מלכים א פרק יג
חלוקת הפרק
- נבואת איש האלוקים והמופת - א – ג
- תגובת ירבעם ובקשתו - ד – י
- מעשי הנביא הזקן מבית אל (נביא שקר) - יא – כ
- העונש על הנביא מיהודה - כא – לב
- ירבעם אחר קרות המופתים - לג – לד
- נבואת איש האלוקים והמופת (א – ג)
א וְהִנֵּה אִישׁ אֱלֹהִים, בָּא מִיהוּדָה בִּדְבַר יְהוָה--אֶל-בֵּית-אֵל; וְיָרָבְעָם עֹמֵד עַל-הַמִּזְבֵּחַ, לְהַקְטִיר.
ב וַיִּקְרָא עַל-הַמִּזְבֵּחַ, בִּדְבַר יְהוָה, וַיֹּאמֶר מִזְבֵּחַ מִזְבֵּחַ, כֹּה אָמַר יְהוָה: הִנֵּה-בֵן נוֹלָד לְבֵית-דָּוִד, יֹאשִׁיָּהוּ
שְׁמוֹ, וְזָבַח עָלֶיךָ אֶת-כֹּהֲנֵי הַבָּמוֹת הַמַּקְטִרִים עָלֶיךָ, וְעַצְמוֹת אָדָם יִשְׂרְפוּ עָלֶיךָ.
ג וְנָתַן בַּיּוֹם הַהוּא מוֹפֵת, לֵאמֹר, זֶה הַמּוֹפֵת, אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה: הִנֵּה הַמִּזְבֵּחַ נִקְרָע, וְנִשְׁפַּךְ הַדֶּשֶׁן אֲשֶׁר עָלָיו.
ירובעם בן נבט כמצויין בפרקים חטא והחטיא בעשותו שני עגלים, ומינה כוהנים שאינם ראויים כעמי
הארצות, ובנה מזבל לשם עבודה זרה, ואף "בדא" - קבע חג מליבו בחודש השמיני, ובשעה שערך חנוכת
הבמות בבית אל, כשהוא עצמו עולה ומקריב על המזבח, הופיע לפניו הנביא מיהודה (עידו), וניבא עליו
שעתיד לקום מלך לבית דוד, יאשיהו שמו, ויטמא את המזבח בשריפת עצמות האנשים המקטירים עליו,
והוסיף לתת מופת, "הנה המזבח נקרע ונשפך הדשן אשר עליו" (ג)
- תגובת ירבעם ובקשתו (ד – י)
ד וַיְהִי כִשְׁמֹעַ הַמֶּלֶךְ אֶת-דְּבַר אִישׁ הָאֱלֹהִים, אֲשֶׁר קָרָא עַל-הַמִּזְבֵּחַ בְּבֵית-אֵל, וַיִּשְׁלַח יָרָבְעָם אֶת-יָדוֹ מֵעַל
הַמִּזְבֵּחַ, לֵאמֹר תִּפְשֻׂהוּ; וַתִּיבַשׁ יָדוֹ אֲשֶׁר שָׁלַח עָלָיו, וְלֹא יָכֹל לַהֲשִׁיבָהּ אֵלָיו.
ה וְהַמִּזְבֵּחַ נִקְרָע, וַיִּשָּׁפֵךְ הַדֶּשֶׁן מִן-הַמִּזְבֵּחַ: כַּמּוֹפֵת, אֲשֶׁר נָתַן אִישׁ הָאֱלֹהִים--בִּדְבַר יְהוָה.
ו וַיַּעַן הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר אֶל-אִישׁ הָאֱלֹהִים, חַל-נָא אֶת-פְּנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ וְהִתְפַּלֵּל בַּעֲדִי, וְתָשֹׁב יָדִי, אֵלָי;
וַיְחַל אִישׁ-הָאֱלֹהִים, אֶת-פְּנֵי יְהוָה, וַתָּשָׁב יַד-הַמֶּלֶךְ אֵלָיו, וַתְּהִי כְּבָרִאשֹׁנָה.
ז וַיְדַבֵּר הַמֶּלֶךְ אֶל-אִישׁ הָאֱלֹהִים, בֹּאָה-אִתִּי הַבַּיְתָה וּסְעָדָה; וְאֶתְּנָה לְךָ, מַתָּת.
ח וַיֹּאמֶר אִישׁ-הָאֱלֹהִים, אֶל-הַמֶּלֶךְ, אִם-תִּתֶּן-לִי אֶת-חֲצִי בֵיתֶךָ, לֹא אָבֹא עִמָּךְ; וְלֹא-אֹכַל לֶחֶם וְלֹא
אֶשְׁתֶּה מַּיִם, בַּמָּקוֹם הַזֶּה.
ט כִּי-כֵן צִוָּה אֹתִי, בִּדְבַר יְהוָה לֵאמֹר, לֹא-תֹאכַל לֶחֶם, וְלֹא תִשְׁתֶּה-מָּיִם; וְלֹא תָשׁוּב, בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הָלָכְתָּ.
י וַיֵּלֶךְ, בְּדֶרֶךְ אַחֵר; וְלֹא-שָׁב בַּדֶּרֶךְ, אֲשֶׁר בָּא בָהּ אֶל-בֵּית-אֵל.
בשעה שירבעם שמע את נבואת הנביא, הרים ידו וקרא לעצור את הנביא כדי להענישו, ומששמע זאת
התרחשו שני מופתים: ידו של ירבעם לקתה בשתוק "ותיבש ידו", והמזבח נקרע ונשפך הדשן שעליו,
כנבואת הנביא. משראה ירבעם את שני המופתים, התחנן לפני הנביא להתפלל בעדו, ואיש האלוקים התפלל
כבקשת המלך, ונתרפאה ידו (מופת שלישי). ועם כל זאת, סרב הנביא מיהודה להזמנת ירבעם לבוא עמו
לביתו לסעוד עמו, ואף לזכותו במתנה בנימוק, כי ה' אסר עליו לאכול ולשתות במקום הזה, ואף לא לשוב
בדרך שבה הגיע, "וילך בדרך אחר" (י)
- מעשי הנביא הזקן מבית אל (נביא שקר) (יא – כ)
יא וְנָבִיא אֶחָד זָקֵן, יֹשֵׁב בְּבֵית-אֵל; וַיָּבוֹא בְנוֹ וַיְסַפֶּר-לוֹ אֶת-כָּל-הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר-עָשָׂה אִישׁ-הָאֱלֹהִים הַיּוֹם
בְּבֵית-אֵל, אֶת-הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר אֶל-הַמֶּלֶךְ, וַיְסַפְּרוּם, לַאֲבִיהֶם.
יב וַיְדַבֵּר אֲלֵהֶם אֲבִיהֶם, אֵי-זֶה הַדֶּרֶךְ הָלָךְ; וַיִּרְאוּ בָנָיו, אֶת-הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הָלַךְ אִישׁ הָאֱלֹהִים, אֲשֶׁר בָּא, מִיהוּדָה.
יג וַיֹּאמֶר, אֶל-בָּנָיו, חִבְשׁוּ-לִי, הַחֲמוֹר; וַיַּחְבְּשׁוּ-לוֹ הַחֲמוֹר, וַיִּרְכַּב עָלָיו.
יד וַיֵּלֶךְ, אַחֲרֵי אִישׁ הָאֱלֹהִים, וַיִּמְצָאֵהוּ, יֹשֵׁב תַּחַת הָאֵלָה; וַיֹּאמֶר אֵלָיו, הַאַתָּה אִישׁ-הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר-בָּאתָ
מִיהוּדָה--וַיֹּאמֶר אָנִי.
טו וַיֹּאמֶר אֵלָיו, לֵךְ אִתִּי הַבָּיְתָה; וֶאֱכֹל, לָחֶם.
טז וַיֹּאמֶר, לֹא אוּכַל לָשׁוּב אִתָּךְ--וְלָבוֹא אִתָּךְ; וְלֹא-אֹכַל לֶחֶם, וְלֹא-אֶשְׁתֶּה אִתְּךָ מַיִם, בַּמָּקוֹם, הַזֶּה.
יז כִּי-דָבָר אֵלַי, בִּדְבַר יְהוָה, לֹא-תֹאכַל לֶחֶם, וְלֹא-תִשְׁתֶּה שָׁם מָיִם; לֹא-תָשׁוּב לָלֶכֶת, בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר-הָלַכְתָּ בָּהּ.
יח וַיֹּאמֶר לוֹ, גַּם-אֲנִי נָבִיא כָּמוֹךָ, וּמַלְאָךְ דִּבֶּר אֵלַי בִּדְבַר יְהוָה לֵאמֹר הֲשִׁבֵהוּ אִתְּךָ אֶל-בֵּיתֶךָ, וְיֹאכַל לֶחֶם
וְיֵשְׁתְּ מָיִם; כִּחֵשׁ, לוֹ.
יט וַיָּשָׁב אִתּוֹ, וַיֹּאכַל לֶחֶם בְּבֵיתוֹ--וַיֵּשְׁתְּ מָיִם.
כ וַיְהִי, הֵם יֹשְׁבִים אֶל-הַשֻּׁלְחָן; וַיְהִי, דְּבַר-יְהוָה, אֶל-הַנָּבִיא, אֲשֶׁר הֱשִׁיבוֹ.
הנביא מבית אל, אשר שמע את אשר עשה וניבא הנביא מיהודה על ירבעם, הצליח בדברי שקר לפתות את
הנביא מיהודה לבוא לביתו ולסעוד עמו, "וישב איתו ויאכל לחם בבית וישת מים"
- העונש על הנביא מיהודה (כא – לב)
כא וַיִּקְרָא אֶל-אִישׁ הָאֱלֹהִים, אֲשֶׁר-בָּא מִיהוּדָה לֵאמֹר, כֹּה, אָמַר יְהוָה: יַעַן, כִּי מָרִיתָ פִּי יְהוָה, וְלֹא
שָׁמַרְתָּ אֶת-הַמִּצְוָה, אֲשֶׁר צִוְּךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ.
כב וַתָּשָׁב, וַתֹּאכַל לֶחֶם וַתֵּשְׁתְּ מַיִם, בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלֶיךָ, אַל-תֹּאכַל לֶחֶם וְאַל-תֵּשְׁתְּ מָיִם—לֹא תָבוֹא
נִבְלָתְךָ, אֶל-קֶבֶר אֲבֹתֶיךָ.
כג וַיְהִי, אַחֲרֵי אָכְלוֹ לֶחֶם--וְאַחֲרֵי שְׁתוֹתוֹ; וַיַּחֲבָשׁ-לוֹ הַחֲמוֹר, לַנָּבִיא אֲשֶׁר הֱשִׁיבוֹ.
כד וַיֵּלֶךְ, וַיִּמְצָאֵהוּ אַרְיֵה בַּדֶּרֶךְ וַיְמִיתֵהוּ; וַתְּהִי נִבְלָתוֹ, מֻשְׁלֶכֶת בַּדֶּרֶךְ, וְהַחֲמוֹר עֹמֵד אֶצְלָהּ, וְהָאַרְיֵה עֹמֵד
אֵצֶל הַנְּבֵלָה.
כה וְהִנֵּה אֲנָשִׁים עֹבְרִים, וַיִּרְאוּ אֶת-הַנְּבֵלָה מֻשְׁלֶכֶת בַּדֶּרֶךְ, וְאֶת-הָאַרְיֵה, עֹמֵד אֵצֶל הַנְּבֵלָה; וַיָּבֹאוּ וַיְדַבְּרוּ
בָעִיר, אֲשֶׁר הַנָּבִיא הַזָּקֵן יֹשֵׁב בָּהּ.
כו וַיִּשְׁמַע הַנָּבִיא, אֲשֶׁר הֱשִׁיבוֹ מִן-הַדֶּרֶךְ, וַיֹּאמֶר אִישׁ הָאֱלֹהִים הוּא, אֲשֶׁר מָרָה אֶת-פִּי יְהוָה; וַיִּתְּנֵהוּ
יְהוָה לָאַרְיֵה, וַיִּשְׁבְּרֵהוּ וַיְמִתֵהוּ, כִּדְבַר יְהוָה, אֲשֶׁר דִּבֶּר-לוֹ.
כז וַיְדַבֵּר אֶל-בָּנָיו לֵאמֹר, חִבְשׁוּ-לִי אֶת-הַחֲמוֹר; וַיַּחֲבֹשׁוּ.
כח וַיֵּלֶךְ, וַיִּמְצָא אֶת-נִבְלָתוֹ מֻשְׁלֶכֶת בַּדֶּרֶךְ, וַחֲמוֹר וְהָאַרְיֵה, עֹמְדִים אֵצֶל הַנְּבֵלָה: לֹא-אָכַל הָאַרְיֵה אֶת
הַנְּבֵלָה, וְלֹא שָׁבַר אֶת-הַחֲמוֹר.
כט וַיִּשָּׂא הַנָּבִיא אֶת-נִבְלַת אִישׁ-הָאֱלֹהִים, וַיַּנִּחֵהוּ אֶל-הַחֲמוֹר--וַיְשִׁיבֵהוּ; וַיָּבֹא, אֶל-עִיר הַנָּבִיא הַזָּקֵן,
לִסְפֹּד, וּלְקָבְרוֹ.
ל וַיַּנַּח אֶת-נִבְלָתוֹ, בְּקִבְרוֹ; וַיִּסְפְּדוּ עָלָיו, הוֹי אָחִי.
לא וַיְהִי, אַחֲרֵי קָבְרוֹ אֹתוֹ, וַיֹּאמֶר אֶל-בָּנָיו לֵאמֹר, בְּמוֹתִי וּקְבַרְתֶּם אֹתִי בַּקֶּבֶר אֲשֶׁר אִישׁ הָאֱלֹהִים קָבוּר
בּוֹ: אֵצֶל, עַצְמֹתָיו, הַנִּיחוּ, אֶת-עַצְמֹתָי.
לב כִּי הָיֹה יִהְיֶה הַדָּבָר, אֲשֶׁר קָרָא בִּדְבַר יְהוָה, עַל-הַמִּזְבֵּחַ, אֲשֶׁר בְּבֵית-אֵל; וְעַל כָּל-בָּתֵּי הַבָּמוֹת, אֲשֶׁר בְּעָרֵי
שֹׁמְרוֹן
משנכשל איש האלוקים ועבר על דבר ה' ועל דברי עצמו, נתחייב מיתה "כה אמר ה' יען כי מרית פי
ה'... לא תבא נבלתך אל קבר אבותיך", ואכן גורלו שניתן בידי אריה שהמיתו, ולא אכל את גוויתו
(מופת רביעי), והאריה לא פגע בחמור עליו רכב איש האלוקים (מופת חמישי), עד שבא הנביא הזקן
מבית אל, ונשא את גופה איש האלוקים על החמור, כדי לקברה בעירו, ומשנקבר איש האלוקים צווה
הנביא הזקן, שבמותו יניחו את עצמותיו בסמוך לעצמות איש האלוקים.
- ירבעם אחר קרות המופתים (לג – לד)
לג אַחַר הַדָּבָר הַזֶּה, לֹא-שָׁב יָרָבְעָם מִדַּרְכּוֹ הָרָעָה; וַיָּשָׁב וַיַּעַשׂ מִקְצוֹת הָעָם, כֹּהֲנֵי בָמוֹת--הֶחָפֵץ יְמַלֵּא
אֶת-יָדוֹ, וִיהִי כֹּהֲנֵי בָמוֹת.
לד וַיְהִי בַּדָּבָר הַזֶּה, לְחַטַּאת בֵּית יָרָבְעָם; וּלְהַכְחִיד, וּלְהַשְׁמִיד, מֵעַל, פְּנֵי הָאֲדָמָה.
ירבעם לא הושפע לשוב מדרכו הרעה, אף כשראה ושמע את כל המופתים, וכדברי רד"ק:
"לא שב ירבעם, אף על פי שראה מופת המזבח שנקרע, ומופת ידו שהתיבשה, ומופת ששבה ונתרפאה
בתפילת איש האלוקים, וראה מות הנביא כאשר מרה את פי ה', ושמע שהאריה עומד אצל גווית הנביא
ולא אכלו, ולא שבר וטרף את החמור, אף על פי כן לא שב מדרכו הרעה, ושב ועשה מקצות העם כוהני
במות, והגדיל החטאת יום יום..." (רד"ק יג, לג).
שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.
