א מַשָּׂא, גֵּיא חִזָּיוֹן:  מַה-לָּךְ אֵפוֹא, כִּי-עָלִית כֻּלָּךְ לַגַּגּוֹת. ב תְּשֻׁאוֹת מְלֵאָה, עִיר הוֹמִיָּה--קִרְיָה, עַלִּיזָה; חֲלָלַיִךְ לֹא חַלְלֵי-חֶרֶב, וְלֹא מֵתֵי מִלְחָמָה. ג כָּל-קְצִינַיִךְ נָדְדוּ-יַחַד, מִקֶּשֶׁת אֻסָּרוּ; כָּל-נִמְצָאַיִךְ אֻסְּרוּ יַחְדָּו, מֵרָחוֹק בָּרָחוּ. ד עַל-כֵּן אָמַרְתִּי שְׁעוּ מִנִּי, אֲמָרֵר בַּבֶּכִי; אַל-תָּאִיצוּ לְנַחֲמֵנִי, עַל-שֹׁד בַּת-עַמִּי. ה כִּי יוֹם מְהוּמָה וּמְבוּסָה וּמְבוּכָה, לַאדֹנָי יְהוִה צְבָאוֹת--בְּגֵי חִזָּיוֹן; מְקַרְקַר קִר, וְשׁוֹעַ אֶל-הָהָר. ו וְעֵילָם נָשָׂא אַשְׁפָּה, בְּרֶכֶב אָדָם פָּרָשִׁים; וְקִיר עֵרָה, מָגֵן. ז וַיְהִי מִבְחַר-עֲמָקַיִךְ, מָלְאוּ רָכֶב; וְהַפָּרָשִׁים, שֹׁת שָׁתוּ הַשָּׁעְרָה. ח וַיְגַל, אֵת מָסַךְ יְהוּדָה; וַתַּבֵּט בַּיּוֹם הַהוּא, אֶל-נֶשֶׁק בֵּית הַיָּעַר. ט וְאֵת בְּקִיעֵי עִיר-דָּוִד רְאִיתֶם, כִּי-רָבּוּ; וַתְּקַבְּצוּ, אֶת-מֵי הַבְּרֵכָה הַתַּחְתּוֹנָה. י וְאֶת-בָּתֵּי יְרוּשָׁלִַם, סְפַרְתֶּם; וַתִּתְצוּ, הַבָּתִּים, לְבַצֵּר, הַחוֹמָה. יא וּמִקְוָה עֲשִׂיתֶם, בֵּין הַחֹמֹתַיִם, לְמֵי, הַבְּרֵכָה הַיְשָׁנָה; וְלֹא הִבַּטְתֶּם אֶל-עֹשֶׂיהָ, וְיֹצְרָהּ מֵרָחוֹק לֹא רְאִיתֶם. יב וַיִּקְרָא, אֲדֹנָי יְהוִה צְבָאוֹת--בַּיּוֹם הַהוּא:  לִבְכִי, וּלְמִסְפֵּד, וּלְקָרְחָה, וְלַחֲגֹר שָׂק. יג וְהִנֵּה שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה, הָרֹג בָּקָר וְשָׁחֹט צֹאן, אָכֹל בָּשָׂר, וְשָׁתוֹת יָיִן; אָכוֹל וְשָׁתוֹ, כִּי מָחָר נָמוּת. יד וְנִגְלָה בְאָזְנָי, יְהוָה צְבָאוֹת:  אִם-יְכֻפַּר הֶעָו‍ֹן הַזֶּה לָכֶם, עַד-תְּמֻתוּן, אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה, צְבָאוֹת. טו כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה, צְבָאוֹת:  לֶךְ-בֹּא אֶל-הַסֹּכֵן הַזֶּה, עַל-שֶׁבְנָא אֲשֶׁר עַל-הַבָּיִת. טז מַה-לְּךָ פֹה וּמִי לְךָ פֹה, כִּי-חָצַבְתָּ לְּךָ פֹּה קָבֶר; חֹצְבִי מָרוֹם קִבְרוֹ, חֹקְקִי בַסֶּלַע מִשְׁכָּן לוֹ. יז הִנֵּה יְהוָה מְטַלְטֶלְךָ, טַלְטֵלָה גָּבֶר; וְעֹטְךָ, עָטֹה. יח צָנוֹף יִצְנָפְךָ, צְנֵפָה, כַּדּוּר, אֶל-אֶרֶץ רַחֲבַת יָדָיִם; שָׁמָּה תָמוּת, וְשָׁמָּה מַרְכְּבוֹת כְּבוֹדֶךָ--קְלוֹן, בֵּית אֲדֹנֶיךָ. יט וַהֲדַפְתִּיךָ, מִמַּצָּבֶךָ; וּמִמַּעֲמָדְךָ, יֶהֶרְסֶךָ. כ וְהָיָה, בַּיּוֹם הַהוּא; וְקָרָאתִי לְעַבְדִּי, לְאֶלְיָקִים בֶּן-חִלְקִיָּהוּ. כא וְהִלְבַּשְׁתִּיו כֻּתָּנְתֶּךָ, וְאַבְנֵטְךָ אֲחַזְּקֶנּוּ, וּמֶמְשַׁלְתְּךָ, אֶתֵּן בְּיָדוֹ; וְהָיָה לְאָב לְיוֹשֵׁב יְרוּשָׁלִַם, וּלְבֵית יְהוּדָה. כב וְנָתַתִּי מַפְתֵּחַ בֵּית-דָּוִד, עַל-שִׁכְמוֹ; וּפָתַח וְאֵין סֹגֵר, וְסָגַר וְאֵין פֹּתֵחַ. כג וּתְקַעְתִּיו יָתֵד, בְּמָקוֹם נֶאֱמָן; וְהָיָה לְכִסֵּא כָבוֹד, לְבֵית אָבִיו. כד וְתָלוּ עָלָיו כֹּל כְּבוֹד בֵּית-אָבִיו, הַצֶּאֱצָאִים וְהַצְּפִעוֹת, כֹּל, כְּלֵי הַקָּטָן--מִכְּלֵי, הָאַגָּנוֹת, וְעַד, כָּל-כְּלֵי הַנְּבָלִים. כה בַּיּוֹם הַהוּא, נְאֻם יְהוָה צְבָאוֹת, תָּמוּשׁ הַיָּתֵד, הַתְּקוּעָה בְּמָקוֹם נֶאֱמָן; וְנִגְדְּעָה וְנָפְלָה, וְנִכְרַת הַמַּשָּׂא אֲשֶׁר-עָלֶיהָ--כִּי יְהוָה, דִּבֵּר

הקדמה:

   יש הסוברים כי בקטע הראשון בפרק (פסוקים א' – י"ד), מכוונת הנבואה לאשר אירע בימי חורבן

בית ראשון, כשעלה נבוכאדנאצר מלך בבל על ירושלים והחריבה. (אברבנאל, מלבים, מהרי קרא ועוד).

אך יש הסוברים על פי לשונות הכתובים והמאורעות, שהנבואה מכוונת לאשר אירע בעת פלישת סנחריב מלך אשור ליהודה.

הערה: מאחר שרוב הפרשנים נוטים לפרש כדעה ראשונה, בחרנו אף אנו לפרש את הקטע (א' – י"ד)

          לפי דעה זו. הנבואה בהמשך הפרק (ט"ו – כ"ה), עוסקת בשבנא הסופר שהיה שר

             בתקופת חזקיהו, מכאן שהנביא ניבא שתי נבואות על תקופות שונות.

חלוקת הפרק:

1. התוכחה ליושבי ירושלים והקריאה לתשובה - א' – י"ד.
2. התוכחה והנבואה על שבנא    -      ט"ו – י"ט.
3. אליקים מחליפו של שבנא    -     כ'   - כ"ה.

1. הקינה על ירושלים. (א' – י"ד)

    חלוקה משנית:

    א. התוכחה ליושבי ירושלים ולמנהיגיה -     א'   –  ז'.

    ב. ההכנות לקראת המצור                 -     ח'   –  י"א.

    ג. הקריאה לתשובה ומעשיהם בפועל  -     י"ב –  י"ד.

א. התוכחה ליושבי ירושלים ולמנהיגיה.  (א'- ז')

     א'. "משא גיא חזיון מה לך אפוא כי עלית כולך לגגות"

     ב'. "תשואות מלאה עיר הומיה קריה עליזה חלליך לא חללי - חרב ולא מתי מלחמה"

          הנביא ניבא על חורבן ירושלים שנפלה בידי נבוכדנאצר מלך בבל, וזעק: "מה לך איפוא

          כי עלית כולך לגגות". מדוע לא אזרו כוח יושבי ירושלים ולא השתדלו לעמוד בעוז מול

          האויב שבא עליהם?! מדוע אנשי ירושלים, אשר היו רגילים להלך בה בשמחה, "תשואות מלאה",

          "עיר הומיה", קריה עליזה", לא נהגו כן עתה אלא בחרו לעלות לגגות מפחד האויב? (אברבנאל)

     ג'. "כל קציניך נדדו יחד מקשת אוסרו כל נמצאיך אוסרו יחדיו מרחוק ברחו"

          עוד מתוכחת הנביא, מדוע צדקיהו המלך ואנשיו, אשר נשאו באחריות להוביל באומץ את מהלכי

          המלחמה ואף למסור נפשם ראשונים על ירושלים, בחרו לברוח כדי להינצל, הגם שהאויב

          השיגם עינה אותם והרגם ולא הועילה להם בריחתם. (אברבנאל)

    ד'. "על כן אמרתי שעו מני אמרר בבכי אל תאיצו לנחמני על שוד בת עמי"

    ה'. "כי יום מהומה ומבוסה ומבוכה לאדו-ני אלוקים צבאות בגיא חזיון מקרקר קר ושוע אל ההר"

    ו'. "ועילם נשא אשפה ברכב אדם פרשים וקיר ערה מגן" (גייסות מעמים אחרים במחנה אשור)

    ז'. "ויהי מבחר עמקיך מלאו רכב והפרשים שות שתו השערה"

        הנביא יוצא כנגד המנחמים, בקריאה לחדול לנחם אותו ולהניח לו באבלו, על נוראות המלחמה

      "כי יום מהומה מבוסה ומבוכה" (ה'), על שהאויבים התפרצו ומלאו את הארץ והשחיתוה                                            עד היסוד, "ויהי מבחר עמקיך מלאו רכב והפרשים שות שתו השערה" (ז').

 ב. ההכנות לקראת המצור.  (ח' – י"א)

    ח'. "ויגל את מסך יהודה ותבט ביום ההוא אל נשק בית היער"

    ט'. "ואת בקיעי עיר דוד ראיתם כי רבו ותקבצו את מי הברכה התחתונה"

    י'.  "ואת בתי ירושלים ספרתם ותתצו הבתים לבצר החומה"

    י"א."ומקוה עשיתם בין החומותים למי הברכה הישנה ולא הבטתם אל עושיה ויוצרה מרחוק

           לא ראיתם"

         תושבי יהודה שסברו בטעות כי המקדש בירושלים יסוכך עליהם ויגן בעדם, נדהמו לגלות כי

         האויב מוטט את ה"מסך" (מגן) והבקיע את חומות ירושלים וכל הכנותיהם למלחמה שכללו

         לוחמים ונשק לא הועילו, מפני שלא הכינו עצמם לתשובה ולמעשים טובים (רד"ק) ומכאן

         שבטחו על כוחם ולא על ה'. הנביא ממשיך ומונה את שאר הכנותיהם לקראת המצור:

         א. ציוד של נשק ומגנים. (ח')

         ב. גילוי הבקיעים והסדקים בחומה לקראת סתימתם. (ט')

         ג. אגירת מים בעיר לזמן המצור. (ט')

         ד. ספירת הבתים הטעונים הריסה כדי למחזר מהאבנים את בינוי וביצור החומה. (י')

         ה. בניית חריץ בין החומות ומילוי במים כדי שישמש מכשול לאויב, או כדי למשוך מים לתוך העיר

             שלא יזדקקו לצאת ממנה.  

         כאמור לא היה בכל אלה כדי להציל את העיר, מפני שבטחו בכוחם ולא בעזרת ה' "ולא הבטתם

         אל עושיה ויוצרה מרחוק לא ראיתם" (י"א), כלומר לא ראיתם את ה' אשר מקומו מרחוק מן

         השמים, שהוא ופעל ועשה את הרעה, ולא בטחתם בו לשוב אליו, אלא בטחתם בכוח ובנשק

         שצברתם.

ג. הקריאה לתשובה ומעשיהם בפועל.  (י"ב – י"ד)

  י"ב."ויקרא אדו-ני אלוקים צבאות ביום ההוא לבכי ולמספד ולקרחה ולחגור שק"

 י"ג."והנה ששון ושמחה הרוג בקר ושחוט צאן אכול בשר ושתות יין אכול ושתו כי מחר נמות"

    י"ד."ונגלה באזני ה' צבאות אם יכופר העוון הזה לכם עד תמותון אמר אדו-ני אלוקים צבאות"

          נבואה זו שביקש ה' להעביר על-ידי נביאיו, נאמרה בטרם היות הפורענות, כדי שיבכו וישובו

          בתשובה ויינצלו, אך הם לא דאגו וויתר על כן אמרו שהואיל וסופם למות, ינהגו עתה ששון

          ושמחה בדרך של "נאכל ונשתה כי מחר נמות" וכל זה הוא לעג ושחוק על דברי ה'. לפיכך נשבע

          ה' שעוון זה לא ייסלח להם, עד אשר תבוא עליהם פורענות. (רד"ק, מלבים) 

2. תוכחה והנבואה על שבנא. (ט"ו – י"ט)

     מכאן ועד סוף הפרק מתחילה נבואה אחרת, על שבנא שמרד במלכות חזקיהו וקשר קשר עם סנחריב

     שצר על ירושלים. (מלבים)    

ט"ו."כה אמר אדו-ני אלוקים צבאות לך בוא אל הסוכן הזה על שבנא אשר על הבית"

   ט"ז."מה לך פה ומי לך פה כי חצבת לך פה קבר חוצבי מרום קברו חוקקי בסלע משכן לו"

   י"ז. "הנה ה' מטלטלך טלטלה גבר ועוטך עטה"

   י"ח."צנוף יצנפך צנפה כדור אל ארץ רחבת ידים שמה תמות ושמה מרכבות כבודך קלון בית אדוניך"

   י"ט."והדפתיך ממצבך וממעמדך יהרסך"

          שבנא היה שר למלך חזקיהו והיה חשוב כל כך עד שהייתה לו סיעה גדולה, שמנתה שלוש עשרה 

          רבבות, שהיו נשמעים לו ושומעים דברי תורתו. סיעה זו הייתה אף גדולה מסיעתו של המלך

          חזקיהו עצמו. כאשר בא סנחריב וצר על ירושלים, כתב שבנא הסופר פתק וזרק אותו אל מעבר

          לחומה בחץ, ובו כתב שהוא וסיעתו מוכנים להיכנע. חזקיהו וסיעתו לא השלימו עם דרכו של

          שבנא, על אף שתחילה חששו שמא דעת הקב"ה היא כדעת הרוב (שבנא וסיעתו), וכיוון שרובם

          רוצים להיכנע ולהימסר, צריכים אף הם להיכנע ולהימסר. אולם בא הנביא ישעיה והודיעו:

          "לא תאמרון קשר לכל אשר יאמר העם הזה קשר" (פרק ח', י"ב). ומכך השתמע שקשר זה

          הנו קשר של רשעים ואין להתחשב בו. שבנא עוד העז לחצוב לו קבר בקברי בית דוד, מפני שהיה

          משוכנע שיתנו בידו את המלוכה וכן מפני שכך נהגו אצילי העם, לחצוב להם קברים בסלעי ההרים,

          בשל מעמדם הרם.על-כן יצא ישעיה ואמר לו:

          "מה לך פה  ומי לך פה כי חצבת לך פה קבר" (ט"ז) "הנה ה' מטלטלך גבר ועוטך עטה" (י"ז)

3. אליקים מחליפו של שבנא. (כ' – כ"ה)

    כ'.  "והיה ביום ההוא וקראתי לעבדי לאליקים בן חלקיהו"

   כ"א."והלבשתיו כותנתך ואבנטך אחזקנו וממשלתך אתן בידו והיה לאב ליושב ירושלים ולבית

           יהודה"

כ"ב."ונתתי מפתח בית דוד על שכמו ופתח ואין סוגר וסגר ואין פותח"

   כ"ג."ותקעתיו יתד במקום נאמן והיה לכסא כבוד לבית אביו"

   כ"ד."ותלו עליו כל כבוד בית אביו הצאצאים והצפיעות כל כלי הקטן מכלי האגנות ועד כל כלי הנבלים"

   כ"ה."ביום ההוא נאום ה' צבאות תמוש היתד התקועה במקום נאמן ונגדעה ונפלה ונכרת המשא

           אשר עליה כי ה' דבר"

           אליקים היה מגדולי השרים, וישעיה ניבא לשבנא כי יורד ממעמדו ויגורש מיהודה, ואליקים בן

           חלקיהו המתנגד המובהק לו, יעלה במקומו והוא אשר ינהל את יהודה. שבנא ביקש להסגיר את

           העיר לידי סנחריב ולא גילה זאת למלך חזקיהו. כדי להסתיר את תוכניותיו, הלך עם שאר

           החסידים מכוסה בשק כמותם (כאות אבל) אל הנביא, לדבר על דברי הנאצה של רבשקה. נראה

           שהנביא הוא שגילה למלך חזקיהו את בגידת שבנא ואז הסירו המלך מתפקידו כממונה על הבית

           ומינה במקומו את אליקים.

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.

לעילוי נשמת רבקה חיה בת מרסל מסודי ז"ל