פס' כו - ל: ציווי על הברכות והקללות בהר גריזים

וְנָתַתָּה אֶת הַבְּרָכָה עַל הַר גְּרִזִים - את המברכים. ראינו בפרשת כי תבוא (כדאי לראות גם בספר יהושע ובמשנה במסכת סוטה) הֲלֹא הֵמָּה בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן - המערבי אַחֲרֵי - רחוק מהירדן דֶּרֶךְ מְבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ - לכיוון שהשמש שוקעת - מערב.  בְּאֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי הַיֹּשֵׁב בָּעֲרָבָה מוּל הַגִּלְגָּל - אבל רחוק מהגלגל אֵצֶל אֵלוֹנֵי מֹרֶה - ליד שכם.

יא, לא - יב, ג: ציווי איבוד העבודה הזרה ואחדות בית המקדש

משה רבינו מתחיל לחזור על המצות.  מצוה לאבד ע"ז (הילדים עשו השוואה לפרק ז פס' ה).

פרק יב   פס' ד - ז: לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן לה' אֱלֹקֵיכֶם - א. לעומת עובדי ע"ז שהם עובדים לאלהיהם בכל מקום תחת כל עץ רענן, לעמ"י יש איסור להקריב בבמות אלא הכל במקום אחד. )  ב. האיסור לנתץ מזבח ולמחוק שם ה' .  {ה} כִּי אִם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹקֵיכֶם מִכָּל שִׁבְטֵיכֶם לָשׂוּם אֶת שְׁמוֹ שָׁם - המקום בא"י שה' יבחר להשרות בו את שכינתו לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ -  את המקום של השראת השכינה  תבקשו ותחפשו עפ"י חכמת התורה ואח"כ נביא יבוא ויגיד לכם איפה זה  וּבָאתָ שָׁמָּה - ואז תבוא ותבנה שם את המשכן. מדובר על משכן שילה שאז נאסרו הבמות.  {ו} וַהֲבֵאתֶם שָׁמָּה עֹלֹתֵיכֶם וְזִבְחֵיכֶם - שלמי חובה וְאֵת מַעְשְׂרֹתֵיכֶם - מעשר שני ומעשר בהמה (כי מעשר ראשון לא צריך להביא דוקא לשם)  וְאֵת תְּרוּמַת יֶדְכֶם - ביכורים (כי תרומה גדולה לא צריך להביא דוקא לשם) וְנִדְרֵיכֶם וְנִדְבֹתֵיכֶם - עולות ושלמים שאתם מתנדבים וּבְכֹרֹת בְּקַרְכֶם וְצֹאנְכֶם - בכור בהמה טהורה שהכהן מקבל מישראל וצריך להקריבו. {ז} וַאֲכַלְתֶּם שָׁם לִפְנֵי ה' אֱלֹקֵיכֶם - קדשים קלים ומע"ש נאכלים בכל הרואה וּשְׂמַחְתֶּם בְּכֹל מִשְׁלַח יֶדְכֶם אַתֶּם וּבָתֵּיכֶם אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ:

{ח} בפס' הבאים מדובר על הזמן שהמשכן יהיה בגלגל שאז הבמות יהיו מותרות - 14 שנה שכבשו וחילקו את הארץ: לֹא תַעֲשׂוּן כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנַחְנוּ עֹשִׂים פֹּה הַיּוֹם - בזמן שהמשכן יהיה בגלגל והבמות מותרות לא תקריבו בבמות כמו מה שאנחנו מקריבים היום במשכן בערבות מואב. אלא רק: אִישׁ כָּל הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו - רק נדרים ונדבות שאינן חובה תקריבו בבמה אבל כל קרבן חובה תצטרכו לבא לגלגל ולהקריב שם. {ט} הסיבה שהבמות יותרו לכם בזמן גלגל: כִּי לֹא בָּאתֶם עַד עָתָּה - עד הזמן של גלגל אֶל הַמְּנוּחָה וְאֶל הַנַּחֲלָה אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לָךְ - אתם עדיין תילחמו בשנים האלה לכבוש את הארץ ותהיו רחוקים מהמשכן. לכן התירו לכם להקריב נו"נ בבמת יחיד.

{י} בפס' הבאים מדובר על הזמן שיבואו לירושלים ויבנו את ביהמ"ק. מאז הבמות ייאסרו עולמית: וַעֲבַרְתֶּם אֶת הַיַּרְדֵּן וִישַׁבְתֶּם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֵיכֶם מַנְחִיל אֶתְכֶם - אחרי כיבוש וחלוקה וְהֵנִיחַ לָכֶם מִכָּל אֹיְבֵיכֶם מִסָּבִיב - אחרי כל תקופת השופטים ושמואל  וִישַׁבְתֶּם בֶּטַח - בזמן דוד המלך. {יא} וְהָיָה הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹקֵיכֶם בּוֹ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם - במקום הזה תבנו את ביהמ"ק. שָׁמָּה תָבִיאוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם... {יג} הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תַּעֲלֶה עֹלֹתֶיךָ בְּכָל מָקוֹם אֲשֶׁר תִּרְאֶה - להוסיף 'לא תעשה' על הדבר. {יד} כִּי אִם בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' בְּאַחַד שְׁבָטֶיךָ - השכינה תשרה באופן קבוע בנחלת שבט בנימין. משכן שילה בנחלת אפרים היה זמני. שָׁם תַּעֲלֶה עֹלֹתֶיךָ וְשָׁם תַּעֲשֶׂה כֹּל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּךָּ:

למה התורה מחלקת בין שילה לירושלים? ללמד שבינהן יהיה זמן שיותרו הבמות - בזמן נוב וגבעון.

{טו} דברים שמותר לשחוט ולאכול בכל מקום, גם בזמן איסור הבמות: רַק בְּכָל אַוַּת נַפְשְׁךָ - אבל כשתרצה ותתאווה לאכול בשר תִּזְבַּח - תשחט וְאָכַלְתָּ בָשָׂר כְּבִרְכַּת ה' אֱלֹקֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן לְךָ - על מה מדובר? על בהמה שהקדשת לקרבן ונפל בה מום. פודים אותה ואז מותרת באכילה בכל מקום כמו חולין.  בְּכָל שְׁעָרֶיךָ - בכל עריך ולא רק בירושלים. הַטָּמֵא וְהַטָּהוֹר יֹאכְלֶנּוּ - איש טמא ואיש טהור יכולים לאכול את זה ביחד באותה קערה ולא לחשוש כי לא צריך לשמור את זה בטהרה שהרי זה כבר לא קדשים! כַּצְּבִי וְכָאַיָּל - כמו חיה שנאכלת ואף פעם לא צריך להקפיד על טומאה וטהרה כי אין שום קרבן מן החיה.

{טז} רַק הַדָּם לֹא תֹאכֵלוּ - שלא נחשוב שאיסור דם הוא רק במוקדשים. עַל הָאָרֶץ תִּשְׁפְּכֶנּוּ כַּמָּיִם - ולא צריך לכסות את הדם כי מדובר על בהמה. {יז} לֹא תוּכַל - אין לך רשות לֶאֱכֹל בִּשְׁעָרֶיךָ מַעְשַׂר דְּגָנְךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ וּבְכֹרֹת בְּקָרְךָ וְצֹאנֶךָ וְכָל נְדָרֶיךָ אֲשֶׁר תִּדֹּר וְנִדְבֹתֶיךָ וּתְרוּמַת יָדֶךָ: {יח} כִּי אִם לִפְנֵי ה' אֱלֹקֶיךָ תֹּאכְלֶנּוּ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹקֶיךָ בּוֹ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ - תדאג גם ללוי ותקרא לו לאכול איתך: אם אין לך מעשר ראשון לתת לו - תן לו ממעשר שני שלך ומקדשים קלים. למה? כי בד"כ הוא עני ואין לו מספיק. וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹקֶיךָ בְּכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ: {יט} הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תַּעֲזֹב אֶת הַלֵּוִי כָּל יָמֶיךָ עַל אַדְמָתֶךָ - ליתן על זה 'לא תעשה'.

{כ} כִּי יַרְחִיב ה' אֱלֹקֶיךָ אֶת גְּבוּלְךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ - כלומר כשתכבשו את כל א"י וְאָמַרְתָּ אֹכְלָה בָשָׂר כִּי תְאַוֶּה נַפְשְׁךָ לֶאֱכֹל בָּשָׂר - אם תרצה לאכול בשר בְּכָל אַוַּת נַפְשְׁךָ תֹּאכַל בָּשָׂר - מותר לך לאכול בשר כרצונך. מדובר על חולין - 'בשר תאוה': בזמן שהיו במדבר נאסר עליהם בשר תאוה ומי שרצה לאכול בשר היה חייב להקדישו לשלמים, להקריבו במשכן (דם ואמורים) ואח"כ לאכלו במחנה. משנכנסים לארץ - הותר להם 'בשר תאוה'. {כא} כִּי יִרְחַק מִמְּךָ הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹקֶיךָ לָשׂוּם שְׁמוֹ שָׁם - הארץ היא גדולה ואתה תהיה רחוק מהמזבח, לא כמו במדבר שהמשכן איתכם במחנה. וְזָבַחְתָּ - תשחט מִבְּקָרְךָ וּמִצֹּאנְךָ אֲשֶׁר נָתַן ה' לְךָ כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ - הלכות שחיטה הם הלכה למשה מסיני. וְאָכַלְתָּ בִּשְׁעָרֶיךָ - בעריך, בכל מקום בארץ. בְּכֹל אַוַּת נַפְשֶׁךָ: {כב} אַךְ כַּאֲשֶׁר יֵאָכֵל אֶת הַצְּבִי וְאֶת הָאַיָּל כֵּן תֹּאכְלֶנּוּ הַטָּמֵא וְהַטָּהוֹר יַחְדָּו יֹאכְלֶנּוּ - כנ"ל פס' טו {כג} רַק חֲזַק לְבִלְתִּי אֲכֹל הַדָּם - תתחזק ותתגבר לא לאככול את הדם. קראנו ברש"י שתי דעות למה כתוב כאן 'חזק'. כִּי הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ - חיי הבהמה תלויים בדם. וְלֹא תֹאכַל הַנֶּפֶשׁ עִם הַבָּשָׂר - איסור אבר מן החי. אסור לאכול את הבשר כשעוד הנפש בו. {כד} לֹא תֹּאכְלֶנּוּ עַל הָאָרֶץ תִּשְׁפְּכֶנּוּ כַּמָּיִם: {כה} לֹא תֹּאכְלֶנּוּ לְמַעַן יִיטַב לְךָ וּלְבָנֶיךָ אַחֲרֶיךָ כִּי תַעֲשֶׂה הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה': {כו} רַק קָדָשֶׁיךָ אֲשֶׁר יִהְיוּ לְךָ וּנְדָרֶיךָ תִּשָּׂא וּבָאתָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה': {כז} וְעָשִׂיתָ עֹלֹתֶיךָ הַבָּשָׂר וְהַדָּם עַל מִזְבַּח ה' אֱלֹקֶיךָ - בקרבן עולה גם זריקת דם על המזבח וגם הכל מוקטר. וְדַם זְבָחֶיךָ יִשָּׁפֵךְ עַל מִזְבַּח ה' אֱלֹקֶיךָ וְהַבָּשָׂר תֹּאכֵל - בזבחי שלמים יש זריקת הדם על המזבח ואת הבשר אוכלים. {כח} שְׁמֹר וְשָׁמַעְתָּ אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּךָּ לְמַעַן יִיטַב לְךָ וּלְבָנֶיךָ אַחֲרֶיךָ עַד עוֹלָם כִּי תַעֲשֶׂה הַטּוֹב וְהַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה' אֱלֹקֶיךָ:

פס' כט - א: אזהרה לא ללמוד מעובדי ע"ז אפילו אחרי שתשמיד אותם

{ל} הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּנָּקֵשׁ אַחֲרֵיהֶם - מלשון מוקש ומכשול. או בלבול וטעות. {לא} לֹא תַעֲשֶׂה כֵן לה' אֱלֹקֶיךָ - א. לא תלמד מהם לעבוד ע"ז  ב. לא תלמד מהם כל מיני דרכים ועבודות איך לעבוד את ה'. שתי סיבות: כִּי כָּל תּוֹעֲבַת ה' אֲשֶׁר שָׂנֵא עָשׂוּ לֵאלֹהֵיהֶם כִּי גַם אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנֹתֵיהֶם יִשְׂרְפוּ בָאֵשׁ לֵאלֹהֵיהֶם - כי כל דרכיהם של עובדי ע"ז הם תועבה - שפיכות דמים וגילוי עריות עד כדי כך שהם הורגים את ילדיהם בשביל זה. {א} אֵת כָּל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם אֹתוֹ תִשְׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת לֹא תֹסֵף עָלָיו וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנּוּ - התורה לא צריכה שום תוספת מבחוץ ללמוד מהגויים ח"ו. איסור להוסיף או לגרוע במצווה.

פס' ב - ו: דין נביא שקר

נביא שקר שאומר לעבוד ע"ז - חייב מיתה (נביא יכול לאמר בהוראת שעה לעבור על מצווה אחרת חוץ מע"ז) הארכנו ביחס לאותות ומופתים כוחות על טבעיים וכו'. {ב} כִּי יָקוּם בְּקִרְבְּךָ נָבִיא אוֹ חֹלֵם חֲלוֹם וְנָתַן אֵלֶיךָ אוֹת - אומר מה יהיה בעתיד וזה התקיים אוֹ מוֹפֵת - דבר פלא, כמו הופך מטה לנחש. מדובר על נביא אמת שה' נתן לו כח לעשות מופת ועכשיו הוא הרשיע או על אדם שסתם אומר שהוא נביא ועושה כשפים. {ג} וּבָא הָאוֹת וְהַמּוֹפֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלֶיךָ לֵאמֹר נֵלְכָה אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתָּם וְנָעָבְדֵם - נביא השקר אמר לעבוד ע"ז אפילו רק יום אחד או פעם אחת. {ד} לֹא תִשְׁמַע אֶל דִּבְרֵי הַנָּבִיא הַהוּא אוֹ אֶל חוֹלֵם הַחֲלוֹם הַהוּא - אסור לשמוע לו למרות כל המופתים שעשה. כִּי מְנַסֶּה ה' אֱלֹקֵיכֶם אֶתְכֶם לָדַעַת הֲיִשְׁכֶם אֹהֲבִים אֶת ה' אֱלֹקֵיכֶם בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם - ה' נתן לו יכולת לעשות אות או מופת כדי לנסות את עמ"י, לראות עד כמה הם אוהבים ודבקים בה' ולא מתבלבלים. הסברנו שה' יודע גם בלי הנסיון אבל זה בשבילנו שנדע ונעמוד בנסיון. {ה} אַחֲרֵי ה' אֱלֹקֵיכֶם תֵּלֵכוּ וְאֹתוֹ תִירָאוּ וְאֶת מִצְוֹתָיו תִּשְׁמֹרוּ וּבְקֹלוֹ תִשְׁמָעוּ וְאֹתוֹ תַעֲבֹדוּ וּבוֹ תִדְבָּקוּן: {ו} וְהַנָּבִיא הַהוּא אוֹ חֹלֵם הַחֲלוֹם הַהוּא יוּמָת כִּי דִבֶּר סָרָה עַל ה' אֱלֹקֵיכֶם - דיבר שקר על ה' , דבר שהוא מוסר מהמציאות! שה' יאמר לעבוד ע"ז. הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וְהַפֹּדְךָ מִבֵּית עֲבָדִים לְהַדִּיחֲךָ מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוְּךָ ה' אֱלֹקֶיךָ לָלֶכֶת בָּהּ וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ - אסור להשאיר אותו חי גם אם לא מקשיבים לו, צריך שלא יהיה דבר כזה רע בעמ"י.

פרק יג פס' ז - יב: מסית לע"ז

פס' ז: התורה נותנת דוגמאות של האנשים הכי קרובים וק"ו למישהו אחר. בסתר - לאו דוקא אבל בד"כ זה יהיה בסתר. 

פס' ט: אסור לך להקשיב לו - לא בליבך ולא במעשה. אסור לכסות עליו ולהסתיר את מה שעשה אלא חייבים להביאו לבי"ד כדי שיענש.  כשדנו אותו למיתה אסור לרחם עליו ולחפש לו זכות. (הבאנו מהרמב"ם שהוא לא צריך התראה ומכמינים לו עדים - חומרה שאין בשום הרוג בי"ד) התורה כ"כ החמירה איתו כי הוא עשה מעשה נורא ואיום של הסתה של מישהו אחר לע"ז!

 פס' י: יש מצוה שהמוסת עצמו יהרוג אותו בבי"ד.

פס' יב: צריך שכולם ידעו ויפחדו ממה שקרה שלא יקרה שוב ח"ו.

פס' יג - יט: עיר הנדחת: 

פס' יג:  כי תשמע - בית הדין הגדול. רק הם דנים דין עיר הנדחת.

פס' יד: אנשים - דוקא שנים או יותר ולא איש אחד. לא נשים. בני בליעל -  פרקו מעצמם עול שמים.  את יושבי עירם - דוקא שהם יושבי העיר ולא באו מעיר אחרת.

פס' טו: בית הדין חייב לדרוש ולחקור היטב לפני שמחליטים את הדין. דוקא מודגש פה מפני העונש החמור כ"כ של עיר הנדחת. הקראנו מהרמב"ם שהסנהדרין שולחים ת"ח להחזיר אותם בתשובה ואם זה לא עוזר קמים עליהם כל ישראל למלחמה עד שמבקיעים אותם. אח"כ מעמידים בעיר הרבה בתי דין ובודקים כמה מתוכה עבדו ע"ז. אם זה מיעוט - נידונים בסקילה כיחיד שעבד ע"ז ולא שורפים את רכושם. אם רוב העיר הודחו לע"ז - יש לה דין של עיר הנדחת כמו שכתוב בהמשך:

פס' טז: הורגים בסייף את כל יושבי העיר שעבדו ע"ז ונשיהם ואת בהמותיהם (לגבי הטף - מחלוקת).

פס' יז: אוספים את כל רכוש העיר אל הרחוב המרכזי (גם של הצדיקים שלא עבדו ע"ז) ושורפים באש את הרכוש ואת כל בתי העיר (כתבי קדש גונזים). כליל לה' - כמו קרבן עולה לכפר על התועבה שנעשתה. העיר תהיה חרבה לעולם ואסור לבנותה.

פס' יח: אסור לקחת דבר מהרכוש הכל חרם. כל הדין החמור הזה כדי לכפר על עמ"י. ונתן לך רחמים - שלא תהיה אכזרי אחרי שהרגו כ"כ הרבה אנשים והחריבו עיר שלימה. ורחמך והרבך - ה' ירחם עליך ותתרבה במקום העיר שנחרבה. הילדים נזכרו בלולב של עיר הנדחת - כתותי מכתת שעוריה.

פרק יד פס' א - ב: איסור גדידה וקרחה על מת

עם ישראל בנים לה' לכן לא מתאים שיפגמו בגופם בשריטות או קרחה בראש (רש"י).  האיסור הוא לעשות זאת כאבלות על מת כמנהג הגויים. אנחנו בנים לה' ועם קדוש לכן יודעים שאדם שנפטר נמצא בעולם הבא ויקום בתחיית המתים לכן אסור להתאבל עד כדי פגיעה בגוף.

פס' ג - כ: איסורי אכילה

פס' ג:  כל תועבה -  איסור כללי לכל איסורי האכילה הבאים.

פס' ד - ה:  התורה מפרטת כאן 3 מיני בהמות ו7 מיני חיות טהורות (בפרשת שמיני התורה לא כתבה את הטהורות). הזיהוי של חלק מהחיות לא ידוע בברור (קראנו רש"י ורס"ג) הזכרנו הבדלים בין חיה לבהמה -  עי' מסכת ביכורים פרק ב'.

פס' ו - ח:  סימני הטהרה. חיה שיש לה רק חלק מהסימנים - טמאה. וּבְנִבְלָתָם לֹא תִגָּעוּ - אם נגע נטמא טומאת נבלה ואסור בביאת מקדש.

פס' כא:  נבלה היא איסור אכילה ולא איסור הנאה ולכן מותר למכור לנכרי (שאינו גר תושב ואינו בארץ) נתינה לגר תושב.

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.