מלכים ב פרק ו
חלוקת הפרק
- נס הצפת הגרזן – א - ז
- הצלת ישראל ממלך ארם – ח – י
- ניסיון מלך ארם לתפוס את הנביא – יא – יד
- אלישע מוליך את צבא ארם מדותן לשומרון – טו – כ
- אלישע מצווה לשחרר את גדודי ארם – כא – כג
- המצור על שומרון והרעב – כד – ל
- המלך שולח שליח להרוג אלישע – לא – לג
- נס הצפת הגרזן (א – ז)
א וַיֹּאמְרוּ בְנֵי-הַנְּבִיאִים, אֶל-אֱלִישָׁע: הִנֵּה-נָא הַמָּקוֹם, אֲשֶׁר אֲנַחְנוּ יֹשְׁבִים שָׁם לְפָנֶיךָ צַר מִמֶּנּוּ.
ב נֵלְכָה-נָּא עַד-הַיַּרְדֵּן, וְנִקְחָה מִשָּׁם אִישׁ קוֹרָה אֶחָת, וְנַעֲשֶׂה-לָּנוּ שָׁם מָקוֹם, לָשֶׁבֶת שָׁם; וַיֹּאמֶר, לֵכוּ.
ג וַיֹּאמֶר, הָאֶחָד, הוֹאֶל נָא, וְלֵךְ אֶת-עֲבָדֶיךָ; וַיֹּאמֶר, אֲנִי אֵלֵךְ.
ד וַיֵּלֶךְ, אִתָּם; וַיָּבֹאוּ, הַיַּרְדֵּנָה, וַיִּגְזְרוּ, הָעֵצִים.
ה וַיְהִי הָאֶחָד מַפִּיל הַקּוֹרָה, וְאֶת-הַבַּרְזֶל נָפַל אֶל-הַמָּיִם; וַיִּצְעַק וַיֹּאמֶר אֲהָהּ אֲדֹנִי, וְהוּא שָׁאוּל.
ו וַיֹּאמֶר אִישׁ-הָאֱלֹהִים, אָנָה נָפָל; וַיַּרְאֵהוּ, אֶת-הַמָּקוֹם, וַיִּקְצָב-עֵץ וַיַּשְׁלֶךְ-שָׁמָּה, וַיָּצֶף הַבַּרְזֶל.
ז וַיֹּאמֶר, הָרֶם לָךְ; וַיִּשְׁלַח יָדוֹ, וַיִּקָּחֵהוּ.
אלישע הנביא קיבל את הצעת תלמידיו, לבנות מקום חדש עבורם בקרבת הירדן, במקום (מבנה)
הישן שהיה צר מלהכיל את כולם, ובעמדם שם נשמט לאחד מן הפועלים, הגרזן שבו פעל לגזור
קורה ונפל לתוך הירדן, ואלישע פעל בדרך ניסית והציף את הגרזן, ויצף הברזל" (ו)
- הצלת ישראל ממלך ארם (ח – י)
ח וּמֶלֶךְ אֲרָם, הָיָה נִלְחָם בְּיִשְׂרָאֵל; וַיִּוָּעַץ אֶל-עֲבָדָיו לֵאמֹר, אֶל-מְקוֹם פְּלֹנִי אַלְמֹנִי תַּחֲנֹתִי.
ט וַיִּשְׁלַח אִישׁ הָאֱלֹהִים, אֶל-מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר, הִשָּׁמֶר, מֵעֲבֹר הַמָּקוֹם הַזֶּה: כִּי-שָׁם, אֲרָם נְחִתִּים.
י וַיִּשְׁלַח מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר-לוֹ אִישׁ-הָאֱלֹהִים וְהִזְהִירֹה--וְנִשְׁמַר שָׁם: לֹא
אַחַת, וְלֹא שְׁתָּיִם.
אלישע גילה למלך ישראל את מקום מחבואם של גדודי ארם, שהיו מוכנים במארב לפגוע בישראל
"וישלח מלך ישראל אל המקום...", ומלך ישראל שאמונתו באלישע לא היתה חזקה דיה. בדק
ומצא שדברי אלישע נכונים, "וישלח מלך ישראל אל המקום... ונשמר שם..." (י)
- ניסיון מלך ארם לתפוס את הנביא (יא – יד)
יא וַיִּסָּעֵר לֵב מֶלֶךְ-אֲרָם, עַל-הַדָּבָר הַזֶּה; וַיִּקְרָא אֶל-עֲבָדָיו, וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם, הֲלוֹא תַּגִּידוּ לִי, מִי
מִשֶּׁלָּנוּ אֶל-מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל.
יב וַיֹּאמֶר אַחַד מֵעֲבָדָיו, לוֹא אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ: כִּי-אֱלִישָׁע הַנָּבִיא, אֲשֶׁר בְּיִשְׂרָאֵל, יַגִּיד לְמֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל,
אֶת-הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תְּדַבֵּר בַּחֲדַר מִשְׁכָּבֶךָ.
יג וַיֹּאמֶר, לְכוּ וּרְאוּ אֵיכֹה הוּא, וְאֶשְׁלַח, וְאֶקָּחֵהוּ; וַיֻּגַּד-לוֹ לֵאמֹר, הִנֵּה בְדֹתָן.
יד וַיִּשְׁלַח-שָׁמָּה סוּסִים וְרֶכֶב, וְחַיִל כָּבֵד; וַיָּבֹאוּ לַיְלָה, וַיַּקִּפוּ עַל-הָעִיר.
משלא עלה בידי מלך ארם להפתיע את ישראל במארב שהכין, עלה בליבו חשש שאחד מחייליו
משמש כמרגל (חפרפרת), והוא שמגלה למלך ישראל את הסוד בדבר מקום המסתור שלהם, והיה
נסער לגלות מי מכוחותיו, מעביר מידע לישראל, "ויסער לב מלך ארם..." (א)
אך משגילה לו אחד מעבדיו כי מקור גילוי מקום המסתור, הינו על ידי אלישע הנביא. שלח מלך ארם
חיל כבד, כדי לסגור על הנביא ולתפסו.
- אלישע מוליך את צבא ארם מדותן לשומרון (טו – כ)
טו וַיַּשְׁכֵּם מְשָׁרֵת אִישׁ הָאֱלֹהִים, לָקוּם, וַיֵּצֵא, וְהִנֵּה-חַיִל סוֹבֵב אֶת-הָעִיר וְסוּס וָרָכֶב; וַיֹּאמֶר נַעֲרוֹ
אֵלָיו אֲהָהּ אֲדֹנִי, אֵיכָה נַעֲשֶׂה.
טז וַיֹּאמֶר, אַל-תִּירָא: כִּי רַבִּים אֲשֶׁר אִתָּנוּ, מֵאֲשֶׁר אוֹתָם.
יז וַיִּתְפַּלֵּל אֱלִישָׁע, וַיֹּאמַר, יְהוָה, פְּקַח-נָא אֶת-עֵינָיו וְיִרְאֶה; וַיִּפְקַח יְהוָה, אֶת-עֵינֵי הַנַּעַר, וַיַּרְא
וְהִנֵּה הָהָר מָלֵא סוּסִים וְרֶכֶב אֵשׁ, סְבִיבֹת אֱלִישָׁע.
יח וַיֵּרְדוּ, אֵלָיו, וַיִּתְפַּלֵּל אֱלִישָׁע אֶל-יְהוָה וַיֹּאמַר, הַךְ-נָא אֶת-הַגּוֹי-הַזֶּה בַּסַּנְוֵרִים; וַיַּכֵּם בַּסַּנְוֵרִים,
כִּדְבַר אֱלִישָׁע.
יט וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אֱלִישָׁע, לֹא זֶה הַדֶּרֶךְ וְלֹא זֹה הָעִיר--לְכוּ אַחֲרַי, וְאוֹלִיכָה אֶתְכֶם אֶל-הָאִישׁ
אֲשֶׁר תְּבַקֵּשׁוּן; וַיֹּלֶךְ אוֹתָם, שֹׁמְרוֹנָה.
כ וַיְהִי, כְּבֹאָם שֹׁמְרוֹן, וַיֹּאמֶר אֱלִישָׁע, יְהוָה פְּקַח אֶת-עֵינֵי-אֵלֶּה וְיִרְאוּ; וַיִּפְקַח יְהוָה, אֶת עֵינֵיהֶם,
וַיִּרְאוּ, וְהִנֵּה בְּתוֹךְ שֹׁמְרוֹן.
מלך ארם מצווה לשבות את הנביא, ולצורך זה הוא שולח את צבאו שמקיפים את העיר, כדי לתפסו.
למראה המון חיל ארם המקיפים את העיר, אחז בנערו של הנביא פחד גדול וקרא, "... אהה אדוני
איכה נעשה" (טו). הנביא הרגיע ואמר, "אל תירא כי רבים אשר איתנו מאשר אותם" (טז)
במשמעות: כי אנחנו רבים מהם. אז התפלל הנביא לה' לתת לנער לראות את אשר אמר, ובדרך נס
ראה הנער, "והנה ההר מלא סוסים ורכב אש סביבות אלישע" (יז). מלבד תפילתו על הנער,
הוסיף הנביא להתפלל להכות את חיל ארם בסנוורים (בעיוורון), וכדברי רש"י: הכוונה שיראו ולא
יבינו לדעת מה הם רואים, ואכן בבוא חיל ארם לדותן פגשו את הנביא שיצא לקראתם, ועל שאלתם
האם הם נמצאים בדותן, השיבם הנביא שאין זו הדרך, והציע שהוא ישמש להם מורה דרך, להביאם
אל האיש אשר הם מבקשים, אל אלישע. החיילים לא ידעו להכיר כי אלישע הוא עצמו מדבר אליהם
ובבואם לשומרון (בירת ישראל), התפלל הנביא אלישע שיפקחו את עיניהם, ומשנפקחו עיניהם גילו
להפתעתם, שהם לכודים ושבויים בתוך שומרון.
סכום תפילת אלישע
הראשונה
|
"ויתפלל... פקח נא את עיניו... ויפקח
ה'... וירא ההר מלא סוסים ורכב אש
סביבות אלישע" (יז)
|
התפלל על הנער החרד
לפקוח את עיניו לראות
שכוחות ישראל רבים מכוחות ארם.
|
השניה
|
"...ויתפלל... הך נא את הגוי הזה בסנוור
ויכם ויכם בסנוורים כדבר אלישע" (יח)
|
התפלל לה' להכות את חיל ארם
בסנוורים כדי להביאם לשומרון
במקום לדותן.
|
השלישית
|
"ויהי בבואם שומרון ויאמר אלישע ה'
פקח את עיני אלה ויפקח ה' את עיניהם
ויראו והנה בתוך שומרון" (כ)
|
בבוא חיל ארם לשומרון
בהדרכתו, התפלל לה' לפקוח
את עיניהם ואז הכירו, כי
לכודים הם במחנה ישראל
בשומרון.
|
- אלישע מצווה לשחרר את גדודי ארם (כא – כג)
כא וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ-יִשְׂרָאֵל אֶל-אֱלִישָׁע, כִּרְאֹתוֹ אוֹתָם: הַאַכֶּה אַכֶּה, אָבִי.
כב וַיֹּאמֶר לֹא תַכֶּה, הַאֲשֶׁר שָׁבִיתָ בְּחַרְבְּךָ וּבְקַשְׁתְּךָ אַתָּה מַכֶּה; שִׂים לֶחֶם וָמַיִם לִפְנֵיהֶם, וְיֹאכְלוּ וְיִשְׁתּוּ,
וְיֵלְכוּ, אֶל-אֲדֹנֵיהֶם.
כג וַיִּכְרֶה לָהֶם כֵּרָה גְדוֹלָה, וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ, וַיְשַׁלְּחֵם, וַיֵּלְכוּ אֶל-אֲדֹנֵיהֶם; וְלֹא-יָסְפוּ עוֹד גְּדוּדֵי אֲרָם,
לָבוֹא בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל.
אלישע התנגד לרצון מלך ישראל להכות בחיל ארם שהיו בשומרון, ואף ציווה לכלכלם לחם ומים,
ואחר כך לשלחם לביתם בשלום, מפני שנפילתם בשבי ישראל היתה בדרך נס. (כב)
- המצור על שומרון והרעב (כד – ל)
כד וַיְהִי, אַחֲרֵי-כֵן, וַיִּקְבֹּץ בֶּן-הֲדַד מֶלֶךְ-אֲרָם, אֶת-כָּל-מַחֲנֵהוּ; וַיַּעַל, וַיָּצַר עַל-שֹׁמְרוֹן.
כה וַיְהִי רָעָב גָּדוֹל בְּשֹׁמְרוֹן, וְהִנֵּה צָרִים עָלֶיהָ: עַד הֱיוֹת רֹאשׁ-חֲמוֹר בִּשְׁמֹנִים כֶּסֶף, וְרֹבַע הַקַּב חרי
(דִּב-) יוֹנִים בַּחֲמִשָּׁה-כָסֶף.
כו וַיְהִי מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, עֹבֵר עַל-הַחֹמָה; וְאִשָּׁה, צָעֲקָה אֵלָיו לֵאמֹר, הוֹשִׁיעָה, אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ.
כז וַיֹּאמֶר אַל-יוֹשִׁעֵךְ יְהוָה, מֵאַיִן אוֹשִׁיעֵךְ; הֲמִן-הַגֹּרֶן, אוֹ מִן-הַיָּקֶב.
כח וַיֹּאמֶר-לָהּ הַמֶּלֶךְ, מַה-לָּךְ; וַתֹּאמֶר, הָאִשָּׁה הַזֹּאת אָמְרָה אֵלַי תְּנִי אֶת-בְּנֵךְ וְנֹאכְלֶנּוּ הַיּוֹם, וְאֶת בְּנִי,
נֹאכַל מָחָר.
כט וַנְּבַשֵּׁל אֶת-בְּנִי, וַנֹּאכְלֵהוּ; וָאֹמַר אֵלֶיהָ בַּיּוֹם הָאַחֵר, תְּנִי אֶת-בְּנֵךְ וְנֹאכְלֶנּוּ, וַתַּחְבִּא, אֶת-בְּנָהּ.
ל וַיְהִי כִשְׁמֹעַ הַמֶּלֶךְ אֶת-דִּבְרֵי הָאִשָּׁה, וַיִּקְרַע אֶת-בְּגָדָיו, וְהוּא, עֹבֵר עַל-הַחֹמָה; וַיַּרְא הָעָם, וְהִנֵּה
הַשַּׂק עַל-בְּשָׂרוֹ מִבָּיִת.
בן הדד מלך ארם עלה על שומרון, והטיל עליה מצור שבעקבותיו התפתח רעב כבד ומצוקה קשה
על חומרת הרעב ניתן ללמוד מהמצויין להלן:
- שכל מי שרצה לקנות ראש חמור למאכל, יאלץ לשלם עבורו שמונים כסף, ועל רבע קב תבואה
לשלם חמשה כסף.
- מהקריאה של האשה אל המלך, אשר בקשה ממנו להשפיע על חברתה שהחביאה את בנה, ולא
נתנה אותו למאכל, כפי שסכמו בניהן.
כששמע המלך את דברי האשה, קרע את בגדיו ולבש שק, כאות אבל על המציאות הנוראה.
- המלך שולח שליח להרוג את אלישע (לא – לג)
לא וַיֹּאמֶר, כֹּה-יַעֲשֶׂה-לִּי אֱלֹהִים וְכֹה יוֹסִף: אִם-יַעֲמֹד רֹאשׁ אֱלִישָׁע בֶּן-שָׁפָט, עָלָיו--הַיּוֹם.
לב וֶאֱלִישָׁע יֹשֵׁב בְּבֵיתוֹ, וְהַזְּקֵנִים יֹשְׁבִים אִתּוֹ; וַיִּשְׁלַח אִישׁ מִלְּפָנָיו, בְּטֶרֶם יָבֹא הַמַּלְאָךְ אֵלָיו וְהוּא
אָמַר אֶל-הַזְּקֵנִים הַרְּאִיתֶם כִּי-שָׁלַח בֶּן-הַמְרַצֵּחַ הַזֶּה לְהָסִיר אֶת-רֹאשִׁי, רְאוּ כְּבֹא הַמַּלְאָךְ סִגְרוּ הַדֶּלֶת
וּלְחַצְתֶּם אֹתוֹ בַּדֶּלֶת, הֲלוֹא קוֹל רַגְלֵי אֲדֹנָיו אַחֲרָיו.
לג עוֹדֶנּוּ מְדַבֵּר עִמָּם, וְהִנֵּה הַמַּלְאָךְ יֹרֵד אֵלָיו; וַיֹּאמֶר, הִנֵּה-זֹאת הָרָעָה מֵאֵת יְהוָה--מָה-אוֹחִיל לַיהוָה,
עוֹד.
מלך ישראל ראה באלישע הגורם למציאות של הרעב הקשה, מפני שלדעתו היתה בידי הנביא היכולת
לבקש רחמים ולהתפלל, ולא עשה כן, ובשל כך ציווה המלך להרגו.
שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.