הדפס תוכן להורדת קובץ מצורף

1.     אהבת יעקב את יוסף

לאחר שהתורה עסקה בסיפור כל תולדותיו של עשו בקיצור - מי הוליד את מי ומי היו אלופים ומי היו מלכים, כעת התורה מאריכה מאוד בסיפור תולדותיו של יעקב ובניו. אפשר להסביר זאת בעזרת משל המרגלית שנפלה בחול ואדם ממשמש בחול ומחפש אותה בעזרת מסננת לאט לאט. כך הוא מנסה ומנסה עד שסוף סוף מוצא את המרגלית. אז הוא משליך את כל שאר החול וכל הדברים ושומר רק את המרגלית. כך האריכה התורה וסיפרה בקיצור על כל תולדותיו של עשו, כעת התורה מאריכה ומספרת לנו על כל מה שקרה עם יעקב ומה שקרה במשפחת יעקב באריכות גדולה (4 פרשות!) (רש"י).

פרק-לז

{א} וַיֵּ֣שֶׁב יַֽעֲקֹ֔ב בְּאֶ֖רֶץ מְגוּרֵ֣י אָבִ֑יו בְּאֶ֖רֶץ כְּנָֽעַן:

כפי שלמדנו, עשו בחר ללכת להר שעיר, להתרחק מארץ ה'. אך, יעקב, באהבתו הגדולה לארץ ה' יושב בארץ בה גרו אבותיו הקדושים, בארץ הנבחרת (ראב"ע) שהיא הראויה לו במשפט הבכורה (רשב"ם). כפי שלמדנו, יעקב נָדַר נֶדֶר לה' שכאשר יחזור לארץ ה' יתעסק רק בענייני עבודת ה'. על כן, מאז שחזר סוף סוף לבית אביו הפסיק יעקב לעסוק בקנייני העולם הזה, כפי שהיה עסוק בהם עד עכשיו- את הטיפול בכל העניינים הללו הפקיד בידי בניו. ואילו הוא התעסק כעת בשקידה עצומה אך ורק בענייני עבודת ה' (אברבנאל).

{ב} אֵ֣לֶּה | תֹּֽלְד֣וֹת יַֽעֲקֹ֗ב יוֹסֵ֞ף בֶּן-שְׁבַֽע-עֶשְׂרֵ֤ה שָׁנָה֙ הָיָ֨ה רֹעֶ֤ה אֶת-אֶחָיו֙ בַּצֹּ֔אן וְה֣וּא נַ֗עַר אֶת-בְּנֵ֥י בִלְהָ֛ה וְאֶת-בְּנֵ֥י זִלְפָּ֖ה נְשֵׁ֣י אָבִ֑יו וַיָּבֵ֥א יוֹסֵ֛ף אֶת-דִּבָּתָ֥ם רָעָ֖ה אֶל-אֲבִיהֶֽם:

ואלה תולדות יעקב- כלומר כל מה שקרה איתו ועם משפחתו עד שהגיעו לגור במצרים.

ה"סיפור" מתחיל כאשר יוסף היה בן 17 שנה, אז התחיל יוסף לצאת למרעה הצאן עם שאר אחיו. באותה תקופה הוא גדל (רד"ק) והסתובב בעיקר עם בני בלהה ובני זלפה- יוסף ברוב ענוותנותו היה מתייחס אליהם בכבוד ובאהבה על אף שלא היו מבני הגבירות [ולכן נקראו 'שפחות' (רמב"ן)]. כאשר היה חוזר מהמרעה היה מספר לאביו כל מיני דברים לא טובים על אֶחָיו מבני לאה- שאינם מתייחסים בכבוד לבני זלפה ובלהה (רש"י, רשב"ם). יוסף חשב שאם יספר לאביו אזי אביו יגער בהם ויוכיחם כדי שיחזרו לנהוג בדרך ישרה (אברבנאל, חפץ חיים). אמנם, חז"ל מלמדים אותנו שיוסף נהג שלא כהוגן כשסיפר לאביו מכיוון שהיה עליו לגשת קודם כל לאחיו ולהוכיח אותם על מעשיהם. אמנם, כמובן, שיעקב לא האמין לדברי יוסף כלל (הכתב והקבלה).

{ג} וְיִשְׂרָאֵ֗ל אָהַ֤ב אֶת-יוֹסֵף֙ מִכָּל-בָּנָ֔יו כִּֽי-בֶן-זְקֻנִ֥ים ה֖וּא ל֑וֹ וְעָ֥שָׂה ל֖וֹ כְּתֹ֥נֶת פַּסִּֽים:

ויעקב אהב והראה חיבה יתירה כלפי יוסף מכל שאר הבנים פשוט מכיוון שהוא היה לו בן זקונים- כלומר, שנולד לו לעת זקנתו (רש"י) ולכן נשאר בבית כדי לעזור לאביו ולשרתו (רמב"ן). וכך היא דרך האב- שיש לו חיבה מיוחדת לילד הכי קטן (רבנו אברהם בן הרמב"ם). נוסף לזה שיוסף הוא בנו מרחל אשתו האהובה שהייתה עקרה שנים רבות! (רלב"ג) בנוסף, מכיוון שיוסף נותר לבדו, שהרי רחל נפטרה לקח על עצמו יעקב ללמדו את כל מה שלמד משם ועבר (בעל הליקוטים על חומש רב פנינים). בזמן שלימדו, יעקב שם לב שיש ליוסף חוכמה מיוחדת, כשרונות מיוחדים ויכולת הנהגה ולכן קירב אותו יותר משאר האחים (רש"י, רמב"ן, ספורנו).

בעקבות רחמנותו הגדולה של יעקב ואהבתו לבנו הוא גם דאג לבנו לכתונת פסים מיוחדת.

{ד} וַיִּרְא֣וּ אֶחָ֗יו כִּֽי-אֹת֞וֹ אָהַ֤ב אֲבִיהֶם֙ מִכָּל-אֶחָ֔יו וַֽיִּשְׂנְא֖וּ אֹת֑וֹ וְלֹ֥א יָֽכְל֖וּ דַּבְּר֥וֹ לְשָׁלֹֽם:

שאר האחים שמו לב לאהבה המיוחדת כלפי יוסף והדבר הטריד אותם מאוד. הם חשבו שיעקב רוצה שרק יוסף ימשיך את המשפחה ולא אף אחד אחר, כפי שהיה אצל אברהם ויצחק אבות המשפחה. הם מאוד חששו שהם לא יזכו להיות שייכים לירושת ארץ ה' ולהיות גם הם עובדי ה'. האחים ראו שיוסף מספר עליהם דברים לפני אביהם והם חשבו שגם יוסף מנסה להוביל לכך שרק הוא יוביל וימשיך את המשפחה הדבר הזה היה ממש אסון בשבילם- מכיוון שלאחים היה ברור שכולם צריכים להמשיך את אביהם הצדיק יעקב. על כן, החליטו שיוסף מהווה סכנה לכל המשפחה ולכל הבנייה של עם ישראל- על כן שנאה עלתה בליבם והם תמיד חשבו כיצד יוכלו לפגוע ביוסף.

כמובן, שהאחים טעו במחשבתם- יעקב ויוסף בכלל לא חשבו שרק יוסף ימשיך את המשפחה ויבנה את עם ישראל. יוסף אף בתמימותו הרגיש אהבה גדולה לאחיו והיה ברור לו שגם שאר אחיו מרגישים אהבה כלפיו (בעל הליקוטים על חומש רב פנינים, מלבי"ם, אברבנאל).

האחים חשבו שאין זה נכון שלא לשים לב לכישרונותיהם המיוחדים של שאר האחים, לדוג'- יהודה. בעיני האחים היה מנהיג גדול מיוסף- ליהודה היו כל התכונות הנדרשות ממנהיג- אומץ, גבורה, חוכמה, לקיחת אחריות.

"הבחירה" ביוסף הטרידה מאוד את אחי יוסף שראו בבחירתו כמנהיג, סכנה גדולה לקיום של עם ישראל בהמשך הדורות.

כמובן, שלפי מה שלמדנו, האחים טעו בכך והיו צריכים לדון לכף זכות את יוסף שכלל לא רצה להנהיג את המשפחה וגם שפשוט אביו ריחם עליו על פטירת אמו.

האחים, אמנם לא נהגו כשורה בכך ששנאו את אחיהם, אך לכל הפחות אנחנו מרוויחים לראות גדלותם- שהם לא נהגו אחד בפה ואחד בלב- אלא התנהגו לפי מה שחשבו (רש"י).

2.     חלומות יוסף ושנאת האחים אותו

{ה} וַיַּֽחֲלֹ֤ם יוֹסֵף֙ חֲל֔וֹם וַיַּגֵּ֖ד לְאֶחָ֑יו וַיּוֹסִ֥פוּ ע֖וֹד שְׂנֹ֥א אֹתֽוֹ:

יוסף חלם חלום וניגש בתמימות ליבו לספרו לאחיו. יוסף היה בטוח שאם הוא יִגַּשׁ אל אחיו ויספר להם על חלומותיו זה יגרום להם להבין כמה הוא אוהב אותם ורוצה בטובתם, כפי שאחים מתנהגים זה לזה (אברבנאל). יוסף אפילו קיווה שאחיו יעזרו לו בפתרון החלום מתוך שתתעורר בניהם האהבה (אור החיים הק'). אבל, בעיני אחיו דבר זה נתפס כהוכחה נוספת לרצון יוסף ללכת בעקבות אביו ושדווקא הוא יהיה מנהיג המשפחה ועם ישראל אחר כך!

ואיך התרחש הדבר?

{ו} וַיֹּ֖אמֶר אֲלֵיהֶ֑ם שִׁמְעוּ-נָ֕א הַֽחֲל֥וֹם הַזֶּ֖ה אֲשֶׁ֥ר חָלָֽמְתִּי:

יוסף ניגש לאחיו ואמר להם- שמעו בבקשה איזה חלום חלמתי.

{ז} וְ֠הִנֵּ֠ה אֲנַ֜חְנוּ מְאַלְּמִ֤ים אֲלֻמִּים֙ בְּת֣וֹךְ הַשָּׂדֶ֔ה וְהִנֵּ֛ה קָ֥מָה אֲלֻמָּתִ֖י וְגַם-נִצָּ֑בָה וְהִנֵּ֤ה תְסֻבֶּ֨ינָה֙ אֲלֻמֹּ֣תֵיכֶ֔ם וַתִּשְׁתַּֽחֲוֶ֖יןָ לַֽאֲלֻמָּתִֽי:

ומה החלום?

הנה אנחנו מכינים ערימות חיטים בשדה ולפתע ערימת החיטים שלי נעמדת ואף זוקפת קומתה ומיד אחריה גם הערימות שלכם נעמדו, הסתובבו והשתחוו לערימה שלי (רש"י).

{ח} וַיֹּ֤אמְרוּ לוֹ֙ אֶחָ֔יו הֲמָלֹ֤ךְ תִּמְלֹךְ֙ עָלֵ֔ינוּ אִם-מָשׁ֥וֹל תִּמְשֹׁ֖ל בָּ֑נוּ וַיּוֹסִ֤פוּ עוֹד֙ שְׂנֹ֣א אֹת֔וֹ עַל-חֲלֹֽמֹתָ֖יו וְעַל-דְּבָרָֽיו:

האחים ממש לא שמחו מהחלום הזה. בעיניהם היה בחלום הזה הוכחה נוספת לתוכניות של יוסף ביחס למשפחה. על כן, האחים מגיבים ליוסף בחריפות- מה נראה לך?! אתה תהיה מלך או מושל עלינו?!?!

דבר זה, ביחד עם דברי יוסף בגנותם לפני אביהם, גרם להם להיות ממש ממש מוטרדים מרצונו של יוסף לשלוט במשפחה. לדעתם, כדי למלוך ולשלוט בעם ישראל וכדי להילחם בעמי כנען צריך תכונות של גבורה, אומץ ומנהיגות- תכונות אלו הם לא הכירו אצל יוסף.

מה היה ראוי שיעשו האחים?

היה ראוי שהאחים ידונו את יוסף לכף זכות ויבינו שכל רצונו להגביר בניהם את אחוות האחים ושיעזרו לו בפתרון חלומותיו. הוא בכלל לא חשב איך לשלוט ולמשול בהם.

{ט} וַיַּֽחֲלֹ֥ם עוֹד֙ חֲל֣וֹם אַחֵ֔ר וַיְסַפֵּ֥ר אֹת֖וֹ לְאֶחָ֑יו וַיֹּ֗אמֶר הִנֵּ֨ה חָלַ֤מְתִּי חֲלוֹם֙ ע֔וֹד וְהִנֵּ֧ה הַשֶּׁ֣מֶשׁ וְהַיָּרֵ֗חַ וְאַחַ֤ד עָשָׂר֙ כּֽוֹכָבִ֔ים מִֽשְׁתַּֽחֲוִ֖ים לִֽי:

יוסף חולם חלום נוסף, ושוב, ניגש אל אחיו ברוב תמימותו, בתקווה שיבינו כמה הוא אוהב אותם ורוצה לשמוע את פתרונם לחלום.

חלמתי חלום ובו אני רואה את השמש, הירח ואחד עשר כוכבים וכולם משתחווים לי.

{י} וַיְסַפֵּ֣ר אֶל-אָבִיו֘ וְאֶל-אֶחָיו֒ וַיִּגְעַר-בּ֣וֹ אָבִ֔יו וַיֹּ֣אמֶר ל֔וֹ מָ֛ה הַֽחֲל֥וֹם הַזֶּ֖ה אֲשֶׁ֣ר חָלָ֑מְתָּ הֲב֣וֹא נָב֗וֹא אֲנִי֙ וְאִמְּךָ֣ וְאַחֶ֔יךָ לְהִשְׁתַּֽחֲוֹ֖ת לְךָ֖ אָֽרְצָה:

בפעם הראשונה האחים פתרו את החלום בכך שאמרו שהוא מראה שיוסף ימשול עליהם. אך כעת, האחים לא רצו לפתור את החלום ולכן יוסף חוזר הביתה ומספר שוב את החלום, והפעם לאביו ולאחיו גם יחד.

יעקב מבין שהדיבורים והחלומות הללו מעוררים קנאה ושנאה כלפי בנו היקר. לכן, יעקב מיד גוער ביוסף בשביל להוציא מלב שאר בניו את הקנאה ואומר ליוסף (רש"י):

מה זה החלום הזה?! הרי אלו דברי שטות- אמך כבר נפטרה, אז איך בדיוק אבוא עם אמך ואחיך ונשתחווה לך?!

{יא} וַיְקַנְאוּ-ב֖וֹ אֶחָ֑יו וְאָבִ֖יו שָׁמַ֥ר אֶת-הַדָּבָֽר:

האחים שומעים את דברי יוסף והפתרון שאביו נתן. היה להם ברור שאם אביהם מבין שהכוונה בחלום למשפחה שֶׁמִּשְׁתַּחֲוָה ליוסף אזי אלו הם דברי אמת (מדרש לקח טוב). על כן, שוב, הקנאה עולה- נראה להם שלא רק יוסף, אלא, גם אביהם יעקב סובר שיוסף צריך להנהיג את המשפחה.

יעקב שמר את הפתרון המלא בליבו. הוא יודע שיוסף צריך להיות מנהיג, אך הוא גם יודע שגם יהודה הינו בעל כשרון הנהגה, אמנם שונה משל יוסף, אך גם הוא מנהיג גדול. יעקב שומר את הדברים בליבו וממתין להתקיימות הדברים (רש"י, ראב"ע, רשב"ם).

אם יעקב מבין כך את פירוש החלום אז למה הוא גוער ביוסף?

אלא, יעקב ראה שמתעוררת השנאה בין האחים מתוך דאגתם העמוקה לעם שעתיד לצאת ממשפחתם ולכן רצה לעורר את האהבה והאחוה בניהם. הוא קיוה שאם האחים ישמעו את הגערה זה יעזור להם להרגע בדאגתם (רש"י) ואולי גם כך יוכלו לאט לאט להבין שהדבר הוא מאת ה'.

3.     שליחת יעקב את יוסף לשכם וחיפוש אחר האחים

{יב} שני וַיֵּֽלְכ֖וּ אֶחָ֑יו לִרְע֛וֹת אֶ֗ת֗-צֹ֥אן אֲבִיהֶ֖ם בִּשְׁכֶֽם:

אחי יוסף יצאו לרעות את צאן אביהם בשכם.

{יג} וַיֹּ֨אמֶר יִשְׂרָאֵ֜ל אֶל-יוֹסֵ֗ף הֲל֤וֹא אַחֶ֨יךָ֙ רֹעִ֣ים בִּשְׁכֶ֔ם לְכָ֖ה וְאֶשְׁלָֽחֲךָ֣ אֲלֵיהֶ֑ם וַיֹּ֥אמֶר ל֖וֹ הִנֵּֽנִי:

לאחר זמן, קרא יעקב לבנו יוסף- אחיך נמצאים בשכם בשביל לרעות את הצאן. אני מבקש שתצא אליהם. יוסף נענה מיד בזריזות ובענווה - 'הנני' מוכן לשליחות.

{יד} וַיֹּ֣אמֶר ל֗וֹ לֶךְ-נָ֨א רְאֵ֜ה אֶת-שְׁל֤וֹם אַחֶ֨יךָ֙ וְאֶת-שְׁל֣וֹם הַצֹּ֔אן וַֽהֲשִׁבֵ֖נִי דָּבָ֑ר וַיִּשְׁלָחֵ֨הוּ֙ מֵעֵ֣מֶק חֶבְר֔וֹן וַיָּבֹ֖א שְׁכֶֽמָה:

אם כן, לך בבקשה ותראה מה שלום אחיך ומה שלום הצאן ותחזור אלי כדי לספר לי מה קורה. יעקב שולח את בנו מעמק חברון ויוסף, על אף שיודע שאחיו שונאים אותו ואפילו שיודע שכם רחוקה מאוד מחברון יוצא מיד ומגיע לשכם (רמב"ן).

{טו} וַיִּמְצָאֵ֣הוּ אִ֔ישׁ וְהִנֵּ֥ה תֹעֶ֖ה בַּשָּׂדֶ֑ה וַיִּשְׁאָלֵ֧הוּ הָאִ֛ישׁ לֵאמֹ֖ר מַה-תְּבַקֵּֽשׁ:

יוסף מגיע לשכם ומחפש את אחיו בשדות המרעה אך הוא לא מוצא אותם בשום מקום. יוסף הצדיק לא אומר לעצמו "טוב, אין ברירה, נחזור הביתה"... אלא להפך! ממשיך לחפש, הרי אבא ביקש ורוצה לדעת מה עם בניו- הוא חייב להצליח במשימה ולחזור הביתה רק אחרי שקיים את רצון אביו! (רמב"ן) אז, כאילו משום מקום יעקב פוגש איש. אותה דמות שמה לב שיוסף נראה כמחפש משהו או מישהו ועל כן פונה אל יוסף בשאלה- "מה אתה מחפש?".

{טז} וַיֹּ֕אמֶר אֶת-אַחַ֖י אָֽנֹכִ֣י מְבַקֵּ֑שׁ הַגִּֽידָה-נָּ֣א לִ֔י אֵיפֹ֖ה הֵ֥ם רֹעִֽים:

אני מחפש את אחי הגדולים, האם אתה יודע לומר לי איפה הם רועים?

נשים לב, איך יוסף מכנה את אחיו?

על אף שיוסף יודע מה מרגישים אחיו כלפיו בכל זאת, קורא להם 'אחי'- בחיבה ובאהבה.

{יז} וַיֹּ֤אמֶר הָאִישׁ֙ נָֽסְע֣וּ מִזֶּ֔ה כִּ֤י שָׁמַ֨עְתִּי֙ אֹֽמְרִ֔ים נֵֽלְכָ֖ה דֹּתָ֑יְנָה וַיֵּ֤לֶךְ יוֹסֵף֙ אַחַ֣ר אֶחָ֔יו וַיִּמְצָאֵ֖ם בְּדֹתָֽן:

אותו עובר אורח עונה ליוסף- כן, אכן ראיתי כאן את הקבוצה שאתה מדבר עליה. אבל, הם נסעו והלכו מכאן ושמעתי אותם מדברים על זה שלא כדאי שישארו באיזור זה ועדיף שיהיו בדותן.

יוסף שומע את הדברים, הוא לא רואה בשינוי המקום הזדמנות להימנע מלהגיע אל האחים אלא מיד יוצא לכיוונם ואכן מוצא אותם בדותן (רשב"ם).

{יח} וַיִּרְא֥וּ אֹת֖וֹ מֵֽרָחֹ֑ק וּבְטֶ֨רֶם֙ יִקְרַ֣ב אֲלֵיהֶ֔ם וַיִּתְנַכְּל֥וּ אֹת֖וֹ לַֽהֲמִיתֽוֹ:

האחים רואים את יוסף מרחוק. בניהם הם מתחילים לדבר ולהרהר ולחשוב על תוכניות שונות כיצד יוכלו להרוג אותו (רש"י).

האחים היו כל כך מוטרדים, דואגים – מה יהיה אם אכן מה שהם חושבים שיוסף מתכנן ומנסה לעשות- להנהיג את המשפחה ואחר כך את עם ישראל?! הם בטוחים שזה יביא אסון על כל המשפחה! והרי מהם אמור להיוולד ולצאת עם ישראל!!

דבר זה גרם להם כל כך לכעוס על יוסף עד כדי כך שהגיעו למחשבות נוראיות של הריגת יוסף.

{יט} וַיֹּֽאמְר֖וּ אִ֣ישׁ אֶל-אָחִ֑יו הִנֵּ֗ה בַּ֛עַל הַֽחֲלֹמ֥וֹת הַלָּזֶ֖ה בָּֽא:

{כ} וְעַתָּ֣ה | לְכ֣וּ וְנַֽהַרְגֵ֗הוּ וְנַשְׁלִכֵ֨הוּ֙ בְּאַחַ֣ד הַבֹּר֔וֹת וְאָמַ֕רְנוּ חַיָּ֥ה רָעָ֖ה אֲכָלָ֑תְהוּ וְנִרְאֶ֕ה מַה-יִּֽהְי֖וּ חֲלֹֽמֹתָֽיו:

שמעון ולוי, מדברים בניהם (רש"י מ"ב, כ"ד) – הנה יוסף "בעל החלומות" שרוצה להנהיג את המשפחה שלנו וחושב שהוא יצליח לגבור על עמי כנען הרשעים, בוא נהרוג אותו ונשליך אותו באיזה בור ונאמר שבכלל חיה רעה אכלה אותו. אם אחרי שננסה את זה הוא ישאר בחיים, אז כנראה שהוא באמת ימלוך עלינו ויש משהו אמיתי ונכון בחלומות שלו (רמב"ן, עקידת יצחק).

נשים לב, מי שמעלה את האפשרות להריגת יוסף אלו רק שני אחים! רק שמעון ולוי! וגם הם, מהר מאוד משתכנעים מדברי ראובן ויהודה שלא להרוג את יוסף.

כמובן, שרק המחשבה הזו היא לא טובה והיה ראוי שהאחים ידונו את יוסף לכף זכות ויבינו שכל כוונתו לטובה ומתוך אהבה אליהם.

{כא} וַיִּשְׁמַ֣ע רְאוּבֵ֔ן וַיַּצִּלֵ֖הוּ מִיָּדָ֑ם וַיֹּ֕אמֶר לֹ֥א נַכֶּ֖נּוּ נָֽפֶשׁ:

עד עכשיו ראובן עמד יותר בצד, אבל, כאשר הוא שומע את הדיבורים האלו הוא מחליט להציל את יוסף מידי שאר האחים ומיד נעמד בעוז ובגבורה ובקול גדול קובע- "לא נכה את אחינו ולא נהרוג אותו!" (ע"פ הנצי"ב)

{כב} וַיֹּ֨אמֶר אֲלֵהֶ֣ם | רְאוּבֵן֘ אַל-תִּשְׁפְּכוּ-דָם֒ הַשְׁלִ֣יכוּ אֹת֗וֹ אֶל-הַבּ֤וֹר הַזֶּה֙ אֲשֶׁ֣ר בַּמִּדְבָּ֔ר וְיָ֖ד אַל-תִּשְׁלְחוּ-ב֑וֹ לְמַ֗עַן הַצִּ֤יל אֹתוֹ֙ מִיָּדָ֔ם לַֽהֲשִׁיב֖וֹ אֶל-אָבִֽיו:

ראובן חושש שמא אם ינסה להציל את יוסף לגמרי ושישחררו את יוסף- האחים לא יסכימו בכלל (רלב"ג). לכן, הוא מנסה להציל אותו מעט ופונה אל אחיו ואומר:

אל תשפכו דם בעצמכם! זה יהיה נורא ואיום. בואו והשליכו אותו לבור העמוק שסמוך אלינו, הרי זה באמצע המדבר ואין לו סיכוי להינצל, העיקר שלא אנחנו נהרוג אותו בעצמנו (רמב"ן).

כאן מופיעה נקודה מעניינת וחשובה מאוד- שהתורה עצמה מסבירה לנו מה כוונתו האמיתית של ראובן- ראובן יודע שהוא הבכור. יש לו אחריות על המשפחה! על כן, הוא תיכנן שכעת ישימו את יוסף בבור, וכביכול הוא ישאר שם עד שימות מעצמו. אבל, באמת כוונתו הייתה שאחר כך יוכל לבוא אל הבור, להוציא את יוסף וכך להציל אותו מידי האחים ולהשיבו אל אביו! (רש"י)

4.     הגעת יוסף אל האחים ומכירתו

{כג}  שלישי  וַיְהִ֕י כַּֽאֲשֶׁר-בָּ֥א יוֹסֵ֖ף אֶל-אֶחָ֑יו וַיַּפְשִׁ֤יטוּ אֶת-יוֹסֵף֙ אֶת-כֻּתָּנְתּ֔וֹ אֶת-כְּתֹ֥נֶת הַפַּסִּ֖ים אֲשֶׁ֥ר עָלָֽיו:

{כד} וַיִּ֨קָּחֻ֔הוּ וַיַּשְׁלִ֥כוּ אֹת֖וֹ הַבֹּ֑רָה וְהַבּ֣וֹר רֵ֔ק אֵ֥ין בּ֖וֹ מָֽיִם:

דבריו של ראובן השפיעו על האחים ואכן הוחלט שלא להרוג את יוסף אלא להשליכו לבור. כמובן, שקודם כל האחים בדקו שאין בבור מים או אבנים מסוכנות- כדי שלא יקרה ח"ו מקרה שיגרום לפגיעה ביוסף (רמב"ן, נצי"ב).

כאשר הגיע יוסף אל אחיו מיד תפסו בו האחים, הפשיטו אותו מכותנתו [=חלוק] ומכתונת הפסים המיוחדת שקיבל מיעקב אביהם, לקחו אותו והכניסו אותו לבור הריק בעדינות תוך כדי ששמו לב היטב שלא יִפָּגַע (נצי"ב).

{כה} וַיֵּֽשְׁבוּ֘ לֶֽאֱכָל-לֶ֒חֶם֒ וַיִּשְׂא֤וּ עֵֽינֵיהֶם֙ וַיִּרְא֔וּ וְהִנֵּה֙ אֹֽרְחַ֣ת יִשְׁמְעֵאלִ֔ים בָּאָ֖ה מִגִּלְעָ֑ד וּגְמַלֵּיהֶ֣ם נֹֽשְׂאִ֗ים נְכֹאת֙ וּצְרִ֣י וָלֹ֔ט הֽוֹלְכִ֖ים לְהוֹרִ֥יד מִצְרָֽיְמָה:

האחים אמנם השליכו את יוסף לבור אבל הם בכלל לא היו רגועים וליבם היה מוטרד מגורלו של יוסף אחיהם. יוסף יושב בבור ומתחנן ובוכה "תוציאו אותי!" והאחים ישבו לא רחוק, שומעים את קולו שאינו מניח להם ומטריד את מנוחתם והם כל הזמן מתלבטים- "האם אנו צודקים במה שעשינו?". מרוב שהיו טרודים האחים כל הזמן הסתכלו מסביב ולמרחק כאילו מחפשים הזדמנות שמישהו יציל את יוסף (נצי"ב).

לפתע, הם רואים שיירה הולכת ומתקרבת. ניכר אפילו מרחוק שזו שיירה של ישמעאלים, אמנם, כשהם מתקרבים מתברר שהישמעאלים הם רק "הנהגים" ובאמת זו שיירה של סוחרים מדינים בדרכם מגלעד למצרים למכור כל מיני סוגי בשמים טובים (רמב"ן). נשים לב כמה ה' אוהב את יוסף! התכנית של ה' היא שיוסף יגיע למצרים אך אין צורך שיסבול לשם כך. על כן, למרות שבדר"כ הישמעאלים מובילים דברים עם ריח רע זימן לו ה' ישמעאלים עם משא בשמים ושאר דברים עם ריח טוב (רש"י).

{כו} וַיֹּ֥אמֶר יְהוּדָ֖ה אֶל-אֶחָ֑יו מַה-בֶּ֗צַע כִּ֤י נַֽהֲרֹג֙ אֶת-אָחִ֔ינוּ וְכִסִּ֖ינוּ אֶת-דָּמֽוֹ:

{כז} לְכ֞וּ וְנִמְכְּרֶ֣נּוּ לַיִּשְׁמְעֵאלִ֗ים וְיָדֵ֨נוּ֙ אַל-תְּהִי-ב֔וֹ כִּֽי-אָחִ֥ינוּ בְשָׂרֵ֖נוּ ה֑וּא וַֽיִּשְׁמְע֖וּ אֶחָֽיו:

כמו ראובן, גם יהודה ניסה לחשוב איך אפשר להציל את יוסף. יהודה חשש שהשארת יוסף בבור עלולה להביא למותו של יוסף. על כן, הוא אומר לאחיו- "מה נרוויח מהריגת אחינו והסתרת הדם שלו?! הרי זה נחשב גם כן כמו רציחה" (רמב"ן). אלא, עדיף שנמכור אותו לשיירת הישמעאלים המתקרבת ולא אנחנו ח"ו נהרוג אותו וגם לא נגרום למיתתו- הרי הוא אחינו ובשרנו ממש!

האחים שומעים את דברי יהודה ומקבלים (אונקלוס). בתחילה שמעו לראובן, הדברים חדרו אל הלבבות ואחרי ששמו את יוסף בבור הם כבר הרהרו האם נכון להתנהג כך כלפי יוסף. ההרגשה הזאת התחזקה עכשיו עוד יותר, אחרי דברי יהודה.

אמנם, חז"ל מלמדים אותנו שהייתה כאן הזדמנות וחבל שיהודה לא ניצל אותה- היה עליו להמשיך בדבריו עד שישכנע את האחים לגמרי שיסכימו להחזיר את יוסף הביתה (ב"ר פ"ה, ג').

{כח} וַיַּֽעַבְרוּ֩ אֲנָשִׁ֨ים מִדְיָנִ֜ים סֹֽחֲרִ֗ים וַֽיִּמְשְׁכוּ֙ וַיַּֽעֲל֤וּ אֶת-יוֹסֵף֙ מִן-הַבּ֔וֹר וַיִּמְכְּר֧וּ אֶת-יוֹסֵ֛ף לַיִּשְׁמְעֵאלִ֖ים בְּעֶשְׂרִ֣ים כָּ֑סֶף וַיָּבִ֥יאוּ אֶת-יוֹסֵ֖ף מִצְרָֽיְמָה:

למקום מגיעה השיירה שנראתה מהמרחק. הסוחרים היו מדינים ששכרו גמלים מהישמעאלים (רמב"ן), האחים העלו את יוסף מהבור (רש"י) ומכרו אותו למובילי השיירה הישמעאלים (רמב"ן) תמורת 20 כסף כדי שהם יובילו את יוסף למצרים עבור המדינים [כלומר, מי שקנה את יוסף היו המדינים רק שהישמעאלים לקחו אותו והובילו אותו למצרים (רמב"ן)].

5.     שיבת ראובן לבור

{כט} וַיָּ֤שָׁב רְאוּבֵן֙ אֶל-הַבּ֔וֹר וְהִנֵּ֥ה אֵין-יוֹסֵ֖ף בַּבּ֑וֹר וַיִּקְרַ֖ע אֶת-בְּגָדָֽיו:

מאיפה שב ראובן? הרי לא כתוב שהוא בכלל הלך!

חז"ל מלמדים אותנו שראובן הלך לצד, לאחים הוא אמר שהוא חוזר כדי לעזור בבית לאביהם (רש"י, צרור המור) אבל באמת הוא נשאר באיזור, חיפש חֶבֶל טוב כדי להוציא את יוסף מהבור (מדרש לקח טוב) ואז המשיך והתחבא בין הסלעים, מחכה שהאחים יסיימו לאכול ויתחילו לחזור לכיוון הבית בחברון (צרור המור).

ראובן חוזר לבור, מסתכל ומחפש, קורא ליוסף אבל אין קול ואין עונה, ראובן לא צריך הרבה זמן כדי להבין - יוסף לא בבור! ראובן מבין שהוא לא הצליח להציל את יוסף! משהו קרה ליוסף בזמן שהוא הסתתר כדי להציל אותו. ברגע שראובן מבין את זה הוא מתמלא צער עצום ועושה קרע בבגדיו.

{ל} וַיָּ֥שָׁב אֶל-אֶחָ֖יו וַיֹּאמַ֑ר הַיֶּ֣לֶד אֵינֶ֔נּוּ וַֽאֲנִ֖י אָ֥נָה אֲנִי-בָֽא:

ראובן חוזר אל אחיו- יוסף איננו!! יוסף נעלם!! איפה הילד?? איפה יוסף?? מה נעשה?! איך נבוא לאבא שלנו שכל כך אוהב את יוסף??? איך נוכל לנחם את אבא מהצער שיהיה לו כשישמע את הבשורה הנוראה הזו?! זה ממש סכנה לאבא! הוא עלול להיות ממש מושפע מזה נפשית ואפילו בריאותית! (רש"י)

6.     הבאת הכתונת עם הדם ליעקב והתאבלות יעקב

{לא} וַיִּקְח֖וּ אֶת-כְּתֹ֣נֶת יוֹסֵ֑ף וַֽיִּשְׁחֲטוּ֙ שְׂעִ֣יר עִזִּ֔ים וַיִּטְבְּל֥וּ אֶת-הַכֻּתֹּ֖נֶת בַּדָּֽם:

{לב} וַֽיְשַׁלְּח֞וּ אֶת-כְּתֹ֣נֶת הַפַּסִּ֗ים וַיָּבִ֨יאוּ֙ אֶל-אֲבִיהֶ֔ם וַיֹּֽאמְר֖וּ זֹ֣את מָצָ֑אנוּ הַכֶּר-נָ֞א הַכְּתֹ֧נֶת בִּנְךָ֛ הִ֖וא אִם-לֹֽא:

זעקותיו של ראובן גרמו לזעזוע בקרב האחים, בושה גדולה החלה לעלות בליבם. האחים ניסו לחשוב מה יעשו עכשיו. לבסוף, החליטו האחים על פתרון שלדעתם יקל על הצער שעתיד לעלות על אביהם. האחים לוקחים את כתונת יוסף, וטובלים אותה בדם של שעיר עיזים. את הכתונת הם שולחים לחברון וכשהגיעו דאגו שיכניסו אותה לפני אביהם. ואז שואלים אותו- "אבא, מצאנו את זה. תבדוק בבקשה, האם זאת כתונת יוסף?"

{לג} וַיַּכִּירָ֤הּ וַיֹּ֨אמֶר֙ כְּתֹ֣נֶת בְּנִ֔י חַיָּ֥ה רָעָ֖ה אֲכָלָ֑תְהוּ טָרֹ֥ף טֹרַ֖ף יוֹסֵֽף:

{לד} וַיִּקְרַ֤ע יַֽעֲקֹב֙ שִׂמְלֹתָ֔יו וַיָּ֥שֶׂם שַׂ֖ק בְּמָתְנָ֑יו וַיִּתְאַבֵּ֥ל עַל-בְּנ֖וֹ יָמִ֥ים רַבִּֽים:

יעקב מסתכל, כן. זו כתונת בני! חיה רעה אכלה את יוסף! יוסף נטרף! יוסף נטרף! מרוב צער יעקב קורע את שמלתו ומניח שק על מתניו לאות על אבילותו. וכך ממשיך לבכות ולהתאבל על בנו מחמדו אהובו.

{לה} וַיָּקֻ֩מוּ֩ כָל-בָּנָ֨יו וְכָל-בְּנֹתָ֜יו לְנַֽחֲמ֗וֹ וַיְמָאֵן֙ לְהִתְנַחֵ֔ם וַיֹּ֕אמֶר כִּֽי-אֵרֵ֧ד אֶל-בְּנִ֛י אָבֵ֖ל שְׁאֹ֑לָה וַיֵּ֥בְךְּ אֹת֖וֹ אָבִֽיו:

כל בני המשפחה [בניו וכלותיו, שהכלות נקראות בנות (רש"י)] ניסו לנחם את יעקב, אך יעקב לא מתנחם כלל ואף אומר להם- אשאר אבל עד שאמות. וכך ממשיך יעקב לבכות ולבכות ולהתמלא בצער עמוק על אובדן בנו. אבל כבד יורד על בית יעקב.

{לו} וְהַ֨מְּדָנִ֔ים מָֽכְר֥וּ אֹת֖וֹ אֶל-מִצְרָ֑יִם לְפֽוֹטִיפַר֙ סְרִ֣יס פַּרְעֹ֔ה שַׂ֖ר הַטַּבָּחִֽים:

בינתיים, השיירה המדוברת שלנו מגיעה למצרים. המדינים שהיו בעלי השיירה ששכרו אותה מהישמעאלים מוכרים את יוסף לפוטיפר שהיה השר הממונה על שחיטת בהמות המלך במלכות מצרים (רש"י).

7.     נישואי יהודה ולידת בניו

אפשר לתת לילדים לקרוא לבד את 5 הפסוקים הראשונים ואז לעורר את השאלה- למה כתבה התורה את סיפור יהודה ותמר עכשיו, ממש באמצע הפסוקים שמלמדים אותנו על מכירת יוסף?

פרק-לח

{א}  רביעי  וַֽיְהִי֙ בָּעֵ֣ת הַהִ֔וא וַיֵּ֥רֶד יְהוּדָ֖ה מֵאֵ֣ת אֶחָ֑יו וַיֵּ֛ט עַד-אִ֥ישׁ עֲדֻלָּמִ֖י וּשְׁמ֥וֹ חִירָֽה:

יום עובר, ועוד יום והאחים רואים שאביהם לא מתנחם כלל על היעלמותו של יוסף. הדבר הזה מזעזע אותם וגורם להם לחשוב האם היה נכון ומוצדק לעשות מה שעשו?? ככל שעוברים הימים האחים יותר ויותר מבינים שהם טעו. כאשר הם מדברים בניהם הם פונים אל יהודה ואומרים לו- נכשלת! אתה אמור להיות המנהיג שלנו! אם היית אומר לנו להשיב את יוסף הביתה היינו מקשיבים לך!

האחים מפסיקים להתיחס ליהודה כאל מנהיג המשפחה, יהודה מקבל זאת בהבנה מלאה ומחליט שעליו לפרוש מאת אחיו. בנוסף, יהודה רואה כיצד אביו מלא בצער עמוק על אובדן יוסף- קשה לו במיוחד לשאת זאת, שהרי הוא היה הגורם המרכזי במכירה. על כן, יהודה מחליט לעזוב את הבית ופונה למקום הנקרא 'עדולם'. שם הוא מתגורר אצל אדם ושמו 'חירה' (רש"י) משום שהיה מגדולי ומנכבדי העיר (נצי"ב).

{ב} וַיַּרְא-שָׁ֧ם יְהוּדָ֛ה בַּת-אִ֥ישׁ כְּנַֽעֲנִ֖י וּשְׁמ֣וֹ שׁ֑וּעַ וַיִּקָּחֶ֖הָ וַיָּבֹ֥א אֵלֶֽיהָ:

יהודה פוגש במקום סוחר בשם 'שוע' ולו בת (אונקלוס). יהודה שם לב שלסוחר הזה יש מידות טובות וישרות – כל תושבי העיר היו באים אליו ומקבלים עצות טובות ואף היה נדיב ונותן צדקה בעין יפה (ב"ר פ"ה ד', מתנות כהונה, צרור המור). גם בִּתוֹ היתה בעלת מידות טובות ומלאת טוּב לב אותם ספגה בבית (צרור המור) – יהודה מבקש לשאת אותה לאישה. שוע מסכים, בִּתּוֹ מתגיירת ויהודה נושא אותה לאישה (ת"י).

{ג} וַתַּ֖הַר וַתֵּ֣לֶד בֵּ֑ן וַיִּקְרָ֥א אֶת-שְׁמ֖וֹ עֵֽר:

{ד} וַתַּ֥הַר ע֖וֹד וַתֵּ֣לֶד בֵּ֑ן וַתִּקְרָ֥א אֶת-שְׁמ֖וֹ אוֹנָֽן:

{ה} וַתֹּ֤סֶף עוֹד֙ וַתֵּ֣לֶד בֵּ֔ן וַתִּקְרָ֥א אֶת-שְׁמ֖וֹ שֵׁלָ֑ה וְהָיָ֥ה בִכְזִ֖יב בְּלִדְתָּ֥הּ אֹתֽוֹ:

ליהודה ובת שוע נולדים 3 ילדים- ער, אונן ושלה. ולאחר שנולד שלה הפסיקה בת שוע מללדת (רש"י).

יהודה רצה שילדיו יהיו זריזים וגיבורים במעשיהם ובעלי מידות טובות ועל כן קראו להם בשמות המתאימים: ער- מלשון זריזות, אונן- מלשון כח, שלה- מלשון שלום (אברבנאל).

{ו} וַיִּקַּ֧ח יְהוּדָ֛ה אִשָּׁ֖ה לְעֵ֣ר בְּכוֹר֑וֹ וּשְׁמָ֖הּ תָּמָֽר:

{ז} וַיְהִ֗י עֵ֚ר בְּכ֣וֹר יְהוּדָ֔ה רַ֖ע בְּעֵינֵ֣י ה' וַיְמִתֵ֖הוּ ה':

בנו הבכור של יהודה – ער, גדל ובגיל מוקדם יהודה מוצא לו אישה צדיקה וחכמה ושמה תמר (צרור המור). אך ער לא רצה שיהיו לו ילדים ועל כן ה' גרם לו שימות.

{ח} וַיֹּ֤אמֶר יְהוּדָה֙ לְאוֹנָ֔ן בֹּ֛א אֶל-אֵ֥שֶׁת אָחִ֖יךָ וְיַבֵּ֣ם אֹתָ֑הּ וְהָקֵ֥ם זֶ֖רַע לְאָחִֽיךָ:

{ט} וַיֵּ֣דַע אוֹנָ֔ן כִּ֛י לֹּ֥א ל֖וֹ יִֽהְיֶ֣ה הַזָּ֑רַע וְהָיָ֞ה אִם-בָּ֨א אֶל-אֵ֤שֶׁת אָחִיו֙ וְשִׁחֵ֣ת אַ֔רְצָה לְבִלְתִּ֥י נְתָן-זֶ֖רַע לְאָחִֽיו:

{י} וַיֵּ֛רַע בְּעֵינֵ֥י ה' אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֑ה וַיָּ֖מֶת גַּם-אֹתֽוֹ:

נקדים ונסביר- בתורה ישנה מצוות 'יבום'. כלומר, כאשר אדם נפטר ללא צאצאים, אחיו מְצֻוֶּה להתחתן עם אשת המת וכאשר יוולד להם בן יקראו לו על שם הנפטר ובכך יישאר זכר לאח המת והוא לא יישכח. אמנם, זו מצוה בתורה אך נהגו בה גם לפני מתן תורה (רמב"ן, רלב"ג).

אם כן, מכיוון שער נפטר ללא בנים בא יהודה אל בנו השני- אונן וביקש ממנו להתחתן עם תמר כדי לקיים מצוות ייבום ובכך יהיה המשך לאחיו הבכור שנפטר.

אונן הסכים אך גם הוא לא רצה ללדת ילדים ולא רצה להקים זכר לאחיו. מעשה זה היה רע בעיני ה' ולכן ה' המית גם אותו.

{יא} וַיֹּ֣אמֶר יְהוּדָה֩ לְתָמָ֨ר כַּלָּת֜וֹ שְׁבִ֧י אַלְמָנָ֣ה בֵית-אָבִ֗יךְ עַד-יִגְדַּל֙ שֵׁלָ֣ה בְנִ֔י כִּ֣י אָמַ֔ר פֶּן-יָמ֥וּת גַּם-ה֖וּא כְּאֶחָ֑יו וַתֵּ֣לֶךְ תָּמָ֔ר וַתֵּ֖שֶׁב בֵּ֥ית אָבִֽיהָ:

מכיוון שער ואונן נפטרו ללא בנים כעת הגיע תור שלה לייבם את תמר. אך יהודה חשש- ער ואונן התחתנו בגיל צעיר ובגלל זה כנראה לא התנהגו כראוי. גם שלה היה צעיר ולכן יהודה רצה לחכות כמה שנים, עד שיגדל שלה ויהיה עם יותר יראת שמיים ויותר יקשיב לאביו וכך לא יחטא כאחיו (רמב"ן, אברבנאל).

לכן, ביקש יהודה מתמר שתחזור לבית אביה עד שיגדל שלה, ואז הוא יוכל לשאת אותה לאישה. תמר מקבלת את הדברים וחוזרת לגור זמנית בבית אביה, שהרי רצונה לזכות להצטרף ולדבוק במשפחת אברהם היה חזק מאוד והיא מאוד קיוותה שתזכה שממנה יצאו גם כן בנים צדיקים ויראי שמיים (ע"פ רש"י לפס' י"ד).

8.     מעשה יהודה ותמר

{יב} וַיִּרְבּוּ֙ הַיָּמִ֔ים וַתָּ֖מָת בַּת-שׁ֣וּעַ אֵֽשֶׁת-יְהוּדָ֑ה וַיִּנָּ֣חֶם יְהוּדָ֗ה וַיַּ֜עַל עַל-גֹּֽזְזֵ֤י צֹאנוֹ֙ ה֗וּא וְחִירָ֛ה רֵעֵ֥הוּ הָֽעֲדֻלָּמִ֖י תִּמְנָֽתָה:

ימים רבים עוברים, בת-שוע אשתו של יהודה נפטרה. לאחר ימי השבעה החליט יהודה שכדי להתנחם מהצער הגדול על מות אשתו עליו לעסוק במשהו אחר. על כן, החליט להתחיל לעלות ביחד עם חירה לכיוון תמנת על מנת לגזוז את הצאן (רש"י, רמב"ן).

{יג} וַיֻּגַּ֥ד לְתָמָ֖ר לֵאמֹ֑ר הִנֵּ֥ה חָמִ֛יךְ עֹלֶ֥ה תִמְנָ֖תָה לָגֹ֥ז צֹאנֽוֹ:

תמר שומעת על כך שיהודה הולך יום יום לתמנת כדי לגזוז את צאנו.

{יד} וַתָּ֩סַר֩ בִּגְדֵ֨י אַלְמְנוּתָ֜הּ מֵֽעָלֶ֗יהָ וַתְּכַ֤ס בַּצָּעִיף֙ וַתִּתְעַלָּ֔ף וַתֵּ֨שֶׁב֙ בְּפֶ֣תַח עֵינַ֔יִם אֲשֶׁ֖ר עַל-דֶּ֣רֶךְ תִּמְנָ֑תָה כִּ֤י רָֽאֲתָה֙ כִּֽי-גָדַ֣ל שֵׁלָ֔ה וְהִ֕וא לֹֽא-נִתְּנָ֥ה ל֖וֹ לְאִשָּֽׁה:

תמר מחליפה את הבגדים שלבשה כשהייתה אלמנה, לקחה צעיף כדי לכסות את עצמה והלכה לשבת בצומת דרכים (ששם צריך להסתכל לכיוונים השונים. רש"י) המובילה לכיוון תמנת. תמר הייתה בטוחה שכבר הגיע הזמן ושלה כבר מספיק בוגר וירא שמים כדי להתחתן איתה, לכן, היא לא הבינה למה היא לא יכולה כבר להתחתן איתו וחשבה שיהודה פשוט לא רוצה שהיא תתחתן עם שלה. היא לא ידעה שיהודה רצה לחכות עוד קצת זמן, כדי ששלה יגדל עוד קצת, ולכן עוד לא נתן לה להתחתן איתו (רמב"ן).

חז"ל מלמדים אותנו שתמר השתוקקה להיות שותפה בהמשך הקמת משפחת אברהם. היא אפילו הלכה לקברו של אברהם אבינו והתפללה שתזכה שיזדמן אליה מישהו ממשפחת אברהם (שפ"ח על רש"י). כעת, היא רואה שהזמן עובר, שלה גדל, ויהודה עדיין לא אומר לה שהגיע הזמן שהיא תתחתן איתו. כפי שלמדנו מצוות 'יבום' הייתה נהוגה כבר באותם ימים והייתה מוטלת לא רק על האח אלא על כל בני המשפחה, כולל האבא. תמר ידעה שיהודה אמור לעבור במקום וחיכתה לו (אברבנאל).

{טו} וַיִּרְאֶ֣הָ יְהוּדָ֔ה וַֽיַּחְשְׁבֶ֖הָ לְזוֹנָ֑ה כִּ֥י כִסְּתָ֖ה פָּנֶֽיהָ:

יהודה מגיע למקום ורואה מישהי שיושבת בצומת הדרכים ופניה מכוסות. יהודה חשב שהיא זונה- כלומר, אישה שמסכימה לשכב עם איש אחר מבלי להיות נשואה לו.

{טז} וַיֵּ֨ט אֵלֶ֜יהָ אֶל-הַדֶּ֗רֶךְ וַיֹּ֨אמֶר֙ הָ֤בָה-נָּא֙ אָב֣וֹא אֵלַ֔יִךְ כִּ֚י לֹ֣א יָדַ֔ע כִּ֥י כַלָּת֖וֹ הִ֑וא וַתֹּ֨אמֶר֙ מַה-תִּתֶּן-לִ֔י כִּ֥י תָב֖וֹא אֵלָֽי:

מכיוון שלא ידע יהודה שזו תמר כלתו הוא פנה אליה ושאל האם תסכים לנהוג איתו כדרך איש ואישה [דבר זה היה מותר לפני מתן תורה (מו"נ ג', מ"ט)]. תמר שממש רצתה לזכות להמשיך את זרע אברהם אבינו אמרה שהיא מסכימה ובתנאי שתקבל משהו בתמורה.

{יז} וַיֹּ֕אמֶר אָֽנֹכִ֛י אֲשַׁלַּ֥ח גְּדִֽי-עִזִּ֖ים מִן-הַצֹּ֑אן וַתֹּ֕אמֶר אִם-תִּתֵּ֥ן עֵֽרָב֖וֹן עַ֥ד שָׁלְחֶֽךָ:

יהודה אומר שישלח גדי עיזים והיא מסכימה ובתנאי שיתן ערבון שישאר אצלה עד שיגיע הגדי.

[ערבון = פיקדון שמשאירים אצל אדם עד שייפרע את חובו]

{יח} וַיֹּ֗אמֶר מָ֣ה הָעֵֽרָבוֹן֘ אֲשֶׁ֣ר אֶתֶּן-לָךְ֒ וַתֹּ֗אמֶר חֹתָֽמְךָ֙ וּפְתִילֶ֔ךָ וּמַטְּךָ֖ אֲשֶׁ֣ר בְּיָדֶ֑ךָ וַיִּֽתֶּן-לָ֛הּ וַיָּבֹ֥א אֵלֶ֖יהָ וַתַּ֥הַר לֽוֹ:

יהודה שואל מה הערבון שהיא רוצה לקבל? והיא עונה שהיא רוצה חפצים חשובים השייכים ליהודה- חותמתו, גלימתו ומטהו. היו אלו חפצים שבהם השתמש יהודה כשר וכמושל. תמר הסכימה ליהודה לבוא אליה והיא הייתה בהיריון.

כפי שכבר למדנו, הדבר היה מותר לפני מתן תורה, וכאן עוד הייתה בזה מצוות ייבום.

{יט} וַתָּ֣קָם וַתֵּ֔לֶךְ וַתָּ֥סַר צְעִיפָ֖הּ מֵֽעָלֶ֑יהָ וַתִּלְבַּ֖שׁ בִּגְדֵ֥י אַלְמְנוּתָֽהּ:

תמר עזבה את המקום בו הייתה, הסירה את הצעיף ששמה ולבשה שוב את הבגדים שלבשה כאלמנה.

{כ} וַיִּשְׁלַ֨ח יְהוּדָ֜ה אֶת-גְּדִ֣י הָֽעִזִּ֗ים בְּיַד֙ רֵעֵ֣הוּ הָֽעֲדֻלָּמִ֔י לָקַ֥חַת הָעֵֽרָב֖וֹן מִיַּ֣ד הָֽאִשָּׁ֑ה וְלֹ֖א מְצָאָֽהּ:

על אף שהיה יהודה טרוד במלאכת גזיזת הצאן, מיד כשהגיע לתמנת הוא רצה לקיים את הבטחתו ועל כן ביקש מחברו העדולמי לקחת את גדי העיזים ולהביא לאותה אישה ולהחזיר איתו את הערבון שנתן בידה. כמובן, מן הסתם כמו שיהודה דאג לקיים את הבטחתו מיד כך הוא גם רצה שיהיה זה גדי עיזים משובח ומובחר (ע"פ מו"נ ג', מ"ט).

חירה מסתובב ומחפש, אך ללא הצלחה, האישה נעלמה.

{כא} וַיִּשְׁאַ֞ל אֶת-אַנְשֵׁ֤י מְקֹמָהּ֙ לֵאמֹ֔ר אַיֵּ֧ה הַקְּדֵשָׁ֛ה הִ֥וא בָֽעֵינַ֖יִם עַל-הַדָּ֑רֶךְ וַיֹּ֣אמְר֔וּ לֹֽא-הָֽיְתָ֥ה בָזֶ֖ה קְדֵשָֽׁה:

חירה מסתובב באיזור שאמר לו יהודה ומברר אצל אנשי המקום היכן אותה אישה שישבה בצומת הדרכים. אך הוא מקבל תשובה ממש לא צפויה- לא הייתה במקום הזה כלל אישה כזו...!

{כב} וַיָּ֨שָׁב֙ אֶל-יְהוּדָ֔ה וַיֹּ֖אמֶר לֹ֣א מְצָאתִ֑יהָ וְגַ֨ם אַנְשֵׁ֤י הַמָּקוֹם֙ אָֽמְר֔וּ לֹא-הָֽיְתָ֥ה בָזֶ֖ה קְדֵשָֽׁה:

חירה חוזר אל יהודה ומעדכן אותו שהוא לא מצא את האישה ושאנשי המקום לא רק שאינם מכירים אותה אלא אף אמרו שמעולם לא הייתה במקום אישה כזו!

{כג} וַיֹּ֤אמֶר יְהוּדָה֙ תִּֽקַּח-לָ֔הּ פֶּ֖ן נִֽהְיֶ֣ה לָב֑וּז הִנֵּ֤ה שָׁלַ֨חְתִּי֙ הַגְּדִ֣י הַזֶּ֔ה וְאַתָּ֖ה לֹ֥א מְצָאתָֽהּ:

יהודה אומר לחברו שיפסיקו לחפש ושמה שהוא נתן לה ישאר שלה במקום הגדי, הרי סוף סוף הוא בהחלט התאמץ וניסה למצוא אותה. ואם הוא ימשיך לחפש אותה יהיה לו בזה ביזיון גדול- כאילו שהוא מחפש קדשות [קדשה היא זונה](רשב"ם).

9.     יהודה מציל את תמר משריפה והולדת בניהם – פרץ וזרח

{כד} וַיְהִ֣י | כְּמִשְׁלֹ֣שׁ חֳדָשִׁ֗ים וַיֻּגַּ֨ד לִֽיהוּדָ֤ה לֵאמֹר֙ זָֽנְתָה֙ תָּמָ֣ר כַּלָּתֶ֔ךָ וְגַ֛ם הִנֵּ֥ה הָרָ֖ה לִזְנוּנִ֑ים וַיֹּ֣אמֶר יְהוּדָ֔ה הֽוֹצִיא֖וּהָ וְתִשָּׂרֵֽף:

לאחר כשלושה חודשים מגיעה אל יהודה הידיעה שתמר כלתו בהיריון מאיש אחר. דבר זה היה חמור עד מאוד, מכיוון שתמר הייתה צריכה להתחתן עם שֵׁלָה ולכן היא נחשבת כאילו היא נשואה לו (רמב"ן, אברבנאל).

יהודה שהיה מושל האזור (רבנו אברהם בן הרמב"ם, רמב"ן) לא ידע למה תמר בהיריון וחשב שהיא נכשלה וזינתה אפילו שהיא נחשבת נשואה ולכן שלח את תמר לבית דין שנוסד על ידי שם ועבר שם פסקו שיש לגזור עליה גזר דין מוות בשריפה (רש"י). כמובן, שאם יהודה היה יודע שהיא התעברה ממנו הוא בכלל לא היה שולח אותה שהרי גם עליו מוטלת מצוות יבום של תמר.

{כה} הִ֣וא מוּצֵ֗את וְהִ֨יא שָֽׁלְחָ֤ה אֶל-חָמִ֨יהָ֙ לֵאמֹ֔ר לְאִישׁ֙ אֲשֶׁר-אֵ֣לֶּה לּ֔וֹ אָֽנֹכִ֖י הָרָ֑ה וַתֹּ֨אמֶר֙ הַכֶּר-נָ֔א לְמִ֞י הַֽחֹתֶ֧מֶת וְהַפְּתִילִ֛ים וְהַמַּטֶּ֖ה הָאֵֽלֶּה:

תמר יודעת שהיא צודקת. הרי אם היא לא מתחתנת עם שלה מצוות הייבום מוטלת על אבי המשפחה, כלומר, על יהודה. אך תמר הצדיקה לא רצתה בשום פנים ואופן להלבין את פניו של יהודה. תמר רק נשאה תפילה לה' שיציל אותה מגזר הדין השגוי הזה (ת"י). תוך כדי שתמר נלקחת אל ביצוע גזר הדין היא ביקשה משליח שיראה ליהודה את החותמת, הגלימה והמטה [שיהודה נתן לה קודם לכן] וביקשה שיאמר לו- "דע לך שאני הרה לאיש שהדברים הללו שייכים לו".

איזו גדלות נפש! תמר יודעת שאם יהודה לא ישמע או לא יזהה את הדברים אזי היא תמות בשריפה! אבל, היא לא מוכנה לגרום לבושה שתגרם ליהודה אם היא תאמר זאת בצורה מפורשת! איזו צדיקה! תמר מוכנה ליפול לכבשן האש ולא להלבין את פני יהודה ברבים! (רש"י) ובמיוחד שיהודה היה איש גדול וחשוב באזור. אמנם, מעשהו של יהודה היה מותר לפני מתן תורה אבל לא היה ראוי שאיש חשוב כיהודה יבוא אל אישה שאינו מכיר בצד הדרך.

{כו} וַיַּכֵּ֣ר יְהוּדָ֗ה וַיֹּ֨אמֶר֙ צָֽדְקָ֣ה מִמֶּ֔נִּי כִּֽי-עַל-כֵּ֥ן לֹֽא-נְתַתִּ֖יהָ לְשֵׁלָ֣ה בְנִ֑י וְלֹֽא-יָסַ֥ף ע֖וֹד לְדַעְתָּֽהּ:

יהודה מקבל את החפצים ונדהם. כמובן שהוא מיד מזהה את החפצים, אך הרבה יותר מזה- הוא מיד מבין את משמעות הדברים. יהודה בגדלות נפשו אומר לעצמו- עדיף לי להתבייש על מעשי כאן בעולם הזה שהוא עולם חולף ולא ח"ו להתבייש בפני אבותי הצדיקים בעולם הבא (ת"י). יהודה מיד עוצר את הכל ומודיע שתמר צודקת בדבריה ואין לשרוף אותה! (רש"י) יהודה אומר לכולם שתמר היא צדיקה גדולה הרבה יותר ממנו (רמב"ן) שהרי באמת היה עליו לתת לה להתחתן עם שלה ולא להמתין עוד והיא צודקת בזה שהיא לא חיכתה ורצתה להתחתן איתו (רמב"ן). איזו גדלות נפש של יהודה שהעדיף להודות על האמת ואפילו שיש לו בזה בושה גדולה מאוד! בזכות זה זכה יהודה לחיי העולם הבא (סוטה ז' ע"ב). יהודה לוקח את תמר אליו הביתה ומתחתן איתה (ע"פ רש"י, רמב"ן).

{כז} וַיְהִ֖י בְּעֵ֣ת לִדְתָּ֑הּ וְהִנֵּ֥ה תְאוֹמִ֖ים בְּבִטְנָֽהּ:

החודשים עוברים, ומגיע בשעה טובה זמן הלידה של תמר. כשהלידה מתקדמת המיילדת מודיעה לתמר שיש לה תאומים בבטנה.

{כח} וַיְהִ֥י בְלִדְתָּ֖הּ וַיִּתֶּן-יָ֑ד וַתִּקַּ֣ח הַֽמְיַלֶּ֗דֶת וַתִּקְשֹׁ֨ר עַל-יָד֤וֹ שָׁנִי֙ לֵאמֹ֔ר זֶ֖ה יָצָ֥א רִֽאשֹׁנָֽה:

כשהלידה מתחילה אחד התינוקות הוציא כבר את ידו החוצה וכדי לסמנו שהוא הבכור לקחה המיילדת חוט בצבע אדום (ע"פ הרשב"ם) וקשרה על ידו.

{כט} וַיְהִ֣י | כְּמֵשִׁ֣יב יָד֗וֹ וְהִנֵּה֙ יָצָ֣א אָחִ֔יו וַתֹּ֕אמֶר מַה-פָּרַ֖צְתָּ עָלֶ֣יךָ פָּ֑רֶץ וַיִּקְרָ֥א שְׁמ֖וֹ פָּֽרֶץ:

אך לפתע, הוא החזיר את ידו פנימה ואז אחיו יצא ראשון והוא היה הבן העיקרי של יהודה (ע"פ סוף מגילת רות). מרוב פליאה קראה תמר או המיילדת "מה אתה מתפרץ?!" ויהודה קרא את שמו על שם המעשה- 'פרץ'.

{ל} וְאַחַר֙ יָצָ֣א אָחִ֔יו אֲשֶׁ֥ר עַל-יָד֖וֹ הַשָּׁנִ֑י וַיִּקְרָ֥א שְׁמ֖וֹ זָֽרַח: (ס)

מיד לאחריו, יצא אחיו הקטן, שעל ידו היה קשור החוט האדום וגם הוא נקרא בידי יהודה על שם המעשה – 'זרח'.

10. עבודתו של יוסף בבית פוטיפר

פרק-לט

{א}  חמישי  וְיוֹסֵ֖ף הוּרַ֣ד מִצְרָ֑יְמָה וַיִּקְנֵ֡הוּ פּֽוֹטִיפַר֩ סְרִ֨יס פַּרְעֹ֜ה שַׂ֤ר הַטַּבָּחִים֙ אִ֣ישׁ מִצְרִ֔י מִיַּד֙ הַיִּשְׁמְעֵאלִ֔ים אֲשֶׁ֥ר הֽוֹרִדֻ֖הוּ שָֽׁמָּה:

כפי שלמדנו, יהודה הצטער מאוד לראות את אביו בצער על אבדן יוסף, והאחים אף הורידוהו ממעלתו כמנהיגם בגלל שלא הוביל אותם להחזיר את יוסף הביתה. יוסף בינתיים הורד למצרים ע"י השיירה הישמעאלית שם קנה אותו השר האחראי על שחיטת בהמות המלך במלכות פרעה (רש"י).

יוסף נכנס לחיים חדשים ולא קלים- עד עכשיו היה חי בארץ טהורה וקדושה עם אביו שאוהב אותו ודואג לו, במקום בו היה חופשי ובמשפחה מכובדת. ומעכשיו הוא פתאום רחוק מאביו, עבד שנמצא בתוך אנשים רשעים שרוצים לפגוע בו ותחת אדון אכזר, כולם מסביבו עובדי עבודה זרה ובכלל הוא נמצא בארץ טמאה (צרור המור, אונקלוס, רש"י, ספורנו).

{ב} וַיְהִ֤י ה' אֶת-יוֹסֵ֔ף וַיְהִ֖י אִ֣ישׁ מַצְלִ֑יחַ וַיְהִ֕י בְּבֵ֖ית אֲדֹנָ֥יו הַמִּצְרִֽי:

יוסף נמכר לעבד ומתחיל לקבל עבודות בבית אדונו המצרי – יוסף עובד קשה, במרץ ובזריזות כדי להצליח בכל המשימות שהוא מקבל (אברבנאל, מלבי"ם, עקידת יצחק על פר' וישלח). וראה זה "פלא", בכל משימה שקיבל יוסף הוא הצליח יותר ממה שכל אחד אחר היה מצליח אם היה משקיע כמוהו (ע"פ הרמב"ן). כמובן, זה לא היה סתם, זה היה מכיוון שבזכות מאמציו המרובים של יוסף הוא זכה לעזרה מיוחדת מאת ה'! השגחת ה' המיוחדת על יוסף נתנה לו הרגשה טובה ומיוחדת של קירבת ה', מה שהקל מאוד על געגועיו החזקים לאביו האוהב (צרור המור). כולם ראו את השגחת ה' המיוחדת הזו, כולל המצרים שהיו מסביב ליוסף ורצו לפגוע בו, כמובן שבעקבות זה הם הבינו שלא כ"כ כדאי להם לפגוע בו (ספורנו).

{ג} וַיַּ֣רְא אֲדֹנָ֔יו כִּ֥י ה' אִתּ֑וֹ וְכֹל֙ אֲשֶׁר-הוּא עֹשֶׂ֔ה ה' מַצְלִ֥יחַ בְּיָדֽוֹ:

פוטיפר עקב אחרי יוסף, ושם לב איך הוא עובד. הוא גם שם לב שבכל משימה שיוסף מקבל יש הצלחה גדולה! כמובן, הוא שאל את יוסף איך הוא מצליח ככה - ויוסף, שכל הזמן חשב על רצון ה' (אברבנאל) תמיד עונה אותו דבר- ברוך ה', חסדי ה', הכל מאת ה' (ע"פ רש"י). פוטיפר מבין שהצלחתו של יוסף אינה מקרית וגם לא סתמית אלא ברור לו שהצלחתו במעשיו היא מאת ה' (רמב"ן).

{ד} וַיִּמְצָ֨א יוֹסֵ֥ף חֵ֛ן בְּעֵינָ֖יו וַיְשָׁ֣רֶת אֹת֑וֹ וַיַּפְקִדֵ֨הוּ֙ עַל-בֵּית֔וֹ וְכָל-יֶשׁ-ל֖וֹ נָתַ֥ן בְּיָדֽוֹ:

התנהגותו של יוסף עם הצלחתו הגדולה בבית פוטיפר גורמת ליוסף למצוא חן בעיני אדוניו.

מכיוון שפוטיפר שם לב היטב ליושרו המוחלט של יוסף ולחריצותו (ב"ר פ"ו, ג') ולהשגחת ה המיוחדת על יוסף הוא לאט לאט נותן ליוסף יותר ויותר אחריות בביתו. בהתחלה, היה יוסף עבד ככל העבדים בשדה. אחרי זמן מה כשפוטיפר שם לב ליושרו ולהשגחת ה' הוא מחליט להזמין את יוסף ולמנות אותו להיות שומר על ביתו [פסוק ב'] בהמשך הזמן שוב קורא פוטיפר ליוסף וממנה אותו למשרתו האישי- מאז יוסף כבר לא חיי חיי עבדים רגילים. ולבסוף, פוטיפר מחליט למנות את יוסף לאחראי על כל מה שיש לו בבית ובשדה! (אור החיים הק')

{ה} וַיְהִ֡י מֵאָז֩ הִפְקִ֨יד אֹת֜וֹ בְּבֵית֗וֹ וְעַל֙ כָּל-אֲשֶׁ֣ר יֶשׁ-ל֔וֹ וַיְבָ֧רֶךְ ה' אֶת-בֵּ֥ית הַמִּצְרִ֖י בִּגְלַ֣ל יוֹסֵ֑ף וַיְהִ֞י בִּרְכַּ֤ת ה' בְּכָל-אֲשֶׁ֣ר יֶשׁ-ל֔וֹ בַּבַּ֖יִת וּבַשָּׂדֶֽה:

מהר מאוד פוטיפר רואה כמה שווה היה למנות את יוסף לאחראי על רכושו- מאז שהוא מינה את יוסף על ביתו ועל רכושו הוא זכה לברכה גדולה – בני ביתו [נשיו ובניו], כל נכסיו הפרטיים, כל עבודתו כאחראי בעבודת המלך, כל רכושו בבית ובשדה, בכל הייתה ברכה מיוחדת (נצי"ב). הדברים שרצה פוטיפר שֶׁיִּקְרוּ הצליחו, הרכוש הניב ברכה, דברים לא התקלקלו, האנשים היו בריאים וכו' וכו'.

היה ברור לכולם שהברכה הגדולה לא התחילה סתם כך משום מקום וללא סיבה אלא זה בזכותו של יוסף שהגיע למקום.

{ו} וַיַּֽעֲזֹ֣ב כָּל-אֲשֶׁר-לוֹ֘ בְּיַד-יוֹסֵף֒ וְלֹֽא-יָדַ֤ע אִתּוֹ֙ מְא֔וּמָה כִּ֥י אִם-הַלֶּ֖חֶם אֲשֶׁר-הוּא אוֹכֵ֑ל וַיְהִ֣י יוֹסֵ֔ף יְפֵה-תֹ֖אַר וִיפֵ֥ה מַרְאֶֽה:

כמובן, שכמו שלמדנו, יוסף פועל כל הזמן בנאמנות מוחלטת וכל הזמן מזכיר במפורש שכל הברכה היא מאת ה'. דבר זה עורר את התפעלותו של פוטיפר שלאט אט פשוט נתן ליוסף להיות ממונה על כל רכושו ללא יוצא מן הכלל ואף לא היה בודק מה יוסף עושה! מכיוון שהיה לו ברור לחלוטין שיוסף נאמן לגמרי (רש"י).

אמנם, דבר אחד היה אסור ליוסף- להתקרב ולגעת בלחם של פוטיפר. מכיוון שכך היה החוק המצרי שאסור לעברים לגעת בלחם של המצרים (ראב"ע, רמב"ן).

והתורה מוסיפה ומלמדת אותנו פרט חשוב שקשור לפסוקים הבאים - יוסף היה יפה תואר ויפה מראה (רמב"ן).

11. אשת פוטיפר ויוסף

{ז}  שישי  וַיְהִ֗י אַחַר֙ הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֔לֶּה וַתִּשָּׂ֧א אֵֽשֶׁת-אֲדֹנָ֛יו אֶת-עֵינֶ֖יהָ אֶל-יוֹסֵ֑ף וַתֹּ֖אמֶר שִׁכְבָ֥ה עִמִּֽי:

מיד אחרי התקופה בה הייתה הצלחתו הגדולה והמיוחדת של יוסף הייתה רואה אותו אשת פוטיפר אדונו ובאה אליו ואמרה לו שהיא רוצה שישכב איתה כאילו הם איש ואישה שהתחתנו.

איזו רשעות! איזו חוסר נאמנות לבעלה!!

{ח} וַיְמָאֵ֓ן | וַיֹּ֨אמֶר֙ אֶל-אֵ֣שֶׁת אֲדֹנָ֔יו הֵ֣ן אֲדֹנִ֔י לֹֽא-יָדַ֥ע אִתִּ֖י מַה-בַּבָּ֑יִת וְכֹ֥ל אֲשֶׁר-יֶשׁ-ל֖וֹ נָתַ֥ן בְּיָדִֽי:

{ט} אֵינֶ֨נּוּ גָד֜וֹל בַּבַּ֣יִת הַזֶּה֘ מִמֶּ֒נִּי֒ וְלֹֽא-חָשַׂ֤ךְ מִמֶּ֨נִּי֙ מְא֔וּמָה כִּ֥י אִם-אוֹתָ֖ךְ בַּֽאֲשֶׁ֣ר אַתְּ-אִשְׁתּ֑וֹ וְאֵ֨יךְ אֶֽעֱשֶׂ֜ה הָֽרָעָ֤ה הַגְּדֹלָה֙ הַזֹּ֔את וְחָטָ֖אתִי לֵֽאלֹקִֽים:

איזה גועל נפש!!! יוסף נבהל אפילו רק מלשמוע את הדברים וסירב בתוקף רב! אמנם, היא אשת אדונו ועליו לעשות כל מה שהיא אומרת אך יוסף ירא קודם כל מלפני ה'! (רמב"ן) ולכן מסביר בטוב טעם לאשת פוטיפר שזה לא ראוי ולא מוסרי שיתנהג ככה- הרי פוטיפר סומך עליו לגמרי עד כדי שנתן לו אחריות על כל רכושו והוא אפילו לא בודק אותו ואין אף אחד עם יותר כוח וסמכות ממנו! הכל תחת יוסף חוץ ממנה! איך הוא ישבור את נאמנותו לפוטיפר?! ובמיוחד שזה אסור גם בעיני ה'! איך הוא יוכל לעבור עבירה כל כך נוראית?! (רמב"ן)

{י} וַיְהִ֕י כְּדַבְּרָ֥הּ אֶל-יוֹסֵ֖ף יוֹם | י֑וֹם וְלֹֽא-שָׁמַ֥ע אֵלֶ֛יהָ לִשְׁכַּ֥ב אֶצְלָ֖הּ לִֽהְי֥וֹת עִמָּֽהּ:

אשת פוטיפר לא מוותרת, היא מאוד רצתה להתחתן עם יוסף ולכן המשיכה יום אחרי יום לבקש ממנו. אך יוסף נותר יציב בעמדתו וסירב בתוקף.

{יא} וַֽיְהִי֙ כְּהַיּ֣וֹם הַזֶּ֔ה וַיָּבֹ֥א הַבַּ֖יְתָה לַֽעֲשׂ֣וֹת מְלַאכְתּ֑וֹ וְאֵ֨ין אִ֜ישׁ מֵֽאַנְשֵׁ֥י הַבַּ֛יִת שָׁ֖ם בַּבָּֽיִת:

יום אחד, שהיה יום חג למצריים, החליטה אשת פוטיפר שזו הזדמנות מיוחדת בשבילה. כולם יצאו להתפלל בבית העבודה זרה שלהם והיא אמרה לעבדיה שהיא נשארת בבית בגלל שהיא לא מרגישה טוב (רש"י בשם התנחומא). באותו יום הגיע יוסף הצדיק – מבחינתו אין הבדל בין הימים, גם היום מוטל עליו כדי לסדר כל מיני ענייני חשבונות בהם הוא עסוק כאחראי על בית פוטיפר (אונקלוס). יוסף שם לב שאין אף אחד בבית.

{יב} וַתִּתְפְּשֵׂ֧הוּ בְּבִגְד֛וֹ לֵאמֹ֖ר שִׁכְבָ֣ה עִמִּ֑י וַיַּֽעֲזֹ֤ב בִּגְדוֹ֙ בְּיָדָ֔הּ וַיָּ֖נָס וַיֵּצֵ֥א הַחֽוּצָה:

לפתע, תוך כדי עבודה, אשת פוטיפר מופיעה ותופסת את יוסף בבגדו ומצווה אותו לשכב איתה! יוסף מיד מבין מה עלול לקרות ומה יהיו התוצאות אם יברח לאשת פוטיפר [שבטח תכעס מאוד ותרצה להתנקם בו] – ובכל זאת, יוסף עוזב את בגדו בידה ופותח בריצה החוצה [יוסף היה יכול לתפוס בכוחו הגדול את בגדו חזרה, אך מפאת כבוד אשת אדונו לא עשה זאת (רמב"ן)].

{יג} וַֽיְהִי֙ כִּרְאוֹתָ֔הּ כִּֽי-עָזַ֥ב בִּגְד֖וֹ בְּיָדָ֑הּ וַיָּ֖נָס הַחֽוּצָה:

אשת פוטיפר לא ציפתה לזה. היא הייתה בטוחה לחלוטין שיוסף יסכים לבקשתה. לכן, הבושה שלה הייתה גדולה מאוד כשראתה שיוסף בורח החוצה ומשאיר את בגדו בידה.

כעת, אשת פוטיפר שמכירה אנשים רשעים הייתה בטוחה שיוסף, כמו כל האנשים שהיא מכירה, יספר לכולם מה היא רוצה והיא עוד יותר תתבייש ואף בטח תגורש מביתה (ע"פ הרמב"ן). על כן, היא מקדימה ובלי בושה מספרת לכולם דברים שהיה ראוי לדבר עליהם בשקט:

{יד} וַתִּקְרָ֞א לְאַנְשֵׁ֣י בֵיתָ֗הּ וַתֹּ֤אמֶר לָהֶם֙ לֵאמֹ֔ר רְא֗וּ הֵ֥בִיא לָ֛נוּ אִ֥ישׁ עִבְרִ֖י לְצַ֣חֶק בָּ֑נוּ בָּ֤א אֵלַי֙ לִשְׁכַּ֣ב עִמִּ֔י וָֽאֶקְרָ֖א בְּק֥וֹל גָּדֽוֹל:

{טו} וַיְהִ֣י כְשָׁמְע֔וֹ כִּֽי-הֲרִימֹ֥תִי קוֹלִ֖י וָֽאֶקְרָ֑א וַיַּֽעֲזֹ֤ב בִּגְדוֹ֙ אֶצְלִ֔י וַיָּ֖נָס וַיֵּצֵ֥א הַחֽוּצָה:

איזו כפיות טובה! כמה יוסף עבד עבורה ועבור בעלה בנאמנות מוחלטת, ועכשיו היא ברוב חוצפתה מסכנת את חייו, הרי בעלה עלול להרוג את יוסף על מעשה חמור שכזה.

{טז} וַתַּנַּ֥ח בִּגְד֖וֹ אֶצְלָ֑הּ עַד-בּ֥וֹא אֲדֹנָ֖יו אֶל-בֵּיתֽוֹ:

{יז} וַתְּדַבֵּ֣ר אֵלָ֔יו כַּדְּבָרִ֥ים הָאֵ֖לֶּה לֵאמֹ֑ר בָּ֣א-אֵלַ֞י הָעֶ֧בֶד הָֽעִבְרִ֛י אֲשֶׁר-הֵבֵ֥אתָ לָּ֖נוּ לְצַ֥חֶק בִּֽי:

{יח} וַיְהִ֕י כַּֽהֲרִימִ֥י קוֹלִ֖י וָֽאֶקְרָ֑א וַיַּֽעֲזֹ֥ב בִּגְד֛וֹ אֶצְלִ֖י וַיָּ֥נָס הַחֽוּצָה:

אשת פוטיפר משאירה את בגדו של יוסף עד שבעלה יחזור. וכשהוא חוזר היא מחכה לזמן שהיא תצליח לעורר את כעסו במיוחד (ע"פ רש"י) ואז היא מספרת לו את שקריה על כך שיוסף בא אליה והיא צעקה ובזכות זה יוסף ברח והשאיר את בגדו אצלה.

איזו רשעות ואיזו כפיות טובה! ועוד איך היא מכנה את יוסף באופן מבזה- 'העבד העברי'...

{יט} וַיְהִי֩ כִשְׁמֹ֨עַ אֲדֹנָ֜יו אֶת-דִּבְרֵ֣י אִשְׁתּ֗וֹ אֲשֶׁ֨ר דִּבְּרָ֤ה אֵלָיו֙ לֵאמֹ֔ר כַּדְּבָרִ֣ים הָאֵ֔לֶּה עָ֥שָׂה לִ֖י עַבְדֶּ֑ךָ וַיִּ֖חַר אַפּֽוֹ:

השר שמע את דברי אשתו, הוא לא כל כך האמין לסיפורים שלה, הרי הוא מכיר את יוסף זמן רב, ולא מתאים לו בכלל להתנהג בצורה שהיא מספרת עליו. מצד שני, השר מרגיש צורך לכבד את אשתו ולכן עושה את עצמו כאילו הוא מאמין לה. לפי זה הוא גם נתן את העונש ליוסף, מצד אחד לא עונש מוות, ומצד שני מכניסו לבית הסוהר כדי להראות שהוא מאמין לה (ספורנו, רמב"ן).

12. יוסף בבית האסורים

{כ} וַיִּקַּח֩ אֲדֹנֵ֨י יוֹסֵ֜ף אֹת֗וֹ וַֽיִּתְּנֵ֨הוּ֙ אֶל-בֵּ֣ית הַסֹּ֔הַר מְק֕וֹם אֲשֶׁר-(אסורי) אֲסִירֵ֥י הַמֶּ֖לֶךְ אֲסוּרִ֑ים וַֽיְהִי-שָׁ֖ם בְּבֵ֥ית הַסֹּֽהַר:

שנה אחת עבד יוסף בבית פוטיפר וכעת נכנס יוסף לבית הסוהר. אדונו של יוסף- פוטיפר אוהב את יוסף, הוא גם מאמין לו יותר מאשר לאשתו... לכן, הוא אמנם מחליט לקחת את יוסף ולהכניס אותו לבית הסוהר, אך לא למקום בו נמצאים כל הפושעים, אלא, לבית סוהר של מי שעבר על מצוות המלך. מחשבה זו הייתה מאת ה', כדי לדאוג לכך שיוסף יכנס לבית הסוהר בו יהיו גם שר המשקים ושר האופים (רמב"ן, תנחומא).

{כא} וַיְהִ֤י ה' אֶת-יוֹסֵ֔ף וַיֵּ֥ט אֵלָ֖יו חָ֑סֶד וַיִּתֵּ֣ן חִנּ֔וֹ בְּעֵינֵ֖י שַׂ֥ר בֵּית-הַסֹּֽהַר:

כידוע, בבית הסוהר לא נמצאים אנשים הכי נחמדים בעולם. ובכל זאת, גרם ה' ברוב אהבתו וחסדו ליוסף שיוסף ימצא חן בעיני כולם! כולם נתנו לו כבוד! ובתוכם, מצא חן בעיני שר בית הסוהר (רש"י, נצי"ב).

{כב} וַיִּתֵּ֞ן שַׂ֤ר בֵּית-הַסֹּ֨הַר֙ בְּיַד-יוֹסֵ֔ף אֵ֚ת כָּל-הָ֣אֲסִירִ֔ם אֲשֶׁ֖ר בְּבֵ֣ית הַסֹּ֑הַר וְאֵ֨ת כָּל-אֲשֶׁ֤ר עֹשִׂים֙ שָׁ֔ם ה֖וּא הָיָ֥ה עֹשֶֽׂה:

שר בית הסוהר ראה כמה נאמן יוסף, והחליט למנות אותו לאחראי על כל האסירים במקום  והוא היה מחליט הכל בענייני בית הסוהר (אונקלוס). אמנם, ברוב צדקותו, יוסף בכלל לא התגאה על האסירים במקום, להפך, על אף תפקידו כאחראי היה עובד ביחד עם האסירים ועושה בדיוק כמותם את כל המלאכות שמוטלות עליהם (אור החיים הק').

{כג} אֵ֣ין | שַׂ֣ר בֵּית-הַסֹּ֗הַר רֹאֶ֤ה אֶֽת-כָּל-מְא֨וּמָה֙ בְּיָד֔וֹ בַּֽאֲשֶׁ֥ר ה' אִתּ֑וֹ וַֽאֲשֶׁר-ה֥וּא עֹשֶׂ֖ה ה' מַצְלִֽיחַ: (פ)

שר בית הסוהר שם לב שכל מה שיוסף עושה מצליח הוא מבין שזה בזכות שה' עוזר לו. על כן, הוא כל כך סמך על יוסף שהוא גם הפסיק לבדוק מה הוא עושה ואפילו שאצל כל שאר האסירים הוא ממש לא היה סומך עליהם (ת"י).

כך עוברות להן 12 שנים, עד שמגיעים שני אסירים חדשים לבית הסוהר

13. הגעת שרי המשקים והאופים למשמר ומינוי יוסף לשרתם

פרק-מ

{א}  שביעי  וַיְהִ֗י אַחַר֙ הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֔לֶּה חָֽטְא֛וּ מַשְׁקֵ֥ה מֶֽלֶךְ-מִצְרַ֖יִם וְהָֽאֹפֶ֑ה לַֽאֲדֹֽנֵיהֶ֖ם לְמֶ֥לֶךְ מִצְרָֽיִם:

יוסף בבית הסוהר, ועדיין אשת פוטיפר ממשיכה ומספרת לכולם איזה דבר מזעזע וקשה כמעט וקרה לה עם יוסף- העיקר שכולם ידברו בגנותו (רש"י). על כן, ה' ברוב אהבתו ליוסף הצדיק זימן למצרים בהקדם אנשים אחרים כדי שיתעסקו בהם- שר המשקים ושר האופים המצריים נפלו בחטא חמור ביותר! אצל שר המשקים קרה 'אסון' והתגלה זבוב בכוס שהוגשה לפני פרעה. אותה חומרת חטא התרחשה אצל שר האופים כאשר התגלה צרור אבנים בתוך הלחם שהוגש לפני המלך. אבל, זה לא הייתה הסיבה היחידה שה' גלגל את שני השרים לבית הסוהר, ה' גם רצה שבהמשך יוסף יפתור להם את חלומותיהם ובזכות זה יזכה לישועה ולצאת מבית הסוהר (רש"י).

{ב} וַיִּקְצֹ֣ף פַּרְעֹ֔ה עַ֖ל שְׁנֵ֣י סָֽרִיסָ֑יו עַ֚ל שַׂ֣ר הַמַּשְׁקִ֔ים וְעַ֖ל שַׂ֥ר הָֽאוֹפִֽים:

על חטאים חמורים כל כך פרעה מתמלא כעס עצום, גם על שר המשקים וגם על שר האופים.

{ג} וַיִּתֵּ֨ן אֹתָ֜ם בְּמִשְׁמַ֗ר בֵּ֛ית שַׂ֥ר הַטַּבָּחִ֖ים אֶל-בֵּ֣ית הַסֹּ֑הַר מְק֕וֹם אֲשֶׁ֥ר יוֹסֵ֖ף אָס֥וּר שָֽׁם:

פרעה מכניס את שניהם לבית הסוהר של שר הטבחים, בית הסוהר בו אסור יוסף.

{ד} וַ֠יִּפְקֹ֠ד שַׂ֣ר הַטַּבָּחִ֧ים אֶת-יוֹסֵ֛ף אִתָּ֖ם וַיְשָׁ֣רֶת אֹתָ֑ם וַיִּהְי֥וּ יָמִ֖ים בְּמִשְׁמָֽר:

שר הטבחים- פוטיפר, היה גדול יותר משר בית הסוהר והעריך מאוד את יוסף. על כן, החליט למנות את יוסף לאחראי על כל הטיפול בשר המשקים ובשר האופים. אמנם, יוסף, מעצמו לא ראה את עצמו גדול מעל השרים ולכן היה משרת אותם כדרך עבד לאדונו, ובמיוחד שיוסף ממש ריחם וחמל עליהם- הוא יודע היטב מה המשמעות של להיות איש מעלה היורד למצב נמוך וקשה. ליבו היה מתמלא חמלה כלפי השרים והיה דואג להם לבגדים, מאכלים וכדו' שהיו רגילים להם כשהיו עוד בתפקידם המכובד (נצי"ב). כך הם נשארים במשך 12 חודשים (רש"י).

14. חלום שר המשקים ופתרונו ובקשת יוסף

{ה} וַיַּֽחַלְמוּ֩ חֲל֨וֹם שְׁנֵיהֶ֜ם אִ֤ישׁ חֲלֹמוֹ֙ בְּלַ֣יְלָה אֶחָ֔ד אִ֖ישׁ כְּפִתְר֣וֹן חֲלֹמ֑וֹ הַמַּשְׁקֶ֣ה וְהָֽאֹפֶ֗ה אֲשֶׁר֙ לְמֶ֣לֶךְ מִצְרַ֔יִם אֲשֶׁ֥ר אֲסוּרִ֖ים בְּבֵ֥ית הַסֹּֽהַר:

לילה אחד, בבית הסוהר חלמו שר המשקים ושר האופים חלומות. כל אחד חלם 2 חלומות- את החלום שלו שאותו הוא עוד מעט יספר ובנוסף חלם עוד חלום ובו הוא רואה מה עתיד להתרחש עם חברו (רש"י, ת"י).

{ו} וַיָּבֹ֧א אֲלֵיהֶ֛ם יוֹסֵ֖ף בַּבֹּ֑קֶר וַיַּ֣רְא אֹתָ֔ם וְהִנָּ֖ם זֹֽעֲפִֽים:

יוסף מגיע בבוקר ורואה את שניהם בפנים עצובות (רש"י) מכונסים בתוך עצמם (ת"י). היה נראה שאף אחד לא ניסה לעודד אותם עד עכשיו (נצי"ב).

{ז} וַיִּשְׁאַ֞ל אֶת-סְרִיסֵ֣י פַרְעֹ֗ה אֲשֶׁ֨ר אִתּ֧וֹ בְמִשְׁמַ֛ר בֵּ֥ית אֲדֹנָ֖יו לֵאמֹ֑ר מַדּ֛וּעַ פְּנֵיכֶ֥ם רָעִ֖ים הַיּֽוֹם:

ליוסף הצדיק כואב לראות אותם כך עצובים ולכן מיד ניגש אל השרים ומתעניין- מה קרה? מדוע פניכם עצובות כל כך?! מאז שהגעתם לכאן לא ראיתי אתכם כֹּה עצובים! (ת"י)

{ח} וַיֹּֽאמְר֣וּ אֵלָ֔יו חֲל֣וֹם חָלַ֔מְנוּ וּפֹתֵ֖ר אֵ֣ין אֹת֑וֹ וַיֹּ֨אמֶר אֲלֵהֶ֜ם יוֹסֵ֗ף הֲל֤וֹא לֵֽאלֹקִים֙ פִּתְרֹנִ֔ים סַפְּרוּ-נָ֖א לִֽי:

השרים מרגישים את אהבתו של יוסף ועונים בכנות- חלמנו חלומות שממש מזעזעים אותנו. כבר כמה חברים ניסו לפתור את החלומות אך אף אחד לא הציע פתרון המתיישב על ליבנו ומסביר מה עתיד לקרות (רמב"ן).

יוסף שומע את כאבם ומיד מציע בענווה- הרי פתרון החלומות זה מאת ה' וממנו החכמה (ב"ר פ"ח, ד') ועל כן ספרו לי אולי ה' יחליט לעורר בי את המחשבות הנכונות ולגלות לי את פתרון החלומות (רמב"ן, רד"ק).

יוסף צאצא של אברהם אבינו ואינו מתבלבל ואינו חושש מלומר את האמת ואומר בצורה נחרצת וברורה למצרים שעובדים ע"ז- החכמה היא מאת ה'! ידיעת העתיד היא רק של ה'! ממילא מובן שגם אין שום אלוק מלבד ה'! איזו גבורה של יוסף! (ע"פ הרמב"ן)

{ט} וַיְסַפֵּ֧ר שַׂר-הַמַּשְׁקִ֛ים אֶת-חֲלֹמ֖וֹ לְיוֹסֵ֑ף וַיֹּ֣אמֶר ל֔וֹ בַּֽחֲלוֹמִ֕י וְהִנֵּה-גֶ֖פֶן לְפָנָֽי:

שר המשקים פותח ומספר את חלומו ליוסף- בחלומי אני רואה גפן.

{י} וּבַגֶּ֖פֶן שְׁלֹשָׁ֣ה שָֽׂרִיגִ֑ם וְהִ֤וא כְפֹרַ֨חַת֙ עָֽלְתָ֣ה נִצָּ֔הּ הִבְשִׁ֥ילוּ אַשְׁכְּלֹתֶ֖יהָ עֲנָבִֽים:

בגפן יש שלוש זמורות (רש"י) והנה אני רואה שבין רגע הזמורות גדלות ומוציאות פרחים, ומיד הפרחים מניצים וגדלים להם אשכולות ענבים! (ת"י, רמב"ן)

{יא} וְכ֥וֹס פַּרְעֹ֖ה בְּיָדִ֑י וָֽאֶקַּ֣ח אֶת-הָֽעֲנָבִ֗ים וָֽאֶשְׂחַ֤ט אֹתָם֙ אֶל-כּ֣וֹס פַּרְעֹ֔ה וָֽאֶתֵּ֥ן אֶת-הַכּ֖וֹס עַל-כַּ֥ף פַּרְעֹֽה:

והנה אני שם לב שאני מחזיק את הכוס המלכותית של פרעה ואני לוקח את הענבים וסוחט אותם לתוך הכוס ואז אני רואה שאני ניגש אל פרעה ומגיש לו את הכוס.

{יב} וַיֹּ֤אמֶר לוֹ֙ יוֹסֵ֔ף זֶ֖ה פִּתְרֹנ֑וֹ שְׁלֹ֨שֶׁת֙ הַשָּׂ֣רִגִ֔ים שְׁל֥שֶׁת יָמִ֖ים הֵֽם:

יוסף מקשיב היטב לפרטי החלום וחושב היטב היטב- מה רומז כאן ה'? מה התכנית האלוקית? כך מתוך מחשבה זוכה יוסף לעזרה מאת ה' (רד"ק, בכור שור, עקידת יצחק). ברגע ששמע שהזמורות הצמיחו אשכולות ענבים בין רגע הבין שפתרון החלום יתרחש בקרוב ממש- תוך 3 ימים! (רמב"ן)

{יג} בְּע֣וֹד | שְׁלֹ֣שֶׁת יָמִ֗ים יִשָּׂ֤א פַרְעֹה֙ אֶת-רֹאשֶׁ֔ךָ וַֽהֲשִֽׁיבְךָ֖ עַל-כַּנֶּ֑ךָ וְנָֽתַתָּ֤ כוֹס-פַּרְעֹה֙ בְּיָד֔וֹ כַּמִּשְׁפָּט֙ הָֽרִאשׁ֔וֹן אֲשֶׁ֥ר הָיִ֖יתָ מַשְׁקֵֽהוּ:

פתרון החלום יבוא בעוד שלושה ימים- פרעה יערוך רשימה של עבדיו ואז הוא יזכר בך ויחליט להכניס אותך ביחד עם שאר משרתיו ויחזיר אותך לתפקידך הראשון בו היית- שר המשקים (רש"י).

{יד} כִּ֧י אִם-זְכַרְתַּ֣נִי אִתְּךָ֗ כַּֽאֲשֶׁר֙ יִ֣יטַב לָ֔ךְ וְעָשִֽׂיתָ-נָּ֥א עִמָּדִ֖י חָ֑סֶד וְהִזְכַּרְתַּ֨נִי֙ אֶל-פַּרְעֹ֔ה וְהֽוֹצֵאתַ֖נִי מִן-הַבַּ֥יִת הַזֶּֽה:

כעת, יוסף חושב שיש לו הזדמנות מיוחדת- כאשר ישתחרר שר המשקים הרי שזכות פתרונו של יוסף יכולה להיות לטובת יוסף כדי ששר המשקים יזכיר את יוסף לטובה לפני פרעה ויביא בכך לשיחרורו! על כן, יוסף פונה לשר המשקים ואומר: "בקשה לי ממך- כאשר ייטב לך ותחזור לחשיבותך תעשה עימי חסד ותזכיר אותי לפני פרעה כדי שישחרר אותי, הרי ברגע שירצה הוא יכול להוציא אותי מהמקום הזה" (רש"י, שפ"ח, רמב"ן).

רש"י בהמשך מלמד אותנו שה' גרם לשר המשקים שישכח את יוסף מפני שהיה לו לבטוח רק בה'.

אבל למה? הרי ה' בוודאי מצפה ורוצה שנתאמץ כדי להביא על עצמנו את הישועה?

אלא, מסבירים לנו חז"ל שיוסף היה כל כך צדיק ותמידי תמיד היה בוטח אך ורק בה'. ובאמת אם הוא היה אדם במדריגה רוחנית רגילה זה היה בסדר שיסמוך על שר המשקים. אך יוסף הוא צדיק וקדוש ולכן הוא היה צריך גם פה לסמוך אך ורק על ה' וכדי לעורר אותו לביטחון בה' גרם ה' לשר המשקים לשכוח אותו (רש"י, רבנו אברהם בן הרמב"ם, מהרז"ו ב"ר פ"ט, ג').

{טו} כִּֽי-גֻנֹּ֣ב גֻּנַּ֔בְתִּי מֵאֶ֖רֶץ הָֽעִבְרִ֑ים וְגַם-פֹּה֙ לֹֽא-עָשִׂ֣יתִי מְא֔וּמָה כִּֽי-שָׂמ֥וּ אֹתִ֖י בַּבּֽוֹר:

ואף ראוי שאשתחרר כי אני נמצא כאן מבלי שעשיתי דבר רע ואני צאצא לגדולים וחשובים ובאתי מארץ קדושה וחשובה- נלקחתי בכוח מארץ אבותי אברהם, יצחק ויעקב שנקראים 'עיבריים' ואף לאחר שהגעתי לכאן לא עשיתי דבר והכניסו אותי לבית הסוהר הזה! (רמב"ן)

איזו אהבה לארץ הקדושה יש ליוסף ואיזו גבורה לומר בקול ברור שהוא צאצא לאבותינו הקדושים!

{טז} וַיַּ֥רְא שַׂר-הָֽאֹפִ֖ים כִּ֣י טוֹב פָּתָ֑ר וַיֹּ֨אמֶר֙ אֶל-יוֹסֵ֔ף אַף-אֲנִי֙ בַּֽחֲלוֹמִ֔י וְהִנֵּ֗ה שְׁלֹשָׁ֛ה סַלֵּ֥י חֹרִ֖י עַל-רֹאשִֽׁי:

{יז} וּבַסַּ֣ל הָֽעֶלְי֗וֹן מִכֹּ֛ל מַֽאֲכַ֥ל פַּרְעֹ֖ה מַֽעֲשֵׂ֣ה אֹפֶ֑ה וְהָע֗וֹף אֹכֵ֥ל אֹתָ֛ם מִן-הַסַּ֖ל מֵעַ֥ל רֹאשִֽׁי:

{יח} וַיַּ֤עַן יוֹסֵף֙ וַיֹּ֔אמֶר זֶ֖ה פִּתְרֹנ֑וֹ שְׁלֹ֨שֶׁת֙ הַסַּלִּ֔ים שְׁלֹ֥שֶׁת יָמִ֖ים הֵֽם:

{יט} בְּע֣וֹד | שְׁלֹ֣שֶׁת יָמִ֗ים יִשָּׂ֨א פַרְעֹ֤ה אֶת-רֹֽאשְׁךָ֙ מֵֽעָלֶ֔יךָ וְתָלָ֥ה אֽוֹתְךָ֖ עַל-עֵ֑ץ וְאָכַ֥ל הָע֛וֹף אֶת-בְּשָֽׂרְךָ֖ מֵֽעָלֶֽיךָ:

{כ}  מפטיר  וַיְהִ֣י | בַּיּ֣וֹם הַשְּׁלִישִׁ֗י י֚וֹם הֻלֶּ֣דֶת אֶת-פַּרְעֹ֔ה וַיַּ֥עַשׂ מִשְׁתֶּ֖ה לְכָל-עֲבָדָ֑יו וַיִּשָּׂ֞א אֶת-רֹ֣אשׁ | שַׂ֣ר הַמַּשְׁקִ֗ים וְאֶת-רֹ֛אשׁ שַׂ֥ר הָֽאֹפִ֖ים בְּת֥וֹךְ עֲבָדָֽיו:

{כא} וַיָּ֛שֶׁב אֶת-שַׂ֥ר הַמַּשְׁקִ֖ים עַל-מַשְׁקֵ֑הוּ וַיִּתֵּ֥ן הַכּ֖וֹס עַל-כַּ֥ף פַּרְעֹֽה:

{כב} וְאֵ֛ת שַׂ֥ר הָֽאֹפִ֖ים תָּלָ֑ה כַּֽאֲשֶׁ֥ר פָּתַ֛ר לָהֶ֖ם יוֹסֵֽף:

{כג} וְלֹֽא-זָכַ֧ר שַׂר-הַמַּשְׁקִ֛ים אֶת-יוֹסֵ֖ף וַיִּשְׁכָּחֵֽהוּ: (פפפ)

 

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.