א וְיָצָא חֹטֶר, מִגֵּזַע יִשָׁי; וְנֵצֶר, מִשָּׁרָשָׁיו יִפְרֶה. ב וְנָחָה עָלָיו, רוּחַ יְהוָה--רוּחַ חָכְמָה וּבִינָה, רוּחַ עֵצָה וּגְבוּרָה, רוּחַ דַּעַת, וְיִרְאַת יְהוָה. ג וַהֲרִיחוֹ, בְּיִרְאַת יְהוָה; וְלֹא-לְמַרְאֵה עֵינָיו יִשְׁפּוֹט, וְלֹא-לְמִשְׁמַע אָזְנָיו יוֹכִיחַ. ד וְשָׁפַט בְּצֶדֶק דַּלִּים, וְהוֹכִיחַ בְּמִישׁוֹר לְעַנְוֵי-אָרֶץ; וְהִכָּה-אֶרֶץ בְּשֵׁבֶט פִּיו, וּבְרוּחַ שְׂפָתָיו יָמִית רָשָׁע. ה וְהָיָה צֶדֶק, אֵזוֹר מָתְנָיו; וְהָאֱמוּנָה, אֵזוֹר חֲלָצָיו. ו וְגָר זְאֵב עִם-כֶּבֶשׂ, וְנָמֵר עִם-גְּדִי יִרְבָּץ; וְעֵגֶל וּכְפִיר וּמְרִיא יַחְדָּו, וְנַעַר קָטֹן נֹהֵג בָּם. ז וּפָרָה וָדֹב תִּרְעֶינָה, יַחְדָּו יִרְבְּצוּ יַלְדֵיהֶן; וְאַרְיֵה, כַּבָּקָר יֹאכַל-תֶּבֶן. ח וְשִׁעֲשַׁע יוֹנֵק, עַל-חֻר פָּתֶן; וְעַל מְאוּרַת צִפְעוֹנִי, גָּמוּל יָדוֹ הָדָה. ט לֹא-יָרֵעוּ וְלֹא-יַשְׁחִיתוּ, בְּכָל-הַר קָדְשִׁי:  כִּי-מָלְאָה הָאָרֶץ, דֵּעָה אֶת-יְהוָה, כַּמַּיִם, לַיָּם מְכַסִּים. י וְהָיָה, בַּיּוֹם הַהוּא, שֹׁרֶשׁ יִשַׁי אֲשֶׁר עֹמֵד לְנֵס עַמִּים, אֵלָיו גּוֹיִם יִדְרֹשׁוּ; וְהָיְתָה מְנֻחָתוֹ, כָּבוֹד. יא וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא, יוֹסִיף אֲדֹנָי שֵׁנִית יָדוֹ, לִקְנוֹת, אֶת-שְׁאָר עַמּוֹ--אֲשֶׁר יִשָּׁאֵר מֵאַשּׁוּר וּמִמִּצְרַיִם וּמִפַּתְרוֹס וּמִכּוּשׁ, וּמֵעֵילָם וּמִשִּׁנְעָר וּמֵחֲמָת, וּמֵאִיֵּי, הַיָּם. יב וְנָשָׂא נֵס לַגּוֹיִם, וְאָסַף נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל; וּנְפֻצוֹת יְהוּדָה יְקַבֵּץ, מֵאַרְבַּע כַּנְפוֹת הָאָרֶץ. יג וְסָרָה קִנְאַת אֶפְרַיִם, וְצֹרְרֵי יְהוּדָה יִכָּרֵתוּ:  אֶפְרַיִם לֹא-יְקַנֵּא אֶת-יְהוּדָה, וִיהוּדָה לֹא-יָצֹר אֶת-אֶפְרָיִם. יד וְעָפוּ בְכָתֵף פְּלִשְׁתִּים יָמָּה, יַחְדָּו יָבֹזּוּ אֶת-בְּנֵי-קֶדֶם; אֱדוֹם וּמוֹאָב מִשְׁלוֹחַ יָדָם, וּבְנֵי עַמּוֹן מִשְׁמַעְתָּם. טו וְהֶחֱרִים יְהוָה, אֵת לְשׁוֹן יָם-מִצְרַיִם, וְהֵנִיף יָדוֹ עַל-הַנָּהָר, בַּעְיָם רוּחוֹ; וְהִכָּהוּ לְשִׁבְעָה נְחָלִים, וְהִדְרִיךְ בַּנְּעָלִים. טז וְהָיְתָה מְסִלָּה--לִשְׁאָר עַמּוֹ, אֲשֶׁר יִשָּׁאֵר מֵאַשּׁוּר:  כַּאֲשֶׁר הָיְתָה לְיִשְׂרָאֵל, בְּיוֹם עֲלֹתוֹ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם.

הקדמה:

        פרשנים רבים עסקו בפרק זה בשאלה: למי מכוונת נבואה זו, ומי ה"החוטר"  ו"הנצר"?

יש המפרשים שהכוונה למלך המשיח (רד"ק, רש"י ועוד), וסיבתם, שלא מצאנו שנתגשמה נבואה זו

המתוארת בפרקנו בשום תקופה, ומכאן שהנביא התכוון לאחרית הימים – לימות המשיח. יש המפרשים שהכוונה היא למלך חזקיה (אב"ע ועוד), וטעמם, שהרי נבואה זו בפרק י"א, באה לאחר תיאור

מפלת אשור בפרק י', והתקופה היא תקופת חזקיהו. כיוון שישראל, גלו ממנה שבטי הצפון עם מפלת שומרון (ישראל) ויושבי יהודה הוגל על-ידי סנחריב, ולכן אפוא לא תהיה כל משמעות של נחמה אם נאמר שהנבואה מכוונת לתקופה רחוקה – אחרית הימים ביום בוא המשיח, כי מה נחמה יש בכך לדור חזקיה? ועל כן לטעמם נבואה זו מכוונת למלך חזקיהו, אשר הגאולה תבוא על ידו. נוסיף כאן את דברי חז"ל המובאים בגמ' סנהדרין: "ביקש הקב"ה לעשות חזקיהו משיח...", אך מפני שהעם לא חזרו בתשובה, לא היו ראויים לקבל את הטובות שבנבואה, וכל מה שלא התקיים בימי חזקיהו, עתיד להתקיים בימי המשיח.

חלוקת הפרק:

1. אישיותו, תכונותיו ותפקידו של מלך המשיח  -   א'  -  ה'
2. השינויים לעתיד לבוא  -                                ו'  -  ט"ז

1. אישיותו, תכונותיו ותפקידו של מלך המשיח.

א'. "ויצא חוטר מגזע ישי ונצר משורשיו יפרה".

          הבשורה על הגאולה העתידה אשר תבוא על ידי מלך מזרע דוד, באמצעות דימוי הממחיש שאף כי

          נראה כאילו העץ (ישראל) נכרת, עתיד לצאת  "חוטר" (ענף היוצא מן הגזע)

                                                                       ו"נצר"   (ענף היוצא מן השורש)

           אשר יגאל את ישראל והכוונה למלך המשיח. (רד"ק, מצודות)

     ב'. תכונות מלך המשיח:

         "ונחה עליו רוח ה'"                        > רוח נבואה.

                          רוח חכמה ובינה            >  חכמה – מה שלמד אדם וקיבל מאבותיו.

                                                                 בינה – השגת דבר מתוך דבר.

                          רוח עצה וגבורה            >  עצה – ניחן בכוח המדמה.

                                                                 גבורה.

                          רוח דעת ויראת ה'"       >  דעת – השגת דעות אמיתיות באמיתת ה', השגחתו ודרכיו.

                                                                 יראה – כל אלה בלי יראת ה' אינם כלום. (מלבי"ם)

          הערה: מילה מנחה "רוח".

     ג'. "והריחו ביראת ה', לא למראה עיניו ישפוט ולא למשמע אוזניו יוכיח"

         "והריחו"

            רש"י: "יתמלא ברוח  וביראת ה'"

                      מלשון רוח – רוח אלוקים אשר תשרה על מלך המשיח ובה יוכל למלא את תפקידו לשפוט.

            רד"ק, אב"ע, מצודת דוד: "לפי שהריח הוא הרגשה קלה... וכן מרחוק יריח מלחמה".

                      מלשון ריח - במלך המשיח יהיה כושר הבחנה בדומה לחוש הריח שהוא החוש העדין מבין

                      כל החושים ובמעט הבנה יוכל למלא תפקידו כשופט ולשפוט אף בדברים שבהם עובר חוט

                      דק, בין החובה לזכות.

           משמעות: "והריחו" לפי כל אחד מן הפרשנים.

  ד'.  תפקיד מלך המשיח.                              התפקיד.                    הדרך.

      "ושפט בצדק דלים                      -           שופט.            -         בצדק.

       והוכיח במשור לענוי ארץ         -          מוכיח.           -         בדרך נינוחה ורכה.

        והכה ארץ בשבט פיו                        

         וברוח שפתיו  ימית רשע".          -         יכה/ימית.        -              במוצא פיו.

     ה'. "והיה צדק אזור מותניו והאמונה אזור חלציו"

         מלך המשיח לא  ישפוט כדרך שופט בשר ודם, אשר חושיו מוגבלים וכליו מצומצמים בבואו להכריע

         במשפט על-פי מראה עיניים או משמע אוזניים, "לא למראה עניו ישפוט, ולא למשמע אוזניו יוכיח",

         אלא כל תפקידו של מלך המשיח נשען על הרוח והחכמה האלוקית שנטעה בו מאת ה', לדעת להבין מי

         זכאי ומי חייב. והדרך:

         "ושפט בצדק דלים ויוכיח במישור, בדרך נינוחה".

2. השינויים לעתיד לבוא.

  א. שלום:       

  ו'. "וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ ועגל וכפיר ומריא יחדיו ונער קטון נוהג בם".

  ז'. "ופרה ודוב תרעינה יחדיו ירבצו ילדיהן ואריה כבקר יאכל תבן"

 ח'. "ושעשע יונק על חור פתן ועל מאורת צפעוני גמול ידו הדה"

 ט'. "לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קודשי כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים"

     פירוש א:   ממש: הכוונה לעתיד לבא בימות המשיח, אז יתחלף הטבע בחיות וישוב טבעם כפי שהיה

                      בתחילת הבריאה עד נוח. החיות לא יטרפו אלה את אלה, ומזונם יהיה מן הצומח, ומשלא

                      יהיה צורך במלחמת הקיום יעלמו המושגים טורף ונטרף.

       פירוש ב:   משל: הכוונה שהזאב והנמר והדוב והאריה, הם משל לגויים, והכבש והעגל הם משל

                      לישראל ומכאן הכוונה לשלום שישרור בין ישראל לגויים, בדומה לנאמר:

                      "לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה". (ב', ד')

ב. הכרה כלל עולמית באלוקי ישראל ובתורתו.

  י'. "והיה ביום ההוא שורש ישי אשר עומד לנס עמים אליו גויים ידרושו והיתה מנוחתו כבוד".

         ההכרה באלוקי ישראל ובתורתו, תחול אחרי שיראו כולם את הנסים הגלויים שיתרחשו בעתיד, עם

         בוא מלך המשיח. כולם יתמלאו אז דעה להכיר מהו הטוב והנכון, ידרשו אל המשיח וילכו אחריו

         לעשות מה שיצווה. "כי מלאה הארץ דעה את ה'". (ט')

         נבואה זו היא בדומה לנאמר בפרק ב', ג': "והלכו גויים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה'…

                                                                  ויורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו…".

  ג. קיבוץ גלויות.

  י"א."והיה ביום ההוא יוסיף אדו-ני שנית ידו לקנות את שאר עמו אשר ישאר מאשור וממצרים

         ומפתרוס ומכוש ומעילם ומשנער ומחמת ומאיי הים".                 

  י"ב."ונשא נס לגויים ואסף נדחי ישראל ונפוצות יהודה יקבץ מארבע כנפות הארץ".

           לעתיד לבוא יקבץ ה' את ישראל לארצם, והגויים הם אשר ישלחו את ישראל מארצותיהם, מתוך

           חרדה ופחד. (רד"ק)

 ד. שלום בין ישראל ויהודה. (שלום פנימי)

   י"ג. "וסרה קנאת אפרים וצוררי יהודה יכרתו, אפרים לא יקנא את יהודה ויהודה לא יצור את

           אפרים".

            משמעות: כשיתקבצו ישראל בארצם, תסור הקנאה של אפרים ביהודה שהיתה בעבר, ולא יהיו עוד

                         צוררים ואויבים מיהודה על אפרים, שעיכבו בעבר מלכות מבית דוד. (רד"ק)

 ה. הכנעת אוייבי ישראל.

     י"ד. "ועפו בכתף פלשתים ימה יחדיו יבוזו את בני קדם אדום ומואב משלוח ידם ובני עמון משמעתם".

            ועוד, הברכה והתועלת שתצמח מאיחוד בישראל, הוא השלטון והכנעת האויבים שכני ישראל:

            פלשתים, אדום, מואב ועמון, "ועפו" (ימהרו) ישראל ויבוזו ויעשו בהם כל אשר יחפצו.

            "משלוח ידם" – ישלחו בהם ידיהם לעשות בהם כרצונם.

            "משמעתם"    - שיהיו הגויים נשמעים לישראל לכל אשר יצוו אותם.

 ו. הכנת הדרך לגולים.

  ט"ו. "והחרים ה' את לשון ים מצרים והניף ידו על הנהר בעים (בחוזק) רוחו והכהו לשבעה נחלים

             והדריך בנעלים".

    ט"ז: "והיתה מסלה לשאר עמו אשר ישאר מאשור כאשר היתה לישראל ביום עלותו מארץ מצרים".

             משמעות: לעתיד, ביום קיבוץ הגלויות, ה' ייבש את הנהרות. נהר "ים מצרים" (שיחור) ואת

                          "הנהר" (פרת)  ויהפכם לשבעה נחלים, ובניהם שבע דרכים שבהן יעברו הגולים בשובם

                          מהגולה לארץ והדרכים יהיו סלולות ונוחות לכבוד הגולים, כפי שהיו לישראל ביום

                          עלותם ממצרים.

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.

לעילוי נשמת רבקה חיה בת מרסל מסודי ז"ל