מפקד בני גרשון

{כב} נָשֹׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי גֵרְשׁוֹן גַּם הֵם לְבֵית אֲבֹתָם לְמִשְׁפְּחֹתָם... - המשך הציווי על מפקד הלויים העובדים במשכן, מבן 30 עד 50 שנה. בסוף פרשת במדבר הציווי הוא לפקוד את בני קהת ועכשיו לפקוד את בני גרשון ומררי. למה לפי הסדר הזה? כי זה לפי סדר החשיבות. שאלו הילדים: למה זה מחולק לשתי פרשות? חשבנו שאולי כדי להדגיש את ייחודם של בני קהת שנושאים את כלי הקדש.

 {כז} עַל פִּי אַהֲרֹן וּבָנָיו תִּהְיֶה כָּל עֲבֹדַת בְּנֵי הַגֵּרְשֻׁנִּי...{כח} זֹאת עֲבֹדַת מִשְׁפְּחֹת בְּנֵי הַגֵּרְשֻׁנִּי בְּאֹהֶל מוֹעֵד וּמִשְׁמַרְתָּם בְּיַד אִיתָמָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן - כל הכהנים אחראים על עבודת הלויים לחלק להם תפקידים, להגיד להם מה לקחת וכו'. אבל איתמר בן אהרון אחראי במיוחד על עבודת בני גרשון ומררי ואלעזר אחראי במיוחד על עבודת בני קהת. הילדים שאלו: למה לאלעזר משפחה אחת ולאיתמר שתיים? תשובה: במשא בני קהת צריך הרבה יותר זהירות, כמו שלמדנו 'ולא יגעו אל הקדש ומתו...אל תכריתו את שבט משפחות הקהתי...' לכן אלעזר אחראי רק עליהם, לעומת תפקיד בני גרשון ומררי שג"כ צריך זהירות ויראה כמובן אבל התורה לא כותבת חשש מיתה.

כדאי לחזור על הדברים שכל בית אב אחראי לקחת.

{כט} בְּנֵי מְרָרִי לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם תִּפְקֹד אֹתָם... וְזֹאת מִשְׁמֶרֶת מַשָּׂאָם לְכָל עֲבֹדָתָם בְּאֹהֶל מוֹעֵד קַרְשֵׁי הַמִּשְׁכָּן... וּבְשֵׁמֹת תִּפְקְדוּ אֶת כְּלֵי מִשְׁמֶרֶת מַשָּׂאָם: הכהנים נותנים לכל אחד מבני מררי תפקיד קבוע איזה קרש לקחת כי יש הקפדה שכל קרש יהיה במקום קבוע במשכן.

קיום המפקד - ראינו שהנשיאים משתתפים ג"כ במפקד בגלל חשיבותו לכל ישראל.

שימו לב שמספר בני מררי שעובדים במשכן גדול יותר מבני קהת וגרשון, לעומת מפקד הלויים מבן חודש ומעלה שבו בני מררי הם פחות.

פרק ה' פס' א - ד: שילוח טמאים מן המחנה

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:  צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וִישַׁלְּחוּ מִן הַמַּחֲנֶה כָּל צָרוּעַ וְכָל זָב וְכֹל טָמֵא לָנָפֶשׁ:  מִזָּכָר עַד נְקֵבָה תְּשַׁלֵּחוּ אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה תְּשַׁלְּחוּם וְלֹא יְטַמְּאוּ אֶת מַחֲנֵיהֶם אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָם:  וַיַּעֲשׂוּ כֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיְשַׁלְּחוּ אוֹתָם אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֶל מֹשֶׁה כֵּן עָשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל".

בגלל קדושתו של מחנה ישראל 'אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָם' מצווים לשלח ממנו איש או אישה טמאים. שלושה מחנות במדבר: מחנה שכינה - המשכן והחצר, מחנה לויה ומחנה ישראל. בירושלים: מחנה שכינה - המקדש והעזרה, מחנה לויה - הר הבית, מחנה ישראל - ירושלים בתוך החומות.

מצורע - משתלח מחוץ לשלשת המחנות.

זב - משתלח מחוץ למחנה שכינה ולויה,

טמא מת -משתלח רק מחוץ למחנה שכינה ומותר לו להיות במחנה לויה. (הוספנו: 'זב' כולל כל טומאות היוצאות מהגוף, 'טמא מת' כולל טומאות מגע כמו שרץ ונבלה). בני ישראל מקיימים את המצווה וגם הטמאים לא עיכבו.

אשם גזילות וגזל הגֵר

{ה} וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: {ו} דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַעֲשׂוּ מִכָּל חַטֹּאת הָאָדָם לִמְעֹל מַעַל בַּה' וְאָשְׁמָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא - מדובר באדם שגזל את חבירו והכחיש ונשבע על כך לשקר (כמו שלמדנו בסוף פרשת ויקרא - מדובר על גזל או על כופר בפקדון או בהלואה או עושק שכר שכיר או מצא אבידה וכיחש בה). {ז} וְהִתְוַדּוּ אֶת חַטָּאתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ - אחרי שנשבע לשקר הוא הודה ששיקר (אבל אם הוא לא הודה אלא באו עדים והעידו ששיקר - לא חייב חומש ולא מביא אשם, אלא רק משלם את הקרן).  וְהֵשִׁיב אֶת אֲשָׁמוֹ - זה הקרן, כלומר: הסכום עצמו שגזל. בְּרֹאשׁוֹ - בראש ובראשונה, זה הסכום העיקרי, קודם כל ישיב את הקרן.  וַחֲמִישִׁתוֹ יֹסֵף עָלָיו - על הקרן יוסיף חומש (מלבר, כלומר רבע) וְנָתַן לַאֲשֶׁר אָשַׁם לוֹ - לאיש שממנו גזל. אח"כ מביא אשם ויתכפר לו.

{ח} מה יעשה הגזלן אם הנגזל מת? איך הוא יכול לתקן את החטא? הרי גם לא יקבלו ממנו את הקרבן בלי שהשיב את הגזילה! תשובה: ישלם קרן וחומש ליורשים שלו: בנו, אחיו או כל קרוב משפחה אחר (לפי סדר הקירבה). וְאִם אֵין לָאִישׁ גֹּאֵל לְהָשִׁיב הָאָשָׁם אֵלָיו - איך יתכן שאין לו שום קרוב משפחה? כי מדובר על גר שהתגייר ולא נולדו לו בנים אחרי שהתגייר ( גר שהתגייר כקטן שנולד - לכן אין לו קרובים חוץ מבניו). הָאָשָׁם הַמּוּשָׁב לה' לַכֹּהֵן - הגזלן ישלם לכהנים של אותו משמר את הקרן והחומש. מִלְּבַד אֵיל הַכִּפֻּרִים אֲשֶׁר יְכַפֶּר בּוֹ עָלָיו - התשלום הוא חוץ מקרבן האשם שהאדם מביא. {ט} וְכָל תְּרוּמָה לְכָל קָדְשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ לַכֹּהֵן - מדובר על תרומה או ביכורים שאותם מביאים לכהן. לוֹ יִהְיֶה - התרומה והביכורים הם ממון של הכהן. {י} וְאִישׁ אֶת קֳדָשָׁיו לוֹ יִהְיוּ - האדם שמפריש תרו"מ יכול להחליט לאיזה כהן ולוי לתת, והם לא יכולים לקחת ממנו בכח. אִישׁ אֲשֶׁר יִתֵּן לַכֹּהֵן לוֹ יִהְיֶה - אחרי שהאדם נתן לכהן זה נהיה ממון של הכהן.

פרשת סוטה

אישה סוטה היא אשת איש שבעלה חושד בה שהיא ח"ו זינתה עם איש זר ולכן נאסרה עליו. מדובר שהיה קינוי כלומר שבעלה הזהיר אותה: 'אל תסתרי עם איש פלוני' וסתירה - אחרי הקינוי היא נכנסה למקום סתר עם אותו פלוני. ואנחנו לא יודעים אם נטמאה או לא (אם ממש זינתה או לא). כל עוד אנחנו בספק - האישה הסוטה אסורה על בעלה.

יש דרך לברר האם היא נטמאה או לא: בעלה יביא אותה לביהמ"ק לכהן. הכהן ישביע אותה שלא נטמאה וישקה אותה מים מיוחדים. אם נטמאה - תמות מהמים. ואם לא נטמאה - לא תמות מהמים ותחזור לבעלה.   הדגשנו כמה זה נורא שהאשה סטתה מדרכי הצניעות של בנות ישראל והיה לה קשר עם איש זר! ואם בסוף היא שותה את המים - עד כמה התורה רוצה שיתברר שהיא טהורה ולעשות שלום בין איש לאשתו, ולכן שם השם נמחק פעמיים בשביל זה!

{יא} וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: {יב} דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אִישׁ אִישׁ כִּי תִשְׂטֶה אִשְׁתּוֹ - אם אדם מישראל, אשתו תסטה ותיטה מדרכי הצניעות של בנות ישראל הכשרות. וּמָעֲלָה בוֹ מָעַל - ובגדה בו. {יג} וְשָׁכַב אִישׁ אֹתָהּ שִׁכְבַת זֶרַע - בזה הוא חושד בה.  וְנֶעְלַם מֵעֵינֵי אִישָׁהּ - הוא לא יודע האם שכב או לא. וְנִסְתְּרָה - היא נסתרה עם האיש הזר. וְהִיא נִטְמָאָה - זה בספק. וְעֵד אֵין בָּהּ - אין אפילו עד אחד שהיא נטמאה (אם יש עד אחד שנטמאה - לא שותה את המים אלא אסורה על בעלה לעולם והוא יגרש אותה). וְהִוא לֹא נִתְפָּשָׂה - אנחנו יודעים שהיא לא נאנסה אלא נכנסה ברצונה למקום הסתר עם פלוני (אם היתה אנוסה - מותרת לבעלה). {יד} וְעָבַר עָלָיו רוּחַ קִנְאָה וְקִנֵּא אֶת אִשְׁתּוֹ - לפני שנסתרה, בעלה התעורר לקנא לה ולהזהיר אותה שלא תסתר עם פלוני. קנאה - סוג של כעס טוב נגד חטא חמור (כמו פנחס). זה דבר טוב שהבעל מתעורר להחזיר את אשתו למוטב! וְהִוא נִטְמָאָה - אולי זה מה שקרה. אוֹ עָבַר עָלָיו רוּחַ קִנְאָה וְקִנֵּא אֶת אִשְׁתּוֹ וְהִיא לֹא נִטְמָאָה - ואולי זה מה שקרה.                                                                            

{טו} וְהֵבִיא הָאִישׁ אֶת אִשְׁתּוֹ אֶל הַכֹּהֵן - קודם הוא מביא אותה לבי"ד בעירו ואח"כ הם באים לבית הדין הגדול בירושלים והם שומעים את כל העדויות. ואחר כך הם שולחים אותה אל הכהן בבית המקדש. וְהֵבִיא אֶת קָרְבָּנָהּ עָלֶיהָ עֲשִׂירִת הָאֵיפָה - עשרון קֶמַח שְׂעֹרִים - מנחה לא משובחת: קמח ולא סולת (הסלת יותר משובחת מהקמח), שעורים ולא חיטים - מאכל בהמה לרמוז לה שהיא עשתה מעשה בהמה שאין לה רק בעל אחד. לֹא יִצֹק עָלָיו שֶׁמֶן וְלֹא יִתֵּן עָלָיו לְבֹנָה - בלי שמן ולבונה כשאר המנחות. כִּי מִנְחַת קְנָאֹת הוּא - כי הקמח הזה בא על זה שקינא לה על מעשה לא צנוע. מִנְחַת זִכָּרוֹן מַזְכֶּרֶת עָוֹן -  המנחה מזכירה את העוון של האישה. לכן היא לא משובחת כמו מנחה רגילה (ילד הזכיר שזה כמו מנחת חוטא בקרבן עולה ויורד, רק שם זה סולת חיטה). {טז} וְהִקְרִיב אֹתָהּ הַכֹּהֵן וְהֶעֱמִדָהּ לִפְנֵי ה' - הכהן מעמיד את האשה בפתח חצר המשכן (בביהמ"ק - שער ניקנור) שזה מול המשכן. {יז} וְלָקַח הַכֹּהֵן מַיִם קְדֹשִׁים - מים מהכיור בִּכְלִי חָרֶשׂ - שהוא כלי פשוט וּמִן הֶעָפָר אֲשֶׁר יִהְיֶה בְּקַרְקַע הַמִּשְׁכָּן יִקַּח הַכֹּהֵן וְנָתַן אֶל הַמָּיִם - שם את העפר בתוך המים (בביהמ"ק היתה אבן אחת בהיכל שהוא מרים ולוקח מתחתיה עפר).

{יח} וְהֶעֱמִיד הַכֹּהֵן אֶת הָאִשָּׁה לִפְנֵי ה' - הרי היא כבר עומדת שם? אלא הזיזו אותה משם והחזירו כדי ליגע אותה וכך אולי תודה שנטמאה ולא תצטרך לשתות ולמות וגם לא ימחה שם ה' על המים (גם אם היא אומרת 'טהורה אני' אבל מסכימה שבעלה יגרש אותה - לא תשתה). וּפָרַע אֶת רֹאשׁ הָאִשָּׁה - דבר מזעזע! הכהן מוריד את הכיסוי שעל ראשה ופורע את השער שלה שלא יהיה קלוע, כדי לגרום לה גנאי וביזוי. וְנָתַן עַל כַּפֶּיהָ אֵת מִנְחַת הַזִּכָּרוֹן מִנְחַת קְנָאֹת הִוא - היא מחזיקה את המנחה בכלי כדי ליגע אותה כנ"ל. וּבְיַד הַכֹּהֵן יִהְיוּ מֵי הַמָּרִים הַמְאָרֲרִים - הכהן מחזיק כל הזמן את המים, כדי להזכיר לה ולגרום לה להודות. מֵי הַמָּרִים - המים עלולים להיות לה מרים וקשים. הַמְאָרֲרִים - יש במים קללה לאשה אם היא נטמאה.                           

{יט} וְהִשְׁבִּיעַ אֹתָהּ הַכֹּהֵן וְאָמַר אֶל הָאִשָּׁה אִם לֹא שָׁכַב אִישׁ אֹתָךְ וְאִם לֹא שָׂטִית טֻמְאָה תַּחַת אִישֵׁךְ הִנָּקִי - את תהיי נקיה מהמים והם לא יזיקו לך. מִמֵּי הַמָּרִים הַמְאָרֲרִים הָאֵלֶּה: {כ} וְאַתְּ כִּי שָׂטִית - אם שטית תַּחַת אִישֵׁךְ וְכִי נִטְמֵאת וַיִּתֵּן אִישׁ בָּךְ אֶת שְׁכָבְתּוֹ מִבַּלְעֲדֵי אִישֵׁךְ - איש חוץ מבעלך. {כא} וְהִשְׁבִּיעַ הַכֹּהֵן אֶת הָאִשָּׁה בִּשְׁבֻעַת הָאָלָה - זו שבועה שיש בה קללה ועונש לאישה. וְאָמַר הַכֹּהֵן לָאִשָּׁה יִתֵּן ה' אוֹתָךְ לְאָלָה - אם נטמאת את תהיי לאלה בתוך עמ"י - אם מישהו מקלל הוא יגיד: 'יקרה לך כמו שקרה לאישה הזו'. וְלִשְׁבֻעָה בְּתוֹךְ עַמֵּךְ - אם נטמאת את תהיי לשבועה בתוך עמ"י - מי שנשבע יגיד: 'אם לא אעשה כך וכך יקרה לי כמו שקרה לאישה הזו'. בְּתֵת ה' אֶת יְרֵכֵךְ נֹפֶלֶת - אחרי שתשתי מהמים ירכך תהיה חולה, וְאֶת בִּטְנֵךְ צָבָה - ובטנך תהיה נפוחה ואח"כ כל הגוף עד שתמותי מזה. זה נס שהמים גורמים לזה וזה לא בדרך הטבע ('והנה אין בכל משפטי התורה דבר תלוי בנס זולתי הענין הזה שהוא פלא ונס קבוע שיעשה בישראל...' - רמב"ן פס' כ) {כב} וּבָאוּ הַמַּיִם הַמְאָרְרִים הָאֵלֶּה בְּמֵעַיִךְ לַצְבּוֹת בֶּטֶן - כדי להצבות ולנפח את הבטן וְלַנְפִּל יָרֵךְ - וכדי להפיל ולהחלות את הירך. וְאָמְרָה הָאִשָּׁה אָמֵן אָמֵן - אמן על השבועה ואמן על הקללה.

{כג} וְכָתַב אֶת הָאָלֹת הָאֵלֶּה הַכֹּהֵן בַּסֵּפֶר - הכהן יקח קלף ויכתוב עליו את כל לשון השבועה (סיפרנו על  הטבלה שתרמה הילני המלכה). וּמָחָה אֶל מֵי הַמָּרִים -  הכהן ימחה את האותיות ע"י המים והדיו יתערבב במים שבכלי. מזעזע! למחוק שם ה'! הכל בשביל לברר שהיא טהורה ולעשות שלום בין איש לאשתו! {כד} וְהִשְׁקָה אֶת הָאִשָּׁה אֶת מֵי הַמָּרִים הַמְאָרֲרִים - עדיין הוא לא משקה אותה אלא אחרי שיקריב את המנחה. וּבָאוּ בָהּ הַמַּיִם הַמְאָרֲרִים לְמָרִים- המים שיכנסו לתוכה יהיו לה מרים וקשים (אם נטמאה).                                                                  

{כה} וְלָקַח הַכֹּהֵן מִיַּד הָאִשָּׁה אֵת מִנְחַת הַקְּנָאֹת וְהֵנִיף אֶת הַמִּנְחָה לִפְנֵי ה' - הכהן והאישה מניפים את המנחה: מוליך ומביא מעלה ומוריד. וְהִקְרִיב אֹתָהּ אֶל הַמִּזְבֵּחַ - הגשה לקרן מערבית - דרומית (כמו בכל מנחה). {כו} וְקָמַץ הַכֹּהֵן מִן הַמִּנְחָה אֶת אַזְכָּרָתָהּ וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה - קמיצה והקטרה כמו בכל מנחה והשאר נאכל לכהנים. וְאַחַר יַשְׁקֶה אֶת הָאִשָּׁה אֶת הַמָּיִם - עכשיו הוא משקה אותה את המים. {כז} וְהִשְׁקָהּ אֶת הַמַּיִם וְהָיְתָה אִם נִטְמְאָה וַתִּמְעֹל מַעַל בְּאִישָׁהּ וּבָאוּ בָהּ הַמַּיִם הַמְאָרֲרִים לְמָרִים וְצָבְתָה בִטְנָהּ וְנָפְלָה יְרֵכָהּ וְהָיְתָה הָאִשָּׁה לְאָלָה בְּקֶרֶב עַמָּהּ: {כח} וְאִם לֹא נִטְמְאָה הָאִשָּׁה וּטְהֹרָה הִוא וְנִקְּתָה - היא תהיה נקיה מהמים, כלומר הם לא יזיקו לה. וְנִזְרְעָה זָרַע - היא תחזור להיות מותרת לבעלה ותהיה בהריון וגם תלד בקלות. היא מקבלת ברכה. למה? הרי בכ"ז היא עשתה מעשה חמור שנסתרה? כי היא מאד מתביישת בכל התהליך הזה, שנעשה לעיני הרבה אנשים בביהמ"ק ולכן אם התברר שהיא טהורה - יש לה ברכה ושכר טוב. וודאי שהיא גם מתחרטת וחוזרת בתשובה על מעשיה.

{כט} זֹאת תּוֹרַת הַקְּנָאֹת אֲשֶׁר תִּשְׂטֶה אִשָּׁה תַּחַת אִישָׁהּ וְנִטְמָאָה: {ל} אוֹ אִישׁ - אם איש אֲשֶׁר תַּעֲבֹר עָלָיו רוּחַ קִנְאָה וְקִנֵּא אֶת אִשְׁתּוֹ וְהֶעֱמִיד אֶת הָאִשָּׁה לִפְנֵי ה' וְעָשָׂה לָהּ הַכֹּהֵן אֵת כָּל הַתּוֹרָה הַזֹּאת: {לא} וְנִקָּה הָאִישׁ מֵעָוֹן - אם היא מתה מהמים אין עוון על הבעל שגרם למותה. וְהָאִשָּׁה הַהִוא תִּשָּׂא אֶת עֲוֹנָהּ - אלא העוון הוא על האישה שגרמה כך לעצמה.

פרק ו: נזיר

'נזיר' - פורש. הוא פורש מהיין. (וינזרו מקדשי בני ישראל - ויפרשו מהקדשים כשהם טמאים. ויקרא כב). הוא עושה את זה כדי להתקדש, כי שתיית יין עלולה להביא לחטאים. רש"י: הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין. נזיר אסור גם בתספורת ולהטמא למתים. כמה זמן? כמה שיקבל על עצמו. אבל לא פחות משלשים יום. וגם אם לא אמר כמה זמן - הוא נזיר לשלשים יום. 'סתם נזירות - שלשים יום'. הוא יכול גם לנדור להיות נזיר כל חייו. הנזיר הוא אדם קדוש ומזכיר בקדושתו את הכהן הגדול! (אבל זו קדושה זמנית, רק בימים שנדר).

{א} וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: {ב} דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אִישׁ אוֹ אִשָּׁה - גם אישה יכולה להיות נזירה. כִּי יַפְלִא - יפרש ויאמר בשפתיו לִנְדֹּר נֶדֶר נָזִיר - הוא ינדור להיות נזיר. לְהַזִּיר לה' - להיות נזיר ולפרוש מהיין לשם שמים ולא מסיבות אחרות (מטעמי בריאות וכו'). {ג} מִיַּיִן - יין חדש וְשֵׁכָר - יין ישן שהוא יותר משכּר (כאן לא מדובר על שכר שעורים או תמרים) יַזִּיר - יפרוש. אסור לו לשתות אותם. חֹמֶץ יַיִן - יין שהתקלקל ונעשה חומץ. וְחֹמֶץ שֵׁכָר - יין ישן שהתקלקל ונעשה חומץ לֹא יִשְׁתֶּה, וְכָל מִשְׁרַת עֲנָבִים לֹא יִשְׁתֶּה - מים שהִשרו בהם ענבים הרבה זמן, טעם הענבים עובר למים.  וַעֲנָבִים לַחִים - את הפרי וִיבֵשִׁים - צימוקים לֹא יֹאכֵל: {ד} כֹּל יְמֵי נִזְרוֹ - בכל הימים שהוא נדר להיות נזיר מִכֹּל אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה מִגֶּפֶן הַיַּיִן - כל דבר שעושים מהגפן (לא מהענפים והעלים אלא מהענבים) מֵחַרְצַנִּים - אפילו את הגרעינים  וְעַד זָג - ואת הקליפה של הענבים שהם פסולת. לֹא יֹאכֵל: 

שאלנו: למה התורה אוסרת עליו לאכול את כל זה? הרי רק יין ושכר גורמים לשכרות?

תשובה: התורה עוזרת לנזיר להתרחק מהיין ולכן שמה לו סייגים וגדרות שלא יאכל וישתה כל דבר שקשור ליין. הוספנו שבד"כ חכמים שמים לנו סייגים וגדרים כדי להרחיק את האדם מן העברה וכאן זה דין תורה.

{ה} כָּל יְמֵי נֶדֶר נִזְרוֹ - תַּעַר - סכין שמגלחים איתו את השער לֹא יַעֲבֹר עַל רֹאשׁו - אסור לו להסתפר או לתלוש את שערות ראשו עַד מְלֹאת הַיָּמִם אֲשֶׁר יַזִּיר לה' קָדֹשׁ יִהְיֶה  - השער שלו יהיה קדוש גַּדֵּל פֶּרַע שְׂעַר רֹאשׁוֹ - הוא צריך לגדל את שער ראשו שיהיה פרע, כלומר מגודל וארוך. {ו} כָּל יְמֵי הַזִּירוֹ לה' עַל נֶפֶשׁ מֵת לֹא יָבֹא - אסור לו לבא ולהכנס בתוך אוהל המת, כי אז הוא נטמא. {ז} לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לְאָחִיו וּלְאַחֹתוֹ לֹא יִטַּמָּא לָהֶם בְּמֹתָם - אפילו לקרובים ביותר אסור לו להטמא. לכן לא ייגע בהם ולא ישא אותם במותם. כִּי נֵזֶר אֱלֹקָיו עַל רֹאשׁוֹ -  למה לא יטמא למת? כי יש לו כמו כתר של קדושה על ראשו! {ח} כֹּל יְמֵי נִזְרוֹ קָדֹשׁ הוּא לה' - הוא עצמו קדוש ולכן לא יטמא למתים (למת מצוה שאין מי שיקבור אותו מותר).

שמנו לב שזה ממש כמו האיסור לכהן גדול להטמא לקרובים, וגם שם התורה אומרת: 'כי נזר שמן משחת אלקיו עליו'. גם איסור שתיית יין מזכיר את האיסור לכהנים לשתות יין כשהם באים לעבוד. 

נזיר שנטמא בטומאת מת באמצע נזירותו

{ט} וְכִי יָמוּת מֵת עָלָיו - בסמוך לו, בבית שהוא נמצא בְּפֶתַע פִּתְאֹם - באופן פתאומי והוא בכלל לא היה יכול להישמר מזה (כלומר אנוס. אבל אותו הדין יש אם הוא נטמא בשוגג או במזיד או למת מצוה) וְטִמֵּא רֹאשׁ נִזְרוֹ - והנזיר נטמא טומאת מת. מה יעשה? הוא צריך קודם כל להטהר מהטומאה ואח"כ להתחיל נזירותו מחדש. איך נטהרים מטומאת מת? מזים עליו מאפר פרה אדומה ביום השלישי לטהרתו וביום השביעי. הוא טובל ובערב הוא טהור. וְגִלַּח רֹאשׁוֹ בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יְגַלְּחֶנּוּ - ביום השביעי אחרי שהיזו עליו בפעם השניה, יגלח את שער ראשו. למחרת יביא קרבנות (עוף לחטאת, עוף לעולה וכבש לאשם) ויתחיל לספור מחדש: {י} וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יָבִא שְׁתֵּי תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְּנֵי יוֹנָה אֶל הַכֹּהֵן אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד: {יא} וְעָשָׂה הַכֹּהֵן אֶחָד לְחַטָּאת וְאֶחָד לְעֹלָה וְכִפֶּר עָלָיו מֵאֲשֶׁר חָטָא עַל הַנָּפֶשׁ - שהוא לא נזהר מספיק מטומאת מת. וְקִדַּשׁ אֶת רֹאשׁוֹ בַּיּוֹם הַהוּא - אחרי שהביא את הקרבנות הוא שוב יקדש את ראשו לגדל מחדש את השער. {יב} וְהִזִּיר לה' אֶת יְמֵי נִזְרוֹ - יתחיל לספור מהתחלה  את הימים שנדר להיות נזיר וְהֵבִיא כֶּבֶשׂ בֶּן שְׁנָתוֹ לְאָשָׁם - אשם נזיר . למה? וְהַיָּמִים הָרִאשֹׁנִים יִפְּלוּ - הימים שהוא היה נזיר לפני הטומאה יפלו ולא יחשבו מן המנין. כִּי טָמֵא נִזְרוֹ - כי הוא נטמא באמצע (למשל: נדר נזיר יב' חדש. אחרי ג' חדשים נטמא. הוא נטהר שבעה ימים ומגלח. ביום השמיני מביא קרבנות ומתחיל שוב לספור יב' חדש).

למדנו רמז: קדוש יהיה -  'יהיה' בגימטריה  30 - בעל הטורים).

הזכרנו שאצל הגויים ,להבדיל, יש מי שנקראים נזירים שממציאים כל מיני דברים - לא להתחתן, לא לאכול כמעט וכו'. הנזיר האמיתי שלנו הוא רק מה שהתורה מצווה: איסור יין, תספורת וטומאה למתים.

קרבנות הנזיר בסיום ימי נזירותו

הדגשנו את ההבדל בין הקרבנות על טומאה - מגלח ביום השביעי לא בביהמ"ק וביום השמיני מביא שני עופות וכבש אשם, לבין הקרבנות במלאת ימי הנזירות - מביא שלוש בהמות לקרבן: חטאת, עולה ושלמים עם סל מצות ומגלח בביהמ"ק.

{יג} וְזֹאת תּוֹרַת הַנָּזִיר - אלה ההלכות של הנזיר בְּיוֹם מְלֹאת יְמֵי נִזְרוֹ - ביום שגמר את ימי נזירותו יָבִיא אֹתוֹ - יביא את עצמו, כלומר יבוא. אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד: {יד} וְהִקְרִיב אֶת קָרְבָּנוֹ לה' כֶּבֶשׂ בֶּן שְׁנָתוֹ תָמִים אֶחָד לְעֹלָה וְכַבְשָׂה אַחַת בַּת שְׁנָתָהּ תְּמִימָה לְחַטָּאת - חטאת יחיד היא נקבה. וְאַיִל אֶחָד תָּמִים לִשְׁלָמִים - נקרא 'אֵיל נזיר'. {טו} וְסַל מַצּוֹת - בסל יש שני סוגי מצות: סֹלֶת חַלֹּת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן - 10 חלות שבוללים את הסולת בשמן ואופים מאפה תנור. וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן - 10 רקיקים דקים שבוללים את הסולת במים, אופים בתנור ואח"כ מושחים בשמן. וּמִנְחָתָם וְנִסְכֵּיהֶם- המנחות (סלת ושמן) והנסכים (יין) שבאים עם קרבן עולה ושלמים. {טז} וְהִקְרִיב הַכֹּהֵן לִפְנֵי ה' וְעָשָׂה אֶת חַטָּאתוֹ וְאֶת עֹלָתוֹ: {יז} וְאֶת הָאַיִל יַעֲשֶׂה זֶבַח שְׁלָמִים לה' עַל סַל הַמַּצּוֹת - סל המצות קשור דוקא לשלמים. שחיטת האיל מקדשת את המצות.  וְעָשָׂה הַכֹּהֵן אֶת מִנְחָתוֹ וְאֶת נִסְכּוֹ - את המנחות והנסכים של העולה והשלמים.            

יש דברים מיוחדים לאיל הנזיר: נזכיר: בכל קרבן שלמים יש תנופה של אמורים, חזה ושוק. אח"כ מקטירים את האמורים על המזבח, החזה והשוק נאכל לכהנים ואת שאר הבשר - הבעלים מבשל ואוכל בירושלים. המיוחד בנזיר - לפני שעושים תנופה, הנזיר מבשל את הבשר בביהמ"ק ומוסיף לאש את שער ראשו שגילח ואז עושים תנופה גם עם 'זרוע בשלה' וחלת מצה ורקיק אחד. הכהן מקבל גם אותם לאכול.

{יח} וְגִלַּח הַנָּזִיר פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵדאֶת רֹאשׁ נִזְרוֹ- לא ממש בפתח כי זה דרך בזיון למקדש, אלא מחוץ לחצר (בביהמ"ק התגלחת והבישול נעשה בלשכת הנזירים שהיתה בדרום מזרח עזרת נשים). וְלָקַח אֶת שְׂעַר רֹאשׁ נִזְרוֹ וְנָתַן עַל הָאֵשׁ אֲשֶׁר תַּחַת זֶבַח הַשְּׁלָמִים- הנזיר שם את שער ראשו באש שמתחת לסיר השלמים וע"י השֵער הזה מתבשל הקרבן. זה שֵער קדוש! {יט} וְלָקַח הַכֹּהֵן אֶת הַזְּרֹעַ בְּשֵׁלָה מִן הָאַיִל - רגל קדמית ימנית,אחרי שהיא כבר מבושלת. וְחַלַּת מַצָּה אַחַת מִן הַסַּל וּרְקִיק מַצָּה אֶחָד וְנָתַן עַל כַּפֵּי הַנָּזִיר אַחַר הִתְגַּלְּחוֹ אֶת נִזְרוֹ:

{כ} וְהֵנִיף אוֹתָם הַכֹּהֵן תְּנוּפָה לִפְנֵי ה' - מוליך ומביא מעלה ומוריד. קֹדֶשׁ הוּא לַכֹּהֵן - הכהן מקבל במתנה את הזרוע ושתי המצות. עַל חֲזֵה הַתְּנוּפָה וְעַל שׁוֹק הַתְּרוּמָה - כל זה בנוסף לחזה והשוק שבכל שלמים (שוק - רגל אחורית ימנית) וְאַחַר יִשְׁתֶּה הַנָּזִיר יָיִן - אחרי הבאת הקרבנות מותר לנזיר לשתות יין, כלומר הוא סיים את נזירותו (אם לא הקריב את הקרבנות בסוף נזירותו הוא עדיין אסור בכל הדברים. לכן מי שנדר בזמן הזה להיות נזיר, יהיה נזיר כל חייו כי אינו יכול להביא את הקרבנות). {כא} זֹאת תּוֹרַת הַנָּזִיר אֲשֶׁר יִדֹּר, קָרְבָּנוֹ לה' עַל נִזְרוֹ - זה הקרבן שלו על הנזירות מִלְּבַד אֲשֶׁר תַּשִּׂיג יָדוֹ - חוץ ממה שידו משגת להתנדב עוד עולות ושלמים.  כְּפִי נִדְרוֹ אֲשֶׁר יִדֹּר - לפי מה שנדר כֵּן יַעֲשֶׂה עַל תּוֹרַת נִזְרוֹ - כך הוא חייב לעשות בנוסף לקרבנות החובה שלו. למשל אם אמר: 'הריני נזיר על מנת שאביא בסוף מאה עולות ומאה שלמים' - הוא חייב להביא הכל, אחרת לא יוכל לשתות יין.

ברכת כהנים

{כב} וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: {כג} דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו לֵאמֹר - מצוה על הכהנים לברך את עם ישראל בכל יום. כֹּה תְבָרֲכוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל - כך תברכו, דוקא במילים האלה: אָמוֹר לָהֶם- תאמרו בקול רם ולא בלחש. תברכו בכוונה, שמחה ולב שלם ולא בחפזון רק כדי לצאת ידי חובה.    יש כאן 3 ברכות. בכל אחת יש שם ה'. כל אחת ארוכה מקודמתה בשתי מילים.{כד} יְבָרֶכְךָ ה - ירבה לך נכסים וְיִשְׁמְרֶךָ - ישמור שלא יבואו שודדים ויקחו את הנכסים. {כה} יָאֵר ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ -  ה' יאיר לך פנים, כלומר עמ"י יראה וירגיש שה' אוהב אותו ומשגיח עליו. וִיחֻנֶּךָּ- ה' יתן לך חן בעיני האחרים. {כו} יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ - גם אם עמ"י יחטא - ה' ירחם עלינו, יכבוש את כעסו ויתנהג איתנו ברחמים  וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם - שלום בתוך עמ"י שלא יהיו מריבות ושנאת חינם. {כז} וְשָׂמוּ -  הכהנים אֶת שְׁמִי עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל -  הם יברכו את בנ"י בשם המפורש (בביהמ"ק בשם כפי שנכתב) וַאֲנִי אֲבָרֲכֵם -  א. את בני ישראל.  ב. את הכהנים.

פרק ז - קרבנות הנשיאים

העגלות

{א} וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן - ביום שמשה רבינו גומר להקים את המשכן. כלומר ביום השמיני למילואים, כלומר ב- א' ניסן בשנה השנית. התורה חוזרת חודש אחד אחורה. כי תחילת החומש הוא בא' אייר ועכשיו כתוב על א' ניסן! אין מוקדם ומאוחר בתורה. וַיִּמְשַׁח אֹתוֹ וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ וְאֶת כָּל כֵּלָיו וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת כָּל כֵּלָיו וַיִּמְשָׁחֵם וַיְקַדֵּשׁ אֹתָם: {ב} וַיַּקְרִיבוּ נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל רָאשֵׁי בֵּית אֲבֹתָם הֵם נְשִׂיאֵי הַמַּטֹּת הֵם הָעֹמְדִים עַל הַפְּקֻדִים - הנשיאים שאח"כ יהיו אחראים על המפקד של בנ"י. {ג} וַיָּבִיאוּ אֶת קָרְבָּנָם לִפְנֵי ה' שֵׁשׁ עֶגְלֹת צָב - א. עגלות עם כיסוי.  ב. עגלות יפות, מלשון 'צבי'. וּשְׁנֵי עָשָׂר בָּקָר, עֲגָלָה עַל שְׁנֵי הַנְּשִׂאִים וְשׁוֹר לְאֶחָד וַיַּקְרִיבוּ אוֹתָם לִפְנֵי הַמִּשְׁכָּן - הם מביאים את נדבתם אבל משה רבינו לא מקבל את זה עדיין כי לא נצטווה על זה. אולי צריך לשאת את המשכן כולו בלי עגלות? עד שה' מצוה עליו לקבל את העגלות.

{ד} וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: {ה} קַח מֵאִתָּם וְהָיוּ לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד וְנָתַתָּה אוֹתָם אֶל הַלְוִיִּם אִישׁ כְּפִי עֲבֹדָתוֹ - החלוקה היא לא שווה לכולם  אלא כל אחד לפי מה שמתאים לעבודתו! {ו} וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת הָעֲגָלֹת וְאֶת הַבָּקָר וַיִּתֵּן אוֹתָם אֶל הַלְוִיִּם: {ז} אֵת שְׁתֵּי הָעֲגָלֹת וְאֵת אַרְבַּעַת הַבָּקָר נָתַן לִבְנֵי גֵרְשׁוֹן כְּפִי עֲבֹדָתָם - שלוקחים את היריעות וכו' שפחות כבדות מהקרשים. {ח} וְאֵת אַרְבַּע הָעֲגָלֹת וְאֵת שְׁמֹנַת הַבָּקָר נָתַן לִבְנֵי מְרָרִי כְּפִי עֲבֹדָתָם בְּיַד אִיתָמָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן - שלוקחים את הקרשים שזה הכי כבד. {ט} וְלִבְנֵי קְהָת לֹא נָתָן כִּי עֲבֹדַת הַקֹּדֶשׁ עֲלֵהֶם בַּכָּתֵף יִשָּׂאוּ - אסור להם לשים את הכלים על עגלות אלא חייבים לשאת בכתף. שאלנו: אבל עדיין ה' לא גילה את חלוקת התפקידים בין הלויים, זה רק היה חודש אח"כ אחרי מפקד הלוים?!  תשובה: א. משה רבינו כבר ידע את החלוקה. ב. חלוקת העגלות היתה באמת רק אח"כ. 

קרבנות הנשיאים לחנוכת המזבח

{י} וַיַּקְרִיבוּ הַנְּשִׂאִים אֵת חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ - הקרבנות הראשונים שמקריבים על המזבח  בְּיוֹם הִמָּשַׁח אֹתוֹ - גם את זה הביאו הנשיאים ביום א' ניסן, ביום שמשה רבינו משח את המזבח בשמן המשחה.  וַיַּקְרִיבוּ הַנְּשִׂיאִם אֶת קָרְבָּנָם לִפְנֵי הַמִּזְבֵּחַ- בהתחלה משה לא מקבל מהם. כי לא נצטוה על קרבנות כאלה ומנין שזה טוב? במיוחד שיש כאן כמה חידושים: חטאת שלא נצטוו עליה, קטורת נדבה מאדם יחיד שמקטירים על מזבח העולה. והרי באותו היום מתו נדב ואביהוא כי הקריבו אש זרה אשר לא ציוה אותם!! {יא} וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה נָשִׂיא אֶחָד לַיּוֹם נָשִׂיא אֶחָד לַיּוֹם יַקְרִיבוּ אֶת קָרְבָּנָם לַחֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ -  ה' מצווה את משה שלושה דברים: א. לקבל את הקרבנות. ב. כל יום יקריב נשיא אחד וחנוכת המזבח תארך 12 ימים! (הנשיאים התכוונו שכולם יקריבו ביום הראשון).  ג. סדר הנשיאים יהיה לפי הדגלים ולא לפי הבכורה (למרות שעל הדגלים נצטוו רק אחרי חודש).                                                                      כל נשיא הביא את הקרבנות מכספו ולא מכל השבט. כל נשיא עשה יום טוב ביום שלו עם סעודות מצוה מבשר השלמים.

{יב} וַיְהִי הַמַּקְרִיב בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן אֶת קָרְבָּנוֹ נַחְשׁוֹן בֶּן עַמִּינָדָב לְמַטֵּה יְהוּדָה: {יג} וְקָרְבָּנוֹ קַעֲרַת כֶּסֶף אַחַת שְׁלֹשִׁים וּמֵאָה מִשְׁקָלָהּ - קערת כסף שמשקלה 130 שקל בשקל הקדש. מִזְרָק אֶחָד כֶּסֶף שִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ - מזרק שישמש לעבודת הקרבנות. שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן לְמִנְחָה- מנחת נדבה. וי"א מנחת נסכים לעולות והשלמים.{יד} כַּף אַחַת עֲשָׂרָה זָהָב - כלומר: כף (בזיך) מזהב שמשקלה 10 שקלים בשקל הקדש. מְלֵאָה קְטֹרֶת- חידוש והוראת שעה: קטורת נדבה של יחיד והקטירו אותה על מזבח העולה.{טו} פַּר אֶחָד בֶּן בָּקָר אַיִל אֶחָד כֶּבֶשׂ אֶחָד בֶּן שְׁנָתוֹ לְעֹלָה- 3 עולות.{טז} שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת- על מה החטאת?  על ספק טומאה. למה שעיר ולא שעירה ככל חטאת יחיד? הנשיאים הם כמו מלכים בשבטם.{יז} וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים בָּקָר שְׁנַיִם אֵילִם חֲמִשָּׁה עַתּוּדִים חֲמִשָּׁה - 5 תיישים כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה חֲמִשָּׁה - 17 קרבנות שלמים.  זֶה קָרְבַּן נַחְשׁוֹן בֶּן עַמִּינָדָב:                                                               

בהמשך הלימוד כדאי לקרוא ברש"י  על מה מרמזים הקרבנות.  שמנו לב שהקריבו את חנוכת המזבח גם ביום השבת וזה ג"כ חידוש והוראת שעה.

{פד} זֹאת חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ בְּיוֹם הִמָּשַׁח אֹתוֹ מֵאֵת נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל - הרי לא כולם הקריבו ביום המשח אותו?!  תשובה: א. הכל התחיל ביום זה. ב. נחשב לכולם כאילו הקריבו ביום הראשון המיוחד. התורה מסכמת את כל מה שהביאו כולם יחד (לפני שמלמדים, כדאי לעשות את החשבון לבד: הכל כפול 12) קַעֲרֹת כֶּסֶף שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה ... זֹאת חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ אַחֲרֵי הִמָּשַׁח אֹתוֹ: {פט} וּבְבֹא מֹשֶׁה אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לְדַבֵּר אִתּוֹ - כדי שה' ידבר איתו וַיִּשְׁמַע אֶת הַקּוֹל מִדַּבֵּר אֵלָיו - כמו: מתדבר. כביכול הקול מדבר אל עצמו ומשה רק שומע. דרך כבוד כלפי שמים. מֵעַל הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל אֲרֹן הָעֵדֻת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים וַיְדַבֵּר אֵלָיו.

שאלה: למה זה כתוב כאן?

תשובה: אחרי היום השמיני ואחרי חנוכת המזבח המשכן כבר מוכן לגמרי לגמרי, וזה עיקר הקדושה שלו - שמשה רבינו יכנס וישמע את דברי ה' אליו.

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.