. כך בתפיסה המצרית, כך בתפיסה האשורית. כבר אסף המשורר בספר תהלים מחדד את ההבדל בין התפיסה הישראלית של הקורבנות ככריתת ברית עם הקב"ה ובין התפיסה האלילית של אל 'רעב' שיש להשביע אותו: "אִסְפוּ־לִ֥י חֲסִידָ֑י כֹּרְתֵ֖י בְרִיתִ֣י עֲלֵי־זָֽבַח: ... לֹ֣א עַל־זְ֭בָחֶיךָ אוֹכִיחֶ֑ךָ וְעוֹלֹתֶ֖יךָ לְנֶגְדִּ֣י תָמִֽיד: לֹא־אֶקַּ֣ח מִבֵּיתְךָ֣ פָ֑ר מִ֝מִּכְלְאֹתֶ֗יךָ עַתּוּדִֽים: כִּי־לִ֥י כָל־חַיְתוֹ־יָ֑עַר בְּ֝הֵמ֗וֹת בְּהַרְרֵי־אָֽלֶף: יָ֭דַעְתִּי כָּל־ע֣וֹף הָרִ֑ים וְזִ֥יז שָׂ֝דַ֗י עִמָּדִֽי: אִם־אֶ֭רְעַב לֹא־אֹ֣מַר לָ֑ךְ כִּי־לִ֥י תֵ֝בֵ֗ל וּמְלֹאָֽהּ: הַֽ֭אוֹכַל בְּשַׂ֣ר אַבִּירִ֑ים וְדַ֖ם עַתּוּדִ֣ים אֶשְׁתֶּֽה: זְבַ֣ח לֵאלֹהִ֣ים תּוֹדָ֑ה וְשַׁלֵּ֖ם לְעֶלְי֣וֹן נְדָרֶֽיךָ: וּ֭קְרָאֵנִי בְּי֣וֹם צָרָ֑ה אֲ֝חַלֶּצְךָ֗ וּֽתְכַבְּדֵֽנִי" (תהלים פרק נ פסוק ה - טז)
התמודדות יסודית זו עם תפיסת הקורבנות נמצאת בתשתיות האנושות. הקב"ה מלמד את קין את תכליתם של הקורבנות – כביטוי להטבת הרצון האנושי, ולא כמנחה ריקה ל'שיחוד' של אל כזה או אחר: "וַיִּ֣שַׁע יְקֹוָ֔ק אֶל־הֶ֖בֶל וְאֶל־מִנְחָתֽוֹ: וְאֶל־קַ֥יִן וְאֶל־מִנְחָת֖וֹ לֹ֣א שָׁעָ֑ה וַיִּ֤חַר לְקַ֙יִן֙ מְאֹ֔ד וַֽיִּפְּל֖וּ פָּנָֽיו: וַיֹּ֥אמֶר יְקֹוָ֖ק אֶל־קָ֑יִן לָ֚מָּה חָ֣רָה לָ֔ךְ וְלָ֖מָּה נָפְל֥וּ פָנֶֽיךָ: הֲל֤וֹא אִם־תֵּיטִיב֙ שְׂאֵ֔ת וְאִם֙ לֹ֣א תֵיטִ֔יב לַפֶּ֖תַח חַטָּ֣את רֹבֵ֑ץ וְאֵלֶ֙יךָ֙ תְּשׁ֣וּקָת֔וֹ וְאַתָּ֖ה תִּמְשָׁל־ בּֽוֹ" (בראשית פרשת בראשית פרק ד פסוק ד - ח)
חלק מהתמודדות של התורה עם תפיסה אלילת זו היא ההגבלה והצמצום של הקורבן. פרשת ויקרא מצמצת מאד את הקורבנות- לכבש אחד, בן יונה או תור ואפילו קומץ מנחה. צמצום זה אינו כמותי בלבד אלא משדר את מטרתם העקרית של הקורבנות – עבורינו ולא עבורו. תיקון הנפש שלנו ולא מתת להשביע אל רעב. בתחילת התפשטות אשור לאזור, התפעל אחז מאד מן הכמות וההקף של פולחן הקורבנות האלילי, וציווה את הכהן הגדול להקים מזבח ענק בבית המקדש, מה שלתפיסתו ישדרג וירומם את עבודת ד'. את המזבח הישראלי הצנוע, הוא מכנה בזלזלול "מזבח נחושת" ומשאירו כמוצג הסטורי לביקורים מדי פעם: "וַיֵּ֣לֶךְ הַמֶּ֣לֶךְ אָחָ֡ז לִ֠קְרַאת תִּגְלַ֨ת פִּלְאֶ֤סֶר מֶֽלֶךְ־אַשּׁוּר֙ דּוּמֶּ֔שֶׂק וַיַּ֥רְא אֶת־הַמִּזְבֵּ֖חַ אֲשֶׁ֣ר בְּדַמָּ֑שֶׂק וַיִּשְׁלַח֩ הַמֶּ֨לֶךְ אָחָ֜ז אֶל־אוּרִיָּ֣ה הַכֹּהֵ֗ן אֶת־דְּמ֧וּת הַמִּזְבֵּ֛חַ וְאֶת־תַּבְנִית֖וֹ לְכָֽל־מַעֲשֵֽׂהוּ: ...ויצוהו וַיְצַוֶּ֣ה הַמֶּֽלֶךְ־אָ֠חָז אֶת־אוּרִיָּ֨ה הַכֹּהֵ֜ן לֵאמֹ֗ר עַ֣ל הַמִּזְבֵּ֣חַ הַגָּד֡וֹל הַקְטֵ֣ר אֶת־עֹֽלַת־ הַבֹּקֶר֩ וְאֶת־מִנְחַ֨ת הָעֶ֜רֶב וְֽאֶת־עֹלַ֧ת הַמֶּ֣לֶךְ וְאֶת־מִנְחָת֗וֹ וְ֠אֵת עֹלַ֞ת כָּל־עַ֤ם הָאָ֙רֶץ֙ וּמִנְחָתָ֣ם וְנִסְכֵּיהֶ֔ם וְכָל־דַּ֥ם עֹלָ֛ה וְכָל־דַּם־זֶ֖בַח עָלָ֣יו תִּזְרֹ֑ק וּמִזְבַּ֧ח הַנְּחֹ֛שֶׁת יִֽהְיֶה־לִּ֖י לְבַקֵּֽר" (מלכים ב פרק טז פסוק י - טז)
התורה כבר הזהירה לא רק מעבודת אלילים, אלא גם מחיקוי סגנון אלילי לעבודת ד'. בפרשת ראה עסוקה התורה בתהליך מדורג של צמצום הקורבנות אל המקום אשר יבחר: "לֹֽא־תַעֲשׂ֣וּן כֵּ֔ן לַיקֹוָ֖ק אֱלֹהֵיכֶֽם: כִּ֠י אִֽם־אֶל־הַמָּק֞וֹם אֲשֶׁר־יִבְחַ֨ר יְקֹוָ֤ק אֱלֹֽהֵיכֶם֙ מִכָּל־שִׁבְטֵיכֶ֔ם לָשׂ֥וּם אֶת־שְׁמ֖וֹ שָׁ֑ם לְשִׁכְנ֥וֹ תִדְרְשׁ֖וּ וּבָ֥אתָ שָֽׁמָּה: וַהֲבֵאתֶ֣ם שָׁ֗מָּה עֹלֹֽתֵיכֶם֙ וְזִבְחֵיכֶ֔ם וְאֵת֙ מַעְשְׂרֹ֣תֵיכֶ֔ם וְאֵ֖ת תְּרוּמַ֣ת יֶדְכֶ֑ם וְנִדְרֵיכֶם֙ וְנִדְבֹ֣תֵיכֶ֔ם וּבְכֹרֹ֥ת בְּקַרְכֶ֖ם וְצֹאנְכֶֽם" (דברים פרשת ראה פרק יב פסוק ד - ז)
וביותר הזהירה התורה על בחירת סגנון אלילי לעבודת ד': "הִשָּׁ֣מֶר לְךָ֗ פֶּן־תִּנָּקֵשׁ֙ אַחֲרֵיהֶ֔ם אַחֲרֵ֖י הִשָּׁמְדָ֣ם מִפָּנֶ֑יךָ וּפֶן־תִּדְרֹ֨שׁ לֵֽאלֹהֵיהֶ֜ם לֵאמֹ֨ר אֵיכָ֨ה יַעַבְד֜וּ הַגּוֹיִ֤ם הָאֵ֙לֶּה֙ אֶת־אֱלֹ֣הֵיהֶ֔ם וְאֶעֱשֶׂה־כֵּ֖ן גַּם־אָֽנִי: לֹא־תַעֲשֶׂ֣ה כֵ֔ן לַיקֹוָ֖ק אֱלֹהֶ֑יךָ כִּי֩ כָל־תּוֹעֲבַ֨ת יְקֹוָ֜ק אֲשֶׁ֣ר שָׂנֵ֗א עָשׂוּ֙ לֵאלֹ֣הֵיהֶ֔ם כִּ֣י גַ֤ם אֶת־ בְּנֵיהֶם֙ וְאֶת־בְּנֹ֣תֵיהֶ֔ם יִשְׂרְפ֥וּ בָאֵ֖שׁ לֵֽאלֹהֵיהֶֽם: [1] (דברים פרשת ראה פרק יב פסוק ל - לא, ל-לא)
בהפטרתינו, מחדד הנביא שפניה לד' בסגנון אלילי- בעצם מהווה עבודה של אל זר. כי האלוהים הרעב למתת בני אנוש – אינו ד' אלוקי ישראל. "וְלֹא־אֹתִ֥י קָרָ֖אתָ יַֽעֲקֹ֑ב כִּֽי־יָגַ֥עְתָּ בִּ֖י יִשְׂרָאֵֽל: לֹֽא־הֵבֵ֤יאתָ לִּי֙ שֵׂ֣ה עֹלֹתֶ֔יךָ וּזְבָחֶ֖יךָ לֹ֣א כִבַּדְתָּ֑נִי לֹ֤א הֶעֱבַדְתִּ֙יךָ֙ בְּמִנְחָ֔ה וְלֹ֥א הוֹגַעְתִּ֖יךָ בִּלְבוֹנָֽה: לֹא־קָנִ֨יתָ לִּ֤י בַכֶּ֙סֶף֙ קָנֶ֔ה וְחֵ֥לֶב זְבָחֶ֖יךָ לֹ֣א הִרְוִיתָ֑נִי אַ֗ךְ הֶעֱבַדְתַּ֙נִי֙ בְּחַטֹּאותֶ֔יךָ הוֹגַעְתַּ֖נִי בַּעֲוֹנֹתֶֽיךָ" (ישעיהו פרק מג פסוק כב - כד)
התכנסותו של העולם תחת אמפריה אחת ותרבות אחדת- מאפשרת לנביא לפנות ישירות לכל באי עולם, ולהלעיג בפניהם את עבודת האלילים שלהם. אם עד עכשיו התמקדו ישראל בבנית ממלכת כהנים וגוי קדוש אשר מתוכה יכיר העולם את אלוקי ישראל. כעת מתמודד הנביא ישירות עם עבודת האלילים העולמית ולועג לה. הוא מתאר באריכות איך משתמש עובד האלילים בעצים לצרכיו החומריים כמו חימום אכילה ובישול, ומהשארית עושה פסל: "וְלֹא־יָשִׁ֣יב אֶל־לִבּ֗וֹ וְלֹ֨א דַ֥עַת וְלֹֽא־תְבוּנָה֘ לֵאמֹר֒ חֶצְי֞וֹ שָׂרַ֣פְתִּי בְמוֹ־אֵ֗שׁ וְ֠אַף אָפִ֤יתִי עַל־גֶּחָלָיו֙ לֶ֔חֶם אֶצְלֶ֥ה בָשָׂ֖ר וְאֹכֵ֑ל וְיִתְרוֹ֙ לְתוֹעֵבָ֣ה אֶעֱשֶׂ֔ה לְב֥וּל עֵ֖ץ אֶסְגּֽוֹד: רֹעֶ֣ה אֵ֔פֶר לֵ֥ב הוּתַ֖ל הִטָּ֑הוּ וְלֹֽא־יַצִּ֤יל אֶת־נַפְשׁוֹ֙ וְלֹ֣א יֹאמַ֔ר הֲל֥וֹא שֶׁ֖קֶר בִּימִינִֽי" (ישעיהו פרק מד פסוק יט - כא)
מפעל זה של הגחכת האלילות, הוא שלב ראשון בדרך לביטול יצר העבודה זרה שיגיע בתחילתו של הבית השני.
בתחילת הספר , קרא הנביא לבחירה בין מי השילוח ההולכים לאט ובין הנהר האשורי. כעת, לאחר ששטף הנהר האשורי את הכל. נראה שמי השילוח יבשו, אין תקומה למלכות יהודה. מלכות העומדת להטמע במרחב האשורי.[2] כאן מזכיר לנו הנביא את מקור המים, הבורא . גם כאשר נראה שיבש המעיין, יכול הקב"ה ליצוק מים הן על הזהות הישראלית והן על קרבתם לקב"ה. "כִּ֤י אֶצָּק־מַ֙יִם֙ עַל־צָמֵ֔א וְנֹזְלִ֖ים עַל־יַבָּשָׁ֑ה אֶצֹּ֤ק רוּחִי֙ עַל־זַרְעֶ֔ךָ וּבִרְכָתִ֖י עַל־צֶאֱצָאֶֽיךָ: וְצָמְח֖וּ בְּבֵ֣ין חָצִ֑יר כַּעֲרָבִ֖ים עַל־יִבְלֵי־מָֽיִם" (ישעיהו פרק מד פסוק ג - ה)
כמה מרפאים הדברים את נבואת עמוס הקשה: "הִנֵּ֣ה׀ יָמִ֣ים בָּאִ֗ים נְאֻם֙ אֲדֹנָ֣י יְקֹוִ֔ק וְהִשְׁלַחְתִּ֥י רָעָ֖ב בָּאָ֑רֶץ לֹֽא־רָעָ֤ב לַלֶּ֙חֶם֙ וְלֹֽא־צָמָ֣א לַמַּ֔יִם כִּ֣י אִם־לִשְׁמֹ֔עַ אֵ֖ת דִּבְרֵ֥י יְקֹוָֽק: וְנָעוּ֙ מִיָּ֣ם עַד־יָ֔ם וּמִצָּפ֖וֹן וְעַד־מִזְרָ֑ח יְשֽׁוֹטְט֛וּ לְבַקֵּ֥שׁ אֶת־דְּבַר־יְקֹוָ֖ק וְלֹ֥א יִמְצָֽאוּ: בַּיּ֨וֹם הַה֜וּא תִּ֠תְעַלַּפְנָה הַבְּתוּלֹ֧ת הַיָּפ֛וֹת וְהַבַּחוּרִ֖ים בַּצָּמָֽא" (עמוס פרק ח פסוק יא - יד, יא-יד)
עם צידה לדרך שכזו, עתידים ישראל לצלוח את ימי האמפריות האשורית והבבלית. סופו של הנהר ששטף את האזור להתייבש ולאפשר בניין מחודש לירושלים וערי יהודה תפקיד זה מיועד להממלכה הפרסית, הממלכה שיש ממנה ציפיות משיחיות ממש לבנין ירושלים ובית המקדש: "מֵקִים֙ דְּבַ֣ר עַבְדּ֔וֹ וַעֲצַ֥ת מַלְאָכָ֖יו יַשְׁלִ֑ים הָאֹמֵ֨ר לִירוּשָׁלִַ֜ם תּוּשָׁ֗ב וּלְעָרֵ֤י יְהוּדָה֙ תִּבָּנֶ֔ינָה וְחָרְבוֹתֶ֖יהָ אֲקוֹמֵֽם: הָאֹמֵ֥ר לַצּוּלָ֖ה חֳרָ֑בִי וְנַהֲרֹתַ֖יִךְ אוֹבִֽישׁ: הָאֹמֵ֤ר לְכ֙וֹרֶשׁ֙ רֹעִ֔י וְכָל־חֶפְצִ֖י יַשְׁלִ֑ם וְלֵאמֹ֤ר לִירוּשָׁלִַ֙ם֙ תִּבָּנֶ֔ה וְהֵיכָ֖ל תִּוָּסֵֽד" (ישעיהו פרק מד פסוק כו - כח)
פסוקים נשגבים אלו של ישעיה. מלווים את ישראל בכל שנות גלותם. הבטחון שישראל הם עדיו של הקב"ה ויהיה מצבם אשר יהיה. לא ינטשו ולא יעזבו מלווה אותנו אלפי שנים וקולו מהדהד באוזנינו גם בשנים ארוכות של נסיונות התכחשות, מבחוץ ומבפנים, אל ייעודם זה של ישראל, יעוד לאומי שהוא יעוד עולמי.:
ישראל מספרים תהלת ד', כח גבורה העליונה,
במלא תפארת מעשיו בכל מקומות ממשלתו, מעולם ועד העולם.
זהו גורל ישראל .ואתם עדי נאם ד' ואני אל...
והאמת העליונה הזאת היא מקוממת את כל היקום, כל יציר נברא ממנה חי, הכל מכחה ישתלם,
כל הנופלים יקומו על ידה, כל עשוקי כח, כל רצוצי משפט ישובו וינהרו מזיוה,
כל טבועי שאול בחילה יעלו ויעמדו במרחב,
כל זהומי כל תמונה סוררה, כל החשוכים על ידי כל סכלות וכל תעוב, -
על-ידי אור עולמי אין קץ זה יביטו וינהרו.
(אורות, ישראל ותחיתו א)
[1] אכן אחז, במסגרת בחירתו סגנון אלילי גם העביר בניו באש.
[2] מצב ענינים זה הביא את מנשה, בנו של חזקיה, לעבודת אלילים חסרת מעצורים.
נאמר בפרשתנו: "כָל שְׂאֹר וְכָל דְּבַשׁ לֹא תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ אִשֶּׁה לה': קָרְבַּן רֵאשִׁית תַּקְרִיבוּ אֹתָם לה' וְאֶל הַמִּזְבֵּחַ לֹא יַעֲלוּ לְרֵיחַ נִיחֹחַ: וְכָל קָרְבַּן מִנְחָתְךָ בַּמֶּלַח תִּמְלָח". כלומר, כשמקריבים קרבנות, אי אפשר שיהיו חמץ, ואי אפשר שיהיו מדברים מתוקים, כולל פירות, אבל חייבים שיהיה בהם מלח. לעומת זאת קרבן ראשית אפשר שיהיה מחמץ ומדבש. קרבן ראשית מחמץ, הם שתי הלחם שבאות בשבועות, והן באמת לא עולות על המזבח, אלא הכהנים אוכלים אותן. וקרבן ראשית מדבש, הם הביכורים, שמתחילים גם כן להביא בשבועות, שהם פירות, וגם אותם אוכלים הכהנים.
ולמרות שאין לנו יכולת להבין עד הסוף למה ה' ציווה מצווה מסוימת, כי לכל מצווה יש סיבות עליונות מאוד, בכל זאת אנחנו מנסים למצוא גם טעמי מצוות שנוכל להבין. וננסה למצוא טעם למה חמץ ודבש אסורים, ומלח צריך:
המטרה של האכילה היא הקיום של הגוף ושל החיים. ובשביל זה אדם צריך לאכול מספר מסויים של קלוריות כל יום, וחומרים מסויימים: כמות מסויימת של חלבונים, של מלחים, של ויטמינים, וכן הלאה.
אין קשר ישיר, לכאורה, בין הצורך לאכול, לבין ההנאות של האדם.
ובכל זאת יש באכילה גם הנאה, כי אי אפשר לסמוך על בני אדם שידעו לעשות את החשבון שהם צריכים לאכול, וילכו לאכול. ולכן צריך למשוך אותם בעזרת הנאות.
יש לגוף שתי דרכים עיקריות לגרום לאדם לאכול: האחת היא הרעב. כשאדם לא אכל מספיק, והקיבה שלו ריקה, בלי קשר לשאלה אם יש לו מספיק קלוריות או לא, הוא יהיה רעב. הרעב יציק לו עד שימלא את הקיבה. הדרך השניה היא ההנאה מהטעם הטוב שיש במאכלים מסויימים. האדם מחפש, למשל, את הטעם המתוק, ולכן הוא הולך לאכול. כלומר, דרך אחת היא מניעת סבל, ודרך שניה היא חיפוש הנאה.
המטרה של החמץ היא לגרום לאדם לשבוע. במצה ובלחם יש את אותה כמות קלוריות, אבל הלחם מנופח בהרבה אוויר, שגורם לקיבה להתמלא ולהרגיש שבע. המצה משאירה אותנו רעבים למרות שקיבלנו כל מה שצריך. המטרה של הדבש היא למשוך את האדם אל המתיקות.
אומרת התורה, שכשרוצים לעבוד את ה' באמת, צריך לוותר על המטרות האלו, שהן לא המטרה האמיתית של האכילה, וצריך לחפש את המטרות האמיתיות. צריך לעשות את רצון ה' גם אם לא יהיה לנו נעים לעשות אותו, ואפילו אם נסבול בשבילו. ולכן כשמקריבים לה' קרבן, לא מעלים לא שאור ולא דבש.
ולכן בפסח, שבו יצאנו ממצרים להיות עבדי ה', אנחנו לא אוכלים חמץ, כדי להדגיש שאנחנו הולכים לעשות את רצון ה', יהיה מה שיהיה, גם אם הוא לא יתאים לנו.
אלא שכשקיבלנו בשבועות תורה, גילינו שרצון ה' דווקא מתאים לנו בדרך כלל. והעולם נבנה על פי התורה, ולכן מי ששומר על התורה בדרך כלל לא סובל, ולא צריך לוותר על ההנאות של העולם הזה. ולכן בשבועות דווקא מביאים את שתי הלחם מחמץ ואת הביכורים מדבש. אלא שגם אז הם לא עולים על המזבח. כי תמיד נמשיך לזכור, שגם אם יום אחד המצוות לא יתאימו לנו, גם אם יום אחד הן לא יהיו מתוקות, או אם נצטרך לסבול רעב בשבילן, נמשיך לקיים אותן. ורצון ה' הוא המטרה, ולא ההנאה שלנו.
השאור והדבש חשובים כקרבן ראשית. כשאדם נכנס לעבודת ה' חשוב שלא ירתע מהצורך לוותר על הנאות העולם הזה. ולכן חשוב שבתחילת עבודת ה' של האדם, הוא יראה שלא חסר לו כלום, הוא שבע. ויראה שיש לו את כל ההנאות הדרושות בעולם בצורה מותרת. אבל כשיתקרב יותר לה' הוא יבין שלא זו המטרה.
אבל האם המטרה היא שאדם יעבוד את ה' בלי להבין כלום? האם המטרה שיסבול? וודאי שלא. המלח אינו טעם טוב שמושך אותנו לאכול אותו, אבל הוא מדגיש את הטעמים המיוחדים שנמצאים בכל מאכל. לכן מצווה אותנו התורה שעל כל קרבן נשים מלח. כשנעבוד את ה' לשם עבודת ה', ולא כדי לחפש את מה שנחמד וטוב לנו, נרגיש את הטעמים המיוחדים שיש בכל מצווה. נרגיש את הטעם הטוב שיש בעבודת ה', ונרצה לעבוד אותו.
ילד קטן חושב על עצמו בדרך כלל: הוא רוצה טעם מתוק, והוא לא רוצה לסבול. כשהילד מתחיל ללמוד תורה, אנחנו נותנים לו ממתקים כשהוא מסיים פרשה, או כשהוא בא לבית הכנסת. אנחנו לא משאירים אותו ער כל הלילה בשבועות, ולא מעירים אותו לוותיקין. ראשית הלימוד של הילד באה עם מתיקות ובלי שירגיש חלילה סבל.
אבל כשהילד גדל, אנחנו לא מתכוונים שימשיך ללמוד תורה בשביל העוגה בסוף, ושימשיך לחשוב על שעות השינה שלו כדבר העיקרי. כשהילד גדל הוא כבר נהנה מהלימוד עצמו, הוא לומד דברים שהוא אוהב ללמוד. הוא כבר נהנה להשאר ער כל הלילה בשבועות, ורוצה מעצמו לפעמים לקום לוותיקין. הוא מרגיש את הטעם הטוב של המצווה עצמה, והרצון שלו עצמו משתנה.
לכן אנחנו מחפשים טעמי מצוות, למרות שלא נבין, כנראה, לעולם את כל העומקים שיש בכל מצווה. כי אנחנו רוצים להרגיש ולהדגיש את הטעם הטוב שיש במצוות, ולעשות אותן מרצון.
[הרחבה ועיון נוסף: ויקרא פרק ב פסוק יא: רבינו בחיי 'ועל דרך הפשט', בעל הטורים, כלי יקר, שם משמואל מועדים סוכות 'הנה השמחה', ר' צדוק הכהן מלובלין - פרי צדיק במדבר: לחג השבועות ה, לראש חודש סיון 'וכאן נדרש דכתיב בחודש', צדקת הצדיק אות רטו 'ובגמרא איתא טעות בן זומא', עולת ראיה חלק א עמוד קמח 'ועוד תני בר קפרא', מאמרי הראיה חלק ב הערה כוללת 'לבד ביאור עניני המצוות'].
פרשות ויקרא וצו מפרטות את כל חמשת סוגי הקורבנות: עולה, מנחה, שלמים, חטאת ואשם. הסדר בפרשת צו שונה קצת מפרשתנו, והרמב"ן מבאר שבפרשתנו החלוקה היא בין קורבנות נדבה לקורבנות חובה, ואילו בפרשת צו יש הדרגה לפי רמת קדושתו של הקורבן. ראיה בולטת לדברי הרמב"ן היא שפרשתנו מחולקת לשני 'דיבורים' של ה' אל משה: בדיבור הראשון יש רצף של ציוויים על קורבנות עולה, מנחה ושלמים שהם נדבה, ובדיבור השני רצף נוסף על קורבנות חטאת ואשם שהם חובה.
חלוקה זו אינה רק הגדרה הלכתית. החידוש ב'דיבור' השני גדול הרבה יותר מבראשון - מדובר על קורבנות שלא היו קיימים עד אז. בדרך כלל מתייחסים לפרשת ויקרא כפרשה שעונה על השאלה 'איך מקריבים את הקורבנות?', אך לפני כן הפרשה מלמדת אותנו אילו קורבנות ישנם.
הקרבת קורבנות נדבה לא התחדשה בהקמת המשכן, אלא היתה קיימת מאז אדם הראשון. קורבן עולה מוזכר כבר אצל נח: "וַיִּקַּח מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהֹרָה וּמִכֹּל הָעוֹף הַטָּהוֹר וַיַּעַל עֹלֹת בַּמִּזְבֵּחַ", קורבן מנחה אצל קין והבל: "וַיָּבֵא קַיִן מִפְּרִי הָאֲדָמָה מִנְחָה לַה' ", וקורבן שלמים אצל יעקב: "וַיִּזְבַּח זְבָחִים לֵאלֹהֵי אָבִיו יִצְחָק" - הקריב שלמים להשלים אליו כל המדות". לכן ה'דיבור' הראשון בפרשה מחדש בעיקר כיצד ייעשו הקורבנות מכאן ואילך כאשר יש משכן ומזבח קבוע לצורך זה. אך קורבנות חובה זהו חידוש בעצם הקורבן.
חז"ל מדייקים את משמעותו של החידוש הזה מהעובדה שיש כאן 'דיבור' חדש: "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא - בני ישראל מביאים חטאת ואין עובדי כוכבים מביאים חטאת". דרשה זו קשה לכאורה, שהרי גם ה'דיבור' הראשון שמצווה על קורבנות עולה מנחה וחטאת מתחיל באותם מילים כמעט: "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם". נראה שדייקו מהמילה 'אדם', שהחלק הראשון של הקורבנות שייך לכל בני האדם והשני לישראל בלבד. כלומר שבנקודה זו ניתן לראות את החידוש בעבודת הקורבנות של ישראל לעומת הגוים - הכפרה.
הקורבנות כשמם נעשים במטרה להתקרב לה'. כיצד הקורבן יוצר קרבה? המובן הפשוט הוא התבטלות וכניעה. מושג זה היה קיים תמיד גם אצל עובדי האלילים: האלוהים הוא גדול וחזק, והאדם מוכרח להתבטל כלפיו כדי לרצות אותו ולבטל את כעסו. הקורבן הוא משל וסימן להתמסרות של האדם בכל כוחותיו כלפי האלוהים.
אלא שקורבן כזה אינו מבטא שינוי אמיתי באדם עצמו. ההתבטלות אינה מנסה לעשות את האדם טוב יותר ממה שהיה - מושג כזה של שינוי לא היה קיים כלל אצל הגוים עובדי האלילים. לעומת זאת עבודת הקורבנות של ישראל מיוסדת על התשובה - היכולת של האדם להשתנות ולהיות טוב יותר. לכן אצל ישראל מתחדש סוג חדש של קורבנות חובה - חטאת ואשם שבמהותם נמצאת עבודת התשובה. התהליך של ההקרבה אינו תהליך חיצוני, אלא קודם כל תהליך פנימי של שינוי שהאדם המקריב עובר. התהליך של שחיטה-זריקה-הקטרה שנעשה לבעל חיים המוקרב מלמד על מה שמתרחש בנפשו של האדם המקריב ש'זובח את יצרו' ומבטל את מבנה הנפשי המקולקל שלו ואז 'נולד' מחדש.
מכאן אפשר לחזור ולראות שגם החלק הראשון של קורבנות הנדבה מקבל משמעות אחרת אצל ישראל: "יַקְרִיב אֹתוֹ לִרְצֹנוֹ לִפְנֵי ה' ". בעבודת הקורבנות לאלילים מושג הרצון לא רלונטי ולהיפך - העיקר הוא ביטול הרצון האנושי מול הגודל האלוקי. אבל כאשר המטרה היא השינוי הפנימי, הרצון הוא הכרחי ואין לקורבן משמעות בלעדיו.
1) כמה פעמים מופיע בפרשה הבטוי "אשה ריח ניחוח לה'"?
2) למה קרבן שלמים נקרא דוקא בשם זה?
3) מצאו את המילים "והסיר את מוראתו" – מה היא המוראה ומדוע אסור לאכול אותה?
4) מה המילה הפותחת את קרבן הנשיא ומה מיוחד בה? (ראו ברש"י).
חידות לילדים על פרשת השבוע לפי סדר העולים לתורה
ספר ויקרא, האמצעי מבין חומשי התורה, משול ללב, המכניס אותנו אל הקודש פנימה. בספר ויקרא כמעט ואין סיפורי מאורעות, כולו מוקדש לעבודת הקדושה. ספר ויקרא פותח בציווי להקריב: "אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לה'", אי אפשר להתקרב אל הקודש בלי להקריב. כך גם אדם שרוצה להתקרב לחברו, חייב להקריב במקצת את האגו שלו בכדי להקשיב ולהתחשב. המבקש לקנות ערך רוחני ולהטמיעו בפנימיותו, חייב להקריב משהו מהרגליו ויצריו. וכשם שישנה התקרבות אישית, כך ישנה גם התקרבות ציבורית, קרבן ציבור, הניתן על ידי העם כולו. "מִן הַבְּהֵמָה מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת קָרְבַּנְכֶם" הבהמות המוקרבות הן בהמות המשק, אלו שהאדם מורגל בהן. ההקרבה פונה אפוא אל התכונות המצויות בתוכנו, המורגלות בחיינו, ומגולמות בכבש, בעז ובפר, כפי שמבאר זאת הרב קוק בפירושו לקרבנות, בסידור 'עולת ראיה'.
הכבש הוא בעל חיים נינוח, לא קופץ, לא תזזיתי. הכבשים רועים באחו בשקט ובשלווה, בעקביות, בלי טלטלות ושינויים. אך הנינוחות הזו טומנת בקרבה סכנה של שעבוד לשגרה, היוצר קושי לשנות הרגלי חשיבה והתנהגות. יש בנו בחינת 'כבש' תמידית, היוצרת קיבעון וחוסר אומץ להשתנות. "אֶת הַכֶּבֶשׂ הָֽאֶחָד תַּֽעֲשֶׂה בַבֹּקֶר" (שמות כט, לט). כל הקרבנות מועלים רק לאחר כבש התמיד, רק לאחר ההתמודדות שלנו עם המורגל והקבוע. תחילה עלינו להצליח לקום כל בוקר לחיים חדשים, שאינם רק המשך רציף ורדום של היום קודם. הפר, בהמה גדולה וחזקה, שבכוח חרישתה גדל השדה: "וְרָב תְּבוּאוֹת בְּכֹחַ שׁוֹר" (משלי יד, ד). השם 'פר' קשור ודאי לפריון, לצמיחה וגדילת פירות. בתוך כל אחד מאיתנו יש גם קצת מתכונת הפר. כוח ה'פר' הוא הרצון לפעול, להשפיע, לשנות את העולם, בעזרת כוחות היצירה שבנו. אך גם כאן נדרש לפעמים להקריב. לעתים, תנופת העשייה אינה מבחינה בכך שהיא דורסת ואולי אף נוגחת את העומד בדרכה. לעיתים נדרש להקריב את הפר, לעצור לרגע את היצירה, ולבחון האם היתה העלמת עין מערכים שונים בלהט הפעילות והצמיחה האישית. ישנן מצוות המגבילות את פעולת החרישה של הפר: "לֹא תַֽחֲרֹשׁ בְּשֽׁוֹר וּבַֽחֲמֹר יַחְדָּֽו" (דברים כב, י,)ּ "בֶּֽחָרִישׁ וּבַקָּצִיר תִּשְׁבֹּֽת" (שמות לד, כא.) מצוות אלו מלמדות אותנו שהרצון הגדול לעשייה מחייב לא פעם ביקורת וניווט. לפעמים הדחף לפעול בחופזה עלול להביא לעשיית עגל זהב, לאובדן כל הערכים.
כוח נוסף בחיינו מיוצג על ידי השעיר, אשר שמו מזכיר לנו דמות שלילית: "וָאֶתֵּן לְעֵשָׂו אֶת הַר שֵׂעִיר לָרֶשֶׁת אוֹתוֹ" (יהושע כד, ד). השעיר, כשמו, מעורר סערה והרס. נטיית ההרס שבנו עלולה להיות שלילית וקטלנית. רגשות קנאה או שנאה גורמים לא פעם לפגיעה מיותרת, לזלזול והכשלה. אולם, ישנו גם הרס חיובי. ההלכה מתירה לסתור בית כנסת ישן על מנת לבנות בית כנסת חדש. בעל תשובה, נדרש להרוס נטיות והרגלים קודמים על מנת ליצור דרך חדשה. מלאכת ההרס דורשת מאיתנו זהירות רבה, ודיוק גבוה. זו טעות להרוס מצב נפשי מסוים בטרם יש בידינו הכלים להקים מצב טוב יותר. הרס חיובי מחויב להיות בבחינת סותר על מנת לבנות, בדומה לסתירת זקנים שהיא כולה בנין (על פי מגילה לא ע"ב). את השעיר קל-הדעת יש להקריב בכדי לברר את מקומו המיושב של הרס השעיר החכם, הפנימי. שלושת הכוחות האלו, הכבש הפר והשעיר, נמצאים בחיינו תמיד — הרצון לקביעות ויציבות, הרצון החיובי ליצור דבר חדש, והרצון להרוס את הישן. בשלושתם צריך לעבוד את ה', ואת שלושתם צריך להקריב לפעמים, כדי לזכך ולדייק את חיינו.
קרבן החטאת תופס בפרשה מקום נרחב, כשהתורה מקדישה לו יותר פסוקים מכל קרבן אחר. ישנו פירוט של סוגי חטאת — חטאת נשיא, חטאת כהן גדול, חטאת סנהדרין, חטאת היחיד, סך הכל שלושים וחמישה פסוקים. ההודאה בטעות הינה דבר עצום ומוערך ששווה להקדיש לו פסוקים רבים. נטיית האדם הטבעית היא להיות סלחן כלפי עצמו, להעלים טעויות שקרו בינו לבין עצמו. אשר על כן, קרבן חטאת הוא הקדוש מכל הקרבנות, קרבנו של המודה בטעות מעצמו ואינו מטייח את שגיאותיו. ההודאה בכשלון מבטאת שאיפה לחיים שלמים ומדויקים. חטא השגגה נובע ממקום לא מספיק מדויק ותובעני בחיינו, וההודאה על כך מעלה אותנו לחיים שהם פחות 'בערך'. בכל הקרבנות, הכהן זורק את הדם על ידי כלי לכיוון קיר המזבח באופן כללי, אך לא כן בחטאת — דם החטאת ניתן באצבע, בדיוק על ארבע קרנות המזבח, היוצרות ריבוע מדויק. הנטייה האנושית ל'בערך' מוקרבת על מזבח היושר והחתירה לשלמות. איש מאיתנו לא רוצה לגור בבית שתוכנן על ידי מהנדס 'בערך', או להיות מנותח על ידי אדם בעל הכשרה רפואית 'בערך'. ספר 'מסילת ישרים' מלמד אותנו שכך גם בתורה ובמצוות, ובעבודת המידות.
בהמשך הפרשה מובא דין קרבן אשם תלוי. זהו קרבן על טעות שכלל אין ודאות שנעשתה, זהו קרבן הבא מתחילתו רק על הספק. "אמרו עליו על בבא בן בוטי, שהיה מתנדב אשם תלוי בכל יום" (כריתות ו, ג). חכם זה לא הרשה לעצמו להיות בספק-חטא. האשם התלוי מלמד על הרצון להימנע מסימני שאלה ביחס למעשים שערפל מסוך עליהם. קרבן האשם קורא לנו לקחת אחריות על ההחלטות והביצועים, להקריב את הערפול והספק על מזבח הרצינות והבהירות. קרבן השלמים לעומת זאת, מגיע דווקא ברגעי שלמות ותחושת הצלחה ברורה. גם אז יש להקריב את שכחת מקור השלמות שבחיינו. קרבן השלמים מזכיר שהשלמות והשמחה אינן בזכותנו, הן באות לנו בחסדי שמיים.
עבודה
"כִּי כָל שְׂאֹר וְכָל דְּבַשׁ לֹא תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ אִשֶּׁה לה'". הוראה זו נאמרת ביחס לכלל הקרבנות, התורה אוסרת מתיקות מורגשת בעת עבודת הקרבנות. לדעת הרב קוק בספרו 'עולת ראיה', הדבש המתוק הוא ביטוי לרצון להישג רוחני מהיר ומורגש, למתיקות מיידית. הקרבנות הם עבודה הכרוכה בתהליך מאומץ ומר, קרבן נפשי אמיתי אינו מתוק. אדרבא, אנו מצווים למלוח את כל הקרבנות, להתמודד באומץ עם הכאב שבפרידה ממידות רעות והרגלים פחותים. המלח מעבד את החומר, יוצר תהליכי רתיחה, ומחולל שינויים הדרגתיים בחיים. ספר ויקרא הוא סיפור של מאמץ מרובה בפרטים ודינים, אין בו ניסים ומופתים אלא בעיקר עבודה. תחילתו של הספר בקרבנות, והמשכו באיסורי מאכלות, בדיני טומאה וטהרה, ביחסים בין אדם לחברו, במועדי הקודש ובמצוות הכהונה, וסופו בהלכות הארץ העם והמדינה, הנבנים זה מתוך זה.
מקורו של המפטיר בשבת הקרובה, שבת זכור בסיום פרשת כי תצא, בו כתוב: "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם. אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים" (דברים כה, יז-יח). רש"י מביא שלושה ביאורים למילה 'קָרְךָ'. הראשון שבהם - לשון 'מקרה', דרכו של עמלק היתה לפרש כל אירוע כ"מקרה", והתייחס אליו בהתאם, כהתרחשות מקרית ולא מתוכננת.
בפורים נקרא בע"ה את מגילת אסתר, שבה כתובה פעמיים המילה 'קרהו'. הראשונה, "וַיַּגֶּד לוֹ מָרְדֳּכַי אֵת כָּל אֲשֶׁר קָרָהוּ" (ד, ז). התקשורת בין אסתר, שנכחה בארמון המלך לבין מרדכי שישב בלבוש שק בפתח הארמון, היתה באמצעות התך. מרדכי העביר לה מסרים ברמזים, ואחד מהם נאמר בפסוק זה. חז"ל מבארים את דבריו וכותבים: "אמר להתך: לך אמור לה: בן בנו של 'קָרָהוּ' בא עליכם, הדא הוא דכתיב 'אשר קרך בדרך' (דברים כה, יח)" (מדרש רבה ח, ה).
הפעם השניה שכתובה מילה זו במגילה, בדברי המן. לאחר המפלה הגדולה שספג, שנדרש להוליך את מרדכי בחוצות העיר שושן, חזר המן בבושת פנים לביתו. על האופן שבו תיאר את שאירע לו כתוב: "וַיְסַפֵּר הָמָן לְזֶרֶשׁ אִשְׁתּוֹ וּלְכָל אֹהֲבָיו אֵת כָּל אֲשֶׁר קָרָהוּ" (ו, יג). המן תלה הכל ביד ה"מקרה". כך נימק את נפילתו, וסיפר לבני ביתו שהיתה זו מעידה זמנית.
זו היתה דרכו של המן, שראשיתה באבותיו – עמלק. גישתם היתה שהכל מקרי, ללא כוונת מכוון. הם התייחסו לכל אירוע כסיפור עצמאי, ללא ניסיון לבחון האם הוא חלק ממהלך, או הנהגה מכוונת.
היה זה כמובן בהשגחת הקב"ה שהמן לא התייחס לשרשרת האירועים שהתרחשו כמהלך. אילו היה פוקח את עיניו ובוחן את רצף המקרים שאירעו לו, לבטח היה זה "מדליק" לו "נורה אדומה" או אף מעבר לכך.
הוא לא חשד במאומה כשהזמינו אותו, השר היחיד משרי המלך אחשורוש, למשתה שעשתה אסתר למלך. גם הזימון המיידי למשתה, מהיום להיום לא עורר אותו למחשבה שמא אין זה מקובל להזמין בבוקר למשתה באותו יום. הוא גם לא שאל מדוע הוא היחיד שמוזמן גם למשתה השני, שנערך למחרת. ועוד שורה של תמיהות שלבטח, בהתבוננות קלה ניתן היה להבחין בהם.
דרכו של עמלק וצאצאיו, ובהם המן הרשע, לא להעמיק ולבחון את ההתרחשויות ושורשן, אלא להתייחס אליהם בתפיסה מקובעת, ללא בקרה או בחינה, מה עומד מאחורי הדברים. בימינו רווחת המילה 'קונספציה', או בביאורה – קיבעון מחשבתי, הגורם שאדם לא יחשוב שכל מעשה הוא חלק ממהלך מתוכנן, והכל בהנהגת ובהשגחת הקב"ה עלינו. הוא מתייחס לכל מאורע כאירוע בדיד, שאינו חלק ממהלך כולל.
הגישה היהודית שונה בתכלית. השגחה פרטית היא חלק בסיסי מעיקרי האמונה, ופעמים רבות מתגלית באמצעות חוקי הטבע. אחד מיסודות אמונתנו בה', שאין כל מקרה. דורשי רשומות גורסים שאותיות המילה 'מקרה' הן אותיות המילים 'רק מה''.
ידוע המקרה שאירע לרבי עקיבא, כפי שמספרים חז"ל בסוף מסכת ברכות, שהגיע פעם לעיר ותושביה סירבו לארחו. רבי עקיבא, שהיה מאמין גדול אמר לעצמו: "כָּל דְּעָבִיד רַחְמָנָא - לְטַב עָבִיד", כלומר כל מה שעושה הקב"ה לאדם - זה לטובתו. הוא הלך לישון באחד השדות שמחוץ לעיר. היו עמו תרנגול (להעיר אותו מהשינה), חמור (לשאת את משאותיו) ונר (כדי ללמוד בלילה). באמצע הלילה נשבה רוח וכיבתה את הנר. לאחר מכן הגיח חתול ואכל את התרנגול. וכאילו לא די בכך, בא אריה וטרף את החמור. רבי עקיבא הגיב באמרתו המפורסמת: "כל מה שעושה הקב"ה - לטובה".
באותו לילה פשט גדוד רומאי על העיר ושבה את בני העיר. באותו רגע הבין רבי עקיבא שכל המקרים המצערים הללו - היו לטובתו, שכן אילו היה הנר דולק, היו החיילים רואים אותו. וכן אילו היה החמור נוער או התרנגול קורא, היו באים ושובים אותו.
במגילת אסתר מצינו את "וַיְסַפֵּר הָמָן לְזֶרֶשׁ אִשְׁתּוֹ וּלְכָל אֹהֲבָיו אֵת כָּל אֲשֶׁר קָרָהוּ", שאירע בהשגחת הקב"ה, כנגד 'וַיַּגֶּד לוֹ מָרְדֳּכַי אֵת כָּל אֲשֶׁר קָרָהוּ'.
פרשיות רבות בתורה נפתחות בפסוק "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר". אך הפרשיה הראשונה בחומש ויקרא, נפתחת בפסוק שונה מעט, ואחד הדברים שנוספים בו הוא המקום שבו מדבר ד' עם משה: "וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר". אהל מועד הוא המקום בו דיבר ד' עם משה.
מה משמעות המילה 'מועד' בצירוף 'אהל מועד'?
את המילה 'מועד' אנחנו מכירים כבר מפרשת בראשית, שם נאמר על המאורות "וְהָיוּ לְאֹתֹת וּלְמוֹעֲדִים וּלְיָמִים וְשָׁנִים" (בראשית א, יד). ברור מפשט הפסוק הזה, וכן אומרים המפרשים שם, שהמועדים הם זמנים מסוימים, שקביעתם נקבעת על פי המאורות שמבדילים בין הימים השונים.
זו גם משמעות המילה 'מועד' במקומות רבים נוספים שבהם היא נזכרת, כגון ביחס ללידת יצחק, שם היא נאמרת ג' פעמים, 'במועד' או 'למועד'. וכן נאמר ב'פרשיות המועדות' כמה פעמים. אך כאן אנחנו עוסקים במקום שנקרא 'אוהל מועד', ולא בזמן, ואם כן מה משמעות המילה 'מועד' כאן?
שורש המילה 'מועד' הוא י'ע'ד', כאשר בהטיות שונות האות ו' מחליפה את האות י', כמו במילה 'התוועדות'. משמעות שורש זה היא הצטרפות שני דברים יחד, האות מ' שנוספת לשורש בתחילתו ויוצרת את המילה 'מועד', מציינת קביעות. קביעות זו יכולה להיות בזמן ויכולה להיות במקום, ולכן המילה 'מועד' יכולה לציין גם זמן מסוים וגם מקום מסוים שבו נועד אדם אחד עם משהו או מישהו אחר.
בפסוקים רבים מבואר שאוהל מועד הוא המקום שבו ד' נועד עם משה ולעם ישראל. אך עדיין יש להתבונן מה בדיוק משמעות המילה 'מועד':
בפרשת תצוה נאמר "וְנֹעַדְתִּי שָׁמָּה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל..." (שמות כט, מג). ומבאר רש"י שם: 'אתועד עמם בדבור, כמלך הקובע מקום מועד לדבר עם עבדיו שם'. ואם כן, נראה ש'אהל מועד' נקרא כך משום שהוא המקום שבו נועד ה' עם בני ישראל. יש להוסיף, שבכמה מקומות בית המקדש נקרא בשם זה, כגון "שָׁאֲגוּ צֹרְרֶיךָ בְּקֶרֶב מוֹעֲדֶךָ" (תהלים עד, ד); "שִׁחֵת מוֹעֲדוֹ" (איכה ב, ו). וכך מבארים מפרשים רבים את השם 'אוהל מועד'.
אך בפרשת תרומה, על הפסוק "וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם..." (שמות כה, כב), מבאר רש"י: 'כשאקבע מועד לך לדבר עמך, אותו מקום אקבע למועד שאבא שם לדבר אליך'. מלשון רש"י כאן, משמע שהמילה 'מועד' לא מציינת מקום אלא זמן, שאותו יקבע ד' לדבר עם משה, ולפי זה 'אהל מועד' נקרא כך משום שהוא המקום שבו ידבר ד' עם משה בזמנים המסוימים שד' יקבע. גם אונקלוס מתרגם את 'אהל מועד': 'משכן זמנא', ומשמע מדבריו שהמילה 'מועד' מציינת זמן מסוים.
'הכתב והקבלה' מבאר שהמשכן נקרא כך כיוון שהוא זמני במהותו, וזאת לעומת בית המקדש שעתיד להיות קבוע, כדברי שלמה המלך בתפילתו "מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ עוֹלָמִים" (מ"א ח, יג).
נסיים בהערה חשובה, שממנה תוצאות לכל פרשיות המשכן, מפרשת תרומה ועד חומש במדבר:
המשכן ואוהל מועד, הם לכאורה אותו מקום. אך במקומות מסוימים נאמר 'משכן', ובאחרים נאמר 'אהל מועד'. נציין כמה הבחנות בולטות:
לענ"ד, הכיוון המתבקש להבנת ההבחנות הללו, נעוץ בכך שהמשכן הוא השם המבטא את היותו מקום השראת השכינה, ואילו אוהל מועד מבטא כאמור את היותו מקום שבו ד' נועד למשה ולבני ישראל.
[מקורות להרחבה: שמות לג, ז; 'הכתב והקבלה' שמות כז, כא; רש"ר הירש שמות יב, א; 'העמק דבר' שמות כה, כב; 'העמק דבר' שמות מ, לד]
1) כמה פעמים מופיע בפרשה הבטוי "אשה ריח ניחוח לה'"?
6 פעמים.
2) למה קרבן שלמים נקרא דוקא בשם זה?
רש"י אומר שמטילים שלום בעולם.
3)מצאו את המילים "והסיר את מוראתו" – מה היא המוראה ומדוע אסור לאכול אותה?
המוראה זה הזפק במעיים ומשום שהצפור אוכלת מהגזל לא אוכלים את המוראה שיש בה גזל.
4) מה המילה הפותחת את קרבן הנשיא ומה מיוחד בה? (ראו ברש"י).
המילה היא "אשר" ופתחו דוקא במילה זו כדי לומר אשרי הנשיא שמוכן להודות שחטא ומביא קרבן על חטאו.
