מזמור ע"ד

א  מַשְׂכִּיל, לְאָסָף:לָמָה אֱלֹהִים, זָנַחְתָּ לָנֶצַח;    יֶעְשַׁן אַפְּךָ, בְּצֹאן מַרְעִיתֶךָ.ב  זְכֹר עֲדָתְךָ, קָנִיתָ קֶּדֶם--    גָּאַלְתָּ, שֵׁבֶט נַחֲלָתֶךָ;הַר-צִיּוֹן,    זֶה שָׁכַנְתָּ בּוֹ.ג  הָרִימָה פְעָמֶיךָ, לְמַשֻּׁאוֹת נֶצַח;    כָּל-הֵרַע אוֹיֵב בַּקֹּדֶשׁ.
ד  שָׁאֲגוּ צֹרְרֶיךָ, בְּקֶרֶב מוֹעֲדֶךָ;    שָׂמוּ אוֹתֹתָם אֹתוֹת.ה  יִוָּדַע, כְּמֵבִיא לְמָעְלָה;    בִּסְבָךְ-עֵץ, קַרְדֻּמּוֹת.
ו  ועת (וְעַתָּה), פִּתּוּחֶיהָ יָּחַד--    בְּכַשִּׁיל וְכֵילַפּוֹת, יַהֲלֹמוּן.ז  שִׁלְחוּ בָאֵשׁ, מִקְדָּשֶׁךָ;    לָאָרֶץ, חִלְּלוּ מִשְׁכַּן-שְׁמֶךָ.ח  אָמְרוּ בְלִבָּם, נִינָם יָחַד;    שָׂרְפוּ כָל-מוֹעֲדֵי-אֵל בָּאָרֶץ.ט  אוֹתֹתֵינוּ, לֹא רָאִינוּ:    אֵין-עוֹד נָבִיא; וְלֹא-אִתָּנוּ, יֹדֵעַ עַד-מָה.י  עַד-מָתַי אֱלֹהִים, יְחָרֶף צָר;    יְנָאֵץ אוֹיֵב שִׁמְךָ לָנֶצַח.יא  לָמָּה תָשִׁיב יָדְךָ, וִימִינֶךָ;    מִקֶּרֶב חוקך (חֵיקְךָ) כַלֵּה.יב  וֵאלֹהִים, מַלְכִּי מִקֶּדֶם;    פֹּעֵל יְשׁוּעוֹת, בְּקֶרֶב הָאָרֶץ.יג  אַתָּה פוֹרַרְתָּ בְעָזְּךָ יָם;    שִׁבַּרְתָּ רָאשֵׁי תַנִּינִים, עַל-הַמָּיִם.יד  אַתָּה רִצַּצְתָּ, רָאשֵׁי לִוְיָתָן;    תִּתְּנֶנּוּ מַאֲכָל, לְעָם לְצִיִּים.טו  אַתָּה בָקַעְתָּ, מַעְיָן וָנָחַל;    אַתָּה הוֹבַשְׁתָּ, נַהֲרוֹת אֵיתָן.טז  לְךָ יוֹם, אַף-לְךָ לָיְלָה;    אַתָּה הֲכִינוֹתָ, מָאוֹר וָשָׁמֶשׁ.יז  אַתָּה הִצַּבְתָּ, כָּל-גְּבוּלוֹת אָרֶץ;    קַיִץ וָחֹרֶף, אַתָּה יְצַרְתָּם.יח  זְכָר-זֹאת--אוֹיֵב, חֵרֵף יְהוָה;    וְעַם נָבָל, נִאֲצוּ שְׁמֶךָ.יט  אַל-תִּתֵּן לְחַיַּת, נֶפֶשׁ תּוֹרֶךָ;    חַיַּת עֲנִיֶּיךָ, אַל-תִּשְׁכַּח לָנֶצַח.
כ  הַבֵּט לַבְּרִית:    כִּי מָלְאוּ מַחֲשַׁכֵּי-אֶרֶץ, נְאוֹת חָמָס.כא  אַל-יָשֹׁב דַּךְ נִכְלָם;    עָנִי וְאֶבְיוֹן, יְהַלְלוּ שְׁמֶךָ.
כב  קוּמָה אֱלֹהִים, רִיבָה רִיבֶךָ;    זְכֹר חֶרְפָּתְךָ מִנִּי-נָבָל, כָּל-הַיּוֹם.כג  אַל-תִּשְׁכַּח, קוֹל צֹרְרֶיךָ;    שְׁאוֹן קָמֶיךָ, עֹלֶה תָמִיד.

הקדמה: מזמור זה כמזמורים אחרים בתהילים ע"ט, מ"ט ועוד, שעיקרם תלונה על מצוקות האוייבים.

                  תיאור מעשי האוייבים ולבסוף זעקה, קריאה ותפילה לישועת ה'.

חלוקת המזמור:

1. זעקה לתלונה כלפי ה'. - א - ג
2. תאור מצוקות האוייבים לישראל. – ד - ט
3. תלונת המשורר כלפי ה'. - י - יא
4. גדלות ה'. - יב - יז
5. שובו של המשורר לקרוא לעזרת ה'. – יח - כג

1. זעקה ותלונה כלפי ה'. (א'  -  ג')

      א'.  "משכיל לאסף למה אלוקים זנחת לנצח          יעשן אפך בצאן מרעיתך".

      ב'.   "זכור עדתך קנית קדם                                גאלת שבט נחלתך הר ציון זה שכנת בו".

      ג'.   "הרימה פעמיך למשואות נצח                      כל הרע אוייב בקודש".  

             זעקה ותלונת המשורר לה', עד מתי כעסו ימשך וקריאה לביטול הכעס וגאולה.

             כמו במזמורים נוספים, הטעמים לבקשה שהרי אנו "צאן מרעיתך", "עדתך", ו"שבט נחלתך".

2. תאור הצקת האוייבים לישראל. (ד'  -  ט')

      ד'.   "שאגו צורריך בקרב מועדך                         שמו אותותם אותות".

      ה'.   "יוודע כמביא למעלה                                  בסבך עץ קרדומות".

      ו'.   "ועתה פתוחיה יחד בכשיל                            וכילפות יחלומון".

      ז'.  "שלחו באש מקדשך                                    לארץ חללו משכן שמך".

      ח'.  "אמרו בליבם נינם יחד                                 שרפו כל מועדי אל בארץ".

      ט'.  "אותותינו לא ראינו   אין עוד נביא                ולא אתנו יודע עד מה".

            תאור הצדקת האוייבים, אינה מצטמצמת בפגיעתם במקומות הקדושים ומכאן המסקנה, שכל פגיעה

            והשתלחות בקב"ה. ומכאן הבטויים "מקדשך", "משכן שמך", במשמעות: שכל נצחונם מביא אף

            להמעטת כוח ה' וחילולו.

 3..  תלונת המשורר כלפי ה'.  (י'  -  י"א)     

      י'.   "עד מתי אלוקים יחרץ צר                            ינאץ אוייב שמך לנצח".

     י"א. "למה תשיב ידיך וימינך                               מקרב חיקך כלה".

            אחר תאור החורבן, שב המשורר להתלונן, עד מתי? ו"למה תשיב" במשמעות: שכל מתן והמשך

            הרשות לגויים לענות ולייסר את ישראל הם קשיים, אך גם שמו של הקב"ה מנואץ ומחולל.

            ומכאן שמזימת הגויים, היא רק חלק מתוכניתם הגדולה, שהיא למעשה מזימתם להלחם ולהכניע את

            אלוקי ישראל, שהרי לדעתם כל נצחון על ישראל, הוא גם נצחונם על אלוקי ישראל.

4. גדלות ה'. (י"ב – י"ז)

    י"ב. "ואלוקים מלכי מקדם                                  פועל ישועות בקרב הארץ".

    י"ג.  "אתה פוררת בעוזך ים                                שברת ראשי תנינים על המים".

    י"ד. "אתה רצצת ראשי לויתן                              תתנו מאכל לעם לציים".

    ט"ו. "אתה בקעת מעיין ונחל                               אתה הובשת נהרות איתן".

    ט"ז. "לך יום אף לך לילה                                    אתה הבינות מאור ושמש".

    י"ז.  "אתה הצבת כל גבולות ארץ                         קיץ וחורף אתה יצרתם".

           פסוקים אלה המתארים את גדלות ושלטונו של ה' בעולם, בדומה למשה שתאר את גדלותו של ה',

           קודם בקשתו אחר חטא העגל וחטא המרגלים, יש בהם מסר על תקוותם של ישראל, שה' ישיב

           את שלטונו בעולם ויכניע את אוייבי ישראל, ויבטל את מזימתם.

5. המשורר שב לקרוא לעזרת ה'. (י"ח – כ"ג)

     י"ח. "זכור זאת אוייב חרף ה'                              ועם נבל נאצו שמך".

     י"ט. "אל תתן לחיית נפש תורתך                         חיית ענייך אל תשכח לנצח".

     כ'.   "הבט לברית                                              כי מלאו מחשכי ארץ נאות חמס".

     כ"א. "אל ישוב דך נכלם                                    עני ואביון יהללו שמך".

     כ"ב. "קומה אלוקים ריבה ריבך                          זכור חרפתך מני נבל כל היום".

     כ"ג.  "אל תשכח קול צורריך                              שאון קמיך עולה תמיד".

             הקריאות לעזרה נשנות שוב ושוב, והן מדגישות את המצוקה וחוסר האונים שישראל נתונים בהם,

             הבטויים: "תורתך", "ריבך", "צורריך", "קמיך", שבות ומדגישות את הצורך שבמלחמת ה'

             בגויים ומכאן ריבוי הפעלים: "אל תתן", "אל תשכח", "זכור", "הבט", "אל ישוב",

                                                   "קומה", "ריבה".  

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.

לעלוי נשמת רבקה חיה בת מרסל מסודי