מלכים ב פרק ד

חלוקת הפרק

1. נס השמן – א – ז
2. אלישע בבית האשה השונמית – ח – י
3. חסד אלישע עם האשה השונמית – יא – יז
4. מות הילד – יח – כא
5. תגובת האשה אחר מות בנה – כב – כח
6. החייאת הילד – כט – לז
7. נס תבשיל המוות – לח – מא
8. נס כלכלת מאה איש במעט מזון – מב – מד

1. נס השמן (א – ז)

  א וְאִשָּׁה אַחַת מִנְּשֵׁי בְנֵי-הַנְּבִיאִים צָעֲקָה אֶל-אֱלִישָׁע לֵאמֹר, עַבְדְּךָ אִישִׁי מֵת, וְאַתָּה יָדַעְתָּ, כִּי עַבְדְּךָ הָיָה

      יָרֵא אֶת-יְהוָה; וְהַנֹּשֶׁה--בָּא לָקַחַת אֶת-שְׁנֵי יְלָדַי לוֹ, לַעֲבָדִים. 

  ב וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ אֱלִישָׁע, מָה אֶעֱשֶׂה-לָּךְ, הַגִּידִי לִי, מַה-יֶּשׁ-לכי (לָךְ) בַּבָּיִת; וַתֹּאמֶר, אֵין לְשִׁפְחָתְךָ כֹל

     בַּבַּיִת, כִּי, אִם-אָסוּךְ שָׁמֶן. 

  ג וַיֹּאמֶר, לְכִי שַׁאֲלִי-לָךְ כֵּלִים מִן-הַחוּץ, מֵאֵת, כָּל-שכנכי (שְׁכֵנָיִךְ)--כֵּלִים רֵקִים, אַל-תַּמְעִיטִי. 

 ד וּבָאת, וְסָגַרְתְּ הַדֶּלֶת בַּעֲדֵךְ וּבְעַד-בָּנַיִךְ, וְיָצַקְתְּ, עַל כָּל-הַכֵּלִים הָאֵלֶּה; וְהַמָּלֵא, תַּסִּיעִי. 

 ה וַתֵּלֶךְ, מֵאִתּוֹ, וַתִּסְגֹּר הַדֶּלֶת, בַּעֲדָהּ וּבְעַד בָּנֶיהָ; הֵם מַגִּישִׁים אֵלֶיהָ, וְהִיא מיצקת (מוֹצָקֶת). 

  ו וַיְהִי כִּמְלֹאת הַכֵּלִים, וַתֹּאמֶר אֶל-בְּנָהּ הַגִּישָׁה אֵלַי עוֹד כֶּלִי, וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ, אֵין עוֹד כֶּלִי; וַיַּעֲמֹד, הַשָּׁמֶן. 

  ז וַתָּבֹא, וַתַּגֵּד לְאִישׁ הָאֱלֹהִים, וַיֹּאמֶר לְכִי מִכְרִי אֶת-הַשֶּׁמֶן, וְשַׁלְּמִי אֶת-נשיכי (נִשְׁיֵךְ); וְאַתְּ בניכי (וּבָנַיִךְ),

    תִּחְיִי בַּנּוֹתָר.

    אלישע, הוסיף והציל אשה, שהיתה במצוקה כלכלית מהנושה (בעל חוב) יהורם בן אחאב, אשר ביקש

    לקחת את שני ילדיה, בעבור החוב בריבית שהיה חייב בעלה עובדיה שמת, ולא הספיק להחזיר לו. האשה

    אשר היתה חסרת כל, מלבד אסוך (כלי קטן) שמן, אלישע עשה שיתרבה שמן עוד ועוד עד שנתמלאו כל

    הכלים שבביתה, ואחר מכרה את השמן ושלמה לנושה את החוב, והצילה את שני בניה מידיו.

     הערה: חכמים מציינים כי האשה היתה אשת עובדיה, ששרת את אחאב המלך ונזקק לממון רב, כדי

               להציל ולכלכל את נביאי האמת, בשעה שהחביאם במערות מפני אחאב ואיזבל, שחיפשו אחר

               נביאי האמת להרגם, "ויאמר (עובדיה) מה חטאתי... ואחביא מנביאי ה' מאה... ואכלכלם

               לחם ומים" (מלכים א, יח, ז – יד)       

2. אלישע בבית האשה השונמית (ח – י)

  ח וַיְהִי הַיּוֹם וַיַּעֲבֹר אֱלִישָׁע אֶל-שׁוּנֵם, וְשָׁם אִשָּׁה גְדוֹלָה, וַתַּחֲזֶק-בּוֹ, לֶאֱכָל-לָחֶם; וַיְהִי מִדֵּי עָבְרוֹ,

     יָסֻר שָׁמָּה לֶאֱכָל-לָחֶם. 

  ט וַתֹּאמֶר, אֶל-אִישָׁהּ, הִנֵּה-נָא יָדַעְתִּי, כִּי אִישׁ אֱלֹהִים קָדוֹשׁ הוּא--עֹבֵר עָלֵינוּ, תָּמִיד.

   י נַעֲשֶׂה-נָּא עֲלִיַּת-קִיר קְטַנָּה, וְנָשִׂים לוֹ שָׁם מִטָּה וְשֻׁלְחָן וְכִסֵּא וּמְנוֹרָה; וְהָיָה בְּבֹאוֹ אֵלֵינוּ, יָסוּר

     שָׁמָּה

    משהגיע אלישע לשונם, זכה להתארח בבית אשה, אשר בעצה אחת עם בעלה קבעו עבורו מקום ללון

    בביתם, וזאת מתוך שהכירו בו "כי איש אלוקים קדוש הוא".

3. חסד אל ישע עם האשה השונמית (יא – יז)

 יא וַיְהִי הַיּוֹם, וַיָּבֹא שָׁמָּה; וַיָּסַר אֶל-הָעֲלִיָּה, וַיִּשְׁכַּב-שָׁמָּה. 

 יב וַיֹּאמֶר אֶל-גֵּיחֲזִי נַעֲרוֹ, קְרָא לַשּׁוּנַמִּית הַזֹּאת; וַיִּקְרָא-לָהּ--וַתַּעֲמֹד, לְפָנָיו. 

 יג וַיֹּאמֶר לוֹ, אֱמָר-נָא אֵלֶיהָ הִנֵּה חָרַדְתְּ אֵלֵינוּ אֶת-כָּל-הַחֲרָדָה הַזֹּאת, מֶה לַעֲשׂוֹת לָךְ, הֲיֵשׁ לְדַבֶּר-לָךְ

     אֶל-הַמֶּלֶךְ אוֹ אֶל-שַׂר הַצָּבָא; וַתֹּאמֶר, בְּתוֹךְ עַמִּי אָנֹכִי יֹשָׁבֶת. 

יד וַיֹּאמֶר, וּמֶה לַעֲשׂוֹת לָהּ; וַיֹּאמֶר גֵּיחֲזִי, אֲבָל בֵּן אֵין-לָהּ--וְאִישָׁהּ זָקֵן. 

טו וַיֹּאמֶר, קְרָא-לָהּ; וַיִּקְרָא-לָהּ--וַתַּעֲמֹד, בַּפָּתַח. 

טז וַיֹּאמֶר, לַמּוֹעֵד הַזֶּה כָּעֵת חַיָּה, אתי (אַתְּ), חֹבֶקֶת בֵּן; וַתֹּאמֶר, אַל-אֲדֹנִי אִישׁ הָאֱלֹהִים אַל תְּכַזֵּב,

     בְּשִׁפְחָתֶךָ. 

יז וַתַּהַר הָאִשָּׁה, וַתֵּלֶד בֵּן, לַמּוֹעֵד הַזֶּה כָּעֵת חַיָּה, אֲשֶׁר-דִּבֶּר אֵלֶיהָ אֱלִישָׁע. 

    אלישע ביקש לגמול חסד על טוב לב האשה השונמית, ואחר שגילה שאין לה בן, הבטיח לה שתפקד

     ויוולד לה בן, "ויאמר למועד חזה כעת חיה את חובקת בן", וכעבור שנה ילדה בן.

4. מות הילד (יח – כא)

 יח וַיִּגְדַּל, הַיָּלֶד; וַיְהִי הַיּוֹם, וַיֵּצֵא אֶל-אָבִיו אֶל-הַקֹּצְרִים. 

יט וַיֹּאמֶר אֶל-אָבִיו, רֹאשִׁי רֹאשִׁי; וַיֹּאמֶר, אֶל-הַנַּעַר, שָׂאֵהוּ, אֶל-אִמּוֹ. 

  כ וַיִּשָּׂאֵהוּ--וַיְבִיאֵהוּ, אֶל-אִמּוֹ; וַיֵּשֶׁב עַל-בִּרְכֶּיהָ עַד-הַצָּהֳרַיִם, וַיָּמֹת. 

כא וַתַּעַל, וַתַּשְׁכִּבֵהוּ, עַל-מִטַּת, אִישׁ הָאֱלֹהִים; וַתִּסְגֹּר בַּעֲדוֹ, וַתֵּצֵא.

     משגדל הבן יצא עם אביו, וכשהיה עומד עם אביו ליד הקוצרים, מסיבה כלשהיא (אולי התייבשות) חש

     ברע ומת.

5. תגובת האשה אחר מות בנה (כב – כח)

כב וַתִּקְרָא, אֶל-אִישָׁהּ, וַתֹּאמֶר שִׁלְחָה נָא לִי אֶחָד מִן-הַנְּעָרִים, וְאַחַת הָאֲתֹנוֹת; וְאָרוּצָה עַד-אִישׁ

     הָאֱלֹהִים, וְאָשׁוּבָה. 

כג וַיֹּאמֶר, מַדּוּעַ אתי (אַתְּ) הלכתי (הֹלֶכֶת) אֵלָיו הַיּוֹם--לֹא-חֹדֶשׁ, וְלֹא שַׁבָּת; וַתֹּאמֶר, שָׁלוֹם. 

כד וַתַּחֲבֹשׁ, הָאָתוֹן, וַתֹּאמֶר אֶל-נַעֲרָהּ, נְהַג וָלֵךְ; אַל-תַּעֲצָר-לִי לִרְכֹּב, כִּי אִם-אָמַרְתִּי לָךְ. 

כה וַתֵּלֶךְ, וַתָּבֹא אֶל-אִישׁ הָאֱלֹהִים--אֶל-הַר הַכַּרְמֶל; וַיְהִי כִּרְאוֹת אִישׁ-הָאֱלֹהִים אֹתָהּ, מִנֶּגֶד, וַיֹּאמֶר

     אֶל-גֵּיחֲזִי נַעֲרוֹ, הִנֵּה הַשּׁוּנַמִּית הַלָּז. 

 כו עַתָּה, רוּץ-נָא לִקְרָאתָהּ, וֶאֱמָר-לָהּ הֲשָׁלוֹם לָךְ הֲשָׁלוֹם לְאִישֵׁךְ, הֲשָׁלוֹם לַיָּלֶד; וַתֹּאמֶר, שָׁלוֹם. 

 כז וַתָּבֹא אֶל-אִישׁ הָאֱלֹהִים, אֶל-הָהָר, וַתַּחֲזֵק, בְּרַגְלָיו; וַיִּגַּשׁ גֵּיחֲזִי לְהָדְפָהּ, וַיֹּאמֶר אִישׁ הָאֱלֹהִים

     הַרְפֵּה-לָהּ כִּי-נַפְשָׁהּ מָרָה-לָהּ, וַיהוָה הֶעְלִים מִמֶּנִּי, וְלֹא הִגִּיד לִי. 

כח וַתֹּאמֶר, הֲשָׁאַלְתִּי בֵן מֵאֵת אֲדֹנִי; הֲלֹא אָמַרְתִּי, לֹא תַשְׁלֶה אֹתִי.    

     משמת בנה, מהרה אל אלישע, ומרוב צערה הטיחה באלישע דברים קשים, "ותאמר השאלתי בן

     מאת אדוני"? "הלא אמרתי לא תשלה אותי"

6. החייאת הילד (כט – לז)

 כט וַיֹּאמֶר לְגֵיחֲזִי חֲגֹר מָתְנֶיךָ, וְקַח מִשְׁעַנְתִּי בְיָדְךָ וָלֵךְ, כִּי-תִמְצָא אִישׁ לֹא תְבָרְכֶנּוּ, וְכִי-יְבָרֶכְךָ אִישׁ לֹא

     תַעֲנֶנּוּ; וְשַׂמְתָּ מִשְׁעַנְתִּי, עַל-פְּנֵי הַנָּעַר. 

  ל וַתֹּאמֶר אֵם הַנַּעַר, חַי-יְהוָה וְחֵי-נַפְשְׁךָ אִם-אֶעֶזְבֶךָּ; וַיָּקָם, וַיֵּלֶךְ אַחֲרֶיהָ. 

לא וְגֵחֲזִי עָבַר לִפְנֵיהֶם, וַיָּשֶׂם אֶת-הַמִּשְׁעֶנֶת עַל-פְּנֵי הַנַּעַר, וְאֵין קוֹל, וְאֵין קָשֶׁב; וַיָּשָׁב לִקְרָאתוֹ וַיַּגֶּד-לוֹ

     לֵאמֹר, לֹא הֵקִיץ הַנָּעַר. 

לב וַיָּבֹא אֱלִישָׁע, הַבָּיְתָה; וְהִנֵּה הַנַּעַר מֵת, מֻשְׁכָּב עַל-מִטָּתוֹ. 

לג וַיָּבֹא, וַיִּסְגֹּר הַדֶּלֶת בְּעַד שְׁנֵיהֶם; וַיִּתְפַּלֵּל, אֶל-יְהוָה. 

לד וַיַּעַל וַיִּשְׁכַּב עַל-הַיֶּלֶד, וַיָּשֶׂם פִּיו עַל-פִּיו וְעֵינָיו עַל-עֵינָיו וְכַפָּיו עַל-כַּפָּו, וַיִּגְהַר, עָלָיו; וַיָּחָם, בְּשַׂר הַיָּלֶד. 

לה וַיָּשָׁב וַיֵּלֶךְ בַּבַּיִת, אַחַת הֵנָּה וְאַחַת הֵנָּה, וַיַּעַל, וַיִּגְהַר עָלָיו; וַיְזוֹרֵר הַנַּעַר עַד-שֶׁבַע פְּעָמִים, וַיִּפְקַח הַנַּעַר

    אֶת-עֵינָיו. 

לו וַיִּקְרָא אֶל-גֵּיחֲזִי, וַיֹּאמֶר קְרָא אֶל-הַשֻּׁנַמִּית הַזֹּאת, וַיִּקְרָאֶהָ, וַתָּבֹא אֵלָיו; וַיֹּאמֶר, שְׂאִי בְנֵךְ. 

לז וַתָּבֹא וַתִּפֹּל עַל-רַגְלָיו, וַתִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה; וַתִּשָּׂא אֶת-בְּנָהּ, וַתֵּצֵא. 

    מששמע אליהו את דברי האשה השונמית, מיהר את ביתה ושם נשא תפילה, "... ויתפלל אל ה'" (לג)

    ובדרך ניסית, פקח הילד את עיניו וחי, והאשה מרוב התרגשות נפלה לרגליו, ויצאה עם בנה.

7. נס תבשיל המוות (לח – מא)

לח וֶאֱלִישָׁע שָׁב הַגִּלְגָּלָה, וְהָרָעָב בָּאָרֶץ, וּבְנֵי הַנְּבִיאִים, יֹשְׁבִים לְפָנָיו; וַיֹּאמֶר לְנַעֲרוֹ, שְׁפֹת הַסִּיר הַגְּדוֹלָה,

     וּבַשֵּׁל נָזִיד, לִבְנֵי הַנְּבִיאִים. 

לט וַיֵּצֵא אֶחָד אֶל-הַשָּׂדֶה, לְלַקֵּט אֹרֹת, וַיִּמְצָא גֶּפֶן שָׂדֶה, וַיְלַקֵּט מִמֶּנּוּ פַּקֻּעֹת שָׂדֶה מְלֹא בִגְדוֹ; וַיָּבֹא,

    וַיְפַלַּח אֶל-סִיר הַנָּזִיד--כִּי-לֹא יָדָעוּ. 

 מ וַיִּצְקוּ לַאֲנָשִׁים, לֶאֱכוֹל; וַיְהִי כְּאָכְלָם מֵהַנָּזִיד וְהֵמָּה צָעָקוּ, וַיֹּאמְרוּ מָוֶת בַּסִּיר אִישׁ הָאֱלֹהִים, וְלֹא

    יָכְלוּ, לֶאֱכֹל. 

מא וַיֹּאמֶר, וּקְחוּ-קֶמַח, וַיַּשְׁלֵךְ, אֶל-הַסִּיר; וַיֹּאמֶר, צַק לָעָם וְיֹאכֵלוּ, וְלֹא הָיָה דָּבָר רָע, בַּסִּיר. 

     מלבד מעשי הניסים של אלישע עם שתי הנשים, הוסיף לרפא את התבשיל שנתבשל בו בטעות ירק

     "גפן שדה" רעיל, ואלישע הורה להשליך בסיר קמח, והאוכל המורעל שבסיר תוקן.

8. נס כלכלת מאה איש במעט מזון (מב – מד)

  מב וְאִישׁ בָּא מִבַּעַל שָׁלִשָׁה, וַיָּבֵא לְאִישׁ הָאֱלֹהִים לֶחֶם בִּכּוּרִים עֶשְׂרִים-לֶחֶם שְׂעֹרִים, וְכַרְמֶל, בְּצִקְלֹנוֹ;

      וַיֹּאמֶר, תֵּן לָעָם וְיֹאכֵלוּ. 

 מג וַיֹּאמֶר, מְשָׁרְתוֹ, מָה אֶתֵּן זֶה, לִפְנֵי מֵאָה אִישׁ; וַיֹּאמֶר, תֵּן לָעָם וְיֹאכֵלוּ--כִּי כֹה אָמַר יְהוָה, אָכֹל

      וְהוֹתֵר. 

 מד וַיִּתֵּן לִפְנֵיהֶם וַיֹּאכְלוּ וַיּוֹתִרוּ, כִּדְבַר יְהוָה.

      עם החרפת הרעב בארץ, לא היה די מאכל לכולם וגם כאן עשה אלישע, שהאוכל המועט שהיה בפני

      מאה איש, יספיק לכולם ואף נשאר, בניגוד למשרתו שפקפק "ויאמר מה אתן זה לפני מאה איש-

      ויאמר תן לעם... אכול והותר".

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.

לעלוי נשמת רבקה חיה בת מרסל מסודי