הדפס תוכן להורדת קובץ מצורף

1.     הכנסת האורחים של אברהם אבינו

[פרק יח]

להדגיש כל הזמן את אהבתו הגדולה של אברהם אבינו לבריות – בלי גבול, כבוד וחיבה לכל אדם, גם כשקשה לו.

א וַיֵּרָ֤א אֵלָיו֙ ה' בְּאֵֽלֹנֵ֖י מַמְרֵ֑א וְה֛וּא יֹשֵׁ֥ב פֶּֽתַח־הָאֹ֖הֶל כְּחֹ֥ם הַיּֽוֹם׃

(א) ה' מתגלה אל אברהם כדי לבקר אותו ולשאול לשלומו, כשהיה יושב בשטח החורשה של ממרא חברו, זאת מכיוון שהיה חולה והיו לו כאבים חזקים אחרי ברית המילה שעשה. כמה אוהב מלך מלכי המלכים את אברהם אבינו! וכמה חשובה מצות ביקור חולים [משמח, עוזר, מציל! אפשר אולי להוסיף את הסיפור על רבי עקיבא שביקר תלמידו – כה עשו חכמינו ב', 207] (רש"י).

כפי שאנחנו כבר יודעים, אברהם אבינו מיקם בכוונה את ביתו במקום בו עוברים הרבה אנשים- 'פרשת דרכים', אך דווקא באותו יום משום מה לא באו אורחים. למה? והרי תמיד היו עוברי דרכים רבים נכנסים לאוהלו כדי לאכול, לשתות ולנוח?! – אלא שה' יודע כמה אברהם מתאמץ וטורח לטובת האורחים, לכן, באהבת ה' לאברהם גרם ה' שדווקא ביום הזה תהיה השמש חזקה במיוחד, כמובן שבגלל זה אנשים ממש לא רצו להסתובב בדרכים.

לשאול: אלו קשיים היו עומדים בפני אברהם אילו היו באים אורחים? – חוליו וחולשתו מהברית, זקנותו המופלגת, החום הגדול. ולמרות הכל, מה עושה אברהם? האם הוא שוכב ביום כזה עם קשיים כאלה כדי לנוח במיטתו? לא ולא! הוא מתאמץ ויושב בפתח האוהל, מחכה לאורחים, חושב איך להיטיב עם האנשים שיעברו. מדהים! איזו גדולה, איזו אהבת הטוב! אברהם אבינו לא מסוגל להפסיק לרגע מלעזור ומלהיטיב עם הבריות.

ב וַיִּשָּׂ֤א עֵינָיו֙ וַיַּ֔רְא וְהִנֵּה֙ שְׁלֹשָׁ֣ה אֲנָשִׁ֔ים נִצָּבִ֖ים עָלָ֑יו וַיַּ֗רְא וַיָּ֤רָץ לִקְרָאתָם֙ מִפֶּ֣תַח הָאֹ֔הֶל וַיִּשְׁתַּ֖חוּ אָֽרְצָה׃

(ב) אברהם יושב ונושא עיניים לכל הצדדים וגם למרחקים כדי לחפש אנשים. ה' רואה כמה הוא מתאמץ ומצפה, ושולח אליו שלושה מלאכים בדמות אנשים (אמנם אלו מלאכים אבל אברהם לא יודע זאת ולכן מתייחס אליהם כאל אורחים רגילים- נותן להם לרחוץ רגליהם ומביא להם לאכול). אברהם רואה אותם ומתמלא בשמחה רבה: סוף סוף אורחים! (ע"פ      ספורנו) הוא מתבונן היטב ואז הוא שם לב לכך שהם נשארים לעמוד במקומם- "נצבים". הוא מבין שהם עומדים שם ולא באים כדי שלא להטריחו, ולכן רץ לקראתם (רש"י).

האם היה לו קל לרוץ? ודאי שלא, הרי בקושי ישב – הוא חולה! אז מדוע רץ? ובכלל איך הצליח לרוץ כך? כי מרוב שאברהם השתוקק להכניס אורחים לביתו וליבו היה מלא שמחה לכבוד המצווה הוא פשוט שכח מכל הכאבים. וכשמישהו שמח ומתלהב ממשהו ורוצה בו – הוא מגייס כוחות גדולים והקב"ה עוזר לו בכך.

בענוותנותו הוא משתחווה להם (ובהמשך אפילו יקרא לעצמו "עבד" להם) דרך כבוד, למרות מעלתו ופחיתותם (רלב"ג).

ג וַיֹּאמַ֑ר אֲדֹנָ֗י אִם־נָ֨א מָצָ֤אתִי חֵן֙ בְּעֵינֶ֔יךָ אַל־נָ֥א תַֽעֲבֹ֖ר מֵעַ֥ל עַבְדֶּֽךָ׃

(ג) אברהם פונה אל כל אחד ואחד מהאנשים-מלאכים: "אדוני, אם אני מוצא חן בעיניך, בבקשה – אל תלך, הישאר אצלי!" וכך לשני ואח"כ לשלישי (רמב"ן). נשים לב שפעמיים בפסוק זה מודגשת הבקשה שבקולו של אברהם "נא", ועוד קורא להם "אדוני" ולעצמו "עבד". איזה יחס מיוחד של כבוד!

ד יֻקַּֽח־נָ֣א מְעַט־מַ֔יִם וְרַֽחֲצ֖וּ רַגְלֵיכֶ֑ם וְהִֽשָּׁעֲנ֖וּ תַּ֥חַת הָעֵֽץ׃

(ד) אברהם מזהה שאלו כנראה ערביים שמשתחווים לאבק רגליהם דבר זה כמובן מאוד מצער את אברהם שבכל מקום שאליו הוא מגיע הוא קורא בשם ה'. ובכל זאת, אברהם שמח מאוד להכניס כל אדם שברא ה' לתוך ביתו ומציע להם- בואו, קחו מעט מים, בטח ארוכה ומעייפת הדרך שעברתם- תרחצו רגליכם במים קרים, שירגישו רעננים ונקיים אחרי הדרך שעברו (רש"י ורמב"ן). אברהם שם לב שהם עוברי דרך- כלומר, הם בדרכם למקום אחר ואינם רוצים להישאר לישון. לכן, לא הציע להם סתם להישאר לישון אלא "רק" שירחצו את רגליהם ויתרעננו ואחר כך ימשיכו בדרכם הלאה. בנוסף, אברהם מציע להם לשבת תחת צל העץ. הוא לא מכניסם לאוהלו, כי שם חם יותר ואין רוח כלל. אברהם עושה חסד בצורה הטובה ביותר! (רמב"ן)

ה וְאֶקְחָ֨ה פַת־לֶ֜חֶם וְסַֽעֲד֤וּ לִבְּכֶם֙ אַחַ֣ר תַּֽעֲבֹ֔רוּ כִּֽי־עַל־כֵּ֥ן עֲבַרְתֶּ֖ם עַֽל־עַבְדְּכֶ֑ם וַיֹּ֣אמְר֔וּ כֵּ֥ן תַּֽעֲשֶׂ֖ה כַּֽאֲשֶׁ֥ר דִּבַּֽרְתָּ׃

(ה) אברהם פונה אל אורחיו ומבקש "כי על כן עברתם"- כיוון עברתם באוהלי בואו ואתן לכם מעט לחם לסעודה, אבל רק אחרי האוכל תעברו ותלכו, אם תרצו, כי כיון שעברתם אצלי – לא יתכן שלא תאכלו עמי! (רד"ק) האורחים מכבדים את אברהם ולכן מסכימים אך הם גם לא רוצים להטריחו. אנו כבר יודעים שאברהם עומד להכין לאורחיו סעודה גדולה. אך כדרך הצדיקים, אברהם לא רוצה להתגאות במעשיו ולכן אומר מעט ("מעט לחם") אף שעוד נראה נראה שיעשה הרבה ("ואל הבקר רץ אברהם") (בבא מציעא כ"ז.). אברהם גם יודע שאם יאמר כל מה שהוא מתכוון לעשות – לא ירצו להטריחו ולא ייכנסו כלל לאוהלו. הוא רוצה להיטיב באופן שיהיה נוח ונעים למקבלי הטובה (רלב"ג).

ו וַיְמַהֵ֧ר אַבְרָהָ֛ם הָאֹ֖הֱלָה אֶל־שָׂרָ֑ה וַיֹּ֗אמֶר מַֽהֲרִ֞י שְׁלֹ֤שׁ סְאִים֙ קֶ֣מַח סֹ֔לֶת ל֖וּשִׁי וַֽעֲשִׂ֥י עֻגֽוֹת׃

(ו) אברהם ממשיך בזריזותו לקיים את מצות הכנסת אורחים בשמחה – ממהר לאוהל, למרות הקשיים שלו, ואומר לשרה אשתו הצדיקה- 'אנא, מהרי להכין בצק ולעשות עוגות מקמח סולת שהוא הקמח הכי משובח שיש (אברבנאל) לכבוד האורחים' – אברהם יודע כמה תשמח ותזדרז במצווה החשובה למרות זקנותה.

אם נחשב, נראה שאברהם מבקש להכין כמות ענקית של קמח לבצק: כ-24 ליטר [לפי החשבון שק"ג קמח שווה 1.7 ליטר – מדובר בכ-14 ק"ג!] להשוואה – מכינים 1 ק"ג לחלות שבת למשפחה בינונית... מכינים בשפע, שיאכלו האורחים כרצונם!

אברהם אבינו דואג להכין סעודה מכובדת – כמות ענקית (כנ"ל) ואיכות מעולה (קמח סולת, מובחר ונקי, וגם עוגות ולא לחם רגיל).

כאן רואים גם את גדולת שרה ומידת החסד שלה – כדי ללוש כה הרבה דרוש מאמץ גדול מאוד ובוודאי לאישה זקנה [לשאול: מנין הכוחות לכך? –מרוב שמחתה הרבה והחשק הרב שבקיום הכנסת אורחים!].

ז וְאֶל־הַבָּקָ֖ר רָ֣ץ אַבְרָהָ֑ם וַיִּקַּ֨ח בֶּן־בָּקָ֜ר רַ֤ךְ וָטוֹב֙ וַיִּתֵּ֣ן אֶל־הַנַּ֔עַר וַיְמַהֵ֖ר לַֽעֲשׂ֥וֹת אֹתֽוֹ׃

(ז) אברהם מלא ברצון עז לגמול חסד ולכן בעצמו רץ ומתגבר על כאביו, הכל כדי להיטיב עם אורחיו! הוא מכין בעין יפה מאוד בשר רב (עגל אחד מספיק להרבה אנשים) ומשובח (רך וטוב זה איכותי יותר מפרה בוגרת). את העגל אברהם לא מכין בעצמו, אלא נותן לישמעאל להכינו – כדי לחנכו במצוות (רש"י), וכדי שיהיה הוא פנוי לשבת עם האורחים.

ח וַיִּקַּ֨ח חֶמְאָ֜ה וְחָלָ֗ב וּבֶן־הַבָּקָר֙ אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֔ה וַיִּתֵּ֖ן לִפְנֵיהֶ֑ם וְהֽוּא־עֹמֵ֧ד עֲלֵיהֶ֛ם תַּ֥חַת הָעֵ֖ץ וַיֹּאכֵֽלוּ׃

(ח) אברהם דואג לאורחיו תהיה סעודה מלאה בכל טוב ולכן מוסיף לסעודה דברים טובים נוספים: חמאה וחלב. [אם שואלים – להסביר שאכלו תחילה החלב ורק אחר כך הבשר, כסדר הדברים בפסוק (בכור שור)]. בזמן שאכלו אברהם היה עומד לידם ומשרת אותם ורואה שלא חסר להם דבר בסעודה. לא נח! (ת"י, רלב"ג) ועמד רגוע ושקט, שלא ירגישו האורחים שהתאמץ כל כך בשבילם. והם ישבו ואכלו (חזקוני).

2.  הבשורה לאברהם ולשרה על הולדת יצחק

ט וַיֹּֽאמְר֣וּ אֵׄלָ֔יׄוׄ אַיֵּ֖ה שָׂרָ֣ה אִשְׁתֶּ֑ךָ וַיֹּ֖אמֶר הִנֵּ֥ה בָאֹֽהֶל׃

(ט) שאלו המלאכים- "איפה שרה?", הרי למעשה באו כדי לבשר לה על יצחק (שהרי אברהם כבר התבשר שיהיה לו בן משרה כשה' ציווהו על ברית המילה) (ספורנו). ענה אברהם- "שרה...היא באוהל" (אולי, ע"מ להדגיש את הצניעות לומר זאת בטון קצת ביישני). כמה צדיקה שרה! מצד אחד כמה היא טרחה ועמלה על הכנת הסעודה- ועבדה קשה בהכנת העוגות, ובכל זאת איפה היא בזמן שהגברים יושבים לאכול?- באוהל, פשוט בגלל שזה לא מתאים כך שאישה תשב עם גברים (רש"י) אשרינו מה טוב חלקנו שזו אמא שלנו!

י וַיֹּ֗אמֶר שׁ֣וֹב אָשׁ֤וּב אֵלֶ֨יךָ֙ כָּעֵ֣ת חַיָּ֔ה וְהִנֵּה־בֵ֖ן לְשָׂרָ֣ה אִשְׁתֶּ֑ךָ וְשָׂרָ֥ה שֹׁמַ֛עַת פֶּ֥תַח הָאֹ֖הֶל וְה֥וּא אַֽחֲרָֽיו׃

(י) אומר המלאך ששליחותו הייתה לבשר לשרה (לשני האחרים היו שליחויות אחרות): בשנה הבאה בזמן הזה בדיוק אשוב, ולשרה ייוולד בן! יתחיל להופיע הגוי הגדול המובטח! באותה זמן, נמצאת שרה בתוך האוהל ומקשיבה, כי הפתח של אוהל אברהם היה מאחורי האיש- "וְה֥וּא [– הפתח] אַֽחֲרָֽיו [אחרי האיש/מלאך]" (רש"י).

יא וְאַבְרָהָ֤ם וְשָׂרָה֙ זְקֵנִ֔ים בָּאִ֖ים בַּיָּמִ֑ים חָדַל֙ לִֽהְי֣וֹת לְשָׂרָ֔ה אֹ֖רַח כַּנָּשִֽׁים׃

(יא) מציינת התורה עובדה שתועיל להבנת ההמשך: אברהם ושרה היו אז זקנים, והגיעו לימים רבים (ראב"ע), והפסיק להיות לשרה התהליך שקורה באישה שעל ידו היא יכולה ללדת (רש"י, רמב"ן).

יב וַתִּצְחַ֥ק שָׂרָ֖ה בְּקִרְבָּ֣הּ לֵאמֹ֑ר אַֽחֲרֵ֤י בְלֹתִי֙ הָֽיְתָה־לִּ֣י עֶדְנָ֔ה וַֽאדֹנִ֖י זָקֵֽן׃

(יב) שרה לא ידעה שאלו מלאכים וחשבה שמדובר באורחים ערביים רגילים (אולי מפני שרק שמעה או שמשום מה פשוט לא ראתה אותם, שהרי, אילו ידעה לא הייתה צוחקת], לכן, כששמעה דברים אלו שמנוגדים לחוקי הטבע הרגילים – צחקה בליבה: איך יתכן שאחרי שנעשיתי כל כך זקנה אהיה כמו אישה צעירה ואלד ילדים?! (רמב"ן)

יג וַיֹּ֥אמֶר ה' אֶל־אַבְרָהָ֑ם לָ֣מָּה זֶּה֩ צָֽחֲקָ֨ה שָׂרָ֜ה לֵאמֹ֗ר הַאַ֥ף אֻמְנָ֛ם אֵלֵ֖ד וַֽאֲנִ֥י זָקַֽנְתִּי׃

(יג) ה' אומר לאברהם: למה שרה צחקה? הייתה צריכה לשמוח בדבריהם – אף אם הם אנשים רגילים – ולומר "אמן, כן יעשה ה'"! (רמב"ן).

יד הֲיִפָּלֵ֥א מֵה' דָּבָ֑ר לַמּוֹעֵ֞ד אָשׁ֥וּב אֵלֶ֛יךָ כָּעֵ֥ת חַיָּ֖ה וּלְשָׂרָ֥ה בֵֽן׃

(יד) וכי יש דבר בעולם שה' לא יכול לעשותו?! הרי הוא ברא את השמים ואת הארץ, הוא מחיה את הכל, והוא עושה נפלאות גדולות לבדו; מדוע לא יוכל לתת בן לשרה? למועד- לזמן אותו קבעתי שאגיע אשוב אליך ולשרה יוולד בן!

טו וַתְּכַחֵ֨שׁ שָׂרָ֧ה ׀ לֵאמֹ֛ר לֹ֥א צָחַ֖קְתִּי כִּ֣י ׀ יָרֵ֑אָה וַיֹּ֥אמֶר ׀ לֹ֖א כִּ֥י צָחָֽקְתְּ׃

(טו) אברהם שאל את שרה למה צחקה, אך מבלי לומר לה שה' גילה לו זאת. שרה חששה ממה שיאמר אברהם כי חשבה שהוא חושב מעצמו שהיא צחקה, מכיוון שהוא זיהה על פניה שהיא צחקה או משום ששם לב שהיא לא הודתה לקב"ה על הבשורה (רמב"ן). בליבה חשבה והתביישה בזה שצחקה והצטערה על כך, עד שמרוב בושה אמרה שלא צחקה (ספורנו). אבל אברהם אומר לשרה- לא נכון שרה, את כן צחקת. בכך רמז אברהם לשרה שהוא יודע בוודאות. שרה אמנו הצדיקה הבינה זאת מיד ולכן גם שתקה ולא ענתה דבר (רמב"ן).

טז וַיָּקֻ֤מוּ מִשָּׁם֙ הָֽאֲנָשִׁ֔ים וַיַּשְׁקִ֖פוּ עַל־פְּנֵ֣י סְדֹ֑ם וְאַ֨בְרָהָ֔ם הֹלֵ֥ךְ עִמָּ֖ם לְשַׁלְּחָֽם׃

(טז) בסיום סעודתם ושליחותם אצל אברהם ושרה, קמים המלאכים ללכת כדי להשקיף על פני סדום, אברהם מיד קם והולך יחד איתם כדי ללוותם (רש"י, אונקלוס). מדהים! על אף כל קשייו ואחרי כל מאמציו – אברהם ממשיך להתאמץ ולאסוף כח כדי לגמול חסד כמו שצריך עם האורחים. מכאן נלמד שחלק מהכנסת האורחים הוא הליווי בדרך החוצה.

3.  הודעת ה' על הפיכת סדום ועמורה ותפילת אברהם עליהם

יז וַֽה' אָמָ֑ר הַֽמְכַסֶּ֤ה אֲנִי֙ מֵֽאַבְרָהָ֔ם אֲשֶׁ֖ר אֲנִ֥י עֹשֶֽׂה׃

(יז) לאחר שהלכו המלאכים מבית אברהם, אמר ה' [לעצמו, או לצבא השמים, או למלאכים השלוחים (רמב"ן)]: האם אני אסתיר מאברהם ולא אגלה לו את מה שאני רוצה לעשות לסדום? איך אפשר להסתיר מעשה כל כך גדול וחשוב מאברהם שהוא כה חביב ואהוב לפני? לא מסתירים סוד ממי שאוהבים! (אברבנאל, שיחות הרצי"ה) הרי... [ה' ממשיך לבאר חביבותו של אברהם]:

יח וְאַ֨בְרָהָ֔ם הָי֧וֹ יִֽהְיֶ֛ה לְג֥וֹי גָּד֖וֹל וְעָצ֑וּם וְנִ֨בְרְכוּ־ב֔וֹ כֹּ֖ל גּוֹיֵ֥י הָאָֽרֶץ׃

(יח) והרי חביב אברהם עלי כל כך, שעתיד לצאת ממנו עם רב ועצום שיתברכו בו, בעם ישראל, כל עמי העולם (רש"י, אוה"ח הק').

יט כִּ֣י יְדַעְתִּ֗יו לְמַעַן֩ אֲשֶׁ֨ר יְצַוֶּ֜ה אֶת־בָּנָ֤יו וְאֶת־בֵּיתוֹ֙ אַֽחֲרָ֔יו וְשָֽׁמְרוּ֙ דֶּ֣רֶךְ ה' לַֽעֲשׂ֥וֹת צְדָקָ֖ה וּמִשְׁפָּ֑ט לְמַ֗עַן הָבִ֤יא ה' עַל־אַבְרָהָ֔ם אֵ֥ת אֲשֶׁר־דִּבֶּ֖ר עָלָֽיו׃

(יט) וגם, אני יודע כי אברהם יצווה את בניו ואת בני בניו לשמור את דרכי ה': לעשות צדקה וחסד עם הבריות וגם לעשות דין ומשפט וללכת בדרך הצדק והיושר. ולא בשביל סתם שכר אברהם מחנך כך את בניו אלא בשביל לזכות לכל הברכות הגדולות שהקב"ה שומר לעם ישראל (רש"י).

וגם, הקב"ה מגלה לאברהם את מה שהוא רוצה לעשות בסדום, מכיוון שאברהם יודע את דרכי ה' שעושה משפט בחסד (-צדקה) והנה, צריך "לרדת" כלומר לשפוט אותם. אם הם חוטאים אך ניתן לפוטרם בדרך צדקה ומשפט אזי מוטב אך אם כפי הצעקה הבאה לפני ה'-עליהם להיענש ויש לתקנם ולהחזירם לדרך הטוב והיושר ע"י ייסורים (רמב"ן).

רואים בפסוקים אלו כמה ה' אוהב את אברהם ואת זרעו ועמו הממשיכים את דרכו!

כ וַיֹּ֣אמֶר ה' זַֽעֲקַ֛ת סְדֹ֥ם וַֽעֲמֹרָ֖ה כִּי־רָ֑בָּה וְחַ֨טָּאתָ֔ם כִּ֥י כָֽבְדָ֖ה מְאֹֽד׃

(כ) ה' עושה כאשר אמר, ומגלה לאברהם: זעקתם של המסכנים הסובלים בסדום מרשעות הרשעים הגוזלים מהם ומתעללים בהם רבתה וחטאתם גדולה וכבדה מאוד (רמב"ן).

[יש להעיר, שגם הסובלים לא היו צדיקים גדולים אלא רשעים שגוזלים ופוגעים באחרים גם כן כשמזדמן להם, שהרי נראה בהמשך שכל יושבי הערים ההם מתו מלבד לוט ובנותיו].

כא אֵֽרְדָה־נָּ֣א וְאֶרְאֶ֔ה הַכְּצַֽעֲקָתָ֛הּ הַבָּ֥אָה אֵלַ֖י עָשׂ֣וּ ׀ כָּלָ֑ה וְאִם־לֹ֖א אֵדָֽעָה׃

(כא) ה' אומר: ארד לראות אם אכן צעקת העיר כל כך גדולה, ואם יתברר כך באמת – אכלה את כולם. בכך רצה ה' ללמד את אברהם שלמרות שהוא יודע הכל גם בלי "לרדת לראות", יש לדעת שלא יפסקו הדיינים בדיני נפשות על פי הערכה או השערה אלא רק בראייה ["אין בית דין עונשין באומדן הדעת... אפילו ראוהו העדים רודף אחר חברו להורגו, והתרו בו, והעלימו עיניהם, או שנכנס אחריו לחורבה, ונכנסו אחריו, ומצאוהו הרוג ומפרפר והסיף מנטף דם ביד ההורג – הואיל ולא ראוהו בעת שהכהו, אין בית דין הורגין בעדות זו"] (רמב"ן).

כב וַיִּפְנ֤וּ מִשָּׁם֙ הָֽאֲנָשִׁ֔ים וַיֵּֽלְכ֖וּ סְדֹ֑מָה וְאַ֨בְרָהָ֔ם עוֹדֶ֥נּוּ עֹמֵ֖ד לִפְנֵ֥י ה'׃

(כב) המלאכים האורחים פנו והלכו לכיוון סדום מן המקום בו נפרדו מאברהם שליווה אותם אליו (רש"י). ברגע שאברהם שומע דבר זה מיד נעמד בתפילה וביקש מאת ה' רחמים, כי "אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים".

כג וַיִּגַּ֥שׁ אַבְרָהָ֖ם וַיֹּאמַ֑ר הַאַ֣ף תִּסְפֶּ֔ה צַדִּ֖יק עִם־רָשָֽׁע׃

(כג) מיד כשאברהם שומע על הכוונה להחריב ולהרוג את סדום, מתוך גודל האהבה שלו לעולם שברא ה' ולכל מי שה' ברא, הוא נעמד להתפלל ולהתחנן לפני ה' שירחם עליהם (אלשיך). הוא לא מתייאש מראש (המלאכים כבר כמעט שם!), אלא מלא חשק ורצון לזכות את הבריות ולבקש עליהם רחמים. הוא כלל לא שמח שהם ימותו!

כד אוּלַ֥י יֵ֛שׁ חֲמִשִּׁ֥ים צַדִּיקִ֖ם בְּת֣וֹךְ הָעִ֑יר הַאַ֤ף תִּסְפֶּה֙ וְלֹֽא־תִשָּׂ֣א לַמָּק֔וֹם לְמַ֛עַן חֲמִשִּׁ֥ים הַצַּדִּיקִ֖ם אֲשֶׁ֥ר בְּקִרְבָּֽהּ׃

(כד) אברהם כל כך אוהב ה', כל כך אוהב את העולם שברא ה' ולכן גם מאוד אוהב את הבריות שברא ה' (שיחות הרצי"ה). מתוך אהבתו הגדולה הוא עומד בנחישות לבקש מה' רחמים על בריותיו! והוא שואל: אולי יש בחמשת ערי סדום 50 צדיקים? האם תהרוג את כולם ולא תסלח לכל המקום בזכות אותם צדיקים? ואם לא להציל גם את הרשעים בעבור הצדיקים אז מדוע שימותו הצדיקים בגלל הרשעים? (רש"י)

בוודאי אברהם אבינו לא אוהב כלל את המעשים הרעים של הרשעים ח"ו- הוא מתפלל עליהם שיחיו כי יודע שה' לא רוצה במות הרשעים אלא שיחזרו בתשובה על כל מעשיהם. הוא מקווה שהצדיקים יְלַמְּדוּ את הרשעים להפסיק לעשות רע ולחזור בתשובה (רד"ק, צרור המור, ע"פ תנחומא ח').

כה חָלִ֨לָה לְּךָ֜ מֵֽעֲשֹׂ֣ת ׀ כַּדָּבָ֣ר הַזֶּ֗ה לְהָמִ֤ית צַדִּיק֙ עִם־רָשָׁ֔ע וְהָיָ֥ה כַצַּדִּ֖יק כָּֽרָשָׁ֑ע חָלִ֣לָה לָּ֔ךְ הֲשֹׁפֵט֙ כָּל־הָאָ֔רֶץ לֹ֥א יַֽעֲשֶׂ֖ה מִשְׁפָּֽט׃

(כה) רבש"ע! חס וחלילה שיקרה דבר כזה, זה לא יתכן, שימותו צדיקים עם רשעים כאילו הם דומים זה לזה! איך יכול להיות ששופט העולם כולו לא יעשה משפט אמת? לאברהם אבינו ברור שהבריות אותן יצר הקב"ה צריכות להישאר בחיים! וברור שמשפט אמת יהיה שבזכות הצדיקים יזכו או ינצלו גם האחרים (רש"י).

כו וַיֹּ֣אמֶר ה' אִם־אֶמְצָ֥א בִסְדֹ֛ם חֲמִשִּׁ֥ים צַדִּיקִ֖ם בְּת֣וֹךְ הָעִ֑יר וְנָשָׂ֥אתִי לְכָל־הַמָּק֖וֹם בַּֽעֲבוּרָֽם׃

(כו) ה' עונה: אם יש 50 צדיקים בערי סדום (רש"י) – אסלח לכולם בזכותם (והם ישפיעו על הרשעים אחר כך לחזור למוטב (רד"ק)).

ה' אוהב את הצדיקים ואומר לאברהם שבאמת היה שמח שבזכותם ינצלו כולם.

כז וַיַּ֥עַן אַבְרָהָ֖ם וַיֹּאמַ֑ר הִנֵּה־נָ֤א הוֹאַ֨לְתִּי֙ לְדַבֵּ֣ר אֶל־אֲדֹנָ֔י וְאָֽנֹכִ֖י עָפָ֥ר וָאֵֽפֶר׃

(כז) אברהם דואג שאולי לא יהיו שם 50 צדיקים, ולכן ממשיך: רציתי לדבר אליך ה' עוד, אף שאני חסר ערך כמו עפר (=חול) ואפר (=מה שנשאר לאחר השריפה). איזו ענוה! למרות גדולתו ומעשיו הטובים ולמרות שה' מדבר איתו – הוא רואה את עצמו כעפר ואפר! ממש ככלום!

כח א֠וּלַי יַחְסְר֞וּן חֲמִשִּׁ֤ים הַצַּדִּיקִם֙ חֲמִשָּׁ֔ה הֲתַשְׁחִ֥ית בַּֽחֲמִשָּׁ֖ה אֶת־כָּל־הָעִ֑יר וַיֹּ֨אמֶר֙ לֹ֣א אַשְׁחִ֔ית אִם־אֶמְצָ֣א שָׁ֔ם אַרְבָּעִ֖ים וַֽחֲמִשָּֽׁה׃

כט וַיֹּ֨סֶף ע֜וֹד לְדַבֵּ֤ר אֵלָיו֙ וַיֹּאמַ֔ר אוּלַ֛י יִמָּֽצְא֥וּן שָׁ֖ם אַרְבָּעִ֑ים וַיֹּ֨אמֶר֙ לֹ֣א אֶֽעֱשֶׂ֔ה בַּֽעֲב֖וּר הָֽאַרְבָּעִֽים׃

ל וַ֠יֹּאמֶר אַל־נָ֞א יִ֤חַר לַֽאדֹנָי֙ וַֽאֲדַבֵּ֔רָה אוּלַ֛י יִמָּֽצְא֥וּן שָׁ֖ם שְׁלֹשִׁ֑ים וַיֹּ֨אמֶר֙ לֹ֣א אֶֽעֱשֶׂ֔ה אִם־אֶמְצָ֥א שָׁ֖ם שְׁלֹשִֽׁים׃

לא וַיֹּ֗אמֶר הִנֵּֽה־נָ֤א הוֹאַ֨לְתִּי֙ לְדַבֵּ֣ר אֶל־אֲדֹנָ֔י אוּלַ֛י יִמָּֽצְא֥וּן שָׁ֖ם עֶשְׂרִ֑ים וַיֹּ֨אמֶר֙ לֹ֣א אַשְׁחִ֔ית בַּֽעֲב֖וּר הָֽעֶשְׂרִֽים׃

לב וַ֠יֹּאמֶר אַל־נָ֞א יִ֤חַר לַֽאדֹנָי֙ וַֽאֲדַבְּרָ֣ה אַךְ־הַפַּ֔עַם אוּלַ֛י יִמָּֽצְא֥וּן שָׁ֖ם עֲשָׂרָ֑ה וַיֹּ֨אמֶר֙ לֹ֣א אַשְׁחִ֔ית בַּֽעֲב֖וּר הָֽעֲשָׂרָֽה׃

(כח-לב) השיחה והתפילה לפני ה' ממשיכה ואברהם מתאמץ במסירות נפש- אולי יש 45, 40, 30, 20, 10 צדיקים??? אך בכל פעם ה' עונה- שאכן אם היה מס' כזה של צדיקים אזי לא היה משחית את המקום. אבל, אין מספר כזה של צדיקים.

למה יש כזאת אריכות בפסוקים [6 פעמים אברהם מתחנן ונענה שה' יסלח]? למה לא לכתוב בקיצור שאברהם ביקש על 50 תחילה, ואחר כך על 45, אחר כך על 40 וכו' וה' היה עונה שאם יימצאו הוא יסלח? למה לחזור שוב ושוב על אותו עיקרון בכל פסוק?

כאן אנו זוכים לראות כמה ענק אברהם אבינו באהבת הבריות - אברהם כ"כ אוהב את הבריות וכ"כ רוצה להצילם ועל כן התפלל והתחנן עליהם שוב ושוב ושוב. ועוד נלמד מהפסוקים הללו כמה רחום ה' המוכן לסלוח לרשעים גדולים שכאלה ואפילו בזכות צדיקים מועטים - כמה ה' אוהב את בריותיו! ה' חפץ בתשובת הרשעים ולכן פותח פתח בפניהם לחזור בתשובה.

לג וַיֵּ֣לֶךְ ה' כַּֽאֲשֶׁ֣ר כִּלָּ֔ה לְדַבֵּ֖ר אֶל־אַבְרָהָ֑ם וְאַבְרָהָ֖ם שָׁ֥ב לִמְקֹמֽוֹ׃

(לג) כיון שאברהם הפסיק לבקש עוד על סדום, שכינת ה' סרה והסתלקה [השתתק הסניגור והלך הדיין], ואברהם הלך חזרה לביתו שבאלוני ממרא (חברון), לאחר ליווי האורחים שפקדו את ביתו (רש"י).

4.  הפיכת סדום והצלת לוט מן ההפיכה

[פרק יט]

א וַ֠יָּבֹאוּ שְׁנֵ֨י הַמַּלְאָכִ֤ים סְדֹ֨מָה֙ בָּעֶ֔רֶב וְל֖וֹט יֹשֵׁ֣ב בְּשַֽׁעַר־סְדֹ֑ם וַיַּרְא־לוֹט֙ וַיָּ֣קָם לִקְרָאתָ֔ם וַיִּשְׁתַּ֥חוּ אַפַּ֖יִם אָֽרְצָה׃

(א) שלושה מלאכים באו אל אברהם. האחד – לבשר את שרה על לידת יצחק; השני – להחריב את סדום; השלישי – לרפא את אברהם ולהציל את לוט [שבזכות אהבת ה' את אברהם דודו התקבלה תפילתו וה' שלח שליחים להציל את לוט]. הראשון סיים שליחותו והלך, ושני האחרים יצאו מבית אברהם שבחברון בצהריים, מעט אחר חצות היום (שבאו אל אברהם "כחום היום". גור אריה על רש"י), והגיעו לסדום רק בערב.

למה התעכבו כל כך הרבה זמן? גם הדרך לא ארוכה, וגם הם מלאכים??

אלא שה' ברוב רחמיו רוצה בתשובה גם של רשעים! לכן, כדי שיתאפשר לנצל כל סיכוי להצלת הרשעים, שלח דווקא מלאכי רחמים שיחריבו את סדום, והם בכוונה התעכבו בדרך וכך יתאפשר לאברהם ללמד סנגוריה על הרשעים ולא תהיה הפיכה! ה' רוצה בתשובה ולא במות הרשעים! (רש"י)

באותו יום התמנה לוט להיות שופט בסדום, כי הוא למד ממעשיהם הרעים, ומאוד השתלב והתקבל בחברתם. רשע! (רש"י)

כאשר ראה לוט היושב בשער את המלאכים – הוא קם לקראתם, והשתחווה להם בנימוס.

ב וַיֹּ֜אמֶר הִנֶּ֣ה נָּֽא־אֲדֹנַ֗י ס֣וּרוּ נָ֠א אֶל־בֵּ֨ית עַבְדְּכֶ֤ם וְלִ֨ינוּ֙ וְרַֽחֲצ֣וּ רַגְלֵיכֶ֔ם וְהִשְׁכַּמְתֶּ֖ם וַֽהֲלַכְתֶּ֣ם לְדַרְכְּכֶ֑ם וַיֹּֽאמְר֣וּ לֹּ֔א כִּ֥י בָֽרְח֖וֹב נָלִֽין׃

(ב) לוט מזמין את האורחים לביתו אך מזהירם שיבואו בדרך עוקפת ולא ישירות לביתו שם יתן להם ללון ולרחוץ רגליהם, ומחר ישכימו וימשיכו לדרכם. אך המלאכים מסרבים ואומרים- 'לא נבוא אליך! אנו מעדיפים להשאר ללון ברחוב!' (רש"י).

אבל, אם לוט כזה רשע כמו שאמרנו מקודם – אז למה הזמין אותם להתארח?

אלא, שלמרות התחברותו לרשעי סדום, עלו בו זיכרונות מעשיו הטובים של אברהם והכנסת האורחים שלו, ולכן החליט להזמינם (רש"י).

ועם זאת – נשים לב שיש הבדלים גדולים בינו לבין אברהם: לוט רק קם ולא רץ כאברהם, למרות שהיה צעיר ובריא ומזג האוויר היה נעים שהרי המלאכים הגיעו בשעת ערב. גם נראה בהמשך שנתן סעודה מועטה, ולעומתו אברהם הכין מטעמים רבים. לוט היה מוכרח להכניס את האורחים מכיוון שכבר הגיעה שעת הערב ואין לו ברירה, אברהם לעומתו ראה שהאורחים כבר עברו אותו ובכלל היה טרוד בהתאוששות מברית המילה ובכל זאת הזדרז לקראתם והכניסם לביתו.

לוט מזמינם לבוא, אך כמו שאמרנו, בעיקוף, וזאת מחשש השכנים. הם מזמינם לישון ואחר כך לרחוץ רגליים, ולא להיפך. שמא אנשי סדום יראו אותם רחוצים ויאשימו אותו שהם כבר כמה ימים אצלו. ואילו אם יראו אותם כך, כשרגליהם עדיין מאובקות – יחשבו שבאו באותה שעה (רש"י).

בהתחלה, המלאכים מסרבים לבוא, כי היה יושב בסדום ולא היה צדיק והם, כדי להצילו, רצו לזכות אותו בזכויות מכיוון שידעו שיפציר בהם לבוא אליו (רמב"ן).

ג וַיִּפְצַר־בָּ֣ם מְאֹ֔ד וַיָּסֻ֣רוּ אֵלָ֔יו וַיָּבֹ֖אוּ אֶל־בֵּית֑וֹ וַיַּ֤עַשׂ לָהֶם֙ מִשְׁתֶּ֔ה וּמַצּ֥וֹת אָפָ֖ה וַיֹּאכֵֽלוּ׃

(ג) לוט מנסה לשכנעם ומצליח, והם עושים עיקוף ובאים לביתו. דבר זה בהחלט נזקף לזכותו- שבאמת היה לו רצון עז להכניס אורחים. לוט מכין להם סעודה עם יין, כי אהב לשתות יין [לעומת אברהם, שהגיש חלב שהוא משקה מרווה, מזין ובריא!]. איזה מנהג רע, לשתות הרבה יין! (ספורנו)

בנוסף, לוט אופה להם מצות ולא לחם, כי זה מהיר יותר, והוא רצה לסיים מהר לפני ששכניו יגלו את האורחים. אולי גם חשב שהם רעבים ועייפים ורצה שיאכלו לפני השינה.

ד טֶרֶם֮ יִשְׁכָּבוּ֒ וְאַנְשֵׁ֨י הָעִ֜יר אַנְשֵׁ֤י סְדֹם֙ נָסַ֣בּוּ עַל־הַבַּ֔יִת מִנַּ֖עַר וְעַד־זָקֵ֑ן כָּל־הָעָ֖ם מִקָּצֶֽה׃

(ד) עוד לפני שהספיקו המלאכים לסיים סעודתם וללכת לנוח הקיפו אנשי  העיר את הבית. ברוב רשעותם הגיעו מכל הגילאים- מנער ועד זקן ואף מבין אלו שלא הגיעו, לא היה אפילו אחד שקם ומחה על מעשיהם המקולקלים! (רש"י)

אלו רשעים גדולים!!! – א. רוצים לפגוע באנשים לא מוכרים בלי סיבה, סתם שנאה!; ב. שנאת החסד [שלוט עושה]; ג. כולם משתתפים ואין מוחה (-כי אם אין אף אחד שמוחה זה נחשב שכולם שותפים); ד. משקיעים ברוע – יצאו מביתם בערב לשם כך; ה. גם הזקנים מתאמצים כדי להרע; ו. כבר מגיל הנעורים חדורים אנשי העיר ברשע.

ה וַיִּקְרְא֤וּ אֶל־לוֹט֙ וַיֹּ֣אמְרוּ ל֔וֹ אַיֵּ֧ה הָֽאֲנָשִׁ֛ים אֲשֶׁר־בָּ֥אוּ אֵלֶ֖יךָ הַלָּ֑יְלָה הֽוֹצִיאֵ֣ם אֵלֵ֔ינוּ וְנֵֽדְעָ֖ה אֹתָֽם׃

(ה) אנשי סדום קוראים ללוט: איפה האורחים שלך?! הוצא אותם שנכיר אותם ונדע איך לא פחדו לבוא לכאן? איך לא ידעו שנהרוג אותם? (רד"ק). כל כך לא רצו להכניס אורחים, שרצו להרוג אותם! לסלק כל אורח- שלא יבואו אנשים ויהנו מהעושר הקיים בארצם. רק את לוט קיבלו אולי בגלל ממונו ועושרו או שהצליח לקבל רשות או מכיוון שלמרות הכל היה להם הערכה לאברהם (רמב"ן).

ו וַיֵּצֵ֧א אֲלֵהֶ֛ם ל֖וֹט הַפֶּ֑תְחָה וְהַדֶּ֖לֶת סָגַ֥ר אַֽחֲרָֽיו׃

(ו) לוט יוצא אל הפתח תוך שהוא נזהר לסגור מיד את הדלת אחריו.

"פֶּתְחָה" = לפתח [להראות על הלוח – ה' בסוף מילה במקום ל' בתחילתה]

ז וַיֹּאמַ֑ר אַל־נָ֥א אַחַ֖י תָּרֵֽעוּ׃

(ז) לוט מתחנן אל אנשי העיר: בבקשה, אל תעשו לאורחים שלי רע!

ח הִנֵּה־נָ֨א לִ֜י שְׁתֵּ֣י בָנ֗וֹת אֲשֶׁ֤ר לֹֽא־יָדְעוּ֙ אִ֔ישׁ אוֹצִֽיאָה־נָּ֤א אֶתְהֶן֙ אֲלֵיכֶ֔ם וַֽעֲשׂ֣וּ לָהֶ֔ן כַּטּ֖וֹב בְּעֵֽינֵיכֶ֑ם רַ֠ק לָֽאֲנָשִׁ֤ים הָאֵל֙ אַל־תַּֽעֲשׂ֣וּ דָבָ֔ר כִּֽי־עַל־כֵּ֥ן בָּ֖אוּ בְּצֵ֥ל קֹֽרָתִֽי׃

(ח) לוט מסור מאוד לאורחיו, וכדי שלא ייפגעו הוא מציע במקומם את בנותיו – שיעשו להם מה שהם רוצים, ובלבד שלא יפגעו באורחים.

אבל... האם זה טוב? – ודאי שלא! סדר העדיפויות הנכון הוא שאדם ידאג וישמור קודם על בני ביתו ורק לאחר מכן על אחרים. היה עליו להגן על בנותיו יותר ממה שהגן על אורחיו! [בוודאי לא למסור אותן מעצמו!] (רמב"ן)

ט וַיֹּֽאמְר֣וּ ׀ גֶּשׁ־הָ֗לְאָה וַיֹּֽאמְרוּ֙ הָֽאֶחָ֤ד בָּֽא־לָגוּר֙ וַיִּשְׁפֹּ֣ט שָׁפ֔וֹט עַתָּ֕ה נָרַ֥ע לְךָ֖ מֵהֶ֑ם וַיִּפְצְר֨וּ בָאִ֤ישׁ בְּלוֹט֙ מְאֹ֔ד וַֽיִּגְּשׁ֖וּ לִשְׁבֹּ֥ר הַדָּֽלֶת׃

(ט) ענו בני העיר: לך מכאן הלאה! לא רוצים את בנותיך רק את האורחים! והוסיפו ואמרו: באת לגור עמנו ואתה עובר על כללי העיר ומעיז להכניס אורחים! ועוד, בחוצפתך נעשית עלינו שופט ומוכיח?! אנחנו נרע לך עוד יותר ממה שנרע להם! והם הרבו לדבר עליו דברים רעים, ורצו לשבור את הדלת (רש"י).

אחרי שקצת נפגשנו עם רשעות אנשי העיר נִזָּכֵר שעליהם התפלל אברהם אבינו! איזו גדלות ואיזו אהבת הבריות מיוחדת!! אברהם התחנן אל ה' וביקש שאפילו אנשים כאלו ה' יציל! נזכור כמובן, שאברהם כואב מאוד ואפילו נלחם נגד מי שאינו עובד ה' אבל בכל זאת מרוב אהבתו את ה' הוא מלא באהבה עצומה לכל העולם ולכל הבריות כולם!

י וַיִּשְׁלְח֤וּ הָֽאֲנָשִׁים֙ אֶת־יָדָ֔ם וַיָּבִ֧יאוּ אֶת־ל֛וֹט אֲלֵיהֶ֖ם הַבָּ֑יְתָה וְאֶת־הַדֶּ֖לֶת סָגָֽרוּ׃

(י) המלאכים מכניסים את לוט פנימה במהירות, שלא ייפגע, וסוגרים את הדלת.

כאן מתחיל המלאך השלישי לבצע את שליחותו – להציל את לוט! שזכותו של אברהם עומדת לו כדי שה' ירחם עליו ויצילו.

יא וְֽאֶת־הָאֲנָשִׁ֞ים אֲשֶׁר־פֶּ֣תַח הַבַּ֗יִת הִכּוּ֙ בַּסַּנְוֵרִ֔ים מִקָּטֹ֖ן וְעַד־גָּד֑וֹל וַיִּלְא֖וּ לִמְצֹ֥א הַפָּֽתַח׃

(יא) את כל האנשים שבחוץ המלאכים מעוורים, כך שאינם רואים דבר ונתקלים אחד בשני ודורכים אחד על השני (מעם לועז). כאן היה עליהם להבין שיד ה' היא זאת, ולא במקרה כולם פתאום עיוורים, ולחזור בתשובה (צרור המור). במקום זה הם ממשיכים להתעקש ולחפש את הפתח, כדי לשבור את הדלת! (ספורנו). איזו רשעות!

יב וַיֹּֽאמְר֨וּ הָֽאֲנָשִׁ֜ים אֶל־ל֗וֹט עֹ֚ד מִֽי־לְךָ֣ פֹ֔ה חָתָן֙ וּבָנֶ֣יךָ וּבְנֹתֶ֔יךָ וְכֹ֥ל אֲשֶׁר־לְךָ֖ בָּעִ֑יר הוֹצֵ֖א מִן־הַמָּקֽוֹם׃

(יב) שאלו המלאכים את לוט: יש בעיר עוד קרובים שלך מלבד אשתך ובנותיך שבבית? אולי חתן, בנות נשואות, בנים של הבנות? נוציא גם אותם, קרא להם!

יג כִּֽי־מַשְׁחִתִ֣ים אֲנַ֔חְנוּ אֶת־הַמָּק֖וֹם הַזֶּ֑ה כִּֽי־גָדְלָ֤ה צַֽעֲקָתָם֙ אֶת־פְּנֵ֣י ה' וַיְשַׁלְּחֵ֥נוּ ה' לְשַֽׁחֲתָֽהּ׃

(יג) העיר עומדת להיהרס לחלוטין, בגלל רִשְׁעַת אנשיה. ה' שלחנו לשם כך.

יד וַיֵּצֵ֨א ל֜וֹט וַיְדַבֵּ֣ר ׀ אֶל־חֲתָנָ֣יו ׀ לֹֽקְחֵ֣י בְנֹתָ֗יו וַיֹּ֨אמֶר֙ ק֤וּמוּ צְּאוּ֙ מִן־הַמָּק֣וֹם הַזֶּ֔ה כִּֽי־מַשְׁחִ֥ית ה' אֶת־הָעִ֑יר וַיְהִ֥י כִמְצַחֵ֖ק בְּעֵינֵ֥י חֲתָנָֽיו׃

(יד) ללוט היו ארבע בנות: שתיים נשואות ושתיים מאורסות. הוא יוצא ואומר לשני חתניו, וכן לשני המאורסים של בנותיו שבבית: בואו נברח, כי העיר עומדת להיחרב! והם לא הקשיבו לו, כי נראה להם כמו משוגע.

טו וּכְמוֹ֙ הַשַּׁ֣חַר עָלָ֔ה וַיָּאִ֥יצוּ הַמַּלְאָכִ֖ים בְּל֣וֹט לֵאמֹ֑ר קוּם֩ קַ֨ח אֶֽת־אִשְׁתְּךָ֜ וְאֶת־שְׁתֵּ֤י בְנֹתֶ֨יךָ֙ הַנִּמְצָאֹ֔ת פֶּן־תִּסָּפֶ֖ה בַּֽעֲוֹ֥ן הָעִֽיר׃

(טו) כל הלילה – עד עלות השחר – התעכב לוט בביתו, כי רצה להציל כמה שיותר מממונו- במקום לדאוג להצלתו הוא דואג לכסף! בינתיים, המלאכים מאיצים בו ודוחקים בו למהר – שמא ימות הוא ומשפחתו שעמו בבית ביחד עם אנשי העיר.

טז וַֽיִּתְמַהְמָ֓הּ ׀ וַיַּֽחֲזִ֨יקוּ הָֽאֲנָשִׁ֜ים בְּיָד֣וֹ וּבְיַד־אִשְׁתּ֗וֹ וּבְיַד֙ שְׁתֵּ֣י בְנֹתָ֔יו בְּחֶמְלַ֥ת ה' עָלָ֑יו וַיֹּֽצִאֻ֥הוּ וַיַּנִּחֻ֖הוּ מִח֥וּץ לָעִֽיר׃

(טז) לוט התמהמה מאוד בשביל הכסף וכבר היה בסכנת חיים, אך המלאכים – שידעו שה' חומל עליו ורוצה שיחיה בזכות אברהם [רק בזכות אברהם וברחמי ה'! לא בזכותו] – החזיקו בו ובאשתו ובבנותיו והוציאום אל מחוץ לעיר לפני שיעבור עוד זמן ואז כבר יהיה מאוחר מידי וגם לוט יספה בעוון העיר(רמב"ן).

יז וַיְהִי֩ כְהֽוֹצִיאָ֨ם אֹתָ֜ם הַח֗וּצָה וַיֹּ֨אמֶר֙ הִמָּלֵ֣ט עַל־נַפְשֶׁ֔ךָ אַל־תַּבִּ֣יט אַֽחֲרֶ֔יךָ וְאַֽל־תַּעֲמֹ֖ד בְּכָל־הַכִּכָּ֑ר הָהָ֥רָה הִמָּלֵ֖ט פֶּן־תִּסָּפֶֽה׃

(יז) כשיצאו חזר מלאך אחד להפוך את סדום והשני הממונה על ההצלה אמר ללוט: ברח להצלת נפשך, עזוב את הכסף המעכב. ואל תסתכל אחורה בזמן ההפיכה [לשאול: למה? – א. שלא יתעכב כלל, שמא תדביקהו הרעה (רשב"ם, רד"ק); ב. המסתכל מרחוק נראה כאילו לא חטא כמותם, ולוט שייך מאוד לסדום וחטא עימהם לכן אין זה מן הראוי שיראה בחורבן סדום והוא ניצול (רש"י)]. הרי סיבת הצלתו היא זכותו של אברהם אבינו! אומר המלאך- תזדרז, אל תתעכב בכל האזור; ברח אל ההר שבו יושב אברהם ותינצל.

יח וַיֹּ֥אמֶר ל֖וֹט אֲלֵהֶ֑ם אַל־נָ֖א אֲדֹנָֽי׃

(יח) לוט מבקש מהמלאכים: בבקשה, אדוני (אב"ע, רד"ק), אל תאמרו לי לברוח להר.

יט הִנֵּה־נָ֠א מָצָ֨א עַבְדְּךָ֣ חֵן֮ בְּעֵינֶיךָ֒ וַתַּגְדֵּ֣ל חַסְדְּךָ֗ אֲשֶׁ֤ר עָשִׂ֨יתָ֙ עִמָּדִ֔י לְהַֽחֲי֖וֹת אֶת־נַפְשִׁ֑י וְאָֽנֹכִ֗י לֹ֤א אוּכַל֙ לְהִמָּלֵ֣ט הָהָ֔רָה פֶּן־תִּדְבָּקַ֥נִי הָֽרָעָ֖ה וָמַֽתִּי׃

(יט) ריחמתם עלי והצלתם אותי, אבל אם אברח להר תשיג אותי אש ההפיכה ואמות! (רד"ק).

כ הִנֵּה־נָ֠א הָעִ֨יר הַזֹּ֧את קְרֹבָ֛ה לָנ֥וּס שָׁ֖מָּה וְהִ֣וא מִצְעָ֑ר אִמָּֽלְטָ֨ה נָּ֜א שָׁ֗מָּה הֲלֹ֥א מִצְעָ֛ר הִ֖וא וּתְחִ֥י נַפְשִֽׁי׃

(כ) לוט מבקש מהמלאכים לברוח לעיר קטנה בסביבה – צוער. מעטים האנשים בצוער ולא הספיקו להרע מאוד כסדום, ועל כן מבקש לוט מהמלאכים: אל תקפידו ואל תהרסו אותה, ולשם אברח ואנצל!

כא וַיֹּ֣אמֶר אֵלָ֔יו הִנֵּה֙ נָשָׂ֣אתִי פָנֶ֔יךָ גַּ֖ם לַדָּבָ֣ר הַזֶּ֑ה לְבִלְתִּ֛י הָפְכִּ֥י אֶת־הָעִ֖יר אֲשֶׁ֥ר דִּבַּֽרְתָּ׃

(כא) ענה המלאך המציל: גם כאן אסכים, וכמו שאמרנו לעיל, בזכותו של אברהם אבינו הוא מסכים לכך. מדהים כמה הקב"ה אוהב את אברהם! אם כן, אומר המלאך, תזדרז לצוער ולא אהפוך בינתיים את צוער עליה דיברת.

כב מַהֵר֙ הִמָּלֵ֣ט שָׁ֔מָּה כִּ֣י לֹ֤א אוּכַל֙ לַֽעֲשׂ֣וֹת דָּבָ֔ר עַד־בֹּֽאֲךָ֖ שָׁ֑מָּה עַל־כֵּ֛ן קָרָ֥א שֵׁם־הָעִ֖יר צֽוֹעַר׃

(כב) ברח לשם מהר, כי צוויתי לא להפוך את סדום עד שתנצל (רד"ק).

כמובן, ה' לא רצה שלוט ימות, ולא היה קורה לו כלום גם אילו ברח להרים, אבל כדי שלא יפחד ה' הסכים לעכב את הפיכת צוער.

כג הַשֶּׁ֖מֶשׁ יָצָ֣א עַל־הָאָ֑רֶץ וְל֖וֹט בָּ֥א צֹֽעֲרָה׃

(כג) בזריחת השמש לוט נכנס לצוער.

כד וַה' הִמְטִ֧יר עַל־סְדֹ֛ם וְעַל־עֲמֹרָ֖ה גָּפְרִ֣ית וָאֵ֑שׁ מֵאֵ֥ת ה' מִן־הַשָּׁמָֽיִם׃

(כד) וה' הוריד משמים "גשם" של אש וגופרית (רש"י מסביר שלוט עוד היה בדרך וכבר החל ה"מטר" לרדת על סדום- שה"מטר" החל בעלות השחר).

כה וַֽיַּהֲפֹךְ֙ אֶת־הֶֽעָרִ֣ים הָאֵ֔ל וְאֵ֖ת כָּל־הַכִּכָּ֑ר וְאֵת֙ כָּל־יֹֽשְׁבֵ֣י הֶֽעָרִ֔ים וְצֶ֖מַח הָֽאֲדָמָֽה׃

(כה) ה' הופך את כל ערי כיכר סדום, על אנשיהן, בהמותיהן וצמחיהן. בתחילה היה המקום מלא עצים ונחלי מים, מקום עשיר וטוב, וה' הפך הכל לשריפה גדולה, ודבר לא צמח עוד שם (רד"ק). מעולם לא נענשה שום עיר בעונש כל כך כבד כמו סדום, כי אנשי סדום היו הרשעים והאכזריים ביותר!

להדגיש: ה' משגיח על עולמו, ומעניש את הרשעים! הקב"ה רוצה שאנשי סדום יחזרו בתשובה, אך מה הם אומרים?- ה' לא יודע ומכיר את מעשינו שבסתר... על כן, לאחר שעברו יותר מ-50 שנה של הזדמנות לחזור בתשובה, הם נענשים בחומרה רבה על כל מעשיהם הרעים (עיין תרגום יונתן).

כו וַתַּבֵּ֥ט אִשְׁתּ֖וֹ מֵאַֽחֲרָ֑יו וַתְּהִ֖י נְצִ֥יב מֶֽלַח׃

(כו) אשת לוט היתה רשעה גדולה, ולא רצתה כלל להיות שותפה בהכנסת האורחים של בעלה. כשביקש ממנה מעט מלח בשבילם – היא כעסה עליו וענתה: גם את המנהג הרע הזה אתה רוצה להנהיג כאן?! [זאת לעומת שרה אמנו, שהיתה שותפה מלאה בהכנסת האורחים של אברהם וטרחה רבות עבורם]. לכן כשעברה על דברי המלאך והסתכלה לאחור – נענשה והפכה לגוש מלח- מידה כנגד מידה- במלח חטאה ובמלח נענשה.

אמנם, בהחלט יש לציין לשבח את לוט ובנותיו שכן שמעו בקול ה' ולא הסתכלו לאחור למרות שהם מאוד רצו להביט לאחור ולראות מה קורה למקום בו גרו עד כה וגם כדי לראות את הפלא הנדיר שמתחולל במקום.

כז וַיַּשְׁכֵּ֥ם אַבְרָהָ֖ם בַּבֹּ֑קֶר אֶ֨ל־הַמָּק֔וֹם אֲשֶׁר־עָ֥מַד שָׁ֖ם אֶת־פְּנֵ֥י ה'׃

(כז) אברהם קיווה שאכן נמצאו 10 צדיקים בעיר. לכן, השכים לקום והלך למקום בו התפלל אל ה' ביום הקודם [בו נפרד מהמלאכים], כדי להשקיף מרחוק ולראות מה קרה בסדום בסופו של דבר – האם אכן נמצאו שם עשרה צדיקים וניצל המקום או לא (רשב"ם).

כח וַיַּשְׁקֵ֗ף עַל־פְּנֵ֤י סְדֹם֙ וַֽעֲמֹרָ֔ה וְעַֽל־כָּל־פְּנֵ֖י אֶ֣רֶץ הַכִּכָּ֑ר וַיַּ֗רְא וְהִנֵּ֤ה עָלָה֙ קִיטֹ֣ר הָאָ֔רֶץ כְּקִיטֹ֖ר הַכִּבְשָֽׁן׃

(כח) אברהם השקיף-הביט על סדום, עמורה וכל איזור המישור, וראה עשן רב שעולה משם – המורה על שריפה גדולה – כמו עשן של כבשן [=בור ששורפים בו אבנים כדי להכין סיד] (רש"י).

כט וַיְהִ֗י בְּשַׁחֵ֤ת אֱלֹקִים֙ אֶת־עָרֵ֣י הַכִּכָּ֔ר וַיִּזְכֹּ֥ר אֱלֹקִ֖ים אֶת־אַבְרָהָ֑ם וַיְשַׁלַּ֤ח אֶת־לוֹט֙ מִתּ֣וֹךְ הַֽהֲפֵכָ֔ה בַּֽהֲפֹךְ֙ אֶת־הֶ֣עָרִ֔ים אֲשֶׁר־יָשַׁ֥ב בָּהֵ֖ן לֽוֹט׃

(כט) זהו עיקר הפרק [לשנן הפסוק!]: ה' השחית את סדום, אך הציל ממנה את לוט בזכותו של אברהם האהוב. ה' כ"כ אוהב את אברהם ולכן שומר, מגין ומציל אף את מי שנמצא בסביבתו (ע"פ העקידת יצחק).

אמנם, גם ללוט עצמו היו זכויות קטנות [שלבדן לא היו עומדות לו להצילו אלא רק כמצטרפות לזכותו של אברהם (שפ"ח)]:

א. שלא גילה למצרים שאברהם נשוי לשרה, כששמע שאומר "אחותי היא". כי ריחם עליו (רש"י).

ב. לוט יצא מחרן בעקבות אברהם והלך איתו במסעותיו ממקום למקום [עד שפרש ממנו] ולא יתכן שתגרם ללוט רעה בגלל אברהם שיצא בציווי ה' (רמב"ן).

5.  לוט ובנותיו במערה

ל וַיַּעַל֩ ל֨וֹט מִצּ֜וֹעַר וַיֵּ֣שֶׁב בָּהָ֗ר וּשְׁתֵּ֤י בְנֹתָיו֙ עִמּ֔וֹ כִּ֥י יָרֵ֖א לָשֶׁ֣בֶת בְּצ֑וֹעַר וַיֵּ֨שֶׁב֙ בַּמְּעָרָ֔ה ה֖וּא וּשְׁתֵּ֥י בְנֹתָֽיו׃

(ל) למרות בחירתו, לוט לבסוף עוזב את צוער ועולה להר. כי צוער היתה קרובה לסדום ובסופו של דבר גם הם היו רשעים ולוט חשש שגם צוער תיחרב, שהרי נדחה חורבנה כדי שיוכל להימלט, ועכשיו שנמלט – צריכה היא להיחרב גם כן (רמב"ן, רשב"ם). וישבו לוט ובנותיו במערה שהיתה בהר.

לא וַתֹּ֧אמֶר הַבְּכִירָ֛ה אֶל־הַצְּעִירָ֖ה אָבִ֣ינוּ זָקֵ֑ן וְאִ֨ישׁ אֵ֤ין בָּאָ֨רֶץ֙ לָב֣וֹא עָלֵ֔ינוּ כְּדֶ֖רֶךְ כָּל־הָאָֽרֶץ׃

(לא) חשבה הבכורה שלא נותר איש בעולם, כי הכל התהפך ונחרב [כמו בדור המבול] מלבד צוער, ועכשיו שיצאו מצוער ודאי גם היא נהפכה ונחרבה (ב"ר ורמב"ן). וכיון שלוט זקן אם יתעכבו אזי לא יוּכַל ללדת (רש"י) – על כן, חשבה שצריך להזדרז ולעשות מעשה ולהתחתן כמו איש ואישה! אמנם כוונת הבנות היתה טובה – להמשיך את קיום העולם (רש"י, ספורנו), אבל זה גרוע מאוד שלא בדקו ולא השקיפו מראש ההר לראות אם באמת נכון הדבר שכל אנשי העולם מתו מלבדם, לפני שהחליטו לעשות מעשה רע זה (אברבנאל). [עלינו ללמוד מכאן שיש להיזהר במעשינו ולא למהר להחליט דברים בלי לבדוק טוב אם זה נכון!].

לב לְכָ֨ה נַשְׁקֶ֧ה אֶת־אָבִ֛ינוּ יַ֖יִן וְנִשְׁכְּבָ֣ה עִמּ֑וֹ וּנְחַיֶּ֥ה מֵֽאָבִ֖ינוּ זָֽרַע׃

(לב) הציעה הבכורה לתת לאביהן לשתות יין, שישתכר עד שלא ידע מה נעשה עמו (ת"י), וישכבו עמו (כמו איש ואישה) ויולידו בנים.

ומנין היה להם יין?

אנשי סדום היו רגילים להחזיק יינם במערות הקרובות לעריהם, כי מתוך השפע שבו התברכה סדום היה להם הרבה מאוד יין ולא הספיק המקום בביתם, ומרוב השפע גם לא חששו שיגנבו מהם (ב"ר נ"א ח').

לג וַתַּשְׁקֶ֧יןָ אֶת־אֲבִיהֶ֛ן יַ֖יִן בַּלַּ֣יְלָה ה֑וּא וַתָּבֹ֤א הַבְּכִירָה֙ וַתִּשְׁכַּ֣ב אֶת־אָבִ֔יהָ וְלֹֽא־יָדַ֥ע בְּשִׁכְבָ֖הּ וּבְקוּׄמָֽהּ׃

(לג) לוט היה אוהב יין, כפי שראינו שכשבאו אליו המלאכים עשה להם משתה (וכבר אז דיברנו על גנות הדבר). כעת אנו רואים לאיזה מעשה מכוער זה גורם. ובאה הבכורה ושכבה עם אביה שמרוב שהיה שכור לא שם לב מה קורה.

לד וַֽיְהִי֙ מִֽמָּחֳרָ֔ת וַתֹּ֤אמֶר הַבְּכִירָה֙ אֶל־הַצְּעִירָ֔ה הֵן־שָׁכַ֥בְתִּי אֶ֖מֶשׁ אֶת־אָבִ֑י נַשְׁקֶ֨נּוּ יַ֜יִן גַּם־הַלַּ֗יְלָה וּבֹ֨אִי֙ שִׁכְבִ֣י עִמּ֔וֹ וּנְחַיֶּ֥ה מֵֽאָבִ֖ינוּ זָֽרַע׃

(לד) למחרת, סיפרה הבכורה לאחותה והציעה לה גם כן לעשות כמותה כדי שיהיה להן זרע-ילדים.

אמש = אתמול בלילה.

לה וַתַּשְׁקֶ֜יןָ גַּ֣ם בַּלַּ֧יְלָה הַה֛וּא אֶת־אֲבִיהֶ֖ן יָ֑יִן וַתָּ֤קָם הַצְּעִירָה֙ וַתִּשְׁכַּ֣ב עִמּ֔וֹ וְלֹֽא־יָדַ֥ע בְּשִׁכְבָ֖הּ וּבְקֻמָֽהּ׃

(לה) איזה נורא, לוט שמאוד אוהב יין שוב משתכר וביתו הצעירה שוכבת איתו ולוט לא שם לב לא בשכבה ולא בְּקוּמָהּ.

לו וַֽתַּהֲרֶ֛יןָ שְׁתֵּ֥י בְנֽוֹת־ל֖וֹט מֵֽאֲבִיהֶֽן׃

(לו) שתי בנות לוט היו בהיריון.

לז וַתֵּ֤לֶד הַבְּכִירָה֙ בֵּ֔ן וַתִּקְרָ֥א שְׁמ֖וֹ מוֹאָ֑ב ה֥וּא אֲבִֽי־מוֹאָ֖ב עַד־הַיּֽוֹם׃

(לז) הבכורה ילדה וקראה לבנה- 'מואב'. ממנו יצא העם שנקרא מואב.

לח וְהַצְּעִירָ֤ה גַם־הִוא֙ יָ֣לְדָה בֵּ֔ן וַתִּקְרָ֥א שְׁמ֖וֹ בֶּן־עַמִּ֑י ה֛וּא אֲבִ֥י בְנֵֽי־עַמּ֖וֹן עַד־הַיּֽוֹם׃ {ס}

(לח) הצעירה ילדה גם כן וקראה לבנה 'בן עמי' שממנו יצאו בני עמון.

6.  אברהם בגרר

[פרק כ]

א וַיִּסַּ֨ע מִשָּׁ֤ם אַבְרָהָם֙ אַ֣רְצָה הַנֶּ֔גֶב וַיֵּ֥שֶׁב בֵּין־קָדֵ֖שׁ וּבֵ֣ין שׁ֑וּר וַיָּ֖גָר בִּגְרָֽר׃

(א) למה אברהם עוזב את חברון? הרי לא היה רעב?! – אברהם מצטער מאוד כשרואה שמאז שחרבו ערי סדום פסקו להגיע אורחים לביתו. לפני כן, רבים היו העוברים דרך חברון אל ערי סדום העשירות, לקנות תבואה ופירות, והיו עוצרים באוהלו שבחברון כדי להתארח ומשם להמשיך לענייני העסקים שלהם. אך, לאחר ההפיכה הפסיקו השיירות, ואברהם אמר "מה אני פוסק [=מפסיק] צדקה מביתי?" – האם אפסיק להכניס אורחים? – ועבר דירה למקום בו מצויים אורחים. אברהם לא עוזב מסיבות חומריות, אלא מפני רצונו הגדול להמשיך להיטיב לאורחים. איזו אהבת בריות גדולה, ואיזו אהבת חסד! (רש"י)

אברהם כ"כ אוהב את הארץ המובטחת- בה יתקיימו ברכות ה'. על כן רצה להמשיך ולעבור ממקום למקום, לפי ציווי ה' "קום התהלך בארץ לאורכה ולרוחבה" (בראשית י"ג, י"ז), וכאן הוא עובר לארץ פלישתים, שגם היא חלק מן הארץ המובטחת (רד"ק). אברהם אוהב את הארץ ורוצה להחזיק בה ולקיים את הבטחת ה'.

אם כן, אברהם עוזב את ההר ועובר לגרר – עיר גדולה של ארץ פלישתים, אליה הגיעו רבים מהערים הסמוכות [קדש ושור] כדי לקנות ולמכור. אברהם בחר לגור שם כדי להאכיל ולהשקות את האורחים הבאים לעיר (ע"פ רש"י) וכמובן שם גם יוכל לקרוא בשם ה' וללמד את העוברים ושבים להכיר טובה לבורא העולם וללמדם כיצד יש לעובדו (ספורנו).

לשאול: כיצד היו צריכים אנשי גרר – ומלכם בראשם – לקבל פני אברהם וביתו שבאו מדרך ארוכה? – להתעניין בשלומם, להציע מקום לנוח ולאכול ולשתות. האם כך נהגו? – ממש לא! אנשי גרר שאלו את אברהם רק על שרה. לא זה היחס הראוי לאורחים! "אכסנאי שבא לעיר – על עסקי אכילה ושתיה שואלים אותו או על עסקי אשתו שואלים אותו?" (בבא קמא צ"ב.).

ב וַיֹּ֧אמֶר אַבְרָהָ֛ם אֶל־שָׂרָ֥ה אִשְׁתּ֖וֹ אֲחֹ֣תִי הִ֑וא וַיִּשְׁלַ֗ח אֲבִימֶ֨לֶךְ֙ מֶ֣לֶךְ גְּרָ֔ר וַיִּקַּ֖ח אֶת־שָׂרָֽה׃

(ב) אברהם מבין שאנשי גרר אינם יראי ה', שבמקום לארחם כראוי שאלו שאלה של פריצות, ולכן חשש שיהרגוהו כדי לקחת את שרה ונאלץ לומר שהיא אחותו [ואכן, בת אחיו היא!]. עובדי אלילים עלולים להיות אכזריים כלפי בני אדם, ואף להרגם! אבימלך המלך לוקח את שרה בכח, נגד רצונה (שהרי לא רצתה לעזוב את אברהם בעלה האהוב ולגור עם מלך פלישתי!) (אברבנאל), והיא ואברהם מצטערים מכך מאוד. כמובן, כמו בזמן שנלקחה שרה לבית פרעה במצרים, גם עתה התפללה בכוונה רבה לה' שיציל אותה וישיב אותה לבעלה.

ג וַיָּבֹ֧א אֱלֹקִ֛ים אֶל־אֲבִימֶ֖לֶךְ בַּֽחֲל֣וֹם הַלָּ֑יְלָה וַיֹּ֣אמֶר ל֗וֹ הִנְּךָ֥ מֵת֙ עַל־הָֽאִשָּׁ֣ה אֲשֶׁר־לָקַ֔חְתָּ וְהִ֖וא בְּעֻ֥לַת בָּֽעַל׃

(ג) ה' אוהב את אברהם ושרה הצדיקים ומשגיח עליהם, ומתוך אהבתו הגדולה אותם הוא מתגלה לאבימלך בחלום להזהירו שיקבל עונש חמור מאוד על מעשהו: עונש מוות (רלב"ג). ואף כפי שנראה בהמשך (פס' ז') כל ממלכתו נמצאת בסכנה!

ד וַֽאֲבִימֶ֕לֶךְ לֹ֥א קָרַ֖ב אֵלֶ֑יהָ וַיֹּאמַ֕ר אֲדֹנָ֕י הֲג֥וֹי גַּם־צַדִּ֖יק תַּֽהֲרֹֽג׃

(ד) בגלל אזהרת ה' – אבימלך לא העז להתקרב לשרה (רלב"ג).

איך היה צריך אבימלך להגיב לדברי ה' אליו?

היה עליו להודות בחטאו ולהביע צערו. במקום זאת, אבימלך מציג את עצמו כתמים וטוען שעשה מעשיו בניקיון כפים, ואף מכנה עצמו "צדיק" [להדגיש: אדם שחטא צריך לדעת להודות על חטאו!].

ה הֲלֹ֨א ה֤וּא אָֽמַר־לִי֙ אֲחֹ֣תִי הִ֔וא וְהִֽיא־גַם־הִ֥וא אָֽמְרָ֖ה אָחִ֣י ה֑וּא בְּתָם־לְבָבִ֛י וּבְנִקְיֹ֥ן כַּפַּ֖י עָשִׂ֥יתִי זֹֽאת׃

(ה) וממשיך אבימלך ואומר- הוא אמר לי שזו אחותו... והיא אמרה שזה אחיה... ואני – אני הייתי בסדר גמור!... מצידי הכל בתום לב ובניקיון כפיים!...

ו וַיֹּאמֶר֩ אֵלָ֨יו הָֽאֱלֹקִ֜ים בַּֽחֲלֹ֗ם גַּ֣ם אָֽנֹכִ֤י יָדַ֨עְתִּי֙ כִּ֤י בְתָם־לְבָֽבְךָ֙ עָשִׂ֣יתָ זֹּ֔את וָֽאֶחְשֹׂ֧ךְ גַּם־אָֽנֹכִ֛י אֽוֹתְךָ֖ מֵֽחֲטוֹ־לִ֑י עַל־כֵּ֥ן לֹֽא־נְתַתִּ֖יךָ לִנְגֹּ֥עַ אֵלֶֽיהָ׃

(ו) אומר ה' לאבימלך: אכן, באמת לא ידעת כי שרה אשת אברהם היא, ולא התכוונת לחטוא, אבל אין כאן ניקיון כפיים שהרי לולא הזהרתיך היית נוגע בה!

ז וְעַתָּ֗ה הָשֵׁ֤ב אֵֽשֶׁת־הָאִישׁ֙ כִּֽי־נָבִ֣יא ה֔וּא וְיִתְפַּלֵּ֥ל בַּֽעַדְךָ֖ וֶֽחְיֵ֑ה וְאִם־אֵֽינְךָ֣ מֵשִׁ֔יב דַּ֚ע כִּי־מ֣וֹת תָּמ֔וּת אַתָּ֖ה וְכָל־אֲשֶׁר־לָֽךְ׃

(ז) מכיון שאברהם נביא הוא – הוא יודע את האמת, וידוע לו שלא נגעת בשרה אשתו, ולכן יהיה מוכן לקבל אותה בחזרה. מאותה סיבה, שיודע הוא שלא נגעת בה – לא יכעס עליך ואף יתפלל בעדך [=בשבילך] (רש"י). אבל אם לא תחזיר לו אותה – תמות אתה וכל אשר לך! [משמע מדברי ה', שלא היה נסלח לאבימלך מעשהו אפילו אם יחזיר את שרה לבעלה, עד שיבקש סליחה מאברהם ושרה!].

ח וַיַּשְׁכֵּ֨ם אֲבִימֶ֜לֶךְ בַּבֹּ֗קֶר וַיִּקְרָא֙ לְכָל־עֲבָדָ֔יו וַיְדַבֵּ֛ר אֶת־כָּל־הַדְּבָרִ֥ים הָאֵ֖לֶּה בְּאָזְנֵיהֶ֑ם וַיִּֽירְא֥וּ הָֽאֲנָשִׁ֖ים מְאֹֽד׃

(ח) אבימלך משכים קום, שלא כדרך המלכים, כי נבהל מדברי ה' וחשש שעומד למות. הוא קורא לכל עבדיו ומספר להם על דברי ה' אליו בחלום הלילה.

מה היה עליו לעשות מיד כשקם, בעקבות דברי ה' אליו? – כמובן, להזדרז ולהשיב את שרה. אפילו באמצע הלילה היה צריך לעשות כן, ובוודאי לפני שידבר עם עבדיו.

עבדי אבימלך, שהיו שותפים למעשהו הרע – שהסכימו לו והיללו אותה אליו – חששו מאוד שאברהם לא יסכים לסלוח להם ולהתפלל עליהם וימותו גם הם. הם חשבו שאברהם כמוהם, שאינם סולחים למי שחוטא להם אפילו אחרי הרבה זמן (כמו עשו שלא סלח ליעקב אפילו אחרי 30 שנה!).

ט וַיִּקְרָ֨א אֲבִימֶ֜לֶךְ לְאַבְרָהָ֗ם וַיֹּ֨אמֶר ל֜וֹ מֶֽה־עָשִׂ֤יתָ לָּ֨נוּ֙ וּמֶֽה־חָטָ֣אתִי לָ֔ךְ כִּֽי־הֵבֵ֧אתָ עָלַ֛י וְעַל־מַמְלַכְתִּ֖י חֲטָאָ֣ה גְדֹלָ֑ה מַֽעֲשִׂים֙ אֲשֶׁ֣ר לֹא־יֵֽעָשׂ֔וּ עָשִׂ֖יתָ עִמָּדִֽי׃

(ט) אבימלך גם נענש ונעשה חולה מאוד בגלל מעשהו, והוא קורא ואומר לאברהם- מה זה אברהם?! מה עשינו לך? מה חטאנו לך שגרמת לנו, לי ולכל ממלכתי, חטא כה גדול שאנו נענשים בעונשים ובמחלות קשים ביותר?! (רש"י)

איזו התנהגות?! במקום לבקש סליחה ולהתחרט על זה שלקח את שרה בכוח אבימלך אומר לאברהם דברים שאין בהם הודאה במעשה הלא טוב או חרטה על טעותו, אלא תוכחה והאשמה של אברהם שהטעה אותו. איזה רשע! לא לוקח אחריות על מעשיו. נשים לב שאברהם פשוט לא עונה לו. אולי זה בגלל אופן אמירתו את הדברים.

י וַיֹּ֥אמֶר אֲבִימֶ֖לֶךְ אֶל־אַבְרָהָ֑ם מָ֣ה רָאִ֔יתָ כִּ֥י עָשִׂ֖יתָ אֶת־הַדָּבָ֥ר הַזֶּֽה׃

(י) אבימלך מבין שעליו "להוריד את הטון", ולפנות אל אברהם בכבוד ובנימוס ולכן חוזר ושואל– למה עשית כדבר הזה ולא גילית שזו אשתך?

יא וַיֹּ֨אמֶר֙ אַבְרָהָ֔ם כִּ֣י אָמַ֗רְתִּי רַ֚ק אֵין־יִרְאַ֣ת אֱלֹקִ֔ים בַּמָּק֖וֹם הַזֶּ֑ה וַֽהֲרָג֖וּנִי עַל־דְּבַ֥ר אִשְׁתִּֽי׃

(יא) כיון שהפעם דיבר יפה יותר, אברהם עונה לו ומסביר מה החשש שהביא אותו להסתיר ששרה אשתו: אברהם אומר לאבימלך- "הבנתי שאין כאן יראת שמיים ואם כן יש חשש שיהרגו אותי על דבר שרה אשתי".

• מה הכוונה 'יראת אלוקים'?

יראת אלוקים זה להיזהר ולחשוש מלעשות אחרת ממה שמצווה ה'.

• מה גרם לאברהם להבין שאין יראת אלוקים בגרר?

שני דברים גרמו לכך שאברהם הבין שאין יראת ה' בגרר: א) מכך שלא ריחמו עליהם ולא הציעו להם אוכל ושתיה, כפי שראוי לעשות לאנשים הבאים מן הדרך. ב) מכך ששאלו שאלות על שרה בחוסר צניעות. [נשים לב לכך שזהו המקום הראשון בתורה שמוזכר הביטוי "יראת אלקים" שחז"ל משתמשים בו ובשכמותו רבות].

יב וְגַם־אָמְנָ֗ה אֲחֹתִ֤י בַת־אָבִי֙ הִ֔וא אַ֖ךְ לֹ֣א בַת־אִמִּ֑י וַתְּהִי־לִ֖י לְאִשָּֽׁה׃

(יב) וגם באמת, אין זה שקר שהיא אחותי, שכן היא אחותי מאותו אבא והתחתנתי איתה. והכוונה שהיא בת אחי הרן [שהוא אחי מאבי ומאם אחרת] (רש"י).

יג וַיְהִ֞י כַּֽאֲשֶׁ֧ר הִתְע֣וּ אֹתִ֗י אֱלֹקִים֮ מִבֵּ֣ית אָבִי֒ וָֽאֹמַ֣ר לָ֔הּ זֶ֣ה חַסְדֵּ֔ךְ אֲשֶׁ֥ר תַּֽעֲשִׂ֖י עִמָּדִ֑י אֶ֤ל כָּל־הַמָּקוֹם֙ אֲשֶׁ֣ר נָב֣וֹא שָׁ֔מָּה אִמְרִי־לִ֖י אָחִ֥י הֽוּא׃

(יג) כשה' הוציא אותי מבית אבי להיות נע ונד ממקום למקום במקומות חדשים שלא הורגלתי בהם, ידעתי שאעבור במקומות של רשעים, וביקשתי משרה לומר שאני לא בעלה אלא אָחִיהָ (רש"י, רד"ק).

יד וַיִּקַּ֨ח אֲבִימֶ֜לֶךְ צֹ֣אן וּבָקָ֗ר וַֽעֲבָדִים֙ וּשְׁפָחֹ֔ת וַיִּתֵּ֖ן לְאַבְרָהָ֑ם וַיָּ֣שֶׁב ל֔וֹ אֵ֖ת שָׂרָ֥ה אִשְׁתּֽוֹ׃

(יד) בסופו של דבר אבימלך מתחרט ומנסה לפייס את אברהם – במילים וגם בממון.

במילים – בכך שביקש ממנו סליחה (כפי שרואים בפס' הבאים), ובממון – שנתן לו מתנות רבות- צאן, בקר, עבדים, שפחות ואלף כסף.

מה ההבדל בין פרעה לבין אבימלך?

אבימלך היה טוב יותר מפרעה. פרעה לא התחרט ולא ביקש סליחה אלא פשוט שלח את אברהם ושרה, אבימלך כן התחרט וביקש סליחה. אך אמנם גם הוא לא עשה כן מתשובה שלימה אלא מפחד שהוא ומשפחתו ימותו אם אברהם לא יתפלל עליהם.

[להזכיר בדרך אגב את השינוי שעוברים העבדים מיד אבימלך ליד אברהם, מאדון אכזר ורע לאדון אוהב כמו אברהם].

נשים לב לנקודה נוספת: מה אבימלך עושה קודם? האם הוא קודם נותן לאברהם את כל המתנות האלו ומנסה לפייס אותו או קודם מחזיר את שרה?

אבימלך קודם נותן את המתנות במקום בראש ובראשונה לדאוג לדבר החשוב יותר- להשיב את שרה! הרי ברור שזו היא עיקר התשובה, ואותה היה צריך להקדים לכל שאר הדברים.

אם כן, למדנו מכאן כמה דברים חשובים בקשר לחזרה בתשובה:

1. יש לבקש סליחה.
2. יש לפייס במילים וגם במעשים.
3. קודם כל צריך לתקן את המעשה אחר כך לפייס.

טו וַיֹּ֣אמֶר אֲבִימֶ֔לֶךְ הִנֵּ֥ה אַרְצִ֖י לְפָנֶ֑יךָ בַּטּ֥וֹב בְּעֵינֶ֖יךָ שֵֽׁב׃

(טו) בשונה מפרעה שגירש את אברהם ושרה מארצו – אבימלך מציע להם לשבת במקום הטוב ביותר שיבחרו בארצו.

טז וּלְשָׂרָ֣ה אָמַ֗ר הִנֵּ֨ה נָתַ֜תִּי אֶ֤לֶף כֶּ֨סֶף֙ לְאָחִ֔יךְ הִנֵּ֤ה הוּא־לָךְ֙ כְּס֣וּת עֵינַ֔יִם לְכֹ֖ל אֲשֶׁ֣ר אִתָּ֑ךְ וְאֵ֥ת כֹּ֖ל וְנֹכָֽחַת׃

(טז) אבימלך יודע שגרם צער ועגמת נפש לשרה ולכן מיד אחרי שפייס בדברים ובמעשה את אברהם הוא פונה לפייס את שרה, ואמר לה שנתן לאברהם הרבה כסף (-אלף כסף), כדי להראות בפני כולם שהוא מכבד אותה ושהוא מתאמץ לפייסה ומכיוון שכולם יראו כמה הוא השקיע והתאמץ, כך הם גם ידעו שלא נגע בה כלל, ויבינו שבעל כורחו ועל ידי נס נאלץ להשיבה לבעלה. [אמנם אבימלך חזר בתשובה מתוך פחד מעונש, אבל גם תשובה כזאת ה' מחשיב]. אבימלך יודע שכדי לפייס ברצינות ולהסיר מהלב כל הקפדה לא מספיק רק לבקש סליחה אלא חשוב גם להתאמץ בדברים מעשיים וככה לעקור מהלב כל הרגשה לא טובה בין שני הצדדים (רש"י, רלב"ג).

בית אבימלך כולו נמצא במתח גדול- האם אברהם יסכים לסלוח? האם אברהם יתפלל? מה יהיה איתם?? האם אברהם ושרה יסלחו לאבימלך? והאם יסלחו להם על מעשה לקיחת שרה?? בבית אבימלך כולם יודעים, בכלל לא פשוט והגיוני לסלוח על מעשה שכזה.

אך אברהם ושרה? על אף שנגרם להם צער בלתי יתואר- שלקחו כך בכוח את שרה, ובכלל לא היה ברור מה יהיה איתה. בכל זאת, אחרי שאבימלך התאמץ, בדברים ובמעשה לבקש סליחה ולפייס את אברהם ושרה, מסכימים שניהם לסלוח לאבימלך. אך נמשיך לפסוק הבא ונראה שאברהם לא רק סולח, אלא הרבה הרבה יותר מזה. בפס' הבא נפגוש עוד פעם את הגדלות והצדיקות המדהימה של אברהם ושרה.

יז וַיִּתְפַּלֵּ֥ל אַבְרָהָ֖ם אֶל־הָֽאֱלֹקִ֑ים וַיִּרְפָּ֨א אֱלֹקִ֜ים אֶת־אֲבִימֶ֧לֶךְ וְאֶת־אִשְׁתּ֛וֹ וְאַמְהֹתָ֖יו וַיֵּלֵֽדוּ׃

(יז) אברהם סלח בלב שלם בצדקותו הגדולה. איך אנו יודעים את זה מתוך הפסוק?

לסלוח בלב זה משהו אחד, אבל, להצליח להתפלל מכל הלב על בית אבימלך זה מראה כמה אברהם אפילו מרגיש ומשתתף בצערו של אבימלך! [תפילה היא יותר מסליחה, כי מראה על השתתפות בצער ורצון אמיתי לעזור]. גם שרה בצדקותה סלחה להם, למרות שצערה היה אפילו גדול יותר. ילדים, יש לנו כאן זכות מיוחדת להיפגש עם הצדיקות המיוחדת של אברהם ושרה! מי שהיה חי באותו זמן בכלל לא היה ברור שיסכים לסלוח על מעשה שכזה! אך אברהם ושרה שנגרם להם צער עצום ועוגמת נפש גדולה סולחים בלב שלם לגמרי ואפילו מרגישים בלב צער בעבור מה שנגרם לאבימלך ובני ביתו!

יח כִּֽי־עָצֹ֤ר עָצַר֙ ה' בְּעַ֥ד כָּל־רֶ֖חֶם לְבֵ֣ית אֲבִימֶ֑לֶךְ עַל־דְּבַ֥ר שָׂרָ֖ה אֵ֥שֶׁת אַבְרָהָֽם׃ {ס}

(יח) בזכות סליחתם ותפילת אברהם, ה' ריפא מיד את אשת אבימלך ושפחותיו, שיוכלו ללדת, ואת אבימלך עצמו, שאף הוא חלה מאוד (רש"י). ה' שומע לתפילות הצדיקים מיד!

[רחם = מקום בבטן האם, בו גדל התינוק].

7.  הולדת יצחק (הרב יורם עושה בכתה משתה גדול והילדים באים כמלכים ובאמצע הרב נכנס ומציג גם את עוג מלך הבשן)

[פרק כא]

א וַֽה' פָּקַ֥ד אֶת־שָׂרָ֖ה כַּֽאֲשֶׁ֣ר אָמָ֑ר וַיַּ֧עַשׂ ה' לְשָׂרָ֖ה כַּֽאֲשֶׁ֥ר דִּבֵּֽר׃

(א) וה' זכר את שרה ועשה ה' לשרה כפי אשר דיבר והבטיח לאברהם (רש"י).

סוף סוף, אחרי הרבה שנים של עקרוּת, ציפייה ותפילות, ה' מקיים את הבטחתו לאברהם (בברית המילה) "אבל שרה אשתך יולדת לך בן" (בראשית י"ז, י"ט) – ונולד יצחק! [להזכיר את הפסוקים שבברית המילה, המלאים אהבת ה' לאברהם ובחירתו בו ובזרעו לעם, "ואת בריתי אקים את יצחק". ההבטחות שם מתממשות כאן! בפס' אלו ממש מתחיל להתקיים "ואעשך לגוי גדול", עם שימשיך את דרכו של אברהם בשמירת דרך ה' ועשיית צדקה ומשפט].

ביצחק הנולד תתגלה בחירת ה' בעם ישראל להיות לו לעם, וכן הבטחת הארץ לזרע אברהם. מזרע יצחק גם עתידים לצאת המלכים השולטים בעמים ומשפיעים עליהם – "מלכי עמים ממנה יהיו".

מודגש בפסוק שה' מקיים דברו ("כאשר אמר... כאשר דיבר"), כדי להדגיש את הפלא שבדבר: הולדת בן להורים כל כך זקנים עשתה רושם גדול בארץ, וגרמה התפעלות רבה שהביאה את עמי כנען להתעלות ולהבנה שאין גדול כאלוקי אברהם (ע"פ רשב"ם).

ב וַתַּהַר֩ וַתֵּ֨לֶד שָׂרָ֧ה לְאַבְרָהָ֛ם בֵּ֖ן לִזְקֻנָ֑יו לַמּוֹעֵ֕ד אֲשֶׁר־דִּבֶּ֥ר אֹת֖וֹ אֱלֹקִֽים׃

(ב) איזה פלא! שרה ילדה בן לאברהם שהיה כל כך זקן, בן 100 שנה! גם היא היתה מאוד זקנה – בת 90! אלו גילאים שבהם כבר לא יולדים בדרך הטבע.

כמה חיכו לבן הזה, כמה תפילות התפללו עליו שייוולד! אמנם כבר נולד ישמעאל, אבל להגר; אברהם ושרה התפללו תמיד לבן דווקא משרה, ועכשיו נענו. כמה אהבה היתה לאברהם ולשרה כלפי יצחק, אחרי כל כך הרבה הַמְתָּנָה ומתוך ידיעה שבו יתקיימו כל ברכות ה' והבטחותיו! (אור החיים הק')

זה היה בדיוק בזמן שהבטיח המלאך בשם ה': בדיוק באותה דקה, בדיוק שנה אחרי ביקור המלאכים בבית אברהם (ע"פ רש"י).

ג וַיִּקְרָ֨א אַבְרָהָ֜ם אֶֽת־שֶׁם־בְּנ֧וֹ הַנּֽוֹלַד־ל֛וֹ אֲשֶׁר־יָֽלְדָה־לּ֥וֹ שָׂרָ֖ה יִצְחָֽק׃

(ג) אברהם מקיים את מצות ה' שאמר לו בברית המילה "וקראת את שמו יצחק", וקורא לבנו בשם זה.

ד וַיָּ֤מָל אַבְרָהָם֙ אֶת־יִצְחָ֣ק בְּנ֔וֹ בֶּן־שְׁמֹנַ֖ת יָמִ֑ים כַּֽאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה אֹת֖וֹ אֱלֹקִֽים׃

(ד) אברהם מל את יצחק בנו ע"פ ציווי ה' כשהגיע לגיל 8 ימים.

כבר ראינו באיזו שמחה ובאיזו התלהבות אברהם מל את עבדיו ואת ישמעאל. עכשיו, כשזכה לבוא ולמול את יצחק, ולקיים בו את הברית אשר ציוה ה' שתהיה חקוקה בבשרנו ודאי היה שמח מאוד על אחת כמה וכמה.

ה וְאַבְרָהָ֖ם בֶּן־מְאַ֣ת שָׁנָ֑ה בְּהִוָּ֣לֶד ל֔וֹ אֵ֖ת יִצְחָ֥ק בְּנֽוֹ׃

(ה) התורה מזכירה פה בפעם השלישית את המילה "בנו", להדגיש את אהבתו הגדולה של אברהם ליצחק, שנולד לו שלא כדרך הטבע (אברבנאל).

ו וַתֹּ֣אמֶר שָׂרָ֔ה צְחֹ֕ק עָ֥שָׂה לִ֖י אֱלֹקִ֑ים כָּל־הַשֹּׁמֵ֖עַ יִֽצְחַק־לִֽי׃

(ו) שרה מלאת שמחה ואומרת: ה' עשה לנו דבר פלאי וחריג, זהו פלא כה עצום שמרוב הפליאה אנשים פשוט מתחילים לצחוק ולשמוח (אונקלוס, ת"י, רשב"ם).

חז"ל מלמדים אותנו שזה לא היה רק מרוב תדהמה, אלא גם כל השומע יתמלא שמחה! כל יושבי הארץ שמחו וחגגו באותו יום שבו נולד יצחק.

למה? למה כולם שמחים שלשרה ואברהם נולד בן? מה אכפת לאחרים?

שתי תשובות בדבר: [א] אברהם ושרה לא היו "סתם" אנשים, אלא אנשים מוכרים ומוערכים מאוד בסביבתם. שמחת האחרים נבעה מההערכה של כולם על מעשיהם הטובים, על עזרתם לבני אדם, על צדקותם ויראתם את ה'; [ב] באותו יום קרו עוד הרבה ניסים: הרבה עקרות נפקדו וילדו, הרבה חולים התרפאו, הרבה חרשים החלו לשמוע, הרבה עיוורים החלו לראות, הרבה תפילות נענו, ושמחה גדולה היתה בעולם (רש"י) ולכולם היה ברור שהניסים הגדולים הללו באו בזכות הנס של אברהם ושרה! (בעל הליקוטים על חומש רב פנינים)

כל העולם נהנה מהולדת יצחק, מכיוון שזה לא סתם שבאותו יום יש ברכה כל כך גדולה- זהו היום שבו מתחילת ההופעה של עם ישראל! וכשעם ישראל מופיע בעולם אז שמחה מופיעה בעולם!

ז וַתֹּ֗אמֶר מִ֤י מִלֵּל֙ לְאַבְרָהָ֔ם הֵינִ֥יקָה בָנִ֖ים שָׂרָ֑ה כִּֽי־יָלַ֥דְתִּי בֵ֖ן לִזְקֻנָֽיו׃

(ז) עוד אמרה שרה: מי היה פעם אומר לאברהם שאני הזקנה אוכל להניק בנים כאישה צעירה? אף אחד לא חשב שזה יכול לקרות, איש לא האמין! אפילו לא בדרך נחמה לא חשבו לומר כן (רמב"ן). עכשיו, כמו שאני יכולה להניק אחד אזי אפילו הרבה בנים אוכל להניק, אם ארצה! (רד"ק) כעת כולם יודעים כי ה' הוא האלקים ואין גדול כמוהו (רשב"ם).

ח וַיִּגְדַּ֥ל הַיֶּ֖לֶד וַיִּגָּמַ֑ל וַיַּ֤עַשׂ אַבְרָהָם֙ מִשְׁתֶּ֣ה גָד֔וֹל בְּי֖וֹם הִגָּמֵ֥ל אֶת־יִצְחָֽק׃

(ח) ה' היטיב ועשה עם שרה חסד גדול ועל אף שהייתה זקנה היא הניקה את יצחק עד שהיה בן שנתיים!! (שזה הגיל שבו התינוקות מפסיקים לינוק) (אלשיך).

רק כשהגיע יצחק לגיל שנתיים, נגמל מן היניקה מאמו, ואז עשה אברהם משתה גדול. למה?

א.       בשמחתו הרבה, רצה אברהם לשמוח עם אנשים רבים יחד (רלב"ג), ועשה כן ביום גמילתו מהיניקה, שאז מסתיים מעין שלב בגדילת הבן (שאז מתחזקת במיוחד אהבת האב לבן (רד"ק) אז מתחיל הבן לדבר וראוי לחינוך באותיות (רמח"ל) עד אז הבן עדיין מחובר לאמו, כהיריון "מבחוץ").

ב.       אברהם רצה להודות ולהלל לה' על הטובה הגדולה והנס הגדול שעשה להם (אברבנאל).

במשתה זה היו גדולי עולם: היו שָׁם שֵׁם [=מלכיצדק מלך ירושלים!] ועבר הצדיקים, כל מלכי כנען – 31 מלכים (שהרי הרבה מלכים רצו חלק בארץ ישראל הטובה) – וביחד איתם שרי הצבאות שלהם. המלכים הללו הגיעו עם נשותיהם ושרי צבאותיהם מכל קצות הארץ! כל מלך הגיע עם מלווים ופמליות מלכותיות, לראות את הפלא הגדול שעשה ה' עם אברהם אוהבו ואהובו.

איזה משתה גדול ערך אברהם לכולם [ודאי היה מכובד מאוד באוכל וכלים, שהרי היה אברהם עשיר גדול וחגג את לידת בנו החשוב שנולד לו בגיל 100! אבל גם היה המשתה גדול במובן הרוחני]! המאורע הגדול ומארגניו (=אברהם ושרה, כמובן) השפיעו מאוד על המלכים והאורחים האחרים, וגרמו לכולם לְהִתְעַלּוּת גדולה והכירו כי ה' הוא האלקים ואין גדול כמוהו. כולם הבינו לצערם שאברהם אכן צודק, ה' הוא האלקים ויש עם ישראל בעולם. עם ישראל התחיל להופיע!

[אפשר לארגן משתה בפועל – שהילדים באים מחופשים למלכים לכבודו של אברהם. אפשר להוסיף דמות שתכנס בתור עוג מלך הבשן ותכנע לפני אברהם כשהיא תראה את דמות דיוקנו של יצחק שדומה לאברהם]

8.  גירוש ישמעאל

"טיול במחשבה" – נעצום את העיניים ונדמיין: אברהם ממהר ממקום למקום באוהלו: יש אורחים! לפני אחד השולחנות יושבים כמה אורחים שבאו מדרך רחוקה. כבר הוגשו מיני מאכלים קטנים המעוררים את התיאבון – קערות עם פירות טריים, ירקות חתוכים ומתובלים, שתייה קרה בטעמים שונים (מים, חלב, אולי עוד דברים). אברהם מדי פעם מגיע לשולחן עם מנה נוספת, כל אחת גדולה מקודמתה. מתעניין בחיוך ובמאור פנים: האם חסר לכם משהו? טעמתם מזה? ומזה? תרצו שאציע לכם מזרונים נוחים למנוחת צהריים? והאורחים נהנים מכל רגע, פיהם מלא אוכל, משתאים כמה טוב יכולים אנשים לעשות... כבר עולים בליבותיהם הרהורים של שינוי גדול בחיים: אולי לבוא ללמוד קצת מהאיש הגדול הזה, מהצדיק המדהים הזה שכל כך רוצה לעשות טוב לאחרים?...

באותו זמן מסתובב באזור לא פחות מאשר – ישמעאל. לישמעאל הייתה אומנם מידה טובה והוא היה מקשיב לדברי אמו אך מידה רעה הייתה לו- שהיה מתנהג בליצנות. הוא היה צוחק ומתבדח על לימוד התורה והמוסר שאברהם אבינו ניסה ללמד בבית (ליקוטי אנשי שם). וכפי שהיה ישמעאל צוחק ומתבדח על קיום התורה והמצוות כך היה גם צוחק על כך שארץ ישראל תהיה רק לעם ישראל. והיה אומר לכולם- ברור שארץ ישראל היא לצאצאי אברהם, ואני הבכור ולכן ברור שאקבל פי 2!!

בזמן המשתה ישמעאל נמצא בחוץ (רמב"ן), צוחק ואומר לכולם בקול- ברור שהארץ היא רק לי ולצאצאי! כמה שאברהם מנסה ללמדו תורה ומוסר, מה מותר ומה אסור ואיך נכון לנהוג ולהתנהג – הכל נדחה ולא מתקבל אלא "זוכה" להערות ציניות וצחקניות. כך אי אפשר ללמוד תורה! כך לא נעשים אנשים טובים יותר! צריך ללמוד ברצינות!

ט וַתֵּ֨רֶא שָׂרָ֜ה אֶֽת־בֶּן־הָגָ֧ר הַמִּצְרִ֛ית אֲשֶׁר־יָֽלְדָ֥ה לְאַבְרָהָ֖ם מְצַחֵֽק׃

(ט) שרה רואה את התנהגותו הרעה של ישמעאל. כמו שאמרנו, אברהם היה מנסה ללמדו מהי דרך ה' ואיך נכון להתנהג, והוא מצדו כלל לא הוטרד מזה – על הכל היה צוחק, מכל דבר של מוסר היה עושה ליצנות ולא רוצה לקבלם. אדם חוטא ששומע דברי מוסר ותוכחה עשוי להתרשם מהם ולתקן דרכיו, אבל הלץ – הנוהג כליצן – צוחק על הנוזף בו ולא מקבל כלל דבריו. כך היה ישמעאל: עובר עבירות ולא קשוב לתוכחות ולדברי מוסר.

מלבד זאת היה ישמעאל רב עם יצחק על ירושת אביהם אברהם. כבר כשיצחק נולד הוא היה בטוח שהוא הבן החשוב כי הוא הבכור, ולכן מגיע לו פי שניים בירושה. כשראה את השמחה סביב לידת יצחק ואת המשתה הגדול שערכו לכבודו – היה אומר לכולם שהם שוטים [כי הבין שמטרת הדברים להראות שיצחק הוא הבן החשוב]: אני הבכור, ולא אתן ולא אסכים ליצחק להיות ממשיכו של אברהם! אני אירש פי שניים ממנו! (רש"י) וכך בכל דבר היה ישמעאל מזלזל, לועג וצוחק.

כששרה ראתה כמה הוא פרא אדם, לץ ומזלזל, עובר עבירות ולא מקבל מוסר היא הבינה היטב לאיפה הדברים יובילו ולכן לא יכלה לשבת בשקט(ליקוטי אנשי שם):

י וַתֹּ֨אמֶר֙ לְאַבְרָהָ֔ם גָּרֵ֛שׁ הָֽאָמָ֥ה הַזֹּ֖את וְאֶת־בְּנָ֑הּ כִּ֣י לֹ֤א יִירַשׁ֙ בֶּן־הָֽאָמָ֣ה הַזֹּ֔את עִם־בְּנִ֖י עִם־יִצְחָֽק׃

(י) שרה אומרת לאברהם, שיש לגרש את ישמעאל מביתם. היא חוששת משני דברים עיקריים: [א] שהוא ישפיע על יצחק בנם לרעה, ויגרום לו לעשות עבירות ומעשים רעים ולא לקבל מוסר (צרור המור); [ב] שהוא ייקח פי שניים מירושת אברהם וישאיר ליצחק את החלק הקטן, או שאפילו ייקח הכל לעצמו. שרה יודעת שדווקא יצחק הוא המשך בית אברהם, ממנו ייצא הגוי הגדול ובו יתקיימו כל הבטחות ה', וממילא הוא זה שראוי לרשת את אביו (רש"י).

כמובן, שרה אינה חסרת רחמים כלפי ישמעאל, אך היא אוהבת את בנה וחוששת מאוד מההשפעה הרעה עליו. ועוד יותר מזה- היא דואגת לכך שהמשכו של אברהם יהיה באמת דווקא מיצחק ולא כפי שישמעאל מנסה לדחוף שהוא יהיה ממשיך דרכו של אברהם.

את הגר היא דורשת לגרש דווקא מתוך דאגה לישמעאל, שלא ימות במדבר (רמב"ן). ואולי גם חשבה שאת דברי ישמעאל בעניין הירושה הוא שמע מאמו (ספורנו) וגם האמינה שמעשה הגירוש יזעזע אותם ויגרום לישמעאל לחזור בתשובה (ליקוטי אנשי שם).

איך מרגיש אברהם ביחס לזה?

יא וַיֵּ֧רַע הַדָּבָ֛ר מְאֹ֖ד בְּעֵינֵ֣י אַבְרָהָ֑ם עַ֖ל אוֹדֹ֥ת בְּנֽוֹ׃

(יא) שני דברים היו קשים מאוד לאברהם והיו רעים בעיניו: [א] שבנו ישמעאל יצא לתרבות רעה ומתנהג באופן שלילי ולא טוב; [ב] בקשת שרה שיגרש את אשתו השניה ואת בנם, שעם כל זה שהיה חוטא – עדיין אברהם אוהב אותו מאוד, שהרי זהו בנו. הוא גם עדיין קיווה שיצליח לשכנעו לתקן דרכיו והתנהגותו (רש"י, רד"ק).

יב וַיֹּ֨אמֶר אֱלֹקִ֜ים אֶל־אַבְרָהָ֗ם אַל־יֵרַ֤ע בְּעֵינֶ֨יךָ֙ עַל־הַנַּ֣עַר וְעַל־אֲמָתֶ֔ךָ כֹּל֩ אֲשֶׁ֨ר תֹּאמַ֥ר אֵלֶ֛יךָ שָׂרָ֖ה שְׁמַ֣ע בְּקֹלָ֑הּ כִּ֣י בְיִצְחָ֔ק יִקָּרֵ֥א לְךָ֖ זָֽרַע׃

(יב) ה' אומר לאברהם לשמוע בקול שרה, שהיא צודקת! איזו גְּדֻלָּה, חכמה וצדקות יש לשרה! ה' בעצמו מאשר את דבריה! [בכל התורה ה' מצדיק בשר ודם רק כאן ואצל בנות צלפחד!] אשריה של שרה שזכתה לרוח הקודש המיוחדת ולכוון לדברי ה'! (ע"פ רש"י)

ה' אומר - שרה צודקת כי באמת יצחק הוא הנקרא זרע שלך, ובו יתקיימו ההבטחות שאמרתי "לזרעך" [אמנם גם  ישמעאל הוא מזרע אברהם, אבל עיקר הזרע הוא יצחק!] (רשב"ם, רלב"ג, הנצי"ב). וכמו שכבר הודיע ה' לאברהם כשציווה אותו על ברית המילה- "וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ לְדֹרֹתָם לִבְרִית עוֹלָם לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹקִים וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ" (לעיל י"ז, ז').

יג וְגַ֥ם אֶת־בֶּן־הָֽאָמָ֖ה לְג֣וֹי אֲשִׂימֶ֑נּוּ כִּ֥י זַרְעֲךָ֖ הֽוּא׃

(יג) ואל תדאג, אברהם, בגלל הגירוש הזה! גם ישמעאל יחיה ויהיה לעם רב, אך לא בזכות שהוא ראוי לכך אלא בגלל שבסופו של דבר הרי הוא זרעך (רד"ק, ספורנו).

משימה קשה ביותר יש לאברהם אבינו – עליו לשלוח את הגר אשתו וביחד איתה את בנו- ישמעאל. כיצד יפעל אברהם?

יד וַיַּשְׁכֵּ֣ם אַבְרָהָ֣ם ׀ בַּבֹּ֡קֶר וַיִּֽקַּֽח־לֶחֶם֩ וְחֵ֨מַת מַ֜יִם וַיִּתֵּ֣ן אֶל־הָ֠גָר שָׂ֧ם עַל־שִׁכְמָ֛הּ וְאֶת־הַיֶּ֖לֶד וַֽיְשַׁלְּחֶ֑הָ וַתֵּ֣לֶךְ וַתֵּ֔תַע בְּמִדְבַּ֖ר בְּאֵ֥ר שָֽׁבַע׃

(יד) אברהם אמנם מרגיש כמה קשה מאוד לשלוח את אשתו-שפחתו ואת בנו, אבל מכיוון שזו מצות ה' – הוא משכים בבוקר מוקדם, מתגבר ומזדרז לקיים צו ה'.

אברהם לוקח לחם וְחֵמַת מים בכמות שמספיקה להליכה במדבר עד מקום יישוב קרוב, ונותנם להגר ולישמעאל, מתוך שמרחם עליהם (ראב"ע). לכן גם לא נותן להם יותר מדי, כדי לא להכביד עליהם בהליכתם (רד"ק). את הציוד הוא מניח על כתף הגר, בצדקותו, שלא תצטרך להתכופף כדי להרים אך מצד שני גם כדי להדגיש להגר באיזה מעמד היא מגורשת- לא כגבירת הבית אלא כשפחה, וכך גם בנה (ת"י, ספורנו, נצי"ב). כמובן, עם כל זה הוסיף ונתן להם גם כסף וזהב, שלא לשלח אותם בלי כלום (רד"ק, ראב"ע). לאחר מכן שילח אותם אברהם וליווה אותם חלק מן הדרך, בטוב ליבו ומדאגתו להם (רד"ק, ספורנו).

אברהם גירש את ישמעאל, וכך היה ברור לכל העולם (כולל הגר וישמעאל) וכמובן לשרה ויצחק - ישמעאל לא יקבל דבר מירושת אברהם! ובעיקר, לא יקבל חלק בארץ ישראל בה תתממש הבטחת ה' לאברהם להקים לו עם!

הגר הלכה עם ישמעאל, מעשה הגירוש גרם לה לזעזוע עמוק – היא לא הגבירה! לא ממנה יצא עם ישראל! דבר זה גרם לה לא לשים לב להיכן היא צועדת והיא לבסוף לא ידעה את הדרך במדבר ותעתה בו.

טו וַיִּכְל֥וּ הַמַּ֖יִם מִן־הַחֵ֑מֶת וַתַּשְׁלֵ֣ךְ אֶת־הַיֶּ֔לֶד תַּ֖חַת אַחַ֥ד הַשִּׂיחִֽם׃

(טו) מכיוון שלא הלכה בדרך הנכונה ממילא המים נגמרו בשלב מסוים, וישמעאל נחלש ונהיה חולה מרוב צמא, ולא יכול ללכת, עד שנאלצה הגר לשאת אותו (רשב"ם, חזקוני). כשראתה שאינה מוצאת מים (רד"ק) ושישמעאל נעשה חולה מאוד (ראב"ע) – השליכה אותו בצל אחד השיחים, שלא יסבול מהשמש (אברבנאל, הנצי"ב).

טז וַתֵּלֶךְ֩ וַתֵּ֨שֶׁב לָ֜הּ מִנֶּ֗גֶד הַרְחֵק֙ כִּמְטַֽחֲוֵ֣י קֶ֔שֶׁת כִּ֣י אָֽמְרָ֔ה אַל־אֶרְאֶ֖ה בְּמ֣וֹת הַיָּ֑לֶד וַתֵּ֣שֶׁב מִנֶּ֔גֶד וַתִּשָּׂ֥א אֶת־קֹלָ֖הּ וַתֵּֽבְךְּ׃

(טז) הגר לא רצתה לראות את בנה במצבו הקשה (כשהוא הולך למות) ולכן התרחקה מרחק מסוים [כמו פעמיים המרחק של יריית חץ על ידי קשת (רש"י)]. זהו מעשה לא טוב! היא חושבת על טובת עצמה (הנצי"ב) זהו ממש מעשה של אכזריות! אם רחמנית צריכה להתגבר על הקושי הרגשי הזה ולשבת ליד הילד, כדי להרגיעו, לעודדו ולחזקו, בדיבורים ובחיבוקים! (ע"פ האברבנאל) הגר ישבה רחוק, ובכתה מצער על בנה ובתפילה לה' שיושיע ויציל אותו. וישמעאל, גם ישמעאל בכה והתפלל אל ה' (ע"פ האלשיך ורש"י על הפס' הבא).

יז וַיִּשְׁמַ֣ע אֱלֹקִים֮ אֶת־ק֣וֹל הַנַּעַר֒ וַיִּקְרָא֩ מַלְאַ֨ךְ אֱלֹקִ֤ים ׀ אֶל־הָגָר֙ מִן־הַשָּׁמַ֔יִם וַיֹּ֥אמֶר לָ֖הּ מַה־לָּ֣ךְ הָגָ֑ר אַל־תִּ֣ירְאִ֔י כִּֽי־שָׁמַ֧ע אֱלֹקִ֛ים אֶל־ק֥וֹל הַנַּ֖עַר בַּֽאֲשֶׁ֥ר הוּא־שָֽׁם׃

(יז) ה' שומע לתפילת ישמעאל החולה ומלאך ה' מתגלה אל הגר ומודיע לה שלא תחשוש כי ה' כבר שמע לתפילת ישמעאל שנמצא במצב כל כך קשה והצילו ממחלתו.

מכאן למדו חז"ל שתפילת החולה על עצמו יפה יותר מתפילת אחרים עליו ואף קודמת להתקבל. למה? – כי אדם הנמצא בצרה ובסכנה מתפלל בכוונה גדולה יותר ומעומק הלב (רש"י).

אם כן, מלאך ה' קורא להגר מן השמים [הפעם לא ראתה אותו, כי גורשה מבית אברהם (משך חכמה)] ואומר לה: למה את בוכה? אל תפחדי שבנך ימות, כי ה' שמע אל קול תפילתו והוא יוכל לשתות מים להרוות צימאונו באותו מקום בו הוא נמצא, בלי לטרוח ללכת למקום אחר (רמב"ן).

יח ק֚וּמִי שְׂאִ֣י אֶת־הַנַּ֔עַר וְהַֽחֲזִ֥יקִי אֶת־יָדֵ֖ךְ בּ֑וֹ כִּֽי־לְג֥וֹי גָּד֖וֹל אֲשִׂימֶֽנּוּ׃

(יח) ממשיך המלאך לומר להגר: קומי ושאי את ישמעאל אחרי שישתה (רמב"ן), ותחזיקי את ידך בו- כלומר שהוא יבריא לגמרי עד כדי שאת תֵּעָזְרִי בו ותחזיקי בו בידך (הנצי"ב) והוא יינצל ויהיה לעם גדול כמו שה' הבטיח לאברהם "ולישמעאל שמעתיך, הנה בירכתי אותו והפריתי אותו..." (בראשית י"ז, כ').

יט וַיִּפְקַ֤ח אֱלֹקִים֙ אֶת־עֵינֶ֔יהָ וַתֵּ֖רֶא בְּאֵ֣ר מָ֑יִם וַתֵּ֜לֶךְ וַתְּמַלֵּ֤א אֶת־הַחֵ֨מֶת֙ מַ֔יִם וַתַּ֖שְׁקְ אֶת־הַנָּֽעַר׃

(יט) ה' עזר להגר לשים לב ולראות שיש במקום באר נסתרת שהיתה ממש שם, שהיא לא שמה לב אליה קודם לכן (ספורנו). הגר הולכת לבאר וממלאת מים בַּחֵמֶת (=מֵימִיָה) ונתנה לישמעאל לשתות. ה' עשה כן כדי לקיים הבטחתו לאברהם "כִּי לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימֶנּוּ".

כ וַיְהִ֧י אֱלֹקִ֛ים אֶת־הַנַּ֖עַר וַיִּגְדָּ֑ל וַיֵּ֨שֶׁב֙ בַּמִּדְבָּ֔ר וַיְהִ֖י רֹבֶ֥ה קַשָּֽׁת׃

(כ) ה' הצליח את ישמעאל במעשיו עד שגדל והיה מומחה ביריית חיצים (הנצי"ב). ישמעאל בחר לא להתפרנס מעבודת כפיים אלא לשבת במדבר ולשדוד ולגזול את העוברים שם. התקיים בו מה שנאמר עליו "פרא אדם, ידו בכל" (לעיל ט"ז, י"ב).

"רובה קשת" = אדם שאומנותו לירות חצים בקשת (רש"י).

כא וַיֵּ֖שֶׁב בְּמִדְבַּ֣ר פָּארָ֑ן וַתִּֽקַּֽח־ל֥וֹ אִמּ֛וֹ אִשָּׁ֖ה מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃

(כא) ישמעאל קובע את מגוריו במדבר בו ישב שנקרא 'מדבר פארן'. הגר הביאה לו אישה ממצרים, שם גדלה ושם נמצאת משפחתה. בסופו של דבר אנחנו רואים, הגר תמיד קשורה למקום ממנו נולדה- למצרים (רש"י).

9.  אברהם כורת ברית עם אבימלך

באותו זמן, לאחר שהניצחון האדיר על 4 המלכים התפרסם בכל הארץ, ולאחר שאברהם לא נפגע כלל מהקירבה לאנשי סדום, ולאחר שקרה מה שקרה בבית אבימלך בגלל לקיחת שרה ולאחר הנס הגדול שבלידת יצחק כשאברהם ושרה זקנים באים בימים, התפרסם שם אברהם בעולם (מתקיים "ואגדלה שמך"!). רושם גדול במיוחד היה מניצחונו על ארבעת המלכים הגיבורים [עד שרצו להמליכו על כולם] ומלידת יצחק בגיל כה מופלג (רש"י, רשב"ם). דברים אלו הביאו אנשים רבים להבנה שה' אוהב את אברהם ומיטיב עמו למעלה מדרך הטבע.

כב וַֽיְהִי֙ בָּעֵ֣ת הַהִ֔וא וַיֹּ֣אמֶר אֲבִימֶ֗לֶךְ וּפִיכֹל֙ שַׂר־צְבָא֔וֹ אֶל־אַבְרָהָ֖ם לֵאמֹ֑ר אֱלֹקִ֣ים עִמְּךָ֔ בְּכֹ֥ל אֲשֶׁר־אַתָּ֖ה עֹשֶֽׂה׃

(כב) גם אבימלך מלך גרר, בה כעת שוכן אברהם, התרשם מאוד מהדברים, והבין שה' עם אברהם בכל מעשיו. הוא מחליט לבוא אל אברהם לכרות עמו ברית. איזה כבוד היה זה באותו ביקור! מלך של עיר גדולה יחד עם שר צבאו [שנחשב השני בגדולתו למלך] באים בעצמם לאוהלו של אברהם כדי לכרות עמו ברית! הם רוצים לכבד את אברהם, ולכן באים אליו ולא מזמינים אותו אליהם (אברבנאל, ספורנו).

אבימלך אומר לאברהם: ה' איתך בכל מעשיך!

כג וְעַתָּ֗ה הִשָּׁ֨בְעָה לִּ֤י בֵֽאלֹקִים֙ הֵ֔נָּה אִם־תִּשְׁקֹ֣ר לִ֔י וּלְנִינִ֖י וּלְנֶכְדִּ֑י כַּחֶ֜סֶד אֲשֶׁר־עָשִׂ֤יתִי עִמְּךָ֙ תַּֽעֲשֶׂ֣ה עִמָּדִ֔י וְעִם־הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁר־גַּ֥רְתָּה בָּֽהּ׃

(כג) אבימלך מבקש מאברהם: הישבע לי שלא תבגוד (רס"ג) בי, בְּבָנַי או בִּנְכָדַי (אונקלוס) ותשיב לי רעה במקום הטובה שעשיתי לך, ותגרש אותי. אלא כמו שאני עשיתי איתך חסד ונתתי לך מקום לגור כך תעשה אתה איתי חסד ועם הארץ בה אֲנָשַׁי גרים (בעל הליקוטים על חומש רב פנינים).

על איזו טובה מדבר אבימלך?

• אבימלך מתכוון לכך שנתן לאברהם לגור בארצו ואף התיר לו לבחור היכן לגור (רש"י).

למה אבימלך פתאום מגיע במיוחד עד לאברהם?

• אבימלך ושר צבאו פוחדים מאברהם כי הם שמעו על כל הניסים וההצלחות של אברהם- נגד 4 המלכים, מול פרעה, מה שקרה בסדום, פקידת שרה והולדת יצחק, כל אלו מראים בצורה ברורה שה' בעזרו (ספורנו). הם גם שמעו על גבורתו במלחמה נגד ארבעת המלכים, הם שמעו על 318 הלוחמים האמיצים שהכריעו את המלחמה ויודעים שה' מסייע לאברהם בכל מעשיו. על כן, הם חוששים שמא יחליט לכבוש את ארצו מידיהם [וכמובן שגם יצליח בקלות!] ואז יגרש אותם מן הארץ (רמב"ן כ"ו, כ"ו). הם גם ידעו על הבטחת ה' לאברהם על הארץ ופחדו שאברהם ירצה לממש את ההבטחה כבר עכשיו (בכור שור).

כד וַיֹּ֨אמֶר֙ אַבְרָהָ֔ם אָֽנֹכִ֖י אִשָּׁבֵֽעַ׃

(כד) אברהם מקשיב לאבימלך ומיד עונה – אני מסכים להישבע לך.

אברהם הוא בעל מידה נפלאה וגדולה של הכרת הטוב: הוא מסכים להישבע ואף לכרות ברית עם אבימלך, בגלל החסד שעשה לו בהיתר בחירת מקום המגורים. אברהם גומל טובה במעשהו לא רק עם אבימלך אלא אפילו עם בניו ונכדיו, אפילו שאבימלך גרם לו ולאשתו צער גדול בעבר ואת כל זה מוכן אברהם אבינו להישבע ולהבטיח שלא לשנות מהבטחתו! איזו הכרת הטוב! זה היסוד של כל עבודת ה'!

הקב"ה אומר למשה: "אֱמֹר אל אהרן: קַח מַטְּךָ וּנְטֵה יָדְךָ עַל מֵימֵי מִצְרַיִם, עַל נַהֲרֹתָם עַל יְאֹרֵיהֶם וְעַל אַגְמֵיהֶם... וְיִהְיוּ דָם" (שם ז, יט). ליאור עצמו אין זו מכה אלא ברכה. כל ימיו עושים אותו המצרים עבודה זרה (עי' רש"י שם ז, יז), גם פרעה נעזר בו כדי לעשות עצמו עבודה זרה (עי' רש"י שם, טו), ועכשיו מגיעה סוף סוף הזדמנות שבה שהיאור משנה את תפקידו, ומשמש מכשיר לקידוש השם – "בזאת תֵּדַע כִּי אֲנִי ה', הִנֵּה אנכי מַכֶּה בַּמַּטֶּה אשר בְּיָדִי על המים אשר בַּיְאֹר ונהפכו לדם" (שם, יז). אף על פי כן, כשה' מצוֶה את משה להכות את היאור, הוא לא מטיל את ביצוע המשימה על משה עצמו, אלא על אהרן: "ויאמר ה' אל משה: אֱמֹר אל אהרן קַח מַטְּךָ וּנְטֵה יָדְךָ עַל מֵימֵי מִצְרַיִם, עַל נַהֲרֹתָם עַל יְאֹרֵיהֶם... ויהיו דם". כך גם במכת צפרדע: "ויאמר ה' אל משה: אֱמֹר אל אהרן נְטֵה אֶת יָדְךָ בְּמַטֶּךָ עַל הַנְּהָרֹת עַל הַיְאֹרִים וְעַל הָאֲגַמִּים, וְהַעַל את הצפרדעים על ארץ מצרים" (שם ח, א). וכך גם במכה השלישית: "ויאמר ה' אל משה: אֱמֹר אל אהרן נְטֵה אֶת מַטְּךָ וְהַךְ אֶת עֲפַר הָאָרֶץ, וְהָיָה לְכִנִּם בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם" (שם, יב). מדוע מְצוה ה' שאהרן יהיה זה שיכה את היאור ואת עפר הארץ, ולא משה עצמו? מסביר רש"י (ע"פ חז"ל): "לפי שהֵגֵן היאור על משה כשנשלך לתוכו, לפיכך לא לקה על ידו לא בדם ולא בצפרדעים, ולקה ע"י אהרן" (רש"י שם ז, יט). וכן "לא היה העפר כדאי ללקות ע"י משה, לפי שהֵגֵן עליו כשהרג את המצרי ויטמנהו בחול (הגנה שהועילה למעשה רק ליום אחד, עד שהלשינו עליו לפרעה), ולקה על ידי אהרן" (רש"י שם ח, יב). למרות שהמכות הבאות על היאור ועל עפר מצרים הופכות אותם לכלי לקידוש השם, מִצִּדו של משה יש כאן פעולה הנראית על פניה כזלזול ביאור ובעפר, וכאי הכרת טובה כלפיהם על ההגנה שספקו לו בעבר, על כן מְצַוה ה' את משה שאהרן יביא עליהם את המכות הנ"ל, ולא משה עצמו.

אחר כך, בתקופה מאוחרת יותר, משה מבין כבר מעצמו יסוד זה, שלא להכות את מי שהוא חייב להכיר לו טובה, גם אם יש בהכאה זו מצוה וקידוש השם גדול. כשה' מצַוה את משה (אחרי פרשת בנות מדין): "צָרור את המדינים והכיתם אותם" (במדבר כה, יז), משה לא הולך בעצמו לקיים את הציווי, אלא שולח למשימה זו את פנחס (שם לא, ו). מדוע לא הלך לקיים את הציווי בעצמו? לפי דעה אחת בחז"ל – "מפני שנתגדל בארץ מדין, אמר: אינו בדין שאני מיצר למי שעשה בי טובה. בור ששתית ממנו – אל תזרוק בו אבן" (במדב"ר כב, ד). משה נתגדל במדיָן, מדיָן הֵגנה עליו כשברח מפני פרעה, ועל כן – למרות שה' מְצַוה להילחם במדיָן – אם אפשר לקיים מצוה זו ע"י שליח, הכרת הטוב מחייבת את משה לבחור באפשרות זו, ולא להכות את מדין בעצמו, כפי שלא הִכָּה בעצמו את היאור ואת החול במצרים.

בירושלמי מובא סיפור מעַניין בענין הכרת הטוב: מעשה ביהודי שהזמין תלמיד חכם אחד לסעוד בביתו. כשבאו להסב לסעודה, הושיב בעל הבית כלב ליד האורח! שאל האורח את בעל הבית: וכי לכך הזמנת אותי, לבזות אותי ולהושיב לידִי כלב?! אמר לו: "חס וחלילה, רבי! אלא שחייב אני טובה לכלב זה, על שהציל אותי פעם מענין רע (כפי שמבואר שם בירושלמי), לכן החלטתי לגמול עמו את הכבוד הזה, להושיבו ליד תלמיד חכם" (ירו' תרומות פ"ח סוף ה"ג). איננו יודעים אם אותו כלב נהנה מן הכבוד שניתן לו. מסתבר שהיה מעדיף לקבל עצם נוספת לארוחתו, במקום שיושיבוהו בסעודה ליד תלמיד חכם... גם מצד כבודו של החכם, לא ראוי לכאורה להכיר טובה לכלב באופן כזה. מדוע א"כ מספרים לנו חז"ל מעשה זה? מה באו ללמדנו בזה? כנראה רצו ללמדנו, עד היכן מגיע חיוב הכרת הטוב למי שגמל עמנו טובה - אפילו אם הוא כלב!

גם בדור שלנו היה חי כאן בירושלים הג"ר ישראל זאב גוסטמן זצ"ל, ראש ישיבת 'נצח ישראל', שהיה נוהג תמיד להשקות בעצמו את השיחים שעמדו בגינה של ישיבתו. למה? מפני שכשברח מוילנא (מן הקומוניסטים או מן הנאצים), השליך את עצמו בעת מנוסתו אל תחת אחד השיחים כדי להסתתר מפני רודפיו, ועל ידי זה מִלֵּט עצמו מהריגה. לכן היה מכיר כל ימיו טובה לשיחים, וכאות להכרת טובה זו היה משקה אותם בעצמו. אמנם השיחים בגינת הישיבה לא היו אותם שיחים שהצילו אותו מהריגה, שהרי השיחים שבוילנא נותרו שם והשיחים בירושלים הם אחרים, אבל מכיוון שֶׁמִּין צומח זה הציל אותו – הכיר טובה לכל אותו המין. לַשיחים לא היה, כמובן, אכפת מזה שהגרי"ז גוסטמן עצמו היה משקה אותם – היה אפשר לבקש מאחד התלמידים או מִגַּנָּן מקצועי להשקות אותם, והם היו מקבלים אותה כמות של מים. אף על פי כן, כיון שהגרי"ז גוסטמן מצידו חש הכרת טובה כלפיהם, טרח להשקות אותם בעצמו. זהו אדם גדול: מכיר טובה אפילו לשיחים שהצילו אותו, וגומל עמם טובה בעצמו כל ימי חייו!

כה וְהוֹכִ֥חַ אַבְרָהָ֖ם אֶת־אֲבִימֶ֑לֶךְ עַל־אֹדוֹת֙ בְּאֵ֣ר הַמַּ֔יִם אֲשֶׁ֥ר גָּֽזְל֖וּ עַבְדֵ֥י אֲבִימֶֽלֶךְ׃

(כה) לפני שאברהם נשבע לאבימלך, הוא מוכיח אותו – כמובן, לא בצעקות ובכעס אלא בנחת – על באר מים שגזלו עבדי המלך ממנו. אברהם אבינו מלא בישרות ועל כן אינו פוחד אלא אומר באומץ את האמת, למרות שמולו עומד מלך חשוב (רלב"ג) לאברהם חשוב לברר – האם אבימלך באמת מתקן ויש לו יראת שמיים או שזו תהיה שבועה סתמית? (ע"פ הנצי"ב)

הבאר היתה חשובה לאברהם כי ממנה היה משקה את בני ביתו ואת עוברי הדרכים העייפים והצמאים.

כו וַיֹּ֣אמֶר אֲבִימֶ֔לֶךְ לֹ֣א יָדַ֔עְתִּי מִ֥י עָשָׂ֖ה אֶת־הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֑ה וְגַם־אַתָּ֞ה לֹֽא־הִגַּ֣דְתָּ לִּ֗י וְגַ֧ם אָֽנֹכִ֛י לֹ֥א שָׁמַ֖עְתִּי בִּלְתִּ֥י הַיּֽוֹם׃

(כו) אבימלך מלך גרר מתנצל- לא ידעתי מי עשה זאת, וגם אתה אברהם אינך אומר לי במי מדובר ובכלל עד עכשיו לא שמעתי על כך. אבימלך מתכוון לומר לאברהם שכל אנשי ביתו הם כשרים ואין אפילו אחד שהוא חושד בו (ספורנו). ובכל זאת, אבימלך מקבל את התוכחה, ואף מחזיר את הבאר.

כז וַיִּקַּ֤ח אַבְרָהָם֙ צֹ֣אן וּבָקָ֔ר וַיִּתֵּ֖ן לַֽאֲבִימֶ֑לֶךְ וַיִּכְרְת֥וּ שְׁנֵיהֶ֖ם בְּרִֽית׃

(כז) אברהם רואה את השינוי ביחס כלפיו ולכן בוחר לתת לאבימלך מתנות, בדיוק כפי שנתן אבימלך לאברהם בעבר. כך כל אחד נתן לשני מתנות וזה ישמור שהאהבה בניהם תהיה שווה, ובזה כרתו ביניהם [ובין בניהם ובני בניהם] ברית של אהבה (ע"פ הנצי"ב, צרור המור).

על אף שאבימלך פגע והצר לאברהם, רוצה אברהם לכרות עימו ברית של אהבה. איזו גדלות נפש מיוחדת! כמה מידת השלום חשובה לאברהם ולמענה הוא מתאמץ!

כח וַיַּצֵּ֣ב אַבְרָהָ֗ם אֶת־שֶׁ֛בַע כִּבְשֹׂ֥ת הַצֹּ֖אן לְבַדְּהֶֽן׃

(כח) אח"כ, לוקח אברהם מתוך הצאן והבקר שנתן לאבימלך במתנה, שבע כבשות ומעמיד אותן לבדן בצד (רד"ק).

כט וַיֹּ֥אמֶר אֲבִימֶ֖לֶךְ אֶל־אַבְרָהָ֑ם מָ֣ה הֵ֗נָּה שֶׁ֤בַע כְּבָשֹׂת֙ הָאֵ֔לֶּה אֲשֶׁ֥ר הִצַּ֖בְתָּ לְבַדָּֽנָה׃

(כט) אבימלך שואל את אברהם אבינו- מדוע שמת את הכבשים הללו בצד?

ל וַיֹּ֕אמֶר כִּ֚י אֶת־שֶׁ֣בַע כְּבָשֹׂ֔ת תִּקַּ֖ח מִיָּדִ֑י בַּֽעֲבוּר֙ תִּֽהְיֶה־לִּ֣י לְעֵדָ֔ה כִּ֥י חָפַ֖רְתִּי אֶת־הַבְּאֵ֥ר הַזֹּֽאת׃

(ל) אברהם משיב שאף הן חלק מן המתנה. כלל הצאן הן בשביל לסמל את כריתת ברית האהבה בניהם. ובנוסף, כשאבימלך יקבל לידיו את 7 הכבשים תהיה עדות לשבועה שנשבעו בניהם לדורות הבאים שהם לא יפגעו זה בזה ושהבאר שייכת לאברהם וזרעו. המספר 'שבע' מזכיר את המילה 'שבועה' ובכך יהיה ברור וזכור לכולם ולדורות השבועה בין אברהם ואבימלך ובין זרעם אחריהם וכמובן שכך איש לא יערער על הבאר (רד"ק, הנצי"ב, אברבנאל).

לא עַל־כֵּ֗ן קָרָ֛א לַמָּק֥וֹם הַה֖וּא בְּאֵ֣ר שָׁ֑בַע כִּ֛י שָׁ֥ם נִשְׁבְּע֖וּ שְׁנֵיהֶֽם׃

(לא) על כן, נקרא המקום – 'באר שבע', על שם הבאר והשבועה.

לב וַיִּכְרְת֥וּ בְרִ֖ית בִּבְאֵ֣ר שָׁ֑בַע וַיָּ֣קָם אֲבִימֶ֗לֶךְ וּפִיכֹל֙ שַׂר־צְבָא֔וֹ וַיָּשֻׁ֖בוּ אֶל־אֶ֥רֶץ פְּלִשְׁתִּֽים׃

(לב) לאחר שכרתו את הברית ונשבעו בשם ה' הרי שהמקום הזה הופך למקום קדוש, לכן, חוזרים אברהם ואבימלך וכורתים ברית נוספת בניהם, כך שהברית היא במקום קדוש (הנצי"ב). לאחר מכן, אבימלך ופיכול שר צבאו חוזרים אל עבר ביתם שבגרר, אך קודם הם עוברים להסתובב ברחבי ארץ פלישתים כדי לפרסם לכולם את הזכות הגדולה שיש להם שזכו לשבועה מאת אברהם (הנצי"ב).

10. הכנסת האורחים של אברהם בבאר שבע

לג וַיִּטַּ֥ע אֶ֖שֶׁל בִּבְאֵ֣ר שָׁ֑בַע וַיִּ֨קְרָא־שָׁ֔ם בְּשֵׁ֥ם ה' אֵ֥-ל עוֹלָֽם׃

(לג) אברהם בחר לנטוע עץ אשל (אונקלוס, ראב"ע), כי הוא גדול וענפיו רחבים ומצלים הרבה. גם פירות יש לו שניתן לאוכלם. האשל הוא אחד ממיני העצים הבודדים שמסוגלים להתפתח היטב בתנאי היובש של המדבר. הוא מפריש מלח, הקולט את הלחות שבאוויר במשך הלילה, וביום הוא פולט את הלחות. לכן קריר בסביבתו הקרובה.

חז"ל מוסיפים ומלמדים אותנו שלא רק עץ אשל נטע אברהם אבינו – הוא גם נטע שאר עצי פרי: תאנים, ענבים, רימונים ועוד (רש"י). כל אורח היה שואל ומבקש מה שרצה, ואברהם היה רץ בשמחה רבה להביא מן הפרדס. כמובן, שלא רק פירות נתן לאורחים שבאו, אלא גם עוגות, בשר, ביצים ושאר מאכלים ומשקאות משובחים (ב"ר נ"ד, ו'). איזו אהבת הבריות! כמה אברהם אבינו משקיע ומתאמץ כדי להכניס אורחים בסבר פנים יפות, לדאוג להם לכל צורכיהם – החל מהכנת המקום שבו יתארחו, ממשיך להכנת השטח מסביב כדי לטעת פרדס שלם לצורך אירוח ברמה גבוהה וכמובן גם הכנסת האורחים בנעימות, בתשומת לב לכל מה שהם זקוקים. לסיום כמובן שאברהם דאג לליווי האורחים בדרכם החוצה לקראת המשך דרכם. אפילו אם הם רשעים, שהרי כולם כנעניים ועובדי עבודה זרה. כמובן, הוא היה מצטער בליבו ומתפלל עליהם שיפסיקו ללכת בדרכם הרעה ויחזרו בתשובה (ע"פ הנצי"ב). וכך מלמדים חז"ל שהמילה אשל זה גם ראשי תיבות: אכילה, שתייה, לויה (רש"י על סוטה י:).

אברהם אבינו מכבד מאוד את כולם ונותן להם להרגיש כאילו הם מלכים. הם היו נהנים מאוד מהאירוח: כמובן שנהנו מהסעודה הטובה, אך במיוחד נהנו מהאהבה, מהכבוד, ממאור הפנים ומהדאגה לכל פרט. הרגשה מיוחדת זו גרמה לאנשים רבים לשנות את התנהגותם הרעה ולהיטיב את מעשיהם.

לאחר הסעודה היו האנשים רוצים להודות לאברהם על הכל ולברך אותו, אך אברהם היה אומר להם: "וכי משלי אכלתם?! משל אלקי עולם אכלתם! הודו ושבחו וברכו למי שאמר והיה העולם!" (סוטה י':). כך היה אברהם קורא בשם ה' – שהיה מלמד את האנשים להכיר את בורא העולם! (רש"י).

{אפשר להציג בכיתה אנשים שבאים ומתארחים אצל אברהם. אמנם, הרב יורם אומר שאנחנו לא מציגים את אברהם אבינו, אך אפשר שהוא יהיה "נוכח" מהצד 'ויטע אשל בבאר שבע' - הכנסת האורחים של אברהם אבינו - הצגונת.docx}

לד וַיָּ֧גָר אַבְרָהָ֛ם בְּאֶ֥רֶץ פְּלִשְׁתִּ֖ים יָמִ֥ים רַבִּֽים׃

(לד) כך נשאר אברהם לגור בארץ פלישתים במשך שנים רבות (רש"י).

 

11. ציווי ה' לאברהם על עקידת יצחק

[פרק כב]

עשרה ניסיונות ניסה ה' את אברהם אבינו (ע"פ פירוש הרמב"ם למשנה באבות):

1. לך לך מארצך.
2. רעב רק בארץ.
3. לקיחת שרי לפרעה.
4. מלחמת המלכים.
5. לקיחת הגר לאישה.
6. ברית המילה.
7. לקיחת שרה לאבימלך.
8. גירוש הגר.
9. גירוש ישמעאל.
10. עקידת יצחק.

{חשוב לזכור! על מנת שלא לגרום ולעורר חרדה אצל הילדים נלמד את כל מעשה העקידה בבת אחת עד פס' י"ב, כולל. אחר כך, נחזור על הלימוד ביסודיות, פסוק פסוק}

כאן אנו נפגשים בניסיון העשירי, הקשה מכולם, שבו מתגלה גדולתו של אברהם בשיאה!

את פסוקי הניסיון הזה שהתנסה אברהם אנו מזכירים בכל יום לפני תפילת שחרית, ומבקשים [גם בימים הנוראים] מחילה על עוונותינו בזכות העמידה בו.

א וַיְהִ֗י אַחַר֙ הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֔לֶּה וְהָ֣אֱלֹקִ֔ים נִסָּ֖ה אֶת־אַבְרָהָ֑ם וַיֹּ֣אמֶר אֵלָ֔יו אַבְרָהָ֖ם וַיֹּ֥אמֶר הִנֵּֽנִי׃

(א) אחרי הברית עם אבימלך ומגורי אברהם בבאר שבע – ניסה ה' את אברהם (רד"ק).

זהו ניסיון שמגיע לאחר כמה וכמה דברים שעברו על אברהם אבינו וכך ה' עזר לו להתעלות מעלה מעלה במדרגות עבודת ה' – שה' בירך אותו שזרעו יהיה כמו עפר הארץ, שיזכה להרבה בנים כמו הכוכבים – כלומר, צדיקים. שיהיה אב המון גויים וִיזַכֶּה את אוה"ע להכיר את בורא העולם (ואפילו שלא יתגיירו לגמרי), אך עדיין נשאר דבר אחד אחרון שצריך להתעלות ולהתרומם ולבנות עוד מדריגה בעם ישראל (הנצי"ב).

כמו שאנו יודעים, כבר כמה פעמים שה' הבטיח לאברהם שדווקא ביצחק יקרא לו זרע. בנוסף, נזכור, שיצחק כבר אדם גדול (בן 37!) ומודע למה שקורה מסביב- אם כן, כל אלו הם סיבה שהניסיון יהיה יותר מיוחד ומופלא.

[עניין הניסיון – כפשוטו! כמו בין בני אדם שאומרים - "בא אנסה אותך ונראה אם תצליח לעשות כך וכך"]

אם התלמידים שואלים בכל זאת למה ה' צריך לנסות בן אדם, והרי הוא יודע הכל מראש – יש שלוש תשובות: א. גילוי כוחות: ה' רצה שאברהם יוציא לפועל את יכולתו, שיתגבר על הקושי הגדול ויהיה ירא ה' ביותר (עקידת יצחק, נצי"ב, רמב"ן); ב. שכר: ה' רוצה לתת שכר לאברהם על ההתגברות ועל עשיית רצון ה' למרות הקושי; ג. לימוד לאחרים: ללמד לבני האדם על ידי אברהם לאהוב את ה' בכל לבבם (רד"ק).

[אפשר לראות בנצי"ב 2 טעמים נוספים – 1) בדיקת החוזק הרוחני של אברהם. 2) לגרום לו להוסיף יותר על גבי יכולתו].

ה' פונה לאברהם ע"י קריאה בשמו, מכך שה' קורא לו בשמו עוד בטרם שמתחיל הפירוט של הציווי האלוקי אברהם מבין שבעצם ה' רוצה לומר לו משהו מיוחד (נצי"ב). וכמובן, אברהם נענה לקריאתו בהבעת מוכנות מלאה: "הנני!" – מתוך ענווה גדולה והתבטלות כלפי רצון ה' אברהם מוכן לעשות את כל דברי ה' בזריזות, וזה עוד לפני שהוא יודע במה יצווה, מבחינתו הוא יעשה כל מה שיתבקש! (רש"י, אור החיים הק')

ב וַיֹּ֡אמֶר קַח־נָ֠א אֶת־בִּנְךָ֨ אֶת־יְחִֽידְךָ֤ אֲשֶׁר־אָהַ֨בְתָּ֙ אֶת־יִצְחָ֔ק וְלֶ֨ךְ־לְךָ֔ אֶל־אֶ֖רֶץ הַמֹּֽרִיָּ֑ה וְהַֽעֲלֵ֤הוּ שָׁם֙ לְעֹלָ֔ה עַ֚ל אַחַ֣ד הֶֽהָרִ֔ים אֲשֶׁ֖ר אֹמַ֥ר אֵלֶֽיךָ׃

(ב) ה' אומר לאברהם לקחת את בנו יחידו, הלא הוא יצחק (ולא ישמעאל!) שהרי הוא היחיד שנולד מאישתו ולא מִשִׁפְחָתוֹ, וגם שה' הבטיח כי רק "ביצחק יקרא לך זרע" (רמב"ן), שהוא אוהב במיוחד, שהרי הוא בנו היחיד משרה וחיכה לו במשך הרבה מאוד שנים, וגם היה לו עונג גדול מצדקותו וטהרתו הרבה של יצחק, וביחד איתו עליו ללכת לאזור הנקרא "ארץ המוריה" [=ובה תהיה ירושלים (רש"י)] (רמב"ן). שם עליו להעלות את בנו לעולה, כלומר להקריבו לקרבן (נקפיד שלא לומר "לשחוט", מלבד בפסוק י'!).

אבל לאן בדיוק עליהם ללכת? מה הכוונה 'אחד ההרים'?

ה' אומר לאברהם שעליו להקריבו "על אחד ההרים אשר אומר אליך" – ה' בכוונה לא מגלה לאברהם, וזה כדי להגדיל שכרו, שהרי כשלא ידוע וברור מה המטרה המדויקת ולאן הולכים הדרך קשה יותר (רש"י, נצי"ב, וכפי שכבר ראינו בציווי הראשון לאברהם "לך לך").

12. הליכת אברהם בציווי ה' ועקידת יצחק

ג וַיַּשְׁכֵּ֨ם אַבְרָהָ֜ם בַּבֹּ֗קֶר וַֽיַּחֲבֹשׁ֙ אֶת־חֲמֹר֔וֹ וַיִּקַּ֞ח אֶת־שְׁנֵ֤י נְעָרָיו֙ אִתּ֔וֹ וְאֵ֖ת יִצְחָ֣ק בְּנ֑וֹ וַיְבַקַּע֙ עֲצֵ֣י עֹלָ֔ה וַיָּ֣קָם וַיֵּ֔לֶךְ אֶל־הַמָּק֖וֹם אֲשֶׁר־אָֽמַר־ל֥וֹ הָֽאֱלֹקִֽים׃

(ג) אברהם לא מתעכב לרגע: הוא קם בזריזות עם עלות השחר, ולא מחכה שעבדיו יקשרו את האוכף והציוד לחמור אלא עושה זאת בעצמו. מתוך אהבה לה' ורצון לקיים דבריו בעצמו אברהם בכלל לא חושב על כבודו ועל כך שלא ראוי שאדם כמותו יעשה פעולות שהם בכלל תפקיד של עבדים או משרתים- ככה זה כשכ"כ אוהבים, עושים הכל למען מי שאוהבים (רש"י, רד"ק). אולי גם חשש שהם יעשו זאת במהירות פחותה.

בנוסף, אברהם לא רוצה לקחת סיכון, הוא חושש שמא לא ימצא עצים במקום שאליו יגיעו ואז קיום המצווה יתעכב (רמב"ן). לכן, ברוב זריזותו, מיד אחרי שלקח את יצחק והנערים, כבר כשהם יוצאים מחוץ לעיר ולפני היציאה ממש לדרך הוא גם מבקע [=חותך] עצים לצורך ההקרבה במזבח.

נשים לב לסדר הדברים בפס'. אברהם משכים, חובש את חמורו, לוקח את הנערים, את יצחק ורק אז מבקע את העצים. למה אברהם מבקע את העצים רק בסוף, כשכולם מוכנים? אלא, שאת העצים ביקע אברהם רחוק מביתו, כדי ששרה לא תראה ותשאל מדוע אינו לוקח שה לקרבן. והרי הוא אמר לה שלוקח את יצחק ללמוד בבית מדרשם של שם ועבר, והסכימה. ובסופו של דבר אכן למד שם יצחק (הנצי"ב, תרגום ירושלמי על בראשית כ"ד, ס"ב).

כאשר הכל היה מוכן – קם אברהם בגבורה ובזריזות ויצא לדרך הארוכה.

ד בַּיּ֣וֹם הַשְּׁלִישִׁ֗י וַיִּשָּׂ֨א אַבְרָהָ֧ם אֶת־עֵינָ֛יו וַיַּ֥רְא אֶת־הַמָּק֖וֹם מֵֽרָחֹֽק׃

(ד) ה' לא הראה לאברהם מיד את ההר, שלא יאמרו שנטרפה דעתו ואם היה חושב שוב לא היה עושה זאת (רש"י). כך עברו שלושה ימים של הליכה, היו אלו ימים מופלאים בהם היה אברהם בשמחה גדולה, מוכן לנבואה ("אין שכינה שורה אלא מתוך שמחה").

בסופם נושא אברהם את עיניו ואז רואה הר שמעליו קשור ענן (=ענן נוגע בהר) אברהם מבין שזהו המקום אליו התכוון ה'.

חז"ל מלמדים אותנו שבשלב זה אמר אברהם ליצחק: אתה רואה מה שאני רואה? ענה יצחק: אני רואה הר נאה וענן קשור עליו. שאל אברהם את הנערים: אתם רואים משהו? אמרו: לא, רק מדבריות רגילים. הנערים לא יכלו לראות המראה המיוחד של ענן ה' כי ה' רצה שרק אברהם ויצחק יראו את המקום הקדוש שבו שכן ענן ה' וגם כי לא היו טהורים וצדיקים כמו אברהם ויצחק (רש"י, תנחומא).

ה וַיֹּ֨אמֶר אַבְרָהָ֜ם אֶל־נְעָרָ֗יו שְׁבוּ־לָכֶ֥ם פֹּה֙ עִֽם־הַחֲמ֔וֹר וַֽאֲנִ֣י וְהַנַּ֔עַר נֵֽלְכָ֖ה עַד־כֹּ֑ה וְנִֽשְׁתַּחֲוֶ֖ה וְנָשׁ֥וּבָה אֲלֵיכֶֽם׃

(ה) אברהם אומר לנערים: חכו פה עם החמור, ואני ויצחק נלך דרך קצרה למקום קרוב (רש"י) ונשתחווה, כלומר נתפלל לה' (ואולי מעצמם הבינו הנערים שמתוכנן גם קרבן, לפי הדברים שלקחו עמהם) ונחזור אליכם (הנצי"ב). אברהם אומר להם כך כדי שלא יבואו אחריו ויפריעו לו וימחו בו כשיעשה מצות ה' ויעלה יצחק לעולה (ספורנו, הכתב והקבלה).

ו וַיִּקַּ֨ח אַבְרָהָ֜ם אֶת־עֲצֵ֣י הָֽעֹלָ֗ה וַיָּ֨שֶׂם֙ עַל־יִצְחָ֣ק בְּנ֔וֹ וַיִּקַּ֣ח בְּיָד֔וֹ אֶת־הָאֵ֖שׁ וְאֶת־הַֽמַּאֲכֶ֑לֶת וַיֵּֽלְכ֥וּ שְׁנֵיהֶ֖ם יַחְדָּֽו׃

(ו) אברהם לוקח בעזרת יצחק את הציוד הדרוש. אברהם לוקח את עצי העולה וְשָׂם על יצחק, את האש והסכין הוא לוקח בידו. כך מתחילים אברהם ויצחק ללכת יחדיו, שמחים ומלאים אהבת ה' שממלאת את ליבם. יצחק שהולך כדי להתפלל ולהשתחוות לה' ואברהם אבינו שהולך באהבה וברצון לעשות רצון בוראו – אף שהפעם פירוש הדבר להעלות את בנו לעולה – אך הוא הולך בדיוק כמו הליכת יצחק - ברצון, שהוא לא ידע מהי מטרת ההליכה המשותפת וכך גם הולך אברהם שיודע ומבין היטב מה משמעות הדבר (רש"י).

ז וַיֹּ֨אמֶר יִצְחָ֜ק אֶל־אַבְרָהָ֤ם אָבִיו֙ וַיֹּ֣אמֶר אָבִ֔י וַיֹּ֖אמֶר הִנֶּ֣נִּֽי בְנִ֑י וַיֹּ֗אמֶר הִנֵּ֤ה הָאֵשׁ֙ וְהָ֣עֵצִ֔ים וְאַיֵּ֥ה הַשֶּׂ֖ה לְעֹלָֽה׃

(ז) יצחק מרגיש שמתרחש כאן משהו גדול ומיוחד והוא רוצה להבין מה עם אביו. השיחה בין אברהם ליצחק בנו מדגישה שאברהם לא עזב כלל את אהבתו הגדולה ליצחק אלא אף התחזק בה. אברהם כובש את רחמיו הגדולים על יצחק כדי לעשות רצון ה'. לכן עונה לו "הנני בני" – כמו שהייתי אוהבך כך אני עכשיו אוהב אותך. כיוון שיצחק הרגיש באהבתו של אביו הוא מיד פונה לשאול: הכל מוכן להקרבת קרבן, אבל איפה הקרבן עצמו? הוא עדיין לא ידע שהוא הקרבן (הנצי"ב, עולת ראיה).

ח וַיֹּ֨אמֶר֙ אַבְרָהָ֔ם אֱלֹקִ֞ים יִרְאֶה־לּ֥וֹ הַשֶּׂ֛ה לְעֹלָ֖ה בְּנִ֑י וַיֵּֽלְכ֥וּ שְׁנֵיהֶ֖ם יַחְדָּֽו׃

(ח) אברהם עונה ליצחק באהבה רבה: ה' יבחר לעצמו את השה, ואם לא יהיה שה – סימן שבך, בני האהוב, בחר הוא להיות לעולה.

אמר יצחק, בגדולתו ובמסירות נפשו: אם ה' בחר בי, הרי נפשי נתונה לו! והלך יחד עם אביו בשמחה ובגבורה רבה ובלב שלם לעשות רצון ה'- וילכו שניהם יחדיו! (רש"י, רד"ק)

ט וַיָּבֹ֗אוּ אֶֽל־הַמָּקוֹם֮ אֲשֶׁ֣ר אָֽמַר־ל֣וֹ הָֽאֱלֹקִי֒ם וַיִּ֨בֶן שָׁ֤ם אַבְרָהָם֙ אֶת־הַמִּזְבֵּ֔חַ וַֽיַּעֲרֹ֖ךְ אֶת־הָֽעֵצִ֑ים וַֽיַּעֲקֹד֙ אֶת־יִצְחָ֣ק בְּנ֔וֹ וַיָּ֤שֶׂם אֹתוֹ֙ עַל־הַמִּזְבֵּ֔חַ מִמַּ֖עַל לָֽעֵצִֽים׃

(ט) מיד כשהגיעו להר המוריה הזדרז אברהם ובנה את המזבח (שתכנן כל הדרך), ערך עליו את העצים, עקד את ידיו ורגליו של יצחק (קשירת ידיים ורגלים יחד מאחורי הגוף), והניחו על גבי העצים שעל המזבח.

י וַיִּשְׁלַ֤ח אַבְרָהָם֙ אֶת־יָד֔וֹ וַיִּקַּ֖ח אֶת־הַֽמַּאֲכֶ֑לֶת לִשְׁחֹ֖ט אֶת־בְּנֽוֹ׃

(י) כאן אברהם אבינו הקדוש עומד ברגע הגדול של הניסיון. בְּצִדְקוּתוֹ הגדולה, באהבת ה' הבוערת בלבו כמו אש וביראת ה' הטהורה שלו הוא שולח את ידו לקחת את המאכלת (=סכין, ע"ש שאוכלת את הבשר) כדי לשחוט את יצחק בנו... אברהם בוכה, עיניו זולגות דמעות על בנו, אבל לבו שמח לעשות רצון יוצרו.

האם יש עוד אדם בעולם, מאז שנברא העולם, שהיה עומד בניסיון כזה?! איזה פסוק מופלא!

יא וַיִּקְרָ֨א אֵלָ֜יו מַלְאַ֤ךְ ה' מִן־הַשָּׁמַ֔יִם וַיֹּ֖אמֶר אַבְרָהָ֣ם ׀ אַבְרָהָ֑ם וַיֹּ֖אמֶר הִנֵּֽנִי׃

(יא) אברהם כבר עמד בניסיון מה שהגביר את אהבת ה' אליו ולכן קורא לו המלאך מן השמים: "אברהם, אברהם!" – פעמיים, שזהו לשון חיבה (רש"י, כלי יקר). ועוד, שאברהם היה עסוק במצווה ומרוכז בה מאוד, והיה חשש שלא ישמע את דברי המלאך ולא ישים לב אליהם (רד"ק, כלי יקר).

ושוב אברהם עונה בענווה ובמוכנות מלאה לקיים רצון ה': "הנני".

[מרוב מעלת אברהם באותה שעה, ככהן גדול בקודש הקדשים, לא יכול המלאך להתקרב להר! (משך חכמה על כ"א י"ז)]

יב וַיֹּ֗אמֶר אַל־תִּשְׁלַ֤ח יָֽדְךָ֙ אֶל־הַנַּ֔עַר וְאַל־תַּ֥עַשׂ ל֖וֹ מְא֑וּמָה כִּ֣י ׀ עַתָּ֣ה יָדַ֗עְתִּי כִּֽי־יְרֵ֤א אֱלֹקִים֙ אַ֔תָּה וְלֹ֥א חָשַׂ֛כְתָּ אֶת־בִּנְךָ֥ אֶת־יְחִֽידְךָ֖ מִמֶּֽנִּי׃

(יב) המלאך אומר לאברהם: אל תפגע ביצחק כלל! ה' לא רוצה ומעולם לא עלה על דעתו שימיתו בשבילו בני אדם. זהו מנהג עובדי עבודה זרה, ואילו רצון ה' הוא הפוך – שיחיו ויעבדו אותו בשמחה! ה' רוצה את יצחק חי מאוד, לומד תורה ויראת ה' ומוסר את הנפש להיטיב לאחרים (גמ' תענית ד' ע"א).

מוסיף המלאך: בניסיון זה הראית כי אתה ירא ה' באמת, לא שפוחד ממנו ומעונש אלא ירא ממעלתו וגדולתו של ה', יראה אמיתית ועליונה (נדגיש שזו מעלה גדולה מאוד), עד כדי כך שאפילו את הבן היקר שכל כך חיכית לו אתה היית מוכן להקריב לפני ה' (צרור המור).

יג וַיִּשָּׂ֨א אַבְרָהָ֜ם אֶת־עֵינָ֗יו וַיַּרְא֙ וְהִנֵּה־אַ֔יִל אַחַ֕ר נֶֽאֱחַ֥ז בַּסְּבַ֖ךְ בְּקַרְנָ֑יו וַיֵּ֤לֶךְ אַבְרָהָם֙ וַיִּקַּ֣ח אֶת־הָאַ֔יִל וַיַּֽעֲלֵ֥הוּ לְעֹלָ֖ה תַּ֥חַת בְּנֽוֹ׃

(יג) אברהם רואה בשמחה שכנראה ה' זימן לו איל (=כבש גדול) אחרי שהסתבך ונאחז בקרניו בסבך העצים (ראב"ע, רש"י, הנצי"ב), ולוקח את האיל ומעלה אותו בשמחה במקום בנו.

כמובן, ברור שאם אברהם ראה את הרועה שהאייל שייך לו שהוא שילם לו כסף עבור האייל ואפילו שזו שעה מאוד מרוממת (רד"ק).

יד וַיִּקְרָ֧א אַבְרָהָ֛ם שֵֽׁם־הַמָּק֥וֹם הַה֖וּא ה' ׀ יִרְאֶ֑ה אֲשֶׁר֙ יֵֽאָמֵ֣ר הַיּ֔וֹם בְּהַ֥ר ה' יֵֽרָאֶֽה׃

(יד) אברהם קורא למקום ההוא "ה' יִרְאֶה", ובכך מתפלל שם אל ה' שיראה את העקידה הזאת שעקד את בנו האהוב, ובזכותה יסלח לבניו ובני בניו בני ישראל [לא ביקש שכר לעצמו על עמידתו בניסיון אלא לבניו!] (רש"י). וכן בכל הדורות יזכירו הבנים את היום הנורא הזה ויתפללו לה' שיראה ויסתכל על המזבח בהר המוריה ויחשוב כאילו יצחק נעקד.

מה נבנה לאחר שנים רבות על אותו הר שבו עקד אברהם את יצחק? – נבנה בית המקדש, המקום הקדוש ביותר אליו כל ישראל עולים לרגל. ובדיוק במקום בו היתה העקידה נבנה מזבח העולה, עליו זכו ישראל להקריב את קרבנותיהם, להתכפר ולהתברך מאת ה'. זו סיבה נוספת לזה שאברהם קורא למקום 'ה' יִרְאֶה'- כלומר שה' יבחר את המקום להשרות בו את שכינתו ושבו יבנו את בית המקדש ואף לדורות יאמרו 'ה' יֵרָאֶה'- שבמקום הזה ה' בוחר להתגלות.

13. השכר הגדול לאברהם ולזרעו על עמידתו בניסיון הגדול

טו וַיִּקְרָ֛א מַלְאַ֥ךְ ה֖' אֶל־אַבְרָהָ֑ם שֵׁנִ֖ית מִן־הַשָּׁמָֽיִם׃

(טו) המלאך קורא לאברהם כדי להודיעו ולבשרו על השכר הרב שזכה לו ולבניו במעשה העקידה.

טז וַיֹּ֕אמֶר בִּ֥י נִשְׁבַּ֖עְתִּי נְאֻם־ה' כִּ֗י יַ֚עַן אֲשֶׁ֤ר עָשִׂ֨יתָ֙ אֶת־הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֔ה וְלֹ֥א חָשַׂ֖כְתָּ אֶת־בִּנְךָ֥ אֶת־יְחִידֶֽךָ׃

(טז) המלאך אומר לאברהם- כך אמר ה'- "בי נשבעתי" כיוון שעשית את המעשה הגדול הזה ולא מנעת אפילו את בנך יחידך ממני- כלומר, היית מוכן להקריב אותי למען ה'! בזה המלאך מודיע כי ה' נשבע בשמו הגדול על הברכות שיפרט, שאלו ברכות שרובן כבר נאמרו, אך כעת נוספו עליהן ברכות ואף נתחזקו מאוד ובעיקר, בכך שה' נשבע בשמו הגדול הובטחה נצחיותן! – "זו היא השבועה הגדולה העומדת לעד" (ראב"ע, רמב"ן), כיון שעשה אברהם מעשה כה גדול.

יז כִּֽי־בָרֵ֣ךְ אֲבָֽרֶכְךָ֗ וְהַרְבָּ֨ה אַרְבֶּ֤ה אֶֽת־זַרְעֲךָ֙ כְּכֽוֹכְבֵ֣י הַשָּׁמַ֔יִם וְכַח֕וֹל אֲשֶׁ֖ר עַל־שְׂפַ֣ת הַיָּ֑ם וְיִרַ֣שׁ זַרְעֲךָ֔ אֵ֖ת שַׁ֥עַר אֹֽיְבָֽיו׃

(יז) עוד נוסף על הברכות שכבר נתברך אברהם הריבוי המובטח כאן: "ברך אברכך", "הרבה הרבה" – ברכה בלתי פוסקת, ברכה ועוד ברכה. וזרעו של אברהם זוכה לברכה נוספת- לא רק ככוכבים וכעפר הארץ אלא גם כחול אשר על שפת הים. כמו כן נוספה ההבטחה ש"יירש זרעך את שער אויביו" – שבניו יכבשו את ערי האויבים [ונאמר "שער" כי כשעוברים את השער של עיר במלחמה, שזה המקום הכי מוגן – כל העיר כבר נחשבת ככבושה] (רד"ק).

יח וְהִתְבָּֽרְכ֣וּ בְזַרְעֲךָ֔ כֹּ֖ל גּוֹיֵ֣י הָאָ֑רֶץ עֵ֕קֶב אֲשֶׁ֥ר שָׁמַ֖עְתָּ בְּקֹלִֽי׃

(יח) עוד מברך ה' את אברהם שלא רק "ונברכו בך כל משפחות האדמה"- שיברכו את בניהם שיזכו להיות כאברהם וזרעו אלא יותר מזה - "והתברכו בזרעך"- שבזכות זרע אברהם יזכו כל עמי הארץ לברכה וירצו להדמות להם (ת"י, ספורנו). כל זה בזכות מה? בזכות שאברהם שמע וקיים את ציווי ה'.

יט וַיָּ֤שָׁב אַבְרָהָם֙ אֶל־נְעָרָ֔יו וַיָּקֻ֛מוּ וַיֵּֽלְכ֥וּ יַחְדָּ֖ו אֶל־בְּאֵ֣ר שָׁ֑בַע וַיֵּ֥שֶׁב אַבְרָהָ֖ם בִּבְאֵ֥ר שָֽׁבַע׃{פ}

(יט) אברהם חוזר לנערים, והולך עמהם בענוותנותו הגדולה "יחדיו"- כאחד, כאילו הם שווים לו, למרות המעלה הגבוהה שזכה לה אחרי שהצליח לעמוד בניסיון הגדול. הולכים לבאר שבע, ושם יושב אברהם.

מי חסר בפסוק?

יצחק. חז"ל דורשים שיצחק לא חזר עמו, מכיוון שבעקבות העקידה החליט יצחק שהוא הולך ללמוד תורה בבית מדרשם של שם ועבר (ת"י).

למה שיצחק לא ישאר ללמוד אצל אביו?

מכיוון שעל אף אברהם אבינו היה ענק בתורה – לְשֵׁם היתה מעלה שהיה יודע ללמד, וכן שָׁם היו הרבה חברים לומדים ומחדדים זה את זה (חזקוני, מעם לועז) ובנוסף, כדי להתבונן לעומק בתורה הנלמדת טוב ללמוד משני מקומות שונים (הנצי"ב).

14. משפחת אברהם והולדת רבקה

כ וַיְהִ֗י אַֽחֲרֵי֙ הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֔לֶּה וַיֻּגַּ֥ד לְאַבְרָהָ֖ם לֵאמֹ֑ר הִ֠נֵּה יָֽלְדָ֨ה מִלְכָּ֥ה גַם־הִ֛וא בָּנִ֖ים לְנָח֥וֹר אָחִֽיךָ׃

(כ) אחרי העקידה, בדרכו חזרה לביתו, הרהר אברהם בכל המאורע: אילו היה יצחק מוקרב באמת – לא היו לו בנים! וכך לא היה לו המשך! אולי הייתי צריך להשיא לו אישה מבנות ענר, אשכול וממרא שהם צדיקים? על כן, גילגל הקב"ה את הדברים ואברהם התבשר שנולדה האישה הראויה ליצחק, והיא ממשפחתו! (רש"י) מִלְכָּה אחות שרה, שהייתה אשת נחור אחי אברהם, ילדה סוף סוף גם היא בנים (שהיתה עקרה כמו שרה וילדה בדרך נס לכבוד קירבתם אל אברהם (רמב"ן, הנצי"ב)).

כא אֶת־ע֥וּץ בְּכֹר֖וֹ וְאֶת־בּ֣וּז אָחִ֑יו וְאֶת־קְמוּאֵ֖ל אֲבִ֥י אֲרָֽם׃

כב וְאֶת־כֶּ֣שֶׂד וְאֶת־חֲז֔וֹ וְאֶת־פִּלְדָּ֖שׁ וְאֶת־יִדְלָ֑ף וְאֵ֖ת בְּתוּאֵֽל׃

(כא-כב) מכיוון שהצדיקים הם העיקר, אז נשים לב היטב מי כאן העיקר - שמונה בנים נולדו למלכה ולנחור, והקטן שבהם היה בתואל.

כאן מגיע העיקר...:

כג וּבְתוּאֵ֖ל יָלַ֣ד אֶת־רִבְקָ֑ה שְׁמֹנָ֥ה אֵ֨לֶּה֙ יָֽלְדָ֣ה מִלְכָּ֔ה לְנָח֖וֹר אֲחִ֥י אַבְרָהָֽם׃

(כג) ולבתואל נולדה רבקה. כל השמונה האלו ילדה מלכה לנחור אחי אברהם.

"כל היחוסין הללו לא נכתבו אלא בשביל פסוק זה" – רבקה היא העיקר כאן. בה בחר ה' להתחתן עם יצחק, להקים איתו את בית ישראל ולהמשיך את ברכות אברהם (רש"י).

כד וּפִֽילַגְשׁ֖וֹ וּשְׁמָ֣הּ רְאוּמָ֑ה וַתֵּ֤לֶד גַּם־הִוא֙ אֶת־טֶ֣בַח וְאֶת־גַּ֔חַם וְאֶת־תַּ֖חַשׁ וְאֶֽת־מַעֲכָֽה׃{פ}

(כד) התורה מספרת גם על בני הפילגש של נחור [=אישה ללא כתובה], כי כל אלה קרובי אברהם וראויים להידבק בזרעו, ועל כולם אמר אברהם לאליעזר עבדו "אל בית אבי תלך ואל משפחתי" (בראשית כ"ד, ל"ח) (רמב"ן).

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.