הדפס תוכן להורדת קובץ מצורף

1.     בקשת יעקב מיוסף להיקבר עם אבותיו

[פרק מז]

כח וַיְחִ֤י יַֽעֲקֹב֙ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם שְׁבַ֥ע עֶשְׂרֵ֖ה שָׁנָ֑ה וַיְהִ֤י יְמֵֽי־יַעֲקֹב֙ שְׁנֵ֣י חַיָּ֔יו שֶׁ֣בַע שָׁנִ֔ים וְאַרְבָּעִ֥ים וּמְאַ֖ת שָׁנָֽה׃

(כח) יעקב חי במצרים את שבע עשרה השנים האחרונות שלו בשלווה, חיים טובים ושמחים. כבר לא היו לו צרות כמו בעבר אלא הוא ישב בארץ גושן, בידיעה שכל בני משפחתו חיים, שלמים ובריאים, כולם צדיקים וחיים באהבה ובכבוד זה לזה, וכולם נמצאים בקרבתו, כולל בנו יוסף. לכולם היתה פרנסה ברווח, לא חסר אוכל לאיש מהם. גם עסקו בתורה ובעבודת ה' ללא הפרעה ובלי השפעות רעות. יעקב זכה לראות את צאצאיו גדלים והולכים בדרך ה', ועוסקים בתורה ובמעשים טובים.

כיון שכך היו שנותיו האחרונות – הוא הרגיש כאילו כל חייו היו בשמחה ובלי צער (הנצי"ב, אור החיים הק').

כט וַיִּקְרְב֣וּ יְמֵֽי־יִשְׂרָאֵל֮ לָמוּת֒ וַיִּקְרָ֣א ׀ לִבְנ֣וֹ לְיוֹסֵ֗ף וַיֹּ֤אמֶר לוֹ֙ אִם־נָ֨א מָצָ֤אתִי חֵן֙ בְּעֵינֶ֔יךָ שִֽׂים־נָ֥א יָֽדְךָ֖ תַּ֣חַת יְרֵכִ֑י וְעָשִׂ֤יתָ עִמָּדִי֙ חֶ֣סֶד וֶֽאֱמֶ֔ת אַל־נָ֥א תִקְבְּרֵ֖נִי בְּמִצְרָֽיִם׃

(כט) כאשר הרגיש יעקב שחולשה מתפשטת בגופו הבין שכנראה קרבו ימיו האחרונים ועל כן קרא ליוסף בנו ואמר לו: בבקשה, שים ידך תחת ירכי [באופן שאשב על היד – להראות שאתה מקבלת את מרותי, כאילו הנשבע אומר 'ידי תחת רשותך, לעשות רצונך' (ראב"ע בפרשת חיי שרה)] והשבע לי שתעשה לי חסד ואמת [=חסד של אמת, שעושים עם המתים, שלא מצפים מהם לגמול (רש"י)]: בבקשה, אל תקבור אותי במצרים!

ל וְשָֽׁכַבְתִּי֙ עִם־אֲבֹתַ֔י וּנְשָׂאתַ֨נִי֙ מִמִּצְרַ֔יִם וּקְבַרְתַּ֖נִי בִּקְבֻֽרָתָ֑ם וַיֹּאמַ֕ר אָֽנֹכִ֖י אֶֽעֱשֶׂ֥ה כִדְבָרֶֽךָ׃

(ל) וכשתראה אותי מת ושוכב עם אבותי, קח אותי ממצרים להיקבר בקבורתם של אבותי – במערת המכפלה שבחברון! (רש"י)

[למה יעקב מבקש דווקא מיוסף ולא מבן אחר לקבור אותו בארץ ישראל?

כיון שרק בידי יוסף ישנה היכולת להוציא את ארונו של יעקב ממצרים, כי הוא מושל שם (רש"י)].

יעקב מאוד אוהב את ארץ ישראל! אהבתו זו היא שגרמה לו לבקש מיוסף ולהשביעו שיקבור אותו שם. מעלתה של ארץ ישראל וקדושתה כל כך גדולות, עד שראוי להשתדל מאוד לחיות בה, ויעקב מלמדנו שמרוב גדולתה אפילו אחר המוות כדאי להיקבר בה (רלב"ג).

יוסף זריז בכיבוד אביו ומיד אומר: אבא! אין צורך כלל להשביע אותי על כך אני אעשה כדבריך! מרוב אהבתו הגדולה לאביו ורצונו בטובתו ברור שיעשה ככל יכולתו כדי לקברו בארץ (ספורנו).

לא וַיֹּ֗אמֶר הִשָּֽׁבְעָה֙ לִ֔י וַיִּשָּׁבַ֖ע ל֑וֹ וַיִּשְׁתַּ֥חוּ יִשְׂרָאֵ֖ל עַל־רֹ֥אשׁ הַמִּטָּֽה׃ {פ}

(לא) יעקב בכל זאת מבקש מיוסף: השבע לי! למה יעקב מתעקש להשביע את יוסף? האם הוא לא סומך עליו או לא בוטח בצדקותו וברצונו הטוב? – כמובן, חלילה לחשוב שיעקב אינו סומך על יוסף. יעקב יודע שיוסף לא ימרה את פיו אלא יעמוד בהבטחתו 'אנכי אעשה כדברך'. יעקב משביע אותו רק כדי לחזק את העניין בעיני פרעה מלך מצרים, שאולי עתיד לנסות למנוע מבני יעקב לקחת את יעקב לקבורה בארץ ישראל, כי ירצה שיעקב החשוב, המכובד והקדוש יהיה קבור בארצו שלו (רמב"ן, ספורנו).

יוסף נשבע לאביו שיקבור אותו במערת המכפלה, ויעקב משתחווה לה' להודות לו על טובותיו, שביניהן על התחייבות יוסף לקוברו בארץ. יעקב משתחווה לכיוון ראש המיטה, כי אמרו חז"ל שהשכינה נמצאת מעל לראש החולה, שה' שומר ומשגיח עליו להחיות ולהבריא אותו (רש"י, רמב"ן). בכך יעקב גם מודה לה' על עזרתו לו בשעת חולשתו.

2.     פגישת יעקב עם יוסף ושני בניו

[פרק מח]  

א וַיְהִ֗י אַֽחֲרֵי֙ הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֔לֶּה וַיֹּ֣אמֶר לְיוֹסֵ֔ף הִנֵּ֥ה אָבִ֖יךָ חֹלֶ֑ה וַיִּקַּ֞ח אֶת־שְׁנֵ֤י בָנָיו֙ עִמּ֔וֹ אֶת־מְנַשֶּׁ֖ה וְאֶת־אֶפְרָֽיִם׃

(א) זמן קצר לאחר שיעקב השביע את יוסף שיקבור אותו בארץ ישראל, מגיע שליח לספר ליוסף שאביו חולה. חז"ל אומרים ששליח זה היה אפרים בנו של יוסף שהיה רגיל לשבת ללמוד תורה בישיבה בארץ גושן עם סבו, יעקב. עכשיו חזר אל יוסף אביו לומר לו שיעקב חולה.

יוסף הצדיק זריז מאוד במצות כיבוד אביו. לכן, מיד כששמע שאביו חולה הוא קם ויצא עם שני בניו כדי לבקרו. למרות היותו עסוק מאוד מן הבוקר עד הערב בניהול הממלכה המצרית, הוא לא התעכב כלל אלא השאיר לאחרים לעשות את הנצרך ויצא לארץ גושן.

ב וַיַּגֵּ֣ד לְיַֽעֲקֹ֔ב וַיֹּ֕אמֶר הִנֵּ֛ה בִּנְךָ֥ יוֹסֵ֖ף בָּ֣א אֵלֶ֑יךָ וַיִּתְחַזֵּק֙ יִשְׂרָאֵ֔ל וַיֵּ֖שֶׁב עַל־הַמִּטָּֽה׃

(ב) כאשר שמע יעקב שיוסף בנו מגיע אליו לבקרו, הוא אסף כוחות והתחזק והתיישב על מיטתו (אונקלוס).

יעקב אבינו היה גדול הדור, נביא ה' ואביו של יוסף. מדוע מצא לנכון לקום לכבודו?

יעקב קם לכבוד בנו כיון שהיה מלך, ויש לתת כבוד למלכות (רש"י).

ג וַיֹּ֤אמֶר יַֽעֲקֹב֙ אֶל־יוֹסֵ֔ף אֵ֥ל שַׁדַּ֛י נִרְאָֽה־אֵלַ֥י בְּל֖וּז בְּאֶ֣רֶץ כְּנָ֑עַן וַיְבָ֖רֶךְ אֹתִֽי׃

(ג) אומר יעקב ליוסף: ה' התגלה אלי בשמותיו 'אל שדי' (בראשית ל"ה י"א) בלוז, היא בית אל, כשבאנו לשם [אחרי מעשה שכם ודינה], ובירך אותי:

ד וַיֹּ֣אמֶר אֵלַ֗י הִנְנִ֤י מַפְרְךָ֙ וְהִרְבִּיתִ֔ךָ וּנְתַתִּ֖יךָ לִקְהַ֣ל עַמִּ֑ים וְנָ֨תַתִּ֜י אֶת־הָאָ֧רֶץ הַזֹּ֛את לְזַרְעֲךָ֥ אַֽחֲרֶ֖יךָ אֲחֻזַּ֥ת עוֹלָֽם׃

(ד) וכך בירכני ה': הנה אני מפרה אותך ומרבה את זרעך ואעשה אותך ל'קהל עמים', ואתן לך ולזרעך את הארץ הטובה הזאת לאחוז ולהחזיק בה לעולם (אונקלוס).

בביטוי "קהל עמים" ה' רמז ליעקב שעוד עתידים להיוולד לו עוד שלושה שבטים. בנימין שהיה בבטן אימו ועתיד להיוולד ועוד שניים, שהרי אמר לו שם "גוי וקהל גויים". יעקב הבין מכך, שהשניים הנוספים הם שבט אחד שיתחלק לשניים, ושה' נותן לו רשות להחליט איזה שבט יחולק (רבי אברהם בן הרמב"ם).

ה וְעַתָּ֡ה שְׁנֵֽי־בָנֶיךָ֩ הַנּֽוֹלָדִ֨ים לְךָ֜ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֗יִם עַד־בֹּאִ֥י אֵלֶ֛יךָ מִצְרַ֖יְמָה לִי־הֵ֑ם אֶפְרַ֨יִם֙ וּמְנַשֶּׁ֔ה כִּרְאוּבֵ֥ן וְשִׁמְע֖וֹן יִֽהְיוּ־לִֽי׃

(ה) יעקב אומר ליוסף: עכשיו, שאני רואה שלא זכיתי לעוד בנים אני מבין למפרע שברכה זו תבוא אלי דרכך- בשני בניך (אור החיים הק'). על כן, את מתנת חילוק השבט לשניים אני רוצה לתת לך. על כן, מנשה ואפרים – שני הבנים שנולדו לך במצרים לפני הגיעי אליך – ייחשבו בעיניי כאילו שלי הם, כאילו אלו שני בנים נוספים שנולדו לי- מנשה ואפרים יהיו לי כמו ראובן ושמעון!

[לאיזה עניין ייחשבו כבניו? – כל אחד מהם יקבל חלק מיוחד בארץ ישראל, נחלה כנחלת כל שבט אחר (רש"י)].

למה יעקב נותן מתנה זו דווקא ליוסף? – א. רחל היתה אישתו העיקרית של יעקב, ויוסף בנה הבכור. לכן הגיע לו לקבל פי שניים מאחיו, כדין בכור; ב. יעקב רצה לכבד את רחל האהובה עליו כל כך, שיהיו לה יותר שבטים מאשר לזלפה ולבלהה (חזקוני).

ו וּמֽוֹלַדְתְּךָ֛ אֲשֶׁר־הוֹלַ֥דְתָּ אַֽחֲרֵיהֶ֖ם לְךָ֣ יִֽהְי֑וּ עַ֣ל שֵׁ֧ם אֲחֵיהֶ֛ם יִקָּרְא֖וּ בְּנַֽחֲלָתָֽם׃

(ו) ממשיך יעקב ואומר: כל הבנים שנולדו ויוולדו לך אחרי מנשה ואפרים יהיו כלולים בתוכם בנחלותיהם, ולא יהיו להם שמות או נחלות משלהם בשבטים (רש"י).

ז וַֽאֲנִ֣י ׀ בְּבֹאִ֣י מִפַּדָּ֗ן מֵתָה֩ עָלַ֨י רָחֵ֜ל בְּאֶ֤רֶץ כְּנַ֨עַן֙ בַּדֶּ֔רֶךְ בְּע֥וֹד כִּבְרַת־אֶ֖רֶץ לָבֹ֣א אֶפְרָ֑תָה וָֽאֶקְבְּרֶ֤הָ שָּׁם֙ בְּדֶ֣רֶךְ אֶפְרָ֔ת הִ֖וא בֵּ֥ית לָֽחֶם׃

(ז) יעקב מסביר ליוסף מדוע קבר את רחל אמו בדרך ולא במערת המכפלה: כשבאתי מחרן [שבפדן ארם???] מתה עלי רחל בפתאומיות. זה קרה סמוך לאפרת, היא בית לחם, באמצע הדרך. לכן קברתי אותה שם, כי לא היה זה מכובד עבורה להיות מובלת זמן רב עד לחברון, כי גופה עלול חלילה להעלות ריח לא טוב שהרי לא היו בנמצא רופאים ורופאות כדי לחנוט את גופה ובנוסף, אפילו שמערת המכפלה הייתה רק במרחק חצי יום הליכה, אך בעבורי, עם כל הַכְּבוּדָּה שהלכה עימי לא יכולתי להרשות לעצמי לעזוב אותם או לקחת אותם איתי (-שזה היה לוקח ימים רבים) (רמב"ן, אברבנאל וישלח ל"ה י"ט).

חז"ל מוסיפים ומסבירים שיעקב אמר ליוסף שקבר את רחל בדרך אפרתה על פי מצות ה', כדי שתעזור לבניה היוצאים לגלות ותתפלל עליהם שם, ובזכות תפילתה ישיב אותם ה' מן הגלות (רש"י) [אפשר להיזכר בשיר...].

3.     ברכת יעקב לאפרים ולמנשה

ח וַיַּ֥רְא יִשְׂרָאֵ֖ל אֶת־בְּנֵ֣י יוֹסֵ֑ף וַיֹּ֖אמֶר מִי־אֵֽלֶּה׃

(ח) יעקב התקשה מאוד לראות מרוב זיקנה [כפי שנראה בפס' י' "ועיני ישראל כבדו מזקן"]. הוא ראה בצורה מטושטשת דמויות אדם לידו (רשב"ם), אך לא היה יכול לזהות אותם ולכן שאל- "מי אלה?".

ט וַיֹּ֤אמֶר יוֹסֵף֙ אֶל־אָבִ֔יו בָּנַ֣י הֵ֔ם אֲשֶׁר־נָֽתַן־לִ֥י אֱלֹקִ֖ים בָּזֶ֑ה וַיֹּאמַ֕ר קָֽחֶם־נָ֥א אֵלַ֖י וַאֲבָֽרְכֵֽם׃

(ט) יוסף עונה לאביו: אלה הם הבנים שנתן לי ה' במקום הזה, בארץ מצרים (רשב"ם, רד"ק). [יוסף מכיר טובה לה' על שנתן לו כל טוב אפילו בהיותו בארץ זרה (אוה"ח הק')]. יעקב שמח מאוד בנכדים שלו, ורוצה לברך אותם לפני מותו על כן הוא אומר ליוסף: הבא אותם אלי, ואני אברך אותם!

י וְעֵינֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ כָּֽבְד֣וּ מִזֹּ֔קֶן לֹ֥א יוּכַ֖ל לִרְא֑וֹת וַיַּגֵּ֤שׁ אֹתָם֙ אֵלָ֔יו וַיִּשַּׁ֥ק לָהֶ֖ם וַיְחַבֵּ֥ק לָהֶֽם׃

(י) כאמור, עיניו של יעקב אבינו כבר היו כבדות ראייה, והוא לא יכול לראות היטב את נכדיו. יוסף קירב אותם אליו, ויעקב נישק וחיבק אותם באהבה ובשמחה וכך על ידי קירבה גדולה זו תחול עליהם ברכתו (ספורנו, נצי"ב).

יא וַיֹּ֤אמֶר יִשְׂרָאֵל֙ אֶל־יוֹסֵ֔ף רְאֹ֥ה פָנֶ֖יךָ לֹ֣א פִלָּ֑לְתִּי וְהִנֵּ֨ה הֶרְאָ֥ה אֹתִ֛י אֱלֹקִ֖ים גַּ֥ם אֶת־זַרְעֶֽךָ׃

(יא) לאחר מכן אמר יעקב ליוסף: מיום שנעלמת לא חשבתי שאזכה עוד לראות את פניך, והנה ה' זיכה אותי לראות אפילו את בניך! [יעקב גם כן מכיר טובה לה' המיטיב עמו].

יב וַיּוֹצֵ֥א יוֹסֵ֛ף אֹתָ֖ם מֵעִ֣ם בִּרְכָּ֑יו וַיִּשְׁתַּ֥חוּ לְאַפָּ֖יו אָֽרְצָה׃

(יב) יוסף רצה להכין את בניו לברכת יעקב סבם, ולכן הרחיק אותם מברכיו [של יעקב (ספורנו)] כדי להחזיר אותם בסדר הנכון לברכה – מנשה הגדול לימין יעקב ואפרים הקטן לשמאלו. כשהתרחק מאביו לאחור השתחווה לפניו לארץ לכבוד אביו (רש"י).

יג וַיִּקַּ֣ח יוֹסֵף֮ אֶת־שְׁנֵיהֶם֒ אֶת־אֶפְרַ֤יִם בִּֽימִינוֹ֙ מִשְּׂמֹ֣אל יִשְׂרָאֵ֔ל וְאֶת־מְנַשֶּׁ֥ה בִשְׂמֹאל֖וֹ מִימִ֣ין יִשְׂרָאֵ֑ל וַיַּגֵּ֖שׁ אֵלָֽיו׃

(יג) יוסף סידר את בניו באופן שיהיו מוכנים לברכה – את אפרים לקח ביד ימינו ואת מנשה בשמאלו, כך שכאשר הוא עומד מול יעקב נמצא מנשה הבכור בימין יעקב ואפרים בשמאלו. כך הגישם יוסף אל יעקב.

4.     שיכול ידי יעקב והקדמת אפרים לפני מנשה

יד וַיִּשְׁלַח֩ יִשְׂרָאֵ֨ל אֶת־יְמִינ֜וֹ וַיָּ֨שֶׁת עַל־רֹ֤אשׁ אֶפְרַ֨יִם֙ וְה֣וּא הַצָּעִ֔יר וְאֶת־שְׂמֹאל֖וֹ עַל־רֹ֣אשׁ מְנַשֶּׁ֑ה שִׂכֵּל֙ אֶת־יָדָ֔יו כִּ֥י מְנַשֶּׁ֖ה הַבְּכֽוֹר׃

(יד) שלא כצפוי, יעקב שלח את יד ימינו ושם אותה על ראש אפרים הצעיר [שהועמד לשמאלו] ואת יד שמאלו הניח על ראש מנשה הבכור [שהועמד לימינו]; הוא שִׂכֵּל את ידיו, כלומר נהג בהם מתוך חכמה ושכל (אונקלוס, רש"י), שעשה כן מתוך שידע בנבואה (רד"ק) כי אפרים ראוי להיות קודם לברכה למרות שהוא הקטן יותר, כי מזרעו עתיד לצאת יהושע בן נון שינחיל את הארץ לישראל וילמד אותם תורה (רש"י).

טו וַיְבָ֥רֶךְ אֶת־יוֹסֵ֖ף וַיֹּאמַ֑ר הָֽאֱלֹקִ֡ים אֲשֶׁר֩ הִתְהַלְּכ֨וּ אֲבֹתַ֤י לְפָנָיו֙ אַבְרָהָ֣ם וְיִצְחָ֔ק הָֽאֱלֹקִים֙ הָֽרֹעֶ֣ה אֹתִ֔י מֵֽעוֹדִ֖י עַד־הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃

(טו) מתוך שמחה רבה על כל הטוב שעשה ה' עמו, על שזכה לראות את יוסף בנו האהוב ואף לברך את בניו, יעקב זוכה למדרגה גבוהה ועליונה עד כדי נבואה ממש. הוא מברך את יוסף בברכה לבניו שהרי ברכה לבנים היא ברכה לאב (רמב"ן, רשב"ם).

יעקב פותח ומזכיר קודם כל את שבח אבותיו כדי שבזכותם יתברכו בניהם: "ה', שאברהם ויצחק אבותי היו הולכים לפניו, ה' הרועה אותי, כלומר, אשר זן ומשגיח ודואג ומיטיב, כרועה לצאנו ועושה עמי חסד מאז שנולדתי ועד היום" יהי רצון שאף את נכדי תזון ותשמור עליהם (ספורנו, אוה"ח הק').

כך גם תיקנו אנשי כנסת הגדולה בסדר תפילת העמידה, שתחילה פותחים בהזכרת האבות "אלקי אברהם, אלקי יצחק ואלקי יעקב", ורק לאחר מכן מבקשים מה' את כל הבקשות].

מתוך ענוותנותו יעקב כלל לא מזכיר את זכויותיו הוא עצמו, למרות שהוא גם כן התהלך לפני ה' (רד"ק).

טז הַמַּלְאָךְ֩ הַגֹּאֵ֨ל אֹתִ֜י מִכָּל־רָ֗ע יְבָרֵךְ֮ אֶת־הַנְּעָרִים֒ וְיִקָּרֵ֤א בָהֶם֙ שְׁמִ֔י וְשֵׁ֥ם אֲבֹתַ֖י אַבְרָהָ֣ם וְיִצְחָ֑ק וְיִדְגּ֥וּ לָרֹ֖ב בְּקֶ֥רֶב הָאָֽרֶץ׃

(טז) יהי רצון מלפני ה' (ת"י) ששלח לפני בשעת צרתי את המלאך שיגאל אותי מצרתי, הוא יברך ברשות ה' (רד"ק) את הנערים אפרים ומנשה במידה ואינם ראויים לקבל את ברכת ה' ללא אמצעי (ספורנו), שיהיו לבבותיהם מוכנים לעבודת ה' יתברך ויהיו יראי ה' ובעלי מידות טובות כך שיהיו ראויים להיקרא בני אברהם יצחק ויעקב (ספורנו), הם וצאצאיהם שבכל הדורות לעולם (רמב"ן). ולא זו בלבד, אלא גם ירבו בתוך הארץ כמו הדגים שפרים ורבים מאוד (רש"י, רד"ק).

יז וַיַּ֣רְא יוֹסֵ֗ף כִּֽי־יָשִׁ֨ית אָבִ֧יו יַד־יְמִינ֛וֹ עַל־רֹ֥אשׁ אֶפְרַ֖יִם וַיֵּ֣רַע בְּעֵינָ֑יו וַיִּתְמֹ֣ךְ יַד־אָבִ֗יו לְהָסִ֥יר אֹתָ֛הּ מֵעַ֥ל רֹאשׁ־אֶפְרַ֖יִם עַל־רֹ֥אשׁ מְנַשֶּֽׁה׃

(יז) יוסף ראה שיעקב שם יד ימינו על ראש אפרים הצעיר, והדבר נראה לו לא בסדר, שהרי מנשה הבכור. לכן הוא תמך בידו את יד ימין של אביו על מנת להסיר אותה מראש אפרים ולהעבירה לראש מנשה הבכור.

יח וַיֹּ֧אמֶר יוֹסֵ֛ף אֶל־אָבִ֖יו לֹא־כֵ֣ן אָבִ֑י כִּי־זֶ֣ה הַבְּכֹ֔ר שִׂ֥ים יְמִֽינְךָ֖ עַל־רֹאשֽׁוֹ׃

(יח) אומר יוסף לאביו: [לשאול: איך יוסף הצדיק שכל כך כיבד את אביו אומר לו "לא כן אבי"?! – אלא שיש להבין אחרת את דבריו:] אבא, לא כך עשיתי – אלא הבאתי את הבכור ליד ימינך ואת הצעיר ליד שמאלך! [יוסף לא סותר את דברי אביו ואומר לו שטעה, אלא מתכוון שהוא עצמו לא עשה כפי שיעקב חשב ורצה].

יט וַיְמָאֵ֣ן אָבִ֗יו וַיֹּ֨אמֶר֙ יָדַ֤עְתִּֽי בְנִי֙ יָדַ֔עְתִּי גַּם־ה֥וּא יִֽהְיֶה־לְּעָ֖ם וְגַם־ה֣וּא יִגְדָּ֑ל וְאוּלָ֗ם אָחִ֤יו הַקָּטֹן֙ יִגְדַּ֣ל מִמֶּ֔נּוּ וְזַרְע֖וֹ יִֽהְיֶ֥ה מְלֹֽא־הַגּוֹיִֽם׃

(יט) יעקב מסרב לקבל את דברי יוסף ואומר לו: ידעתי שמנשה הוא הבכור, וגם הוא יהיה לעם גדול, שעתיד לצאת ממנו גדעון שה' יעשה נס על ידו. אבל אחיו הקטן אפרים יהיה עוד יותר גדול ממנו, כי ממנו ייצא יהושע שינחיל לישראל את ארצם וילמדם תורה, וגם בכל העולם ובין כל הגויים יתפרסם שמו כשיעמיד שמש בגבעון וירח בעמק איילון (רש"י).

כ וַיְבָ֨רְכֵ֜ם בַּיּ֣וֹם הַהוּא֮ לֵאמוֹר֒ בְּךָ֗ יְבָרֵ֤ךְ יִשְׂרָאֵל֙ לֵאמֹ֔ר יְשִֽׂמְךָ֣ אֱלֹקִ֔ים כְּאֶפְרַ֖יִם וְכִמְנַשֶּׁ֑ה וַיָּ֥שֶׂם אֶת־אֶפְרַ֖יִם לִפְנֵ֥י מְנַשֶּֽׁה׃

(כ) יעקב הוסיף ובירך את אפרים ומנשה, ואמר: כאשר אדם מישראל ירצה לברך את בנו, יאמר לו "ישימך אלקים כאפרים וכמנשה". גם הפעם יעקב הקדים בהזכרת השמות את אפרים הצעיר למנשה הבכור (רש"י).

כא וַיֹּ֤אמֶר יִשְׂרָאֵל֙ אֶל־יוֹסֵ֔ף הִנֵּ֥ה אָֽנֹכִ֖י מֵ֑ת וְהָיָ֤ה אֱלֹקִים֙ עִמָּכֶ֔ם וְהֵשִׁ֣יב אֶתְכֶ֔ם אֶל־אֶ֖רֶץ אֲבֹֽתֵיכֶֽם׃

(כא) יעקב אומר ליוסף: אני עומד למות, וה' ימשיך להיות עמכם ולהשגיח עליכם ולהשרות שכינתו ביניכם [שלא יחשבו שבמותו תסתלק שכינה מהם! (אוה"ח הק')]. ולא רק אתכם, אלא גם עם זרעכם בכל שנות הגלות, עד שישיבכם אל ארץ ישראל, ארץ אבותיכם (אור החיים הק', רמב"ן). [יעקב רצה לחזק את יוסף ואת כל ביתו בכלל, שיזכרו שה' עמם ולא תישבר רוחם בכל שנות השעבוד והעינוי הקשות והרבות המובטחות להם מברית בין הבתרים].

כב וַֽאֲנִ֞י נָתַ֧תִּֽי לְךָ֛ שְׁכֶ֥ם אַחַ֖ד עַל־אַחֶ֑יךָ אֲשֶׁ֤ר לָקַ֨חְתִּי֙ מִיַּ֣ד הָֽאֱמֹרִ֔י בְּחַרְבִּ֖י וּבְקַשְׁתִּֽי׃ {פ}

(כב) יעקב גם מבטיח ליוסף: אני נותן לך, יוסף, חלק אחד נוסף בנחלות הארץ יותר משאר אחיך. אתה תקבל, כאמור, שני חלקים – חלק לאפרים וחלק למנשה [שכם=חלק]. חלק זה שאתן לך "לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי".

מתי קרה דבר זה? ועל איזה חלק מדובר?

יעקב מתכוון למה שקרה אחרי מעשה שכם, ששמעון ולוי הרגו את כל אנשי שכם וקמו עמי הסביבה להילחם בבית יעקב, ויעקב אבינו יצא למלחמה נגדם (רש"י. וכן הסברנו בפרשת וישלח, לעיל ל"ה ה').

[אמנם "שכם" פירושו חלק, אך יעקב רומז בלשון זו שהעיר שכם גם היא נתונה לו ליוסף במתנה (רש"י)]

5.     ברכת יעקב לבניו לפני מותו

[פרק מט]

א וַיִּקְרָ֥א יַֽעֲקֹ֖ב אֶל־בָּנָ֑יו וַיֹּ֗אמֶר הֵאָֽסְפוּ֙ וְאַגִּ֣ידָה לָכֶ֔ם אֵ֛ת אֲשֶׁר־יִקְרָ֥א אֶתְכֶ֖ם בְּאַֽחֲרִ֥ית הַיָּמִֽים׃

ב הִקָּֽבְצ֥וּ וְשִׁמְע֖וּ בְּנֵ֣י יַֽעֲקֹ֑ב וְשִׁמְע֖וּ אֶל־יִשְׂרָאֵ֥ל אֲבִיכֶֽם׃

(א-ב) כאשר יעקב הרגיש שנותר לו רק עוד מעט זמן לחיות, הוא קרא לכל בניו לעמוד סביב מיטתו. כאשר הגיעו כולם אמר להם: התאספו סביבי באחדות ובאחווה, כי ברצוני לברך אתכם ולומר לכם מה עתיד לקרות בעוד שנים רבות, בסוף הימים.

זה היה מעמד גדול ומיוחד מאוד, שבו התגלו דברים חשובים רבים [לכן נרחיב בהעצמת המעמד לפני לימוד הברכות]:

א. אהבתו הגדולה של יעקב לבניו: בשעת הפרידה של אב מבניו לפני מותו מתגלה אהבה גדולה, אבל אצל יעקב זה היה הרבה יותר – כי הוא ידע שבניו הם יסודות עם ישראל כולו, ממשיכי דרך האבות הקדושים! באהבתו לבניו יעקב מברך אותם ומזכיר את שמותיהם בברכות, ואינו מסתפק בברכה פרטית לכל אחד מהבנים אלא מברך גם את זרעם לדורי דורות, וגם מתאים לכל אחד את הברכה לאופי ולכישרונות המיוחדים שלו.

ב. חכמתו הרבה של יעקב: ברכותיו מאוד עמוקות ומורכבות, וצריך להתאמץ הרבה כדי להבינן. לכל משפט יש פירושים רבים, ובדברים כלולים משלים.

ג. גדולת יעקב בנבואה: ברכותיו נאמרו ברוח הקודש, כפי שנראה מהפסוקים.

ד. כבוד בני יעקב לאביהם: כל הבנים התאספו להקשיב בקשב רב לדברי אביהם.

ה. אחדות בני יעקב: הבנים הצדיקים היו מאוחדים ביניהם, כפי שהזכרנו ["שבעים נפש"].

אפשר לתאר כיצד השליחים יצאו בדחיפות אל בתי האחים. כל אחד קיבל לידו הודעה או אגרת בה הוא נקרא להגיע בדחיפות אל בית אביו. מיד, כולם עזבו את עיסוקיהם ופנו אל בית אביהם. האחים התקבצו סביב מיטת אביהם, בליבם הרגשה עצומה של התרגשות ויראה כלפי אביהם הקדוש. הם מבינים שהם לא נקראו סתם אל אביהם. האחים בצדקותם הרגישו באופן חזק כי שכינה ממלאת את הבית. בליבם הרגשת אהבה עצומה לכל אחד מהאחים, הם מרגישים כי הם כולם יחד, יעקב ציווה אותם עכשיו להמשיך לנהוג באחווה גם אחרי מותו, שלא יהיו מחלוקות ביניהם ושיעבדו כולם כאחד את ה'. לאחר שציוה אותם ענו לו בניו: "שמע ישראל, ה' אלקינו ה' אחד!" – כמו שאתה מאמין בה' אחד, כך אנו כולנו מאמינים בה' אחד ונעבוד אותו באהבה יחד כאיש אחד. יעקב מאוד שמח על כך, ובירך את ה' ואמר "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד".

בפסוקים הבאים נראה במעט מן המעט איזה קדושה עצומה יש ליעקב אבינו שבפיו ידע לומר דברי נבואה עמוקים ביותר. באהבה גדולה, יעקב פונה לכל אחד מהאחים וקורא לו בשמו האישי ונותן לו ברכה מתאימה ומיוחדת לו וגם לזרעו לדורות. האחים עומדים מסביב למיטה, מתבוננים באביהם הצדיק והקדוש, באהבתם הרבה אליהם הם רוצים לקיים כל דבריו וללכת בדרכיו, הם דרוכים וקשובים לכל מילה שעתידה לצאת מפיו הקדוש של אביהם.      

 

אז החל יעקב לברך את בניו ואמר:

[לאורך הברכות – להשתדל להדגיש ולתאר אהבת יעקב לבניו, שמחתו בברכתם, חכמתו בדבריו, מאמציו להתאים לכל בן ברכה מתאימה ורוח הקודש שעל ידה יכול היה לצפות העתיד (כמתבטא למשל בברכת יהודה על המשיח, בברכת דן על שמשון, בברכת נפתלי על מלחמת ברק בסיסרא ובברכת בנימין על מרדכי ואסתר). גם נזכיר הקשבת הבנים, אחדותם ושמחת כל אחד בברכות אחיו ללא קנאה].

6.      ברכת ראובן (פסוקים ג'-ד'):

ג רְאוּבֵן֙ בְּכֹ֣רִי אַ֔תָּה כֹּחִ֖י וְרֵאשִׁ֣ית אוֹנִ֑י יֶ֥תֶר שְׂאֵ֖ת וְיֶ֥תֶר עָֽז׃

(ג) ראובן, אתה ראשון הבנים ולכן כוחי מתגלה בך תחילה [שאתה הראשון], אתה ראשית חוזקי. היית אמור לקבל יותר מכולם – להיות יותר בכהונה ["שאת" לשון נשיאת כפיים] ויותר במלכות ["עז" לשון כח ועוצמה].

ד פַּ֤חַז כַּמַּ֨יִם֙ אַל־תּוֹתַ֔ר כִּ֥י עָלִ֖יתָ מִשְׁכְּבֵ֣י אָבִ֑יךָ אָ֥ז חִלַּ֖לְתָּ יְצוּעִ֥י עָלָֽה׃ {פ}

(ד) אם כן, מדוע בכל זאת לא תקבל כהונה ומלכות? – מפני שמיהרת ["פחז כמים", כמים הממהרים לזרום] להראות כעסך, לכן לא תקבל יותר מכולם ["אל תותר"], ולא תהיה כהן ומלך. ובמה חטאת? עלית על משכבי, ככתוב "וישכב ראובן את בלהה", שאז חיללת את מיטתי ואת כבודי [הסברנו בסוף פר' 'וישלח' שאחרי מות רחל העביר ראובן את מיטת אביו מאוהל בלהה לאוהל לאה אמו, כי ראה עלבון בכך שיעקב בחר בבלהה שפחת רחל ולא בלאה אחותה].

לשאול: איזו מין ברכה יש פה לראובן בדברי יעקב? – א. אלו דברי תוכחה שבאים מלב אוהב של אב לבנו, ליישר דרכיו וללמדו מוסר, והרי זו ברכה (אברבנאל); ב. יעקב התכוון בדבריו לתקן את מידת הכעס של ראובן. תיקון זה הוא ברכה גדולה (בעל הליקוטים על חומש רב פנינים); ג. לאחר הזכרת חטא זה, יעקב בירך את ראובן שה' יסלח לו על כך (אברבנאל, רד"ק בשם אביו); ג. למרות שאין ברכה מפורשת בפסוקים, בירך אותם יעקב גם כן, כמו שכתוב (לקמן פסוק כ"ח) "ויברך אותם", שבירך את כולם (רש"י).

7.      ברכת שמעון ולוי (פסוקים ה'-ז'):

ה שִׁמְע֥וֹן וְלֵוִ֖י אַחִ֑ים כְּלֵ֥י חָמָ֖ס מְכֵרֹֽתֵיהֶֽם׃

(ה) את שמעון ולוי מברך יעקב יחד: שמעון ולוי הם אחים, שותפים ברעיונות שלהם – כמו בעניין שכם. כלי הנשק ["מכרותיהם"] שבהם הרגו את אנשי שכם אינם מתאימים להם, וכאילו גנבו אותם מעשו, עליו נאמר "על חרבך תחיה".

ו בְּסֹדָם֙ אַל־תָּבֹ֣א נַפְשִׁ֔י בִּקְהָלָ֖ם אַל־תֵּחַ֣ד כְּבֹדִ֑י כִּ֤י בְאַפָּם֙ הָ֣רְגוּ אִ֔ישׁ וּבִרְצֹנָ֖ם עִקְּרוּ־שֽׁוֹר׃

(ו) כשהם מתכננים סודות – אני לא רוצה להשתתף עמהם; גם כשהם מתאספים אינני רוצה להיות איתם יחד.

למה?

כי כאשר הם כעסו ["באפם"] הם הרגו את אנשי העיר שכם, וכשהם רצו הם חתכו את פרסות הבהמות של העיר שכם [כמו "את סוסיהם תעקר" ביהושע] (רשב"ם).

ז אָר֤וּר אַפָּם֙ כִּ֣י עָ֔ז וְעֶבְרָתָ֖ם כִּ֣י קָשָׁ֑תָה אֲחַלְּקֵ֣ם בְּיַֽעֲקֹ֔ב וַֽאֲפִיצֵ֖ם בְּיִשְׂרָאֵֽל׃ {פ}

(ז) מקולל הכעס שלהם כי הוא חזק וקשה! [נאמר בכפילות, "אפם" ו"עברתם" (ראב"ע)]. לכן – אומר יעקב – יקבלו בני שמעון ערים נפרדות בתוך נחלת יהודה ולא יגורו ביחד בנחלה משלהם. גם בני לוי יקבלו ערים נפרדות בתוך נחלות שאר השבטים ולא יגורו יחד (ראב"ע). כך לא יתאספו בקלות יחד להילחם כשאין בזה צורך. במקום זה ישתמשו בכוחם, כל אחד במקומו, כדי ללמד את ישראל תורה.

גם כאן, כמו בברכה לראובן, יעקב מדבר דברי תוכחה ומוסר לשמעון ולוי. הוא רוצה ללמדם שלא לכעוס יותר מדי, ולכן גם בירך אותם שיחיו בפיזור, במקומות מגורים נפרדים, כדי שיהיה להם קשה להתאסף ולפעול מתוך כעס.

ראובן, שמעון ולוי הקשיבו לדברי המוסר של אביהם וקיבלו אותם באהבה וברצון בזכות זה זכו שבספר שמות (פרק ו') כשהתורה מונה את משפחת לוי אזי קודם לכן נמנים 3 השבטים האלו לקיים את מה שנאמר "אוזן שומעת תוכחת מוסר, בקרב חכמים תלין".

8.      ברכת יהודה (פסוקים ח'-י"ב):

ח יְהוּדָ֗ה אַתָּה֙ יוֹד֣וּךָ אַחֶ֔יךָ יָֽדְךָ֖ בְּעֹ֣רֶף אֹֽיְבֶ֑יךָ יִשְׁתַּֽחֲו֥וּ לְךָ֖ בְּנֵ֥י אָבִֽיךָ׃

(ח) יעקב מברך את יהודה בשלוש ברכות מרכזיות: א. גבורה וניצחונות בקרבות (פסוקים ח'-ט'); ב. מלכות [ומשיח] (פסוק י'); ג. שפע כלכלי [בעיקר בענבים ויין] (פס' י"א-י"ב).

ראשית מברך יעקב את יהודה בגבורת המלחמה: יהודה, האחים שלך יכבדו אותך [לעומת ראובן שניטלו ממנו כהונה ומלכות ושמעון ולוי שפוזרו]! האויבים שלך יברחו ממך, וידך תתפוס בעורף [=אחורי הצוואר] שלהם כשתשיג אותם במרדף. על ניצחונותיך את אויביך כל אחיך יודו וישתחוו לך.

ט גּ֤וּר אַרְיֵה֙ יְהוּדָ֔ה מִטֶּ֖רֶף בְּנִ֣י עָלִ֑יתָ כָּרַ֨ע רָבַ֧ץ כְּאַרְיֵ֛ה וּכְלָבִ֖יא מִ֥י יְקִימֶֽנּוּ׃

(ט) יהודה, בגבורתך אתה נמשל לאריה צעיר וחזק (רשב"ם). מטרף אויביך במלחמות, בני יהודה, אתה תעלה ותחזור בשלום כמנצח. ואז, כשתחזור מן הניצחונות, תכרע על ברכיך ותרבוץ [=ותשכב] במנוחה, כמו אריה שאינו מפחד מאף אחד שיעז להטריד ולהקים אותו (ראב"ע).

י לֹֽא־יָס֥וּר שֵׁ֨בֶט֙ מִֽיהוּדָ֔ה וּמְחֹקֵ֖ק מִבֵּ֣ין רַגְלָ֑יו עַ֚ד כִּֽי־יָבֹ֣א שִׁילֹ֔ה וְל֖וֹ יִקְּהַ֥ת עַמִּֽים׃

(י) בנוסף לגבורה ולניצחונות, יעקב מברך את יהודה גם במלכות: לא יפסיק שרביט [="שבט"] המלכות להיות אצל יהודה, ולא יפסיקו להיות בשבט יהודה תלמידי חכמים [=מחוקקים, מלמדי חוקי התורה] שילמדו תורה. המלכות שייכת ליהודה עד שיבוא המשיח [="שילה"], שאליו יתאספו וייקהלו העמים ["יקהת"=אסיפת (רש"י)] ללמוד מתורתו וממעשיו הטובים.

יא אֹֽסְרִ֤י לַגֶּ֨פֶן֙ עִירֹ֔ה וְלַשֹּֽׂרֵקָ֖ה בְּנִ֣י אֲתֹנ֑וֹ כִּבֵּ֤ס בַּיַּ֨יִן֙ לְבֻשׁ֔וֹ וּבְדַם־עֲנָבִ֖ים סוּתֹֽה׃

(יא) גם בשפע כלכלי מתברך יהודה: לכל גפן העומדת להיבצר יקשרו ויכינו עָיִר [=חמור צעיר וחזק], ולכל ענף של גפן [="שורקה"] יקשרו בן אתון, מפני שיבצרו כל כך הרבה אשכולות ענבים עד שיהיה קשה לסחוב כל ענף של גפן ויצטרכו חמורים לשם כך. יהיה כל כך הרבה יין [="דם ענבים"] בארץ יהודה כמו מים, עד כדי שיוכלו לכבס בו בגדים ["סותה"=לבושו]...

יב חַכְלִילִ֥י עֵינַ֖יִם מִיָּ֑יִן וּלְבֶן־שִׁנַּ֖יִם מֵֽחָלָֽב׃ {פ}

(יב) העיניים של בני יהודה יאדימו ["חכלילי"=אדום] מרוב שתיית יין, ושיניהם ילבינו מרוב שתיית חלב.

[בברכה ליהודה בולטים היסודות שהזכרנו בפתיחה למעמד המיוחד של ברכות יעקב לבניו: אהבת יעקב – שמברך את יהודה מתוך עין טובה ומתאים ברכתו לכישרונות של יהודה (המלוכה מתאימה לו); חכמתו – צריך מאמץ להבין דבריו (כמו "אוסרי לגפן עירה"), וגם משתמש במשלים (כמו "כבס ביין לבושו"); נבואתו – שמנבא ניצחונות במלחמות ומתאר מה יהיה בימי דוד המלך ואף בימות המשיח; אהבת האחים וכבדם את אביהם – כאשר שמעו את הברכות שמחו זה בזה].

9.      ברכת זבולון (פסוק י"ג):

יג זְבוּלֻ֕ן לְח֥וֹף יַמִּ֖ים יִשְׁכֹּ֑ן וְהוּא֙ לְח֣וֹף אֳנִיֹּ֔ת וְיַרְכָת֖וֹ עַל־צִידֹֽן׃ {פ}

(יג) יעקב עובר לברך באהבה את זבולון, מתוך שמכיר ויודע את הנטייה שלו ואת כישרונו המיוחד במסחר:

זבולון – נחלתו תהיה על חוף הים התיכון ["ישכון"=יגור], והוא ישוט באוניות לקנות ולמכור סחורה בארצות רחוקות. קצה גבול הנחלה של זבולון ["ירכתו"=קצהו] יהיה בעיר צידון שבלבנון.

נשים לב, מי נולד לפני מי? יששכר נולד לפני זבולון!

אם כן, למה הקדים יעקב לברך את זבולון לפני יששכר?

אמרו חז"ל (ב"ר צ"ט ט'): "לפי שיששכר עוסק בתורה וזבולון עוסק בפרקמטיא ובא ומאכילו, לפיכך קדם. עליו אמר הכתוב: 'עץ חיים היא למחזיקים בה'". מכאן אנו לומדים דבר גדול! כמה חשובים לומדי התורה, וממילא כמה חשובים אלו שזוכים להיות מחזיקי התורה! כמו שכתוב - "ותומכיה מאושר"!

10.  ברכת יששכר (פסוקים י"ד-ט"ו):

יד יִשָּׂשכָ֖ר חֲמֹ֣ר גָּ֑רֶם רֹבֵ֖ץ בֵּ֥ין הַֽמִּשְׁפְּתָֽיִם׃

(יד) יעקב מברך את יששכר: יששכר ישתמש בכוחו הגדול לעבד את אדמתו, כמו חמור חזק [עם עצמות חזקות. "גרם"=עצם] המרים משאות כבדים. הוא יהיה מצוי בשדות שבין תחומי הערים [="המשפתיים" (רש"י)] כדי לחרוש ולזרוע.

טו וַיַּ֤רְא מְנֻחָה֙ כִּ֣י ט֔וֹב וְאֶת־הָאָ֖רֶץ כִּ֣י נָעֵ֑מָה וַיֵּ֤ט שִׁכְמוֹ֙ לִסְבֹּ֔ל וַיְהִ֖י לְמַס־עֹבֵֽד׃ {ס}

(טו) יששכר יראה שהאדמה טובה ופורייה ושאין צורך לעבוד בה הרבה שעות כדי שתצמיח תבואה ופירות. אם כן, מה יעשה בשאר שעות היום? – יעקב מברכו שיראה שזמנו פנוי ועל כן יטה ויתן את שכמו [=החלק העליון של הגב] לעבודה, לשאת עליו משא. איזו עבודה ואיזה משא? – לעמול ולשקוד בלימוד התורה (רש"י) בחשק ובשמחה בכל זמנו הפנוי. כיון שֶׁיִּלְמַד וִילַמֵּד תורה בנאמנות ובמסירות, יתנו לו בני ישראל מס: כסף ומתנות (יב"ע). ברכתו של יעקב כמובן התקיימה- בני יששכר עמלו ושקדו בתורה, היו תלמידי חכמים ופסקו הלכות לישראל. יצאו מהם 200 ראשי סנהדרין! (רש"י).

לסיכום: יעקב מברך את יששכר בחיים שלווים ובמנוחה, בלי צורך בהפלגות למרחקים כדי להתפרנס, הצלחה בגידול התבואה והפירות, וחכמה ובינה לעסוק בתורה.

11.  ברכת דן (פסוקים ט"ז-י"ח):

טז דָּ֖ן יָדִ֣ין עַמּ֑וֹ כְּאַחַ֖ד שִׁבְטֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃

(טז) יעקב מכיר בדן בנו שהוא אמיץ וגיבור, ולכן מברך אותו כך: שבט דן יהיה השבט המאסף בהליכה במדבר, הוא ילך אחרון אחרי כל השבטים, ויילחם באויבים שיקומו על ישראל בדרך (רשב"ם). הוא ינקום את נקמת כל שבטי ישראל כאחד (רמב"ן).

בברכתו רומז יעקב בנבואה גם למנהיג מיוחד שיקום משבט דן ויושיע את ישראל: שמשון. "דן ידין עמו" – מבני דן יקום שמשון שינהיג ויושיע את עמו מיד הפלישתים, "כאחד שבטי ישראל" – שכל שבטי ישראל יהיו כאחד תחת הנהגתו (רש"י).

יז יְהִי־דָן֙ נָחָ֣שׁ עֲלֵי־דֶ֔רֶךְ שְׁפִיפֹ֖ן עֲלֵי־אֹ֑רַח הַנֹּשֵׁךְ֙ עִקְּבֵי־ס֔וּס וַיִּפֹּ֥ל רֹֽכְב֖וֹ אָחֽוֹר׃

(יז) שבטו של דן יהיה לאויבי ישראל כמו נחש על הדרך [וכן גם משמעות "שפיפון עלי אורח"], שהנחש נושך ומכיש את עקבי הסוס וכך נופל לאחור הרוכב עליו. כך יפגע שבט דן באומות הקמות על ישראל.

גם כאן רומז יעקב לשמשון: שמשון הרג פלישתים רבים על ידי כך שהפיל בידיו עמודי תמך של בניין, ומתו הנמצאים על גגו (רש"י).

יח לִֽישׁוּעָתְךָ֖ קִוִּ֥יתִי ה'׃ {ס}

(יח) יעקב מתפלל לה': לישועה שלך אני מקווה ומתפלל, שתעזור לבני דן במלחמותיהם, וכן לשמשון.

12.  ברכת גד (פסוק י"ט):

יט גָּ֖ד גְּד֣וּד יְגוּדֶ֑נּוּ וְה֖וּא יָגֻ֥ד עָקֵֽב׃ {ס}

(יט) יעקב עובר לברך את גד ואומר: כאשר יבואו גדודים [=קבוצות גדולות של חיילים] של אויב להילחם ["יגודנו" מלשון גדוד, שבא להילחם (רש"י)] בשבט גד, הוא יתגבר עליהם וירדוף אחריהם [האויב 'יסוב על עקבו'] עד שיברחו חזרה לארצם בבושה (רמב"ן).

יעקב רומז בברכתו גם לגבורת בני גד בזמן כיבוש הארץ ע"י יהושע בן נון: "גד גדוד יגודנו" – כשיכנסו ישראל לכבוש את הארץ אזי יצאו גדודים משבט גד שיעברו את הירדן כחלוצים לפני המחנה, "והוא יגוד עקב" – ולאחר המלחמות יחזור גד לנחלתו בעבר הירדן.

13.  ברכת אשר (פסוק כ'):

כ מֵֽאָשֵׁ֖ר שְׁמֵנָ֣ה לַחְמ֑וֹ וְה֥וּא יִתֵּ֖ן מַֽעֲדַנֵּי־מֶֽלֶךְ׃ {ס}

(כ) יעקב מכיר את בנו אשר, ויודע שהוא חרוץ ונדיב לב. על כן ברכו במה שקשור לזה: אָשֵׁר ינחל נחלה מבורכת ופורייה, שתיתן זיתים משובחים שמהם יפיקו הרבה שמן [סיפור – מנחות פ"ה: (מובא בהמשך)]. גם פירות אחרים שיגדלו בנחלתו יהיו שמנים ומעולים (רד"ק) ["לחמו"=מאכליו (רש"י)]. כל הטוב לא בא לו רק בזכות ארצו הטובה, אלא גם בזכות חריצותו והשתדלותו, שלמרות שהיו עשירים היו בעצמם מטפלים בשדות ובעצים (העמק דבר). בנדיבותו הרבה יחלק שבט אשר מפירותיו הטובים הראויים לעלות על שולחן מלכים ["מעדני מלך"] לאחיו ולאחרים. לעצמו היה מסתפק במועט, ולעניים היה נותן בעין יפה (אלשיך).

"וּלְאָשֵׁר אָמַר ... וְטֹבֵל בַּשֶּׁמֶן רַגְלוֹ" – שֶׁאַרְצוֹ שֶׁל אָשֵׁר מוֹשֶׁכֶת [שופעת] שֶׁמֶן כְּמַעְיָן. מַעֲשֶׂה שֶׁנִּצְרְכוּ לָהֶם אַנְשֵׁי לוֹדִקְיָא [עיר נמל בצפון סוריה] בְּשֶׁמֶן וּמִנּוּ לָהֶם פּוֹלְמוֹסְטוֹס [ממונה (על שליחות כלשהי)] אֶחָד, אָמְרוּ לוֹ: לֵךְ וְקַח לָנוּ שֶׁמֶן בְּמֵאָה רִבּוֹא [סכום אדיר (של כסף, והריבוא ערכו 10,000 מטבעות)]. הָלַךְ לִירוּשָׁלַיִם. אָמַר לָהֶם: שֶׁמֶן בְּמֵאָה רִבּוֹא אֲנִי צָרִיךְ. אָמְרוּ לוֹ: לֵךְ לְצוֹר. אָמַר לָהֶם: שֶׁמֶן בְּמֵאָה רִבּוֹא אֲנִי צָרִיךְ. אָמְרוּ לוֹ: לֵךְ לְגוּשׁ חָלָב. הָלַךְ לוֹ לְגוּשׁ חָלָב, אָמַר לָהֶם: שֶׁמֶן בְּמֵאָה רִבּוֹא אֲנִי צָרִיךְ. אָמְרוּ לוֹ: לֵךְ אֵצֶל פְּלוֹנִי, הָלַךְ לְבֵיתוֹ וְלֹא מְצָאוֹ. אָמְרוּ לוֹ: הֲרֵי הוּא בַּשָּׂדֶה. הָלַךְ וּמְצָאוֹ שֶׁהָיָה עוֹזֵק [עודר] תַּחַת זֵיתָיו. אָמַר לוֹ: שֶׁמֶן בְּמֵאָה רִבּוֹא אֲנִי צָרִיךְ. אָמַר לוֹ: הַמְתֵּן לִי עַד שֶׁאֶגְמֹר אֶת הַזַּיִת. מִשֶּׁגָּמַר אֶת זֵיתָיו הִפְשִׁיל כֵּלָיו לַאֲחוֹרָיו [שם את כלי עבודתו על שכמו (כאחד הפועלים)] וְהָיָה מְסַקֵּל וּבָא בַּדֶּרֶך [תוך כדי הליכתו מסלק אבנים שעל הדרך]. אָמַר פּוֹלְמוֹסְטוֹס: אֶפְשָׁר יֵשׁ לָזֶה שֶׁמֶן בְּמֵאָה רִבּוֹא? דּוֹמֶה, שֶׁשְּׂחוֹק שָׂחֲקוּ בִּי הַיְּהוּדִים, כֵּוָן שֶׁהִגִּיעַ לְבֵיתוֹ הוֹצִיאָה לוֹ שִׁפְחָתוֹ קוּמְקוּם שֶׁל חַמִּין וְרָחַץ בּוֹ יָדָיו וְרַגְלָיו. הוֹצִיאָה לוֹ סֵפֶל שֶׁל זָהָב  מָלֵא שֶׁמֶן וְטָבַל בּוֹ יָדָיו וְרַגְלָיו (לְקַיֵּם מָה שֶׁנֶּאֱמַר: "וְטֹבֵל בַּשֶּׁמֶן רַגְלוֹ"). לְאַחַר שֶׁאָכְלוּ וְשָׁתוּ עָמַד וּמָדַד לוֹ שֶׁמֶן בְּמֵאָה רִבּוֹא. אָמַר לוֹ: כְּלוּם אַתָּה צָרִיךְ לְיוֹתֵר? אָמַר לוֹ: הֵן, אֶלָּא שֶׁאֵין לִי דָּמִים. אָמַר לוֹ: אִם אַתָּה רוֹצֶה לִקַּח קַח, וַאֲנִי אֵלֵךְ עִמְּךָ וְאֶטֹּל דָּמָיו. מָדַד לוֹ שֶׁמֶן בִּשְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה רִבּוֹא. אָמְרוּ: לֹא הִנִּיחַ אוֹתוֹ אִישׁ לֹא סוּס וְלֹא פֶּרֶד וְלֹא גָּמָל וְלֹא חֲמוֹר בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שֶׁלֹּא שְׂכָרוֹ. כֵּוָן שֶׁהִגִּיעַ לְעִירוֹ יָצְאוּ אַנְשֵׁי עִירוֹ לְקַלְּסוֹ [לשבח אותו (על הצלחת מסעו)]. אָמַר לָהֶם: לֹא תְּקַלְּסוּ קִלּוּס זֶה אֶלָּא לְאָדָם זֶה שֶׁהַכֹּל שֶׁלּוֹ, וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁאֲנִי חַיָּב לו שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה רִבּוֹא, לְקַיֵּם מָה שֶׁנֶּאֱמַר: "יֵשׁ מִתְעַשֵּׁר וְאֵין כֹּל, מִתְרוֹשֵׁשׁ וְהוֹן רַב".

14.  ברכת נפתלי (פסוק כ"א):

כא נַפְתָּלִ֖י אַיָּלָ֣ה שְׁלֻחָ֑ה הַנֹּתֵ֖ן אִמְרֵי־שָֽׁפֶר׃ {ס}

(כא) יעקב מברך את נפתלי שיהיה מהיר כמו איילה ברדיפתו אחר אויביו (רשב"ם), ושארצו תיתן פירות טובים ומשובחים במהרה [בקעת גינוסר היתה קלה לבשל פירותיה] (רש"י). על כל זה יודו בני נפתלי לה' בדברים יפים ["אמרי שפר"] – על הניצחונות ועל הפירות הטובים (אונקלוס).

יעקב גם רומז בברכתו לנפתלי על מלחמת סיסרא, בה התנדבו בני נפתלי למלחמה והלכו שם בזריזות רבה, ולאחר הניצחון אמרו דבורה וברק דברי שירה והודאה לה' (רש"י).

15.  ברכת יוסף (פסוקים כ"ב-כ"ו):

כב בֵּ֤ן פֹּרָת֙ יוֹסֵ֔ף בֵּ֥ן פֹּרָ֖ת עֲלֵי־עָ֑יִן בָּנ֕וֹת צָֽעֲדָ֖ה עֲלֵי־שֽׁוּר׃

(כב) יעקב מברך את יוסף בארבע ברכות מרכזיות: א. פרייה ורבייה (פסוק כ"ב); ב. חיזוק מלכותו כנגד המצרים המקנאים בו (פסוקים כ"ג-כ"ד); ג. ברכת המים וההולדה (פסוק כ"ה); ד. ברכת גבולות הארץ (פסוק כ"ו).

אומר יעקב ליוסף: בני יוסף, אתה תמצא חן בעיני כל רואיך. אף בנות מצרים ["בנות"] הכירו בגדולתך ["צעדה"=הלכה, הולכות] וצעדו על החומות כדי להסתכל בך ["עלי שור"] (רש"י).

כג וַֽיְמָרְרֻ֖הוּ וָרֹ֑בּוּ וַֽיִּשְׂטְמֻ֖הוּ בַּֽעֲלֵ֥י חִצִּֽים׃

(כג) שרי מצרים מיררו את חייו ורבו איתו, ושנאו אותו אנשי מריבות המדברים לשון הרע ["בעלי חצים"; לה"ר כחץ – שפוגע ממרחקים], כי הם קינאו בו על שנתמנה למושל מצרים (ת"י, תרגום ירושלמי).

כד וַתֵּ֤שֶׁב בְּאֵיתָן֙ קַשְׁתּ֔וֹ וַיָּפֹ֖זּוּ זְרֹעֵ֣י יָדָ֑יו מִידֵי֙ אֲבִ֣יר יַֽעֲקֹ֔ב מִשָּׁ֥ם רֹעֶ֖ה אֶ֥בֶן יִשְׂרָאֵֽל׃

(כד) למרות קנאתם של אותם מצרים רשעים, כוחו ["קשתו"] נשאר איתן וחזק, שלא הצליחו לפגוע בו, ואף שָׂמוּ זהב [=פז, "ויפוזו" (רש"י, ספורנו)] על ידיו – שפרעה נתן לו את טבעתו. כל זה היה לו בזכות ה'- "אביר יעקב" [חוזקו של יעקב, ששמר והגן עליו בכל הצרות שבאו עליו]. כך זכה יוסף להיות כרועה המכלכל ומפרנס לכל משפחת יעקב המכונה "אבן [אב ובן, אבות ובנים של בית יעקב] ישראל" (ראב"ע, רד"ק).

בדבריו אלה יעקב מברך את יוסף שמלכותו תמשיך להתקיים בחוזק למרות כל שרי מצרים המקנאים בו.

כה מֵאֵ֨ל אָבִ֜יךָ וְיַעְזְרֶ֗ךָּ וְאֵ֤ת שַׁדַּי֙ וִיבָ֣רְכֶ֔ךָּ בִּרְכֹ֤ת שָׁמַ֨יִם֙ מֵעָ֔ל בִּרְכֹ֥ת תְּה֖וֹם רֹבֶ֣צֶת תָּ֑חַת בִּרְכֹ֥ת שָׁדַ֖יִם וָרָֽחַם׃

(כה) מאת ה' אלקי אביך היה לך כל הטוב והחוכמה, והוא יעזור לך גם בעתיד (רש"י), וכן ממנו התברכת והוא יברכך גם בעתיד (ראב"ע). עוד תזכה לברכת גשמי שמים מלמעלה, ולברכת מעיינות הנמצאים בתהום, עמוק מתחת לאדמה, וגם לברכה שהתינוקות ייוולדו ויצאו בשלום מרחם אימם, ושלאימהותיהם יהיה הרבה חלב להניק אותם בקלות (רשב"ם).

כו בִּרְכֹ֣ת אָבִ֗יךָ גָּֽבְרוּ֙ עַל־בִּרְכֹ֣ת הוֹרַ֔י עַֽד־תַּאֲוַ֖ת גִּבְעֹ֣ת עוֹלָ֑ם תִּֽהְיֶ֨יןָ֙ לְרֹ֣אשׁ יוֹסֵ֔ף וּלְקָדְקֹ֖ד נְזִ֥יר אֶחָֽיו׃ {פ}

(כו) ברכת הארץ שאני ["אביך"] זכיתי לקבל מאת ה' – "ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה" ["עד תאוות גבעות עולם", עד סוף גבולות גבעות העולם (רש"י)], היא גדולה יותר מהברכות שקיבלו אבותיי ["הורי"]. כל הברכות הנזכרות (רד"ק) יחולו על ראשך – יוסף ["קודקוד"], המולך על אחיו ["נזיר אחיו"=הנבדל מאחיו].

כל האחים הקשיבו בקשב רב לברכת יעקב ליוסף, ושמחו על הברכות. לא הפריע להם כלל שברכותיו רבות וארוכות משלהם, כי הם חזרו בתשובה שלימה על נפילתם במכירתו. בברכה זו במיוחד התגלתה האחווה הגדולה שבין האחים, בני יעקב.

16.  ברכת בנימין (פסוק כ"ז):

כז בִּנְיָמִין֙ זְאֵ֣ב יִטְרָ֔ף בַּבֹּ֖קֶר יֹ֣אכַל עַ֑ד וְלָעֶ֖רֶב יְחַלֵּ֥ק שָׁלָֽל׃

(כז) לאחר מכן יעקב מברך את בנימין, בנו הקטן, במידת הגבורה: בנימין ינצח את אויביו כמו זאב הטורף חיות. הוא כל כך יצליח, עד שבבוקר יתחיל לאכול את הטרף ["עד"=שלל, ביזה] ובערב עדיין יישאר שלל לחלק לאחרים (ראב"ע).

בברכה לבנימין יעקב רומז בנבואה גם לעתיד – לשאול המלך שפשט על כל האומות מסביב וניצח אותן, ולמרדכי ואסתר שניצחו את המן ואנשיו עד שאף קיבלו את בית המן לשלל (רש"י).

17. חתימת הברכות

כח כָּל־אֵ֛לֶּה שִׁבְטֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל שְׁנֵ֣ים עָשָׂ֑ר וְ֠זֹאת אֲשֶׁר־דִּבֶּ֨ר לָהֶ֤ם אֲבִיהֶם֙ וַיְבָ֣רֶךְ אוֹתָ֔ם אִ֛ישׁ אֲשֶׁ֥ר כְּבִרְכָת֖וֹ בֵּרַ֥ךְ אֹתָֽם׃

(כח) כל אלה הם שנים עשר שבטי ישראל הקדושים, בני ישראל, ואלו הן הברכות שקיבל כל אחד ואחד מהם. כל אחד התברך "כברכתו" – לפי מה שראוי ומתאים לו לפי נשמתו ולפי כישרונותיו ומעשיו (אוה"ח הק'). בנוסף, היה בברכות הָאִישִׁיּוֹת הללו כמובן גם ברכה כללית, מכיוון שכל אחד יתרום את כוחותיו וכשרונותיו המיוחדים לטובת כולם, כמו מלך ששמח על מעלת כל אחד ואחד מנתיניו. על שעת מעמד הברכות הזה ניתן לומר "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד", כי כל האחים ישבו יחד והקשיבו לכל הברכות שבירכם אביהם. כל אחד שמח בכל ברכה שבירך אביו את כל אחד מהאחיו, ורצה שאביו ימשיך עוד ועוד.

לאחר סיום הברכות הָאִישִׁיּוֹת חזר יעקב ובירך את כל בניו יחד, ובכך התברכו גם ראובן, שמעון ולוי, שבתחילה קיבלו בעיקר דברי תוכחה על מעשיהם (רש"י).

18. ציווי יעקב לקוברו במערת המכפלה

כט וַיְצַ֣ו אוֹתָ֗ם וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵהֶם֙ אֲנִי֙ נֶֽאֱסָ֣ף אֶל־עַמִּ֔י קִבְר֥וּ אֹתִ֖י אֶל־אֲבֹתָ֑י אֶ֨ל־הַמְּעָרָ֔ה אֲשֶׁ֥ר בִּשְׂדֵ֖ה עֶפְר֥וֹן הַֽחִתִּֽי׃

(כט) לאחר שסיים יעקב לברך כל אחד ואחד מבניו לחוד וביחד, פנה אליהם וציווה אותם בעניין קבורתו: אני עומד למות ולהצטרף אל אבותי (ראב"ע ורד"ק על בראשית כ"ה ח'). כבר ציוויתי את יוסף קודם לכן, כיון שבידו היכולת לכך, מתוקף תפקידו כמושל מצרים, ואף השבעתי אותו על כך, אבל עכשיו אני מבקש גם מכולכם – קברו אותי עם אבותי (רש"י, רד"ק), במערה שבשדה של עפרון הַחִתִּי. אני מבקש שכל בני המשפחה ישתתפו במצות הקבורה שלי (ראב"ע, אוה"ח הק').

ל בַּמְּעָרָ֞ה אֲשֶׁ֨ר בִּשְׂדֵ֧ה הַמַּכְפֵּלָ֛ה אֲשֶׁ֥ר עַל־פְּנֵֽי־מַמְרֵ֖א בְּאֶ֣רֶץ כְּנָ֑עַן אֲשֶׁר֩ קָנָ֨ה אַבְרָהָ֜ם אֶת־הַשָּׂדֶ֗ה מֵאֵ֛ת עֶפְרֹ֥ן הַֽחִתִּ֖י לַֽאֲחֻזַּת־קָֽבֶר׃

(ל) יעקב מפרט: המערה זו מערת המכפלה שעל פני ממרא בארץ כנען, זאת המערה שקנה אברהם עם השדה שסביבה מעפרון החתי לצרכי קבורה [כך שלא יוכלו למנוע ממני להיקבר שם (רשב"ם, חזקוני)].

לא שָׁ֣מָּה קָֽבְר֞וּ אֶת־אַבְרָהָ֗ם וְאֵת֙ שָׂרָ֣ה אִשְׁתּ֔וֹ שָׁ֚מָּה קָֽבְר֣וּ אֶת־יִצְחָ֔ק וְאֵ֖ת רִבְקָ֣ה אִשְׁתּ֑וֹ וְשָׁ֥מָּה קָבַ֖רְתִּי אֶת־לֵאָֽה׃

(לא) באותה מערה קברו את אברהם ואת שרה אישתו, את יצחק ואת רבקה אישתו, ושם קברתי גם את לאה אשתי.

לב מִקְנֵ֧ה הַשָּׂדֶ֛ה וְהַמְּעָרָ֥ה אֲשֶׁר־בּ֖וֹ מֵאֵ֥ת בְּנֵי־חֵֽת׃

(לב) מעשה הקניין של השדה והמערה שבו נעשה לעיני כל בני חת, ועל כן לא תוכל להיות להם ולאף אחד אחר כל טענה נגד קבורתי שם.

למה יעקב חוזר ומפרט את קניין המערה לבניו?

מכיוון שגרו כבר כמה שנים במצרים ועל כן רצה שיהיה ברור ששדה המערה שייך למשפחתם לאחוזת קבר ושאין איש שיכול לערער על כך (ספורנו).

19. פטירת יעקב

לג וַיְכַ֤ל יַֽעֲקֹב֙ לְצַוֹּ֣ת אֶת־בָּנָ֔יו וַיֶּֽאֱסֹ֥ף רַגְלָ֖יו אֶל־הַמִּטָּ֑ה וַיִּגְוַ֖ע וַיֵּאָ֥סֶף אֶל־עַמָּֽיו׃

(לג) כאשר סיים יעקב לומר את צוואתו לבניו, הכניס את רגליו למיטה [עד עכשיו היה יושב; ה' אהב את יעקב ונתן לו לפני מותו כח לשבת הרבה זמן כדי לברך את כל בניו] (רשב"ם). כך נפטר יעקב אבינו והצטרף לאבותיו.

[פרק נ]

א וַיִּפֹּ֥ל יוֹסֵ֖ף עַל־פְּנֵ֣י אָבִ֑יו וַיֵּ֥בְךְּ עָלָ֖יו וַיִּשַּׁק־לֽוֹ׃

(א) מיד כשראו בני יעקב שנפטר אביהם, נפל יוסף ובכה בכי תמרורים על אביו ומיד אחריו הצטרפו שאר אחיו, נפלו כולם ובכו על אביהם ונישקו אותו. יוסף היה בראש, בגלל גדולתו וכבודו (רד"ק). כולם היו מלאי צער על מות אביהם.

ב וַיְצַ֨ו יוֹסֵ֤ף אֶת־עֲבָדָיו֙ אֶת־הָרֹ֣פְאִ֔ים לַֽחֲנֹ֖ט אֶת־אָבִ֑יו וַיַּֽחַנְט֥וּ הָרֹֽפְאִ֖ים אֶת־יִשְׂרָאֵֽל׃

(ב) יוסף, שהיה בעל מעמד נכבד כמשנה למלך מצרים, ציווה את הרופאים [שהיו עבדיו ונשמעו לקולו למרות היותם אנשים מכובדים] שיחנטו את אביו כפי שהיה נהוג לעשות באותם זמנים למלכי מצרים ונכבדיה.

מהי חניטה?

חניטה היא סיכה [מריחה] של הגוף בכל מיני חומרים מיוחדים (רש"י) שמשמרים את הגוף שלא יירקב ויעלה ריח לא נעים (רד"ק). יוסף ביקש זאת לכבוד אביו, כיון שהיו אמורים להתעכב עד קבורתו זמן רב – כל משך ההליכה מארץ גושן במצרים ועד מערת המכפלה בחברון, ויוסף רצה בכך לשמור על כבוד אביו.

ג וַיִּמְלְאוּ־לוֹ֙ אַרְבָּעִ֣ים י֔וֹם כִּ֛י כֵּ֥ן יִמְלְא֖וּ יְמֵ֣י הַֽחֲנֻטִ֑ים וַיִּבְכּ֥וּ אֹת֛וֹ מִצְרַ֖יִם שִׁבְעִ֥ים יֽוֹם׃

(ג) תהליך החניטה נמשך 40 יום, ולאחריהם היו עוד 30 ימי בכי במצרים כולה – בסך הכל 70 ימי בכי.

למה המצרים, עובדי האלילים, בכו כששמעו על פטירתו של יעקב אבינו?

א. כיון שבזכות יעקב הרעב פסק והיתה ברכה במי הנילוס (רש"י); ב. המצרים כיבדו והעריכו מאוד את יוסף שהציל אותם מן הרעב והאכילם לחם, ולכבודו בכו והצטערו על פטירת אביו (רד"ק) ג. חכמי מצרים ואנשי המלחמה הכירו בגדולתו של יעקב בחכמה וגם בגבורה (ספורנו).

20. בקשת יוסף מפרעה לקבור את יעקב בארץ ישראל

ד וַיַּֽעַבְרוּ֙ יְמֵ֣י בְכִית֔וֹ וַיְדַבֵּ֣ר יוֹסֵ֔ף אֶל־בֵּ֥ית פַּרְעֹ֖ה לֵאמֹ֑ר אִם־נָ֨א מָצָ֤אתִי חֵן֙ בְּעֵ֣ינֵיכֶ֔ם דַּבְּרוּ־נָ֕א בְּאָזְנֵ֥י פַרְעֹ֖ה לֵאמֹֽר׃

(ד) עברו ימי הבכי על יעקב במצרים, ויוסף הזדרז לקיים את שבועתו לאביו – לקוברו בארץ. לכן מיד פנה אל אנשי פרעה וביקש שיעזרו לו לשכנע את פרעה להסכים לקבור את אביו בארץ כנען (רמב"ן על פס' כ"ט) [יוסף לא הלך בעצמו כי היה אבל, ו"אין לבוא אל שער המלך בלבוש שק" (אסתר ד' ב'. ספורנו)].

וכך אמר להם: אם אני מוצא חן בעיניכם, אמרו בבקשה לפרעה בשמי כך:

ה אָבִ֞י הִשְׁבִּיעַ֣נִי לֵאמֹ֗ר הִנֵּ֣ה אָֽנֹכִי֮ מֵת֒ בְּקִבְרִ֗י אֲשֶׁ֨ר כָּרִ֤יתִי לִי֙ בְּאֶ֣רֶץ כְּנַ֔עַן שָׁ֖מָּה תִּקְבְּרֵ֑נִי וְעַתָּ֗ה אֶֽעֱלֶה־נָּ֛א וְאֶקְבְּרָ֥ה אֶת־אָבִ֖י וְאָשֽׁוּבָה׃

(ה) אבי יעקב השביע אותי ואמר לי שהוא עומד למות ושאקבור אותו בקבר שהכין וחפר לעצמו בארץ כנען. כעת אני מבקש לעלות לשם ולקבור אותו כפי שנשבעתי, ולאחר מכן אחזור.

למה יוסף כ"כ מתאמץ לשכנע את פרעה? למה שלא יסכים לקבור את יעקב בארץ כנען?

• יוסף דאג שמא פרעה לא יסכים לתת לו ללכת, כי תפקידו היה מאוד חשוב במצרים ולא יהיה אפשר להחליפו בקלות אפילו לתקופה קצרה (על פי חזקוני).
• כמו שלמדנו בתחילת הפרשה שיעקב השביע את יוסף שידאג לקבור אותו בארץ כנען כדי לחזק את העניין בעיני פרעה מלך מצרים, שאולי עתיד לנסות למנוע מבני יעקב לקחת את יעקב לקבורה בארץ ישראל, כי ירצה שיעקב החשוב, המכובד והקדוש יהיה קבור דווקא בארצו שלו (רמב"ן, ספורנו).

ו וַיֹּ֖אמֶר פַּרְעֹ֑ה עֲלֵ֛ה וּקְבֹ֥ר אֶת־אָבִ֖יךָ כַּֽאֲשֶׁ֥ר הִשְׁבִּיעֶֽךָ׃

(ו) פרעה מאשר ואומר: אתה יכול לעלות לקבור את אביך כפי שנשבעת לו.

21. קבורת יעקב בארץ ישראל

ז וַיַּ֥עַל יוֹסֵ֖ף לִקְבֹּ֣ר אֶת־אָבִ֑יו וַיַּֽעֲל֨וּ אִתּ֜וֹ כָּל־עַבְדֵ֤י פַרְעֹה֙ זִקְנֵ֣י בֵית֔וֹ וְכֹ֖ל זִקְנֵ֥י אֶֽרֶץ־מִצְרָֽיִם׃

(ז) יוסף התארגן לקבורת אביו ויצא לדרך. איתו עלו לכנען כל עבדי פרעה המכובדים, לתת כבוד לנפטר החשוב, כמו כן, גם באו כל חכמי מצרים, שהעריכו מאוד את חכמתו הרבה של יעקב (ספורנו).

ח וְכֹל֙ בֵּ֣ית יוֹסֵ֔ף וְאֶחָ֖יו וּבֵ֣ית אָבִ֑יו רַ֗ק טַפָּם֙ וְצֹאנָ֣ם וּבְקָרָ֔ם עָֽזְב֖וּ בְּאֶ֥רֶץ גֹּֽשֶׁן׃

(ח) כמובן, גם כל בית יעקב המבוגרים – גברים ונשים – עלו עם יוסף לקבור את יעקב. רק את הילדים ואת הרכוש השאירו בארץ גושן, במצרים. על הילדים השאיר יוסף שומרים מצרים, שיטפלו בהם (מלבי"ם).

ט וַיַּ֣עַל עִמּ֔וֹ גַּם־רֶ֖כֶב גַּם־פָּֽרָשִׁ֑ים וַיְהִ֥י הַֽמַּחֲנֶ֖ה כָּבֵ֥ד מְאֹֽד׃

(ט) יוסף ציווה להעלות עמו גם רכב ופרשים, כלי רכב צבאיים וחיילים מצריים רוכבי סוסים,

לשם מה צריך את כל אנשי הצבא וכלי המלחמה הללו?

משתי סיבות:

א. כדי שישמרו על מלוויו של יעקב (רבנו בחיי);

ב. כדי לעשות כבוד גדול ליעקב (רבנו בחיי). כך מחנה המלווים של יעקב היה גדול מאוד – משפחתו של יעקב לבדה היתה גדולה מאוד, שהרי 70 הנפש שירדו למצרים פרו ורבו במשך 17 שנות חייו של אביהם במצרים. מלבדם ליוו את ארונו של יעקב גם זקני מצרים וגם חיילים מצריים רבים שנסעו במרכבות ורכבו על סוסים. באהבת ה' ליעקב סיבב שיהיו לו מלווים רבים לכבדו בשעת לווייתו (צרור המור).

י וַיָּבֹ֜אוּ עַד־גֹּ֣רֶן הָֽאָטָ֗ד אֲשֶׁר֙ בְּעֵ֣בֶר הַיַּרְדֵּ֔ן וַיִּ֨סְפְּדוּ־שָׁ֔ם מִסְפֵּ֛ד גָּד֥וֹל וְכָבֵ֖ד מְאֹ֑ד וַיַּ֧עַשׂ לְאָבִ֛יו אֵ֖בֶל שִׁבְעַ֥ת יָמִֽים׃

(י) כאשר הגיע מסע ההלוויה לעבר הירדן (המזרחי?), לגורן [מחסן בשדה שבו אוספים את החיטים הנקצרות] שהיה מוקף קוצים הנקראים אטדים שנועדו לשמירה עליו – עצרו ועשו שם הספד גדול מאוד, סיפרו על אישיותו של יעקב ועל מידותיו ומעשיו הטובים (רבנו בחיי).

למה דווקא הספד יעקב נקרא הספד "גדול"?

היה זה הספד "גדול", א- הן במשך הזמן שלו – כי בני יעקב האריכו לספר על מעשיו הטובים של אביהם שהיו רבים מאוד [ולכן ההספד נמשך שעות רבות]. ב- הן במספר האנשים – כי באו והצטרפו למגיעים ממצרים גם כל חבריו ושכניו ומכריו שהיו בארץ כנען, וכולם יחד בכו וספדו (בכור שור). באותו מקום התאבלו על יעקב שבעה ימים.

יא וַיַּ֡רְא יוֹשֵׁב֩ הָאָ֨רֶץ הַֽכְּנַעֲנִ֜י אֶת־הָאֵ֗בֶל בְּגֹ֨רֶן֙ הָֽאָטָ֔ד וַיֹּ֣אמְר֔וּ אֵֽבֶל־כָּבֵ֥ד זֶ֖ה לְמִצְרָ֑יִם עַל־כֵּ֞ן קָרָ֤א שְׁמָהּ֙ אָבֵ֣ל מִצְרַ֔יִם אֲשֶׁ֖ר בְּעֵ֥בֶר הַיַּרְדֵּֽן׃

(יא) בתחילה, כשראו יושבי הארץ – מלכי כנען ונשיאי ישמעאל – את כל המון האנשים והחיילים מתקרב לכנען, חשבו שבאים עליהם למלחמה לכבוש את הארץ מידם. מיד יצאו לקראתם, להגן על עצמם ועל ארצם, אך כאשר ראו את ארונו של יעקב ואת כתרו של יוסף המשנה למלך מצרים תלוי עליו – הבינו את טעותם, ומתוך כבוד גדול ליוסף הסירו כתריהם ותלו גם אותם על ארון יעקב (רש"י לפס' י', מעם לועז). הם ראו את האבל הגדול וההספדים הרבים, והתפעלו מאוד: "אבל כבד זה למצרים!" – הם חשבו שאולי זה פרעה שמת, כי זה נראה להם כמו הספד של מלך! (אברבנאל). לכן קראו מאז לאותו מקום 'אבל מצרים'.

יב וַיַּֽעֲשׂ֥וּ בָנָ֖יו ל֑וֹ כֵּ֖ן כַּֽאֲשֶׁ֥ר צִוָּֽם׃

יג וַיִּשְׂא֨וּ אֹת֤וֹ בָנָיו֙ אַ֣רְצָה כְּנַ֔עַן וַיִּקְבְּר֣וּ אֹת֔וֹ בִּמְעָרַ֖ת שְׂדֵ֣ה הַמַּכְפֵּלָ֑ה אֲשֶׁ֣ר קָנָה֩ אַבְרָהָ֨ם אֶת־הַשָּׂדֶ֜ה לַֽאֲחֻזַּת־קֶ֗בֶר מֵאֵ֛ת עֶפְרֹ֥ן הַֽחִתִּ֖י עַל־פְּנֵ֥י מַמְרֵֽא׃

(יב-יג) בניו של יעקב השתדלו והתאמצו מאוד לקיים צוואת אביהם, לקברו במערת המכפלה. זה לא היה פשוט! הם הלכו והוליכו את הארון עמהם בדרך ארוכה וקשה ממצרים ועד חברון, עם מחנה גדול וכבד. היו בדרך זו גם סכנות רבות מצד שונאי ישראל – אלופי עשו, נשיאי ישמעאל ועמי כנען עובדי האלילים. בכל זה – היו בני יעקב בעצמם היחידים שנשאו את מיטת אביהם, לפי בקשת אביהם. אפילו לא בניהם (=נכדיו), וודאי שלא גויים (רש"י).

הספד ליעקב אבינו:

1. תמימות ("איש תם").
2. אהבת תורה וחכמה (כבר בילדותו היה "יושב אוהלים", ובמשך 14 שנה שקד ועמל על התורה בבית שם ועבר ימים ולילות).
3. בקשת צדק (קנה הבכורה מעשו הרשע ולקח ממנו הברכות שלהן לא היה עשו ראוי).
4. כיבוד הורים (שמע בקול אמו לקחת הברכות מעשו, שמע בקול אביו והלך לחרן, דיבר בכבוד עם אביו "קום נא" וכדו').
5. עבד את ה' כל חייו (התפלל אליו, בטח בו, הודה לו, ידע שמשגיח עליו תמיד, דאג להזכיר תמיד את שם ה').
6. טוב לב ואהבת הבריות (גלל האבן מהבאר לעזור לרחל, טיפל שנים רבות באהבה וברחמים בצאן לבן, התפייס עם לבן וערך סעודה, התאמץ לגרום לעשו להשלים עמו, אהב וקירב את יוסף שהיה יתום מאמו, בירך את בניו ברכות מתאימות להם ולדורי דורות).
7. כבוד לבני אדם (קרא לרועים "אחי", כיבד את עשו וקרא לו "אדוני" ושלח לו מתנה גדולה, כיבד את לבן ואפילו כאשר הוכיחו עשה זאת בכבוד על אף רדיפתו אותו).
8. יושר ונאמנות (עבד אצל לבן במסירות רבה, לא אכל מצאנו, שילם על הנטרפות, עבד ביום ובלילה בחום ובקור ושמר בכל כוחו על הצאן).
9. גבורה (גלל האבן מהבאר לבדו, הרים אבן כבדה לכריתת ברית עם לבן, התכונן למלחמה עם עשו, נלחם במלאך ה' וגבר עליו, עמד בכל הניסיונות והצרות שבאו עליו, נלחם באנשי שכם וסביבותיהם, למד תורה גם בלילות, האמין שה' משגיח עליו לטובה).
10. ענווה (לא התגאה במעשיו למרות גדולתו, הרגיש שאינו ראוי לכל הטוב שה' עשה לו – "קטונתי" וכו').
11. אהבת ה' ליעקב (ה' אהב מאוד את יעקב. דוגמאות לכך: ה' דיבר עם יעקב והבטיח לו שירבה זרעו וייתן לו הארץ, ישמור עליו ולא יעזוב אותו, נתן לו 12 בנים ובת, וזיכה אותו לראות בחייו את משפחתו גדלה ומתרבה מאוד, שמר עליו מפני לבן ומפני עשו שבאו להרגו והפיל פחד יעקב על הערים שסביב שכם. ה' גם בירכו בהרבה כסף, צאן ורכוש, זיכה אותו לראות לפני מותו את כל בניו באחווה ובאהבה סביב מיטתו, נתן לו נבואה גדולה לראות מה יקרה עם בניו בכל הדורות, והלווייתו היתה גדולה ובה נעשה לו כבוד גדול).

22. יוסף מכלכל את אחיו עד פטירתו

יד וַיָּ֨שָׁב יוֹסֵ֤ף מִצְרַ֨יְמָה֙ ה֣וּא וְאֶחָ֔יו וְכָל־הָֽעֹלִ֥ים אִתּ֖וֹ לִקְבֹּ֣ר אֶת־אָבִ֑יו אַֽחֲרֵ֖י קָבְר֥וֹ אֶת־אָבִֽיו׃

(יד) לאחר מסע הלוויה הגדול וקבורת יעקב אבינו, חזרו יוסף ואחיו וכל המלווים שבאו עמהם לארץ מצרים.

מדוע בדרך הלוך קדמו אנשי מצרים, ואילו כעת, יוסף והאחים נמצאים בראש השיירה?

מכיוון שכאשר ראו אנשי מצרים את יחס מלכי האומות ליעקב, הכירו אף הם במעלתם של בני יעקב וכיבדום שילכו לפניהם (רש"י).

טו וַיִּרְא֤וּ אֲחֵֽי־יוֹסֵף֙ כִּי־מֵ֣ת אֲבִיהֶ֔ם וַיֹּ֣אמְר֔וּ ל֥וּ יִשְׂטְמֵ֖נוּ יוֹסֵ֑ף וְהָשֵׁ֤ב יָשִׁיב֙ לָ֔נוּ אֵ֚ת כָּל־הָ֣רָעָ֔ה אֲשֶׁ֥ר גָּמַ֖לְנוּ אֹתֽוֹ׃

(טו) כשראו אחי יוסף שאביהם מת והם נותרו לבדם, החלו לחשוש ולדאוג מפני יוסף. אמרו: שמא [=אולי] ישנא אותנו ["ישטמנו"] יוסף, ועכשיו שאבא איננו – יחזיר לנו רעה על מה שעשינו לו ["גמלנו אותו"], על מכירתנו אותו! הוא יעניש אותנו!

מה קרה שגרם לאחים להרגיש פתאום שיוסף עלול לרצות לפגוע בהם?

ובכן, האחים לא סתם הרגישו כך, עד אותו יום, היה יוסף מושיב אותם יחד איתו לסעוד. כעת, פתאום הפסיק והושיבם בנפרד. אך באמת, יוסף בכלל לא התכוון למשהו רע אלא לשם שמיים- בתחילה כשהיה סועד עימם אביו רצה שגם יוסף יֵשֵׁב בראש השולחן. יוסף כמובן הסכים מפני כבוד אביו, אך כעת, שאביו לא נמצא הוא רצה לכבד את יהודה שהוא מלך ואת ראובן הבכור שישבו במקומות מכובדים יותר ממנו, אך מצד שני מפני כבוד מלכותו שלו לא רצה לשבת בסוף ולכן פשוט הפריד את השולחנות (ת"י, רש"י, שפתי חכמים בשם ב"ר ותנחומא).

טז וַיְצַוּ֕וּ אֶל־יוֹסֵ֖ף לֵאמֹ֑ר אָבִ֣יךָ צִוָּ֔ה לִפְנֵ֥י מוֹת֖וֹ לֵאמֹֽר׃

(טז) האחים ציוו על שליחיהם [דן ונפתלי, בני בלהה שפחת רחל, שהיו הכי קרובים אליו (חזקוני, רש"י)] ללכת אל יוסף ולומר לו, שיעקב אביו ציווה עליהם לפני שמת לומר לו:

יז כֹּֽה־תֹאמְר֣וּ לְיוֹסֵ֗ף אָ֣נָּ֡א שָׂ֣א נָ֠א פֶּ֣שַׁע אַחֶ֤יךָ וְחַטָּאתָם֙ כִּֽי־רָעָ֣ה גְמָל֔וּךָ וְעַתָּה֙ שָׂ֣א נָ֔א לְפֶ֥שַׁע עַבְדֵ֖י אֱלֹקֵ֣י אָבִ֑יךָ וַיֵּ֥בְךְּ יוֹסֵ֖ף בְּדַבְּרָ֥ם אֵלָֽיו׃

(יז) וכך אמר להם: 'כך תאמרו ליוסף – בבקשה סלח לאחיך על המעשה הרע שעשו לך!'; לכן אנו מבקשים עכשיו, סלח להם, שהרי גם הם עבדי ה' אלקי יעקב! כך אמרו שליחי האחים ליוסף הצדיק וכאשר יוסף שמע את דבריהם אלו, הוא בכה.

האם באמת חשד יעקב אבינו ביוסף הצדיק שכך יעשה לאחיו? – ודאי שלא!

מדוע, אם כן, הוא ציווה לבניו לומר זאת ליוסף?

יעקב בכלל לא אמר להם לומר זאת. הם פשוט פחדו שיוסף יעניש אותם, וכדי לעשות שלום ביניהם שינו מן האמת [כמה גדול ערך השלום, עד שמותר לשנות מן האמת בשבילו!] (רש"י, ב"ר פרשה ק' פיס' ח').

למה בכה יוסף?

א. יוסף הזדעזע והתבייש מזה שאחיו חשדו בו שהוא עלול לעשות להם רעה, ולכן בכה (ב"ר ק' א', העמק דבר); ב. יוסף ריחם מאוד על אחיו שהצטערו כל כך (אברבנאל).

יח וַיֵּֽלְכוּ֙ גַּם־אֶחָ֔יו וַֽיִּפְּל֖וּ לְפָנָ֑יו וַיֹּ֣אמְר֔וּ הִנֶּ֥נּֽוּ לְךָ֖ לַֽעֲבָדִֽים׃

(יח) אחרי שמסרו שליחיהם את דבריהם בשם יעקב אביהם, באו גם כל האחים בעצמם אל יוסף ונפלו לפניו לארץ [מתוך כבוד והבעת צער והתנצלות], ואמרו לו: אנחנו עבדים לך!

יט וַיֹּ֧אמֶר אֲלֵהֶ֛ם יוֹסֵ֖ף אַל־תִּירָ֑אוּ כִּ֛י הֲתַ֥חַת אֱלֹקִ֖ים אָֽנִי׃

(יט) בפסוקים הבאים (י"ט-כ"א) שוב מתגלה הצדקות המופלאה של יוסף, באהבה הגדולה שלו לאחים ובהשתדלותו לעשות הכל כדי להרגיע אותם. לא רק שאין בדעתו כלל להענישם, אלא שהוא ממש מתאמץ שלא יפחדו ושיהיו רגועים! הוא פותח ואומר: אל תפחדו! וחוזר ואומר זאת כדי להדגיש את דבריו ולהרגיע את אחיו. "האם אני ראוי לעמוד במקום ה' ולהעניש אחרים?!" (בכור שור) יוסף בכוונה מזכיר את שם ה' כדי להודיע להם שהוא ירא את ה' ולא יעשה להם כל רע (רס"ג).

כ וְאַתֶּ֕ם חֲשַׁבְתֶּ֥ם עָלַ֖י רָעָ֑ה אֱלֹקִים֙ חֲשָׁבָ֣הּ לְטֹבָ֔ה לְמַ֗עַן עֲשֹׂ֛ה כַּיּ֥וֹם הַזֶּ֖ה לְהַֽחֲיֹ֥ת עַם־רָֽב׃

(כ) ממשיך יוסף להרגיע אותם ולדבר על לבם: לא רק שלא אעשה לכם רע, אלא אף אינני כועס עליכם שנכשלתם במעשה מכירתי. אתם חשבתם להזיק לי ולגרום לי לרע, אבל ה' רצה שכל זה יהיה לטובה! ה' רצה לעשות את מה שאתם רואים היום, להביא אותי למצב שבו אוכל להחיות הרבה אנשים ולפרנסם ובעיקר להחיות את משפחתם- שמהם יקום עם ישראל (ע"פ הבכור שור).

כא וְעַתָּה֙ אַל־תִּירָ֔אוּ אָֽנֹכִ֛י אֲכַלְכֵּ֥ל אֶתְכֶ֖ם וְאֶֽת־טַפְּכֶ֑ם וַיְנַחֵ֣ם אוֹתָ֔ם וַיְדַבֵּ֖ר עַל־לִבָּֽם׃

(כא) וממשיך יוסף עוד: אין לכם מה לחשוש! לא רק שאיני כועס עליכם, אלא אף אעשה עמכם טוב; אמשיך לכלכל ולפרנס ולהאכיל אתכם ואת בניכם! (בכור שור) נוסף לכל זאת, יוסף עוד המשיך וניחם את אחיו ודיבר איתם דברים המתיישבים על הלב ומרגיעים- אחי היקרים! הרי עד שבאתם למצרים היו צוחקים עלי שאני עבד- בזכותכם ברור לכולם שאני באמת בן חורין! והרי זכיתי למעלה גדולה יותר בזכותכם! אז מה?? עכשיו אלך ואהרוג אתכם? הרי יגידו עלי שסתם המצאתי הכל. ועוד יותר מזה- הרי כולנו יסוד שם ה' בעולם! 12 שבטים שמאירים את העולם כולו כמו שאתם לא יכולתם לפגוע באחד אז על אחת כמה וכמה שאחד כמוני לא יכול לעשות לכם דבר! (רש"י) [יוסף הצדיק כל כך אוהב את אחיו וסלח להם בצדיקותו הגדולה בלב שלם!].

23. יוסף מבקש ומשביע את האחים שיקברוהו בארץ ישראל ומות יוסף

כב וַיֵּ֤שֶׁב יוֹסֵף֙ בְּמִצְרַ֔יִם ה֖וּא וּבֵ֣ית אָבִ֑יו וַיְחִ֣י יוֹסֵ֔ף מֵאָ֥ה וָעֶ֖שֶׂר שָׁנִֽים׃

(כב) יוסף חזר לגור במצרים ולהיות שם המשנה למלך. שנותיו האחרונות שם היו בטוב: הוא זכה למשול במצרים עד יום מותו בלי שהמתנגדים לו הצליחו להפסיק את מלכותו [80 שנה!!!]. בחסדי ה' הוא זכה לבריאות טובה, הרי למשול על ממלכה כה גדולה זהו דבר שדורש כוחות נפש וגוף גדולים ואם לא היה בריא לא היה יכול למשול על ממלכה אדירה שכזאת, וכן זכה לחיות עם אחיו באהבה ויחד איתם גם צאצאיהם וצאצאיו. כך חי יוסף עד גיל 110 שנים! (מלבי"ם)

כג וַיַּ֤רְא יוֹסֵף֙ לְאֶפְרַ֔יִם בְּנֵ֖י שִׁלֵּשִׁ֑ים גַּ֗ם בְּנֵ֤י מָכִיר֙ בֶּן־מְנַשֶּׁ֔ה יֻלְּד֖וּ עַל־בִּרְכֵּ֥י יוֹסֵֽף׃

(כג) יוסף האריך ימים, וזכה לראות ארבעה דורות – בני נינים! לא רק ראה אותם, אלא אף גידל אותם בין ברכיו (רש"י על פי אונקלוס), כלומר גידל אותם בביתו ולימד אותם יראת ה' ומעשים טובים, ובזכות זה נעשו צדיקים (רבנו בחיי).

כד וַיֹּ֤אמֶר יוֹסֵף֙ אֶל־אֶחָ֔יו אָֽנֹכִ֖י מֵ֑ת וֵֽאלֹקִ֞ים פָּקֹ֧ד יִפְקֹ֣ד אֶתְכֶ֗ם וְהֶֽעֱלָ֤ה אֶתְכֶם֙ מִן־הָאָ֣רֶץ הַזֹּ֔את אֶל־הָאָ֕רֶץ אֲשֶׁ֥ר נִשְׁבַּ֛ע לְאַבְרָהָ֥ם לְיִצְחָ֖ק וּֽלְיַעֲקֹֽב׃

(כד) יוסף ידע שאחיו ובניהם עתידים לעבור תקופה ארוכה מאוד של שעבוד קשה, כפי שהבטיח ה' לאברהם אבינו בברית בין הבתרים, ורצה לחזק אותם באמונה שייגאלו. הוא אמר להם: אני עומד למות, אבל ה' עתיד לפקוד [=לזכור (אונקלוס)] אתכם ולהוציא אתכם מן הארץ הזאת ולהעלות אתכם לארץ שה' נשבע לתת לאבותינו – אברהם, יצחק ויעקב.

בדבריו יוסף נתן לבני ישראל סימן מיוחד. כך כתוב בתנא דבי אליהו (שמות כ"א): "סימן היה לישראל: כל גואל שיבוא בסימן הזה [שיאמר את מילות ה'קוד' האלה] 'פקוד פקדתי' – הם יודעים שהוא גואל של אמת, שכן אמר להם יוסף 'אלקים פקוד יפקוד אתכם'". [לא מצאתי בתנדב"א, אך מעין זה יש בשמות רבה ה', י"ג: "כך היה מסורת בידם מיעקב, שיעקב מסר את הסוד ליוסף, ויוסף לאחיו, ואשר בן יעקב מסר את הסוד לשרח בתו, ועדיין היתה היא קיימת. וכך אמר לה: כל גואל שיבא ויאמר לבני 'פקוד פקדתי אתכם' הוא גואל של אמת. כיון שבא משה ואמר 'פקוד פקדתי אתכם' – מיד 'ויאמן העם'", וכן בת"י].

כה וַיַּשְׁבַּ֣ע יוֹסֵ֔ף אֶת־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר פָּקֹ֨ד יִפְקֹ֤ד אֱלֹקִים֙ אֶתְכֶ֔ם וְהַֽעֲלִתֶ֥ם אֶת־עַצְמֹתַ֖י מִזֶּֽה׃

(כה) יוסף ידע שאחיו ימותו כולם עוד לפני יציאת מצרים, ולכן השביע את אחיו שישביעו את בניהם ושבניהם ישביעו את הבנים שלהם (מדרש הגדול) שכאשר ה' יזכור אותם ויוציאם ממצרים – יעלו איתם את עצמותיו לארץ. יוסף חשש שבגלל היותו אדם מכובד כל כך במצרים, המצרים לא יתנו להוציאו משם, ולכן השביע אותם על כך [באמת המצרים רצו להחביא את ארונו של יוסף, שלא ימצאו אותו בני ישראל לעולם (רבנו בחיי)].

במעשה זה של יוסף, שהשביע את אחיו להעלות עצמותיו לארץ, ניתן לראות כמה אהב את ארץ ישראל.

כו וַיָּ֣מָת יוֹסֵ֔ף בֶּן־מֵאָ֥ה וָעֶ֖שֶׂר שָׁנִ֑ים וַיַּֽחַנְט֣וּ אֹת֔וֹ וַיִּ֥ישֶׂם בָּֽאָר֖וֹן בְּמִצְרָֽיִם׃ {ש}

(כו) בהיותו בן 110 שנים מת יוסף. גם אחרי מותו כיבדו אותו המצרים מאוד, וחנטו אותו כדרך שנהגו לעשות במלכים ובאנשים חשובים מאוד. אחי יוסף לא קברו את יוסף באדמה לאחר החניטה, אלא שמו את עצמותיו בארון כדי שיוכלו לקיים את צוואתו ולהעלותו ממצרים כשייגאלו. לכן רק לגבי יוסף מוזכר ארון, ולא בשאר האבות (חזקוני).

במות יוסף אבד מן העולם האיש הצדיק ['יוסף הצדיק'!] שלא למד ממעשי המצרים שחי ביניהם לבדו, ולהיפך – היה קורא שוב ושוב בשם ה' גם בין רשעי מצרים ואפילו בבית פרעה; אבד מן העולם האיש החכם והנבון שניהל את כל מצרים [ואף חלק מן העולם] בשנות השובע והרעב; אבד מן העולם האח הטוב שעשה לאחיו רק טוב ושדאג להם וכלכל אותם כל חייו.

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.