הדפס תוכן

שמואל ב פרק יט

 

חלוקת הפרק:

1. אבלו של דוד ותגובת העם – א - ה
2. תגובת יואב – ו - ט
3. שיבת דוד לירושלים – י – טז
4. פגישת דוד ושמעי – יז – כד
5. פגישת דוד ומפיבושת – כה – לא
6. הפרדה של ברזילי מדוד – לב – מ
7. הויכוח בין יהודה לישראל בדבר מי יהיו הראשונים להחזירו – מא – מד

 

1.אבלו של דוד ותגובת העם (א – ה)

  א וַיִּרְגַּז הַמֶּלֶךְ, וַיַּעַל עַל-עֲלִיַּת הַשַּׁעַר--וַיֵּבְךְּ; וְכֹה אָמַר בְּלֶכְתּוֹ, בְּנִי אַבְשָׁלוֹם בְּנִי בְנִי אַבְשָׁלוֹם,

  מִי-יִתֵּן מוּתִי אֲנִי תַחְתֶּיךָ, אַבְשָׁלוֹם בְּנִי בְנִי. ב וַיֻּגַּד, לְיוֹאָב: הִנֵּה הַמֶּלֶךְ בֹּכֶה וַיִּתְאַבֵּל, עַל-אַבְשָׁלוֹם.

  ג וַתְּהִי הַתְּשֻׁעָה בַּיּוֹם הַהוּא, לְאֵבֶל--לְכָל-הָעָם: כִּי-שָׁמַע הָעָם, בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר, נֶעֱצַב הַמֶּלֶךְ, עַל

  בְּנוֹ. ד וַיִּתְגַּנֵּב הָעָם בַּיּוֹם הַהוּא, לָבוֹא הָעִיר: כַּאֲשֶׁר יִתְגַּנֵּב, הָעָם הַנִּכְלָמִים--בְּנוּסָם, בַּמִּלְחָמָה.

  ה וְהַמֶּלֶךְ לָאַט אֶת-פָּנָיו, וַיִּזְעַק הַמֶּלֶךְ קוֹל גָּדוֹל: בְּנִי, אַבְשָׁלוֹם, אַבְשָׁלוֹם, בְּנִי בְנִי.

  אבשלום הומת על ידי יואב למורת רוחו של דוד, ולמרות הצו אליו "לאט לי לנער אבשלום" (יח,ה).

  במעשהו, יואב אינו בוחל מלפעול בתקיפות כפי שעשה, כי לדעתו הדבר הנכון לעשות בשל העובדה

  כי כל עוד שדוד חס על בנו, נופלים קרבנות חינם, כמו במערכה שהיתה ובה נפלו עשרים אלף "וינגפו

  שם ישראל לפני עבדי דוד ותהי שם המגיפה גדולה ביום ההוא עשרים אלף" (יח,ז). זאת בנוסף

  לעובדה שחייו של דוד היו בסכנה מתמדת כל עוד אבשלום בחיים, ואכן מרגע מותו של אבשלום, בא

  הכל על מקומו בשלום, והעם מתאמץ להחזיר את דוד לירושלים, אך מה שנראה כיום שמחה הנצחון,

  הפך במהרה ליום עצוב, בשעה שנשמע בכיו ואבלו של דוד על בנו "וירגז המלך ויעל על עלית השער    

  ויבך וכה אמר בלכתו בני אבשלום בני בני אבשלום מי יתן מותי תחתיך אבשלום בני בני".

  "והמלך לאט את פניו ויזעק המלך...", ועולה מכאן שלא משנה מה עשה אבשלום ומה היה עושה

  אילו נשאר בחיים. לגבי דוד אבשלום היה ונשאר בגדר "בן".

  תגובת העם:

  תגובה זו של דוד מפתיעה את אנשי דוד, וגורמת להם שבמקום לשמוח על הנצחון שהושג בקרב, הם

  מתביישים בקריאות השמחה, וכל אחד מהם משתדל להתגנב לאוהליו בחשאי "ותהי התשועה ביום

  ההוא לאבל לכל העם... ויתגנב העם... לבא העיר כאשר יתגנב בעם הנכלמים", דהיינו כמו גנבים

  במחתרת 

                                                                                                             

2.תגובת יואב (ו – ט)

  ו וַיָּבֹא יוֹאָב אֶל-הַמֶּלֶךְ, הַבָּיִת; וַיֹּאמֶר הֹבַשְׁתָּ הַיּוֹם אֶת-פְּנֵי כָל-עֲבָדֶיךָ, הַמְמַלְּטִים אֶת-נַפְשְׁךָ הַיּוֹם,

  וְאֵת נֶפֶשׁ בָּנֶיךָ וּבְנֹתֶיךָ, וְנֶפֶשׁ נָשֶׁיךָ וְנֶפֶשׁ פִּלַגְשֶׁיךָ. ז לְאַהֲבָה, אֶת-שֹׂנְאֶיךָ, וְלִשְׂנֹא, אֶת-אֹהֲבֶיךָ: כִּי  

  הִגַּדְתָּ הַיּוֹם, כִּי אֵין לְךָ שָׂרִים וַעֲבָדִים--כִּי יָדַעְתִּי הַיּוֹם כִּי לא (לוּא) אַבְשָׁלוֹם חַי וְכֻלָּנוּ הַיּוֹם מֵתִים,

  כי-אָז יָשָׁר בְּעֵינֶיךָ. ח וְעַתָּה קוּם צֵא, וְדַבֵּר עַל-לֵב עֲבָדֶיךָ: כִּי בַיהוָה נִשְׁבַּעְתִּי כִּי-אֵינְךָ יוֹצֵא, אִם

  יָלִין אִישׁ אִתְּךָ הַלַּיְלָה, וְרָעָה לְךָ זֹאת מִכָּל-הָרָעָה אֲשֶׁר-בָּאָה עָלֶיךָ, מִנְּעֻרֶיךָ עַד-עָתָּה. ט וַיָּקָם

  הַמֶּלֶךְ, וַיֵּשֶׁב בַּשָּׁעַר; וּלְכָל-הָעָם הִגִּידוּ לֵאמֹר, הִנֵּה הַמֶּלֶךְ יוֹשֵׁב בַּשַּׁעַר, וַיָּבֹא כָל-הָעָם לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ,

  וְיִשְׂרָאֵל נָס אִישׁ לְאֹהָלָיו.

  כשראה יואב את התפרצות הרגשות של דוד ואת תגובת העם, מתערב ואינו מוכן להשלים עם תגובת

                                                                                                                         

  דוד והטיח בו "הובשת היום את פני כל עבדיך הממלטים את נפשך היום ואת נפש בניך ובנותיך..."(ו)

  עולה מדבריו הרצון להציג לפני דוד כי זו היתה מלחמה לחיים ולמוות, ובשל כך תגובת דוד אינה

  הגיונית, והוסיף להקצין את דבריו כדי שדוד יחזור בו ואמר "כי ידעתי היום כי לו אבשלום חי וכולנו

  היום מתים כי אז ישר בעיניך", ואף שהיה מודע לצערו של דוד על בנו, הכיר יואב בתגובת העם שהלכו

  אחריו למלחמה וסכנו עצמם, ולכן הוא פקד על דוד בצורה נמרצת "קום צא ודבר על לב עבדיך" (ח),

  ודוד עושה מיד את אשר צווה עליו יואב.

 

3.שיבת דוד לירושלים (י – טז)

  י וַיְהִי כָל-הָעָם נָדוֹן, בְּכָל-שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: הַמֶּלֶךְ הִצִּילָנוּ מִכַּף אֹיְבֵינוּ, וְהוּא מִלְּטָנוּ מִכַּף

  פְּלִשְׁתִּים, וְעַתָּה בָּרַח מִן-הָאָרֶץ, מֵעַל אַבְשָׁלוֹם. יא וְאַבְשָׁלוֹם אֲשֶׁר מָשַׁחְנוּ עָלֵינוּ, מֵת בַּמִּלְחָמָה;

  וְעַתָּה, לָמָה אַתֶּם מַחֲרִשִׁים--לְהָשִׁיב אֶת-הַמֶּלֶךְ. יב וְהַמֶּלֶךְ דָּוִד, שָׁלַח אֶל-צָדוֹק וְאֶל-אֶבְיָתָר

  הַכֹּהֲנִים לֵאמֹר, דַּבְּרוּ אֶל-זִקְנֵי יְהוּדָה לֵאמֹר, לָמָּה תִהְיוּ אַחֲרֹנִים לְהָשִׁיב אֶת-הַמֶּלֶךְ אֶל-בֵּיתוֹ;

  וּדְבַר,כָּל-יִשְׂרָאֵל, בָּא אֶל-הַמֶּלֶךְ, אֶל-בֵּיתוֹ. יג אַחַי אַתֶּם, עַצְמִי וּבְשָׂרִי אַתֶּם; וְלָמָּה תִהְיוּ אַחֲרֹנִים,

  לְהָשִׁיב אֶת-הַמֶּלֶךְ. יד וְלַעֲמָשָׂא, תֹּמְרוּ, הֲלוֹא עַצְמִי וּבְשָׂרִי, אָתָּה; כֹּה יַעֲשֶׂה-לִּי אֱלֹהִים, וְכֹה

  יוֹסִיף, אִם-לֹא שַׂר-צָבָא תִּהְיֶה לְפָנַי כָּל-הַיָּמִים, תַּחַת יוֹאָב. טו וַיַּט אֶת-לְבַב כָּל-אִישׁ-יְהוּדָה, כְּאִישׁ

  אֶחָד; וַיִּשְׁלְחוּ, אֶל-הַמֶּלֶךְ, שׁוּב אַתָּה, וְכָל-עֲבָדֶיךָ. טז וַיָּשָׁב הַמֶּלֶךְ, וַיָּבֹא עַד-הַיַּרְדֵּן; וִיהוּדָה בָּא

  הַגִּלְגָּלָה, לָלֶכֶת לִקְרַאת הַמֶּלֶךְ, לְהַעֲבִיר אֶת-הַמֶּלֶךְ, אֶת-הַיַּרְדֵּן.

  כעת רוצים העם להחזיר את דוד מיד לירושלים, ודוד רוצה לכבוש מחדש את לב אנשי יהודה שתמכו

  באבשלום בזמן המרד להיות ראשונים בהחזרתו, ולשר הצבא שהיה לאבשלום עמשא, דוד הבטיח

  למנות לשר צבאו במקום יואב, כי יתכן שבינתיים נודע לו כי הוא הרג את אבשלום בנו. יש להוסיף

  כי דוד בהעדיפו את שבט יהודה על פני שאר השבטים, יצר מתח בין שני הצדדים אשר הביא אף

  למרד שבע בן בכרי (פרק כ)

 

4.פגישת דוד ושמעי (יז – כד)

  יז וַיְמַהֵר, שִׁמְעִי בֶן-גֵּרָא בֶּן-הַיְמִינִי, אֲשֶׁר, מִבַּחוּרִים; וַיֵּרֶד עִם-אִישׁ יְהוּדָה, לִקְרַאת הַמֶּלֶךְ דָּוִד.

  יח וְאֶלֶף אִישׁ עִמּוֹ, מִבִּנְיָמִן, וְצִיבָא נַעַר בֵּית שָׁאוּל, וַחֲמֵשֶׁת עָשָׂר בָּנָיו וְעֶשְׂרִים עֲבָדָיו אִתּוֹ; וְצָלְחוּ

  הַיַּרְדֵּן, לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ. יט וְעָבְרָה הָעֲבָרָה, לַעֲבִיר אֶת-בֵּית הַמֶּלֶךְ, וְלַעֲשׂוֹת הַטּוֹב, בְּעֵינָו; וְשִׁמְעִי בֶן

  גֵּרָא, נָפַל לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ, בְּעָבְרוֹ, בַּיַּרְדֵּן. כ וַיֹּאמֶר אֶל-הַמֶּלֶךְ, אַל-יַחֲשָׁב-לִי אֲדֹנִי עָו‍ֹן, וְאַל-תִּזְכֹּר אֵת

  אֲשֶׁר הֶעֱוָה עַבְדְּךָ, בַּיּוֹם אֲשֶׁר-יָצָא אֲדֹנִי-הַמֶּלֶךְ מִירוּשָׁלִָם--לָשׂוּם הַמֶּלֶךְ, אֶל-לִבּוֹ. כא כִּי יָדַע

  עַבְדְּךָ, כִּי אֲנִי חָטָאתִי; וְהִנֵּה-בָאתִי הַיּוֹם, רִאשׁוֹן לְכָל-בֵּית יוֹסֵף, לָרֶדֶת, לִקְרַאת אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ.

  כב וַיַּעַן אֲבִישַׁי בֶּן-צְרוּיָה, וַיֹּאמֶר, הֲתַחַת זֹאת, לֹא יוּמַת שִׁמְעִי: כִּי קִלֵּל, אֶת-מְשִׁיחַ יְהוָה.

  כג וַיֹּאמֶר דָּוִד, מַה-לִּי וְלָכֶם בְּנֵי צְרוּיָה--כִּי-תִהְיוּ-לִי הַיּוֹם, לְשָׂטָן; הַיּוֹם, יוּמַת אִישׁ בְּיִשְׂרָאֵל כִּי

  הֲלוֹא יָדַעְתִּי, כִּי הַיּוֹם אֲנִי-מֶלֶךְ עַל-יִשְׂרָאֵל. כד וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל-שִׁמְעִי, לֹא תָמוּת; וַיִּשָּׁבַע לוֹ,

  הַמֶּלֶךְ.

  אווירת הפיוס אוחזת בכל, ועתה גם שמעי מגיע בראש משלחת גדולה של אלף איש מבנימין ומתחנן

  שהמלך דוד יסלח לו על מעשהו ביום שנאלץ דוד לברוח מירושלים (טז, ה-יג), ובעוד דוד מלא צער

  כאב עייף, נתקל בשמעי בן גרא אשר קללו "צא צא איש הדמים ואיש הבליעל..." (טז,ח), וזאת

  בנוסף שזרק עפר ואבנים על דוד. כאמור עתה בא להתחנן על נפשו "אדוני המלך אל יחשב לי

  אדוני עוון... כי ידע עבדיך כי אני חטאתי והנה באתי היום ראשון..." (כ). כל תחינותיו של

  שמעי בן גרא אין בהם כדי לדכא את רצונו של אבישי למצות את הדין עם שמעי בן גרא "ויען

  אבישי ויאמר התחת זאת לא יומת שמעי כי קלל את משיח ה'" (כב), אך דוד עמד כנגד אבישי

  וציווה שביום זה שחודשה בו מלכותו, לא ראוי שיומתו בו אנשים מישראל "ויאמר דוד... היום

  יומת איש בישראל"? (כג), "ויאמר המלך אל שמעי לא תמות..." (כד).   

                                                                                                                     

5.פגישת דוד ומפיבושת (כה – לא)

  כה וּמְפִבֹשֶׁת, בֶּן-שָׁאוּל, יָרַד, לִקְרַאת הַמֶּלֶךְ; וְלֹא-עָשָׂה רַגְלָיו וְלֹא-עָשָׂה שְׂפָמוֹ, וְאֶת-בְּגָדָיו לֹא

  כִבֵּס, לְמִן-הַיּוֹם לֶכֶת הַמֶּלֶךְ, עַד-הַיּוֹם אֲשֶׁר-בָּא בְשָׁלוֹם. כו וַיְהִי כִּי-בָא יְרוּשָׁלִַם, לִקְרַאת הַמֶּלֶךְ;

  וַיֹּאמֶר לוֹ הַמֶּלֶךְ, לָמָּה לֹא-הָלַכְתָּ עִמִּי מְפִיבֹשֶׁת. כז וַיֹּאמַר, אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ עַבְדִּי רִמָּנִי: כִּי-אָמַר עַבְדְּךָ

  אֶחְבְּשָׁה-לִּי הַחֲמוֹר וְאֶרְכַּב עָלֶיהָ, וְאֵלֵךְ אֶת-הַמֶּלֶךְ--כִּי פִסֵּחַ, עַבְדֶּךָ. כח וַיְרַגֵּל בְּעַבְדְּךָ, אֶל-אֲדֹנִי

  הַמֶּלֶךְ; וַאדֹנִי הַמֶּלֶךְ כְּמַלְאַךְ הָאֱלֹהִים, וַעֲשֵׂה הַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ. כט כִּי לֹא הָיָה כָּל-בֵּית אָבִי, כִּי אִם

  אַנְשֵׁי-מָוֶת לַאדֹנִי הַמֶּלֶךְ, וַתָּשֶׁת אֶת-עַבְדְּךָ, בְּאֹכְלֵי שֻׁלְחָנֶךָ; וּמַה-יֶּשׁ-לִי עוֹד צְדָקָה, וְלִזְעֹק עוֹד אֶל

  הַמֶּלֶךְ. ל וַיֹּאמֶר לוֹ הַמֶּלֶךְ, לָמָּה תְּדַבֵּר עוֹד דְּבָרֶיךָ; אָמַרְתִּי--אַתָּה וְצִיבָא, תַּחְלְקוּ אֶת-הַשָּׂדֶה.

  לא וַיֹּאמֶר מְפִיבֹשֶׁת אֶל-הַמֶּלֶךְ, גַּם אֶת-הַכֹּל יִקָּח: אַחֲרֵי אֲשֶׁר-בָּא אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ, בְּשָׁלוֹם--אֶל-בֵּיתוֹ.  

  בין הבאים לברך את דוד בשובו מן המערכה היה גם מפיבושת, שמתוך ההכרה ביחסו המיוחד של דוד

  כלפיו, בא לפגשו ומנמק את העדרו ביום צאת דוד מירושלים הינה בשל העובדה שציבא עבדו רימהו

  "ויאמר אדוני המלך עבדי רימני..." (כז), והוסיף לכנות את דוד "מלאך האלוהים", וצפה שהמלך

  יאמין לו. תשובת דוד אליו "... אתה וציבא תחלקו את השדה" (ל). 

 

                              שלושת פסיקותיו של דוד בעניין רכוש בית שאול

מס' סד'	הנסיבות	הפסיקה
1.	בשעה שביקש דוד לגמול חסד, ובירר דרך ציבא עבד שאול מי נותר מבית שאול, ציבא גילה כי מפיבושת בן יהונתן שהיה נכה רגלים, הוא הנותר.	נתן למפיבושת את כל רכוש שאול, למרות שהמלך רשאי לרשתו "ויקרא המלך אל ציבא נער שאול ויאמר אליו כל אשר היה לשאול ולכל ביתו נתתי לבין אדוניך" (ט,ז)
2.	בעת שיצא דוד מירושלים בשל מרד אבשלום, סיפר ציבא לדוד על מפיבושת כי מאן לבא להיפרד מדוד, ואף שמח על עזיבתו של דוד את ירושלים "ויאמר דוד (אל ציבא) ואיה בן אדוניך ויאמר ציבא... הנה יושב בירושלים כי אמר היום ישיבו לי (למפיבושת) בית ישראל את ממלכות אבי" (טז,ג)	שלל ממפיבושת את הכל ונתנם לציבא שסיפר לשון הרע על מפיבושת  "ויאמר המלך לציבא הנה לך כל אשר למפיבושת..." (טז,ד)
3.	בעת חזרת דוד לירושלים אחר המלחמה באבשלום, בא מפיבושת אל דוד, ועל שאלת דוד "למה לא הלכת עמי מפיבושת"? ענה מפיבושת "עבדי רימני", ועולה כי ציבא לא רצה לקחת את מפיבושת אל דוד ביום צאתו מירושלים, כדי להערים על דוד ולספר כי מפיבושת שמח על עזיבת דוד את ירושלים.	באופן מפתיע קבע שמפיבושת וציבא יחלקו את השדות בניהם. הערה: על פסיקתו זו של דוד הוכיחו חכמים את דוד "אמר רב יהודה רב בשעה שאמר דוד למפיבושת אתה וציבא תחלקו את השדה. יצאה בת קול ואמרה רחבעם וירבעם יחלקו את המלכות ואמר רב יהודה אלמלי לא קיבל דוד לשון הרע מציבא לא נחלקה מלכות בית דוד ולא עבדו ישראל עבודה זרה (ע"י ירבעם), ולא גלינו מארצנו" (שבת נו)

 

 

 

6.הפרדה של ברזילי מדוד (לב – מ)

  לב וּבַרְזִלַּי, הַגִּלְעָדִי, יָרַד, מֵרֹגְלִים; וַיַּעֲבֹר אֶת-הַמֶּלֶךְ הַיַּרְדֵּן, לְשַׁלְּחוֹ אֶת-בירדן (הַיַּרְדֵּן).

  לג וּבַרְזִלַּי זָקֵן מְאֹד, בֶּן-שְׁמֹנִים שָׁנָה; וְהוּא-כִלְכַּל אֶת-הַמֶּלֶךְ בְשִׁיבָתוֹ בְמַחֲנַיִם, כִּי-אִישׁ גָּדוֹל הוּא

  מְאֹד. לד וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ, אֶל-בַּרְזִלָּי: אַתָּה עֲבֹר אִתִּי, וְכִלְכַּלְתִּי אֹתְךָ עִמָּדִי בִּירוּשָׁלִָם. לה וַיֹּאמֶר

  בַּרְזִלַּי, אֶל-הַמֶּלֶךְ: כַּמָּה, יְמֵי שְׁנֵי חַיַּי, כִּי-אֶעֱלֶה אֶת-הַמֶּלֶךְ, יְרוּשָׁלִָם. לו בֶּן-שְׁמֹנִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם

  הַאֵדַע בֵּין-טוֹב לְרָע, אִם-יִטְעַם עַבְדְּךָ אֶת-אֲשֶׁר אֹכַל וְאֶת-אֲשֶׁר אֶשְׁתֶּה, אִם-אֶשְׁמַע עוֹד, בְּקוֹל

  שָׁרִים וְשָׁרוֹת; וְלָמָּה יִהְיֶה עַבְדְּךָ עוֹד לְמַשָּׂא, אֶל-אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ. לז כִּמְעַט יַעֲבֹר עַבְדְּךָ, אֶת-הַיַּרְדֵּן-

  אֶת-הַמֶּלֶךְ; וְלָמָּה יִגְמְלֵנִי הַמֶּלֶךְ, הַגְּמוּלָה הַזֹּאת. לח יָשָׁב-נָא עַבְדְּךָ וְאָמֻת בְּעִירִי, עִם קֶבֶר אָבִי

  וְאִמִּי; וְהִנֵּה עַבְדְּךָ כִמְהָם, יַעֲבֹר עִם-אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ, וַעֲשֵׂה-לוֹ, אֵת אֲשֶׁר-טוֹב בְּעֵינֶיךָ. לט וַיֹּאמֶר

  הַמֶּלֶךְ, אִתִּי יַעֲבֹר כִּמְהָם, וַאֲנִי אֶעֱשֶׂה-לּוֹ, אֶת-הַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ; וְכֹל אֲשֶׁר-תִּבְחַר עָלַי, אֶעֱשֶׂה-לָּךְ.

  מ וַיַּעֲבֹר כָּל-הָעָם אֶת-הַיַּרְדֵּן, וְהַמֶּלֶךְ עָבָר; וַיִּשַּׁק הַמֶּלֶךְ לְבַרְזִלַּי וַיְבָרְכֵהוּ, וַיָּשָׁב לִמְקֹמוֹ.

  ברזילי הגלעדי שכלכל את דוד בהיותו בעבר הירדן המזרחי, בא עתה ללוות את דוד ומתוך רצון טוב

  של דוד על הטובה שגמל עמו ברזילי הגלעדי, ביקש ממנו דוד לבוא עמו לירושלים ואף לכלכל אותו

  "... אתה עבור אתי וכלכלתי אותך עמדי בירושלים" (לד), אך ברזילי דחה את הצעת דוד בנימוק

  "כמה ימי שני חיי? בן שמונים שנה אנוכי... האדע בין טוב לרע..." במשמעות: כמה שנות חיים

  נשארו לי לחיות, ומה טעם לישיבתו בארמון המלך כשהוא כבר אינו מבחין בין מאכל טוב ומאכל לא

  טוב, ומתוך רצון להניח את דעתו של המלך הציע כי כמהם בנו ילך עם המלך במקומו " והנה עבדך

  כמהם יעבור עם אדוני המלך ועשה לו את אשר טוב בעיניך" (לח), ומשם נפרד דוד מברזילי

  בברכה.

 

7.הויכוח בין יהודה לישראל בדבר מי יהיו הראשונים להחזירו (לא – מד)

  מא וַיַּעֲבֹר הַמֶּלֶךְ הַגִּלְגָּלָה, וְכִמְהָן עָבַר עִמּוֹ; וְכָל-עַם יְהוּדָה, ויעברו (הֶעֱבִרוּ) אֶת-הַמֶּלֶךְ, וְגַם, חֲצִי

  עַם יִשְׂרָאֵל. מב וְהִנֵּה כָּל-אִישׁ יִשְׂרָאֵל, בָּאִים אֶל-הַמֶּלֶךְ; וַיֹּאמְרוּ אֶל-הַמֶּלֶךְ מַדּוּעַ גְּנָבוּךָ אַחֵינוּ אִישׁ

  יְהוּדָה, וַיַּעֲבִרוּ אֶת-הַמֶּלֶךְ וְאֶת-בֵּיתוֹ אֶת-הַיַּרְדֵּן, וְכָל-אַנְשֵׁי דָוִד, עִמּוֹ. מג וַיַּעַן כָּל-אִישׁ יְהוּדָה עַל

  אִישׁ יִשְׂרָאֵל, כִּי-קָרוֹב הַמֶּלֶךְ אֵלַי, וְלָמָּה זֶּה חָרָה לְךָ, עַל-הַדָּבָר הַזֶּה: הֶאָכוֹל אָכַלְנוּ מִן הַמֶּלֶךְ, אִם

  נִשֵּׂאת נִשָּׂא לָנוּ. מד וַיַּעַן אִישׁ-יִשְׂרָאֵל אֶת-אִישׁ יְהוּדָה וַיֹּאמֶר, עֶשֶׂר-יָדוֹת לִי בַמֶּלֶךְ וְגַם-בְּדָוִד אֲנִי

  מִמְּךָ, וּמַדּוּעַ הֱקִלֹּתַנִי, וְלֹא-הָיָה דְבָרִי רִאשׁוֹן לִי לְהָשִׁיב אֶת-מַלְכִּי; וַיִּקֶשׁ דְּבַר-אִישׁ יְהוּדָה, מִדְּבַר

  אִישׁ יִשְׂרָאֵל.

  כאמור לעיל היו יהודה הראשונים להעביר את המלך את הירדן, ואף שהצטרפו אליהם מעט משבטי

  ישראל, נדהמו לראות כל איש מישראל בשעה שבאו להקביל את פני המלך, כי שבט יהודה כבר

  נמצאים בין המלווים, והטיחו כלפיהם "... ויאמרו אל המלך מדוע גנבוך אחינו איש יהודה..."?(מב)

  ותשובת אנשי יהודה לישראל היתה "כי קרוב המלך אלי... האכול אכלנו מן המלך..." (מג), דהיינו

  אף שהמלך קרוב להם יותר לא זכו לטובת הנאה ממנו, מחמת קרבה זו. לדברי יהודה אלה השיבו

  ישראל ואמרו "... עשר ידות לי במלך" (מד), דהיינו שיש לנו עשרה חלקים במלך דוד כנגד עשרה

  שבטים, ועוד אנו היינו הראשונים להחליט על השבת במלך. בויכוח זה דברי יהודה היו יותר קשים

  מדברי ישראל, ועולה שמפני שתיקתו של המלך דוד כעסו ישראל, ואחרי שבע בן בכרי שהעז למרוד

  בדוד.  

 

 

שאלות ותשובות על פרק יט

1. א. מה מובלט בקינתו של דוד על אבשלום, ומה מובלט בקינתו על שאול?

    ב. ציין קווי הדמיון והשוני בין תגובת דוד למות שאול ולמות אבשלום.

ת. א. בקינתו על אבשלום מובלטו המילים "אבשלום" ו"בני". הקינה לא מרבה במילים, אלא מדגישה את האבל

        המאוד אישי על בן משפחה. בקינתו על שאול מקונן דוד גם על יהונתן, ושם הקינה יותר מובנית (הדומה

        למבנה של קינות אחרות באותה תקופה), יותר מתאימה להשמעה באזני כל העם, וכוללת תיאורים של

        גבורתם.                                                                             

    ב. הדמיון הוא בכך שעל כל אלו נשא דוד קינה. ההבדל הוא בתוכן הקינה. בקינתו על שאול ויהונתן הזכיר כי דרך

        מותם כגיבורים תאמר את דרך חייהם כגיבורים. בקינתו על אבנר הזכיר כי דרך מותו לא תאמה  את חייו

        כגיבור (כי הומת בעורמה). בקינתו על אבשלום לא הזכיר דוד אף פרט לגבי חייו או מותו.

 

2. א. כיצד השפיע אבלו של דוד במות אבשלום בנו על הלוחמים ששבו מהמלחמה?

    ב. מדוע השמיע יואב דברי ביקורת באזני דוד, ומה היו דברי ביקורת אלה?

ת. א. הלוחמים חשו שמחת ניצחון על אויבי דוד, אך מששמעו כי דוד מתאבל הפכו הסיפוק והשמחה לאבל. במקום

        לחזור לירושלים כמנצחים, הם נכנסו בשקט המאפיין מנוצחים.

    ב. יואב השמיע דברי ביקורת באזני דוד, כי דוד התייחס רק לאבלו הפרטי בעוד שהיה עליו כמלך להתייחס גם

       לתחושות העם. באבלו גרם דוד לכל העם לחזור כנכלמים במקום כמנצחים, כביכול לא היתה משמעות לכל

       מאמציהם. יואב הגדיל וטען באזני דוד כי לא רק שהתייחס באהבה לאבשלום, שהפך לו לאויב מר "לאהבה

       את שונאיך", ובשנאה כלפי אוהביו (הלוחמים שעזרו לו להשיב המלוכה), אלא שהיה מעדיף את חיי אבשלום

       על פני כל תומכיו (עד כדי כך היה יחסו למצב היפך היחס הראוי).

 

3. תאר בקצרה את יחסי יואב עם דוד המלך עפ"י פסוקים ו-ח, ועפ"י שמ"ב ג, כז-כט, יא, יד-כד, יד, יח, יא-טו.

ת. שמ"ב יט: יחסי יואב ודוד היו קרובים מאוד. יואב לא חשש לומר לדוד דברי ביקורת, ואף לאיים עליו ודוד שמע

                  בקולו.

    שמ"ב ג: יואב היה איש צבא קשוח. מעשיו לא היו תמיד לרוחו של דוד, אך יואב נשאר שר צבא שלו.

    שמ"ב יא: יואב היה איש סודו ואמונו של דוד. הוא שיתף עמו פעולה בדבר אוריה החתי.

    שמ"ב יד: יואב דאג דאגה אישית לדוד. כשראה שדוד נמצא במצב נפשי קשה, שאינו יכול לצאת ממנו בכוחות

                  עצמו, מצא הוא דרך כיצד לעזור לדוד לפתור את המצב. (הביא לכך שדוד השיב את אבשלום).

    שמ"ב יח: יואב הפר את ציוויו של דוד (בעניין הרג אבשלום), אך לא מתוך חוסר נאמנות אלא דווקא מתוך

                  נאמנות לדוד, ומתוך אמונה ששיפוטו של דוד את המצב היה מוטעה, בגלל נגיעתו האישית בדבר.

 

4. א. מהו הדיון שערכו שבטי ישראל בינם לבין עצמם, ולאיזו מסקנה הגיעו בעקבותיו?

    ב. כיצד התעוררה תחרות בין שבטי ישראל ושבט יהודה על ההשתתפות בהעברת המלך את הירדן, והשבתו

        לירושלים, ומה הויכוח שנוצר בין ישראל ליהודה בעקבות "תחרות" זו?

ת. א. שבטי ישראל ראו שאבשלום מת והעלו את העובדות הבאות:

1. דוד המלך הוא שהצילנו בעבר מכף כל אויבינו.
2. דוד נאלץ לברוח מפני אבשלום ולכן איננו כאן, ואנו נותרנו ללא מלכות דוד וללא מלכות אבשלום.

        המסקנה שהגיעו אליה היתה שהם צריכים לעזור להשיב את דוד המלך לירושלים ולמלכותו.

    ב. פסוקים יב-טז: בעקבות רצון ישראל להשיבו פנה דוד אל זקני יהודה, והזכיר להם שהם קרוביו ואנשי שבטו,

        ומכיוון שמגמת ישראל היא לשוב ולהמליכו ממילא, למה יהיו הם אחרונים להצטרף למגמה זו? בדברים אלה

        השיב אליו את לב כל אנשי יהודה (שהיו שרויים גם הם בהתלבטות), והם באו לתמוך בו ולהעבירו את הירדן.

        פסוקים מא-מד: לאחר מכן התעורר ויכוח בין שבטי ישראל ויהודה, שבו טענו אנשי ישראל כלפי אנשי יהודה

        שהם "השתלטו" על יוזמתם שלהם להעביר את דוד את הירדן. לכך השיבו אנשי יהודה כי קרוב המלך אליהם

        אך אין להם לישראל על מה להתלונן, כי אנשי יהודה לא קיבלו ממנו יחס מועדף על פניהם. על כך השיבו

        ישראל, כי חלקם במלך רב בהרבה משל שבט יהודה, שכן דוד הוא מלך של כולם, והם הרי עשרה שבטים

        לעומת שבט יהודה האחד. משום כך אסור היה להם להפוך עצמם לראשונים בהשבת המלך.     

 

5. א. תאר/תארי בקצרה את המהפך שעבר שמעי בן גרא, את תגובת אבישי למהפך זה ואת תגובת דוד לדברי אבישי.

    ב. הוכח/הוכיחי עפ"י מל"א ב, ח-ט וב', לו-מד- כי המהפך שעבר שמעי בן גרא לא היה אמיתי.

ת. א. כשחזרו ישראל לתמוך במלכות דוד, הצטרף שמעי למגמה זו. הוא מיהר וירד עם אנשי יהודה לקראת דוד, עם

        אלף אנשים נוספים משבטו, שבט בנימין. בעברם את הירדן נפל שמעי לפני דוד וביקש שלא יחשיב את עוונו

        הקודם (בקללו אותו), כי יודע הוא כי חטא כלפי המלך, והיום הוא הראשון לכל בית יוסף לרדת לקראת המלך.

        אבישי לא סבר שמהפך זה מכפר על מעשהו הקודם ורצה להרגו, אך דוד סרב לכך ונשבע לשמעי שלא יהרגהו.

    ב. מל"א ב: דוד ביקש משלמה להרוג את שמעי, דבר שהוא לא יכול לעשות כי נשבע לו (שמ"ב יט, כד). עובדה

        זו מלמדת על כך שדוד ידע (הבין בהמשך), כי שמעי לא באמת היה נאמן לו. מל"א ג: שלמה לא הרג את שמעי

        מיד אלא הגביל אותו באסרו עליו לצאת מירושלים. לאחר שלוש שנים הוכיחה הפרת ההגבלה מצד שמעי

        מחדש את אי נאמנותו למלכות, ואז ציווה שלמה להרגו.

 

6. א. כיצד נימק דוד את התנגדותו להריגת שמעי בשתי הפעמים בהן הציע זאת אבישי?

    ב. גם שאול נתקל באנשים שהציעו להרוג אנשים אחרים וסירב. את מי הציעו אותם אנשים להרוג, מדוע הציעו

       להרגם וכיצד נימק שאול את סירובו לבקשתם?

ת. א. בפעם הראשונה נימק זאת דוד בכך שאם שמעי קללו, הרי שהיה הדבר מעם ה', וכי יש לו דאגות גדולות יותר

        לעסוק בהן בזמן שאבשלום בנו מורד בו.

        בפעם השניה נימק זאת דוד בכך שביום מיוחד זה, שבו הושבה מלכותו על ישראל, לא ראוי להרוג אף אחד.

    ב. שמ"א י: כשהמליך שמואל את שאול במצפה, היו בני בליעל שלא קיבלו את מלכותו, אולם שאול החריש.

        שמ"א יא: לאחר נצחון שאול על עמון, היו אנשים שקראו להמית את אותם בני בליעל שלא תמכו בו, אך שאול

                      אמר כי ביום מיוחד זה שבו עשה ה' תשועה לישראל, לא ראוי להמית אף אחד.

 

7. א. כיצד הסביר מפיבשת בן שאול לדוד את אי הליכתו עמו כשברח מפני אבשלום, ובאיזה אופן עומדים דבריו

        ביחס לדברי ציבא בפרק טז?

    ב. מה פסק דוד לאור דברי מפיבשת, ומה מעיד הדבר על פסיקתו?

ת. א. מפיבשת הסביר לדוד, כי ציבא רימה אותו וכי בהיותו פיסח היה תלוי בציבא לצורך עשיית פעולות שונות.

        הוא ביקש מציבא לחבוש את חמורו כדי שילך אל דוד, אך עבדו הלך אל דוד ללא ידיעתו, וסיפר לו דבר שקר

        עליו. (על מפיבשת שכביכול הוא מורד במלכות דוד, ורוצה להשיב אליו את מלכות בית שאול) עפ"י דברי

        מפיבשת יוצא כי דברי ציבא לדוד בפרק טז, היו דברי שקר.

    ב. לאחר שכבר נתן את שדה מפיבשת לציבא, פסק דוד עכשיו למשמע הדברים שמפיבשת וציבא יחלקו את

        השדה. בכך שגה שוב בדיוק באותו אופן בו שגה עם ציבא, כי שוב מיהר לפסוק ללא הבהרת הדברים,

        ובחלוקת השדה בין שניהם עשה עוול עם האדם.

 

8. א. מה היו החסדים שעשה ברזילי עם דוד, מה הציע לו דוד וכיצד נפרד ממנו?

    ב. מה היו נימוקיו של ברזילי לאי היענותו להצעת דוד?

ת. א. ברזילי הביא לדוד כלים ומזון רב, כלכל אותו בזמן שישב במחנים, וליווה את המלך עד לירדן לפני עברו את

        הירדן. דוד הציע לו לבוא עמו לירושלים, שם יכלכל אותו כל הימים, אך ברזילי סרב להצעה. בפרדתם נשק לו

        דוד, ברך אותו ולקח עמו את כמהם (שהיה כנראה בנו של ברזילי), כפי שביקש ברזילי. 

    ב. נימוקי ברזילי היו כי הוא מבוגר מדי בשביל לעבור עתה, מצבו הפיסי ממילא לא יאפשר לו להינות ממה שיש

        למלך להציע, וכי בגילו הוא מעדיף להישאר במקומו ולהיקבר בעירו בקברי אבותיו.

 

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.

לעלוי נשמת רבקה חיה בת מרסל מסודי