שמואל ב פרק כד
חלוקת הפרק
- מנין ישראל כדרישת דוד – א – ט
- החרטה ובחירת העונש – י – טז
- בקשת דוד מהמלאך – יז
- בנית המזבח בגורן ארונה – יח – כה
- מנין ישראל כדרישת דוד (א – ט)
א וַיֹּסֶף, אַף-יְהוָה, לַחֲרוֹת, בְּיִשְׂרָאֵל; וַיָּסֶת אֶת-דָּוִד בָּהֶם לֵאמֹר, לֵךְ מְנֵה אֶת-יִשְׂרָאֵל וְאֶת-יְהוּדָה.
ב וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל-יוֹאָב שַׂר-הַחַיִל אֲשֶׁר-אִתּוֹ, שׁוּט-נָא בְּכָל-שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל מִדָּן וְעַד-בְּאֵר שֶׁבַע,
וּפִקְדוּ, אֶת-הָעָם; וְיָדַעְתִּי, אֵת מִסְפַּר הָעָם.
ג וַיֹּאמֶר יוֹאָב אֶל-הַמֶּלֶךְ, וְיוֹסֵף יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֶל-הָעָם כָּהֵם וְכָהֵם מֵאָה פְעָמִים, וְעֵינֵי אֲדֹנִי-הַמֶּלֶךְ,
רֹאוֹת; וַאדֹנִי הַמֶּלֶךְ, לָמָּה חָפֵץ בַּדָּבָר הַזֶּה.
ד וַיֶּחֱזַק דְּבַר-הַמֶּלֶךְ אֶל-יוֹאָב, וְעַל שָׂרֵי הֶחָיִל; וַיֵּצֵא יוֹאָב וְשָׂרֵי הַחַיִל, לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ, לִפְקֹד אֶת-הָעָם,
אֶת-יִשְׂרָאֵל.
ה וַיַּעַבְרוּ, אֶת-הַיַּרְדֵּן; וַיַּחֲנוּ בַעֲרוֹעֵר, יְמִין הָעִיר אֲשֶׁר בְּתוֹךְ-הַנַּחַל הַגָּד--וְאֶל-יַעְזֵר.
ו וַיָּבֹאוּ, הַגִּלְעָדָה, וְאֶל-אֶרֶץ תַּחְתִּים, חָדְשִׁי; וַיָּבֹאוּ דָּנָה יַּעַן, וְסָבִיב אֶל-צִידוֹן.
ז וַיָּבֹאוּ, מִבְצַר-צֹר, וְכָל-עָרֵי הַחִוִּי, וְהַכְּנַעֲנִי; וַיֵּצְאוּ אֶל-נֶגֶב יְהוּדָה, בְּאֵר שָׁבַע.
ח וַיָּשֻׁטוּ, בְּכָל-הָאָרֶץ; וַיָּבֹאוּ מִקְצֵה תִשְׁעָה חֳדָשִׁים, וְעֶשְׂרִים יוֹם--יְרוּשָׁלִָם.
ט וַיִּתֵּן יוֹאָב אֶת-מִסְפַּר מִפְקַד-הָעָם, אֶל-הַמֶּלֶךְ; וַתְּהִי יִשְׂרָאֵל שְׁמֹנֶה מֵאוֹת אֶלֶף אִישׁ-חַיִל, שֹׁלֵף
חֶרֶב, וְאִישׁ יְהוּדָה, חֲמֵשׁ-מֵאוֹת אֶלֶף אִישׁ.
בשל חטאי ישראל חרה אף ה' בהם, והסית את דוד לספור את ישראל (ולא נתפרש בכתוב סיבת חרון ה'),
וכבר התבאר בתורה שכאשר מנו את ישראל בכל זמן היה רק לצורך, וגם התבאר שכשיספרו את ישראל
בלא צורך ובלי כופר נפשם, יהיה בהם נגף. ומכאן עולה כי חטא דוד במניין ישראל, היה על שבטח על כוחו
ועל רוב עמו ולא לצורך, ומהטעמים הבאים יואב רצה למנוע מדוד למנות את ישראל:
א. הנזק שעלול לקרות מהספירה, דהיינו לנזק שנגרם לריבוי והברכה בדבר המנוי.
ב. שאין בדבר הזה שום צורך "...ואדוני המלך למה חפץ בדבר הזה" (ג)
דברי יואב לא הועילו מול עקשנותו של דוד, ואף שהסתייג מדרישת דוד, יצא ומנה את העם "ויחזק דבר
המלך אל יואב... ויצא יואב... לפקוד את העם" (ד)
- החרטה ובחירת העונש (י – טז)
י וַיַּךְ לֵב-דָּוִד אֹתוֹ, אַחֲרֵי-כֵן סָפַר אֶת-הָעָם; וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל-יְהוָה, חָטָאתִי מְאֹד אֲשֶׁר עָשִׂיתִי,
וְעַתָּה יְהוָה הַעֲבֶר-נָא אֶת-עֲוֹן עַבְדְּךָ, כִּי נִסְכַּלְתִּי מְאֹד.
יא וַיָּקָם דָּוִד, בַּבֹּקֶר; וּדְבַר-יְהוָה, הָיָה אֶל-גָּד הַנָּבִיא, חֹזֵה דָוִד, לֵאמֹר.
יב הָלוֹךְ וְדִבַּרְתָּ אֶל-דָּוִד, כֹּה אָמַר יְהוָה--שָׁלֹשׁ, אָנֹכִי נוֹטֵל עָלֶיךָ: בְּחַר-לְךָ אַחַת-מֵהֶם, וְאֶעֱשֶׂה לָּךְ.
יג וַיָּבֹא-גָד אֶל-דָּוִד, וַיַּגֶּד-לוֹ; וַיֹּאמֶר לוֹ הֲתָבוֹא לְךָ שֶׁבַע שָׁנִים רָעָב בְּאַרְצֶךָ אִם-שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים
נֻסְךָ לִפְנֵי-צָרֶיךָ וְהוּא רֹדְפֶךָ, וְאִם-הֱיוֹת שְׁלֹשֶׁת יָמִים דֶּבֶר בְּאַרְצֶךָ--עַתָּה דַּע וּרְאֵה, מָה-אָשִׁיב
שֹׁלְחִי דָּבָר.
יד וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל-גָּד, צַר-לִי מְאֹד; נִפְּלָה-נָּא בְיַד-יְהוָה כִּי-רַבִּים רַחֲמָו, וּבְיַד-אָדָם אַל-אֶפֹּלָה.
טו וַיִּתֵּן יְהוָה דֶּבֶר בְּיִשְׂרָאֵל, מֵהַבֹּקֶר וְעַד-עֵת מוֹעֵד; וַיָּמָת מִן-הָעָם, מִדָּן וְעַד-בְּאֵר שֶׁבַע, שִׁבְעִים אֶלֶף, אִישׁ.
טז וַיִּשְׁלַח יָדוֹ הַמַּלְאָךְ יְרוּשָׁלִַם, לְשַׁחֲתָהּ, וַיִּנָּחֶם יְהוָה אֶל-הָרָעָה, וַיֹּאמֶר לַמַּלְאָךְ הַמַּשְׁחִית בָּעָם רַב
עַתָּה הֶרֶף יָדֶךָ; וּמַלְאַךְ יְהוָה הָיָה, עִם-גֹּרֶן האורנה (הָאֲרַוְנָה) הַיְבֻסִי.
לאחר ספירת העם עלתה חרטה בלב דוד, ומבקש מה' שיסלח "... ויאמר דוד אל ה' חטאתי מאוד...
ועתה ה' העבר נא את עוון עבדיך..." (י). מבואו של גד הנביא בשליחות ה' אליו, התבאר כי אין
רצון ה' לסלוח לו, והנביא הוסיף להציע לדוד לבחור אחד משלושת העונשים הבאים:
א. שבע שנות רעב בארץ.
ב. שלושה חודשים מנוסה בקרב.
ג. שלושה ימי דבר (מגפה) בארץ.
ודוד מתוך הכרה כי עדיף שהעונש יתבצע על ידי ה', בעל הרחמים, בחר בעונש הדבר (מגיפה)
"ויאמר דוד... נפלה נא ביד ה' כי רבים רחמיו, וביד אדם אל אפולה" (יד). מהמגפה שפקדה את
ישראל, נפלו שבעים אלף.
- בקשת דוד מהמלאך (יז)
יז וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל-יְהוָה בִּרְאֹתוֹ אֶת-הַמַּלְאָךְ הַמַּכֶּה בָעָם, וַיֹּאמֶר הִנֵּה אָנֹכִי חָטָאתִי וְאָנֹכִי הֶעֱוֵיתִי,
וְאֵלֶּה הַצֹּאן, מֶה עָשׂוּ: תְּהִי נָא יָדְךָ בִּי, וּבְבֵית אָבִי.
בראות דוד את המלאך המשחית מגיע אל עיר ציון – עיר דוד בקרבת גורן ארונה, מקום המקדש כדי
להמשיך בהרג את אנשי ירושלים. ביקש ממנו להפסיק, והוסיף לבקש מה' שיעניש אותו ואת משפחתו,
ולא יוסיף להכות בעם, שהרי הוא חטא ולא העם.
- בנית המזבח בגורן ארונה (יח – כה)
יח וַיָּבֹא-גָד אֶל-דָּוִד, בַּיּוֹם הַהוּא; וַיֹּאמֶר לוֹ, עֲלֵה הָקֵם לַיהוָה מִזְבֵּחַ, בְּגֹרֶן, ארניה (אֲרַוְנָה) הַיְבֻסִי.
יט וַיַּעַל דָּוִד כִּדְבַר-גָּד, כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה.
כ וַיַּשְׁקֵף אֲרַוְנָה, וַיַּרְא אֶת-הַמֶּלֶךְ וְאֶת-עֲבָדָיו, עֹבְרִים, עָלָיו; וַיֵּצֵא אֲרַוְנָה, וַיִּשְׁתַּחוּ לַמֶּלֶךְ אַפָּיו אָרְצָה.
כא וַיֹּאמֶר אֲרַוְנָה, מַדּוּעַ בָּא אֲדֹנִי-הַמֶּלֶךְ אֶל-עַבְדּוֹ; וַיֹּאמֶר דָּוִד לִקְנוֹת מֵעִמְּךָ אֶת-הַגֹּרֶן, לִבְנוֹת
מִזְבֵּחַ לַיהוָה, וְתֵעָצַר הַמַּגֵּפָה, מֵעַל הָעָם.
כב וַיֹּאמֶר אֲרַוְנָה אֶל-דָּוִד, יִקַּח וְיַעַל אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ הַטּוֹב בְּעֵינָו; רְאֵה הַבָּקָר לָעֹלָה, וְהַמֹּרִגִּים וּכְלֵי
הַבָּקָר לָעֵצִים.
כג הַכֹּל, נָתַן אֲרַוְנָה הַמֶּלֶךְ--לַמֶּלֶךְ; וַיֹּאמֶר אֲרַוְנָה אֶל-הַמֶּלֶךְ, יְהוָה אֱלֹהֶיךָ יִרְצֶךָ.
כד וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל-אֲרַוְנָה, לֹא כִּי-קָנוֹ אֶקְנֶה מֵאוֹתְךָ בִּמְחִיר, וְלֹא אַעֲלֶה לַיהוָה אֱלֹהַי, עֹלוֹת
חִנָּם; וַיִּקֶן דָּוִד אֶת-הַגֹּרֶן וְאֶת-הַבָּקָר, בְּכֶסֶף שְׁקָלִים חֲמִשִּׁים.
כה וַיִּבֶן שָׁם דָּוִד מִזְבֵּחַ לַיהוָה, וַיַּעַל עֹלוֹת וּשְׁלָמִים; וַיֵּעָתֵר יְהוָה לָאָרֶץ, וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה מֵעַל יִשְׂרָאֵל.
אחר שנאות המלאך ולא השחית את ירושלים, ביקש גד הנביא מדוד לבנות מזבח בגורן ארונה היבוסי,
ועולה שבקשת גד מדוד באה מצד המלאך שאמר לו כן "ומלאך ה' אמר ה' אמר אל גד לאמר לדוד
כי יעלה דוד להקים מזבח לה' בגורן ארנן היבוסי" (דברי הימים א, כא, יח), בכך הכין רפואה למכה
דהיינו שעל ידי בניית המזבח והקרבת קרבנות, תעצר המגפה. לאחר מכן דוד קנה את גורן ארונה,
למרות שארונה רצה לתת לדוד את הגורן ואת הבקר במתנה, אחר זאת בנה דוד את המזבח,הקריב עליו
קרבנות וגרם בכך להפסקת המגפה "ותעצר המגפה מעל ישראל"
שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.
