מזמור ח

א לַמְנַצֵּחַ עַל-הַגִּתִּית, מִזְמוֹר לְדָוִד. ב  יְהוָה אֲדֹנֵינוּ-- מָה-אַדִּיר שִׁמְךָ, בְּכָל-הָאָרֶץ; אֲשֶׁר תְּנָה הוֹדְךָ, עַל הַשָּׁמָיִם. ג  מִפִּי עוֹלְלִים, וְיֹנְקִים--  יִסַּדְתָּ-עֹז: לְמַעַן צוֹרְרֶיךָ; לְהַשְׁבִּית אוֹיֵב, וּמִתְנַקֵּם. ד  כִּי-אֶרְאֶה  שָׁמֶיךָ,  מַעֲשֵׂה אֶצְבְּעֹתֶיךָ-- יָרֵחַ וְכוֹכָבִים, אֲשֶׁר כּוֹנָנְתָּה. ה  מָה-אֱנוֹשׁ כִּי-תִזְכְּרֶנּוּ;  וּבֶן-אָדָם, כִּי  תִפְקְדֶנּוּ. ו וַתְּחַסְּרֵהוּ מְּעַט, מֵאֱלֹהִים; וְכָבוֹד וְהָדָר תְּעַטְּרֵהוּ. ז  תַּמְשִׁילֵהוּ, בְּמַעֲשֵׂי יָדֶיךָ; כֹּל, שַׁתָּה תַחַת רַגְלָיו. ח צֹנֶה וַאֲלָפִים כֻּלָּם; וְגַם, בַּהֲמוֹת שָׂדָי. ט  צִפּוֹר שָׁמַיִם, וּדְגֵי הַיָּם; עֹבֵר, אָרְחוֹת יַמִּים. י  יְהוָה אֲדֹנֵינוּ: מָה-אַדִּיר שִׁמְךָ, בְּכָל-הָאָרֶץ.

 הקדמה: ממזמורי השבח והתהילה לקב"ה, המשורר מביע את התפעלותו מגדולת ה' וחכמתו בעולם,

             שבעיקרה ההכרה בהשגחת ובהנהגת הבורא באופן מושלם, את הבריאה שברא. הבריאה

             משקפת את גדולות ה', ומהתבוננות בה מביאה את האדם לאמונה בה', וכדברי הרמב"ם:

             והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו, כי בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים ויראה

             מהם חכמתו שאין לה ערך ולא קץ, מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר וכשמחשב בדברים האלו עצמן,

             מיד הוא נרתע לאחור וירא ויפחד ויודע שהוא בריאה קטנה. מתיאור הטבע האדיר במזמור עולה

             לכאורה סתירה בעניין מקומו ומעמדו של האדם בבריאה, כשמצד אחד הרגשת האפסות

             וההתבטלות של האדם מול הטבע האדיר, "מה אנוש כי תזכרנו"? (ה), ומצד שני הגאווה והרגשת

             העוצמה שיש לאדם מצד הקב"ה למשול בטבע, "ותחסרהו מעט מאלוקים... תמשילהו במעשי

             ידיך" (ו), והמסקנה הינה – שהקב"ה קבע את מקומו של האדם בין הא-ל לבין הטבע, במטרה

             למשול ולהמשיך בפתוח ובקיום הבריאה.

חלוקת המזמור:

1. פתיחה – א
2. גדולת ה' בטבע מול אפסות האדם – ב – ה
3. גדולתו של האדם ושלטונו בטבע – מקום האדם בבריאה – ו - ט
4. חתימה – "מה אדיר שמך בכל הארץ" י

1. פתיחה (א)

  א לַמְנַצֵּחַ עַל-הַגִּתִּית, מִזְמוֹר לְדָוִד.

     "על הגתית" א. כלי נגינה שבא מגת (רש"י)

                         ב. דוד אמרו כשהיה בגת (רד"ק)

  ב  יְהוָה אֲדֹנֵינוּ-- מָה-אַדִּיר שִׁמְךָ, בְּכָל-הָאָרֶץ; אֲשֶׁר תְּנָה הוֹדְךָ, עַל הַשָּׁמָיִם.

      המשורר מביע את התפעלותו והתרגשותו מעוצמותיו של הקב"ה בעולמו, "מה אדיר שמך...",

      אך מפני שהשמים נראים גדולים יותר מארץ, גם גבורותיו חוזקו והודו בשמים נראים עצומים

      כפולים ומכופלים, לעומת גבורותיו על הארץ. (רד"ק)

ג  מִפִּי עוֹלְלִים, וְיֹנְקִים--  יִסַּדְתָּ-עֹז: לְמַעַן צוֹרְרֶיךָ; לְהַשְׁבִּית אוֹיֵב, וּמִתְנַקֵּם.

      מנפלאותיו של הקב"ה, מציין המשורר את יצירת "העוללים והיונקים", שבעצם בריאתם ניכרים    

   נפלאות הבורא וחסדו על האדם, והם המנצחים את הכופרים – המכחישים את ה' והשגחתו בעולם,

   "להשבית אויב ומתנקם". וכדברי רד"ק: "מתחילת צאת העולל לאויר העולם ובמניקתו, ניכרים

   נפלאות הבורא וחסדו על האדם, כי היניקה תחילת ההכרה בחסד הבורא על האדם שעשה לו הקב"ה

   נקב בשדיים כעין נקב מחט דקה, שאם היה יותר רחב, יזרום החלב בלא מאמץ (מהר), ויבא לתוך פיו

   יותר מן הצורך ויחנק בו, ואם יהיה יותר דק ממה שהוא, יכבד המאמץ על הילד ויכאיבו שפתיו".

   פרוש: "מפי עוללים ויונקים יסדת עוז" – מלמולם  התמים של התינוקות הוא יסוד כוחו של הקב"ה,

              כנגד כל אויב ומתנקם – המכחישים והכופרים בה', והם הצוררים האויבים.

  ד  כִּי-אֶרְאֶה  שָׁמֶיךָ,  מַעֲשֵׂה אֶצְבְּעֹתֶיךָ-- יָרֵחַ וְכוֹכָבִים, אֲשֶׁר כּוֹנָנְתָּה.

  ה  מָה-אֱנוֹשׁ כִּי-תִזְכְּרֶנּוּ;  וּבֶן-אָדָם, כִּי  תִפְקְדֶנּוּ.

      "מה אנוש כי תזכרנו    }                                                       

        ובן אדם כי תפקדנו"  } תקבולת

      כאשר נושא המשורר את עיניו אל השמים וגורמי השמים (ירח וכוכבים), חש את עצמו קטן ואפסי מול

      השמים האין סופיים. תהייתו של האדם הבודד העומד מול שמים רחבים, מולידה בו את תחושת האפסות,

      ומליבו יוצאת התמיהה "מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו"? במשמעות: איזו חשיבות יש לאדם

      להיזכר לפני ה'? (מצודת דוד)

    ו וַתְּחַסְּרֵהוּ מְּעַט, מֵאֱלֹהִים; וְכָבוֹד וְהָדָר תְּעַטְּרֵהוּ.

      רש"י: מאלוקים – לשון מלאכים, שנתת כוח ביהושע להדמים החמה (יהושע י) וליבש את הירדן

                                (יהושע ג) במשה, לקרוע את מי ים סוף (שמות יד) לעלות למרום (דברים לד)

                                ובאליהו להחיות את המת (מלכים א, יז)

      מכאן שהאדם במעלתו קרוב למלאכים, ומיעוטו וחסרונו מהם רק במעט, שהרי בכוחו להגיע ליכולת

      לעשות ניסים ונפלאות, שיש בהם שינוי בטבע. 

  ז  תַּמְשִׁילֵהוּ, בְּמַעֲשֵׂי יָדֶיךָ; כֹּל (הכל), שַׁתָּה (שמת) תַחַת רַגְלָיו.

  ח צֹנֶה (צאן) וַאֲלָפִים (בקר) כֻּלָּם; וְגַם, בַּהֲמוֹת שָׂדָי (שדה).

 ט  צִפּוֹר שָׁמַיִם, וּדְגֵי הַיָּם; עֹבֵר, אָרְחוֹת יַמִּים.

     רד"ק: "ואמר צונה ואלפים", כי הם גדלים עמו ומזומנים למלאכתו ולמאכלו ולמלבושו,

             "והצאן", הוא הכבשים והעזים, כולם על שאר הבהמות הגדלות עמו, ואמר וגם "בהמות שדי"

             הם חיות השדה, ואמר "צפור" אפילו באותם שאינם בארץ אתו, כצפור שהוא פורח באויר,

             "והדגים" שהם שטים במים, על הכל מושל וצד אותם בתחבולותיו.

     המשורר בחר לתאר את הבריאה עליה שולט האדם ברצון ה', כל פי סדר הגיוני,

     מהקרובים אל הרחוקים והנעלמים, תחילה לבהמות שבקרבתו מהם ניזון ומשתמש, ואחר חיות השדה

     שהם רחוקים ממנו, ואחר הצפורים שעפים בשמים, ואחר הדגים המכוסים ממנו. על כולם הוא מושל

     מכוח הבורא, שנתן בו מעין מה שנאמר: "ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל חיה הרומשת על הארץ"

                                                                                                                        (בראשית א, כח)

    "עובר אורחות ימים" (ט) מי? ןמה הקשר?

הסתירה לכאורה בין פסוקים ד – ה (תמונה א) לבין ז – ט (תמנה ב) ומעמדו של האדם בבריאה

             תמונה א    (ד – ה)                                                       תמונה ב  (ז – ט)

סכום: המשורר מציין את הסתירה לכאורה, העולה מעיון במזמור על מעמדו של האדם בעולם, כאשר

          בתמונה הראשונה האדם קטן, חלש ואפסי לעומת השמים, ובוודאי לעומת הקב"ה (ד–ה), ובתמונה

          שנייה גדולתו, עוצמתו ןעליונותו על הטבע (ז-ט), אך הסתירה הינה רק לכאורה, שהרי הבריאה

          והאדם נבראו על ידי הקב"ה במעמד הגיוני וברור שלאדם למרות היותו קטן וחלש לעומת השמים

          והכוכבים, בכל זאת עשה ה' את האדם קרוב למלאכים במעלתו "ותחסרהו מעט מאלוקים", בזה

          שנתן לו את השלטון בעולם, והאדם נמצא בין הא-ל ובין הטבע והברואים, אכן הוא אפסי מול

          הקב"ה אך עליון על הטבע, ויתרונו בהיותו נברא בצלם אלוקים ובו כוח הדבור, ומכאן המבנה.     

  י  יְהוָה אֲדֹנֵינוּ: מָה-אַדִּיר שִׁמְךָ, בְּכָל-הָאָרֶץ.

     חתימה כעין פתיחה (פסוק ב), ומדברי הסיום ניתן להסיק כי המשורר מכיר ששלטונו של האדם בכל

     הוא מאת ה', ועל כך משבח המשורר ומהלל אותו "מה אדיר..."

     אמצעים אומנותיים

1. מסגרת פסוק ב, פסוק י – "מה אדיר שמך בכל הארץ"
2. מילים נרדפות  פסוק ג – "עוללים ויונקים"
3. תקבולת פסוק ה
4. ניגוד פסוקים ד – ה, פסוקים ז –ט
5. האנשה פסוק ד – "מעשה אצבעותיך"
6. חריזה פסוק ה – "תזכרנו", "תפקדנו"    

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.

לעלוי נשמת רבקה חיה בת מרסל מסודי