חלוקת הפרק:

א'   -   ט"ו   -  זלזול הצעירים באיוב וסבלו.

ט"ז -   ל"א  -  יסורי איוב לעומת עברו הזוהר.

הקדמה:  לאחר שאיוב תאר את עברו הזוהר במוסר הרם שבו את מעמדו בחברה, במשפט ועוד. עובר עתה

              איוב לתאר את ההווה, אחת לאחת מציין נקודות שפל שאליהם הגיע מול עברו הזוהר.

א'. זלזול הצעירים באיוב וסבלו. (א' – ט"ו)

     א'. "ועתה שחקו אלי                                           צעירים ממני לימים".

     ב'. "אשר מאסתי אבותם                                      לשית עם כלבי צאני".

     ג'.  "גם כוח ידיהם למה לי     עלימו אבד כלח        בחסר ובכפן גלמוד".  

           בעבר ראשי העם כבדוהו, ועתה אף הצעירים שמעמדם שפל, מעיזים לשחוק וללעוג לי.

           צעירים כה שפלים שאבותם לא היו ראויים להיות עם כלבי צאני. (פסוק ב')

    ד'.  "העורקים ציה (מדבר)                                     אמש שואה ומשואה".

           צעירים אלה המבזים אותי חיים במדבר, מפני שהם מנודים מהחברה.

           ומשמעות "שואה ומשואה" – מקומות שוממים. (רלב"ג)

    ה'.  "הקוטפים מלוח עלי שיח                                 ושורש רתמים לחמם".

           כל מאכלם ומחייתם מצמחים הגדלים במדבר הנאכלים בשעת הדחק.

    ו'.   "בערוץ נחלים לשכון                                      חורי עפר וכפים". (סלעים)

    ז'.   "בין שיחים ינהקו                                           תחת חרול (עץ קוצני) יסופחו".

           מקום משכנם וביתם הוא בחורי עפר ובין סלעים ותחת שיחים.

    ח'.  "בני נבל גם בני בלי שם                                    נכאו (שפלים) מן הארץ".

           הצעירים המבזים אותו, הם אנשים שפלים שלא ראויים להקרא בשם בשל שפלותם.

           משמעות:  עד כאן תיאר איוב את תכונותיהם של הצעירים, כדי לתאר עד היכן מעמדו נפגע, מול

                           מעמדו בעבר. צעירים אלה שמעמדם כה שפל נחות, מבזים ולועגים לו כדבר מאוס.

    ט'.  "ועתה נגינתם הייתי                                          ואהי להם למלה".

    י'.   "תעבוני רחקו מני                                             ומפני לא חשכו רוק".

           ועתה הפך לשיחתם, למוקד בוז ולעג, ואף יורקים עלי בכל פעם שעובר.

    י"א. "כי יתרו (כוחי) פתח ויענני                                ורסן מפני שלחו".

           כל כוחו ניטל ממנו, ואינו יכול עוד להגן על עצמו מפני הצעירים,

           שסר מהם הרסן ושועטים עליו כדי לפגוע בו.

    י"ב. "על ימין פרחח יקומו           רגלי שלחו              ויסולו עלי אורחות אידם".

           על ימינו עומדים פרחח (צעירים) ואם המקום צר, הרי שדוחפים ואינם מכבדים,

            וסוללים להם דרך בלי להתחשב.

     י"ג. "נתסו (הרסו) נתיבתי        להותי יועילו               לא עוזר למו".

            ברשעתם מונעים ממני לעשות חפצי, וברשעתם מרעים לאחרים אע"פ שאין להם כל תועלת.

    י"ד. "כפרץ רחב יאתיו (באו)                                     תחת שואה התגלגלו".

            כפרץ מים כך מתאספים רבים לצערו, וממקום מסתור "שואה" באים עליו בהפתעה להרע לו. (מצודות)

    ט"ו. "ההפך עלי בלהות           תרדוף כרוח נדבתי        וכעב עברה ישועתי".

            חייו נהפכו לבלהות (פחד), וכל גדולתו עברה כרוח וכעב (ענן).

ב'. יסורי איוב לעומת עברו הזוהר. (ט"ז – ל"א)

    ט"ז. "ועתה עלי תשתפך נפשי                                       יאחזוני ימי עוני".

            ועתה נפשו זועקת ממכאובי גופו, ימי עוני – ימים מלאים ענויים.

    י"ז.  "לילה עצמי נקר מעלי                                            ועורקי לא ישכבון".

             אף בלילה, זמן מנוחת האדם אין איוב מוצא מנוחה ממכאוביו ויסוריו.

    י"ח.  "ברב כוח יתחפש  (משתנה) לבושי                          כפי כותנתי ואזרני".

             מרוב כוח (רוב) החולי (הצרעת) נראה כבגד העוטף כל הגוף (דימוי)

    י"ט.  "הורני לחומר                                                       ואתמשל כעפר ואפר".

             החול כה קשה עד כי איוב נמשל לעפר ואפר.

    כ'.    "אשווע אליך ולא תענני                                        עמדתי ותתבונן בי".

    כ"א. "תהפך לאכזר לי                                                   בעוצם ידך תשטמני".

             מכאן עובר איוב לתאר את יסוריו הרוחניים, מלבד יסוריו הגופניים. יחס ה' אליו אשר אינו עונה

             לזעקותיו, ואינו מושיט לו עזרה עד כי הדבר נדמה, שה' מתאכזר אליו.

    כ"ב.  "תשאני אל רוח תרכיבני                                        ותמוגגני תושיה".

             מרוב היסורים, נראה כי ה' נשא אותו אל מקום גבוה, אשר מרוב חוזק הרוח אין בכוחו יכולת לשלוט.

    כ"ג.  "כי ידעתי מות תשיבני                                           ובית מועד לכל חי".

             איוב יודע כי סופו למות ולהאסף אל בית מועד (קבר).

    כ"ד.  "אך לא בעי (קבר) ישלח יד                                  אם בפידו (שבר) להן שוע (ישועה)".

             במקום הקבר ובשעת השבר (המוות), אין מי שישלח ידו להושיע. (אבן עזרא)

    כ"ה.  "אם לא בכיתי לקשה יום                                       עגמה נפשי לאביון".

    כ"ו.   "כי טוב קוויתי ויבא רע                                         ואיחלה לאור יבא אופל". (חושך)

              איוב מתאר את צדקתו בעבר, לבין גורלו כיום. איוב שהלך בדרכי ה', ובכה על גורל אנשים

              (אביונים), לא זכה לטוב כי אם לרע.  -  "כי טוב קוויתי – ויבא רע".

     כ"ז.  "מעי רתחו ולא דמו                                               קדמוני ימי עוני".

              מעיו רתחו לעזור לאדם קשי יום, ועל כל זאת "קדמוני ימי עוני" – באו עליו יסורים (מצודות).

     כ"ח.  "קודר הלכתי בלא חמה                                         קמתי בקהל אשווע".

              כמו אדם שעורו שחור ולא משיזוף, וברור שצבע עורו לא יחלף לעולם, כך איוב מאמין שלעולם לא יחלפו,

              ויעברו יסוריו ממנו, ועל כן הינו צועק לפני קהל כי בין כך ובין כך, לא יעברו היסורים. (מצודות)

     כ"ט.  "אח הייתי לתנים (בכי/מספד)                                 ורע לבנות יענה"

              איוב מדמה עצמו לתנים ובנות יענה, הצועקים ללא הרף. כך גם איוב, אלא שצעקותיו הם מרוב יסורים             

       ל'.  "עורי שחר מעלי                                                   ועצמי חרה מני חורב".

             עורו מרוב יסורים וצרעת נהפך לשחור, ועצמותיו התייבשו "חרה" – התייבש מני חורב –

             מרוב החום המלהט - שורף את עורו וגופו.

    ל"א. "ויהי לאבל כנורי                                                    ועוגבי לקול בוכים".

             ומה שהיה איוב רגיל לשמוע קולות כנור ועוגב, נהפך עתה לעסוק באבל, וקול בוכים (מצודות).

            סכום:

            איוב מתאר את עברו הטוב והזוהר בכל, מול ההווה האפל. תיאור הניגוד בין חייו קודם האסון, לבין חייו עתה.

            כשצעירים אשר מדרך העולם שיכבדו כל אדם, וממנו התחבאו מרוב כבוד. עתה הם אלה המבזים ולועגים לו. 

            עניין זה נובע לדעתו, מפני שה' התיר את רסן הצעירים להשתלח בו ולבזותו. בפעולתם זו הוסיפו עליו מכאוב

            על מכאוב עד אשר נהפכו חייו למאוסים וחסרי תכלית, ועל חמס זה, זועק איוב אל ה' ודורש להשגיח עליו

            ולהצילו, ומשלא נענה נראה לאיוב כי ה' בחר להתאכזר אליו. (כ"א)  (רלב"ג)

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.

לעלוי נשמת רבקה חיה בת מרסל מסודי