מלכים א פרק ג

חלוקת הפרק:

1.נשואי שלמה עם בת פרעה – א

2.התגלות ה' לשלמה בגבעון – ב-טו

3.משפט שלמה -                   טז-כז

4.פרסום חוכמת שלמה -         כח

1.נשואי שלמה עם בת פרעה (א)

  א וַיִּתְחַתֵּן שְׁלֹמֹה, אֶת-פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם; וַיִּקַּח אֶת-בַּת-פַּרְעֹה, וַיְבִיאֶהָ אֶל-עִיר דָּוִד, עַד כַּלֹּתוֹ

     לִבְנוֹת אֶת-בֵּיתוֹ וְאֶת-בֵּית יְהוָה, וְאֶת-חוֹמַת יְרוּשָׁלִַם סָבִיב.

    לאחר ששלמה הכין מלכותו בישראל, פנה לבסס את מלכותו מול המלכים שמסביבו, כשבחר

    לבוא בקשרי חיתון עם פרעה, ולהינשא לבת פרעה. עולה כי מטרתו היתה מדינית לקשור קשרי

    ידידות עם המעצמה מהדרום.

2.התגלות ה' לשלמה בגבעון (ב-טו)

   ב רַק הָעָם, מְזַבְּחִים בַּבָּמוֹת: כִּי לֹא-נִבְנָה בַיִת לְשֵׁם יְהוָה, עַד הַיָּמִים הָהֵם. ג וַיֶּאֱהַב שְׁלֹמֹה, אֶת-יְהוָה, לָלֶכֶת, בְּחֻקּוֹת דָּוִד

   אָבִיו: רַק, בַּבָּמוֹת--הוּא מְזַבֵּחַ, וּמַקְטִיר. ד וַיֵּלֶךְ הַמֶּלֶךְ גִּבְעֹנָה לִזְבֹּחַ שָׁם, כִּי-הִיא הַבָּמָה הַגְּדוֹלָה; אֶלֶף עֹלוֹת יַעֲלֶה שְׁלֹמֹה,

   עַל הַמִּזְבֵּחַ הַהוּא. ה בְּגִבְעוֹן, נִרְאָה יְהוָה אֶל-שְׁלֹמֹה-בַּחֲלוֹם הַלָּיְלָה; וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, שְׁאַל מָה אֶתֶּן-לָךְ. ו וַיֹּאמֶר שְׁלֹמֹה, אַתָּה

   עָשִׂיתָ עִם-עַבְדְּךָ דָוִד אָבִי חֶסֶד גָּדוֹל, כַּאֲשֶׁר הָלַךְ לְפָנֶיךָ בֶּאֱמֶת וּבִצְדָקָה וּבְיִשְׁרַת לֵבָב, עִמָּךְ; וַתִּשְׁמָר-לוֹ, אֶת-הַחֶסֶד הַגָּדוֹל

   הַזֶּה, וַתִּתֶּן-לוֹ בֵן יֹשֵׁב עַל כִּסְאוֹ, כַּיּוֹם הַזֶּה. ז וְעַתָּה, יְהוָה אֱלֹהָי, אַתָּה הִמְלַכְתָּ אֶת-עַבְדְּךָ, תַּחַת דָּוִד אָבִי; וְאָנֹכִי נַעַר קָטֹן,

   לֹא אֵדַע צֵאת וָבֹא. ח וְעַבְדְּךָ--בְּתוֹךְ עַמְּךָ, אֲשֶׁר בָּחָרְתָּ: עַם-רָב, אֲשֶׁר לֹא-יִמָּנֶה וְלֹא יִסָּפֵר מֵרֹב. ט וְנָתַתָּ לְעַבְדְּךָ לֵב שֹׁמֵעַ,

   לִשְׁפֹּט אֶת-עַמְּךָ, לְהָבִין, בֵּין-טוֹב לְרָע: כִּי מִי יוּכַל לִשְׁפֹּט, אֶת-עַמְּךָ הַכָּבֵד הַזֶּה. י וַיִּיטַב הַדָּבָר, בְּעֵינֵי אֲדֹנָי: כִּי שָׁאַל שְׁלֹמֹה,

   אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה. יא וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֵלָיו, יַעַן אֲשֶׁר שָׁאַלְתָּ אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה וְלֹא-שָׁאַלְתָּ לְּךָ יָמִים רַבִּים וְלֹא-שָׁאַלְתָּ לְּךָ עֹשֶׁר,

   וְלֹא שָׁאַלְתָּ, נֶפֶשׁ אֹיְבֶיךָ; וְשָׁאַלְתָּ לְּךָ הָבִין, לִשְׁמֹעַ מִשְׁפָּט. יב הִנֵּה עָשִׂיתִי, כִּדְבָרֶיךָ; הִנֵּה נָתַתִּי לְךָ, לֵב חָכָם וְנָבוֹן, אֲשֶׁר

   כָּמוֹךָ לֹא-הָיָה לְפָנֶיךָ, וְאַחֲרֶיךָ לֹא-יָקוּם כָּמוֹךָ. יג וְגַם אֲשֶׁר לֹא-שָׁאַלְתָּ נָתַתִּי לָךְ, גַּם-עֹשֶׁר גַּם-כָּבוֹד: אֲשֶׁר לֹא-הָיָה כָמוֹךָ

   אִישׁ בַּמְּלָכִים, כָּל-יָמֶיךָ. יד וְאִם תֵּלֵךְ בִּדְרָכַי, לִשְׁמֹר חֻקַּי וּמִצְו‍ֹתַי, כַּאֲשֶׁר הָלַךְ, דָּוִיד אָבִיךָ--וְהַאֲרַכְתִּי, אֶת יָמֶיךָ. טו וַיִּקַץ

   שְׁלֹמֹה, וְהִנֵּה חֲלוֹם; וַיָּבוֹא יְרוּשָׁלִַם וַיַּעֲמֹד לִפְנֵי אֲרוֹן בְּרִית-אֲדֹנָי, וַיַּעַל עֹלוֹת וַיַּעַשׂ שְׁלָמִים, וַיַּעַשׂ מִשְׁתֶּה, לְכָל-עֲבָדָיו.

     הקדמה:

    "והבאתם שמה עולותיכם..."

   "ואכלתם שם לפני ה'..."

   "לא תעשון ככל אשר אנחנו עושים פה היום..."

   "כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה אשר ה' אלוקיך נותן לך" (ט) (דברים יב, ו-טו)

    רש"י: "אל המנוחה" – שילה

             "אל הנחלה" – ירושלים

    ומכאן:

    14 שנים מהכניסה לארץ – הותרו הבמות.

    369 שנים משהוקם המשכן – נאסרו הבמות – "אל המנוחה".

    57 משחרב המשכן בשילה, ובאו לנוב וגבעון – הותרו הבמות.

     באו לירושלים ובנו המקדש – נאסרו הבמות ("אל הנחלה").

     ב רַק הָעָם, מְזַבְּחִים בַּבָּמוֹת:

       משהותרו הבמות, היו ישראל מקריבים לשם שמים על מזבח (במה) שבנו להם בחצרות, איש איש

       כרצונו.

      ג וַיֶּאֱהַב שְׁלֹמֹה, אֶת-יְהוָה, לָלֶכֶת, בְּחֻקּוֹת דָּוִד אָבִיו: רַק, בַּבָּמוֹת--הוּא מְזַבֵּחַ, וּמַקְטִיר.

       ד וַיֵּלֶךְ הַמֶּלֶךְ גִּבְעֹנָה לִזְבֹּחַ שָׁם, כִּי-הִיא הַבָּמָה הַגְּדוֹלָה; אֶלֶף עֹלוֹת יַעֲלֶה שְׁלֹמֹה, עַל הַמִּזְבֵּחַ הַהוּא.

        שלמה הלך לעיר גבעון (אחרי חורבן שילה) שבה היה המזבח והמשכן, לפני בניית המקדש, כדי

        לזבוח לה'. "רק בבמות הוא מזבח ומקטיר"

        רש"י: בגנותו דבר הכתוב ששהה את בניין הבית ארבע שנים.

        רד"ק: בשבחו דבר הכתוב לאמר ששלמה לא הקריב קורבנות בבמות רבות שהיו בארץ אף

                 שהותרו כדי שלא להידמות בדרכי הגויים, אלא הקפיד להקריב רק בבמה הגדולה שהיתה

                 בגבעון, כפי שנהג אביו דוד "ללכת בחוקות אביו" (ג), "וילך המלך גבעונה לזבוח..." (ד) 

   משבא שלמה לגבעון והקריב קורבנות על הבמה הגדולה, התגלה ה' אליו בחלום ואמר לו שיבקש

   כל מה שהוא רוצה וחפץ בו, ושלמה ביקש לב שומע לשפוט את העם בצדק. "ונתת לעבדך לב שומע  

   לשפוט את עמך... כי מי יוכל לשפוט את עמך הכבד הזה" (ט), ותשובת שלמה היתה טובה בעיני

   ה', שכן לא ביקש אריכות ימים, עושר וניצחון על אויביו, ולכן ה' מבטיח לו שימלא את מבוקשו ויתן

   לו חכמה, ובנוסף יתן לו גם עושר וכבוד, ואם ישמור מצוותיו יוסיף לו ה' גם אריכות ימים. "ואם תלך

   בדרכי... והארכתי את ימיך" (יד).

   "ויקץ שלמה והנה חלום..." (טו) – משהקיץ שלמה הבין שחלומו אמת, ושמח במתנה הטובה שנתן

   לו הקב"ה, והקריב קורבנות ועשה משתה.

 3.משפט שלמה (טז-כז)    
    טז אָז תָּבֹאנָה, שְׁתַּיִם נָשִׁים זֹנוֹת--אֶל-הַמֶּלֶךְ; וַתַּעֲמֹדְנָה, לְפָנָיו.

   "אז"- משנגלה אליו ה' בגבעון ובישר לו בנבואה (בחלום) על המתנה שבה זכה, שב לירושלים ומיד

   בא לידו דין שבו יצטרך להכריע בו, ומפסק הדין תתברר הטובה שנתן לו ה' – חכמה ובינה (רד"ק)

   המקרה

   יז וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה הָאַחַת, בִּי אֲדֹנִי, אֲנִי וְהָאִשָּׁה הַזֹּאת, יֹשְׁבֹת בְּבַיִת אֶחָד; וָאֵלֵד עִמָּהּ, בַּבָּיִת. יח וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי, לְלִדְתִּי,  

    וַתֵּלֶד, גַּם-הָאִשָּׁה הַזֹּאת; וַאֲנַחְנוּ יַחְדָּו, אֵין-זָר אִתָּנוּ בַּבַּיִת, זוּלָתִי שְׁתַּיִם-אֲנַחְנוּ, בַּבָּיִת. יט וַיָּמָת בֶּן-הָאִשָּׁה הַזֹּאת, לָיְלָה,

    אֲשֶׁר שָׁכְבָה, עָלָיו. כ וַתָּקָם בְּתוֹךְ הַלַּיְלָה וַתִּקַּח אֶת-בְּנִי מֵאֶצְלִי, וַאֲמָתְךָ יְשֵׁנָה, וַתַּשְׁכִּיבֵהוּ, בְּחֵיקָהּ; וְאֶת-בְּנָהּ הַמֵּת, הִשְׁכִּיבָה

    בְחֵיקִי. כא וָאָקֻם בַּבֹּקֶר לְהֵינִיק אֶת-בְּנִי, וְהִנֵּה-מֵת; וָאֶתְבּוֹנֵן אֵלָיו בַּבֹּקֶר, וְהִנֵּה לֹא-הָיָה בְנִי אֲשֶׁר יָלָדְתִּי. כב וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה

    הָאַחֶרֶת לֹא כִי, בְּנִי הַחַי וּבְנֵךְ הַמֵּת, וְזֹאת אֹמֶרֶת לֹא כִי, בְּנֵךְ הַמֵּת וּבְנִי הֶחָי; וַתְּדַבֵּרְנָה, לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ. כג וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ זֹאת

    אֹמֶרֶת, זֶה-בְּנִי הַחַי וּבְנֵךְ הַמֵּת; וְזֹאת אֹמֶרֶת לֹא כִי, בְּנֵךְ הַמֵּת וּבְנִי הֶחָי. כד וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ, קְחוּ לִי-חָרֶב; וַיָּבִאוּ הַחֶרֶב, לִפְנֵי

    הַמֶּלֶךְ. כה וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ, גִּזְרוּ אֶת-הַיֶּלֶד הַחַי לִשְׁנָיִם; וּתְנוּ אֶת-הַחֲצִי לְאַחַת, וְאֶת-הַחֲצִי לְאֶחָת. כו וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֲשֶׁר

    בְּנָהּ הַחַי אֶל-הַמֶּלֶךְ, כִּי-נִכְמְרוּ רַחֲמֶיהָ עַל-בְּנָהּ, וַתֹּאמֶר בִּי אֲדֹנִי תְּנוּ-לָהּ אֶת-הַיָּלוּד הַחַי, וְהָמֵת אַל-תְּמִיתֻהוּ; וְזֹאת אֹמֶרֶת,

    גַּם-לִי גַם-לָךְ לֹא יִהְיֶה--גְּזֹרוּ. כז וַיַּעַן הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר, תְּנוּ-לָהּ אֶת-הַיָּלוּד הַחַי, וְהָמֵת, לֹא תְמִיתֻהוּ: הִיא, אִמּוֹ.

    לשתי נשים זונות – יהיה לכל אחת ילד, ואחד מהילדים מת בשעה ששכבה עליו אמו, ומשראתה שכך

   לקחה את בנה המת, ושמה אותו בחיק האישה האחרת, ואת בן חברתה החי לקחה ושמה בחיקה.

   כשעמדו כל אחת על טענתה, כי הבן החי הוא שלה. בא משפטן לפני המלך שלמה, והמלך בחכמתו

   צווה להביא חרב ולחתוך את הילד החי לשניים, כדי שכל אישה תקבל חצי מהילד. אחת הנשים

   הסכימה, והשנייה התנגדה, ובזאת הכיר שלמה בחכמתו ופסק כי האישה שהתנגדה, היא האם של

   התינוק החי.

   יש לציין כי שלמה בחר לנהוג במשפט זה בדרך שונה, בשל העובדה כי לא היו עדים והוכחות, שעל

   פיהם נשען השופט בדרך כלל. "ואנחנו יחדיו אין זר אתנו בבית" (יח)

4.פרסום חוכמת שלמה (כח) 

   כח וַיִּשְׁמְעוּ כָל-יִשְׂרָאֵל, אֶת-הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר שָׁפַט הַמֶּלֶךְ, וַיִּרְאוּ, מִפְּנֵי הַמֶּלֶךְ: כִּי רָאוּ, כִּי-חָכְמַת אֱלֹהִים בְּקִרְבּוֹ

   לַעֲשׂוֹת מִשְׁפָּט.

   משפט שלמה פרסם את חכמת שלמה בעיני כל ישראל, ולפיכך יראו מפניו לעשות דבר רע, כי הכירו

  ברוב חכמתו ידע להוציא לאור משפט צדק, כמו שנעשה במשפט הנשים.

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.

לעלוי נשמת רבקה חיה בת מרסל מסודי