בס''ד

יהושע פרק ז'

עכן
אחר שלמדנו בפרק הקודם על חשיבות העניין שיהושע מחרים את העיר הראשונה שנכבשת, כתרומות ומעשרות, להקדיש ולקדש את כל הליכותנו בכיבוש הארץ. כיבוש מעשה שנטייתו רעה בדרך כלל, כאן מופיע כשיא הקדושה, כהמשך הישיר של תורה שבכתב, נצרך לו התקדשות יתרה- החרמת כל העיר קודש לה'.

כפי שראינו, שנים אחר כך בכך ימרוד חיאל בית האלי, בזה בדיוק יכפור, עד כדי כפירה גם בהשגחה ובדברי חכמים לבלתי עצור עצמו מלמנוע נגיפת בניו ההולכים וגוועים לנגדו.

עכן, לכאורה תאוותן פרטי שלא שולט בעצמו. אוהב ממון.  יתכן שכך הדבר ואין כאן חטא אידואלגי, אך יש כאן פגיעה ביסוד. פגיעה ביסודות גורמת לריעוע בכל הבניין. לפגוע בחרם, שהוא בא לתת את הגישה הנכונה לכל מהלכנו בכיבוש הארץ והנחלתו, הינו פגיעה בעורק ראשי ואף במוח וכרסום בכל אושיות הבניין.

פררק ז
גוי אחד בארץ
''וימעלו ישראל'' בפסוק א' ו''חטא ישראל'' בפסוק י''א מלמדות שאף שזה חטא פרטי , יש כאן ערבות ישראלית, גוף אחד ממש. במעבר הירדן קיבלו על עצמם את הערבות, גוי אחד בארץ, חיבור שלם שלא ניתן לערעור. נכון שיש כאן אדם פרטי, אך הוא חלק מנשמה אחת ובירדתו יורד כל האורגן, מטה. מי אלה שנפגעים? כמובן כל העם, אך לאו דוקא פשוטי העם אלא דוקא הצדיקים שבהם, יאיר בן מנשה ששקול כרוב סנהדרין:
סנהדרין מד.
ויציקום לפני ה' אמר רב נחמן בא וחבטם לפני המקום אמר לפניו רבש''ע על אלו תיהרג רובה של סנהדרין דכתיב {יהושע ז-ה} ויכו מהם אנשי העי כשלשים וששה איש ותניא שלשים וששה ממש דברי ר' יהודה אמר לו ר' נחמיה וכי שלשים וששה היו והלא לא נאמר אלא כשלשים וששה איש אלא זה יאיר בן מנשה ששקול כנגד רובה של סנהדרין
והתשובה- כן על אלו תיהרג, ודוקא הצדיקים. יש כאן מעתה אורגן אחד, גוי אחד בארץ,  הגוף מקבל נשמה, נשמות אויר ארצך ומתחיל לפעום, וכשאיבר נפגע כל הגוף נפגע ואדרבה  הצדיקים אלו שנפגעים מכך, הם האחראים. כך גם מצאנו אצל יאשיהו שמת בעוון הדור על אף צדקותו הרבה ואף מאמצו למען הדור.
במדע היום יודעים שכל תחושת כאב בגוף היא באמת במוח. כלומר כשכואב לאדם ברגל זה לא באמת הרגל כואבת ,אלא הרגל שולחת תחושות למוח והמוח חש את הכאב. יש בידיעה זו ממש ערך לדרכי הטיפול, שלהפחתת כאבים ואף שינויים דרסטיים הרבה פעמים ניתן לעבוד על המוח ובפרט על פי הניסוי של פאבלוב.

הגמרא בסנהדרין מג: מבחינה גם כאן שדוקא מעבר הירדן הוא הגורם לקבלת הערבות:
 ''ויען עכן את יהושע ויאמר אמנה אנכי חטאתי לה' אלהי ישראל וכזאת וכזאת עשיתי אמר רב אסי אמר רבי חנינא מלמד שמעל עכן בשלשה חרמים שנים בימי משה ואחד בימי יהושע שנאמר כזאת וכזאת עשיתי רבי יוחנן אמר משום ר' אלעזר בר' שמעון חמשה ארבעה בימי משה ואחד בימי יהושע שנאמר אנכי חטאתי וכזאת וכזאת עשיתי ועד השתא מאי טעמא לא איענוש א''ר יוחנן משום ר' אלעזר בר' שמעון לפי שלא ענש על הנסתרות עד שעברו ישראל את הירדן כתנאי {דברים כט-כח} הנסתרות לה' אלהינו והנגלות לנו ולבנינו עד עולם למה נקוד על לנו ולבנינו ועל עי''ן שבעד מלמד שלא ענש על הנסתרות עד שעברו ישראל את הירדן דברי ר' יהודה א''ל ר' נחמיה וכי ענש על הנסתרות לעולם והלא כבר נאמר עד עולם אלא כשם שלא ענש על הנסתרות כך לא ענש על עונשין שבגלוי עד שעברו ישראל את הירדן אלא עכן מאי טעמא איענוש משום דהוו ידעי ביה אשתו ובניו''

רש''י על אתר מעיר שמעמד הקללות והברכות הוא זמן הקבלה ואף שקשה שלכאורה בפשט הכרונולגי של הפרקים רואים שהמעמד היה אחר כיבוש יריחו וחטא עכן, בפרק ט' פסוק ל', כבר העיר רש''י שם שעל פי המדרש המעמד היה, ביום עוברם את הירדן (וכן רש''י בפרק ד פס' ג').

רש''י  ד''ה ''עד''. שעברו את הירדן. ושמעו וקבלו עליהם ברכות וקללות בהר גריזים והר עיבל ונעשו ערבים זה בזה כדאמרינן במסכת סוטה (דף לז:) מיד נענשו זה על זה ואפי' לא ידע זה בעבירות שביד חבירו ובימי עכן עברו את הירדן

הגמרא שואלת על עכן מדוע זה לא נחשב מהנסתרות? ועונה שמשפחתו ידעה. אמנם אפשר, שכוון שזה חטע יסוד, ראשוני בארץ, ואף החטא היחידי המוזכר בספר יהושע כדאי הוא חטא זה להענש עליו בכל מקרה אך כדי שיצא לפועל על פי דיני התורה היה צריך את תירוץ משפחתו.

''ישראל הוא''   
הגמרא בסנהדרין מד. אומרת:    
חטא ישראל אמר רבי אבא בר זבדא אע''פ שחטא ישראל הוא אמר ר' אבא היינו דאמרי אינשי אסא דקאי ביני חילפי אסא שמיה ואסא קרו ליה''     
כלומר, דוקא מהלימוד הקודם והיסודי של הערבות, אתה מבין שמדובר כאן באורגן אחד שנשמה אחת לו ואין זה דבר שמשתנה על פי שינויי המצבים.    
הבית יוסף באורח החיים סימן נ''ה סעיף י''א- לומד מכאן שאף עבריין מצטרף למניין. יכולים להיות תשעה צדיקי עולם וצדיקי האמת ביחד, אך לא יוכלו לומר קדיש וקדוש. יבוא עם הארץ גמור ואף עבריין ויתעלו הצדיקים ביכולתם להקדיש.     
בעל התניא בפרק ל''ב מאריך בדבר:       
ומה שכתוב בגמרא שמי שרואה בחברו שחטא, מצווה לשנאתו וגם לומר לרבו שישנאהו, הינו בחברו בתורה ומצוות וכבר קיים בו מצוות "הוכח תוכיח את עמיתך", עם שאתך בתורה ובמצוות, ואף על פי כן לא שב מחטאו, כמו שכתב בספר חרדים. אבל מי שאינו חברו ואינו מקורב אצלו, הנה על זה אמר הלל הזקן: "הוי מתלמידיו של אהרן, אוהב שלום וכו', אוהב את הבריות ומקרבן לתורה". לומר שאף הרחוקים מתורת ה' ועבודתו, ולכן נקראים בשם "בריות" בעלמא, צריך למושכן בחבלי עבותות אהבה, וכולי האי ואולי יוכל לקרבן לתורה ועבודת ה'; והן לא, לא הפסיד שכר מצוות אהבת רעים.

וגם המקורבים אליו והוכיחם ולא שבו מעוונותיהם, שמצוה לשנאתם, מצווה לאוהבם גם כן, ושתיהן הן אמת: שנאה מצד הרע שבהם, ואהבה מצד בחינת הטוב הגנוז שבהם, שהוא ניצוץ אלקות שבתוכם המחיה נפשם האלקית. וגם לעורר רחמים בלבו עליה, כי היא בבחינת גלות בתוך הרע מסטרא אחרא הגובר עליה ברשעים. והרחמנות מבטלת השנאה ומעוררת האהבה, כנודע ממה שכתוב: "ליעקב אשר פדה את אברהם". [ולא אמר דוד המלך עליו השלום "תכלית שנאה שנאתים" וגו' אלא על המינים והאפיקורסים שאין להם חלק באלהי ישראל, כדאיתא בגמרא ריש פרק ט"ז דשבת].        
                       

מכל האמור אנו רואים שחטא עכן מכניס אותנו לחשיבה ארצישראלית, של אומה, מאוחדת, על כל פרטיה.

עכן כאידאולוג
קודם הצגנו את עכן לפי פשט הדברים כתאוותן פרטי לכאורה, לא בעל אידואלגיה מסויימת.
חז''ל מזהים שיש כאן חוטא סדרתי:
סנהדרין מד.
{יהושע ז-יא} וגם עברו את בריתי אשר צויתי אותם גם לקחו מן החרם גם גנבו גם כחשו גם שמו בכליהם אמר ר' אילעא משום ר' יהודה בר מספרתא מלמד שעבר עכן על חמשה חומשי תורה שנאמר חמשה גם ואמר רבי אילעא משום רבי יהודה בר מספרתא עכן מושך בערלתו היה כתיב הכא וגם עברו את בריתי וכתיב התם {בראשית יז-יד} את בריתי הפר פשיטא מהו דתימא במצוה גופיה לא פקר קמ''ל {יהושע ז-טו} וכי עשה נבלה בישראל א''ר אבא בר זבדא מלמד שבעל עכן נערה המאורסה כתיב הכא וכי עשה נבלה וכתיב התם {דברים כב-כא} כי עשתה נבלה בישראל פשיטא מהו דתימא כולי האי לא פקר נפשיה קמ''ל רבינא אמר דיניה כנערה המאורסה דבסקילה.

חז''ל כבר מראים שאין זה סתם חוטא תאוותן אלא אדם שעובר על חמשה חומשי תורה. לא רק זה אלא שאולי לא מפקיר נפשו עד כדי כך, קמ''ל שכן. מסביר רש''י על הגמרא כאן:
כולי האי. רע לשמים ורע לבריות לבייש את משפחתה ולאוסרה על בעלה:

כלומר, מלבד הכפירה בתורה יש כאן רקבון מוסרי מוחלט. רש''י על הפסוקים מראה מה שורש כל כפירתו של עכן. רש''י על פסוק כ''א אומר שעכן פלפל בלקיחת השלל שעל פי תורת משה מותר. הוא מאמין בתורה אך לא במעבירי השמועה: ''וארא בשלל. התבוננתי במה שכתוב בתורה (דברים כ יד) : ואכלת [ את שלל ] וגו' ''. זה הוא שורש הרקבון שלמפרע מגלה שבאמת עכן עבר על כל התורה כולה.
רקבון כזה, שמופיע אצל אדם פרטי, מלמד על חולי בגוף כולו והברור, הצירוף, הזיכוך בשלב קריטי זה בתולדות עם ישראל חייב להעשות.

וידוי
עם כל עומק החטא של עכן, אנו יוצאים עם לימוד גדול. בפסוק כ''ה: ''וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ מֶה עֲכַרְתָּנוּ יַעְכֳּרְךָ ה' בַּיּוֹם הַזֶּה''.
                                               
חז''ל במשנה בסנהדרין (מג) מלמדים אותנו שאף אדם במצב ירוד שכזה יש לו דרך לתקן. הוידוי, העמידה האמיתית מול החטא. ההוצאה החוצה של החולי וגילוי הישראליות שבו, אמנם לא מתקנים בעולם הזה אך מתקנים את העולם הבא, שזה הבחינה הפנימית של האדם, אף על פי שחטא ישראל הוא:
היה רחוק מבית הסקילה כעשר אמות אומרים לו התודה שכן דרך כל המומתין מתודין שכל המתודה יש לו חלק לעוה''ב שכן מצינו בעכן שאמר לו יהושע {יהושע ז-יט} בני שים נא כבוד [לה'] אלהי ישראל ותן לו תודה {יהושע ז-כ} ויען עכן את יהושע ויאמר אמנה אנכי חטאתי וכזאת וכזאת וגו' ומנין שכיפר לו וידויו שנאמר {יהושע ז-כה} ויאמר יהושע מה עכרתנו יעכרך ה' ביום הזה ביום הזה אתה עכור ואי אתה עכור לעולם

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.