שמואל ב פרק יג

 חלוקת הפרק

1. מעשי אמנון בתמר – א – ב
2. עצת יונדב לאמנון – ג – ז
3. תמר בבית אמנון – ח – טו
4. תגובת תמר לאונס -           טז – יט
5. תגובת אבשלום לאונס ותגובת דוד – כ – כב
6. הריגת אמנון ביד אבשלום –   כג – ל
7. אבל דוד ותנחומי יונדב –  לא – לו
8. בריחת אבשלום -  לז  - לח     

 1.מעשי אמנון בתמר (א-ב)

   א וַיְהִי אַחֲרֵי-כֵן, וּלְאַבְשָׁלוֹם בֶּן-דָּוִד אָחוֹת יָפָה--וּשְׁמָהּ תָּמָר; וַיֶּאֱהָבֶהָ, אַמְנוֹן בֶּן-דָּוִד. ב וַיֵּצֶר                                   

   לְאַמְנוֹן לְהִתְחַלּוֹת, בַּעֲבוּר תָּמָר אֲחֹתוֹ--כִּי בְתוּלָה, הִיא; וַיִּפָּלֵא בְּעֵינֵי אַמְנוֹן, לַעֲשׂוֹת לָהּ מְאוּמָה.

   אמנון בנו של דוד מאחינועם היזרעאלית, התאהב בתמר אחות אבשלום (תמר ואבשלום אחים מהאב

   דוד ומן האם מעכה בת מלך גשור), ומרוב אהבתו אליה ואי יכולת להשיגה נעשה חולה.

2.עצת יונדב לאמנון (ג-ז)

  ג וּלְאַמְנוֹן רֵעַ, וּשְׁמוֹ יוֹנָדָב, בֶּן-שִׁמְעָה, אֲחִי דָוִד; וְיוֹנָדָב, אִישׁ חָכָם מְאֹד. ד וַיֹּאמֶר לוֹ, מַדּוּעַ אַתָּה  

  כָּכָה דַּל בֶּן-הַמֶּלֶךְ בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר--הֲלוֹא, תַּגִּיד לִי; וַיֹּאמֶר לוֹ, אַמְנוֹן, אֶת-תָּמָר אֲחוֹת אַבְשָׁלֹם אָחִי, אֲנִי

  אֹהֵב. ה וַיֹּאמֶר לוֹ יְהוֹנָדָב, שְׁכַב עַל-מִשְׁכָּבְךָ וְהִתְחָל; וּבָא אָבִיךָ לִרְאוֹתֶךָ, וְאָמַרְתָּ אֵלָיו תָּבֹא נָא תָמָר

  אֲחוֹתִי וְתַבְרֵנִי לֶחֶם וְעָשְׂתָה לְעֵינַי אֶת-הַבִּרְיָה, לְמַעַן אֲשֶׁר אֶרְאֶה, וְאָכַלְתִּי מִיָּדָהּ. ו וַיִּשְׁכַּב אַמְנוֹן,

  וַיִּתְחָל; וַיָּבֹא הַמֶּלֶךְ לִרְאוֹתוֹ, וַיֹּאמֶר אַמְנוֹן אֶל-הַמֶּלֶךְ תָּבוֹא-נָא תָּמָר אֲחֹתִי וּתְלַבֵּב לְעֵינַי שְׁתֵּי לְבִבוֹת,

  וְאֶבְרֶה, מִיָּדָהּ. ז וַיִּשְׁלַח דָּוִד אֶל-תָּמָר, הַבַּיְתָה לֵאמֹר: לְכִי נָא, בֵּית אַמְנוֹן אָחִיךְ, וַעֲשִׂי-לוֹ, הַבִּרְיָה.

  כשראה יונדב בן שמעה (שמה) אחי דוד חבירו של אמנון בצערו, יעץ לו לעשות עצמו חולה וכשאביו

  דוד יבא לבקרו, יבקש ממנו שתמר אחותו תבוא לביתו ותסעד אותו – להכין לו אוכל "ואמרת אליו תבא

  נא תמר אחותי ותברני (תאכיל) לחם" (ה), ואמנון עושה כעצת יונדב ומבקש מדוד לשלוח אליו את תמר

  ודוד מסכים.

3.תמר בבית אמנון (ח-טו)

  ח וַתֵּלֶךְ תָּמָר, בֵּית אַמְנוֹן אָחִיהָ--וְהוּא שֹׁכֵב; וַתִּקַּח אֶת-הַבָּצֵק ותלוש (וַתָּלָשׁ) וַתְּלַבֵּב לְעֵינָיו, וַתְּבַשֵּׁל

  אֶת-הַלְּבִבוֹת. ט וַתִּקַּח אֶת-הַמַּשְׂרֵת וַתִּצֹק לְפָנָיו, וַיְמָאֵן לֶאֱכוֹל; וַיֹּאמֶר אַמְנוֹן, הוֹצִיאוּ כָל-אִישׁ מֵעָלַי,

  וַיֵּצְאוּ כָל-אִישׁ, מֵעָלָיו. י וַיֹּאמֶר אַמְנוֹן אֶל-תָּמָר, הָבִיאִי הַבִּרְיָה הַחֶדֶר, וְאֶבְרֶה, מִיָּדֵךְ; וַתִּקַּח תָּמָר,

  אֶת-הַלְּבִבוֹת אֲשֶׁר עָשָׂתָה, וַתָּבֵא לְאַמְנוֹן אָחִיהָ, הֶחָדְרָה. יא וַתַּגֵּשׁ אֵלָיו, לֶאֱכֹל; וַיַּחֲזֶק-בָּהּ וַיֹּאמֶר לָהּ,

  בּוֹאִי שִׁכְבִי עִמִּי אֲחוֹתִי. יב וַתֹּאמֶר לוֹ, אַל-אָחִי אַל-תְּעַנֵּנִי--כִּי לֹא-יֵעָשֶׂה כֵן, בְּיִשְׂרָאֵל: אַל-תַּעֲשֵׂה,

  אֶת-הַנְּבָלָה הַזֹּאת. יג וַאֲנִי, אָנָה אוֹלִיךְ אֶת-חֶרְפָּתִי, וְאַתָּה תִּהְיֶה כְּאַחַד הַנְּבָלִים, בְּיִשְׂרָאֵל; וְעַתָּה דַּבֶּר

  נָא אֶל-הַמֶּלֶךְ, כִּי לֹא יִמְנָעֵנִי מִמֶּךָּ. יד וְלֹא אָבָה, לִשְׁמֹעַ בְּקוֹלָהּ; וַיֶּחֱזַק מִמֶּנָּה וַיְעַנֶּהָ, וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ.

  טו וַיִּשְׂנָאֶהָ אַמְנוֹן, שִׂנְאָה גְּדוֹלָה מְאֹד--כִּי גְדוֹלָה הַשִּׂנְאָה אֲשֶׁר שְׂנֵאָהּ, מֵאַהֲבָה אֲשֶׁר אֲהֵבָהּ; וַיֹּאמֶר

  לָהּ אַמְנוֹן, קוּמִי לֵכִי.

  כשבאה תמר לבית אמנון ברשות אביה דוד, הכינה לו לביבות ואמנון מסרב לאכול עד שיצאו כל המשרתים

  מהבית ואז ביקש מתמר לשכב עמה, ומשסירבה ולמרות התנגדותה, מענה אותה אמנון ושוכב איתה ומשלחה

  מביתו "... ויאמר לה אמנון קומי לכי" (טו)

4.תגובת תמר לאונס (טז-יט)

 טז וַתֹּאמֶר לוֹ, אַל-אוֹדֹת הָרָעָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת, מֵאַחֶרֶת אֲשֶׁר-עָשִׂיתָ עִמִּי, לְשַׁלְּחֵנִי; וְלֹא אָבָה, לִשְׁמֹעַ

 לָהּ. יז וַיִּקְרָא, אֶת-נַעֲרוֹ מְשָׁרְתוֹ, וַיֹּאמֶר, שִׁלְחוּ-נָא אֶת-זֹאת מֵעָלַי הַחוּצָה; וּנְעֹל הַדֶּלֶת, אַחֲרֶיהָ.

 יח וְעָלֶיהָ כְּתֹנֶת פַּסִּים, כִּי כֵן תִּלְבַּשְׁןָ בְנוֹת-הַמֶּלֶךְ הַבְּתוּלֹת מְעִילִים; וַיֹּצֵא אוֹתָהּ מְשָׁרְתוֹ הַחוּץ, וְנָעַל

 הַדֶּלֶת אַחֲרֶיהָ. יט וַתִּקַּח תָּמָר אֵפֶר עַל-רֹאשָׁהּ, וּכְתֹנֶת הַפַּסִּים אֲשֶׁר עָלֶיהָ קָרָעָה; וַתָּשֶׂם יָדָהּ עַל

 רֹאשָׁהּ, וַתֵּלֶךְ הָלוֹךְ וְזָעָקָה.

 1.מבקשת מאמנון שלא ישלחה ומוסיפה שמעשה הגירוש חמור יותר ממעשה האונס "ותאמר לו על

    אודות הרעה הגדולה הזאת מאחרת אשר עשית עמי לשלחני ולא אבה לשמוע לה" (טז)

 2.קורעת את כתונת הפסים שעליה – כתונת בנות המלך הבתולות.

 3.שמה אפר על ראשה.

 4.הלכה וזעקה לעיני כל מרוב צער וכאב.

5.תגובת אבשלום לאונס ותגובת דוד (כ-כב)

  כ וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ אַבְשָׁלוֹם אָחִיהָ, הַאֲמִינוֹן אָחִיךְ הָיָה עִמָּךְ, וְעַתָּה אֲחוֹתִי הַחֲרִישִׁי אָחִיךְ הוּא, אַל

  תָּשִׁיתִי אֶת-לִבֵּךְ לַדָּבָר הַזֶּה; וַתֵּשֶׁב תָּמָר וְשֹׁמֵמָה, בֵּית אַבְשָׁלוֹם אָחִיהָ. כא וְהַמֶּלֶךְ דָּוִד--שָׁמַע, אֵת

  כָּל-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה; וַיִּחַר לוֹ, מְאֹד. כב וְלֹא-דִבֶּר אַבְשָׁלוֹם עִם-אַמְנוֹן, לְמֵרָע וְעַד-טוֹב: כִּי-שָׂנֵא

  אַבְשָׁלוֹם, אֶת-אַמְנוֹן, עַל-דְּבַר אֲשֶׁר עִנָּה, אֵת תָּמָר אֲחֹתוֹ.

  בהיוודע דבר האונס לאבשלום אחיה, א. ביקש ממנה לשתוק לבל יתגלה הדבר.

                                                   ב. שונא את אמנון ולא מדבר איתו מטוב ועד רע.

  תגובת דוד – בשמוע דוד את דבר האונס, הכיר בתחבולת אמנון ובמעשהו, וכעס מאוד

                   "ויחר לו מאוד" (כא)                  

6.הריגת אמנון בידי אבשלום (כג-ל)
  כג וַיְהִי, לִשְׁנָתַיִם יָמִים, וַיִּהְיוּ גֹזְזִים לְאַבְשָׁלוֹם, בְּבַעַל חָצוֹר אֲשֶׁר עִם-אֶפְרָיִם; וַיִּקְרָא אַבְשָׁלוֹם, לְכָל

  בְּנֵי הַמֶּלֶךְ. כד וַיָּבֹא אַבְשָׁלוֹם, אֶל-הַמֶּלֶךְ, וַיֹּאמֶר, הִנֵּה-נָא גֹזְזִים לְעַבְדֶּךָ; יֵלֶךְ-נָא הַמֶּלֶךְ וַעֲבָדָיו, עִם

  עַבְדֶּךָ. כה וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל-אַבְשָׁלוֹם, אַל-בְּנִי אַל-נָא נֵלֵךְ כֻּלָּנוּ, וְלֹא נִכְבַּד, עָלֶיךָ; וַיִּפְרָץ-בּוֹ וְלֹא-אָבָה

  לָלֶכֶת, וַיְבָרְכֵהוּ. כו וַיֹּאמֶר, אַבְשָׁלוֹם, וָלֹא, יֵלֶךְ-נָא אִתָּנוּ אַמְנוֹן אָחִי; וַיֹּאמֶר לוֹ הַמֶּלֶךְ, לָמָּה יֵלֵךְ עִמָּךְ.

  כז וַיִּפְרָץ-בּוֹ, אַבְשָׁלוֹם; וַיִּשְׁלַח אִתּוֹ אֶת-אַמְנוֹן, וְאֵת כָּל-בְּנֵי הַמֶּלֶךְ. כח וַיְצַו אַבְשָׁלוֹם אֶת-נְעָרָיו

  לֵאמֹר, רְאוּ נָא כְּטוֹב לֵב-אַמְנוֹן בַּיַּיִן וְאָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם הַכּוּ אֶת-אַמְנוֹן וַהֲמִתֶּם אֹתוֹ--אַל-תִּירָאוּ: הֲלוֹא,

  כִּי אָנֹכִי צִוִּיתִי אֶתְכֶם--חִזְקוּ, וִהְיוּ לִבְנֵי-חָיִל. כט וַיַּעֲשׂוּ נַעֲרֵי אַבְשָׁלוֹם, לְאַמְנוֹן, כַּאֲשֶׁר צִוָּה, אַבְשָׁלוֹם;  

  וַיָּקֻמוּ כָּל-בְּנֵי הַמֶּלֶךְ, וַיִּרְכְּבוּ אִישׁ עַל-פִּרְדּוֹ--וַיָּנֻסוּ. ל וַיְהִי, הֵמָּה בַדֶּרֶךְ, וְהַשְּׁמֻעָה בָאָה, אֶל-דָּוִד לֵאמֹר:

  הִכָּה אַבְשָׁלוֹם אֶת-כָּל-בְּנֵי הַמֶּלֶךְ, וְלֹא-נוֹתַר מֵהֶם אֶחָד.

  כחלוף שנתיים מאז אונס תמר, ערך אבשלום מסיבה לכבוד גז צאנו, והזמין את דוד ואת אחיו. כאשר

  דוד נמנע מלבוא כדי לא להטריח את אבשלום, הפציר אבשלום בדוד לשלוח את אמנון אחיו במקומו,

  ובמהלך המסיבה ציווה אבשלום את נעריו לרצוח את אמנון כנקמה על מה שעשה לתמר אחותו, ומשנהרג

  ברחו שאר בני המלך "... ויקומו כל בני המלך וירכבו איש על פרדו וינוסו" (כט). כשהגיע השמועה

  לדוד, חשב שאבשלום הרג את כל בניו והחל להתאבל.  

7.אבל דוד ותנחומי יונדב (לא-לו)
  לא וַיָּקָם הַמֶּלֶךְ וַיִּקְרַע אֶת-בְּגָדָיו, וַיִּשְׁכַּב אָרְצָה; וְכָל-עֲבָדָיו נִצָּבִים, קְרֻעֵי בְגָדִים. לב וַיַּעַן יוֹנָדָב בֶּן

  שִׁמְעָה אֲחִי-דָוִד וַיֹּאמֶר, אַל-יֹאמַר אֲדֹנִי אֵת כָּל-הַנְּעָרִים בְּנֵי-הַמֶּלֶךְ הֵמִיתוּ--כִּי-אַמְנוֹן לְבַדּוֹ, מֵת: כִּי

  עַל-פִּי אַבְשָׁלוֹם, הָיְתָה שׂוּמָה, מִיּוֹם עַנֹּתוֹ, אֵת תָּמָר אֲחֹתוֹ. לג וְעַתָּה אַל-יָשֵׂם אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ אֶל-לִבּוֹ,

  דָּבָר לֵאמֹר, כָּל-בְּנֵי הַמֶּלֶךְ, מֵתוּ: כִּי-אם אַמְנוֹן לְבַדּוֹ, מֵת. לד וַיִּבְרַח, אַבְשָׁלוֹם; וַיִּשָּׂא הַנַּעַר הַצֹּפֶה,

  אֶת-עֵינָו, וַיַּרְא וְהִנֵּה עַם-רַב הֹלְכִים מִדֶּרֶךְ אַחֲרָיו, מִצַּד הָהָר. לה וַיֹּאמֶר יוֹנָדָב אֶל-הַמֶּלֶךְ, הִנֵּה בְנֵי

  הַמֶּלֶךְ בָּאוּ: כִּדְבַר עַבְדְּךָ, כֵּן הָיָה. לו וַיְהִי כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר, וְהִנֵּה בְנֵי-הַמֶּלֶךְ בָּאוּ, וַיִּשְׂאוּ קוֹלָם, וַיִּבְכּוּ;

  וְגַם-הַמֶּלֶךְ, וְכָל-עֲבָדָיו, בָּכוּ, בְּכִי גָּדוֹל מְאֹד.

  כאמור דוד חשב שאבשלום הרג את כל בניו, והחל להתאבל. דוד ועבדיו קרעו את בגדיהם, ואז יונדב

  אמר לדוד שהשמועה לא היתה מדויקת, ורק אמנון הומת כנקמה על אונס תמר, ואחר הנער הצופה ראה

  הרבה אנשים מתקרבים ובזה הכיר יונדב שהוא צדק, ואכן היו אלה בני המלך שהגיעו "ויאמר יונדב

  אל המלך הנה בני המלך באו כדבר עבדך כן היה" (לה), ודוד ועבדיו בתגובה בכו בכי גדול על כל

  מה שנעשה.

8.בריחת אבשלום (לז-לח)

  לז וְאַבְשָׁלוֹם בָּרַח, וַיֵּלֶךְ אֶל-תַּלְמַי בֶּן-עמיחור (עַמִּיהוּד) מֶלֶךְ גְּשׁוּר; וַיִּתְאַבֵּל עַל-בְּנוֹ, כָּל-הַיָּמִים.

  לח וְאַבְשָׁלוֹם בָּרַח, וַיֵּלֶךְ גְּשׁוּר; וַיְהִי-שָׁם, שָׁלֹשׁ שָׁנִים. לט וַתְּכַל דָּוִד הַמֶּלֶךְ, לָצֵאת אֶל-אַבְשָׁלוֹם:

  כִּי נִחַם עַל-אַמְנוֹן, כִּי-מֵת.

  מחשש לתגובת אביו, ברח אבשלום אל תלמי מלך גשור (הסבא שלו) ושהה אצלו שלש שנים, וגם

  שדוד החל להתגעגע לאבשלום עם כל זאת לא קרא לאבשלום לשוב.

                                      שאלות ותשובות על פרק יג

1. א. מי היה יונדב בן שמעה, מה היתה קרבתו לבית דוד ובאילו הקשרים נזכר בפרק?

    ב. כיצד ניסתה תמר לעכב את אמנון מלממש את רצונו?

ת. א. יונדב היה רעו של אמנון, בנו של שמעה אחי דוד, דהיינו אחיינו של דוד ובן דודו של אמנון. שני ההקשרים

        בהם מוזכר בפרק הם: 1. עצתו "לטובת" אמנון, 2. נסיונו להמעיט בתחושה הרעה של דוד לגבי מות אמנון.

    ב. תמר ניסתה לפנות אל המצפון שלו "ואני אנה אוליך את חרפתי", אל ההיגיון שלו (לא יצא לך טוב מזה,

        אתה תחשב כאחד הנבלים), ולומר דברים שיעזרו לה למשוך זמן "דבר נא אל המלך כי לא ימנעך ממני".

2. א. 1. כיצד הגיב דוד על השמועה שהגיעה אליו בנוגע למעשה של אמנון?
3. כיצד הגיב דוד על השמועה שהגיע אליו בנוגע למעשה של אבשלום?

    ב. כיצד היה דוד להתייחס למעשי אדוניה, וכיצד השפיע יחס זה על מעשי אדוניהו?

ת. א. 1. דוד שמע וחרה לו מאוד, אך לא מסופר שהעניש את אמנון או שגינה אותו.

2. דוד חשב שכל בניו מתו ובעקבות זאת קרע את בגדיו וישב ארצה, לאחר מכן הבין שאמנון לבדו מת ולאחר

            זמן מה החל להתגעגע אל אבשלום, שברח כי ניחם על אמנון.

    ב. מל"א א, ו: "ולא עצבו (הוכיחו, הענישו) אביו מימיו לאמר מדוע ככה עשית", ומשום כך הרשה לעצמו

                       אדוניה להתנשא לומר שהוא ימלוך אחרי דוד, ולהתחיל בהכנות לכך.    

3. א. באיזו דרך יצר אבשלום מצב בו יוכל לנקום את נקמת אחותו מאת אמנון?

    ב. כיצד נימק דוד את סירובו להיענות לבקשת אבשלום?

ת. א. אבשלום ניצל יום של חגיגה ורצון טוב, זמן גז הצאן. הוא לקח עמו את שאר בני המלך, וביקש מדוד לבוא עם

        עבדיו להשתתף עמם בחגיגת גז הצאן. סירובו של דוד לבוא היה ככל הנראה צפוי, ובשלב זה ביקש אבשלום

        כי אמנון יבוא אתם במקומו. דוד חשד ברעיון זה, כי ידע שאבשלום לא מדבר עם אמנון ושאל "למה ילך

        עמך", אולם שלושה דברים שכנעוהו: הפצרתו הנוספת של אבשלום, העובדה "שרצה" קודם לכן שדוד עצמו

        יבוא עמם, והעובדה שגם שאר בני המלך יהיו שם. משום כך סבר שלא יאונה לאמנון כל רע והתיר זאת.

    ב. דוד נימק את אי נכונותו לבוא באמירה שאינו רוצה להכביד על אבשלום.

4. א. מהו המידע המוטעה שגרם לדוד לקרוע את בגדיו?

    ב. מה אמר יונדב לדוד לאחר הגיע דבר השמועה, ומה היתה מטרתו בדבריו אלו?

ת. א. המידע המוטעה היה שכל בני המלך מתו.

    ב. יונדב אמר לדוד שאמנון לבדו מת, כי היה הדבר מאת אבשלום שמחשבת הנקמה מאמנון היתה בלבו מיום

        ענותו את תמר אחותו. אל לדוד להאמין לשמועה שכל בני המלך מתו, כי אמנון לבדו מת. מטרתו היתה לעודד

        את דוד עד כמה שניתן במצב זה ע"י הבאת העובדות הנכונות: אזכור העובדה שאמנון לבדו מת ולא כל בני

        המלך, אזכור הגורם לכך (אבשלום) ואזכור הסיבה שגרמה לאבשלום לעשות זאת. 

5. א. מה עשה אבשלום לאחר שהרג את אמנון?

    ב. מה היה יחסו של דוד לאבשלום לאחר הריגת אמנון לפני פרוץ המרד, מה היה יחסו לאבשלום לאחר חזרתו

        מגשור לפני פרוץ המרד, ומה היה יחסו לאבשלום לאחר פרוץ המרד?

ת. א. לאחר שהרג את אמנון ברח אבשלום לגשור.

    ב. דוד לא ראה את אבשלום שלוש שנים. במשך הזמן החל להתגעגע אליו כי ניחם על מות אמנון, אך לא עשה

        כל ניסיון להשיב את אבשלום אליו. לאחר דברי האשה החכמה מתקוע, שלח דוד את יואב להשיב את

        אבשלום, אך לא הסכים לראות את פניו. לאחר שנתיים נוספות, קרא אבשלום אל המלך שיראהו או שימיתהו

        אם יש בו עוון, ואז נתרצה דוד וראה את פניו. לאחר המרד וכל מה שעבר דוד בעקבותיו עדיין גברו רגשותיו

        האבהיים וקרא ליואב, אבישי ואיתי לא להרוג את אבשלום. יואב לא שמע לו, ודוד ביכה את מותו.  

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.

לעלוי נשמת רבקה חיה בת מרסל מסודי