{ב} וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר - משה אומר פרשה זו במיוחד לנשיאי השבטים. למה דוקא כאן זה מודגש? יש כאן רמז להתרת נדרים שנעשית ע"י חכם. זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה': {ג} אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לה' - למשל אדם אמר: התאנה הזו אסורה עלי באכילה אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה - אדם אמר: אני נשבע שלא אוכל תאנה זו. לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ - מדובר בפרשה על נדרים ושבועות שהוא אוסר על עצמו משהו בהנאה או אכילה (אבל אותם הדינים יש גם בנדרי הקדש) לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ - אסור לו לחלל את דברו ולעבור על נדרו. כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה - אלא הוא חייב לנהוג לפי מה שנדר או נשבע. יש כח לדיבור שלו לחדש איסור!

[איש כי ידור נדר - מגיל 12 בודקים אותו ומגיל 13 נדרו נדר בלי בדיקה. אין אצלו אדם שמפר את הנדר, גם לא אביו]

אישה שנדרה:

ישנם ארבעה מקרים של אישה שנודרת:                                                                         

א. נערה בבית אביה - מגיל 11 עד 12 וחצי. (בד"כ בתורה נערה זה מגיל 12 ולפני כן היא קטנה. אבל בנדרים כבר מגיל 11 בודקים: אם הבינה לשם מי נדרה - הנדר חל). אחרי גיל 12 וחצי היא נקראת 'בוגרת' ויצאה מרשות אביה לענין נדרים.

ב. נערה מאורסה - הסברנו שכשחתן וכלה מתחתנים יש בזה שני שלבים:

ארוסין (שנקרא גם קידושין) ונישואין: ארוסין - האיש נותן לאישה כסף או טבעת וכו' והיא מקודשת לו. מעכשיו היא אשת איש (הבא עליה חייב סקילה, היא צריכה גט כדי להתחתן עם איש אחר) אבל היא עדין גרה בבית אביה.  נישואין - עושים חופה והחתן מכניס את הכלה לגור בביתו (ומה שהיום קוראים 'ארוסין' זה שידוכין שמחליטים להתחתן)                                               

ג. אלמנה או גרושה                                                                                                                      ד. אישה נשואה.

{ד} וְאִשָּׁה כִּי תִדֹּר נֶדֶר לה' וְאָסְרָה אִסָּר בְּבֵית אָבִיהָ בִּנְעֻרֶיהָ - לאו דוקא שנדרה כשהיא ממש בבית אלא הכוונה שנדרה כשהיא נערה והיא ברשות אביה. {ה} וְשָׁמַע אָבִיהָ אֶת נִדְרָהּ וֶאֱסָרָהּ אֲשֶׁר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ וְהֶחֱרִישׁ לָהּ אָבִיהָ - אביה שמע ושתק וְקָמוּ כָּל נְדָרֶיהָ וְכָל אִסָּר אֲשֶׁר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ יָקוּם - אם הוא שתק עד סוף היום (שקיעת החמה) הנדר קיים.  {ו} וְאִם הֵנִיא אָבִיהָ אֹתָהּ בְּיוֹם שָׁמְעוֹ - אם ביום ששמע הוא מנע אותה מהנדר ע"י שהפר אותו (שאמר: הנדר מופר או בטל) כָּל נְדָרֶיהָ וֶאֱסָרֶיהָ אֲשֶׁר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ לֹא יָקוּם - מה שנדרה בטל והיא יכולה לאכול את מה שאסרה על עצמה. וה' יִסְלַח לָהּ כִּי הֵנִיא אָבִיהָ אֹתָהּ - למה צריך שה' יסלח לה? מדובר שלא ידעה שאביה הפר ואכלה. באמת לא עברה על הנדר אבל צריכה סליחה על זה שחשבה שהיא חוטאת.

האב יכול להפר עד סוף היום. ואם שתק ולא הפר - הנדר קיים ויותר לא יוכל להפר אותו. וברור שאם הוא ממש קִיים לה את הנדר - הנדר קיים (שאמר: הנדר קיים או טוב עשית שנדרת)

{ז} וְאִם הָיוֹ תִהְיֶה לְאִישׁ - מדובר שהיא ארוסה ועדין נמצאת בבית אביה. היא כבר אשת איש אבל עדין קצת ברשות אביה. וּנְדָרֶיהָ עָלֶיהָ אוֹ מִבְטָא שְׂפָתֶיהָ - מה שביטאה בשפתיה ואמרה אֲשֶׁר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ - מדובר שנדרה לפני הארוסין אבל האב לא שמע. רק אחרי שהיא ארוסה האב שמע והפר לה! ועדין זה תלוי בבעלה: {ח} וְשָׁמַע אִישָׁהּ בְּיוֹם שָׁמְעוֹ וְהֶחֱרִישׁ לָהּ וְקָמוּ נְדָרֶיהָ וֶאֱסָרֶהָ אֲשֶׁר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ יָקֻמוּ - אם הארוס החריש הנדר קיים ולא מספיק שהאב הפר.

{ט} וְאִם בְּיוֹם שְׁמֹעַ אִישָׁהּ יָנִיא אוֹתָהּ וְהֵפֵר אֶת נִדְרָהּ אֲשֶׁר עָלֶיהָ וְאֵת מִבְטָא שְׂפָתֶיהָ אֲשֶׁר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ וה' יִסְלַח לָהּ - ואם גם הארוס הפר הנדר בטל. נערה מאורסה - אביה ובעלה מפירין נדריה ביחד.

{י} וְנֵדֶר אַלְמָנָה - שבעלה נפטר וּגְרוּשָׁה - או שבעלה נתן לה גט וגרש אותה והם כבר לא נשואים. כֹּל אֲשֶׁר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ יָקוּם עָלֶיהָ - היא ברשות עצמה ואין מי שיפר לה, לכן כל מה שנדרה קיים!  למה לא חוזרת לרשות אביה? תשובה: או שמדובר שהיא בוגרת (מעל 12 וחצי) או אפילו נערה אבל אחרי נישואין היא לא חוזרת לאביה (ובאמת אם היא נערה ונתאלמנה מהארוסין - חוזרת לאביה..)

{יא} וְאִם בֵּית אִישָׁהּ נָדָרָה - אם נדרה כשהיא בבית בעלה, כלומר שהיא כבר נשואה ונמצאת ברשותו. אוֹ אָסְרָה אִסָּר עַל נַפְשָׁהּ בִּשְׁבֻעָה: {יב} וְשָׁמַע אִישָׁהּ וְהֶחֱרִשׁ לָהּ לֹא הֵנִיא אֹתָהּ וְקָמוּ כָּל נְדָרֶיהָ וְכָל אִסָּר אֲשֶׁר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ יָקוּם: {יג} וְאִם הָפֵר יָפֵר אֹתָם אִישָׁהּ בְּיוֹם שָׁמְעוֹ כָּל מוֹצָא שְׂפָתֶיהָ לִנְדָרֶיהָ וּלְאִסַּר נַפְשָׁהּ לֹא יָקוּם אִישָׁהּ הֲפֵרָם וה' יִסְלַח לָהּ - אישה נשואה רק הבעל יכול להפר וכבר זה לא תלוי באביה.

{יד} כָּל נֵדֶר וְכָל שְׁבֻעַת אִסָּר לְעַנֹּת נָפֶשׁ אִישָׁהּ יְקִימֶנּוּ וְאִישָׁהּ יְפֵרֶנּוּ - הבעל מפר רק נדרי עינוי נפש, כלומר דברים שגורמים לה צער מסויים והבעל לא רוצה שאשתו תצטער אבל נדר שבכלל לא מצער אותה הוא אינו יכול להפר (למשל: יש לה 10 לחמניות ואסרה על עצמה לחמניה אחת עד הערב אין לה בזה שום עינוי) לעומת האב שיכול להפר כל סוג נדר. הבעל יכול להפר גם נדרים שפוגעים בשמחה שביניהם למשל שנדרה שלא תשים תכשיטים.

{טו} וְאִם הַחֲרֵשׁ יַחֲרִישׁ לָהּ אִישָׁהּ מִיּוֹם אֶל יוֹם - עד סוף היום וְהֵקִים אֶת כָּל נְדָרֶיהָ אוֹ אֶת כָּל אֱסָרֶיהָ אֲשֶׁר עָלֶיהָ הֵקִים אֹתָם כִּי הֶחֱרִשׁ לָהּ בְּיוֹם שָׁמְעוֹ - השתיקה עד סוף היום היא בעצם כמו קיום הנדר. {טז} וְאִם הָפֵר יָפֵר אֹתָם אַחֲרֵי שָׁמְעוֹ - מדובר ששמע וקיים את הנדר ואח"כ הפר לה. ההפרה אינה טובה כי הוא כבר קִיים קודם! אבל האישה חשבה שזו הפרה ועברה על נדרה. וְנָשָׂא אֶת עֲוֹנָהּ - העוון הוא עליו כי הוא הטעה והכשיל אותה.                                                                               

אשה נשואה - רק בעלה מפר לה את נדרה. כאן אין הגבלה של גיל אלא תמיד הוא יכול להפר לאשתו.

{יז} אֵלֶּה הַחֻקִּים אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה בֵּין אִישׁ לְאִשְׁתּוֹ בֵּין אָב לְבִתּוֹ בִּנְעֻרֶיהָ בֵּית אָבִיהָ:

פרק לא - מלחמת מדין

{א} וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: {ב} נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים - נזכרנו שבתחילת פינחס יש ציווי כללי לצרור את המדיינים ועכשיו הציווי לצאת ממש למלחמה לנקום במדין על כך שהחטיאו את בנ"י וגרמו למגפה. למה לא מואב? א. הם פחדו מישראל. ב. בזכות רות המואביה.  אַחַר תֵּאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ - את המלחמה הזו תזכה לקיים ואח"כ תמות.

{ג} וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל הָעָם לֵאמֹר - משה רבינו לא מעכב חלילה את קיום המצוה אע"פ שהוא יודע שאח"כ יאסף אל עמיו. הֵחָלְצוּ מֵאִתְּכֶם - לשון זריזות אֲנָשִׁים לַצָּבָא - כל שבט יביא בזריזות את האנשים הכי צדיקים, כאלה שלא חטאו בכלל בבעל פעור וְיִהְיוּ עַל מִדְיָן לָתֵת נִקְמַת ה' בְּמִדְיָן - שמנו לב שהקב"ה אומר 'נקמת בני ישראל' ומשה אומר נקמת ה'. כי אויבי ישראל הם אויבי ה'. {ד} אֶלֶף לַמַּטֶּה אֶלֶף לַמַּטֶּה - אלף חיילים מכל שבט. למרות שהיו בישראל עוד הרבה אלפים שיכולים להלחם, כאן החליט משה שיצאו מעטים. לְכֹל מַטּוֹת יִשְׂרָאֵל תִּשְׁלְחוּ לַצָּבָא - גם משבט לוי! כי המדיינים גם באו להחטיא אותם. {ה} וַיִּמָּסְרוּ מֵאַלְפֵי יִשְׂרָאֵל - רומז שלא רצו לבא כי ידעו שאח"כ משה יוכל למות. אֶלֶף לַמַּטֶּה שְׁנֵים עָשָׂר אֶלֶף חֲלוּצֵי צָבָא  - קשה: הרי גם שבט לוי יצאו אז אמור להיות 13 אלף? תשובה: א. הלויים לא ממש נלחמו אלא היו אחראים על כלי הקדש והחצוצרות. ב. שבט מנשה ואפרים נחשבים יחד במלחמה זו ונתנו ביחד 1000 חיילים.

{ו} וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה אֶלֶף לַמַּטֶּה לַצָּבָא אֹתָם וְאֶת פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן לַצָּבָא - פינחס הוא כהן משוח מלחמה שאומר להם דברי חיזוק לפני הקרב וכו'. משה מזכה אותו כי הוא התחיל במצווה כשהרג את כזבי. וּכְלֵי הַקֹּדֶשׁ - ארון הברית והציץ וַחֲצֹצְרוֹת הַתְּרוּעָה בְּיָדוֹ - ברשותו, באחריותו. {ז} וַיִּצְבְּאוּ עַל מִדְיָן - התאספו למלחמה על מדין כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה וַיַּהַרְגוּ כָּל זָכָר - את כל הזכרים הגדולים. {ח} וְאֶת מַלְכֵי מִדְיָן הָרְגוּ עַל חַלְלֵיהֶם - עִם ובנוסף לחלליהם אֶת אֱוִי וְאֶת רֶקֶם וְאֶת צוּר וְאֶת חוּר וְאֶת רֶבַע חֲמֵשֶׁת מַלְכֵי מִדְיָן - למה צור כתוב שלישי? הרי כתוב 'ראש אומות בית אב במדין הוא'? תשובה: בגלל שכ"כ נהג בזיון בעצמו לשלוח את ביתו להחטיא את ישראל לכן התורה כתבה אותו שלישי. וְאֵת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר הָרְגוּ בֶּחָרֶב - למה בלעם נמצא במדין? הרי כתוב ששב למקומו? תשובה: אחרי ששמע שעצתו הצליחה בא לבקש כסף מהמדיינים ואז בנ"י הרגו אותו.  {ט} וַיִּשְׁבּוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת נְשֵׁי מִדְיָן - הגדולות וְאֶת טַפָּם - ילדים וילדות וְאֵת כָּל בְּהֶמְתָּם וְאֶת כָּל מִקְנֵהֶם וְאֶת כָּל חֵילָם - כל הרכוש בָּזָזוּ: {י} וְאֵת כָּל עָרֵיהֶם בְּמוֹשְׁבֹתָם וְאֵת כָּל טִירֹתָם - מקומות בהם ישבו הכמרים שלהם או השרים שלהם. שָׂרְפוּ בָּאֵשׁ: {יא} וַיִּקְחוּ אֶת כָּל הַשָּׁלָל - הרכוש: תכשיטים, כלים, כסף וזהב. וְאֵת כָּל הַמַּלְקוֹחַ בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה:

{יב} וַיָּבִאוּ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְאֶל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשְּׁבִי - בני אדם שלקחו בשבי. וְאֶת הַמַּלְקוֹחַ - הבהמות וְאֶת הַשָּׁלָל - תכשיטים, בגדים אֶל הַמַּחֲנֶה אֶל עַרְבֹת מוֹאָב אֲשֶׁר עַל יַרְדֵּן יְרֵחוֹ - החיילים הצדיקים לא לוקחים דבר לעצמם אלא מביאים הכל למשה שיאמר להם מה לעשות.

...

{כא} וַיֹּאמֶר אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן - למה אלעזר אומר להם את ההלכות האלה ולא משה? א. משה קצף ונתעלמה ממנו ההלכה.  ב. משה נתן לאלעזר לדרוש כדי להראות את גדולתו. אֶל אַנְשֵׁי הַצָּבָא הַבָּאִים לַמִּלְחָמָה - שבאו למלחמה ועכשיו חזרו. זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה: {כב} אַךְ אֶת הַזָּהָב וְאֶת הַכָּסֶף אֶת הַנְּחֹשֶׁת אֶת הַבַּרְזֶל אֶת הַבְּדִיל וְאֶת הָעֹפָרֶת - כּלֵי אוכל שבזזתם מהמדיינים, שעשויים מכל מיני מתכות, לא מספיק לטהר מטומאת מת אלא צריך להכשיר אותם מהאיסור שבלעו. כי אם בישלו או צלו בשר איסור בכלי, נבלע טעם מהאיסור בכלי וא"א להשתמש בו כך, כי טעם האיסור יֵצא לתוך התבשיל. לכן חייבים להכשיר את הכלים. הכלל הוא ש'כדרך תשמישו - כך הגעלתו': {כג} כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יָבֹא בָאֵשׁ - כל כלי שהמדיינים השתמשו בו באש וכך הוא בלע איסור  תַּעֲבִירוּ בָאֵשׁ וְטָהֵר - כדי להכשיר אותו אתם ג"כ צריכים לשים אותו באש וכך להוציא ממנו את האיסור. זה מתחלק לשנים: א. כלי שבישלו בו  איסור בלע טעם איסור ע"י מים רותחים לכן תכשירו אותו ע"י הגעלה במים רותחים (הגעלה = הפלטה והוצאה של האיסור מהכלי)  ב. כלי שצלו בו איסור בלע את האיסור ע"י אש ישירה לכן תוציאו את האיסור ע"י ליבון באש ישירה.  אַךְ בְּמֵי נִדָּה יִתְחַטָּא - וגם צריך לטהר אותו מטומאת מת ע"י מי נדה (= מי הזאה) וְכֹל אֲשֶׁר לֹא יָבֹא בָּאֵשׁ - כלי שלא השתמשו בו באש אלא רק בצונן ולא נבלע בו איסור. תַּעֲבִירוּ בַמָּיִם - רק תטבילו אותו במקוה, כי כל כלי שלקחו מגוי צריך טבילה. ברור שגם את הכלים שצריך להכשיר - צריך גם להטביל. {כד} וְכִבַּסְתֶּם בִּגְדֵיכֶם בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וּטְהַרְתֶּם וְאַחַר תָּבֹאוּ אֶל הַמַּחֲנֶה:

סיכום: אנשי הצבא צריכים: א. טהרה מטומאת מת  ב. הגעלת כלי מדין  ג. הטבלת כלים.

חלוקת השלל (כה-מז)

בדרך כלל במלחמות כיבוש הארץ השלל מתחלק בין יוצאי הצבא (גם אלה ששמרו על הכלים) ולא לשאר העדה. כמו"כ לכהנים והלויים אסור לקחת חלק בשלל (וחלק לא יהיה לך בתוכם).  מלחמת מדין אינה מלחמה לכיבוש הארץ אלא מלחמת נקמה במדיינים לכן יש כאן יש ציווי מיוחד לספור את המלקוח באדם ובבהמה, לחצות אותו בין יוצאי הצבא ובין כל העדה ולתת מכס (חלק) לכהנים והלויים. הציווי הוא רק לגבי השבי והמלקוח (בהמות) אבל שאר השלל (תכשיטים ובגדים חשובים) והביזה (שאר הכלים) - הם רק ליוצאי הצבא (את חלקו הם יתנדבו למשכן).

מהמחצית של אנשי הצבא צריך להרים מכס 1 מ- 500 ולתת לאלעזר הכהן (וי"א שזה ניתן לכל הכהנים). מהמחצית של בני ישראל צריך להרים מכס 1 מ- 50  ולתת לשבט לוי (שמנו לב שתופשי המלחמה קיבלו הרבה יותר - כי מחצית המלקוח מתחלקת בין פחות אנשים, והמכס שנתנו הוא עשירית מהמכס של בנ"י!) למדנו את המספרים מתוך הפסוקים וגם חישבנו לבד וראינו שזו התוצאה. התורה חוזרת על המספרים במחצית בנ"י (פס' מב - מו) למה? הרי זה בדיוק אותם המספרים כמו המחצית של תופשי הצבא?   תשובה: להראות שהיה נס שלא מתו שום שבויות ובהמות מהמלקוח עד שגמרו את כל החלוקה והמכס.

נדבת אנשי הצבא (מח-נד)

{מח} וַיִּקְרְבוּ אֶל מֹשֶׁה הַפְּקֻדִים - הממונים, האחראים. אֲשֶׁר לְאַלְפֵי הַצָּבָא שָׂרֵי הָאֲלָפִים וְשָׂרֵי הַמֵּאוֹת: {מט} וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה עֲבָדֶיךָ נָשְׂאוּ אֶת רֹאשׁ אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה אֲשֶׁר בְּיָדֵנוּ - ספרנו את אנשי המלחמה אחרי שחזרנו מהמלחמה וְלֹא נִפְקַד מִמֶּנּוּ אִישׁ - אף אחד לא נחסר. כלומר איש לא נהרג במלחמה.  {נ} וַנַּקְרֵב אֶת קָרְבַּן ה' אִישׁ אֲשֶׁר מָצָא כְלִי זָהָב - תכשיטים שלקחנו שלל במלחמה. אֶצְעָדָה - צמיד לרגל (מלשון 'צעד'). וְצָמִיד טַבַּעַת עָגִיל וְכוּמָז - תכשיט נשים במקום צנוע. לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵינוּ לִפְנֵי ה' - הנדבה היא גם כהודאה על הנס שאיש לא נהרג וגם כפרה. על מה? רש"י: על הרהור עבירה שאולי היה למישהו מהלוחמים. עוד תשובות שאמרו הילדים: כפרה על כל ישראל על חטא בעל פעור (ספורנו). ועל זה שלא הרגו מיד את כל הנשים.

{נא} וַיִּקַּח מֹשֶׁה וְאֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֶת הַזָּהָב מֵאִתָּם כֹּל כְּלִי מַעֲשֶׂה - כלי טוב, שלם. הם הביאו כלים יפים ושלמים ולא פגומים. {נב} וַיְהִי כָּל זְהַב הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר הֵרִימוּ לה' שִׁשָּׁה עָשָׂר אֶלֶף שְׁבַע מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים שָׁקֶל מֵאֵת שָׂרֵי הָאֲלָפִים וּמֵאֵת שָׂרֵי הַמֵּאוֹת - זה יוצא שכל אחד הביא הרבה זהב (היו 132 שרי אלפים ומאות). {נג} אַנְשֵׁי הַצָּבָא בָּזְזוּ אִישׁ לוֹ - לשרי האלפים והמאות נשארו עוד תכשיטים, בגדים וכלים כי כל אחד לקח הרבה שלל, וגם לשאר הלוחמים היתה הרבה ביזה. שהרי רק את המלקוח והשבי נצטוו לחצות עם שאר העדה. {נד} וַיִּקַּח מֹשֶׁה וְאֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֶת הַזָּהָב מֵאֵת שָׂרֵי הָאֲלָפִים וְהַמֵּאוֹת וַיָּבִאוּ אֹתוֹ אֶל אֹהֶל מוֹעֵד זִכָּרוֹן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי ה' -  עשו ממנו כלי שרת במשכן וזה זכרון לדורות.

פרק לב - בני גד ובני ראובן

{א} וּמִקְנֶה רַב - הרבה צאן ובקר הָיָה לִבְנֵי רְאוּבֵן וְלִבְנֵי גָד עָצוּם מְאֹד - לשני השבטים האלה היה מקנה רב יותר מכל השבטים. וַיִּרְאוּ אֶת אֶרֶץ יַעְזֵר וְאֶת אֶרֶץ גִּלְעָד וְהִנֵּה הַמָּקוֹם מְקוֹם מִקְנֶה -  הם רואים שהארץ שעם ישראל כבש מסיחון ומעוג מתאימה מאד לרעיית צאן (יש שם מישורים ופחות הרים והרבה עשב למרעה). {ב} וַיָּבֹאוּ בְנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן - שאלו הילדים: למה כאן (וגם בהמשך הפרק) התורה מקדימה את בני גד ובפסוק א' מקדימה את בני ראובן? תשובה: בני גד היו היוזמים של הבקשה והם בעיקר אלה שדיברו לפני משה, ובני ראובן הצטרפו אליהם. לבני גד היה יותר מקנה והם היו יותר גיבורים מבני ראובן ולכן לא חששו לנחול לבד באזור מרוחק מכל שאר השבטים. אבל בפסוק א' זה לפי סדר הבכורה וראובן קודם. וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְאֶל נְשִׂיאֵי הָעֵדָה לֵאמֹר: {ג} עֲטָרוֹת וְדִיבֹן וְיַעְזֵר וְנִמְרָה וְחֶשְׁבּוֹן וְאֶלְעָלֵה וּשְׂבָם וּנְבוֹ וּבְעֹן - ערים בעבר הירדן המזרחי. {ד} הָאָרֶץ אֲשֶׁר הִכָּה ה' לִפְנֵי עֲדַת יִשְׂרָאֵל - ארץ סיחון ועוג שה' עזר לבני ישראל לכבוש. אֶרֶץ מִקְנֶה הִוא וְלַעֲבָדֶיךָ מִקְנֶה: {ה} וַיֹּאמְרוּ אִם מָצָאנוּ חֵן בְּעֵינֶיךָ יֻתַּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לַעֲבָדֶיךָ לַאֲחֻזָּה - לנחלה קבועה. אַל תַּעֲבִרֵנוּ אֶת הַיַּרְדֵּן - הם מבקשים להשאר בעה"י המזרחי ולקבל שם את נחלתם ולא לעבור את הירדן עִם כל ישראל. עבר הירדן המזרחי הוא חלק מא"י אבל במדרגת קדושה פחותה מאשר עבר הירדן המערבי.

{ו} וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לִבְנֵי גָד וְלִבְנֵי רְאוּבֵן הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה - האם יתכן שכל שאר השבטים יבואו להלחם בעמי כנען ואתם לא תשתתפו במלחמה?! זה לא צודק! {ז} וְלָמָּה תְנִיאוּן - תמנעו, תסירו אֶת לֵב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵעֲבֹר אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם ה' - אתם עלולים לגרום לזה שבני ישראל לא ירצו ח"ו לעבור את הירדן ולהכנס לארץ ישראל! למה? כי בני גד ובני ראובן היו מהשבטים הגיבורים והחזקים. ואם כל בני ישראל יראו שהם רוצים להשאר בעבר הירדן זה עלול להחליש את כולם! בני ישראל עלולים לחשוב שבני גד ובני ראובן מפחדים מעמי כנען ולכן הם לא רוצים לעבור את הירדן, וזה עלול לגרום לכולם לפחד! זה עלול להיות ממש כמו חטא המרגלים! {ח} כֹּה עָשׂוּ אֲבֹתֵיכֶם - כך בדיוק עשו אבותיכם לפני 38 שנה. בְּשָׁלְחִי אֹתָם מִקָּדֵשׁ בַּרְנֵעַ לִרְאוֹת אֶת הָאָרֶץ: {ט} וַיַּעֲלוּ עַד נַחַל אֶשְׁכּוֹל וַיִּרְאוּ אֶת הָאָרֶץ וַיָּנִיאוּ אֶת לֵב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל - מנעו והסירו את ליבם מלרצות לבוא אל א"י לְבִלְתִּי בֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם ה':

{י} וַיִּחַר אַף ה' בַּיּוֹם הַהוּא וַיִּשָּׁבַע לֵאמֹר - עונש עם שבועה א"א לבטל. {יא} אִם יִרְאוּ הָאֲנָשִׁים הָעֹלִים מִמִּצְרַיִם מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה אֵת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב כִּי לֹא מִלְאוּ אַחֲרָי - לא מילאו את ליבם ללכת אחרי ה' אלא מרדו בו. {יב} בִּלְתִּי - חוץ מ.. כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה הַקְּנִזִּי - נקרא קניזי כי אחרי שיפונה נפטר אימו של כלב התחתנה עם קנז. כלב גדל אצלו אבל לא היה בנו. עתניאל בן קנז נולד אח"כ והיה אח של כלב מאימו. וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן - שהם יכנסו לארץ כִּי מִלְאוּ אַחֲרֵי ה': {יג} וַיִּחַר אַף ה' בְּיִשְׂרָאֵל וַיְנִעֵם בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה עַד תֹּם כָּל הַדּוֹר הָעֹשֶׂה הָרַע בְּעֵינֵי ה' - משה מאריך בתאור העונש להראות להם עד כמה הבקשה שלהם חמורה. {יד} וְהִנֵּה קַמְתֶּם תַּחַת אֲבֹתֵיכֶם - ועכשיו אתם, במה שאתם מבקשים, אתם כמו המרגלים.  תַּרְבּוּת אֲנָשִׁים חַטָּאִים  - תלמידים של חוטאים (תרבות - דבר שמתרבה וגדל). לִסְפּוֹת עוֹד - להוסיף עוד עַל חֲרוֹן אַף ה' אֶל יִשְׂרָאֵל: {טו} כִּי תְשׁוּבֻן מֵאַחֲרָיו - כשאתם שבים מאחרי ה' ולא שומעים בקולו. וְיָסַף עוֹד לְהַנִּיחוֹ בַּמִּדְבָּר - זה יגרום חלילה שה' יוסיף להשאיר אותנו במדבר כמו שהעניש את אבותינו וְשִׁחַתֶּם לְכָל הָעָם הַזֶּה - ואתם תגרמו נזק וקלקול לכל עם ישראל! א"כ משה רבינו דוחה בתוקף את בקשתם ומוכיח אותם על כך!

{טז} וַיִּגְּשׁוּ אֵלָיו וַיֹּאמְרוּ -  בני גד ובני ראובן מבינים שהם טעו כשביקשו 'אַל תַּעֲבִרֵנוּ אֶת הַיַּרְדֵּן' והם באים למשה עם בקשה מתוקנת. שמנו לב שכתוב 'ויגשו אליו' והרי הם כבר עומדים ומדברים איתו? יכול להיות שאחרי תוכחת משה הם חזרו לאהליהם ואחרי כמה זמן של חזרה בתשובה וכו' הם באים לפניו שוב עם הבקשה החדשה: גִּדְרֹת צֹאן - מכלאות לשמור על הצאן. נִבְנֶה לְמִקְנֵנוּ פֹּה - בעבר הירדן. וְעָרִים לְטַפֵּנוּ - וכך המקנה והטף לא יצטרכו להיטלטל לארץ כנען. הם מקדימים את המקנה לטף. משה יאמר להם את הסדר הנכון. {יז} וַאֲנַחְנוּ נֵחָלֵץ - נוציא מתוכנו חלוצי צבא. חֻשִׁים - בזריזות ובמרץ ולא כמי שאין לו ברירה. לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל - ונלך בראש הצבא! עַד אֲשֶׁר אִם הֲבִיאֹנֻם אֶל מְקוֹמָם - עד שנכבוש יחד איתם את ארץ כנען. וְיָשַׁב טַפֵּנוּ בְּעָרֵי הַמִּבְצָר מִפְּנֵי יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ - ובינתיים  הטף והנשים יהיו מוגנים בערי מבצר שנבנה להם. {יח} לֹא נָשׁוּב אֶל בָּתֵּינוּ עַד הִתְנַחֵל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ נַחֲלָתוֹ - הם מקבלים על עצמם לא לחזור אל משפחותיהם עד שכל אחד מישראל יקבל את נחלתו! זו תוספת על מה שמשה דרש מהם: משה דרש שישתתפו במלחמות והם מוסיפים שישארו עד סוף חלוקת הנחלות. {יט} כִּי לֹא נִנְחַל אִתָּם מֵעֵבֶר לַיַּרְדֵּן וָהָלְאָה - בעבר הירדן המערבי כִּי בָאָה נַחֲלָתֵנוּ אֵלֵינוּ מֵעֵבֶר הַיַּרְדֵּן מִזְרָחָה - כי אנחנו מבקשים לקבל את הנחלה בעבר הירדן המזרחי.

{כ} וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם מֹשֶׁה אִם תַּעֲשׂוּן אֶת הַדָּבָר הַזֶּה אִם תֵּחָלְצוּ לִפְנֵי ה' לַמִּלְחָמָה: {כא} וְעָבַר לָכֶם כָּל חָלוּץ אֶת הַיַּרְדֵּן לִפְנֵי ה' עַד הוֹרִישׁוֹ אֶת אֹיְבָיו מִפָּנָיו: {כב} וְנִכְבְּשָׁה הָאָרֶץ לִפְנֵי ה' וְאַחַר תָּשֻׁבוּ וִהְיִיתֶם נְקִיִּים מה' וּמִיִּשְׂרָאֵל וְהָיְתָה הָאָרֶץ הַזֹּאת לָכֶם לַאֲחֻזָּה לִפְנֵי ה' - 4 פעמים כתוב לפני ה'! ללמד אותם שהמלחמות על הארץ וישיבת הארץ אינם דבר של חול אלא מצוה קדושה ועבודת ה'. {כג} וְאִם לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן הִנֵּה חֲטָאתֶם לה' וּדְעוּ חַטַּאתְכֶם אֲשֶׁר תִּמְצָא אֶתְכֶם: {כד} בְּנוּ לָכֶם עָרִים לְטַפְּכֶם וּגְדֵרֹת לְצֹנַאֲכֶם - לצוֹנֵה שלכם (מילה נרדפת לצאן). משה אומר להם לדאוג קודם לטף ואח"כ למקנה. וְהַיֹּצֵא מִפִּיכֶם תַּעֲשׂוּ - מה שקיבלתם על עצמכם - תקיימו, להשאר עד סוף החלוקה וההתנחלות.

{כה} וַיֹּאמֶר בְּנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן אֶל מֹשֶׁה לֵאמֹר - כולם כאיש אחד הסכימו וענו: עֲבָדֶיךָ יַעֲשׂוּ כַּאֲשֶׁר אֲדֹנִי מְצַוֶּה: {כו} טַפֵּנוּ נָשֵׁינוּ מִקְנֵנוּ וְכָל בְּהֶמְתֵּנוּ יִהְיוּ שָׁם בְּעָרֵי הַגִּלְעָד - הם הבינו שצריך להקדים את הטף. {כז} וַעֲבָדֶיךָ יַעַבְרוּ כָּל חֲלוּץ צָבָא לִפְנֵי ה' לַמִּלְחָמָה - וגם הבינו שהמלחמות הן לפני ה'. כַּאֲשֶׁר אֲדֹנִי דֹּבֵר:

{כח} וַיְצַו לָהֶם מֹשֶׁה - משה מצוה את אלעזר הכהן, יהושע בן נון ואת הנשיאים על הענין של בני גד ובני ראובן, כי הם יהיו האחראים על הקיום בכניסה לארץ. אֵת אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְאֵת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וְאֶת רָאשֵׁי אֲבוֹת הַמַּטּוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל: {כט} וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֲלֵהֶם - לאלעזר הכהן, יהושע בן נון והנשיאים: אִם יַעַבְרוּ בְנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן אִתְּכֶם אֶת הַיַּרְדֵּן כָּל חָלוּץ לַמִּלְחָמָה לִפְנֵי ה' וְנִכְבְּשָׁה הָאָרֶץ לִפְנֵיכֶם אז וּנְתַתֶּם לָהֶם אֶת אֶרֶץ הַגִּלְעָד לַאֲחֻזָּה: {ל} וְאִם לֹא יַעַבְרוּ חֲלוּצִים אִתְּכֶם אז וְנֹאחֲזוּ בְתֹכְכֶם בְּאֶרֶץ כְּנָעַן - הם יהיו חייבים לעזוב את עבה"י ולקבל נחלה עם כל השבטים בצד המערבי. נקרא 'תנאי בני גד ובני ראובן' והוא 'תנאי כפול':  אם תעשו אז... ואם לא תעשו אז...  

{לא} וַיַּעֲנוּ בְנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן לֵאמֹר אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֶל עֲבָדֶיךָ כֵּן נַעֲשֶׂה: {לב} נַחְנוּ נַעֲבֹר חֲלוּצִים לִפְנֵי ה' אֶרֶץ כְּנָעַן וְאִתָּנוּ אֲחֻזַּת נַחֲלָתֵנוּ מֵעֵבֶר לַיַּרְדֵּן - הם מוסיפים חיזוק שבוודאי יעשו את מה שמשה ציוה אותם ואין צורך לעשות כאן תנאי. בספר יהושע רואים שאכן כך היה. הם עוברים חלוצים לארץ כנען ונשארים עד סוף חלוקת הנחלות ויהושע בן נון משבח אותם על כך.

{לג} וַיִּתֵּן לָהֶם מֹשֶׁה לִבְנֵי גָד וְלִבְנֵי רְאוּבֵן וְלַחֲצִי שֵׁבֶט מְנַשֶּׁה בֶן יוֹסֵף - אין הכוונה ממש חצי שבט אלא חלק מהשבט: שתי משפחות מתוך שמונה - משפחות המכירי והגלעדי. למה משה נותן גם לחצי מנשה? הרי הם לא ביקשו? א. משה רואה שזו ארץ גדולה מאד ומתאימה לעוד שבט. וחצי מנשה רצו כי גם להם הרבה מקנה. ב. משה רוצה שיהיו שם יותר תלמידי חכמים. אֶת מַמְלֶכֶת סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי וְאֶת מַמְלֶכֶת עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן הָאָרֶץ לְעָרֶיהָ בִּגְבֻלֹת עָרֵי הָאָרֶץ סָבִיב - בפרשת דברים ובספר יהושע מפורש איך משה חילק את עבר הירדן לשלשת השבטים: ראובן בדרום, גד באמצע וחצי המנשה בצפון. וכאן התורה קיצרה. {לד} וַיִּבְנוּ בְנֵי גָד אֶת דִּיבֹן וְאֶת עֲטָרֹת וְאֵת עֲרֹעֵר: {לה} וְאֶת עַטְרֹת שׁוֹפָן וְאֶת יַעְזֵר וְיָגְבֳּהָה: {לו} וְאֶת בֵּית נִמְרָה וְאֶת בֵּית הָרָן עָרֵי מִבְצָר וְגִדְרֹת צֹאן: {לז} וּבְנֵי רְאוּבֵן בָּנוּ אֶת חֶשְׁבּוֹן וְאֶת אֶלְעָלֵא וְאֵת קִרְיָתָיִם: {לח} וְאֶת נְבוֹ וְאֶת בַּעַל מְעוֹן מוּסַבֹּת שֵׁם - הם הסבו את שמם משמות ע"ז לשמות אחרים. וְאֶת שִׂבְמָה וַיִּקְרְאוּ בְשֵׁמֹת אֶת שְׁמוֹת הֶעָרִים אֲשֶׁר בָּנוּ - ראינו שאלו המקומות שכתובים בפסוק ג' בתוספת כמה מקומות. גם בפסוק ג' כתובים קודם המקומות שבנו בני גד ואח"כ בני ראובן.

{לט} וַיֵּלְכוּ בְּנֵי מָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה גִּלְעָדָה וַיִּלְכְּדֻהָ וַיּוֹרֶשׁ - גרש אֶת הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר בָּהּ - התלבטנו אם זה קורה עכשיו או שזה היה כבר בכיבוש ארץ סיחון ועוג בפרשת חקת. {מ} וַיִּתֵּן מֹשֶׁה אֶת הַגִּלְעָד לְמָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה וַיֵּשֶׁב בָּהּ - הכוונה לבני מכיר, כלומר 'משפחת המכירי' וגם 'משפחת הגלעדי'. שאר משפחות מנשה קיבלו נחלה בארץ כנען.  {מא} וְיָאִיר בֶּן מְנַשֶּׁה הָלַךְ - יאיר הוא משבט יהודה ואֵם אביו ממנשה: חצרון בן פרץ התחתן עם בִּיתו של מכיר. מהם נולד שגוב שהוליד את יאיר. הוא מיוחס כאן לשבט מנשה כי קיבל נחלה איתם בעבר הירדן. וַיִּלְכֹּד אֶת חַוֹּתֵיהֶם - את הכפרים שלהם. וַיִּקְרָא אֶתְהֶן חַוֹּת יָאִיר: {מב} וְנֹבַח הָלַךְ -  יש אומרים שהיה בן יאיר וי"א שהיה מבני מנשה. וַיִּלְכֹּד אֶת קְנָת וְאֶת בְּנֹתֶיהָ וַיִּקְרָא לָה נֹבַח בִּשְׁמוֹ:   

מה היה קורה אם בני גד ובני ראובן לא היו מבקשים?

רמב"ן (כא;כא) - משה רבינו לא התכוון שבשלב זה יתנחלו שם שבטים אלא רק בארץ כנען שהיא העיקרית. וי"א שהתכוון שקודם כל יכבשו את כל ארץ כנען ורק אח"כ יחלקו גם את עבר הירדן בגורל.

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.