מלכים ב פרק יז

חלוקת הפרק:

1. מלכות הושע בן אלה ודרכו הרוחנית - א – ב
2. סיבות מדיניות לגלות – המרד והגלות - ג – ו
3. סיבות רוחניות לגלות ולחורבן - ז – כג
4. המציאות המדינית והרוחנית בארץ בעקבות הגלות – כד – מא

1. מלכות הושע בן אלה ודרכו הרוחנית. (א – ב)

 א בִּשְׁנַת שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה, לְאָחָז מֶלֶךְ יְהוּדָה:  מָלַךְ הוֹשֵׁעַ בֶּן-אֵלָה בְשֹׁמְרוֹן, עַל-יִשְׂרָאֵל--תֵּשַׁע שָׁנִים. 

 ב וַיַּעַשׂ הָרַע, בְּעֵינֵי יְהוָה:  רַק, לֹא כְּמַלְכֵי יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר הָיוּ, לְפָנָיו. 

 הושע בן אלה - המלך האחרון בישראל, שמלך אחר שקשר על פקח בן רמלייהו והמיתו. "ויקשור קשר הושע בן

 אלה על פקח בן רמלייהו ויכהו וימיתהו וימלוך תחתיו..." (מלכים ב', טו, ל), אף הוא עשה את הרע בעיני ה',

 אך בשונה לקודמיו מציין הכתוב, "רק לא כמלכי ישראל אשר היו לפניו" (ב), והכוונה למעשהו הטוב שעשה,

 כשביטל השמרים שהושיב ירבעם לבל יעלו לירושלים ברגלים, "...ויעש (ירבעם) שני עגלי זהב ויאמר אליהם

 רב לכם מעלות ירושלים הנה אלוהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים" (מלכים א', יב, כח).

2. סיבות מדיניות לגלות – המרד. (ג – ו)

    ג עָלָיו עָלָה, שַׁלְמַנְאֶסֶר מֶלֶךְ אַשּׁוּר; וַיְהִי-לוֹ הוֹשֵׁעַ עֶבֶד, וַיָּשֶׁב לוֹ מִנְחָה. 

    ד וַיִּמְצָא מֶלֶךְ-אַשּׁוּר בְּהוֹשֵׁעַ קֶשֶׁר, אֲשֶׁר שָׁלַח מַלְאָכִים אֶל-סוֹא מֶלֶךְ-מִצְרַיִם, וְלֹא-הֶעֱלָה מִנְחָה לְמֶלֶךְ

       אַשּׁוּר, כְּשָׁנָה בְשָׁנָה; וַיַּעַצְרֵהוּ מֶלֶךְ אַשּׁוּר, וַיַּאַסְרֵהוּ בֵּית כֶּלֶא. 

    ה וַיַּעַל מֶלֶךְ-אַשּׁוּר, בְּכָל-הָאָרֶץ; וַיַּעַל, שֹׁמְרוֹן, וַיָּצַר עָלֶיהָ, שָׁלֹשׁ שָׁנִים. 

    ו בִּשְׁנַת הַתְּשִׁעִית לְהוֹשֵׁעַ, לָכַד מֶלֶךְ-אַשּׁוּר אֶת-שֹׁמְרוֹן, וַיֶּגֶל אֶת-יִשְׂרָאֵל, אַשּׁוּרָה; וַיֹּשֶׁב אוֹתָם בַּחְלַח

       וּבְחָבוֹר, נְהַר גּוֹזָן וְעָרֵי מָדָי

    מלך ישראל הושע בן אלה, הרבה לחטוא ואף מרד במלך אשור, ולא העלה לו מנחה (מס) שהטיל עליו מלך אשור,

    ומשפנה הושע לסוא מלך מצרים וקשר עמו קשר (ברית), עלה עליו שלמנאסר מלך אשור ופעל נגדו ונגד ישראל.

    א. "ויאסרהו בית כלא" (ד) – עצר אותו מלשוב לארצו, ואסרו בבית כלא

    ב. "יצר עליה שלש שנים" (ה) – הטיל מצור על ישראל (שומרן)

    ג. "...ויגל את ישראל אשורה ויישב אותם בחלח ובחבור ..." – הגלה את ישראל.

3. סיבות רוחניות לגלות ולחורבן - חטאים. – (ז – כג)

  ז וַיְהִי, כִּי-חָטְאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל לַיהוָה אֱלֹהֵיהֶם, הַמַּעֲלֶה אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, מִתַּחַת יַד פַּרְעֹה מֶלֶךְ-מִצְרָיִם;

     וַיִּירְאוּ, אֱלֹהִים אֲחֵרִים. 

  ח וַיֵּלְכוּ, בְּחֻקּוֹת הַגּוֹיִם, אֲשֶׁר הוֹרִישׁ יְהוָה, מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וּמַלְכֵי יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר עָשׂוּ. 

  ט וַיְחַפְּאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, דְּבָרִים אֲשֶׁר לֹא-כֵן, עַל-יְהוָה, אֱלֹהֵיהֶם; וַיִּבְנוּ לָהֶם בָּמוֹת בְּכָל-עָרֵיהֶם, מִמִּגְדַּל

     נוֹצְרִים עַד עִיר מִבְצָר. 

   י וַיַּצִּבוּ לָהֶם מַצֵּבוֹת, וַאֲשֵׁרִים, עַל כָּל-גִּבְעָה גְבֹהָה, וְתַחַת כָּל-עֵץ רַעֲנָן. 

 יא וַיְקַטְּרוּ-שָׁם, בְּכָל-בָּמוֹת, כַּגּוֹיִם, אֲשֶׁר-הֶגְלָה יְהוָה מִפְּנֵיהֶם; וַיַּעֲשׂוּ דְּבָרִים רָעִים, לְהַכְעִיס אֶת  יְהוָה. 

 יב וַיַּעַבְדוּ, הַגִּלֻּלִים, אֲשֶׁר אָמַר יְהוָה לָהֶם, לֹא תַעֲשׂוּ אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה. 

 יג וַיָּעַד יְהוָה בְּיִשְׂרָאֵל וּבִיהוּדָה בְּיַד כָּל-נביאו (נְבִיאֵי) כָל-חֹזֶה לֵאמֹר, שֻׁבוּ מִדַּרְכֵיכֶם הָרָעִים וְשִׁמְרוּ

     מִצְו‍ֹתַי חֻקּוֹתַי, כְּכָל-הַתּוֹרָה, אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶת-אֲבֹתֵיכֶם--וַאֲשֶׁר שָׁלַחְתִּי אֲלֵיכֶם, בְּיַד עֲבָדַי הַנְּבִיאִים. 

 יד וְלֹא, שָׁמֵעוּ; וַיַּקְשׁוּ אֶת-עָרְפָּם, כְּעֹרֶף אֲבוֹתָם, אֲשֶׁר לֹא הֶאֱמִינוּ, בַּיהוָה אֱלֹהֵיהֶם. 

 טו וַיִּמְאֲסוּ אֶת-חֻקָּיו, וְאֶת-בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר כָּרַת אֶת-אֲבוֹתָם, וְאֵת עֵדְו‍ֹתָיו, אֲשֶׁר הֵעִיד בָּם; וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי הַהֶבֶל,

     וַיֶּהְבָּלוּ, וְאַחֲרֵי הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתָם, אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֹתָם לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת כָּהֶם. 

 טז וַיַּעַזְבוּ, אֶת-כָּל-מִצְו‍ֹת יְהוָה אֱלֹהֵיהֶם, וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם מַסֵּכָה, שנים (שְׁנֵי) עֲגָלִים; וַיַּעֲשׂוּ אֲשֵׁירָה, וַיִּשְׁתַּחֲווּ

     לְכָל-צְבָא הַשָּׁמַיִם, וַיַּעַבְדוּ, אֶת-הַבָּעַל. 

 יז וַיַּעֲבִירוּ אֶת-בְּנֵיהֶם וְאֶת-בְּנוֹתֵיהֶם, בָּאֵשׁ, וַיִּקְסְמוּ קְסָמִים, וַיְנַחֵשׁוּ; וַיִּתְמַכְּרוּ, לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה

    לְהַכְעִיסוֹ.

 יח וַיִּתְאַנַּף יְהוָה מְאֹד בְּיִשְׂרָאֵל, וַיְסִרֵם מֵעַל פָּנָיו:  לֹא נִשְׁאַר, רַק שֵׁבֶט יְהוּדָה לְבַדּוֹ. 

 יט גַּם-יְהוּדָה—לֹא שָׁמַר, אֶת-מִצְו‍ֹת יְהוָה אֱלֹהֵיהֶם; וַיֵּלְכוּ, בְּחֻקּוֹת יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר עָשׂוּ. 

  כ וַיִּמְאַס יְהוָה בְּכָל-זֶרַע יִשְׂרָאֵל, וַיְעַנֵּם, וַיִּתְּנֵם, בְּיַד-שֹׁסִים--עַד אֲשֶׁר הִשְׁלִיכָם, מִפָּנָיו. 

כא כִּי-קָרַע יִשְׂרָאֵל, מֵעַל בֵּית דָּוִד, וַיַּמְלִיכוּ, אֶת-יָרָבְעָם בֶּן-נְבָט; וידא (וַיַּדַּח) יָרָבְעָם אֶת-יִשְׂרָאֵל מֵאַחֲרֵי

     יְהוָה, וְהֶחֱטִיאָם חֲטָאָה גְדוֹלָה. 

כב וַיֵּלְכוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, בְּכָל-חַטֹּאות יָרָבְעָם אֲשֶׁר עָשָׂה:  לֹא-סָרוּ, מִמֶּנָּה. 

כג עַד אֲשֶׁר-הֵסִיר יְהוָה אֶת-יִשְׂרָאֵל, מֵעַל פָּנָיו, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר, בְּיַד כָּל-עֲבָדָיו הַנְּבִיאִים; וַיִּגֶל יִשְׂרָאֵל מֵעַל

    אַדְמָתוֹ, אַשּׁוּרָה, עַד, הַיּוֹם הַזֶּה. 

    "ויהי כי חטאו בני ישראל...", עולה שהמרד וכל הנזכר לעיל הם תוצאה נלווית לסיבות האמיתיות שהינן

    חטאי ישראל בארץ, כי עד שלא מלך הושע בן אלה, היו ישראל אנוסים בידי המלכים שמלכו עליהם, שלא

    הניחום לעלות לירושלים ואף עבדו את עגלי הזהב שעשה ירבעם, אבל משמלך עליהם הושע בן אלה וביטל

    את השומרים שמנעו מהם לעלות לירושלים, והיתה בידיהם הברירה לחדול מעבודה זרה, ועם זאת לא שבו

    מדרכם ולא עלו לירושלים והמשיכו בפולחנם – עבודה זרה, ומכאן הטעם מדוע נגזרה והתרחשה עליהם

    הגלות בתקופת הושע בן אלה דווקא. (רש"י)

     סכום: הסיבת הרוחניות לגלות ולחרבן:

     א. עבודה זרה –                                                         "ויצבו להם מצבות ואשרים" (י)

                                                                                   "ויעבדו האלילים" (יב)

     ב. לא שמעו לאזהרות הנביאים,

         ולא שבו מדרכם הרעה –                                         "ויעד ה' בישראל וביהודה ביד כל נביאי

                                                                                     כל חוזה לאמר שובו מדרכיכם הרעים..." (יג)

                                                                                  "ולא שמעו ויקשו את עורפם..." (יד)

     ג. לכתם ודבקותם בירבעם ובדרכו מטעמים שלילים,

        אחר שהדיחם בעגלי זהב והתנתקותם מיהודה מבחירה – "כי קרע ישראל מעל בית דוד וימליכו את

                                                                                     ירבעם בן נבט וידא ירבעם את ישראל

                                                                                     מאחרי ה' והחטיאם חטאה גדולה" (כא)

4. המציאות המדינית והרוחנית בישראל בעקבות הגלות. (כד – מא)

 כד וַיָּבֵא מֶלֶךְ-אַשּׁוּר מִבָּבֶל וּמִכּוּתָה וּמֵעַוָּא וּמֵחֲמָת, וּסְפַרְוַיִם, וַיֹּשֶׁב בְּעָרֵי שֹׁמְרוֹן, תַּחַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וַיִּרְשׁוּ,

      אֶת שֹׁמְרוֹן, וַיֵּשְׁבוּ, בְּעָרֶיהָ. 

 כה וַיְהִי, בִּתְחִלַּת שִׁבְתָּם שָׁם, לֹא יָרְאוּ, אֶת-יְהוָה; וַיְשַׁלַּח יְהוָה בָּהֶם אֶת-הָאֲרָיוֹת, וַיִּהְיוּ הֹרְגִים בָּהֶם. 

 כו  וַיֹּאמְרוּ, לְמֶלֶךְ אַשּׁוּר לֵאמֹר, הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִגְלִיתָ וַתּוֹשֶׁב בְּעָרֵי שֹׁמְרוֹן, לֹא יָדְעוּ, אֶת-מִשְׁפַּט אֱלֹהֵי

      הָאָרֶץ; וַיְשַׁלַּח-בָּם אֶת-הָאֲרָיוֹת, וְהִנָּם מְמִיתִים אוֹתָם, כַּאֲשֶׁר אֵינָם יֹדְעִים, אֶת-מִשְׁפַּט אֱלֹהֵי הָאָרֶץ. 

 כז  וַיְצַו מֶלֶךְ-אַשּׁוּר לֵאמֹר, הֹלִיכוּ שָׁמָּה אֶחָד מֵהַכֹּהֲנִים אֲשֶׁר הִגְלִיתֶם מִשָּׁם, וְיֵלְכוּ, וְיֵשְׁבוּ שָׁם; וְיֹרֵם,

      אֶת מִשְׁפַּט אֱלֹהֵי הָאָרֶץ. 

כח וַיָּבֹא אֶחָד מֵהַכֹּהֲנִים, אֲשֶׁר הִגְלוּ מִשֹּׁמְרוֹן, וַיֵּשֶׁב, בְּבֵית-אֵל; וַיְהִי מוֹרֶה אֹתָם, אֵיךְ יִירְאוּ אֶת-יְהוָה. 

 כט וַיִּהְיוּ עֹשִׂים, גּוֹי גּוֹי אֱלֹהָיו; וַיַּנִּיחוּ בְּבֵית הַבָּמוֹת, אֲשֶׁר עָשׂוּ הַשֹּׁמְרֹנִים, גּוֹי גּוֹי בְּעָרֵיהֶם, אֲשֶׁר הֵם

      יֹשְׁבִים שָׁם. 

  ל  וְאַנְשֵׁי בָבֶל, עָשׂוּ אֶת-סֻכּוֹת בְּנוֹת, וְאַנְשֵׁי-כוּת, עָשׂוּ אֶת-נֵרְגַל; וְאַנְשֵׁי חֲמָת, עָשׂוּ אֶת-אֲשִׁימָא. 

 לא וְהָעַוִּים עָשׂוּ נִבְחַז, וְאֶת-תַּרְתָּק; וְהַסְפַרְוִים, שֹׂרְפִים אֶת-בְּנֵיהֶם בָּאֵשׁ, לְאַדְרַמֶּלֶךְ וַעֲנַמֶּלֶךְ, אלה ספרים

      (אֱלֹהֵי סְפַרְוָיִם). 

  לב וַיִּהְיוּ יְרֵאִים, אֶת-יְהוָה; וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם מִקְצוֹתָם כֹּהֲנֵי בָמוֹת, וַיִּהְיוּ עֹשִׂים לָהֶם בְּבֵית הַבָּמוֹת. 

  לג אֶת-יְהוָה, הָיוּ יְרֵאִים; וְאֶת-אֱלֹהֵיהֶם, הָיוּ עֹבְדִים, כְּמִשְׁפַּט הַגּוֹיִם, אֲשֶׁר-הִגְלוּ אֹתָם מִשָּׁם. 

  לד עַד הַיּוֹם הַזֶּה הֵם עֹשִׂים, כַּמִּשְׁפָּטִים הָרִאשֹׁנִים:  אֵינָם יְרֵאִים, אֶת-יְהוָה, וְאֵינָם עֹשִׂים כְּחֻקֹּתָם וּכְמִשְׁפָּטָם,

       וְכַתּוֹרָה וְכַמִּצְוָה אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת-בְּנֵי יַעֲקֹב אֲשֶׁר-שָׂם שְׁמוֹ יִשְׂרָאֵל. 

  לה וַיִּכְרֹת יְהוָה אִתָּם, בְּרִית, וַיְצַוֵּם לֵאמֹר, לֹא תִירְאוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים; וְלֹא-תִשְׁתַּחֲווּ לָהֶם--וְלֹא תַעַבְדוּם,

       וְלֹא תִזְבְּחוּ לָהֶם. 

  לו כִּי אִם-אֶת-יְהוָה, אֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּכֹחַ גָּדוֹל וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה--אֹתוֹ תִירָאוּ; וְלוֹ תִשְׁתַּחֲווּ,

      וְלוֹ תִזְבָּחוּ. 

  לז וְאֶת-הַחֻקִּים וְאֶת-הַמִּשְׁפָּטִים וְהַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה, אֲשֶׁר כָּתַב לָכֶם--תִּשְׁמְרוּן לַעֲשׂוֹת, כָּל-הַיָּמִים; וְלֹא תִירְאוּ,

      אֱלֹהִים אֲחֵרִים. 

 לח וְהַבְּרִית אֲשֶׁר-כָּרַתִּי אִתְּכֶם, לֹא תִשְׁכָּחוּ; וְלֹא תִירְאוּ, אֱלֹהִים אֲחֵרִים. 

 לט כִּי אִם-אֶת-יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, תִּירָאוּ--וְהוּא יַצִּיל אֶתְכֶם, מִיַּד כָּל-אֹיְבֵיכֶם. 

  מ  וְלֹא, שָׁמֵעוּ:  כִּי אִם-כְּמִשְׁפָּטָם הָרִאשׁוֹן, הֵם עֹשִׂים. 

 מא וַיִּהְיוּ הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה, יְרֵאִים אֶת-יְהוָה, וְאֶת-פְּסִילֵיהֶם, הָיוּ עֹבְדִים; גַּם-בְּנֵיהֶם וּבְנֵי בְנֵיהֶם, כַּאֲשֶׁר עָשׂוּ

      אֲבֹתָם הֵם עֹשִׂים, עַד, הַיּוֹם הַזֶּה. 

      חלוקה משנית:

      א. העלאת הנוכרים (שומרונים וכותים) לארץ ישראל –                כד

      ב. חטאי המתיישבים החדשים בשומרון, ומותם בידי אריות -          כה

      ג. הפנייה למלך אשור בדבר האריות טורפי המתיישבים ותשובתו – כו – כח

      ד. המציאות המדינית והרוחנית בישראל (שומרון) -                     כט - מא

     א. עולה כי הגלות לא היתה שלמה, ורבים מישראל נשארו לשבת במקומם, ובמקום הגולים מישראל הושיב

         מלך אשור על אדמת ישראל גויים (שומרונים).

     ב. חטאי המתיישבים החדשים (שומרונים וכותים) אשר הושבו על אדמת ישראל, חטאו חטאים חמורים בדברים

         שבין אדם לחבירו, ובדברים שבענייני עריות, ועל זאת שלח ה' בהם את האריות, ואלה המיתו רבים מהם

         "ויהי בתחילת שבתם שם לא יראו את ה' וישלח ה' בהם את האריות ויהיו הורגים בהם" (כה)

     ג. "ויאמרו למלך אשור לאמר הגויים... וישלח בהם את האריות... כאשר אינם יודעים את משפט אלוהי

         הארץ" (כו), מאחר ופגיעת האריות הינה מעשה חריג, היתה פנייה למלך אשור בדבר מציאת פתרון לבעיה

         שהתעוררה עם הגויים שהושבו בארץ, בשל חטאיהם החמורים שבין אדם לחבירו, ובדברים שבענייני עריות

         ועוברים על "משפט אלוהי הארץ".

         תשובת מלך אשור "ויצוו מלך אשור לאמר הוליכו שמה אחד מן הכהנים... ויורם את משפט אלוהי

         הארץ" (כח) , מכאן שמלך אשור הורה לאשר להשיב אחד מן הכהנים, ששמשו בבתי הבמות שבממלכת

         ישראל, כדי להורות למתיישבים החדשים איך וכיצד לשתף עבודה זרה בעבודת ה'.

     ד. המציאות המדינית והרוחנית בישראל (שומרון) בעקבות הגליית רוב ישראל, והעלאת הנוכרים

         (שומרונים וכותים) לארץ ישראל. התפתחה בארץ מציאות חדשה, כשדרו גויים מארצות שונות שהובאו

לארץ על ידי מלך אשור, לצד ישראל שנותרו בארץ. בדרך זו רצה והשיג מלך אשור לחסום נסינות למרד

בעתיד, ומבחינה רוחנית הגויים שהובאו לארץ וחטאו ונענשו על ידי אריות, למדו מפי הכהן לשתף בעבודתם

(עבודה זרה) עבודת ה'. "ויהיו עושים גוי גוי אלוהיו", הינו כל הגויים הנזכרים המשיכו לעבוד את

אלוהיהם (עבדה זרה), ומעתה צרפו בעבודתם זו גם עבודת ה', "ויהיו הגויים האלה יראים את ה' ואת

פסיליהם היו עובדים גם בניהם ובני בניהם כאשר עשו אבותם הם עושים עד היום הזה" (מא)

       נקודות לעיון:

       א. העמים שהובאו לארץ על ידי מלך אשור נקראו "כותים ושומרנים", ואף שעבדו את ה' לא פסקו

           לעבוד את אלוהיהם כמנהגם, ומפני זאת הפכו סמל לגיור שאינו רצוי בעיני היהודים.

       ב. המתיישבים החדשים כונו "גרי אריות", מפני שאף על פי שהתגיירו לא היתה יראתם את ה' יראה

           שלמה וכנה, וכל גרותם נבעה מפחד האריות שפגעו בהם.

       ג. הסתירה לכאורה בפסוקים לג – לד:

          לג."את ה' היו יראים ואת אלוהיהם היו עובדים כמשפט הגויים אשר הגלו אותם משם"

          לד."עד היום הזה הם עושים כמשפטים הראשונים אינם יראים את ה' ואינם עושים כחוקותם

                 וכמשפטם וכתורה וכמצווה אשר צווה ה' את בני יעקב אשר שם שמו ישראל"

      הסתירה לכאורה: פסוק לג נאמר שהגויים היו יראים את ה'.

                              פסוק לד נאמר שלא היו יראים את ה'.

      ישוב הקושי:

      אפשרות ראשונה:

      בפסוק לג מציין שהגויים היו יראים את ה' באופן כללי, ועיקר יראתם באה לידי ביטוי בעבודת הקרבנות

                    בבתי הבמות של ישראל.  

      בפסוק לד נאמר: "אינם יראים את ה'", מפני שיראתם לא היתה שלמה וכל יראתם את ה' היתה מפחד

                    האריות שטרפו בהם.

     אפשרות שניה:

     פסוק לג מתייחס לגויים שהובאו לישראל במקום הגולים שגלו, ואכן הם היו יראים את ה'.

     פסוק לד מתייחס לישראל שגלו מישראל ואף שגלו לא שבו מדרכם הרעה, והמשיכו לעשות כמשפטם הראשון –

                 עבודה זרה, כפי שהיו עושים בישראל טרם גלותם (רד"ק), או הכוונה לישראל שנותרו בארץ אשר

                 המשיכו לחטוא ולעבוד עבודה כדרך הגויים.

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.

לעלוי נשמת רבקה חיה בת מרסל מסודי