א הוֹי הַיֹּרְדִים מִצְרַיִם לְעֶזְרָה, עַל-סוּסִים יִשָּׁעֵנוּ; וַיִּבְטְחוּ עַל-רֶכֶב כִּי רָב, וְעַל פָּרָשִׁים כִּי-עָצְמוּ מְאֹד--וְלֹא שָׁעוּ עַל-קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל, וְאֶת-יְהוָה לֹא דָרָשׁוּ. ב וְגַם-הוּא חָכָם וַיָּבֵא רָע, וְאֶת-דְּבָרָיו לֹא הֵסִיר; וְקָם עַל-בֵּית

מְרֵעִים, וְעַל-עֶזְרַת פֹּעֲלֵי אָוֶן. ג וּמִצְרַיִם אָדָם וְלֹא-אֵל, וְסוּסֵיהֶם בָּשָׂר וְלֹא-רוּחַ; וַיהוָה יַטֶּה יָדוֹ, וְכָשַׁל  עוֹזֵר וְנָפַל עָזֻר--וְיַחְדָּו, כֻּלָּם יִכְלָיוּן. ד כִּי כֹה אָמַר-יְהוָה אֵלַי כַּאֲשֶׁר יֶהְגֶּה הָאַרְיֵה וְהַכְּפִיר עַל-טַרְפּוֹ, אֲשֶׁר יִקָּרֵא עָלָיו מְלֹא רֹעִים, מִקּוֹלָם לֹא יֵחָת, וּמֵהֲמוֹנָם לֹא יַעֲנֶה; כֵּן, יֵרֵד יְהוָה צְבָאוֹת, לִצְבֹּא עַל-הַר-צִיּוֹן, וְעַל-גִּבְעָתָהּ. ה כְּצִפֳּרִים עָפוֹת--כֵּן יָגֵן יְהוָה צְבָאוֹת, עַל-יְרוּשָׁלִָם; גָּנוֹן וְהִצִּיל, פָּסֹחַ וְהִמְלִיט. ו שׁוּבוּ, לַאֲשֶׁר הֶעְמִיקוּ סָרָה--בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. ז כִּי, בַּיּוֹם הַהוּא, יִמְאָסוּן אִישׁ אֱלִילֵי כַסְפּוֹ, וֶאֱלִילֵי זְהָבוֹ--אֲשֶׁר עָשׂוּ לָכֶם יְדֵיכֶם, חֵטְא. ח וְנָפַל אַשּׁוּר בְּחֶרֶב לֹא-אִישׁ, וְחֶרֶב לֹא-אָדָם תֹּאכְלֶנּוּ; וְנָס לוֹ מִפְּנֵי-חֶרֶב, וּבַחוּרָיו לָמַס יִהְיוּ. ט וְסַלְעוֹ מִמָּגוֹר יַעֲבוֹר, וְחַתּוּ מִנֵּס שָׂרָיו:  נְאֻם-יְהוָה, אֲשֶׁר-אוּר לוֹ בְּצִיּוֹן, וְתַנּוּר לוֹ, בִּירוּשָׁלָיִם. 

הקדמה.

      פרק זה הוא תוכחה למבקשים את עזרת מצרים והתוכחה חוזרת בדמיון רב, הן בתוכן והן בלשון, על

הנבואה שבפרק הקודם, פרק ל'. אך בעניין זה חלוקות הדעות אם נבואה זו שבפרקנו מכוונת למאורע שונה ממה שמכוונת הנבואה בפרק ל'.

רש"י: פרק זה הוא המשך לנבואה הקודמת (פרק ל'). הנבואה חוזרת בתוכנה ובלשונה על הנבואה שבפרק  

         הקודם ורומזת למסופר על הושע בן אלה ועשרת השבטים (ישראל) אשר ירדו אל סוא מלך מצרים

         לבקש עזרה מול סנחריב (מלכים ב', י"ז). הנביא חוזר על התוכחה בשל חיוניותה.

רד"ק: נבואה זו שבפרקנו, אפילו שרומזת למסופר על הושע בן אלה מלך ישראל, אשר פנה ושלח מלאכים

         לבקש עזרה ממצרים (מלכים ב', י"ז). אינה המשך או חזרה מפרק ל' כיוון שהנבואה בפרק הקודם

         מכוונת דווקא ליהודה  בימי אחז או חזקיהו, אשר פנו למצרים לעזרה.

חלוקת הפרק:

1. התוכחה אל היורדים מצרימה לעזרה -    א'  -  ג'.
2. מפלת אשור וגאולת ישראל -               ד'  - ט'.

1. התוכחה אל היורדים למצרים לעזרה. (א' – ג')

   א'. "הוי היורדים מצרים לעזרה ועל סוסים ישענו ויבטחו על רכב כי רב ועל פרשים כי עצמו מאוד

          ולא שעו על קדוש ישראל ואת ה' לא דרשו"

       "הוי" - קריאת אזהרה ואיום ליורדים למצרים הסומכים על עזרת צבאה, סוסים ופרשים, ואינם

          בטחו בה'. והכוונה, לדעת כולם, שתוכחה זו רומזת כאמור אל הושע בן אלה ועשרת השבטים

          (ישראל), אשר פנו אל סוא מלך מצרים מול סנחריב.

   ב'. "וגם הוא חכם ויבא רע ואת דבריו לא הסיר וקם על בית מרעים ועל עזרת פועלי און"

         "וגם הוא חכם" - הקב"ה. הם נתחכמו לבטל הרעה בפנותם למצרים אלא שהקב"ה גם הוא חכם

         לבטל עצתם (מידה כנגד מידה). זוהי תוכחה למנהיגים החושבים עצמם לחכמים גדולים, שהברית

         נחשבת בעיניהם לחכמה מדינית, והם פונים לעזרת מצרים. אולם במקום העזרה הטובה שציפו לה,

         יביא ה' עליהם רעה.

         "וקם על בית מרעים ועל עזרת פועלי און" -  ה' יביא פורענות על:

         "בית מרעים" -  על ישראל.

         "פועלי אוון" -  על מצרים אנשי עזרתם של ישראל. (רד"ק)

   ג'. "ומצרים אדם ולא אל וסוסיהם בשר ולא רוח וה' יטה ידו וכשל עוזר (מצרים) ונפל עזור

         (ישראל)  ויחדיו כולם יכליון"

         המשמעות היא שמצרים הם בני אדם ואין בידם לעזור אם ה' לא ירצה בכך, וכן סוסיהם הם בשר

         ולא רוח, כלומר סוסיהם ודאי אינם מלאכים, והתוצאה תהיה אפוא: "וכשל עוזר (מצרים) "ונפל

        עזור" (ישראל), ובזה הנביא מבהיר שרק ה' יכול לגבור על הכוח האשורי.

         הערה:     הפסוק בנוי בצורה של סיבה ותוצאה.

2. מפלת אשור וגאולת ישראל. (ד'-ט')

      חלוקה משנית:

      ד' - ה'  - הבטחת ה' להגן על ירושלים.

      ו' – ז'   - הקריאה לחזרה בתשובה.

      ח' – ט' – הנבואה על מפלת אשור וגאולת ישראל.

      הבטחת ה' להגן על ירושלים. (ד' – ה')

      ד'."כי כה אמר ה' אלי כאשר יהגה האריה והכפיר על טרפו אשר יקרא עליו מלא רועים ומקולם

            לא יחת ומהמונם לא יענה כן ירד ה' צבאות לצבוא על הר ציון ועל גבעתה"

      ה'."כצפורים עפות כן יגן ה' צבאות על ירושלים גנון והציל פסוח והמליט"

           הנביא מדמה את הקב"ה לאריה המתנפל על טרפו, והטרף הריהו מלך אשור שהכה את ישראל,

           כבש ערים ביהודה ואף שם פניו להבקיע ולכבוש את ירושלים אלא שלא יעלה בידו. ה' משול

           לאריה  המתנפל על טרף ואין ביד הרועים שמתקבצים, הכוח להציל את הטרף מפי האריה, כך

            אשור תיפול טרף ולא תינצל מיד ה'. בהמשך מדמה הנביא את ה' לציפורים הממהרות לעוף, כן

            ימהר ה' להכות במחנה אשור ולהגן על ירושלים. (רד"ק)

            במשל:    "אריה"      –   ביטוי לכוח.

                        "כצפורים" –   ביטוי לזריזות. (רד"ק)

            המשמעות: ה' כאריה (כוח) וכציפור (זריזות), יכה את מחנה אשור אשר עלה על ירושלים

                           לשחתה, כך יגן ה' על ירושלים ויושביה.

   הקריאה לחזרה בתשובה. (ו'-ז')

     ו'. "שובו לאשר העמיקו סרה בני ישראל"

     ז'. "כי ביום ההוא ימאסון איש אלילי כספו ואלילי זהבו אשר עשו לכם ידיכם חטא"

          הנביא קורא לישראל לשוב מדרכם הרעה עוד בטרם תבוא הפורענות על מחנה אשור, כדי

          שתשובתם תהיה כנה ואמיתית, ולא רק בשל הניסים הגלויים במעשה הגדול של ה' שפרע במחנה

          אשור, והצילם שאז הם ודאי ימאסו באלילים וישובו בתשובה.

         "כי ביום ההוא" (ז') – ביום בו יכה ה' במחנה אשור והכוונה למאורע המוזכר במלכים ב'- י"ט, ל"ה:

         "ויהי בלילה ההוא ויצא מלאך ה' ויך במחנה אשור מאה ושמונים וחמישה אלף וישכימו בבוקר

           והנה כולם פגרים מתים"

     הנבואה על מפלת אשור וגאולת ישראל. (ח' –ט')

      ח'."ונפל אשור בחרב לא איש וחרב לא אדם תאכלנו ונס לו מפני חרב ובחוריו למס יהיו"

            הנבואה על מפלת אשור כפי הפסוק שצוין לעיל "ויהי בלילה ההוא ויצא מלאך ה' ויך במחנה

            אשור..."

            "ובחוריו למס יהיו"

            במשמעות: שלבם של חיל אשור ימס מרוב פחד. (רד"ק)

     ט'."וסלעו ממגור יעבור וחתו מנס שריו נאום ה' אשר אור לו בציון ותנור לו בירושלים"

         "סלעו" – חוזקו וגבורתו של אשור,  "ממגור" – מפחד,  "יעבור" – יחלש, ישבר.

         "וחתו" – יפחדו,  "מנס" – מפני הניסים שיעשה ה' לישראל, "שריו" – שרים ונכבדים באשור.

         משמעות: במחנה אשור - הגיבורים והשרים ישברו ויפחדו, כשיראו את הניסים הגלויים שיעשה ה'

                      לישראל בעת הפורענות במחנה אשור.

         "אשר אור לו בציון ותנור לו בירושלים"

         מצודות דוד:  שם, בירושלים, הכין עבור מחנה אשור שלהבת ותנור אש כדי לשורפם, וזהו משל על

                           פורענות קשה אשר  יביא ה' עליהם.

          רד"ק: הישועה לירושלים תבוא בשל האש הבוערת בבית המקדש, כשהתנור הוא המזבח אשר עליו

                   יוקדת אש ושם מקריבים קורבנות, וזה הטעם להצלת ירושלים בידי ה'.

הנושאים המשותפים בנבואות הנביא בפרק ל' ופרק ל"א.

                                                פרק ל'                                 פרק ל"א

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.

לעילוי נשמת רבקה חיה בת מרסל מסודי ז"ל